פסקי דין על ח"כ זהבה גלאון | פסקי דין על מרצ-ישראל הדמוקרטית | פסקי דין על שר הביטחון

8102/03 בג"צ     20/01/2011




בג"צ 8102/03 ח"כ זהבה גלאון, מרצ-ישראל הדמוקרטית נ' שר הביטחון






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 8102/03
בג"ץ 9733/03

בפני
:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
העותרות בבג"ץ 8102/03:
1. ח"כ זהבה גלאון
העותרת בבג"ץ 9733/03:
2. מרצ-ישראל הדמוקרטית
המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר


נ ג ד

המשיב בבג"ץ 8102/03:

המשיבים בבג"ץ 9733/03:
שר הביטחון
1. מדינת ישראל
2. צבא הגנה לישראל
3. שירות הביטחון הכללי
4. משטרת ישראל
5. מפקד מתקן הכליאה המכונה "מתקן 1391"

עתירות למתן צו על תנאי


תאריך הישיבה:
כ"ב בטבת התשס"ו

(22.01.2006)

בשם העותרות בבג"ץ 8102/03:
בשם העותרת בבג"ץ 9733/03:
בשם המשיב בבג"ץ 8102/03
והמשיבים בבג"ץ 9733/03:
עו"ד אורי קידר

עו"ד יוסף וולפסון; עו"ד לאה צמל; עו"ד גיל גן-מור
עו"ד שי ניצן



פסק-דין

הנשיאה ד' ביניש
:

1. בתוך בסיס צבאי סודי בשטח מדינת ישראל פועל מתקן מעצר המכונה "מתקן 1391" (להלן גם: מתקן המעצר או המתקן). מתקן המעצר משמש לצרכי חקירה ובמקרים חריגים, להחזקה במשמורת. בניגוד למתקני מעצר אחרים בישראל, מיקומו הפיסי של מתקן 1391 סודי ואינו מפורסם ברבים. בין השנים 2004-1993 שהו במתקן המעצר 271 עצורים, מרביתם לתקופות קצרות שאינן עולות על כ-50 ימים. שלושה עצורים, בהם השייח עובייד ומוסטאפה דיראני, הוחזקו במשמורת במתקן 1391 תקופת זמן ארוכה הרבה יותר.

2. שתי העתירות שלפנינו תוקפות היבטים שונים הכרוכים בהפעלתו של מתקן המעצר. בג"ץ 8102/03 הוגש על ידי זהבה גלאון, בעת שכיהנה כחברת כנסת, בגין סירובו של שר הביטחון
לאפשר לה לבקר במתקן המעצר. בג"ץ 9733/03 הוגש על ידי המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר. בבג"ץ זה הועלתה שורה ארוכה של טענות נגד חוקיות הפעלתו של מתקן מעצר סודי, תנאי הכליאה במתקן ושיטות החקירה המופעלות בו. ביום 20.4.2004 קבע בית המשפט (השופט מ' חשין) כי שתי העתירות יישמעו במאוחד.

3. נקדים ונציין כי יריעת הדיון שנפרשה עם הגשת העתירות שונה לאין ערוך מיריעת הדיון העומדת לעיוננו כעת. זאת, כיוון שבמהלך בירור העתירות חלו שינויים משמעותיים במצב העובדתי הנוגע למתקן המעצר. ראשית, העתירות הובילו לדיון פומבי אודות מתקן המעצר, ובכלל זה להודאתה של המדינה בקיומו ובהפעלתו. שנית, לאחר הדיון הראשון בבג"ץ 9733/03 הוציא בית המשפט צו על תנאי המוגבל לשאלת מיקומו הפיסי של מתקן המעצר בלבד. כתוצאה מכך התייתר הדיון בכל הנוגע לטענות בדבר התנאים הפיסיים במתקן המעצר, תנאי המעצר במתקן ושיטות החקירה המופעלות בו. שלישית, בעקבות המלצת בית המשפט גיבשה המדינה הסדר המצמצם את השימוש במתקן המעצר ומטיל מגבלות משמעותיות על האפשרות להשתמש בו לצרכי חקירה. פרטי ההסדר המלאים הוגשו לבית המשפט במעמד צד אחד, ועיקריו, שיפורטו בהמשך, פורטו גם בתגובה גלויה שהוגשה על ידי המדינה. התפתחויות אלה, מטבע הדברים, צמצמו באופן משמעותי את היריעה הדיונית שנפרשה עם הגשת העתירות, כך שכיום נותרו לדיון שני עניינים מצומצמים: חוקיות שמירת מיקומו הפיסי של מתקן המעצר בסוד, והאפשרות להגביל ביקורים של חברי כנסת במתקן המעצר. על מנת להבהיר את השינויים במסגרת העובדתית נפתח תחילה בתיאור הטענות שהעלו הצדדים מראשית ההליך. לאחר מכן נעמוד על השתלשלות האירועים לאחר הגשת העתירות, אשר הובילו לצמצום העניינים העומדים להכרעתנו כעת.


טענות הצדדים

בג"ץ 9733/03

4. כאמור, העתירה בבג"ץ 9733/03 הוגשה על ידי המוקד להגנת הפרט (להלן: העותרת). העותרת הגישה לבית המשפט מספר כתבי טענות בהם טענה בפירוט ובהרחבה כנגד חוקיות הפעלתו של מתקן המעצר כמתקן כליאה בכלל וכמתקן מעצר סודי בפרט. הטענה המרכזית שהוצגה בכתבי טענות אלה הייתה שהסודיות סביב קיומו של מתקן המעצר והפעלתו סופה בהפרת זכויותיהם של הנחקרים נוכח היעדר הפיקוח על מתקן המעצר. לתמיכה בטענה זו הצביעה העותרת על שורה של הוראות מן המשפט הישראלי ומן המשפט הבינלאומי, שלטענתה מחייבות פרסום מיקומו של מתקן מעצר.

לעתירה צורפו תצהירים של עשרה אנשים שהוחזקו בתקופות שונות במתקן המעצר. העותרת טענה כי התמונה העולה מן התצהירים, ומכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ואשר גם עליה הסתמכה, מצביעה על אי-החוקיות הנגרמת כתוצאה מהפעלת מתקן מעצר סודי. כך, למשל, העותרת הלינה על הליכי ההבאה של עצורים למתקן המעצר. לפי הטענה, העצורים מובלים כשראשם מכוסה בשק אטום וידיהם ורגליהם נתונות באזיקים, באופן שנועד להעצים את חוסר האונים שלהם ולהגביר את תחושת הדיס-אוריינטציה. גם במהלך השהות במתקן המעצר, נטען, לא נמסר לעצורים היכן הם נמצאים. בנוסף, טענה העותרת, חדרי המעצר נטולי חלונות ומקשים על הבחנה בין יום ולילה. כל עצור מוחזק בבידוד מוחלט, תוך שלילת אפשרות ליצור קשר עם עצורים אחרים או עם העולם החיצון.

העותרת טענה עוד כי בשל סודיות מתקן המעצר אין פיקוח על מספר העצורים השוהים במתקן המעצר; על שיטות הכליאה והחקירה המופעלות במתקן; על הגופים שניהלו את מתקן המעצר ואת החקירות במתקן; ועל עילות ההחזקה של העצורים וגורל חלק מהם. כן טענה העותרת כי הסודיות באשר למיקומו של מתקן המעצר מובילה לפגיעה בזכויות בסיסיות, ובהן הזכות לאוטונומיה, הזכות לקבל ביקורים במקום המעצר; הזכות להיפגש עם עורך דין; הזכות לדיון פומבי; הזכות להיפגש עם כהני דת, ובעניינם של נתינים זרים, הזכות להיפגש עם הקונסול המטפל בענייני מדינתם. עוד נטען כי ככל שמדובר בשבויי מלחמה ובאנשים המוגנים לפי אמנת ג'נבה הרביעית נפגעת הזכות של העצורים לקבל ביקורים של ארגוני סיוע ושליחי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום המנועים מכניסה למקומות המעצר וביקור השבויים.

5. בפן המשפטי – בו התמקדו טיעוני העותרת לאחר הוצאת הצו על תנאי – נטען כי הוראות חוק שונות בדין המקומי קובעות כי עצור יכול להיות מוחזק רק במקום שהוכרז כמקום מעצר. העותרת התמקדה בהוראת סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), הקובעת כי עצור יוחזק במקום מעצר שהשר לביטחון פנים הכריז עליו כמקום מעצר. על ההכרזה על מקום כבית סוהר חולש סעיף 69 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971, הקובע כי ההכרזה תהא על "בניין פלוני, או מחנה פלוני או מקום אחר". לגישת העותרת, סעיף 69 האמור מחייב הכרזה על מקום מדויק כמקום המעצר ואין די בציון שם הקוד של המתקן כדי לקיים את דרישות הסעיף. העותרת טענה כי מסקנה דומה נלמדת גם לגבי מעצר מכוח חוקים אחרים, ובהם מעצרים מנהליים מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, ומעצר לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, תשס"ב-2002, הגם שהעותרת ציינה כי תקנה 1 לתקנות כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (תנאי כליאה), תשס"ב-2002 מניחה שניתן לכלוא לוחם בלתי חוקי גם במתקן כליאה צבאי.

6. כאמור, העותרת הצביעה גם על שורה של הוראות מן המשפט הבינלאומי – ובהן הוראות סעיפים 23 ו-70 לאמנת ג'נבה השלישית (אמנה בדבר הטיפול בשבויי מלחמה, 1949) והעקרונות שנתקבלו על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-1988 – המחייבות, לפי הטענה, את פרסום מיקומו של מתקן המעצר. לגישת העותרת, מקורות אלה מצביעים על כך שלמשפחות הכלוא זכות לקבל מידע מלא אודות מיקומו הפיסי של הכלוא, ולא רק על עצם הכליאה והאופן בו ניתן ליצור איתו קשר. לפי הטענה, לעצם ההודעה על מקום המעצר יש חשיבות מעבר לאפשרות לוודא שזכויות העצור נשמרות. כך, למשל, להודעה אודות מקום המעצר חשיבות פסיכולוגית מבחינת משפחת העצור, שכן היא מקנה מידה של ודאות ונותנת למשפחה אחיזה; ההודעה היא ערובה לפומביות המעצר, לשמירה על שלטון החוק ולמניעת שימוש לרעה בכוח שלטוני; ההודעה בדבר מיקומו הפיסי של עצור היא אחת הערובות למניעת עינויים ויחס בלתי אנושי או משפיל; וההודעה בדבר המיקום הפיסי היא אחת הערובות למניעת היעלמויות כפויות.
בג"ץ 8102/03

7. העותרת בבג"ץ 8102/03, אז חברת הכנסת זהבה גלאון (להלן: גלאון), מיקדה את טיעוניה בסירובו של שר הביטחון
לאפשר לה לבקר במתקן המעצר. ביום 4.8.2003 פנתה גלאון לשר הביטחון
בבקשה שיאפשר לה לבקר במתקן המעצר, מכוח היותה חברת כנסת ומתוקף סעיף 9(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951 (להלן: חוק חסינות חברי הכנסת). בקשתה נענתה בשלילה בנימוק שמטעמי סודיות אין לאפשר למבקרים חיצוניים ביקור במתקן המעצר. לטענת גלאון, כחברת כנסת עמדה לה זכות יסוד חוקתית, מכוח סעיף 9(א) האמור, לבקר במתקן המעצר על מנת לבחון האם מופרות בו זכויות אדם בסיסיות. גלאון טענה על כן, כי על המשיב להצביע על טעם בגינו יש למנוע מכלל חברי הכנסת או מחבר כנסת מסוים את הכניסה למתקן המעצר. טעם כאמור יהיה מוצדק, לפי הטענה, רק אם המשיב יצביע על ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, וזאת, נוכח חיוניותו של חופש התנועה כאמצעי לקיומה של ביקורת פרלמנטרית.

תגובת המדינה

8. בתגובות שהוגשו מטעם פרקליטות המדינה לבג"ץ 9733/03 (להלן, למען הנוחות יכונו המשיבים בשתי העתירות: המדינה) נטען כי אין פסול חוקי בכך שמיקומו הפיסי של מתקן המעצר נשמר בסוד, וכי קיימים נימוקים ממשיים – אשר חלקם הוצגו מאוחר יותר לבית המשפט במעמד צד אחד – בגינם ראוי, מטעמים של ביטחון המדינה, לא לחושפו. לגישת המדינה, הסיבה המרכזית לחשאיות בנוגע למיקומו של מתקן המעצר נעוצה בעובדה שהוא מצוי בתוך בסיס צבאי סודי. המדינה לא חלקה על החובה להודיע אודות עצם מעצרו של אדם ומיקומו, אלא שלגישתה, החוק אינו מחייב את חשיפת מיקומו הפיסי המדויק של כל מתקן מעצר. החובה, לשיטתה, היא ליידע את עורך דינו של העצור ובני משפחתו על עצם המעצר ולתת להם כתובת להפניית בקשות בקשר לאותו עצור.

9. המדינה עמדה בתגובותיה על ייחודיותו של מתקן המעצר. לפי הטענה, לא נעשה שימוש במתקן כדבר שבשגרה, אלא הוא מיועד למקרים מיוחדים ולעצורים שאינם תושבי ישראל או תושבי השטחים. ככלל, המתקן אינו מיועד לשמש כמתקן כליאה, אלא ייעודו העיקרי הוא לשמש כמתקן חקירות במקרים מיוחדים. למעט שלושה מקרים בהם הוחזקו עצירים במתקן זמן ממושך לאחר שחקירתם הסתיימה, משמש המתקן לצורכי חקירה בלבד.

המדינה פירטה בהרחבה אודות התנאים הפיסיים במתקן ושיטות החקירה הנוהגות שם. המדינה אף צירפה לתגובתה את הנהלים השונים הנוגעים לקליטת עצורים ולהחזקתם במתקן. לטענת המדינה, עיון בנהלים מצביע על כך שתנאי המעצר סבירים ועולים בקנה אחד עם הדרישות החוקיות הרלוונטיות. כך, המדינה ציינה כי נוהל ההעברה למתקן ונהלי הקליטה של עצורים במתקן הם רגילים, למעט העובדה שהעצורים מובלים למתקן כשעיניהם מכוסות. עוד ציינה המדינה כי העצורים נבדקים מדי יום על ידי חובש המבצע בדיקה בריאותית ותברואתית, ואחת לשבוע מבוצעת הבדיקה על ידי רופא. המדינה דחתה גם את יתר הטענות העובדתיות המובאות בעתירה לעניין השימוש באמצעי חקירה פסולים.
10. עוד הוסיפה המדינה כי הודעה על מעצרם של עצורים המוחזקים במתקן נמסרת לגורמים הרלוונטיים, בהתאם לנדרש על פי הדין. כן נמסר כי מרכז השליטה של מתקני הכליאה בצה"ל (המשל"ט), המרכז את הנתונים אודות זהות עצורים ומקומות מעצר, והמוסמך למסור מידע לכל מי שמבקש לקבלו, הונחה למסור לכל מי שפונה בעניינו של עצור במתקן את עובדת היותו של העצור עצור במתקן שכינויו 1391. כן מוסר המשל"ט לפונה כתובת להעברת פניות ובקשות בעניינו של העצור. המדינה ציינה כי העצורים במתקן רשאים להיפגש עם עורכי דין, אלא אם הוצא צו מיוחד כדין המונע זאת. מפגשים כאמור עם עורכי הדין מתקיימים מחוץ למתקן. הוא הדין באשר למפגשים עם הצלב האדום. אשר למפגשים עם בני משפחה טענה המדינה כי ככלל, כפי שקורה גם במתקני חקירה אחרים, במהלך חקירה הנחקרים אינם מורשים להיפגש עם בני משפחה, והדבר מעוגן בתקנה 12 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז-1977.

11. לפיכך, לגישת המדינה, עצם העובדה שמיקומו של המתקן הוא חסוי אינה גורעת מזכויות העצורים, וביקורות שוטפות על מצבו של המתקן ותנאי החזקת עצורים בו מתקיימות כאשר מוחזקים במתקן עצורים. את הביקורות עורכים אנשי צה"ל ובעיקר נציגי הפרקליטות הצבאית. המדינה מציינת עוד כי במשך השנים נערכו במתקן ביקורים של גורמים נוספים ממשרד המשפטים וגורמי ביטחון שונים, ובהם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטים בכירים ביותר מפרקליטות המדינה. כן מגיעים למתקן המעצר שופטים לצורך קיום דיוני הארכת מעצר, במקרים בהם עצורים אינם מיוצגים על ידי עורך דין.


12. בפן המשפטי טענה המדינה כי לגישתה אין שום הוראת חוק המחייבת את חשיפת מיקומו הפיסי של מתקן המעצר. המדינה הפנתה לסעיף 33(א) לחוק המעצרים המורה כי משהוחלט על מעצרו של אדם: "תימסר ללא דיחוי הודעה על מעצרו ועל מקום הימצאו לאדם קרוב לו שהוא נקב בשמו...זולת אם ביקש העצור שלא למסור הודעה כאמור". המדינה טענה כי יש לפרש באופן תכליתי את המחויבות למסור ללא דיחוי "הודעה על מעצרו ועל מקום הימצאו לאדם קרוב לו". לפי הטענה, די בציון שמו של המתקן בו מצוי העצור, תוך מסירת כתובת לפניות ובקשות, כדי לקיים את חובת היידוע הקבועה בסעיף 33(א). התכלית של חובת היידוע, טענה המדינה, היא להביא לידיעת קרוביו של העצור את עובדת מעצרו – על מנת שעצורים לא "ייעלמו", ולספק לבני המשפחה מידע שיאפשר להם להושיט לעצור את העזרה שהוא זקוק לה לשם הגנה על זכויותיו. מטרה זו מושגת שעה שנמסרת לבני המשפחה עובדת המעצר וניתנת כתובת לפניות ובקשות.

13. אשר לטענות שהועלו בבג"ץ 8102/03 טענה המדינה כי חוק חסינות חברי הכנסת אינו מקנה לחבר כנסת זכות לבקר בכל מתקן כליאה, אלא הדבר נתון לשיקול דעתה המינהלי של הרשות המוסמכת. אמנם, נטען כי בגדר שיקולי הרשות המוסמכת צריכה הרשות לשקול גם את מיהות הגורם המבקש את הביקור, וכאשר מדובר בחבר כנסת "הרי שככלל, בהיעדר סיבה מיוחדת למניעת הביקור, יתאפשר הביקור (בתנאים ובהסדרים שייקבעו לקיומו)" (תגובה מטעם המדינה, 15.8.2005). אולם, לטענת המדינה, מבחינה משפטית עקרונית, אין לחבר כנסת זכות מוקנית מכוח החוק לקיים ביקור שכזה. מעבר לכך טענה המדינה, כי בכל הנוגע לביקור במתקן המעצר הרי שמתקיים גם החריג הקבוע בסעיף 9(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, היינו, ישנם טעמים ממשיים של ביטחון המדינה המחייבים את מניעת הביקור ואשר גוברים על הטעמים התומכים בהתרת הביקור. עוד טענה המדינה כי פרשנות ברוח זו נקבעה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 21.406 מיום 1.1.1973, בה נותחה הוראת סעיף 9(א) על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז מ' שמגר, ונקבע באופן מפורש כי "אין בהוראת סעיף 9 לחוק חסינות חברי הכנסת כדי להצביע על כוונה לאפשר לחבר כנסת כניסה למתקן משטרתי או למתקן כליאה".

לגישת המדינה, אילו היו חברי הכנסת רשאים לבקר במתקן המעצר באופן חופשי היה נחשף מיקומו של המתקן והיה נגרם נזק ממשי לביטחון המדינה. יחד עם זאת, הגם שהמדינה סבורה כי אין לחברי כנסת זכות לבקר במתקן המעצר, בטיעוניה הוכר הצורך לאפשר ביקורת פרלמנטרית על מתקן המעצר. לגישת המדינה, נוכח הטעמים הביטחוניים הממשיים העומדים ביסוד שמירת מיקומו הפיסי של מתקן המעצר בסוד, נדרש ליצור איזון בין הצורך הביטחוני ובין האפשרות לקיים ביקורת פרלמנטרית. המדינה סברה כי איזון ראוי מתקבל מהצעתה לפיה חברי כנסת המכהנים בועדת המשנה לשירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון – בפני
הם ממילא נחשפים סודות מדינה – יורשו לבקר במתקן. המדינה ציינה כי הסדר ברוח זו אינו שונה מן ההסדרים שהתקבלו בעבר ביחס למתקנים סודיים אחרים (שאינם מתקני מעצר), אשר גם בהם לא מתאפשר ביקור של כלל חברי הכנסת.

ההתפתחויות העובדתיות במהלך היות העתירות תלויות ועומדות בפני
בית המשפט

14. בית המשפט קיים שלושה דיונים בעתירות שלפנינו (ביום 1.12.2003 התקיים דיון בבג"ץ 9733/03 ובימים 15.12.2004 ו-22.1.2006 התקיים דיון בעתירות המאוחדות). בתום הדיון הראשון, ולאחר שמיעת טענות הצדדים הוחלט על הוצאת צו על תנאי (השופטים מ' חשין, ד' ביניש
וא' חיות
) "אך ורק לעניין סוגיית מיקומו הפיזי של המתקן המכונה 'מתקן 1391'". עוד נקבע בהחלטה כי:
"העותרת טוענת בעתירתה כי המיתקן עצמו אינו מיתקן ראוי להחזיק בו עצירים; כי תנאי החזקתם של עצירים במיתקן אינם תנאים ראויים; וכי ננקטות במיתקן שיטות חקירה בלתי ראויות ופסולות. לעניין כל אלה פנתה העותרת אלינו בטרם מיצתה הליך של פניה אל הרשויות בתלונות ספציפיות וממוקדות שניתן להגיב עליהן בפרוטרוט. העותרת רשאית אפוא לפנות אל הרשויות המוסמכות בתלונות ספציפיות וממוקדות באחד מן הנושאים שמנינו לעיל, וחזקה על הרשויות כי תבחנה כהלכה את התלונות ותשיבנה לעותרת תשובות ספציפיות וענייניות. עו"ד שי ניצן
, בא-כוח המדינה, הודיענו כי ככל שהתלונות תיסובנה על תלונות שעניינן חקירת השב"כ, תועברנה התלונות למחלקה לבירור תלונות נחקרים בשב"כ (מבת"ן) הפועלת בכפיפות למנהל המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה. ככל שהמדובר בתלונות אחרות, תועברנה תלונות אלו לפרקליט הצבאי הראשי אשר יחליט כיצד תטופלנה ומי יטפל בהן. זכויות העותרת שמורות לה לשוב ולפנות לבית-המשפט לאחר קבלת תשובת הרשויות".

יצוין כי בקשת העותרת למתן צו שיורה למדינה לפרט מיהם הגופים אשר עשו שימוש במתקן, איזה שימוש עשו, ומתוקף מה עשו שימוש זה, נדחתה.

15. יוער כי בהתאם להחלטה האמורה פנתה העותרת לרשויות המוסמכות ואף הגישה שתי עתירות לבית משפט זה בעניינם של שני עצורים במתקן (בג"ץ 11447/04 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 14.6.2005)). בעתירות אלו העלתה העותרת טענות דומות לטענות העובדתיות שהוצגו בפני
נו באשר לתנאי הכליאה ושיטות החקירה במתקן המעצר, והן תקפו את החלטת היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי לא לפתוח בחקירה פלילית בעקבות תלונות אלה. בית המשפט (הנשיא א' ברק, השופט א' גרוניס והשופטת א' חיות
) דחה את העתירות וקבע כי במקרה זה היקף וטיב הבדיקה, כמו גם שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי, היו סבירים.

16. סמוך לאחר הוצאת הצו על תנאי הגישה המדינה תשובה לעתירה ובה שבה על הטענות שהוצגו בתגובתה הראשונה. ביום 2.12.2004 הגישה המדינה הודעה משלימה ובה פרטים נוספים לגבי מתקן המעצר, בעקבות בקשה למתן פרטים נוספים שהוגשה על ידי העותרת ביום 19.8.2004. מהתגובה עולה כי בין השנים 2004-1993 הוחזקו במתקן המעצר 271 עצורים, מתו







בג"צ בית המשפט העליון 8102/03 ח"כ זהבה גלאון, מרצ-ישראל הדמוקרטית נ' שר הביטחון (פורסם ב-ֽ 20/01/2011)