פסקי דין על ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים | פסקי דין על בסמינרים ובמכללות ואח' | פסקי דין על עיתון "ישראל היום " | פסקי דין על מרדכי גילת | פסקי דין על אשר בהרב ואח' |

32235-03/10 א     06/02/2011




א 32235-03/10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות ואח' נ' עיתון "ישראל היום ", מרדכי גילת, אשר בהרב ואח'




בפני

כב' השופטת שבח יהודית
תובעים
1. ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים
, בסמינרים ובמכללות
2. רן ארז, יו"ר הנהלת ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים
, בסמינרים ובמכללות
ע"י ב"כ משרד עוה"ד אריאל שמר ושות'
נגד

נתבעים
1. עיתון "ישראל היום "

2. מרדכי גילת

3. אשר בהרב
4. עמוס רגב
5. ציפי קורן
הנתבעים 1, 3, 4 ו- 5 ע"י משרד עוה"ד פישר
, בכר
, חן
, וול אוריון ושות'
הנתבע 2 ע"י ב"כ משרד עוה"ד אדם
החלטה

הרשאי בית-משפט להעניק לתובע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") סעד המחייב את הנתבע לפרסם התנצלות בגין הפרסום נושא התביעה?
שאלה עקרונית זו עומדת להכרעה במסגרת שתי בקשות לסילוק על הסף של תביעת לשון הרע שהוגשה על-ידי התובעים: ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים
, בסמינרים ובמכללות (להלן: "ארגון המורים"), ומי שעומד בראשו, מר רן ארז (להלן: "ארז"), נגד עיתון "ישראל היום" (להלן: "ישראל היום" או "העיתון") ועובדיו.
נצרכתי לדון בטענת הסעד כבר בראשית ההליך, שכן זו משליכה במישרין על סוגיית הסמכות. תתקבלנה הבקשות - יימחק סעד ההתנצלות, והתביעה תועבר לבית המשפט השלום. תידחנ
ה הבקשות והסעד יוותר על כנו- יהא עלי להכריע בסוגיה המשנית, קרי: האם הדיון יפוצל באופן שבית המשפט השלום ידון בסעד הכספי ובית המשפט המחוזי ידון בסעד צווי העשה, או שמא תישאר התובענה כולה בד' אמות בית המשפט המחוזי.
הכתבה
עסקינן בכתבה פרי עטו של הנתבע 2 (להלן: "גילת") שהתפרסמה ביום 29.1.10 בעיתון המודפס ובאתר האינטרנט של העיתון.
ברקע לפרסום הכתבה עמדו הליכים משפטיים שהתנהלו בבית-דין החברים של ארגון המורים ובערכאות השיפוטיות, בין מר דוד פרידמן, מי שהתמודד מול ארז בבחירות לארגון המורים שהתקיימו באותה עת (להלן: "פרידמן"), ועמותה שהקים - מצד אחד, לבין התובעים - מצד שני. פרידמן והעמותה עתרו למינוי מפקח חיצוני שיפקח על הבחירות בארגון בשל טענה לאי-סדרים בניהולן. לאחר כשנה של התדיינויות, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מינוי מפקח חיצוני על הליכי הבחירות בארגון המורים, וביום 14.1.10 מינה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה השופטת ה. גרסטל) את השופט בדימוס דן ארבל לתפקיד זה.
הכתבה שכותרתה: "שלום אדוני היועץ", עסקה, בין היתר, בבחירות לראשות ארגון המורים. בכותרת המשנה נכתב: "ההחלטות הראשונות שהיועץ המשפטי החדש יצטרך לקבל; למה עו"ד יהושע רזניק מזכיר לנו את עו"ד יהודה וינשטיין; למה השר ליברמן ימשיך להזיע; וגם: בדיחה ששמה בחירות דמוקרטיות בארגון המורים". בחלקה האחרון של הכתבה, הוא החלק העיקרי הרלוונטי לתביעה, נכתב כדלקמן:
"דמוקרטיה בארגון המורים
לרגע נשמנו באחרונה אוויר פסגות והאמנו שהדמוקרטיה חזרה לארגון המורים. האמנו שהמתמודד הנקי דודי פרידמן יצליח להכות בסיאוב. האמנו שמתקיימות שם בחירות אמיתיות ושמינו שופט בדימוס כמפקח-על אמיתי עם אמצעים וסמכויות. האמנו שהבחירות יתנהלו בתנאים שווים והוגנים. אז לא: אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת טעינו. זה לא המצב. הסיפורים הזורמים מהשטח, בהיעדר פיקוח אמיתי, מלמדים שהריקבון עלול שוב לנצח."
כן נכתב באותיות מודגשות בתחתית העמוד : "פרשת ארז. למה חשבנו בטעות שהדמוקרטיה חזרה לארגון המורים בבחירות הפנימיות". בכתבה אף שובצו תמונותיהם של המתמודדים בבחירות, כאשר מתחת תמונתו של ארז נכתב: "מה שהיה הוא שיהיה?", ותחת תמונתו של פרידמן: "מנסה להילחם בריקבון".
התביעה
לאחר פרסום הכתבה פנו התובעים, באמצעות בא-כוחם, אל הנתבעים במכתב בו נדרשו לפרסם הודעת התנצלות ולחזור בהם מן האמור בכתבה ככל שהוא מתייחס לתובעים, ומשסורבו, הגישו את התביעה נשוא ענייננו בעילת לשון הרע.
לטענת התובעים, עולה מן הכתבה כי פרשת הבחירות בארגון המורים היא עניין לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה, כפרשיות ציבוריות חמורות הנזכרות בכתבה שעניינן, בין היתר, עבירות פליליות של שוחד והלבנת הון, וכי הליך הבחירות בארגון המורים אינו דמוקרטי, אינו מפוקח, אינו שוויוני ואינו הוגן- דבר הנוגד את הקביעה בהחלטות הערכאות השיפוטיות ובדו"ח המפקח, לפיה מדובר בהליך תקין.
נטען כי הכתבה מהווה לשון הרע במובנה בסעיף 1 לחוק, מאחר שיש באמור בה כדי לפגוע במוניטין של התובעים, במעמדם ובשמם הטוב, וכדי להשמיצם ולהשניאם בקרב הציבור, ובכללו התלמידים והמורים החברים בארגון המורים.
הסעדים
התובעים עותרים לסעד כספי הכולל פיצויים בגין הנזקים שנגרמו ושיגרמו להם כתוצאה מפרסום הכתבה המוערכים לצרכי אגרה בסך של 1.5 מיליון ₪, ולצדם פיצויים ללא הוכחת נזק וכן "פיצויים עונשיים, פיצויים מוגברים ופיצויים לדוגמא".
בנוסף לכך, עותרים התובעים לצווי עשה, אשר יחייבו את הנתבעים לפרסם, על חשבונם, התנצלות, תיקון והכחשה ב- 5 עיתונים יומיים וב- 5 אתרי חדשות מרכזיים בשפה העברית באינטרנט, וכן לפרסם את פסק הדין, כולו או מקצתו, באמצעי התקשורת, במקום בולט, במידה באופן ובדרך שיקבע בית המשפט.
בהחלטה זו נתמקד בסעד ההתנצלות.
טענות הנתבעים במסגרת הבקשות לסילוק על הסף
בד בבד עם הגשת כתבי ההגנה, הגישו ישראל היום וגילת בקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, שטעמיהן יפורטו להלן. במהלך הדיון בבקשות שהתקיים בנוכחות הצדדים, הוסכם על הכול כי בית המשפט יכריע בשלב מקדמי זה בשאלת הסמכות לפסוק סעד של התנצלות, וכי הצדדים יגישו השלמת טיעון מטעמם בסוגיה זו.
גילת טוען כי הסעד הכספי הנתבע ע"י התובעים הינו הסעד העיקרי, וכי סעד זה מצוי בסמכותו של בית-משפט השלום, כמו גם הסעדים הנוספים שעניינם מימון פרסום התנצלות, תיקון והכחשה, אשר ניתנים להערכה כספית ואף הם מצויים בגדרי סמכותו של בית-משפט השלום. לחילופין, ולנוכח פסיקת בית-משפט השלום בתל-אביב בתביעות אחרות, לפיה סעד של התנצלות, להבדיל מתיקון או הכחשה, אינו מצוי בסמכותו, יש לפצל את הדיון באופן שבית-משפט השלום ידון בסעדים שהינם בסמכותו, והסעד הנוסף שאינו בסמכותו, קרי: סעד ההתנצלות, ידון בבית המשפט המחוזי. גילת מציין כי לפני שהוגשה התביעה דכאן, הגישו התובעים לבית-משפט השלום בתל-אביב, תביעה על סך 1 מיליון ₪ בגין לשון הרע שפורסמה נגדם בכתבה בעיתון ישראל היום, ואף בה עתרו, לצד הסעד הכספי, לפרסום תיקון והכחשה. הגשת התביעה בבית-משפט זה מעלה, לשיטתו של גילת, חשד ל- "forum shopping". עוד טוען גילת כי גם מטעמי מדיניות שיפוטית, אין להותיר את בירור התביעה בבית-משפט זה, שהרי משמעות הדבר היא כי כל תביעת לשון הרע הכוללת סעדים של תיקון והכחשה תתברר בבית המשפט המחוזי, יהא סכומה אשר יהא, עם זכות ערעור ישירה לבית המשפט העליון.
במסגרת השלמת טיעון מטעם גילת, נטען כי אין לבית המשפט סמכות ליתן סעד של התנצלות בתביעה על-פי החוק, להבדיל מסעד פרסום הכחשה או תיקון המעוגן בחוק, וזאת משלושה טעמים : הראשון- קיומו של הסדר מלא וממצה בסעיף 9(א)(2) לחוק לעניין הסעדים הנוספים לסעד הכספי עליהם רשאי בית המשפט לצוות, המהווה הסדר שלילי לגבי סעד ההתנצלות; השני- אין לחייב אדם בעניין אישי ואין טעם בהתנצלות שכופין אותה; והשלישי, התנצלות היא ביטוי של מחשבה, ובית המשפט אינו "משטרת מחשבות", ואין הוא יכול לכפות על אדם לחשוב כך או אחרת. נטען כי בכל מקום שבו נידונה לגופה שאלת הסמכות ליתן סעד של התנצלות סברו בתי המשפט שאין מקום לתיתו.
בבקשת ישראל היום נטען כי כל הסעדים הנתבעים, למעט הסעד של התנצלות, אשר ספק אם בית המשפט בכלל מוסמך לתתו, מצויים בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום. אשר על כן, היה על התובעים לפצל את תביעתם בין בית משפט השלום, המוסמך לדון בסעד הכספי ובסעדים של תיקון והכחשה, לבין בית המשפט המחוזי, המוסמך לדון בכל סעד אחר שאינו בסמכותו של בית-משפט השלום, וזאת למרות אי הנוחות והיעילות הטמונים בכך.
בהשלמת הטיעון נטען כי פרסום תיקון והבהרה מצוי במישור העובדתי, ואילו פרסום התנצלות מצוי במישור הפנימי - רגשי של הפרט. משכך, יכול בית המשפט להורות לנתבע לפרסם תיקון או הבהרה לדברי לשון הרע שפורסמו, אך אינו יכול להורות לו לחוש חרטה ולפרסם התנצלות על דבריו, מה גם שהתנצלות כפויה תחטיא את מטרתה. נטען כי שתיקתו של המחוקק באשר לאפשרות ליתן סעד של התנצלות היא מכוונת ויוצרת הסדר שלילי. כך נפסק במחוזותינו וכך נהוג גם בשיטות משפט אחרות כגון בארה"ב ובאיחוד האירופי.
תשובת התובעים
לטענת התובעים, הסמכות לדון בצווי עשה שאינם ניתנים לכימות כספי, דוגמת הסעד של פרסום התנצלות, נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. לפיכך, כאשר מוגשת לבית-משפט שלום תביעת לשון הרע הכוללת סעד של התנצלות, אין מנוס מפיצול התביעה ומחיקת הסעד של התנצלות. ואולם, כאשר מוגשת תביעה כזו לבית-משפט מחוזי, מוסמך הוא לדון בסעד ההתנצלות וכן לפסוק סעד כספי המצוי בגדרי סמכותו של בית-משפט שלום. פיצול הדיון באופן שהסעד הכספי ידון בפני
בית-משפט שלום וסעד ההתנצלות ידון בפני
בית-משפט מחוזי, יגרום לא רק לאי-נוחות לבעלי הדין, אלא לפגיעה ממשית בזכותו של התובע לזכות בסעדים לגיטימיים, להגברת העומס על בתי המשפט, לבזבוז זמן שיפוטי יקר, וייתכן שאף להכרעות סותרות.
כן נטען כי בית המשפט רשאי לפסוק סעד של התנצלות לאור סמכותו לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") המסמיך את בית המשפט ליתן צווי עשה וכל סעד אחר לפי שיקול דעתו, וכן לפי סעיפים 71 ו- 72 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") המוחלים מכוח סעיף 7 לחוק, לפיהם מוסמך בית המשפט ליתן ציווי בשל עוולה כאשר "ציווי יכול שיהיה צו עשה או צו לא תעשה, לשעה או לתמיד". אף מלשונו של סעיף 9 לחוק ניתן להבין כי אין מדובר ברשימת סעדים ממצה וסגורה. עוד טוענים התובעים כי במשך שנים רבות פסקו בתי המשפט סעד של התנצלות בתביעות דיבה כדבר שבשגרה, והם מפנים להחלטת בית המשפט המחוזי בתל –אביב, בה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין אשר הורה על פרסום הודעת התנצלות, שאושרה בבית המשפט העליון. התובעים מבטלים את טענות הנתבעים בדבר כפיית רגש חרטה או "משטרת מחשבות", שכן לשיטתם אין כל הבדל בין פרסום התנצלות לבין פרסום תיקון, מבחינת תחושותיו של הנתבע, שהרי אף לשיטת הנתבעים, אם היה בחוק סעד של התנצלות הייתה לבית המשפט סמכות להורות עליו. התובעים טוענים עוד כי בתי המשפט נוהגים כעניין יומיומי להוציא צווים אישיים כופים המנוגדים לדעתו של הנתבע ולרצונותיו, כגון: צווי משמורת והרחקה הפוגעים במידה רבה יותר מצו המורה על התנצלות. כן טוענים התובעים כי לא ניתן ללמוד לענייננו מהדינים הזרים אשר אינם מקנים אפילו סעדים של תיקון והכחשה, וכי הגישה בארץ בעניין תביעות לשון הרע היא גישה כופה ושונה בתכלית. לבסוף טוענים התובעים כי הזכות לשם טוב הינה זכות חוקתית במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וההתנצלות היא הסעד המרכזי והמידתי ביותר שאותו ראוי להעניק למי ששמו הטוב נרמס.
דיון והכרעה
1. ראשון לכל יש לברר התנצלות מהי.
במילון אבן שושן, מהדורה 2003, מצינו את ההגדרה הבאה:
"התנצלות-הצטדקות,בקשת סליחה, אמירת דברי תרוץ..."
וכן "התנצל, ...2. (בהשאלה) השתדל להסיר מעליו אשמה, הצטדק..."
הנה כי כן, התנצלות איננה פעולה המורכבת מאלמנטים פיסיים בלבד כמו: תשלום, פרסום פסק הדין, השמדת העתק וכו', אלא היא מורכבת מאלמנטים מחשבתיים- רגשיים. המתנצל חש חרטה על דברים שעשה/אמר, מתרץ את מעשהו ומבקש את סליחת הנפגע.
האומנם מוסמך בית המשפט לחייב נתבע לחוש חרטה על דבריו ולבקש את סליחת הנפגע, או לחילופין לחייב אותו להעמיד פנים שאמנם כך?
2. הסעדים העומדים לרשותו של תובע בתביעה שעילתה לשון הרע, המפורטים בסעיפים 7, 7א ו- 9 לחוק, הינם:
"לשון הרע – עוולה אזרחית
7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.מיום 14.8.19תיקון מס' 1ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.
פיצוי ללא הוכחת נזק
7א. ...
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
צווים נוספים
9. (א) נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –
(1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים כאלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעותקים שהוחרמו;
(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ודרך שיקבע בית המשפט."
3. מעבר לעניין הערכי, עולה ההתלבטות מלשון החוק. מחד-גיסא, מהוראת סעיף 7 לחוק, המחילה את הוראות סעיפים 71 ו- 72 לפקודת הנזיקין, שלפיהן מוסמך בית המשפט לתת צווי עשה בשל עוולה, וכן מלשונה של הרישא להוראת סעיף 9(א) לחוק, לפיה רשאי בית המשפט ליתן את הצווים המפורטים "נוסף לכל עונש וסעד אחר", ניתן לכאורה להבין כי אין מדובר ברשימה ממצה וסגורה של סעדים, וכי לבית המשפט מוקנית הסמכות להעניק סעדים נוספים מכוח סמכותו הטבועה. מאידך-גיסא, ההיסטוריה החקיקתית של החוק מלמדת על כך ששתיקת המחוקק לא נובעת מהשמטה, וכי מלכתחילה ובמתכוון לא חפץ המחוקק להסמיך את בית המשפט לפסוק בכפיה סעד של התנצלות.
4. בנוסחה הראשוני של הצעת החוק, אומנם הסמיך המחוקק את בית המשפט הדן בתביעת לשון הרע ליתן צו לפרסם תיקון או התנצלות, משכך היה נהוג במשפט העברי. וכפי הנאמר בה: "על עברייני לשון הרע הוטלו על ידי בתי הדין העבריים בתקופות ובפזורות שונות עונשים פליליים וחובת תשלום פיצויים לנפגע, ואף נהגו לחייב מספר לשון הרע בפרסום התנצלות על המעשה אשר עשה" (דברי הסבר להצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב-1962, ה"ח 504, 147).
עם זאת, בנוסח המתוקן של הצעת החוק שהתקבלה בכנסת, הושמטה ההוראה המתירה לבית המשפט לחייב נתבע לפרסם התנצלות, ולא נכללה בנוסח הסופי, וזאת מן הטעם: "בשיקול נוסף, נראה לנו שאין לכפות התנצלות של בעל לשון הרע על-ידי צו של בית-המשפט; להתנצלות נודע ערך רק אם היא ניתנת מתוך הכרה בעוול. לפיכך תמצאו זכרה – התנצלות מרצון - בין העילות להקלת הדין" (הצעת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ג-1963, ד"כ 37, 2403 (התשכ"ג); אורי שנהר דיני לשון הרע 360 (התשנ"ז-1997)).
הנה כי כן, אין צורך לתור אחר כוונת המחוקק ולהבין אותה מהיקש זה או אחר, משזו הובעה מפורשות ונאמרה ב"רחל בתך הקטנה". מן העובדה לפיה סעד ההתנצלות הושמט באופן מודע מנוסחו הסופי של החוק, אף תוך מתן הנמקה להשמטה זו, יש ללמוד על כוונת המחוקק שלא להסמיך את בית המשפט לצוות על סעד של התנצלות, מכוח היותה חסרת ערך אם הורתה בכפיה. כוונה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק להגן על שמו הטוב של הנפגע ולהעמיד לזכותו סעדים אפקטיביים, להבדיל מסעדים שאין בהם כל תועלת, כגון התנצלות ריקה מתוכן.
5. מנימוק זה, בדרך-כלל, נדחה בפסיקה סעד ההתנצלות (ראו למשל: תא (ת"א) 13043-02-10 עו"ד אפרים יהושע נ' חיים ויספיש (לא פורסם); תא (ת"א) 27651/98 רות שפירא נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם); תא (י-ם) 14151/04 אילת מזר נ' מאיר בן נדב (לא פורסם); תא (ת"א) 40801/06 חיים נתן שבת נ' יתדות הוצאה לאור ופירסומים תשמ"ו בע"מ (לא פורסם); תא (י-ם) 5156/08 אורן טוקטלי נ' אריה שמם (לא פורסם); תא (חד') 10133-03-09 יעל ווירצברג נ' סיומה גורשנטיין (לא פורסם); תא (חי') 20795-10-09 יצחק אמיתי נ' דורון תורג'מן (לא פורסם)).
6. אכן, היו מקרים בהם ניתן סעד של התנצלות על-ידי בתי-משפט אולם הדבר נעשה מבלי להידרש לשאלת הסמכות לתיתו (ראו למשל: רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (לא פורסם); תא (ת"א) 1486/67 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ, פ"מ לה(1) 83 (1974); תא (ק"ג) 1445/01 ז'קלין מימון נ' מנחם גלילי (לא פורסם); תא (אשד') 1430/03 אתי לביא נ' רפי אלחרר (לא פורסם); תא (חי') 18138/06 אשר פאר סוכנות לביטוח בע"מ נ' אדוארד נג'אר (לא פורסם); תא (נת') 3084/08 ניסים כהן נ' אלי ברק (לא פורסם)).
7. במקרים אחרים, הועבר הדיון מבית-משפט שלום לבית-משפט מחוזי, בהיעדר סמכות עניינית (ראו למשל: תא (ת"א) 73731/04 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' ד"ר רמי שקלים (לא פורסם); תא (ת"א) 21107/05 דוד בן דיין נ' ידיעות אחרונות (לא פורסם); תא (ת"א) 53550/05 ידיעות אינטרנט שותפות רשומה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם); תא (ת"א) 11107/08 מיקי רוזנטל נ' עידן עופר (לא פורסם)).
8. לטעמי, מעבר לנימוקי לשון החוק, תוך השוואתו לניסוחו בהצעת החוק, לא ניתן לחייב נתבע בפרסום התנצלות מטעמים ערכיים. לא בכדי קבע המחוקק, מעבר לפיצוי הכספי, סעדים של פרסום תיקון והכחשה המחייבים את הנתבע בעשיית מעשה בדמות פרסום פומבי של העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט, להבדיל מפרסום אמירה או מחשבה אישית של הנתבע. המשפט אינו אמור לעודד צביעות או הצהרות סרק שאין מאחוריהן דבר אמיתי, אף לא לכפות על נתבע להצהיר כי תובע מסוים הינו ישר דרך ומתאים למשרה מסוימת. לנתבע הזכות לחשוב כי תובע אינו ישר וכי השיג את משרתו בדרכים לא כשרות. והיה ונתבע כזה יתן פומבי לדעותיו, ובית המשפט יקבע שדברים שפרסם אינם אמת- אזי יפגע בכיסו וישלם לתובע פיצוי, אף יחוייב לפרסם תיקון והכחשה לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. הפרסום נועד ליידע את הציבור כי הדברים שפרסם הנתבע אינם אמת. אין מטרת הפרסום ליתן פומבי לעובדה כי הנתבע חזר בו מדרכו הרעה, ושוב אינו חושב על התובע דברים שליליים. מחשבותיו של הנתבע אודות התובע, כמו גם רגשותיו כלפיו, אם חש הוא צער וחרטה, אם לאו, אינן רלבנטיות כלל וכלל, ואין בית המשפט כופה אותו להצהיר הצהרה שאינה תואמת את מחשבותיו, ואינו מעמידו במצב בו פיו ולבו אינם שווים. הנתבע, שיפצה את התובע כפי קביעת בית המשפט, אף יפרסם את פסק הדין, רשאי לאחוז בדעותיו הראשוניות ואין כופין אותו לחזור בו מהן, ובלבד שלא יתן לדעות אלו, שכבר הוכח שאינן נכונות, ביטוי פומבי.
ההשוואה שביקשו התובעים לערוך בין צו המורה על התנצלות לבין צווים שונים הניתנים על-ידי בית המשפט חדשות לבקרים, בעל כורחו של הנתבע, אינה במקומה, שהרי יש הבדל בין צו עשה הכופה פעולה מסויימת על בעל הדין, לבין צו הכופה הצהרה העומדת בניגוד לדעתו או מצפונו של המצהיר.
9. התיזה הגורסת כי בית המשפט מוסמך לכפות על נתבע (להבדיל, כמובן, ממקרה בו ניתנת הסכמה לכך) להצהיר הצהרה הנוגדת את השקפתו, אף אם מוטעית היא, אינה דרה בכפיפה אחת עם הגדרת הפרסום המהווה לשון הרע. אמירה תחשב פרסום לשון הרע רק אם הגיעה לאוזניו של אדם נוסף זולת הנפגע, דהיינו, מותר לפלוני לומר לאלמוני את כל הדברים השליליים, ולו גם החמורים ביותר, שהוא חושב אודותיו ואין בכך כל פסול, מבחינת השקפת המחוקק. למשל, מותר לפלוני לחשוב שאלמוני הינו גנב ואף להטיח בפני
ו "אתה גנב". האמירה תחרוג מתחום המותר לתחום האסור רק אם אדם נוסף ישמע את האמירה. מדוע נכפה, איפוא, על פלוני ליתן ברבים הצהרת התנצלות, שעה שמותר לו לחזור וללחוש באוזנו של אלמוני את אותה אמירה אשר לפני רגע קט התנצל עליה בפומבי?
תיקון עוולת פרסום פוגעני ייעשה על דרך פיצוי הנפגע ופרסום ברבים כי מדובר בדברי בלע שאינם אמת, לא על דרך אילוצו של הפוגע להצהיר הצהרת חרטה, שכולה זיוף ושאין בה לבין האמת ולא כלום.
10. למעלה מן הצורך, ראוי לציין כי הדין האמריקאי אינו מכיר בסעד שטיבו "התנצלות כפויה" (compelled retraction), אם כי הוא רואה בהתנצלות וולונטרית מצד הנתבע, כשיקול לקולא בקביעת הפיצויים (kramer v. thompson, 947 f.2d 666; 1991 u.s. app. lexis 24404).
(וכן: elad peled, constitutionalizing mandatory retraction in defamation law, 30 hastings communication and entertainment law journal (fall, 2007), והמקרים הנוספים המפורטים שם).
בעניין kramer v. thompson עמד בית המשפט שלערעור על כך שהתנצלות כפויה אינה מעידה על שינוי דעתו של הנתבע ביחס לפרסום לשון הרע, וממילא אין היא מהווה סעד ממשי לתובע. מסיבה זו נמנעו בתי המשפט מנקיטתו:
"the sincerity of a compelled retraction may be doubted, and by reason of that fact may fall short of achieving real vindication for the defamed person. third persons may feel that the defamer is merely saying what the law requires him to say without changing his true opinion…this technique has not been utilized in the united states, possibly because of judicial reluctance to force an individual to make statements contrary to his convictions."
סיבה נוספת המנויה אף היא בפסק הדין הנ"ל להימנעות בתי המשפט ובתי המחוקקים משימוש בסעד של התנצלות כפויה היא החשש מאי-חוקיותה נוכח התיקון הראשון לחוקת ארה"ב המגן על חופש הביטוי:
"since courts often base their refusal of injunctions in libel cases on the constitutional right of free speech, it is doubtful whether even a statute could make compulsory retraction valid. . . . it may very well be a serious invasion of liberty of the press to compel a newspaper to publish as true what the editor believes to be false. and that is what a retraction is, if the editor persists in thinking his supposed libel correct."
בהקשר זה צוין כי בית המשפט העליון של ארה"ב כבר פסק לגבי אי-חוקיותה של זכות התגובה (right of reply) שניתנה למועמדים בבחירות על-פי החוק במדינת פלורידה, בגדרה חויבו עיתונים להדפיס ללא תשלום תגובתו של מועמד להאשמות שפורסמו נגדו, בשל פגיעתה בתיקון הראשון לחוקה (miami herald v. tornillo, 418 u.s. 241, 41 l. ed. 2d 730, 94 s.ct. 2831 (1974)). היות שהתנצלות כפויה משקפת פגיעה גדולה יותר בחופש הביטוי, חוקיותה מוטלת בספק לאור פסיקה זו.
11. גם בדין האנגלי לא קיים סעד של התנצלות כפויה. על-פי סעיף 9 ל- defamation act 1996 בית המשפט אינו מוסמך להורות על פרסום תיקון והתנצלות בגין לשון הרע אלא בהסכמת הצדדים, וכל שניתן לכפות על הנתבע הוא פרסום של החלטת בית המשפט (david price and korieh duodu, defamation law, procedure & practice, 249 (3rd ed. 2004)).

12. עוד אציין כי מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, אין זה מן הראוי כי בעל דין יוכל להמיר, מטעם כזה או אחר, את סמכותו של בית המשפט השלום, אשר חלה על מקרה מסויים בהינתן הנסיבות והוראות החוק המתאימות, בסמכותו של בית המשפט המחוזי, על דרך הכללה מלאכותית של סעד הצהרתי טפל וחסר משמעות על מנת לבוא בשערי תחום הסמכות השיורית. החוק קובע את חלוקת הסמכויות, להבדיל מצעד מלאכותי כזה או אחר, חסר ערך כשלעצמו, אשר נועד בעיקרו לעקוף את שאלת הסמכות העניינית.
ראוי להוסיף ולציין בהקשר זה כי לו סבר המחוקק כי בית המשפט המחוזי חייב לדון בתביעה שעילתה פרסום לשון הרע מקום בו סכום התביעה אינו מגיע לסכום המינימלי המקנה סמכות לבית-משפט זה, רק מחמת העובדה שצורפה לתביעה עתירה לסעד הצהרתי, היה קובע זאת באופן מפורש, כפי שעשה בסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט לגבי תביעות שעילתן פגיעה בקניין רוחנ
י.
13. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא שבית המשפט אינו מוסמך להעניק לתובע סעד הכופה על נתבע לפרסם בפומבי התנצלות בפני
ו, גם אם קבע כי זה האחרון פרסם אודות התובע לשון הרע, ומשכך אני מורה על מחיקת סעד זה מכתב התביעה.
כפועל יוצא, ולאור הסכום הנקוב בתביעה, אני מורה על העברת התובענה לבית המשפט השלום בתל אביב.
התובעים ישלמו את הוצאות הבקשה בסך 11,600 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, לכל אחת משתי קבוצות המבקשים.

ניתנה היום, ב' אדר א תשע"א, 06 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
6 פברואר 2011

ת"א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים
, בסמינרים ובמכללות ואח'
נ' עיתון "ישראל היום "
ואח'
1 מתוך 9








א בית משפט מחוזי 32235-03/10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות ואח' נ' עיתון "ישראל היום ", מרדכי גילת, אשר בהרב ואח' (פורסם ב-ֽ 06/02/2011)