פסקי דין על אליהו חיון | פסקי דין על יהודה יניב | פסקי דין על נתן מאמו | פסקי דין על שלמה עמר |

1026/00 א     22/04/2004




א 1026/00 אליהו חיון נ' יהודה יניב, נתן מאמו, שלמה עמר






א 001026/00
בית משפט השלום ירושלים
22/04/2004151
בפני
כב' השופט רפי שטראוס
אליהו חיון

ע"י ב"כ עו"ד בנימין שור

מרח' יפו 216, ירושלים
בעניין:
התובע
נ ג ד
הנתבעים

1. יהודה יניב
, עו"ד
מרח' יוסף ריבלין 5, ירושלים

2. נתן מאמו
, עו"ד
מרח' בן יהודה 34, ירושלים

3. שלמה עמר

מרח' שלום יהודה 9, ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד יגאל חברוני ואח'

מרח' שמואל הנגיד 8, ירושלים
נ ג ד

1. שלמה עמר

2. ג'וליו חסן
ע"י ב"כ עוה"ד יגאל חברוני ואח'

צדדי ג'

פסק - דין

1. כללי

תביעה כספית לתשלום כ-.514,000 ₪;
אף שמכתב התביעה, על פניו, נראה לכאורה כי מדובר בתביעה פשוטה יחסית הובילונו הצדדים (בעיקר, יש לומר, הנתבע מס' 1 - להלן גם: "יניב") בנתיב דיונים ארוך, עמסוּ על ביהמ"ש שפע טענות ומסמכים אשר הירבו את העירפול והבלבול - ובסופו של מעגל משבא אני אל כתיבת פסק הדין, נמצא שבחלק ניכר מן הנתיב הפתלתול בו הובל ביהמ"ש, לא היה כל צורך של ממש.

אומר כבר בראשית: אין בכוונתי להידרש לכל אחת ואחת מן הטענות הרמיזות וסימני השאלה אשר הונחו בדרכו של משפט זה, אלא ככל שאמצא צורך בכך לשם ההכרעה בשאלות שהן באמת במחלוקת.

עם זאת אוסיף שבצד עודף טענות ומסמכים שאינם מסייעים להכרעה לוקה החומר שבפני
בחוסר ראיות - ובעיקר מסמכים - שיכולים היו לסייע.

2. מה ומי על בימת האירועים

הרקע למחלוקת הוא פעילות עסקית שמרכזה ברומניה ומעורבות בה מספר חברות: חברת קאי אינטרנשיונל בע"מ (להלן לשם הקיצור: "קאי"), חברת מיכאלה אימפרודוקס בע"מ (להלן לשם הקיצור: "מיכאלה"), חברת קלאסיקה אינטרנשיונל בע"מ (להלן לשם הקיצור: "קלאסיקה"), חברת גטר בע"מ (להלן לשם הקיצור: "גטר");

מתווה הפעילות: גטר הינה חברה ישראלית העוסקת בשיווק מעבדות וחומרי גלם בתחום הצילום (ככל שהבנתי סוכנת בלעדית של חברת "אגפא" הידועה); קאי עסקה בהפצת מוצריה של גטר ברומניה; ההפצה נעשתה באמצעות קלאסיקה: גטר היתה מספקת את סחורתה לקלאסיקה, וזו מעבירה אותה לקאי או למיכאלה, תמורת עמלת תיווך של 5% (בשלב מסויים - לא הוברר מדוע ומתי - שונה שמה של מיכאלה לקלאסיקה כך שהתקיימו שתי חברות קלאסיקה, האחת הישראלית והאחרת ברומניה).

קלאסיקה (הישראלית) היא חברה בשליטת צד ג' מס' 2, מר ג'וליו חסן (להלן גם: "ג'וליו"), ככל שהבנתי תושב רומא אשר באיטליה.

התובע, איש עסקים אשר ביקש להעתיק מקום פעילותו ואפשר אף מקום מגוריו לרומניה.

יניב ונתבע 2 (להלן גם: "מאמו") הם עורכי דין (יניב החל דרכו כמתמחה אצל מאמו).

נתבע 3, מר שלמה עמר
(להלן גם: "עמר"), אף הוא איש עסקים שהחזיק ב-30% (ואופציה לקבלת 10% נוספים) ממניות קאי. עוד 30% ממניות קאי הוחזקו בידי ג'וליו (או חברה בשליטתו - קרדימפקס בע"מ). 40% נוספים הוחזקו בידי אחר - מר אילוביץ סוריני. לא התחוור לי לאן "נעלם" והאם, למי ומתי הועברו מניותיו, אך מוסכם כי בסוף שנת 1994 התחלקו מניות קאי בשיעור 17.5% לכל אחד מן "השותפים" (התובע, יניב, מאמו, עמר) והיתרה - 30% - בידי ג'וליו.

דרכי ארבעה אלו הצטלבו אי אז בראשית שנת 1993; ב-01/07/93 נחתם ביניהם "הסכם שותפות" (צרופה נ/2 להגנת יניב); קשה לומר שניסוחו של מסמך זה בהיר וברור (לשון המעטה); עיקרו, ככל שהדבר חשוב לענייננו: עמר מעביר מחצית ממניותיו (20%) בחברת קאי ל-3 שותפיו (התובע, יניב ומאמו).הארבעה יקימו (או ירכשו) חברה מקומית (ברומניה) שמניותיה יתחלקו בין עמר (1/3) והאחרים (2/3); בפועל תנוהלנה שתי החברות (להלן גם: "החברות") ע"י התובע.
מניות החברה אשר הוקמה (או נרכשה) בעקבות אותו הסכם (הרי היא מיכאלה) הוחזקו כולם בידי התובע כנאמן השותפים [לא הוגשו לי מסמכים וראיות בדוקות באשר לחברה זו, הקמתה, חלוקת המניות וכיוצ"ב]; לא התחוורה לי הסיבה להקמת מיכאלה [לטענת התובע (בתצהיר עדותו) מטעמי מיסוי], ואיזו מן החברות בסופו של דבר פעלה והפעילה את עסקי "השותפים" ברומניה.

[כדי לסבר את האוזן והעין ובהמשך לנאמר לעיל בדבר הסיבוך המיותר אציין כי במהלך הדיון הוזכרה שורה ארוכה של שמות נוספים אשר לכאורה היה להם קשר כלשהו בפעילות הרלוונטית להכרעה ובסופו של דבר התברר כי שורבבו ללא כל צורך בלי שיהיה בכך כדי לתרום להכרעה; כך למשל רו"ח אלי חיים (עמ' 32 ש' 28), רו"ח ברקוביץ עזרא שפירא (עמ' 27 ש' 19), גב' ויאולטה סטויין (עמ' 31 ש' 22), מר רודשטיין (עמ' 29 ש' 8), מר אפרים יונה (עמ' 25 ש' 29), גב' אנקה בלד וקבוצת מקלוז' (עמ' 25 ש'2) מר טורים אילוביץ' (עמ' 22 ש' 10), מר אלכסנדר אריה (מונה בשלב מסויים כמנהל שכיר של מיכאלה ו/או קלאסיקה) וכן עו"ד וסטמן ומר גיל קופר (אשר יוזכר בקצרה בהמשך הדברים).

3. התביעה

(א) אבן הפינה של התביעה (אשר הוגשה בסדר דין מקוצר ובהסכמה הועברה לפסי תביעה רגילה) היא חוזה שנערך בין התובע לבין יניב ב-20/12/95 (להלן: "ההסכם" או "הסכם דצמבר 95'"); עיקרו מכירת מניות התובע בחברות קאי ומיכאלה ליניב תמורת סכום כולל -.65,550 $ [תמורת המניות עצמן -.35,000 $ (לפי תחשיב של -.2,000 $ לאחוז שליטה); החזר השקעת בעלים -.21,800 $ ו-.8,750 $ חלקו של התובע בדיבידנד לשנת 1993-1994];

יניב מקבל על עצמו (סעיפים 4 ו-5 של ההסכם) לבוא במקום התובע כאחראי לחובות החברות ולגרום לסילוק חוב לבנק לאומי בגינו הוטלה בדצמבר 1996 משכנתא על דירת התובע (להלן גם: "חוב המשכנתא"). מודגש כי "באם לא תיפרע ותסולק המשכנתא ... אעביר את המשכון על נכס בבעלותי ואתה תשוחרר מכל התחייבות לסילוק המשכנתא".

נקבע כי "הרישום הפורמלי של העברת המניות יבוצע בחודש דצמבר 1996, לאחר מימוש כל ההתחייבויות".

כנגד התחייבויות יניב קיבל על עצמו התובע, לבד מעצם העברת המניות, מספר התחייבויות המפורטות בסעיף 6 של ההסכם ועל פניהן נועדו לתמוך בהמשך פעולתן הסדירה של החברות.

נקבע בהסכם שעו"ד נתנאל מאמו (נתבע 2) ישמש כבורר מוסכם בכל מחלוקת שתתעורר בגין ההסכם. [בשלב מסויים ניסה התובע להפעיל בוררות זו, אך דרכו לא צלחה בשל העדר שיתוף פעולה מצד יניב].

במעמד החתימה על ההסכם חתם יניב על שטר חוב על סך -.30,550 $ ומסר לידי התובע שיקים להבטחת התחייבויותיו.

(ב) טענה נוספת: יניב ערב להחזר הלוואה בסך -.6,500 $ (בכתב התביעה נטען -.7,000 $) אשר ניתנה ע"י התובע למיכאלה. טענה זו נתמכת במסמך אחר מ-21/08/96 (צרופה ב' לכתב התביעה) ובו מאשר יניב שהתובע הילווה למיכאלה -.7,000 $ והוא, יניב, ערב כלפיו להחזר ההלוואה "בצירוףריבית ובערך דולרי בכל עת עפ"י דרישתו".

(ג) התובע טוען כי אף שעמד בכל התחייבויותיו, לרבות העברת המניות (ואף שעפ"י החוזה הוטל עליו להעבירן רק לאחר קבלת התמורה), לא קיים יניב איזו מהתחייבויותיו, לא שילם את תמורת המניות או תשלומים אחרים אותם קיבל על עצמו, אף לא פרע את ההלוואה ובשל כך אף ננקטו ע"י הבנק צעדי הוצאה לפועל נגד התובע, לרבות תביעה משפטית, עיקולים וביטול כרטיס אשראי; סכום חוב המשכנתא במועד הגשת התביעה (03/01/2000) היה, עפ"י הנטען, 314,470.43 ₪ ולאלו הצטרפו "הוצאות שונות הקשורות במשכנתא" בסך -.6,300 ₪.

(ד) כלפי כל אחד מנתבעים 2 ו-3 טוען התובע רק לחובה לשאת ב-25% מחוב המשכנתא; ניכר מכתב התביעה ומהמפורט לעיל כי עיקר חיצי התביעה מופנים כלפי יניב; בעדותו אישר התובע כי צירף את הנתבעים 2 ו-3 בעיקר כ"מנוף" (כלשונו) לאכוף על יניב לעמוד בהתחייבויותיו.

(ה) פועל יוצא מטיבה של המחלוקת, כפי שתוארה לעיל, הוא שהחזית אשר נוצרה היא בעיקרה בין יניב "לשאר העולם" - קרי בעלי הדין האחרים;

יניב שאיננו מכחיש שלא שילם לתובע דבר על חשבון התחייבויותיו בהסכם דצמבר 95' או בהתחייבות מ-21/08/96 לא השכיל, למרבית הצער, "לבור את המוץ מן התבן" והתקשה להחליט מה דרך ינקוט להדיפת התביעה, על כן נשמעה מפיו שורה ארוכה של טענות שבחלקן אינן מתיישבות זו עם רעותה; כך טען להעדר יריבות בינו לבין התובע וכי על התובע להפנות כל תביעתיו "לחברות" (קרי: קאי ומיכאלה) , עם זאת טען כי התובע אינו זכאי לכל מאומה שכן כבר קיבל את כל המגיע לו תמורת מניותיו מהחברות; או כי התובע לא זכאי לכל מאומה כי כלל לא העביר את המניות; או מחמת שהפר את התחייבויותיו בין בכך שלא העביר את המניות ובין בכך שלא קיים אותן התחייבויות המפורטות בסעיף 6 של החוזה ובאותה נשימה טען לא רק שהתובע אינו זכאי למאומה אלא אף חייב לפצות אותו (ו/או את החברות) בשל אשמתו להתדרדרותן והחובות הכבדים אליהן נקלעו מחמת ניהולו הכושל, כמו גם בשל שפעל בניגוד לאינטרס החברות - התקשר בחוזה לפעילות מתחרה בחברות, השמיץ את החברות והשותפים ופגע במוניטין שלהם. ושוב, במקום אחר (ר' למשל עמ' 9 ש' 21) מאשר שהתובע זכאי לתמורה עבור מניותיו אך את תביעתו עליו להפנות לג'וליו.
אשר להלווואת הבעלים - התובע לא השקיע, לטענת יניב, כל מאום בניגוד ליניב עצמו אשר השקיע ממיטב כספו ואף משכן נכסים מנכסיו להבטחת חובות החברות.
יניב לא הסתפק בכך אלא גלש לטענות בעלות אופי של "הטלת רפש" לשמה כגון שהתמוטטות החברות נבעה מהתנהגותו הנלוזה של התובע אשר בילה זמנו במועדוני הימורים עם נשים צעירות וכל כיוצ"ב; טיעון זה לא מנע מיניב לטעון באותה נשימה, כי למעשה החברות לא התמוטטו, יש בידיהן די נכסים לכסות את חובם לתובע (לרבות חנויות ומעבדות צילום) ועל התובע להפנות תביעתו לג'וליו אשר הוא כיום בעל השליטה בחברות.

[יניב אף הרחיק "לנבכי ההיסטוריה" בטענתו כי גם מפעל קודם שבו עבד, או אותו ניהל התובע, קודם שנכנס לעיסוקים נשוא המחלוקת שבפני
, התמוטט עקב ניהולו הכושל].

בשלב מסויים - לאחר שתלה כשלונן העסקי של החברות בניהולו הכושל של התובע - ביצע "תפנית" וייחס אותם כשלונות לקנוניה ומצגי שווא של עמר וג'וליו (סעיף 2 בתצהיר עדותו);

(ו) כל הטענות הללו עומדות "בצילה" (או "לאורה") של הצהרת יניב בדיון מקדמי שהתקיים ב-17/09/2000, בבקשתו ליתן לו רשות להתגונן (בשא 4248/00): "אני גורס כי אכן למשיב מגיע מלוא החזר השקעת בעלים בתוספת הפרשי הצמדה, כמקובל וכמוסכם. כמו כן, מגיע לו סכום מסויים בגין המניות, כמו כן מוסכם עלי כי מן הראוי וצודק וכדין, כי המשכנתא שניתנה כהלוואת בעלים, תשולם שלא ע"י המשיב".

(ז) אקדים ואדגיש עמדתי שכל אשר קדם להתקשרות "בהסכם" ובכלל זאת הטענות, אליהן חזר יניב פעם אחר פעם כאילו אשם התובע במצב הגרוע אליו התדרדרו החברות - איננו רלוונטי להכרעה במחלוקת. התקשרות יניב נעשתה תוך הכרת מצב הדברים, לרבות מצב הכספי של החברות, יחסי הכוחות בין "השותפים" וכיוצ"ב. אין לשמוע מפיו טענות אודות מה שנעשה קודם להתקשרות.

(ח) הודעת צד ג': כשנה לאחר שקיבל רשות להתגונן הגיש יניב "הודעת צד ג'" כנגד עמר וג'וליו.
לטענתו (בקליפת אגוז) חברו השניים, בקנוניה ובמצגי שווא, שיכנעו אותו ו"קבוצתו" לרכוש מניות חברת קאי (לאחר שסילקו ממנה את סורין אילוביץ). המצג כאילו לקאי זכיון להפצת מוצרי גטר התברר ככוזב, עוד התברר שקאי חייבת ממון רב לקלאסיקה - היא החברה בשליטת ג'וליו; עמר היה מי שהניע את התובע "בזדון וחוסר תום לב" להעביר כל מניותיו במיכאלה (בהן החזיק בנאמנות עבור יתר "השותפים") - לג'וליו.
עמר ניהל וממשיך לנהל את עסקי החברות בלא לגלות ולדווח למחזיקי המניות דבר, תוך העדפת האינטרסים של קלאסיקה (קרי: ג'וליו), גובה כספים בשם החברות ומשקיעם מוכר נכסים וכיוצ"ב, הכל בלא לשעות לזכויות ואינטרסים של יניב, כבעל מניות.

כנגד ג'וליו נטען שניצל את שליטתו בקלאסיקה - כאמור, הספקית הבלעדית לחברות, כדי להפעיל לחצים על בעלי המניות של קאי ומיכאלה באיום שימנע את המשך השיווק לחברות, ובכך יביא לקץ פעילותן ומשהשתלט על החברות הרי הוא מרוקן אותן מנכסיהן לטובתו שלו, באמצעות "עושה דברו" עמר, במקום לפרוע חובות החברות ולפטור את התובע ונתבעים 1 ו-2 מהתחייבויותיהם.

(ט) לכל אורך הדיון קָבָל יניב על כי הראיות המבססות טענותיו מצויות במסמכי הנה"ח של החברות אך הוא מתקשה להגיע לאלו בהעדר גישה למסמכי החברות. במהלך הדיון הובאו מרומניה ואף נמסרו ליניב דיסקטים הכוללים, כך נמסר, את הנה"ח של החברות, אך לא הוגשה בעקבות זאת כל ראיה חדשה לתמיכה באיזו מטענות יניב.

(י) להשלמת התמונה יצויין כי ב-13/06/96 רכש יניב גם את מניות עמר בחברות בתנאים המזכירים את תנאי התקשרותו עם התובע (תמורת המניות -.35,000 $, שחרור עמר מכל התחייוביותיו, החזר השקעת בעלים, תשלום דיבידנד (צרופה ד' לתצהיר עדות עמר). אין מחלוקת שהתחייבויות יניב כלפי עמר קויימו.

4. דרך הדיון

משאין חולקין על שההסכם בין יניב לתובע נחתם, השתכלל ומחייב את הצדדים כמו גם על שיניב חתם על ערבותו להלוואה עפ"י המסמך מאוגוסט 1996, כמו גם על שבפועל לא שילם לתובע כל מאום, הדרך הראויה לדיון במחלוקות היא תוך עיון בטענות יניב על שום מה לדעתו אינו חייב בתשלומים הנתבעים ממנו. אדון איפוא בטענותיו אחת לאחת.

5. העברת המניות

(א) בתאריך 27/11/96 חתם התובע בפני
נוטריון ציבורי ברומניה על מסמכים שנועדו להעברת מניותיו בחברות לידי יניב (ראה תצהיר עדות התובע סעיף 16 וצרופות ה), המסמכים החתומים נמסרו ליניב.
לטענת יניב (בלשון רפה יש לומר) לא יצא התובע ידי חובתו עד אשר לא הועבר רישום המניות על שם יניב בספרי רשם החברות ברומניה.
איש מן הצדדים לא טרח להבהיר ולהוכיח כדבעי מהן הדרכים להעברת מניות על פי דיני החברות החלים ברומניה. לא נסתרה עדות התובע כי הדרך המקובלת לעשות כן היא בחתימה על אותם מסמכים עליהם חתם בפני
הנוטריון, אף מקובלת עלי טענתו כי משמסר ליניב אותם מסמכים (עובדה שאיננה מוכחשת ע"י יניב) ובכך איפשר לו לבצע את כל הדרוש לצורך העברת המניות על שמו ללא כל התערבות מצד התובע - יצא בכך ידי חובתו להעברת המניות ליניב (ר' לעניין זה גם את עדות עמר בעמ' 88 ש' 8-15), הגם יניב אישר מפורשות קבלת מניות התובע (ומניות עמר שאף אותן רכש - ואף הן הועברו באותה דרך: חתימה בפני
הנוטריון) במסמך מ-20/06/96 - צרופה א' לתצהיר עדות (ראשון) של עמר.
עוד אזכיר את המסמך ת/7, מכתבו מ-11/01/96 של יניב לג'וליו ובו סעיף 7 בזו הלשון: "אני מניח שידוע לך כי מר אלי חיון מכר את מניותיו והוא אינו פעיל יותר בחברה".

(ב) יניב מבקש להיתמך בעובדה שהתובע המשיך לקחת חלק בישיבות שונות של החברות גם לאחר שהעביר מניותיו. רואה הוא בכך ראיה לכך ש"בעצם" כלל לא הועברו המניות. אינני רואה בעובדת השתתפות התובע בפעילות זו או אחרת של החברה, גם לאחר שהעביר את מניותיו, תמיכה בטענת יניב. התובע הסביר שנקרא מידי פעם לקחת חלק בישיבות החברה בשל נסיונו ומעורבותו בפעילות החברה במשך מספר שנים ולא ראה מניעה לעשות כן ואף סבר שיוכל, בדרך זו, להחיש את קיום ההתחייבויות כלפיו.

(ג) אלא, מסתבר - וגם על כך אין מחלוקת - שהתובע חתם פעם נוספת, לאחר כשנתיים, על מסמכים להעברת אותן מניות עצמן, והפעם לידי ג'וליו. יניב רואה בכך ראיה ניצחת לכך שהתובע לא קיים את התחייבותו כלפיו וחרף אותה התחייבות, העביר את מניותיו לג'וליו, תוך עקיפת יניב.
מקובלת עלי גירסת התובע כי העברה שניה זו נעשתה עפ"י הסכמה בין ג'וליו ליניב במטרה להעביר כח שליטה רב יותר לידי ג'וליו, נוכח טענות האחרון שחלוקת המניות איננה משקפת נכונה את השקעתו של כל אחד מבעלי המניות ו/או בשל איומי ג'וליו לעצור אספקת סחורה לחברות.
טוב היה עושה התובע אילו היה מצטייד בהסכמה מפורשת של יניב ונוקט בצעדים הראויים לביטול העברה קודמת קודם שהעביר אותן מניות עצמן פעם נוספת לאדם אחר. אך משנעשתה אותה העברה שניה בהסכמת יניב כחלק מ"שידוד מערכות" כח השליטה בחברות אין בה כדי לשלול את הקביעה שהתובע קיים את התחייבותו להעברת המניות ליניב, בין אם עשה זאת בהעברה ליניב עצמו ובין אם עשה כן בהעברה לג'וליו עפ"י הוראות או בהסכמת יניב. ברור בעיני שהתובע, אשר לכל הדעות נותר בלא כל מניות, פעל בתום לב בלא להבין אל נכון לשם מה ומה טיבה של אותה העברה שניה ומתוך אמונה שניתן לעשות זאת בהסכמת כל המעורבים בדבר. יש לזכור בהקשר זה כי בניגוד לתובע הנעדר השכלה משפטית יניב הינו עורך דין עפ"י מקצועו. כמו גם הנתבע 2 מאמו.

ראיה להסכמת יניב להעברת המניות לג'וליו מצויה, בין היתר, במסמך ת/5 מ-18/08/97 החתום ע"י יניב, כמו גם (לפחות מכללא) במסמך ת/6 (תרשומת משיחה שהתקיימה ב-24/06/99 בנוכחות התובע, יניב, מאמו, עמר וג'וליו), ועוד יותר בצרופות ח, ט לתצהיר התובע. האחת הוראה מ-25/05/98 חתומה בין היתר ע"י יניב, להכנת מסמך המעיד שבעלי המניות של קאי הם ג'וליו 65% ויניב 35% ו"יתר בעלי המניות יגרעו מאותם מחזיקי מניות בחברה". בשולי המסמך שתי הערות בכתב יד - האחת של יניב המבקש הכנת מסמך עלפיו מעביר אליו ג'וליו 35% ממניות מיכאלה והאחרת מתאריך 19/05/99 בחתימת ג'וליו ובה, בין היתר, התחייבות ג'וליו להעביר ליניב 35% ממניות מיכאלה.

צרופה ט' לתצהיר התובע היא פרוטוקול ישיבה מ-03/08/97 בהשתתפות יניב, ג'וליו, עמר והתובע בה מצהיר התובע "אני מכרתי את מניותי ואין לי דבר וזכות בחברה היום ..." עמר מאשר שקיבל מיניב -.35,000 $ תמורת מניותיו ויניב מאשר "אלי לא קיבל ממני אישית דבר שלמה כן".

יניב לקח, כאמור, חלק באותן ישיבות ולא נרשמה מפיו כל קובלנה תְהִיָה או מחאה כנגד חלוקה מחודשת זו של המניות אף שהוא עצמו רכש את מניות התובע ואת מניות עמר. יודגש כפי שכבר ציינתי - וכאן אולי ההסבר להסכמה זו - שבאותה עת צברו קאי ומיכאלה חובות כבדים, בעיקר לקלאסיקה, שבשליטת ג'וליו. זו איימה להפסיק את האספקה ובכך היתה כורתת מקור פעילותן של קאי ומיכאלה וחורצת גורלן לאובדן. המפתח להמשך הפעילות היה איפוא בידי ג'וליו אשר, מן הסתם, ניצל כחו זה להכתבת תנאים להמשך הפעילות ובין אלו חלוקה מחודשת של החזקת המניות.

אני דוחה איפוא את טענת יניב לפיה לא קיים התובע את התחייבותו להעברת המניות.

(ג) עפ"י גירסה אחרת של יניב לא היתה העברת מניות התובע אליו "אמיתית" אלא רק מטעמי "בטחון": התובע, אשר החזיק בכל מניות מיכאלה וחלק ממניות קאי החל לחיות עם אשה רומניה. מאחר שמצב בריאותו לא היה בכי טוב חששו השותפים כי היה ותקרה עמו הרעה תהא לאותה אשה, כידועתו בציבור, תביעה למניות, וביקשו להקדים תרופה למכה כזו. טענה זו לא רק שלא נטענה בתצהיר הגנת יניב אלא שאין לה תימוכין בכל ראיה אחרת ואני דוחה אותה כחסרת כל יסוד.
הטענה אף עומדת בסתירה גמורה להסכם דצמבר 95' ולעובדה שבמעמד חתימת הסכם זה נתן יניב לחיון, להבטחת התחייבויותיו עפ"י ההסכם, שטר חוב על סך -.30,550 $ (צרופה ד' לתצהיר עדות התובע) ושיקים בסך כולל -.35,000 $.

אכן, על גבי השטר ציין יניב "בשמן של קאי ומיכאלה" והוא מבקש ללמוד מכך שלא הוא אלא החברות הן שחייבות בתשלום תמורת המניות. אין לקבל טענה זו: לא זו בלבד שממִיקוּם הכתוב על גבי השטר אין ללמוד האם התשלום ייעשה בשם החברות או שמא ההתחייבות היא התחייבותן, אלא שאין כל החלטה של החברות או מי מהן אשר הסמיכה את יניב לחתום בשמן על השטר או התחייבות מעין זו, ודין הוא כידוע שהחותם על שטר "בשם" תאגיד בלא שהוסמך לכך מתחייב בעצמו בחיוב עפ"י אותו שטר.

6. התובע קיבל את תמורת המניות מהחברות :

אין בפני
כל ראיה לכך שהחברות שילמו לתובע סכום כלשהו תמורת העברת מניותיו; התובע אישר שקיבל מהחברות דיבידנד, החזר הלוואה והשקעת בעלים (ואת אלו אכן איננו תובע מיניב). הוא אישר גם שקיבל תשלומים שונים כגון דמי נסיעה, הוצאות וכיוצ"ב ואולם הכחיש - ודבריו מהימנים ומקובלים עלי - שהחברות שילמו לו את תמורת המניות במקום קיום התחייבותו של יניב, עפ"י החוזה.

אף השכל הישר איננו מתיישב עם טיעונו זה של יניב: איזה עניין היה לחברות לשלם לתובע בעבור מניות שהועברו ע"י התובע ליניב (או לג'וליו) וכיצד, עפ"י דין, ניתן ומותר היה להן לפעול כך?

עמר, בעדותו (עמ' 87 ש' 15) מאשר שמעולם לא התקבלה החלטה של החברות לרכוש מהתובע את מניותיו או לשלם לו תמורתן.

7. הפרת התחייבויות עפ"י סעיף 6 של החוזה

(א) מדובר במספר התחייבויות אותן קיבל על עצמו התובע ולטענת יניב לא קיימן; אציין, קודם שאבוא להתחייבויות עצמן, כי טענה זו של יניב לא נטענה כלל בבקשתו ליתן לו רשות להתגונן;

אינני סבור כי אי קיום התחייבויות אלו של התובע - גם אילו הוכח שאכן לא קיימן - הן עילה ליניב שלא לקיים התחייבויותיו בעיקר נוכח קביעתי שהתובע קיים את התחייבותו העיקרית עפ"י ההסכם - העברת המניות ליריב.

ניכר בהתחייבויות המפורטות בסעיף 6 של ההסכם, שנועדו לאפשר העברה מסודרת והמשך פעילותן התקינה של החברות; הוכח שהתובע המשיך בקשריו עם החברות וסייע ככל שנדרש לפעילותן גם לאחר העברת מניותיו. במשך כל השנים מאז העברת המניות לא נטען כלפיו שלא קיים איזו מהתחייבויותיו אלו או נדרש לבצען או להשלימן.

(ב) בסעיף 6א של ההסכם התחייב התובע לסייע לעמר "בכל הקשור לסעיף המלאי במאזנים של השנים 1993 עד 1995". על פניה זו תניה סתמית. לא ברור מתוכה כיצד ובמה בדיוק עליו "לסייע". לא בכתב טענותיו אף לא באיזה משני תצהירי עדותו אין עמר מתלונן על חוסר שיתוף פעולה מצד התובע בעניין המלאי (או בכל עניין אחר). בחקירתו הנגדית הממושכת בידי יניב אישר עמר (עמ' 100 ש' 3-25 עמ' 105 ש' 9-13) שהמאזנים לאותן שנים הוכנו גם בלא סיוע התובע בהכנת נתוני המלאי.

(ג) בסעיף 6ב של ההסכם נדרש התובע להמציא ליניב את כל המסמכים והפריטים השייכים לחברות ונמצאים ברשותו ובסעיף 6ב נדרש לסייע ליניב בכל הקשור לפעילות החברה עד אפריל 1996.
לא הובאה כל ראיה, למעשה אף לא נטענה טענה, שהתובע לא פעל עפ"י התחיבותו זו, שלא סייע כאשר התבקש לעשות זאת או לא מסר מסמך שהיה בידיו ונדרש למסרו.

(ד) בסעיף 6ד של ההסכם התחייב התובע שלא לפעול בניגוד לאינטרסים של החברה עד דצמבר 1996. לא הובאה אף לא ראיה ממשית אחת לאיזו מן הטענות אשר נטענו ע"י יניב אודות פגיעת התובע באינטרסים של החברות, השמצתן ו/או השמצת מנהליהן או כל כיוצ"ב. כל שהוכח הוא קשר כלשהו שהיה לתובע עם אחד, מר רפי קופר: לא נסתרה טענת התובע שבקשר זה דובר על שיתוף פעולה בתחום שאיננו תחום הצילום וממילא אינו מהווה תחרות לחברות.

מכל מקום, לא הוכח כי אותו קשר השתכלל לכדי חוזה או פעילות מסחרית של ממש ו/או כי גרם בפועל לפגיעה כלשהי באינטרס כלשהו של החברות.

8. חוב המשכנתא

(א) בנושא זה שותפים כל הצדדים להסכמה שיש לפטור את התובע מן החוב לבנק וּמְעוּלָה של המשכנתא הרובצת על דירת מגוריו, ואולם כל אחד משליך את החובה על חבריו לבד מהנתבע 2, עו"ד מאמו אשר שילם בינתיים לבנק את חלקו.

(ב) וזו תמצית העובדות הרלוונטיות בנושא זה: בשלהי 1995 ראשית 1996 נכנסו החברות לדוחק מימון ועמדו בפני
איום בהפסקת אספקה מצד גטר (או קלאסיקה) בשל חובות גבוהים שלא נפרעו. כדי להקל לחצים אלו הסכימו "השותפים" ליטול הלוואה בסך -.223,000 ₪ מבנק לאומי. הוסכם שההלוואה תילקח ע"י התובע ויניב כלוויים בעוד שעמר ומאמו חתמו כערבים, ואולם מקובלת עלי טענת התובע כי חלוקה זו היתה "טכנית" ולא היה בה כדי לשלול את כוונת הצדדים לפיה כולם יחדיו יקחו את ההלוואה כשהם "ערבים זה לזה" בין כלווים ובין כערבים. התובע הסכים למשכן את דירתו להבטחת החזר אותה הלוואה (יוזכר כי בעת ההיא עדיין היו היחסים בין השותפים השונים תקינים). ההלוואה לא הוחזרה והתובע נאלץ לפרוע חלקה מכיסו כדי להסיר איום מימוש המשכנתא. הוכח (צרופה יח' לתצהיר עדות התובע) כי שילם, עפ"י הסדר עם הבנק מ-26/07/99 -.71,032 ₪.

(ג) תביעת התובע בפרק זה הינה לפיכך בשתי חזיתות: כלפי כל הנתבעים מכח ההסכמה שההלוואה תיפרע ע"י כולם בחלקים שווים (ובחזית זו מובן כי התובע עצמו חייב לשאת גם הוא ב-25%) וכלפי יניב אשר כמפורט לעיל קיבל על עצמו מלוא התחייבויות התובע לרבות פרעון החוב וסילוק המשכנתא.

"חזית משנה" נוספת - בין עמר לבין יניב, שכן כפי שהזכרתי רכש יניב גם את מניותיו של עמר והתחייב, כלפיו, לפרוע כל חובותיו לרבות חלקו ב"חוב המשכנתא". לא שמעתי מיניב כל טענה על שום מה יימנע מקיום התחייבותו זו.

9. טענות יניב בהודעת צד ג'

ניתן לקצר הדיון בפרק זה: הקנוניה, מצגי השווא והולכת השולל אשר נטענו בהודעת צד ג' לא הוכחו ולמעשה אף לא נעשה נסיון של ממש להוכיחן. אין הטענות הללו, לפחות בחלקן, יכולות לדור בצוותא עם טענותיו האחרות של יניב כפי שנשטחו בפני
בית המשפט בהרחבה יתרה.

דין ההודעה לצד ג' להידחות.

10. העולה מן האמור: הגעתי למסקנה שעל יניב לקיים כל התחייבויותיו כלפי התובע, הן עפ"י "ההסכם" מדצמבר 1995 והן עפ"י ההתחייבות מ-21/08/96.

יניב, מאמו ועמר חבים כלפי התובע בפרעון 25% מ"חוב המשכנתא" כל אחד. חבות זו היא, כמובן, הדדית לחיובו של יניב; יניב חייב כלפי עמר לשאת בחלקו בפרעון חוב המשכנתא ואולם התחייבות זו איננה גורעת מחבות עמר כלפי התובע; עמר לא הגיש "הודעת צד ג'" כנגד יניב ואולם משהרחיבו הצדדים ושטחו מלוא טענותיהם בפני
ביהמ"ש איני רואה מניעה לדון אף במישור היחסים בין יניב לעמר וליתן תוקף להתחייבות יניב כלפי עמר, לשחררו מהחבות עפ"י המשכנתא.

מאמו שילם כאמור חלקו (ער אני לכך שאפשר שקיימת יתרת חוב מסויימת החלה עדיין על מאמו אך בהעדר נתונים לא ניתן ואיני רואה צורך להתייחס ליתרה כזו גם אם קיימת).
11. שורה תחתונה:

(א) אני מחייב את יניב (נתבע 1) לשלם לתובע -.41,000 $ (35,000 + 6,500) לפי שערו היציג של הדולר במועד הגשת התביעה (03/01/2000) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

(ב) אני מחייב את יניב לשלם לתובע -.71,032 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ-26/07/99 (מועד עריכת הסכם הפשרה בין התובע לבנק - צרופה יח לתצהיר עדות התובע).

(ג) אני מורה ליניב לפעול בתוך 90 ימים לשחרור התובע מכל חבות נוספת לבנק והסרת המשכנתא מעל דירת התובע.

(ד) אני מחייב את יניב לשלם לתובע את אגרת התביעה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד התשלום ועוד ושכ"ט עו"ד -.15,000 ₪ בצירוף מע"מ.

(ה) התביעה נגד מאמו ועמר נדחית - בלא צו להוצאות.

(ו) ההודעה לצד ג' נדחית. יניב ישלם לכל אחד מן הצדדים השלישיים שכ"ט עו"ד בסך -.7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום א' באייר, תשס"ד (22 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 22/04/04.

רפי שטראוס
, שופט
001026/00א 130 אתי








א בית משפט שלום 1026/00 אליהו חיון נ' יהודה יניב, נתן מאמו, שלמה עמר (פורסם ב-ֽ 22/04/2004)