פסקי דין על בן ברוך אלברט | פסקי דין על 1. ד. ברנר חברה לבנין בע"מ2. עמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ

32435/97 עב     24/02/2000




עב 32435/97 בן ברוך אלברט נ' 1. ד. ברנר חברה לבנין בע"מ2. עמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ





בן ברוך אלברט

בעניין:
התובע
גב' נ. קנטי

ע"י ב"כ עו"ד
נגד
1. ד. ברנר חברה לבנין בע"מ
2. עמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ


הנתבעות
ד. לפידור

ע"י ב"כ עו"ד
פ ס ק - ד י ן

א. הרקע וההליך:

1. התובע, מהנדס בנין, הגיש ביום 10/4/97 תביעתו כנגד הנתבעות, חברות המספקות שירותי בניה וקבלנות.

התובע טוען בתביעתו כדלקמן:

א. התובע החל לעבוד בנתבעות בתאריך 1/7/88 כמהנדס בנין, ועבד ברציפות עד לתאריך 31/3/93.
ב. הנתבעות הינן חברות המספקות שירותי בניה וקבלנות ללקוחות
פרטיים וציבוריים לרבות פיקוח על טיב הבניה וביצוע עבודות בניה, והוא עבד עבורן כמנהל, מתאם ומפקח על פעולות הבניה.
ג. התובע היה רשום כעוסק עצמאי והיה אחראי לשלם מס הכנסה, בטל"א ומע"מ מהמשכורת שקיבל מהנתבעות, כששכר העבודה שקיבל כלל החזר מע"מ.
ד. התקיימו בינו לבין הנתבעות יחסי עובד-מעביד היות ומשרד
הנתבעות ואתרי הבניה היו מקום העבודה היחיד בו עבד, הוצאות המשרד שולמו ע"י הנתבעות, דוחו"ת העבודה נרשמו על ניירות מכתבים שלהן, היקף ומקום העבודה נקבע על ידן, התובע לא יזם כל עבודה או מטלה ולא השקיע בעסק דבר, הנתבעות פיקחו על עבודתו, התובע קיבל שכר בחופשות, לנתבעות הייתה בעלות מלאה על הכלים ששימשו התובע בעבודתו.
התובע לא העסיק עובדים מטעמו ולא שירת המשרד כגורם חיצוני, ועבד באופן אישי והשתלב במערך הארגוני של המשרד.

2. בהגנתן עתרו הנתבעות לדחיית התביעה בנימוקיהן כדלקמן:

א. התובע, בעל עסק עצמאי, נתן שירותיו לגורמים שונים ולנתבעות, וכי הן קיבלו שירותי הנדסת בניין בתקופות ספציפיות.
ב. במתן השירותים חלו הפסקות של למעלה משלושה חודשים,
המנתקות רציפות, אם יקבע כי שררו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
ג. ההתקשרות בין התובע לבין מי מהנתבעות הייתה נפרדת ויש להתייחס לתמורה שניתנה ע"י כל אחת מהן בנפרד.
ד. התובע לא קיבל מעולם משכורת מהנתבעות אלא קיבל תמורה
בגין עבודתו בצירוף מע"מ, כפי שנהוג לתת לכל ספק שירותים אחר, וזאת כנגד חשבוניות מס.
ה. התובע קיזז מס תשומות ממס ערך מוסף ששילם, ושילם מס הכנסה בעצמו.
ו. התובע השתמש בטנדר שהיה בבעלותו במתן שירותיו לנתבעות ונשא בכל הוצאות הרכב. התובע ניהל יחידה משקית נפרדת.
ז. התובע צמצם מתן שירותיו למי מהנתבעות לפי שיקוליו והחלוקה
שעשה לשתי תקופות - מלאכותית ואין לה בסיס כלשהו.
ח. התובע לא זכאי לקבל ממי מהנתבעות פ"פ הן משלא התקיימו
יחסי עובד-מעביד ו/או מאחר וניתוק הקשר נעשה ביוזמתו.
ט. התמורה שקיבל התובע מכל אחת מהנתבעות עלתה על התמורה
שהיה מקבל ממי מהן אילו היה עובד עבורן כשכיר.

3. בתאריך 2/12/98 הגישו הצדדים רשימת מוסכמות ופלוגתאות.
מטעם התובע הוגש תצהירו. התובע הזמין כעדיו את מר ברנר, מנהל הנתבעות, ואת מר רפי בן בסט ועם תום עדותו ויתר על עדותם, ומשכך הוגש מטעם הנתבעות תצהירו של מר ברנר.

4. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב והתיק נדחה למתן פסק- דין.

לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפני
נו - ניתן פסק- הדין:

ב. ההכרעה:
במקרה דנן עומדות במחלוקת שתי שאלות עיקריות:
הראשונה - האם התקיימו בין התובע לנתבעות יחסי עובד-מעביד?
השנייה - בהנחה שהתובע היה "עובד" של הנתבעות, האם מגיעים לו פיצויי פיטורים ומהי תקופת עבודתו?
1. שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעות:

א. לטענת התובע התקיימו בינו לבין הנתבעות יחסי עובד-מעביד, אף שהיה עוסק עצמאי, היות וביחסיו עם הנתבעות בין התאריכים 1/7/88 - 31/3/93, התקיימו הקריטריונים המראים כי היה עובד.

התובע מבסס תביעתו על העובדות הבאות:

1. משרד הנתבעות ואתרי הבנייה אליהם נשלח היו מקום עבודתו הבלעדי.
2. הוצאות המשרד שולמו במלואן ע"י הנתבעות (הובלת ציוד בניה למכון התקנים, ותשלומים עבור בדיקות טיב).
3. דוחו"ת העבודה נרשמו על נייר מכתבים של הנתבעות ומנהל
העבודה חתם עליהם.
4. היקף ומקום העבודה נקבעו ע"י הנתבעות והתובע לא יזם כל עבודה או מטלה.
5. הנתבעות פיקחו על עבודתו והעירו לו הערות מקצועיות לגבי
כל אתר אליו נשלח ולגבי כל דו"ח שהכין.
6. התובע עבד באופן אישי ללא עוזר או מחליף, עבד רק אצל
הנתבעות, השתלב במערך הארגוני של המשרד והיו תפקידים שביצע באופן בלעדי.
7. התובע קיבל שכר גם בזמן חופשה שנתית או חופשה.
8. לנתבעות הייתה בעלות מלאה על הכלים ששימשוהו בעבודתו.
9. התובע השתלב בעסקן של הנתבעות, לא ניהל עסק עצמאי, לא השקיע בעסק דבר ולא יזם מיוזמתו דבר, אלא היה נתון לפיקוח הנתבעות, לא העסיק מטעמו עובדים ולא שירת המשרד כגורם חיצוני לשום דבר ועניין.

ב. הנתבעות טוענות כי לא שררו יחסי עובד-מעביד בינן לתובע וכי התובע היה עוסק עצמאי, שנתן שירותים למי מהנתבעות, בתקופות עבודה ספציפיות, שביניהן חלו הפסקות של למעלה משלושה חודשים, וכן נתן שירותיו לגופים מקצועיים נוספים זרים להן.

ג. בחינת היחסים בין הצדדים תעשה לאור המבחנים שנקבעו
בפסיקה, אך חשוב להדגיש כי השאלה שבמחלוקת תעשה "בעיקר על יסוד הערכה כוללת של הנסיבות העובדתיות" (דב"ע לא6-2- עטיה - דירות עם בע"מ, פד"ע ג 220), שכן מעמד של "עובד" אינו יכול להיווצר ע"י הסכם שנקבע ע"י הצדדים, בהיותו דבר הקרוב לסטטוס (ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי נגד זינגר פ"ד יח(2), 299).

ד. ההלכה היא כי המבחן המעורב, שבמרכזו עומד מבחן ההשתלבות, מהווה נקודת מוצא לבחינת היחסים בין הצדדים, ולפיו אדם יחשב כעובד במצב בו:
" הוא משולב "במפעל" ואין לו עסק משלו המשרת את "המפעל" כגורם חיצוני. הפן האחד של מבחן זה הוא חיובי, על פיו תנאי להשתלבות הוא שקיים "מפעל" שניתן להשתלב בו, תוך ביצוע פעולות המהוות חלק מהמערך הארגוני של המפעל. הפן השלילי הינו כי ההשתלבות אינה חיצונית לעסק, ואינה ביטוי לעסק עצמאי של המשתלב".(דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נגד ביה"ד הארצי לעבודה, פסקה 11).

בחינת הפן החיובי - הנתבעות מהוות יחידה כלכלית העוסקת במתן שירותים ללקוחות פרטיים וציבוריים, ולפיכך קיים "מפעל".
מאחר והתובע עבד באתרים השונים, עפ"י הוראותיו של מר ברנר (עדות ברנר עמ' 25 שורה 12), ופעילותו התמקדה בשירותים שלשמם קיים המפעל, (עדות ברנר עמ' 28 שורה 7), השתלב התובע במערך הארגוני של המפעל.
בפועל אף הנתבעות מודות בסיכומיהן כי נתקיים בו פן זה.

בחינת הפן השלילי - פן זה הוא החשוב יותר להכרעה בעניינו, וגם אם קבענו כי התובע השתלב המפעל, עלינו לבדוק האם השלבותו אינה חיצונית לעסק ע"י קיומו של עסק עצמאי משלו (דב"ע נב/ 3-254 פריץ חיים נגד מפעל הפיס, פד"ע כו 327).
בחינת הפן השלילי תעשה לאור האפיונים של עסק עצמאי, דהיינו עלינו לבדוק האם מצד התובע הייתה השקעה, יוזמה, ארגון, סיכויי רווח והפסד.
התובע רשום כעצמאי לצורכי מס, ולכאורה ניתן לומר שבכך די, אך הכלל הוא שהבסיס לחישוב שכר העבודה אינו קובע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד (דב"ע לה/ 3-36 עדינה ניומן נגד מאיר כץ, פד"ע ו 333). גם העובדה שהתובע נוהג כעצמאי אין בה כדי להכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, משום שניכויים למס הכנסה, למע"מ ולבטל"א יכולים לבסס מעמד אך אין בהם כדי לקובעו או לשוללו (מ. גולדברג, עיוני משפט יז 19).
כלומר, המדובר במבחן משני היכול להצטרף למסכת העובדות האחרות, ועדיין צריכים אנו לבדוק האם עבד התובע בפועל כקבלן עצמאי בעבודתו עם הנתבעות או שמא היה עובד שלהן.
אין ספק עם זאת כי לאור העובדה כי בפועל נהג התובע כעצמאי, מוטל עליו הנטל לשכנע אחרת.

לטענת הנתבעות - מנ1/ עולה כי התובע ייעל עבודתו בכך שהקטין את הוצאותיו ב- 91' לעומת שנת 90', ולפיכך התובע היה בגדר עצמאי.
עוד נטען כי הוכח מעדותו של התובע כי הוא החזיק משרד, פרסם עצמו בדפי זהב, הוציא הוצאות להחזקת משרד מכובד, טרח ללמוד נושא שהינו חשוב למקצועו (אך לא לעבודתו בנתבעות) וכו'.
נציין כי מעדות ברנר עולה כי התובע לא יזם כל עבודה (עמ' 25 שורה 11, עמ' 26 שורות 22,14 ) והופנה לעבוד באתרים ביודעו שמוטלת עליו עבודה שאין בה סיכויי רווח או הפסד, משום שקיבל תמורה קבועה על עבודתו ושכרו לא הופחת בגין הוצאות הנתבעות.
התובע אף מציין בעדותו (עמ' 18 שורות 11-15) כי לא שילם עבור ציוד שהעביר ברכבו או עבור תשלום למכון התקנים אלא ברנר עשה כן, ומנ1/ ניתן לראות כי התובע אכן לא רכש כל ציוד שנדרש לעבודה באתרים, והציוד היחידי שרכש נגע למשרד שהיה בביתו.
מבחינת ייעול העבודה מצד התובע עלינו להבחין בין שניים:
האחד - התובע יכול להחשב כ"עובד" של הנתבעות, אף כי ביחסיו עם גורמים אחרים יכול שיחשב כעצמאי (מ. גולדברג, עובד ומעביד- תמונת מצב, עיוני משפט י"ז, תשנ"ב). לפיכך, ייעול העבודה לפי שומות המס יכול ויתקיים אף במקביל לעבודתו של התובע כ"עובד" בנתבעות.
השני - מעיון בנ/ 5 ונ/ 6 נראה כי התובע אכן עבד במקביל במקומות אחרים, ואף אמר בעדותו: "נכון שאת העבודה נשוא נ/ 6 ביצעתי ב- 89' (עמ' 9 שורה 15). דהיינו, בעבודתו כעצמאי עם מי מהלקוחות השונים אין מניעה כי ינסה לייעל ואף לחסוך בהוצאות, ולפיכך שומות המס אינן רלוונטיות לענייננו, משום שהתובע לא רכש ציוד מטעמו, לא חסך בהוצאות הכרוכות באתרי הנתבעות, אלא קיבל שכר קבוע (עמ' 29 שורה 23).

הנתבעות טוענות עוד כי לתובע היה רכב ששימש אותו בעבודתו וצוייד בכל הדרוש, ולכן התובע היה עצמאי.
נציין כי ההלכה הקובעת כי השקעה במשאית מהווה אינדיקציה לכך כי בעל הרכב הוא בעל עסק עצמאי (דב"ע מא/ 2-23 אברהם מרשי נגד הוצאת מודעין בע"מ, פד"ע יב 428), מתיחסת למצב בו בעל הרכב עושה שימוש בכלי הרכב כעיקר עבודתו ולא כעניין אגבי. בענייננו, פעילותו של התובע ברכב אינה הובלה או עיקר עבודתו אלא אגבית לעיקר תפקידו, פיקוח הנדסי, ומשכך אין רלוונטיות לרכב.

ה. מבחן הקשר האישי:
מבחן זה, בהיותו חלק מהמבחן המעורב, קובע כי "עובד" הוא אדם שחייב לבצע את העבודה באופן אישי, ואינו רשאי לבצעה ע"י עוזר או מחליף על חשבונו, כלומר המבחן הוא שלילי לפיו בהעדר קשר אישי לא ייחשב האדם לעובד (דב"ע נב/ 3-254 פריץ חיים נגד מפעל הפיס).
במצב בו התובע ביצע העבודה בעצמו, ולא נעזר בעובדים נוספים או במחליף אף בתקופות בהן יצא לחופשה, בהרשאתו של מר ברנר, הרי שהקשר האישי בינו לבין הנתבעות התקיים.
(נזכיר כי בפסיקה האחרונה "הועם זוהרו" של מבחן זה).

ו. מבחן הפיקוח והשליטה על אופן הביצוע:
מבחן זה היה בעבר המבחן המרכזי לבחינת יחסי עבודה, וכיום מהווה רק נדבך נוסף למבחן ההשתלבות, ולפיו: מעביד זכאי לקבוע לא רק מה שיעשה עובד אלא גם את אופן ביצוע המלאכה. דהיינו, יש למעביד הזכות לתת לעובד הוראות והעובד מחוייב לציית להן (ע"א 47/48 אוגושוביץ נגד פוטרמן, פ"ד ה(4)).
ברנר אומר בעדותו: "בכל פעם כשהתובע הוציא חשבונית לחברה מסויימת, דיברתי איתו מראש וסיכמתי איתו שהוא הולך לעשות עבודה עבורה..." ( שורה 20). "אני זה שקיבלתי את הדוחות מדי חודש והוריתי לו לאיזה גוף להגיש חשבונות .."( 30 שורה 8).
ועוד: "הייתי אומר לו שהיום הוא ממלא מכרז עבור חברת עמיר..."(30 שורה 18).
מעדויות אלו נראה כי מתקיימים יחסי כפיפות, שאף באים לידי ביטוי בנספח 4, המציין פירוט תעסוקתו של התובע בכל חודש.
מר ברנר מוסיף ואומר: "לפי דוחות נספח 4 ידעתי לומר למי משלם" (עמ' 40 שורה 12 ).
הפיקוח והשליטה באים לידי ביטוי גם במכשיר הקשר שניתן לתובע ע"י מר ברנר כדי "לשמור איתו על קשר" (38 שורה 8), וכדי שניתן יהיה לאתרו (38 שורה 4).
במצב בו התובע ביצע עבודתו בהוראות מר ברנר, לא יזם שום פעילות עסקית למי מהחברות ולא עבד עם אף חברה ביוזמתו הישירה - התקיימו יחסי כפיפות בינו ובין הנתבעות.

ז. התשלום בגין העבודה:
התובע טוען כי את התשלום בגין החשבוניות שהוציא לא קיבל מהחברות הרשומות בחשבוניות אלא מהנתבעות.

הנתבעות לעומת זאת טוענות כי התובע נתן שירותיו לגורמים שונים ללא כל קשר אליהן, כשברנר בעדותו אומר: " אני חישבתי את השעות והזמן שהוא לקח מבת דור עבור עמיר וחילקתי את שכר הטירחה החודשי שהיה מוסכם, כמה בת דור צריכה לשלם וכמה עמיר צריכה לשלם" (27 שורה 20).
עוד אומר: "אני סיכמתי איתו כנציג של בת דור"(25 שורה 22).
כלומר, הנתבעות טוענות כי לא היה כל קשר בינן לבין התובע למעט המקרים בהם שכרו את שירותיו עבורן, ואילו הקשר שהיה ביניהן כשעבד עבור שאר החברות נבע מהעובדה כי "הם (בת- דור) שכרו אותי (ברנר) ליצג אותם ולנהל את עסקיהם בפרוייקטים שלהם" (עמ' 26 שורה 1).
מעיון בחשבוניות, נראה כי התובע הוציא בכל חודש חשבונית על שם חברה אחרת (כשהסכומים אינם מעידים על שינויי סכום משמעותיים במשך תקופת העבודה).
אף ברנר אומר בעדותו כי במעבר לחברה אחרת "הוא (התובע) היה מוכן לקבל את אותו סכום שנקבע לו במסגרת שכר הטירחה החודשי שנקבע לו" (עמ' 29 שורה 23). אף ש "העבודה לא הייתה אותה עבודה, בכלל לא" (עמ' 30 שורה 1-2).

מעדויות ברנר עולה כי התובע לא יצר שום קשר עם החברות הרשומות בחשבוניות, אלא עבד באופן ישיר עם הנתבעות.

כלל ידוע הוא כי מכח הפררוגטיבה הניהולית, יכול מעביד להעביר עובד ממקום אחד למשנהו - כל עוד ממשיך הוא לדאוג לתנאיו של העובד:
"יכול ובמצבים מסויימים יועיד מפעל עובד מעובדיו לעבודה במפעל אחר, כחלק מפעולתו של המפעל הראשון. כל זאת בתנאי שלא נוצר מצב שבו כל אחד מהשניים מנער חוצנו מהיותו מעביד ומובטחות זכויות העובד המוקנות" ( דב"ע שם/ 3-129 הרשקוביץ נ. מ"י , פד"ע יב 255).

בסיטואציה בה ברנר לא הפחית מהתמורה שניתנה לתובע בגין כל עבודה שביצע, ודאג להסדיר את ימי החופשה המגיעים לו (עדותו 35 שורה 20) עוד משנת 89' (נספח 5) ואף נתן לו מתנות בחגים, עולה כי ראה עצמו כאחראי על עבודת התובע ועל תנאי עבודתו, על אף שהעבירו ממקום אחד למשנהו.
נזכיר עוד כי כעולה מעדות ברנר פיצול התשלום נעשה לאחר שהעבודה כבר בוצעה, דהיינו, התובע ביצע ובדיעבד נאמר שזה עבור נתבעת זו או השניה, או עבור גוף משפטי אחר.
עוד נזכיר כי בלא להכנס לדיכוטומיות משפטיות - התובע פעל לפי הוראות ברנר, בראותו אותו כממונה ובפעולתו עפ"י הוראותיו, ואבחנה בין הגופים השונים - לא יכירנה מקומה בדיעבד.

הנתבעות טוענות כי הרישום בחשבוניות מייצג נכונה את מקור התמורה שניתנה לתובע, אך מת/ 1 נראה כי גם בתקופה בה התובע עבד עבור הנתבעות החותמת על גבי טופסי העבודה הייתה דוקא של חברה אחרת, דבר שמקשה עלינו לקבל הגרסה כי הרישום (בחשבוניות) שיקף המציאות בפועל.

ח. לאור האמור לעיל - מסקנתנו היא כי התובע אכן השתלב במפעלן של הנתבעות ולא עבד באופן חיצוני לעבודתן, היה כפוף להן, קיבל שכר קבוע, ביצע העבודה באופן אישי ומשכך היה בגדר "עובד" ביחסיו עם הנתבעות.

2. שכרו של התובע:
התובע בתביעתו טען להיותו "עובד" של הנתבעות אך לא הוכיח מה צריך היה להיות שכרו.
נציין כי מתייתר הצורך להכריע בשאלה מהו שכרו הנכון כשכיר, לאור תוצאות ההליך כאמור להלן. יחד עם זאת, רואים אנו להכריע בסוגיה בכל זאת, משום שאין ספק בליבנו כי שכרו, לו היה "עובד", לא היה מגיע כדי הסכום שקיבל, ועפ"י הראיות שהיו בפני
נו, סכום השכר הראוי או הנכון, נמוך בהרבה מהשתכרותו. נזכיר כי התובע לא טרח להביא ראיות בענין אף כי בעדותו אישר כי מהסכום ששולם לו ע"י הנתבעות ניכה הוצאות שונות, כעצמאי.
האינדיקציה היחידה שניתנה בפני
נו היא שכרו של המהנדס הראשי בנתבעות. נתון זה נראה בעינינו ראוי ומתאים לבחינת שכרו של התובע כשכיר. מעמדו ותפקידו של התובע היה נמוך בהיררכיה אצל הנתבעות מתפקידו של המהנדס הראשי. ומשכך, שכרו צריך להיות נמוך משכרו של המהנדס הראשי. בכך מקבלים אנו טענת הנתבעות, לפיה לו הועסק כשכיר היה שכרו כ75%- משכר המהנדס הראשי, כלומר 75% משכר שנתי של 64,513.15 ש"ח.
ראוי להזכיר עוד כי הנתבעות העלו טענת קיזוז להחזר "עודף השכר שקיבל". משלא נעתרה תביעת התובע לפ"פ אין מקום לקיזוז.

3. האם פוטר התובע ע"י הנתבעות והאם זכאי הוא לפיצויי פיטורים?
התובע טען בתחילה כי יחסי העבודה בינו לבין הנתבעות הסתיימו ב- 3/93 וכי הסיבה לפיטוריו היא סיום הפרוייקט בנס-ציונה והצעת ברנר לעבור לעבוד במתכונת אחרת.
הנתבעות טענו כי העבודה בנס ציונה לא הסתיימה וביססו עמדתן על נ/ 1, המהווה לטענתן רשימת השלמות עפ"י דרישת המזמין (ולא מהווה בדק שנתי בסיום הפרוייקט כנטען ע"י התובע).
נציין כי מנ/ 1 איננו יכולים להסיק בבירור מה היה "שלב" התיקונים, אך התובע עצמו העיד (16 שורה 15, 13) כי עזב את העבודה עוד לפני גמר הפרוייקט - ודי בכך כדי לדחות טענתו העובדתית.
התובע מציין בהמשך: " לא אמרתי שב- 3/93 סיימתי לעבוד אלא שסיימתי עבודה במתכונת מסויימת"(עמ' 19 שורה 20).
כעולה מנ13/ תשלום אחרון ניתן לו ב- 5/94, ומנספח 10 לתצהיר התובע עולה כי המועד האחרון לעבודה מאוחר יותר, באומרו: "את התשלום האחרון קיבלתי ב- 11/9/96". "לפיכך נראה לי שזה העיתוי הנכון .. גם את עניין הפיצויים שלי".
ואם כך - כמדומה שעפ"י דין לא נהירה עילת תביעתו!
מעדות התובע עולה כי הפסקת עבודתו נעשתה בהתאם להסכם בע"פ עימו ובהדרגה, כלומר, קיבל ב- 3/93 מלוא המשכורת, ב- 4/93 75% וב- 5/93 50% משכורת. גם אם נקבל גרסתו כי הסכם זה מורה על סיום יחסי עובד-מעביד, הרי משהוסכם בין הצדדים על סיום העבודה בתנאים מסויימים, שאינם כוללים את העובדה כי הדבר יראה כפיטורים - ומכל מקום לא נטען כך בפני
נו! - התובע מנוע מלטעון כי על הנתבעות לשלם לו פיצויי פיטורין, במיוחד כשהוא עצמו סבר כי אינו זכאי לפיצויי פיטורין בהיותו עובד עצמאי.
משכך - מכל האמור מסיקים אנו כי התובע לא הפסיק עבודתו ב- 3/93, ומכל מקום, לא פוטר, אלא המשיך לעבוד עד לשנת 96', וכי הוא שהחליט מהו "המועד הטוב ביותר" לקביעת "הזכאות" לפיצויים. כלומר, התובע, לא קיבל הודעת פיטורים מהנתבעות ולכל היותר עבר למתכונת עבודה שונה או מצומצמת. נזכיר כי התובע אף לא טוען כי התפטר עקב צמצום העסקתו או שינוי תנאיו, ולהיפך מציין כי שינוי מתכונת ההעסקה הושג בהסכמה, הסכמה שלא נטען כי כללה תשלום פיצויי פיטורים.
התובע מצרף חשבוניות עד לתאריך 5/4/93 ואין לדעת מהו רצף העבודה עד ל1996-, אך נראה כי התובע החליט לחלק תקופת עבודתו, כשהאחת היא תקופת עבודה מלאה בשכר קבוע והאחרת עבודה חלקית, ולאור זאת קובע הוא כי הפיטורים נעשו ב- 3/93.
חלוקה זו שרירותית היא ואינה מבוססת על נתונים עובדתיים, ואין ממש בטענה כי במעבר מעבודה בהיקף מלא לעבודה בהיקף חלקי יש כדי לשנות את הסטטוס בו עבד התובע, קרי: כל עוד עבד בהיקף מלא נחשב ל"עובד" וכשעבד בהיקף חלקי נחשב ל"עצמאי".
משלא הוכח כי פוטר או מתי אירע כך - אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. נזכיר כי ענין המשך העסקתו עלה לאחר הגשת התביעה (??).
נזכיר עוד כי לו קבענו שענין לנו בפיטורין ובזכאות לפיצויי פיטורין היה נכון לבחון אם חל נתק ברציפות בתקופות עבודתו אצל הנתבעות. אין חולק כי משעבד עבור גופים אחרים, גם אם לבקשת ברנר שהיה מורשה מטעם אותם גופים משפטיים - אין כדי ליצור רצף זכויות ביחסי התובע עם מי מהנתבעות.

4. תום ליבו של התובע:
ממכלול הראיות שהובאו בפני
נו נראה כי התובע ראה עצמו כעצמאי ביחסי העבודה עם הנתבעות ואף היה מרוצה ומעוניין בכך. וכעדותו: "אני משנת 80' עצמאי ואין שום הגיון שאני אשנה את הסטטוס" (עמ' 21 שורה 1), ואף הוסיף: "הסכמנו שאני אמשיך בסטטוס של עצמאי - ונכון שאני רציתי שכך יהיה" (עמ' 19 שורה 15). דהיינו, ביודעין העדיף להתקשר עם הנתבעות בסטטוס של עצמאי, עתה, משהסתיימו יחסי העבודה ביניהם, נסיונו לתבוע זכויות נוספות על אלו שקיבל תוך התעלמות מבחירתו הברורה במהלך ההתקשרות בין הצדדים - נגועה בחוסר תום לב (דב"ע נה3-145/ מדינת ישראל, משרד השיכון נגד יעקב בוכריס, עבודה ארצי (2), 67).

נציין כי מטרתם של המבחנים לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד היא למנוע חוסר צדק לעובד שנמצא בנחיתות מול מעבידו, ואולם במצב בו אדם קיבל תמורה גבוהה יותר מהתמורה של עובד, ובסיום יחסי העבודה דורש זכויות כ"עובד", יראה נסיונו כנסיון לעשות עושר ולא במשפט ולא במשפט וכחוסר תום-לב.

משכך- אף שקבענו כי התובע היה "עובד" של הנתבעות (סטטוס), נדחית התביעה בגין פיצויי פיטורים, משלא הוכח בפני
נו כי התובע פוטר.
נציין כי אף לו הוכח כי פוטר, קביעת פיצויי הפיטורים הייתה נעשית לאור השכר שקבענו לעיל ובהתייחס לחוסר תום ליבו של התובע.

5. לאור כל האמור - נדחית התביעה.
התובע ישלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ בתוך 30 יום.

ניתן היום י"ח באדר תש"ס, 24 בפברואר 2000, בהעדר הצדדים.
_________________ _________________ ___________________
נ.צ. - מר מונוביץ' נ.צ. - מר בליימן ש. מאירי, שופטת - אב"ד
אפרת / d30243597z.1
1
בתי הדין לעבודה
עב 3-2435/97
(12-488/99)
בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
כב' השופטת שרה מאירי

נ.צ. - מר בליימן
נ.צ. - מר מונוביץ'
בפני









עב בית דין אזורי לעבודה 32435/97 בן ברוך אלברט נ' 1. ד. ברנר חברה לבנין בע"מ2. עמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/02/2000)