פסקי דין על שי גדון | פסקי דין על בנימין זאבי | פסקי דין על עפר חנגל ואח' | פסקי דין על עיריית תל אביב-יפו

33501-09/10 עתמ     01/02/2011




עתמ 33501-09/10 שי גדון, בנימין זאבי, עפר חנגל ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 33501-09-10 גדון ואח'
נ' עיריית תל אביב-יפו






בפני

כב' השופטת
רות רונן


עותרים

1
.
שי גדון

2
.
בנימין זאבי

3
.
עפר חנגל

4
.
דקל בן ציון

5
.
יעקב ניב קצב

6
.
אברהם אבי מלכה

7
.
חיים ויקטור זוילי

8
.
אמיר אליהו

9
.
אריק מאייוסט

10
.
אודליה סיאני

11
.
שוקי זיקרי אחזקות (1993) בע"מ

12
.
בורוכוב י.א בע"מ

14
.
יהודה עיצוב שיער בע"מ

15
.
בוגנים סאל איפור שיער בע"מ

16
.
קולי עיצוב שיער בע"מ

17
.
ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין בע"מ

18
.
ביוטיק בע"מ

19
.
רונן חתוכה

20
.
גל קלפון פוני

21
.
אייקו מעצבי שיער בע"מ

22
.
מרדכי עדרי (אינדי)

23
.
מאסטהייר

24
.
בועז רווה

25
.
שגיא ומאור

26
.
מלעה גוטמן

27
.
אופיר רביבו

28
.
אמיר קל בע"מ

29
.
אבי פדידה בע"מ

30
.
עמיר מזרחי אחזקות בע"מ

31
.
ארז שביט מעצב שיער בע"מ

32
.
ארז שרביט

33
.
פיליפ וזנה בע"מ

34
.
פליפ וזנה

35
.
אבי רז
ע"י ב"כ עו"ד הר עוז


נגד


משיבים

עיריית תל אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד פלס גרטל




פסק דין
פסק דין

עניינה של העתירה הוא בטענותיהם של העותרים לפיהן צו הארנונה ביחס למספרות בעיר תל אביב איננו חוקי, משום הארנונה נגבית ממספרות בעיר תל אביב לאורך השנים בהתאם לסעיף השיורי בבניין שאינו מגורים. עוד נטען כי על מועצת העיר תל אביב להכריע ביחס לסיווג המתאים למספרות, וכול עוד היא אינה עושה כן, צו הארנונה אינו חוקי וכך גם הגבייה מכוחו.

ביום 20.12.10 הכריע בית המשפט העליון בבר"ם 4021/09 מנהל הארנונה בעיריית ת"א נ. חברת מישל מרסייה בע"מ, וקבע כי על פי המצב המשפטי הקיים כיום בצו הארנונה של העירייה, יש לסווג מספרות בעיר תל אביב בסיווג של "בתי מלאכה".

המבקשת (להלן: "העירייה") הגישה נגד המשיבים – שהם עותרים בעתירה המנהלית דנן, והם יכונו להלן: "העותרים", בקשה לסילוק על הסף של העתירה.

העירייה העלתה מספר טענות בבקשתה – היא טענה כי העתירה הוגשה בשיהוי, בחוסר נקיון כפיים, אי פירוט עובדתי ואי צירוף תצהיר. כן טענה העירייה כי הסמכות העניינית לדון בעתירה אינה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים אלא לבית המשפט האזרחי, במסגרת תביעה אזרחית רגילה.

כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי יש מקום למחוק את העתירה, ולהורות לעותרים – אם ימצאו לנכון, להגיש תביעה אזרחית נגד העירייה. לכן אין צורך לדון ביתר טענות העירייה בבקשה לסילוק על הסף.

האם מוסמך בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה?
העירייה טענה כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בענין מישל מרסייה
הנ"ל, העתירה ביחס לתקופה משנת 2011 ואילך הפכה עתירה אקדמית. זאת משום שבית המשפט העליון קבע כי על פי המצב המשפטי היום בצו הארנונה של העירייה, יש לסווג מספרות בתל אביב במסגרת הסיווג של "בתי מלאכה".

באשר לשנת 2010 והשנים שקדמו לה, נטען כי הסעד האופרטיבי שהעותרים מבקשים הוא למעשה סעד של השבת כספים. סעד כזה אינו בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים, אלא בסמכות בתי המשפט האזרחיים. לטענת העירייה, אין עילה להפרדה בין התביעה להשבת הכספים, לבין הצהרה עקרונית על זכאות להשבה כזאת. עוד נטען כי בית המשפט העליון קבע כי אין בעובדה שהעילה הנטענת להשבה מקורה במשפט המנהלי, כדי לשנות את העובדה כי מי שמוסמך לדון בתביעה שהסעד האופרטיבי שלה הוא כספי, הוא בית המשפט האזרחי במסגרת תביעה אזרחית.

העירייה הוסיפה וטענה כי אף שבמסגרת העתירה התבקש גם סעד של שינוי צו הארנונה לשנת 2010, הרי שהלכה למעשה סעד זה אינו אופרטיבי, משום שהיום כבר לא ניתן להכניס שינויים בצו הארנונה לשנה זאת.

מנגד, טענו העותרים, כי אין לקבל את טענות העירייה בהקשר זה. לטענתם, העתירה היא פועל יוצא של העדר החלטה של העירייה ביחס לנושא השיוך של מספרות, שהוא בסמכותה, ועילתה היא לכן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. על פי הטענה, הסמכות נקבעת בהתאם לסעד, והטפל הולך אחרי העיקר. סעד ההשבה הנטען הוא פועל יוצא של הכרעה כי צו הארנונה אינו חוקי, ואין בו הרשאה לגבות מס. זהו צו עשה ולא סעד כספי. העותרים טוענים כי הם זכאים להצהרה על זכאותם להשבה, כאשר הם מבקשים כי בית המשפט יקבע פרמטרים לביצוע ההשבה, שיחולו ביחס לכול אחד מהעותרים.

דיון
בעתירה התבקש בית המשפט לתת את הסעדים הבאים:
ליתן צו המורה לעיריית תל אביב לחדול מלגבות מס ארנונה ממספרות העיר תל אביב בתעריף "בנין שאינו בית מגורים";

וכן לקבוע כי:
"בהעדר החלטה של משיבה 2 (מועצת העיר תל אביב, ר. ר.) שהיה אמור להיכנס לצו הארנונה הכללי עיריית תל אביב יפו, באשר לשיוך שימוש בנכס כמספרה לסיווג המתאים הקבוע בדיני ההקפאה – דיני הארנונה, גביית מס הארנונה היתה שלא כדין, וצו הארנונה בכול הנוגע לענין זה נגוע באי חוקיות;
... לחייב את עיריית תל אביב להשיב מס שנגבה על יתר בהעדר החלטה במועצת העיר תל אביב ובמסגרת דיני ההתיישנות;
ולחלופין – בית המשפט הנכבד מתבקש לקבל עתירה זו ולחייב את המשיבה לקבל החלטה במועצת העיר באשר לשיוך שימוש בנכסים בעיר תל אביב – יפו כמספרות לסיווג המתאים לצורך קביעת שיעור המס למ"ר לאותו הנכס, וכי ענין זה ייקבע בצו הארנונה כבר לשנת 2010 ומכאן לתמיד
".

כפי שטענו גם העותרים בתשובתם לבקשה לסילוק על הסף, כדי לבחון את שאלת הסמכות העניינית, יש לבחון את הסעד המתבקש, כאשר בהקשר זה – כך נפסק "הטפל הולך אחרי העיקר" (ר' למשל ע"א 2846/03 אלדרמן נ. ארליך פ"ד נט(3) 529).

לכן, יש לבחון מהו הסעד העיקרי המבוקש בעתירה. בהקשר זה אין רלוונטיות לסעד החלופי שהתבקש במסגרת העתירהף אלא לסעד הראשוני – שהוא ה"עיקר" שאחריו ילך הטפל. כעולה מהעתירה עצמה כפי שצוטטה לעיל, ישנם מספר סעדים שהתבקשו על ידי העותרים כסעדים עיקריים. סעדים אלה ייבחנו
להלן.

הסעד העיקרי הראשון שהתבקש בעתירה, הוא כזכור להורות לעירייה לחדול מלגבות מס ארנונה ממספרות העיר תל אביב בתעריף "בנין שאינו בית מגורים". סעד זה אינו יכול עוד לעמוד לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בענין מישל מרסייה. בהתאם לאותו

פסק דין
, רשאית העירייה לגבות ארנונה ממספרות בהתאם לסיווג של בנין שאינו בית מגורים, וכול עוד צו הארנונה של העירייה עומד בתוקפו, היא רשאית אם כן להמשיך לעשות כן. פסק דינו של בית המשפט העליון מהווה תקדים מחייב, ולכן לא ניתן עוד לשוב ולבחון את שאלת חוקיות הגבייה של הארנונה לאור הצו לפי מתכונתו הנוכחית.

הסעד העיקרי השני אינו מנוסח בצורה ברורה, אך עולה ממנו כי העותרים מבקשים שבית המשפט יקבע כי גביית הארנונה בעבר היתה שלא כדין, משום שצו הארנונה נגוע באי חוקיות. העותרים פירטו ענין זה בתשובתם לבקשה לסילוק על הסף. מסעד זה נובע הסעד השלישי לו עתרו העותרים בעתירה - סעד ההשבה – כאשר כפי שצוין לעיל, העותרים בקשו בעתירה כי בית המשפט יחייב את העירייה להשיב להם את המס שנגבה על ידיה ביתר לטענתם.

זהו אם כן הנושא העיקרי של העתירה- בקשה לקבוע כי הארנונה נגבתה מהעותרים שלא כדין, וקביעה לפיה העירייה חייבת, לכן, להשיב לעותרים את המס שנגבה מהם ביתר.

השאלה שיש לבחון אותה היא האם עתירה שזהו עניינה, היא עתירה המצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים, או בסמכותו העניינית של בית המשפט האזרחי.

אני סבורה כי עתירה כזו, שכעולה מניסוח הסעדים המבוקשים בה, מתייחסת לגביית ארנונה בעבר, ולהצהרה על הזכות להשבת הסכומים ששולמו מכוחה, היא עתירה שמן הראוי היה להגישה כתביעה אזרחית להשבה.

לאחרונה דן בית המשפט העליון בשאלה דומה במסגרת בר"ם 7363/09 מרכז משען נ. עיריית תל אביב יפו (לא פורסם, ניתן ביום 2.3.10). באותו ענין נתבעו מספר סעדים. בית המשפט העליון התייחס בפסק דינו בין היתר לסעד של קיזוז הסכומים ששילמה המבקשת לעירייה כארנונה.

בית המשפט (כב' השופט פוגלמן) קבע באותו פסק הדין כי:
"בפני
המבקש לתקוף חוקיות גביית אגרות ששילם בעבר, עומדים כלים לעשות זאת. כך אמנם נעשה בנסיבות דומות, בעניינה של עיריית ירושלים (ראו ע"א 546/04
עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית
(לא פורסם, 20.8.09) וכן דנ"א 7398/09
עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית
(לא פורסם, 10.1.10)). תקיפה זו ראוי שתיעשה במנותק מדרישת תשלום מאוחרת ובדרכים הישירות הקבועות לכך בחוק. כפי שנפסק, התדיינות ישירה לגופו של עניין עדיפה על פני דיון עקיף באמצעות סעדים הצהרתיים, כך במיוחד כשבעל דין מנסה 'לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא אשר עליו סבה המחלוקת' (ראו ע"א 9379/03
צ'רני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 6.12.06);

ראו גם דברי הנשיא שמגר בע"א 136/82 שיכון עובדים בע"מ נ' רשות הפיתוח על ידי מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לח (4) 668, 671 (1985)
)".


כעולה מפסק הדין בענין משען, כאשר בעל דין מבקש לתקוף חוקיות של אגרות או מיסים שהוא שילם בעבר, עליו לפנות לבית המשפט האזרחי, בתביעה להשבה. במסגרת זו, יוכל בית המשפט – באמצעות תקיפה עקיפה, לבחון את חוקיות הגבייה של האגרה או המס ששולם על ידי התובע.

בית המשפט שם ב

פסק דין
משען דגש על כך כי אין זה רצוי לקיים דיון עקיף בשאלות במחלוקת, אלא יש להעדיף קיום דיון במחלוקת עצמה – היינו כי דיון בשאלת ההשבה, ולא דיון בסעד הצהרתי ביחס לעצם הזכות בהשבה.

יישום ההלכה האמורה לעיל על העובדות דנן, מביא לטעמי למסקנה כי על העותרים במקרה דנן לפנות לבית המשפט האזרחי. כפי שהובהר, הסעד העיקרי לו עותרים העותרים – כעולה מניסוח העתירה שלהם, הוא סעד המתייחס לארנונה שנגבתה בעבר. הם טוענים כי ארנונה זו לא היתה חוקית, וכי לכן הם זכאים להשבה של הסכומים ששולמו על ידיהם.

בתשובה לבקשה לסילוק על הסף, טענו העותרים כי:
"מעת שבית המשפט הנכבד יכריע במחלוקת לגבי אי חוקיות צו הארנונה וגביית מס ללא הרשאה כדין, תקבע כמו כן כפועל יוצא, הזכאות להשבה על ההפרש הקבוע בהתאם לתעריפים הקבועים בצו הארנונה והמשותפים לכולם, בין מה שנגבה שלא כדין לבין ברירת המחדל. שכן מס מסוים צריך לגבות, הגם שהבחירה באחד מיותר הם אינה אידיאלית.
מן הראוי שיתקיים בין כל עותר למבקשת 1
(העירייה, ר. ר.) בירור עובדתי מדויק לגבי נכס הספציפי שהוא מחזיק או החזיק, הסכום לו זכאי כל עותר ועותר שיושב לו בהתאם לפרמטרים שאינם משותפים לכול העותרים" (ר' ס' 12 לתשובה לבקשה לסילוק על הסף).

ואולם, דברים אלה הם המעידים ביתר שאת על צדקת טענותיה של העירייה בבקשה הנוכחית, לאור ההלכה שנקבעה בפס"ד משען שנזכר לעיל.

דרכם של העותרים תביא לפיצול לא ראוי של הדיון – בין בחינה של ה"שאלה העקרונית", שהעותרים מבקשים שהיא תתקיים במסגרת העתירה, לבין תביעות ההשבה הנפרדות שכול אחד ואחד מהעותרים יגיש, בהתייחס ל"פרמטרים הספציפיים" שלו, שאינם משותפים לכול העותרים. פיצול כזה מהווה דיון עקיף באמצעות סעדים הצהרתיים – שבית המשפט קבע כי הוא אינו רצוי.

רצוי, יעיל ונכון יותר בעיני, כי בעלי דין המבקשים בסופו של דבר השבה של מיסי עבר שהם שילמו שלא כדין, לא יפצלו את הדיון בין שני הליכים, אלא יקיימו דיון אחד, בו יעלו מכלול השאלות השנויות במחלוקת ביניהם. בדיון כזה יכריע בית המשפט בסופו של דבר, האם יש מקום להשבה, ואם כן – באילו סכומים. העובדה כי במסגרת דיון כזה יעלו בעקיפין שאלות מן הדין המנהלי, אינה צריכה לשלול את קיומו, כאשר בית המשפט האזרחי יהיה מוסמך לדון בשאלות אלה ולהכריע בהן במסגרת הדיון בתביעה הכספית.

יש לציין כי בית המשפט קבע הלכה דומה גם ביחס למי שפונה לבית המשפט האזרחי, בבקשה לסעד הצהרתי. גם במקרה כזה נפסק כי "על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי. אם התשובה לכך היא חיובית, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט ייטה בדרך כלל שלא לתיתו. יש מקרים שבהם רשאי בעל דין להסתפק בבקשה לסעד הצהרתי, ורק משזכה בסעד זה – לתבוע סעד אופרטיבי כ'השלמה' להכרה בזכותו. ואולם 'פיצול' כזה של התביעה אינו יפה למקרים שבהם הענקת הסעד האופרטיבי אינה מותנית בבירור שאלות נוסף לאותן שאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בקיום של הזכות" (ר' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 8, עמ' 472).

בענייננו, כאמור, לגישת העותרים עצמם, לא יהיה די בקביעה העקרונית ביחס לחוקיות הארנונה, וגם אם עמדת העותרים תתקבל, יהיה מקום לברר בנפרד את שאלת זכותו של כל עותר ועותר בהשבה, בהתאם למכלול הפרמטרים הספציפיים המאפיינים אותו.

לכן, במקרה דנן אני סבורה כי על העותרים המבקשים השבה, להגיש תביעה אזרחית בפני
בית המשפט ה"אזרחי", שהוא בעל הסמכות העניינית לדון בתביעתם.
מכול הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה, אם כן, כי יש למחוק את העתירה.

לכן, העתירה נמחקת.
העותרים ישאו בהוצאות העירייה בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום,
כ"ז שבט תשע"א, 01 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.














עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 33501-09/10 שי גדון, בנימין זאבי, עפר חנגל ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו (פורסם ב-ֽ 01/02/2011)