פסקי דין על שמשון דנוך | פסקי דין על שרה ליפשיץ (דנוך) | פסקי דין על שושנה חיזק ואח' | פסקי דין על ד"ר גדעון נגר | פסקי דין על ברכה כהן |

9287/07 עא     01/03/2011




עא 9287/07 שמשון דנוך, שרה ליפשיץ (דנוך), שושנה חיזק ואח' נ' ד"ר גדעון נגר, ברכה כהן




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 9287/07

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
המערערים:
1. שמשון דנוך
2. שרה ליפשיץ (דנוך)
3. שושנה חיזק

4. רחמים תבורי

5. מילת לוי

6. דוד תבורי

7. שרון דנוך

8. אילן דנוך


נ ג ד

המשיבים:
1. ד"ר גדעון נגר
2. ברכה כהן

(פורמלית)

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.7.07 בת"א 1719/04 שניתן על-ידי השופטת צ' ברון

תאריך הישיבה:
ח' בתשרי התשע"א
(16.9.2010)

בשם המערערים:
עו"ד ישי דב גלילי


בשם המשיב 1:
עו"ד רוברט ליכט-פטרן

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן
:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת.א. (ת"א) 1719/04 מיום 22.7.2009 (כבוד השופטת צ' ברון) במסגרתו אושר תוקפו של הסכם מכר בין המנוחה נעמי דנוך ז"ל (להלן: נעמי) לבין המשיב 1, נכדה (להלן: המשיב), בכל הנוגע לזכויותיה בשני נכסי מקרקעין בשכונת נווה צדק בתל אביב (להלן: הנכסים).

רקע עובדתי ודיוני

2. תחילתו של הסכסוך המשפחתי ארוך השנים אשר מונח לפתחנו הינו ביום 20.8.1995 כאשר נעמי חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר לפיו העבירה את הזכויות בנכסים לבתה, מרגלית, אשר הינה גם אמו של המשיב (להלן: מרגלית), ללא תמורה (להלן: ייפוי הכוח). בגין ייפוי כוח זה נרשמה הערת אזהרה במרשם המקרקעין אך לא הושלמה העברת הזכויות בנכסים.

3. בעקבות זאת, הגיש המערער 1 (להלן: המערער) תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בה ביקש כי יוצהר על בטלותם של ייפוי הכוח והערת האזהרה שנרשמה בעקבותיו (להלן: התביעה הראשונה). במקור, היתה נעמי תובעת בתביעה, אך במהלך הדיון נפטרה והתביעה המשיכה להתנהל כתביעת יורש כנגד יורשים. ביום 14.12.1999 קיבל בית המשפט (כבוד השופט י' גייפמן) את התביעה והורה כי ייפוי הכוח והערת האזהרה בטלים (להלן: פסק דינו הראשון של בית המשפט לענייני משפחה). בית המשפט קבע, לאחר ששמע את העדים, כולל את עדותה של נעמי, כי לא ניתן לפרש את חתימתה על ייפוי הכוח כפעולה של גמירות דעת ולכן לא ניתן לראות בו כמסמך מחייב. כמו כן, קבע בית המשפט כי כוונתה האמיתית של נעמי היתה להעביר את זכויותיה בנכסים לנכדה, המשיב, בתמורה, וכי הוא ישלם לכל ילדיה באופן שווה בעבור הזכויות.

4. על פסק דינו הראשון של בית המשפט לענייני משפחה הגישה מרגלית ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 6.6.2000 קיבל בית המשפט (כבוד השופט ח' פורת – סגן הנשיא) את הערעור באופן חלקי וקבע כי בכל הנוגע לביטול ייפוי הכוח, התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיסקור את העדויות, ינתח אותן ויקבע עמדה בשאלות של עובדה ומהימנות.

5. ביום 2.1.2001 ניתן

פסק דין
נוסף על ידי בית המשפט לענייני משפחה בו נשארה תוצאת פסק הדין הראשון על כנה (להלן: פסק דינו השני של בית המשפט לענייני משפחה). בפסק דינו השני קבע בית המשפט כי נעמי התכוונה לערוך עם המשיב עסקת מכר ולא עסקת מתנה. עוד קבע בית המשפט כי המחלוקת בנוגע לשאלת אכיפתו של הסכם המכר לא יכולה להיפתר במסגרת התביעה שבפני
ו שכן המשיב לא היה צד לה.

6. על פסק דינו השני של בית המשפט לענייני משפחה הגישה מרגלית ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 31.7.2002 דחה בית המשפט (כבוד השופטת י' שטופמן) את הערעור בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עוד קבע בית המשפט כי מעדותה של נעמי ניתן ללמוד כי כוונתה היתה למכור את הנכסים למשיב וכי את סכום המכירה התכוונה לחלק באופן שווה בין כל ילדיה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה מרגלית בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה ביום 9.2.2003 (בע"מ 8215/02).

7. לאחר כל זאת, הגיש המשיב תביעה, אשר הועברה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, במסגרתה ביקש להכיר בתוקפו של הסכם המכר שנערך בינו לבין נעמי. כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ונתן

פסק דין
הצהרתי בדבר תוקפו של ההסכם.

ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נקבעו ממצאים עובדתיים מסוימים אשר מהווים השתק פלוגתא לענין המונח בפני
ו. כך, קבע בית המשפט כי הממצא לפיו העסקה שנעשתה בין נעמי לבין המשיב הינה עסקת מכר ולא עסקת מתנה מהווה השתק פלוגתא, כמו גם הממצא לפיו המשיב שילם לדודיו ודודותיו, או ליורשיהם, כספים בתמורה לנכסים, בהתאם לרצונה של נעמי.

שנית, בהתאם לממצאים אלה נפנה בית המשפט לבחון האם קיים במקרה זה מסמך בכתב אשר עונה על דרישת יסוד המסוימות. בענין זה קבע בית המשפט כי ניתן להסיק את קיומו של מסמך בכתב מתוך מספר מסמכים הקיימים בתיק ובראשם המסמך מיום 21.12.1996 בו מאשרת נעמי, בחתימתה, כי מכרה את הנכסים למשיב (להלן: נ/4). בנוסף, מסתמך בית המשפט על העובדה לפיה המשיב שילם לדודיו (למעט למערער) כספים באופן שווה בגין הנכסים וכן על כך שסכום התמורה הכולל תואם את שווי הנכסים באותה עת.

לבסוף, קבע בית המשפט כי גם במידה ולא היה במקרה זה מסמך בכתב המקיים את יסוד המסוימות, עדיין היה לטעמו מקום לאכוף את עסקת המכר וזאת מכח ההלכה שנקבעה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) (להלן: ענין קלמר) אשר מאפשרת להכיר בעסקה במקרקעין, אף מבלי קיומו של מסמך בכתב בהתאם לעקרון תום הלב. בהקשר זה הסתמך בית המשפט בעיקר על כך שהמשיב שילם בתמורה לנכסים וכן על כך שהשקיע כספים רבים לצורך השבחתם.

טענות הצדדים

טענות המערערים

8. המערערים טוענים כי המשיב דבק בתביעה שהגישה אמו לבית המשפט לענייני משפחה בגרסה לפיה מדובר בעסקת מתנה, גרסה אשר נדחתה באופן מוחלט, ולכן אין לקבל את גרסתו החלופית לפיה מדובר בעסקת מכר כיוון שמדובר בטענות עובדתיות חלופיות.

עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קבע כי מתקיימים בענייננו השתק עילה והשתק פלוגתא בכל הממצאים, וזאת מאחר ונקבע בבית המשפט לענייני משפחה כי גם אם היתה עסקת מכר בין נעמי לבין המשיב הרי שהיא נעדרת מסוימות. לטענתם, כלל זה של מעשה בית-דין חל למרות שהמשיב לא היה בעל דין בתביעה המקורית וזאת כיוון שהוא משמש כחליפה של אמו וכיוון שבתביעה הנוכחית הוא חוזר על אותן טענות אשר נדחו בתביעה הראשונה.

לענין קיומו של מסמך בכתב, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי מתקיימות במקרה זה דרישות הכתב והמסוימות. לטענתם, הקבלות המעידות על כך שהמשיב שילם כספים לשאר היורשים ניתנו בהתאם לייפוי הכוח, אשר בוטל בתביעה הראשונה, ולכן לא ניתן להסתמך עליהן. עוד טוענים המערערים כי המסמך העיקרי עליו מסתמך בית המשפט (נ/4), לא נכתב בכתב ידה של נעמי וכי כבר הוכח שהמשיב ואמו רימו אותה בעבר בכך שהחתימו אותה על מסמכים שלא הבינה את תוכנם. בנוסף, טוענים המערערים כי המסמכים עליהם מסתמך בית המשפט אינם כוללים את מחיר העסקה ואת מועדי התשלום ולכן הם נעדרים מסוימות וכל שניתן ללמוד מהם הוא שנעמי רצתה שהמשיב יעשה את כל הפעולות הדרושות לשימור הנכסים.

טענות המשיב

9. ראשית, טוען המשיב כי יש לדחות את הערעור על הסף כיוון שהמערערים אינם טוענים דבר כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש לאכוף את עסקת המכר גם ללא מסמך בכתב וזאת מכוח ההלכה שנפסקה בענין קלמר. לגופו של ענין, סומך המשיב את ידיו על פסיקתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתו, צדק בית המשפט כאשר התבסס על שני הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה ולפיהם מדובר בעסקת מכר אשר תמורתה שולמה על ידו ליורשיה של נעמי, למעט למערער, אשר סירב לקבל את הכספים. עוד טוען המשיב כי מחומר הראיות עולה בבירור שהתקיימה עסקת מכר בינו לבין נעמי אשר מקיימת את דרישת המסוימות. מסוימות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, במכתב עליו חתומה נעמי (נ/4), בעדותה בפני
בית המשפט לענייני משפחה וכן בעובדה ששולמה התמורה בגין הנכסים. עוד טוען המשיב כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אף במידה ולא מתקיימת דרישת הכתב יש להכיר בעסקת המכר כיוון ששילם את התמורה בגין הנכסים ואף השקיע כספים רבים בהשבחתם.

דיון

מעשה בית דין והשתק שיפוטי

10. המערערים טוענים כי המשיב מושתק מלהעלות את טענותיו בפני
נו כיוון שטענות אלה הועלו ונדחו בעבר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ב

פסק דין
חלוט. לטענתם, מתקיימים במקרה זה הן השתק עילה והן השתק פלוגתא לכל רוחב היריעה. דין טענות אלה להדחות, וזאת מבלי להביע עמדה בנוגע לזהות הצדדים בהליך ולאפשרות לפיה ניתן לראות במשיב כחליפה של אמו.

11. לענין השתק פלוגתא, ההלכה קובעת כי נדרשים ארבעה תנאים לצורך הוכחת קיומו, כאשר אחד מהם הוא התנאי שההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך מתן פסק הדין: " כדאי להבהיר כי לשם תחולת הכלל האחרון [הכלל בדבר השתק פלוגתא], דרוש לא רק שהנקודה העובדתית, שנטענה, הועמדה במחלוקת במשפט הקודם, אלא גם שפסק-הדין מבליט, במפורש או מכללא, שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. שאם לא כן, לא יהיה בפסק-הדין כדי להשתיק את העלאת הטענה העובדתית מחדש במשפט השני" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר); ראו גם: ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769, 780 (2003); ע"א 9345/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796 (2004)). אין ספק כי תנאי זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו. לא רק שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו "מבליט" את העובדה שהכריע במחלוקת שלפנינו, אלא שבאופן מפורש נקבע בו כי:

"הנכד לא היה צד לתביעה, ולפיכך לא היה מקום להכריע במסגרת תביעה זו, אם עיסקת המכר... תקפה, מהטעם שהעיסקה כבר בוצעה ברובה – ע"י תשלום כספים של הנכד לדודיו ולדודותיו. ענין זה יושאר להתדיינות אחרת בין הנכד ולבעלי הענין הנוספים. ...לענין זה עולה השאלה האם יש להורות על אכיפת הסכם המכר, ללא מסמך העונה על דרישת המסוימות... מחלוקת זו יכולה להידון בתביעה שבה בעלי הדין הם הנכד ובעלי הדין האחרים" (פסק דינו השני של בית המשפט לענייני משפחה).
אמנם, תנאי זה של ממצא חיובי אינו חלק מהתנאים לקיומו של השתק עילה, אך נראה כי גם על השתק מסוג זה לא יכולים המערערים להסתמך. הכלל של השתק עילה קובע בעיקרו, כי התדיינות בין צדדים אשר נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה (ענין קלוז'נר, בעמוד 583). לענין השימוש במבחן זהות העילה הורחבה משמעות המושג "עילת תביעה" מעבר למשמעותו הרגילה והמקובלת. אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השנייה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, אזי במשפט שני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית-דין (ראו למשל: ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש- מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801 (1984)). אלא, שבענייננו, כלל לא מדובר בעילה שהיא ביסודה זהה. כאמור, בית המשפט לענייני משפחה הכריע בתוקפה של עסקת המתנה בין נעמי לבין מרגלית וקבע כי נעמי לא התכוונה להעניק את הנכסים במתנה למרגלית אלא למכרם למשיב. שאלת תוקפו של הסכם המכר בין נעמי לבין המשיב והאפשרות לאכוף אותו גם בהיעדר קיומו של מסמך בכתב לא הועלתה בפני
בית המשפט לענייני משפחה וממילא גם לא הוכרעה.

12. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בכך שלא דחה את תביעת המשיב על בסיס הדוקטרינה של השתק שיפוטי. אף דינה של טענה זו להדחות וזאת מבלי להביע עמדה בנוגע לשאלה האם ניתן להשתיק בעל דין אשר לא זכה בהליך הראשון (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (לא פורסם, 8.3.2005)). כבר נפסק כי ישנם מקרים בהם צד שהפסיד בהליך שיפוטי רשאי לשנות את עמדתו המשפטית בשלב הערעור:

"סבורני, כי הפסד בערכאה משפטית הינו נתון שעשוי, במקרים מסוימים, להצדיק שינוי מסוים בעמדה המשפטית בשלב הערעור. בעל דין שהפסיד בדינו ובפסק הדין נקבעו מסקנות משפטיות המנוגדות לדעתו, רשאי להחליט שהוא מקבל על עצמו חלק מקביעותיו של בית המשפט ולהגיש ערעור על החלק הנותר בלבד. קבלת הדין באופן חלקי עשויה להביא לשינוי בעמדה המשפטית אותה הוא מעוניין להציג" (ע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם, 9.5.2010)).

דברים אלה יפים, בהשלכה, גם למקרה שבפני
נו. בענייננו, אמנם, המשיב הציג בפני
בית המשפט לענייני משפחה גרסה לפיה קיבל את הנכסים במתנה מנעמי. יחד עם זאת, לאחר שקבע בית המשפט לענייני משפחה, ב

פסק דין
חלוט, כי כוונתה של נעמי היתה למכור את הנכסים למשיב ולא להעניקם במתנה, שינה המשיב את גרסתו על מנת לאכוף את הסכם המכר, ואף הודה בכך במפורש בפני
בית המשפט המחוזי:

ש: ... נכון שאתה הגשת תצהיר בבית המשפט הקודם, התצהיר הוגש ב-17/12, תצהיר מ-15/12/97 בו כתבת שקיבלת את הנכס במתנה, נכון?
...
ת: כן. ביהמ"ש לא קיבל את זה, הוא טען שנעשתה מכירה ולא מתנה. אני מוכן לקבל את פסיקתו של ביהמ"ש,
ש: תודה.
ת: אם אכן הסבתא התכוונה למכירה, אני מוכן לקבל את זה כמכירה" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 5.11.2006, בעמוד 135).
לכן, ספק בעיניי אם ניתן לראות בהתנהלותו של המשיב כהתנהלות חסרת תום לב אשר יש בה כדי להביא לקבלת הערעור אך מטעם זה.

תוקפו של הסכם המכר

13. טענתם העיקרית של המערערים הינה כי לא ניתן לאכוף את ההסכם בין נעמי לבין המשיב עקב היעדרו של מסמך בכתב אשר מקיים את יסוד המסוימות. לבחינת סוגיה זו אפנה עתה.

14. סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי עסקה במקרקעין מחייבת מסמך בכתב. ההלכה, שפירשה סעיף זה, קובעת באופן ברור כי דרישת הכתב היא מהותית, ולא רק ראייתית (ראו למשל: ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן, פ"ד כו(2) 781(1972)). כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, דרישה זו חלה גם בעסקות מקרקעין שנערכות בין קרובי משפחה (ראו ע"א 7388/97 עזבון המנוח משה שמיר נ' יעל דולב (שמיר), פ"ד נ"ג(1) 569, 608 (1999)).

15. במהלך השנים ריככה הפסיקה את דרישת הכתב ונקבע כי אין צורך להוכיח בהכרח את קיומו של חוזה כתוב ומפורט אשר מכיל את כל הפרטים הדרושים וכי ניתן להשלים פרטים חסרים במסמך בכתב בהוראות חוק או בראיות חיצוניות. מטרת שינוי זה בגישת הפסיקה היתה להקל על הציבור ולא להציב לו תנאים שלא יוכל לעמוד בהם (ענין קלמר, בעמוד 192). כך למשל, בפסק הדין ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1976), נקבע כי ניתן לבסס הסכם מקרקעין על קבלה אשר מאשרת תשלום בסך של 5,000 לירות על חשבון מכר של מקרקעין, כיוון שפורטו בה הפרטים המינימאליים הנדרשים: זהות הנכס, זהות הצדדים והמחיר. פרטים נוספים אשר היו חסרים הושלמו בעזרת הוראות החוק. עוד נקבע בפסיקה כי לצורך הוכחת קיומו של יסוד המסוימות ניתן להיעזר במספר מסמכים אשר מספקים, ביחד, את דרישת הכתב:

"לדידי, העיקר והקובע בנושא זה הוא, שלבעלי הדין, בעת ההתקשרות, ולבית המשפט, בעת שהוא מתבקש להתייחס אל המסמך, יכול להיות ברור, ועל נקלה, מה היו התנאים העיקריים בעיסקה. אם כולם משתקפים במסמך אחד, מה טוב. אם המסקנה נלמדת משני מסמכים המתקשרים זה אל זה באופן טבעי, ושני המסמכים הם לנגד עיני בעלי הדין או בית המשפט, הכול לפי המקרה, עדיין טוב ומועיל המסמך. מה לי מסמך אחד ומה לי שני מסמכים" (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 161-160, השופט דב לוין).

16. בענייננו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן לראות במסמך עליו חתמה נעמי (נ/4) ובו נכתב כי היא מכרה את הנכסים למשיב, בצירוף מסמכים נוספים וראיות חיצוניות, כהסכם מכר אשר עונה על דרישת הכתב. ראשית, בקשר לאותו מסמך, העידה נעמי בפני
בית המשפט לענייני משפחה כי היא חתמה עליו לאחר שהוקרא לה וכי היא הבינה את תוכנו (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 18.6.1996). שנית, נעמי העידה בפני
בית המשפט כי היא מכרה את הנכסים לגדעון וכי את התמורה עליו לחלק בין ילדיה, באופן שווה:

"חתמתי שאני מכרתי לגדעון. הוא יתמוך בי כל החיים. ...אף אחד לא עוזר לי חוץ מגדעון. ... כשחתמתי על המסמכים לעו"ד התכוונתי שזה יהיה גם מתנה וגם מכירה. זה של גדעון לגמרי. ...אני בצוואה רציתי שהכל יתחלק שווה בשווה. אני לא נתתי למרגלית, הוא קנה את זה. גדעון קנה את זה. כל הילדים שווה בשווה. נתתי את זה לגדעון, הוא קנה את זה בכסף, זה לא לכולם. זה שייך לי לא לילדים. אני מכרתי לגדעון. ...גדעון אמר שהוא יתן לכל הילדים שלי שווה בשווה. ... הוא אמר שהוא יתן לילדים שלי כסף של הבתים שווה בשווה. הוא יתמוך בי כל הזמן. יקנה לי מצבה. משלם טלפון. ...אני לא מתחרטת על זה שמכרתי. שמכרתי לגדעון. ...לכולם הוא נתן. נדמה לי שישראל לא קיבל ושמשון לא קיבל" (עמודים 8-9 לפרוטוקול).
מעדות זו של נעמי ניתן ללמוד כי נכון למועד הדיון שולם חלק ניכר מהתמורה בגין הנכסים לצדדים שלישיים, אשר לטובתם נערך הסכם המכר בין הצדדים. בענין זה נקבע כי "...הואיל וכל התמורה שולמה במעמד ההסכם והמוכר אישר כי קיבל את כל התמורה. על כן יסוד אי הוודאות שבגינו נדרש ציון המחיר במסמך – ניטל עוקצו (ע"א 504/83 זיתון נ' זערורה, פ"ד מא(2) 154, 160 (1987)). עוד אציין כי העובדה שבמקרה שלפנינו שני הצדדים לחוזה מכירים בתוקפו מקלה עלינו את הבירור הראייתי הנדרש להוכחתו של יסוד המסוימות:

"בית המשפט צריך לבחון, אם המסמך משקף גמירת דעתם של הצדדים להתחייב בחוזה. אם התשובה חיובית, יש לחתור להשלמתו... כמובן, אם מודה הצד שכנגד בגירסתו של הצד המבקש ליתן תוקף לחוזה, נחסך הבירור הראייתי. הודאתו של בעל הדין שכנגד ודאי ראויה להיחשב לראייה קבילה לשם השלמת הפרט החסר" (נילי כהן
"צורת החוזה" הפרקליט לח(ב1) 283, 428 (תשמ"ח-תשמ"ט)).

שלישית, את דרישת המסוימות ניתן להשלים גם בעזרת הקבלות המוכיחות את תשלום התמורה בגין הנכסים ליורשיה של נעמי (למעט המערער), באופן שווה, כפי שנקבע בהסכם (ראו פירוט הקבלות והסכומים בעמוד 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כיוון שהמחיר ששולם לצדדים השלישיים בגין הנכסים תואם לשווים באותה העת, כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי, ניתן גם לומר שהדרישה לציון המחיר בחוזה הושלמה בעזרת סעיף 20 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, אשר קובע: "לא הוסכם על המחיר או על דרך קביעתו, ישולם המחיר הראוי".

17. לפיכך, מקובלת עלי המסקנה לפיה ניתן להסיק ממכלול המסמכים והנסיבות במקרה זה וביניהם המסמך עליו חתמה נעמי בו אישרה את עסקת המכירה, עדותה בפני
בית המשפט לענייני משפחה והקבלות המעידות על כך שכל ילדיה או יורשיהם פרט למערער הכירו בהסכם וקיבלו את חלקם לפי שווים של הנכסים, כי לפנינו הסכם מכר אשר עונה על דרישת הכתב המהותית.

18. לאור האמור לעיל, לא מצאתי צורך להכריע בשאלת תוקפו של הסכם המכר בהיעדרו של מסמך בכתב, בהתאם להלכה שנפסקה בענין קלמר.

19. אשר על כן, לו תישמע דעתי, הערעור יידחה. המערערים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט

השופט ח' מלצר
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין
:

מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. אכן, במובן מסוים טענת המשיב בהליך זה (כי רכש את המקרקעין) שונה מטענתו בהליכים הקודמים (כי קיבלם במתנה); ואכן, חלקי עם בעלי הגישה המרחיבה, לפיה "השתק שיפוטי" נוצר גם אם לא התקבלה הטענה בהליך הראשון (ראו בין היתר רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625; ע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם); ע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (לא פורסם); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (לא פורסם)). ואולם, סבורני כי בענייננו דוקטרינה זו אינה מחייבת את השתקת המשיב מטענה לעסקת מכירה. כך, בין היתר, נוכח הקרבה בין הטענות במקרה זה והשלכותיהן (השוו לדוגמה ע"א 8630/08 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' צרפתי (לא פורסם)) - ולא למותר לציין, כי לכל אורך הדרך, גם בשלב ה"מתנה", טען המשיב, כי שילם לדודיו סכומים משמעותיים. כך, כיון שעסקת המתנה הנטענת לא היתה ללא תמורה (ומסיבה זו שלל השופט גייפמן את הטענה); וגם כיון שדוקטרינת ההשתק השיפוטי מיוסדת על עקרון תום הלב - ובנסיבות בחינת תום הלב, של כל הצדדים, אינה תומכת ביישומה של הדוקטרינה, אף לשיטה המרחיבה יריעותיה. קשה בנסיבות להלום תוצאה אחרת מזו שהגיע אליה חברי, לרבות באשר לציפיות שיכול היה כל גורם לפתח. כאמור, מצרף אני דעתי לחוות דעת חברי.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן
.

ניתן היום, כ"ה באדר א התשע"א (1.3.2011).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07092870_h10.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
1
2
1








עא בית המשפט העליון 9287/07 שמשון דנוך, שרה ליפשיץ (דנוך), שושנה חיזק ואח' נ' ד"ר גדעון נגר, ברכה כהן (פורסם ב-ֽ 01/03/2011)