פסקי דין על ש. אילן עבודות בניין | פסקי דין על אילן שורץ | פסקי דין על אברהם עזרן

1277/01 א     02/03/2011




א 1277/01 ש. אילן עבודות בניין בע"מ, אילן שורץ נ' אברהם עזרן






מספר בקשה:1
בפני

כב' הרשם יניב בוקר
המבקשים
1. ש. אילן עבודות בניין בע"מ

2. אילן שורץ
נגד
המשיב

אברהם עזרן
החלטה

מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים
בפני
בקשתם של המבקשים, ש. אילן עבודות בניין בע"מ
(להלן: "המבקשת") ומר אילן שוורץ (להלן: "המבקש"), כי אורה על ביטולו של פסק הדין אשר ניתן בתיק זה, בהעדר הגנה, ביום 14/5/2003, על ידי כב' הרשמת מ' וולפסון (כתוארה אז), ואשר חייבם לשלם את הסך של 448,359 ₪ וכן שכ"ט עו"ד, לידי המשיב, מר עזרן אברהם.

תמצית הטענות בכתב התביעה
על פי הנטען בכתב התביעה, הרי שהמשיב היה עצמאי אשר עיסוקו בהשכרת עץ מעובד מסוגים שונים המיועדים לשימוש בבנייה.
המבקשת שכרה מן המשיב, לטענתו, 35.9 קוב עץ לבנייה ו- 210 לוחות דיקטים במחיר של 8,470.8 ₪ לחודש (לפי 133.295 ₪ לקוב עץ ו- 17.55 ₪ ללוח דיקט).

על פי כתב התביעה, ערב המבקש אישית להתחייבויות המבקשת.

ביום 17/10/1994, טען המשיב בכתב התביעה, נערך חשבון בין הצדדים בדבר יתרת החוב בגין שכירות העץ עד לאותו יום והיא הגיעה לסך של 44,273 ₪. דא עקא כי לטענתו מסרו המבקשים לידיו, באותו מעמד, שיק על הסך הנ"ל, אשר לא כובד.

לאחר מכן, לטענתו, הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו ישלמו לו המבקשים סך של 30,000 ₪ + מע"מ ב- 10 תשלומים שווים, וכי 80 דיקטים חדשים + 10 דיקטים משומשים יוחזרו על ידי המבקשים.

לטענת המשיב בכתב התביעה, החזירו המבקשים כמות חלקית על עץ בלבד, ולפיכך עתר לחייבם הן בדמי שכירות ראויים מיום 17/10/94 עד למועד הכנת התביעה ב- 20.6.2000 (66 חודשים), והן בגין קרן חוב השימוש המקורית בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

תמצית הטענות בבקשה לביטול פסק הדין
ביום 10/1/2010 הגישו המבקשים את בקשתם זו לביטול פסק הדין.

"המכתב המקדים"
ב"מכתב מקדים" אשר צירפו לבקשתם הודו המבקשים כי הבקשה מוגשת "באיחור לכל המועדים שהחוק קובע לבקשות מסוג זה", כלשונם, אך לטענת המבקש, מאז שנת 1999 חלו בחייו תהפוכות וזעזועים שגרמו לו לחיות בסערה מתמדת ומנעו ממנו לטפל בבעיות הקשורות ל"עברו הרחוק", כלשונו.

לטענת המבקש, עבד כקבלן משנה במשך שנים רבות ובשנת 1999 הפסיק לעבוד בתחום מאחר ושתי חברות לא שילמו לידי את שכר העבודה המגיע לו וגרמו לקריסתו המוחלטת.

לטענת המבקש, מכר את דירתו וכן מספר רכבים על מנת להחזיר את חובותיו ונותר ללא רכוש או נכסים.

המבקש הוסיף כי המשבר אף גרם לפירוק התא המשפחתי, כך שהוא נאלץ לעזוב את ביתו ולהתגורר בדירות שכורות, קטנות ורעועות, כלשונו. המבקש טען כי בשנת 2002 נישא מחדש והקים משפחה; בשנת 2004 נולד בנו; ובסוף שנת 2008 נולדו שני בניו התאומים.

המבקש טען כי נודע לו בראשונה על "הפרשה עם אדון עזרן אברהם", כלשונו, כאשר אחיו של המשיב הגיע לביתו ומסר לו "מכתב מלשכת ההוצאה לפועל בקרית-גת".

לטענתו, לא היה לו כל קשר עסקי עם המשיב, ובשל חוסר יכולת לממן שירותי עו"ד פנה למכר, עו"ד במקצועו, שסייע לו בעריכת הבקשה.

הבקשה לביטול פסק הדין
בבקשתם טענו המבקשים כי פסק הדין מיום 14/5/2003 ניתן בטעות, אשר נגרמה, לדידם, כתוצאה ישירה של תרמית, הונאה והטעייה מצד המשיב את בית המשפט, לרבות באמצעות זיוף מסמכים.

לטענת המבקשים, לא המציא המשיב לידי המבקש את כתב התביעה וההזמנה לדין, ואף הצהיר בפני
בית המשפט הצהרות שיקריות באשר למקום מגורי המבקש, ובאשר לחוסר יכולתו הנטען להמציא את כתב התביעה וההזמנה לדין, ומבלי לפעול בשקידה סבירה כדי לאתר את מקום מגוריו.

לטענת המבקשים, המשיב הטעה את בית המשפט וביקש לבצע תחליף המצאה למרות שיכול היה, באמצעות פניה פשוטה למשרד הפנים, לברר את כתובתם של המבקשים ולהמציא להם כדין את כתב התביעה וההזמנה לדין.

עוד הוסיפו המבקשים, כי המשיב הסתיר מעיניי בית המשפט, כי בין המשיב לבינו מעולם לא היו יחסים עסקיים ו/או חוזיים, וכי לא קיימת חברת פרטית בע"מ בשם הנטען של המבקשת.

המבקשים הוסיפו כי התביעה מופרזת והסכום הנקוב בה חושב במרמה, שכן לכל היותר זכאי המשיב להשבתם של 80 דיקטים חדשים + 10 דיקטים ישנים, וכי שווים של 90 דיקטים חדשים (בעבורם תבע המשיב 369,000 ₪) הינו, כיום, 4,950 ₪ בלבד.

לטענת המבקשים, בתחילת חודש ינואר 1994 זכה המבקש במכרז כקבלן משנה לביצוע עבודות בנית מגורי בנות, בבסיס הצבאי תל-נוף.
לצורך ביצוע עבודות הבנייה וכדי לחסוך בהוצאות, התקשר המבקש, לטענתו, עם קבלן עץ בשם שלמה עזרן (להלן: "הקבלן"), מ- או.סי ציוד בנין, לצורך השכרת עצים המיועדים לשימוש בבנייה, בכמות של 35 קוב עץ לבנייה, וכן 210 לוחות דיקטים וזאת במחיר של 8,470 ₪ לחודש.

במעמד ההתקשרות וכביטחון לתשלום דמי השכירות, דרש הקבלן כי המבקש יותיר בידיו צ'ק ביטחון בחתימת ידו (שיק פתוח כלשונו של המבקש), מבלי שיהיה נקוב בו סכום, וללא ציון תאריך הפדיון. המילים: "שיק ביטחון להשכרת ציוד" אף נרשמו על גבי השיק.

במעמד ההתקשרות, וכביטחון לתשלום דמי השכירות, דרש הקבלן כי המבקש יחתום גם על הסכם ערבות לטובת או.סי ציוד בניין. לטענת המבקשים, מערכת היחסים בין המבקש לבין או.סי. ציוד בניין נמשכה כארבעה חודשים בלבד, וכי התשלום עבור השכרת העץ נעשה במזומן ושולם מראש חודש בחודשו.

עוד, לטענת המבקשים, אילו ביקש המבקש לרכוש את העצים והדיקטים במקום לשכור אותם, שווים כיום היה עומד על הסך של 50,000 ₪ בלבד. לטענת המבקשים, בחרו בכל זאת לשכור את העצים והדיקטים וזאת בשל בעיות אחסנה, עלויות הובלה ובלאי גדול.

לטענת המבקשים, בסוף חודש אפריל 1994 השיב המבקש את כל הלוחות והדיקטים לקבלן, אך במהלך הבדיקה טען האחרון כי 90 דיקטים הם פגומים, ונתגלעה מחלוקת בעניין זה.

לטענת המבקשים, לו היו נרכשים 90 דיקטים חדשים הייתה עולתם 4,950 ₪ בלבד ולא 369,000 ₪ כפי שנתבע בכתב התביעה. עוד לטענתם, שינה המשיב, שלא כדין, את הפרטים המופיעים בכתב הערבות תוך זיופו, ורשם את שמו תחת שמו של הקבלן.

המבקשים טענו כי יש לבטל את פסק הדין מחמת חובת הצדק, שכן לא קיבלו הזמנה לדין ולא בוצעה לידם המצאה כדין.

עוד, לטענתם, במועד הגשת כתב התביעה הייתה מעודכנת כתובתו של המבקש במשרד הפנים, והמשיב לא טרח לבדוק זאת כלל.

המבקשים הוסיפו כי למרות שהצהיר המשיב, כי ביצע פרסום בשני עיתונים ובלוח המודעות בבית המשפט השלום באשדוד, הרי שהציג רק גזיר עיתון אחד, מעיתון "הארץ".

המבקשים הוסיפו כי תביעתו של המשיב נמחקה מחמת חוסר מעש, וכי הוא לא פעל להמצאת בקשתו לביטול המחיקה לידיהם.

עוד, לטענתם, פעל המשיב לקבלת תחליף המצאה במרמה, תוך ציון שקרי כי בירור שערך העלה כי המבקש מתגורר באשדוד, בעוד שלא התגורר שם מעולם, לטענתו.

המבקשים אף טענו כי התצהיר התומך בבקשת תחליף ההמצאה, הוא מוקדם למועד הגשת התביעה ואף איננו חתום.

לעניין סיכויי ההגנה טענו המבקשים, כי עומדת להם טענת התיישנות, שכן התביעה הוגשה לאחר למעלה מ- 7 שנים מיום סיום ההתקשרות בין או.סי ציוד בניין ובין המבקש.

כמו כן טענו המבקשים כי אין כל יריבות בינם ובין המשיב, שכן הוא זייף את הסכם הערבות ומחק את פרטי או.סי ציוד לבניין ורשם את שמו. כמו כן, לטענתם, עשה המשיב שימוש בשיק הביטחון בניגוד להרשאה ותוך מרמה.

המבקשים הוסיפו כי סכום התביעה מופרז והוא נופח בחוסר תום-לב ובחוסר ניקיון כפיים.

יש לציין כי לבקשתם צירפו המבקשים תצהיר לקוני וקצר של המבקש, ובו טען אך ורק כי לא היו לו מעולם קשרים עסקיים עם המשיב; כי נודע לו לראשונה על קיומו של פסק הדין כאשר אחיו של המשיב ביצע מסירה לכתובתו; וכי פסק הדין הושג תוך סילוף והצגת נתונים שיקריים לבית המשפט ומבלי שיוכל להגיב כלל לטענות.

בעקבות החלטתי מיום 17/1/2010, הגיש המבקש תצהיר נוסף, ובו טען כי נודע לו לראשונה על פסק הדין ביום 9/5/2006. המבקש הוסיף בתצהירו כי פסק הדין הושג במרמה וחוסר תום-לב, תוך שהמשיב מציג מסמכים מזוייפים לבית המשפט וטוען שאין ביכולתו לאתר את המבקש.

המבקש הוסיף בתצהירו המשלים כי המשיב הינו קרוב משפחה מדרגה שלישית של גרושתו, כך שלמעשה ידע את כתובתו של המבקש וטענותיו בדבר איתורו נועדו לקבלת

פסק דין
שלא כדין.

המבקש חזר על טענתו כי המשיב זייף מסמכים שונים, לרבות את הסכם הפשרה שבין המבקש לבין מה שלמה עזרן.

תמצית הטענות בתגובת המשיב
המשיב טען בתגובתו (שאינה נתמכת כלל בתצהיר – י.ב.), כי המבקשים קיבלו את ההזמנה לדין ואת כתבי התביעה ולא טרחו מעולם להגיש כתב הגנה או כל בקשה אחרת.

עוד טען המשיב, כי ננקטו הליכי הוצאה לפועל ובהם מסירה של האזהרה, והמבקשים לא טרחו לעשות מאומה בעניין.

המשיב טען כי טענת המבקש שאינו מכיר את המשיב הינה תמוהה, לאור תצהירו כי המשיב הוא קרוב משפחה של גרושתו.

לטענת המשיב בקשה לביטול

פסק דין
יש להגיש בתוך 30 ימים מהמועד שבו הודע למבקש אודות דבר קיומו של פסק הדין, וכי במקרה הנ"ל חלפו מספר שנים והמבקש ידע על פסק הדין, לכל המאוחר, לפי גרסתו, בשנת 2007.

המבקשים, לטענת המשיב, לא עמדו בחובה לספק טעם מיוחד לאיחורם זה, ולמעשה לא סיפקו טעם כלל.

עוד הוסיף המשיב, לעניין סיכויי ההגנה, כי המבקשים אינם מפרטים את ההתחשבנות בין הצדדים, וכי בסע' 6 לתצהירו של המבקש עולה כי יש יריבות בין הצדדים, שכן המבקש עצמו מודה שהסכים שיתרת החוב תעבור למשיב.

המשיב הוסיף וטען כי בעוד הבקשה משתרעת על 142 סעיפים, על פי 21 עמודים, הרי שתצהירו של המבקש משתרע על עמוד אחד בודד, והבקשה, לפיכך, אינה נתמכת כדבעי בתצהיר.

תמצית טענות המבקשים בתשובה לתגובה
בתשובתם של המבקשים לתגובת המשיב (שאף היא לא גובתה בתצהיר – י.ב), טען המבקש כי לא ידע על כך שהמשיב תבע אותו עד ליום 9/5/2007.

לטענתו, במהלך השנים, לאחר יום 9/5/2007, פעל במרץ רב, כלשונו, במסגרת האפשרויות העומדות לרשותו, על מנת להגיב ולהגיש בקשה לביטול פסק הדין.

ההסכם המצורף לכתב התביעה נערך, לטענת המבקש, עם אחי המשיב, מר עזרן שלמה, ובמעמד ההסכם חתם מר עזרן שלמה בשם המשיב, שלא נכח כלל.

המבקש טען כי עריכת הבקשה לביטול ארכה זמן רב, בשל חוסר יכולתו להעסיק עו"ד, וכי בשל חוסר ניסיונו המשפטי בעריכת בקשות לבית המשפט תצהירו נפרש על פני עמוד אחד בלבד.

המבקש חזר על טענותיו כי המשיב סילף וזייף מסמכים, והשיג במרמה את פסק הדין.

תמצית הדיון בבקשה
ביום 25/11/2010 התקיים בפני
דיון בבקשה, במעמד הצדדים, והמבקש נחקר על תצהירו.

המבקש טען בעדותו כי נודע לו לראשונה על קיומה של התביעה באמצע שנת 2007, בגין מסירה שבוצעה לידו במסגרת תיק ההוצאה לפועל, וכי פנה לבית המשפט בניסיון לצלם את המסמכים, אך בסופו של דבר התיק לא נמצא והמסמכים שוחזרו על ידי המבקש עצמו, בתחילת שנת 2008.

לטענתו את המסמכים מצא בהוצאה לפועל, כלשונו, ואף באמצעות עו"ד שערך את הבקשה ופנה לעו"ד בן חיים וקיבל ממנו חומר נוסף, שהיה חסר. אירועים אלה התרחשו, לטענתו, בתוך שנת 2008.

המבקש טען בחקירתו כי ניסה להיעזר בעורכי-דין אך לא עלה בידו לשלם את שכה"ט, ומסיבה זו נמשך הטיפול מעבר למקובל.

המבקש העיד כי פנה למספר עורכי דין, במשך למעלה משנה, אך לאור העובדה כי לא עמד בדרישות התשלום שהופנו אליו, בסופו של דבר קיבל לידיו את החומר והגישו לבית המשפט, כפי שהיה ערוך עד לאותה עת.

המבקש העיד כי פנה לראשונה לבית המשפט בחודש ינואר 2010, אך בשל שביתה בבית המשפט לא טופלה הבקשה עד לחודש פברואר.

המבקש הוסיף וטען, בחקירתו, כי הסכום המצוין בהסכם הפשרה שבין הצדדים (30,000 ₪) זויף על ידי המשיב, שכן הסכם הפשרה היה על הסך של 3,000 ₪ בלבד, שזה המחיר שנקבע בין הצדדים, כי ישולם ב- 10 תשלומים, כפיצוי שישולם לידי המשיב, בשל 80 דיקטים פגומים.

המבקש העיד כי גם השיק על הסך של 44,273 ₪ הינו מזויף, וכי הסכום נרשם בו ללא הרשאה, ובניגוד להסכם הפשרה.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

תמצית סיכומי המבקשים
המבקשים טענו בסיכומיהם כי פסק הדין התקבל בדרכים מניפולטיביות תוך הטעייה והולכת שולל של בית המשפט, כאשר בגין מחלוקת על כמות עץ ששוויה כ- 5,000 ש"ח תלוי ועומד היום נגד המבקשים

פסק דין
שהחוב לפיו עומד על סך של כ- 1,270,000 ₪.

המבקשים טענו כי המשיב לא מסר מעולם את כתב התביעה לידיהם, כפי שמתחייב היה שיעשה על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

לטענתם, כל שעשה המשיב היה לשלוח את כתב התביעה לכתובת המבקש בעבר, כפי שהייתה במועד ביצוע העסקה בשנת 1994 ותו לא.

המבקשים חזרו על טענתם כי עם החזרת כתב התביעה לידי המשיב בציון "מען לא נכון", היה מתחייב עליו לפנות למרשם האוכלוסין במשרד הפנים על מנת לברר את כתובתו העדכנית של המבקש, והוא לא עשה כן.
המבקשים טענו בסיכומיהם כי במקום לעשות את הצעד השגרתי והמתבקש הנ"ל, אשר אינו דורש מאמץ מיוחד או הוצאה כלשהי, בחר המשיב, לאחר חלוף כשנה ממועד הגשת התביעה, לבקש היתר לתחליף המצאה, כאשר בתמיכה לבקשתו טען טענות תמוהות ומופרכות, על בירורים שערך כביכול "אצל אנשים שמכירים את הנתבעים".
המבקשים הוסיפו כי טענת ההתחמקות מנושים כלל אינה מתיישבת עם עדכון המען על ידי המבקש, במשרד הפנים.

המבקש חזר על טענתו כי לא היה לו קשר עסקי עם המשיב, וכי עקב הקשר המשפחתי בין המשיב לגרושתו של המבקש, יכול היה המשיב לברר את כתובתו בנקל.

עוד הוסיפו המבקשים בסיכומיהם, כי המשיב יכול היה לפנות להוריו של המבקש, המתגוררים בכתובת קבועה מזה שנים רבות ו/או לחברת איתור.

המבקשים הוסיפו כי המשיב לא עמד בתנאי החלטת בית המשפט לעניין תחליף ההמצאה, שכן לא פרסם את ההזמנה אלא בעיתון אחד בלבד, שאיננו עיתון ערב ולא טרח להציג את הקבלה על התשלום עבור הפרסום הנטען.

לטענת המבקשים הגשת התביעה באשדוד נעשתה באופן מגמתי, ובניגוד להסכם הפשרה בין הצדדים שקבע את אשקלון ו/או קריית-גת כמקום ההתדיינות בין הצדדים.

המבקשים מציינים בסיכומיהם כי למסמכים שנמסרו למבקש על ידי אחיו של המשיב, לא צורף העתק של פסק הדין, כפי שאמור היה להיות וכי רק אחרי 4 שנים ממועד מתן פסק הדין, נודע למבקש לראשונה על ההליכים שנקט נגדו המשיב, וגם אז מבלי שיימסרו לידיו פרטים או מסמכים.

המבקש הוסיף כי בעקבות קבלת המסמכים פנה למזכירות בית המשפט באשדוד על מנת לקבל את התיק, אלא שהוא לא נמצא, וכאשר נמצא, הוא היה חסר ולא היו בו כל המסמכים, ולפיכך נאלץ המבקש לשחזר את החומר החסר.
באותו זמן, טוענים המבקשים בסיכומיהם, החל המבקש לחפש עו"ד שיסייע בידו בעניין זה. לטענתו, פנה למספר עורכי דין, אלא שלא יכול היה לעמוד בדרישות הכספיות שלהם.

לבסוף, לטענת המבקש, עו"ד של מעסיקו הפנה אותו לעו"ד מכר שלו, עו"ד ראובן כהן, זאת באמצע שנת 2008. עו"ד כהן פנה לב"כ המשיב, וביקש לקבל את מסמכי התביעה החסרים.
לטענת המבקש מסר לו עו"ד כהן כי קבלת המסמכים לא הייתה פשוטה, וכי אלו הומצאו רק לאחר פניות רבות.

המבקש הוסיף וטען כי עוה"ד כהן ערך עבורו את הבקשה, אך מכיוון שלא יכול היה לעמוד בתשלום אותו דרש, הפסיק עוה"ד לטפל בבקשה ועיכב אותה בידו, ורק לאחר חודשים רבים, כאשר עלה בידי המבקש לקבל הלוואה ולהסדיר את התשלום לעו"ד כהן, נמסר החומר בידו והוא הגיע לבית המשפט על מנת להגישו, אך לא יכול היה לעשות כן בשל השביתה.

לטענת המבקשים יש להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, שכן יש בפיהם טענות הגנה רבות כנגד התביעה.

המבקשים חזרו בסיכומיהם על טענות ההגנה שפירטו בבקשה, כולל הטענה כי מסמך הפשרה זויף על ידי המשיב, וכך גם השיק אשר צורף לכתב התביעה.

בנוסף טענו המבקשים, כי המשיב פעל בניגוד מוחלט לעיקרון הקטנת הנזק, ולא ייתכן כי בשל כמות של 90 דיקטים ששוויים כ- 5,000 ש"ח יוכל המשיב לתבוע דמי שימוש ראויים לתקופה של 7 שנים.

לטענת המבקשים היה על המשיב לרכוש מחדש את כמות העץ הפגומה, ולתבוע את עלותה בלבד.

המבקשים הפנו לפסיקה אודות זכות הגישה לערכאות ובדבר ביטול

פסק דין
הן מחובת הצדק והן על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

תמצית סיכומי המשיב
המשיב חזר בסיכומיו על טענותיו בתגובה לבקשה, הן באשר לזמן שחלף מאז הגשת התביעה והן לגבי הטעם המיוחד הנדרש לשם הארכת המועד להגשת הבקשה.

המשיב חזר וטען כי המבקשים עצמם צירפו את ההסכם בו מצויה התחייבותם לתשלום הכסף, וכי הם אינם מפרטים ביצוע תשלום כלשהו.

עוד חזר המשיב וטען כי תצהירו של המבקש המשתרע על פני עמוד אחד אינו מפרט דיו את ההתחשבנות בין הצדדים, וכי הטענה בדבר מסמך מזוייף נולדה זה עתה כקרש הצלה בלבד.

המשיב הוסיף וטען כי מסע' 6 לתצהירו של המבקש עולה כי המבקש הסכים להמחאת יתרת החוב למשיב, ולפיכך טענתו בדבר היעדר יריבות אינה נכונה.

לטענת המשיב, למבקש ניתנה הזדמנות נוספת, בחקירה הנגדית, ליתן פרטים לגבי ערכם של הדיקטים והוא לא עשה כן, ואף הסכום של 3,000 ₪ לו הוא טוען, נעדר כל פירוט באשר לאופן חישובו.

דיון והכרעה
שאלת הארכת המועד להגשת הבקשה
השאלה הראשונה בה יש להכריע היא האם נזקקים המבקשים להארכת מועד על מנת להגיש בקשה זו, לביטולו של פסק הדין.

כאן המקום לציין כי המשיב לא הציג כל אישור מסירה של פסק הדין, לידי המבקשים, ואין כל תצהיר התומך בעובדות הנטענות בתגובתו, אודות מסירה כזו או אודות ידיעתם.

חיים אנו, אם כך, מפיו של המבקש בלבד.

המבקש הודה בתצהירו, כי ביום 9/5/2007 קיבל "מכתב מהוצל"פ קרית גת" הנוגע לפסק הדין נשוא בקשה זו.

לא עלה בידי ב"כ המשיב, בחקירה הנגדית, לברר מהו טיבו של אותו "מכתב מהוצל"פ קרית גת" ואילו פרטים נכללו בו, אם בכלל, אודות פסק הדין. ודוק, אין כל וודאות, ולא הוכח בהליך בפני
, כי המדובר באזהרה דווקא, ואם המדובר באזהרה – האם כללה את פסק הדין או תמציתו הברורה.

מחקירתו של המבקש עולה כי את מירב המסמכים (ובמיוחד את פסק הדין עצמו) נאלץ "להשיג", בדרך של פניות לגורמים שונים, לרבות מזכירות בית המשפט השלום באשדוד, מזכירות ההוצאה לפועל וכן בא-כוח המשיב, וכי דרך חתחתים זו ארכה חודשים ארוכים ורבים.

האם, בנסיבות אלה, יש להעדיף את הידיעה בפועל על פני חובת ההמצאה?

יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך החלטתו של כב' הש' ס' ג'ובראן בע"א 602/08 דלתא קפיטול גרופ בע"מ ואח' נ' אליאש קסלר ואח' (פורסם בפדאו"ר):
"...ההלכה היא כי כלל הידיעה, לפיו יחל מניין הימים להגשת הערעור מהיום בו נודע למערער בפועל על ההחלטה, הינו חריג לכלל ההמצאה ותחולתו מוגבלת למקרים נדירים שבהם הוכח כי למערער הייתה ידיעה מלאה וברורה בדבר תוכן ההחלטה לפני שהומצאה לידיו, ולמרות זה השתהה בהגשת הערעור באופן שהתנהגותו לא הייתה תמת לב.....". (ההדגשה שלי – י.ב.).

לא ברור לא מתצהירו של המבקש ולא מחקירתו בפני
, מתי הייתה לו "ידיעה מלאה וברורה" אודות פסק הדין ואודות התביעה על נספחיה. המבקש העיד כי נאלץ לפנות לגורמים שונים, שלכל אחד מהם הייתה תמונה חלקית של המסמכים הנדרשים לעניין וכך "ליקט" את המסמכים השונים, ואף פעל לשחזרם לתיק בית המשפט.

עדותו בפני
לא נסתרה. לפיכך, אינני סבור כי זה אחד מאותם המקרים הנדירים, שבהם יש להעדיף את הידיעה על פני כלל ההמצאה בפועל או כי הוכחה ידיעה מלאה וברורה.

ברם, גם אם תאמר שעל פי עדותו של המבקש, פסק הדין ושאר המסמכים היו בידיו באמצע שנת 2008 לערך, הרי שלטעמי, יש מקום להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, לאור הנסיבות העובדתיות שעלו בחקירתו של המבקש בפני
ובאותו "מכתב מקדים" שניתן, בנסיבות העניין, להתייחס אליו לצורכי דיון זה כאל בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

אמנם, "המכתב המקדים" והעובדות הנזכרות בו לא נתמכו בתצהיר, אך החקירה הנגדית "השלימה" את החסר. באנלוגיה ובשינויים המחוייבים יפים לעניינו הדברים הבאים כי "... דווקא בחקירה זו עלול הנתבע להשלים את הגנתו ולרפא פגמים שנפלו בבקשתו. יש בכוחה של חקירה בנסיבות אלה, כדי "לשמש תחליף לתצהיר ויש בה אפוא כדי למלא את החסר" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 410 – ההדגשה שלי – י.ב.).

אין חולק כי בקשה לביטול

פסק דין
אשר ניתן במעמד צד אחד יש להגיש בתוך 30 ימים מיום שנודע למבקש על פסק הדין.
מאחר שמועד זה קבוע בחיקוק הרי שלכאורה נזקק המבקש לטעם מיוחד על מנת שיוארך.

כב' הש' ב' אוקון ניתח את המושג טעם מיוחד בהחלטתו בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פד"י נ"ה (2), 904, בעמ' 908:
"טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין, כמו מוות או מחלה.
טעם מיוחד קיים אף במקרה שבו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית.
אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות שניתן להיערך להן מבעוד מועד, כמו קשיי הבנה או עומס עבודה.
אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה.
שיקולים אלו כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרושה שלטעם המיוחד אופי של העדר שליטה או של תקלה שאינה רגילה או צפויה". (ההדגשה שלי – י.ב.).

אולם, יש לזכור כי לא אחת הובעה הדעה בפסיקה כי טיבו של טעם מיוחד הנדרש בהליך זה שונה מטיבו של טעם הנדרש בהליך ערעורי.

באנלוגיה יש לזכור כי נפסק ש"ה"טעם המיוחד" הנדרש לעניין הארכת מועד להגשת התנגדות אינו זהה ל"טעם המיוחד" שיידרש לצורך הארכת מועד להגשת ערעור. במקרה האחרון, כבר קיבל בעל הדין את יומו בבית המשפט, וכבר נמצא בגדרו של ההליך המשפטי, ועל כן יידרש להציג טעם משמעותי יותר ממי שמאחר להעלות הגנתו בפני
הערכאה הדיונית הראשונה".
(בש"א (שלום עכ') 3163/06 פרחי יוסף נ' ארזים גליל מוצר עץ בע"מ, תקדין-שלום 2007 (2) 19945, 19946 (2007)).

ברם, בשני המקרים המדובר בטעם מיוחד הנושא אופי של העדר שליטה של בעל הדין באירועים שגרמו לאיחור.

שאלה זו של קיומו של טעם מיוחד כפופה למספר שיקולים שונים, המושכים, כווקטורים, במקרה שלפנינו, לכיוונים מנוגדים:
"מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, יהיה ניתן להכיר בטעות. כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום שבו נתן בעל-הדין הודעה לבעל-הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל-הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאל). במקרים אחרים יגבר האינטרס של בעל-הדין הטועה על הציפייה משום שציפייה כזו לא התגבשה, למשל עקב טעות דומה של בעל-הדין האחר (בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל. לעתים חשיבות האינטרס של בעל-הדין הטועה תכתיב את התוצאה. " (בש"א 6708/00 אהרון נגד אהרון, פ"ד נ"ד (4) 702).

יש להזכיר בעניין זה גם את החלטתה של כב' הש' דורנר ברע"א 3588/00 אלפונסו מכלוף נ' אברהם סעדיה, דינים עליון 2000 (10) 34:
"ככלל, נסיבות אישיות דוגמת אלו שהציג המבקש אינן עולות כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד על-פי תקנות סדרי-הדין. ואולם, בנסיבות המקרה שבפני
י - שבהן מדובר בשיק שהוצא על סכום ניכר וכאשר המבקש טוען כי השיק זויף - האיזון בין זכויות הצדדים מחייב להאריך את המועד להגשת התנגדות לביצוע השיק, וזאת על-מנת לאפשר בירור לגוף העניין של זכויות הצדדים על-פיו.". (ההדגשות שלי – י.ב.)

וכן את הדברים הבאים מתוך ע"א 8547/96 אברהם אלימלך נ' מנהל מרשם המקרקעין, דינים עליון 1998 (9) 70:
"ככלל, טעות או רשלנות של עורך דין או בעל דין לא הוכרו כסיבה להארכת מועד, אולם טעות של של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, ע"מ 889).". (ההדגשה שלי – י.ב.)

תמונת השיקולים הכוללת לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד בהתנגדות היא, אם כן, זו (מבלי להתחייב לרשימה סגורה של שיקולים):
א. מידת "חוסר השליטה" של בעל הדין באירועים
ב. מידת יכולתו להיערך לתקלה מראש.
ג. מידת צפייתו של בעל הדין שכנגד ל"מעין חסינות" מפני המשך ההליכים.
ד. חשיבות האינטרס של בעל הדין (ובכלל זה סכום התביעה).
ה. מידת ההנמקה ו/או הפירוט אודות אופן התרחשות התקלה.

נבחן, אם כן, שיקולים אלה בענייננו:
מידת חוסר השליטה באירועים
א. לא ניתן לומר כי המבקש לא שלט באירועים שהובילו לאיחור בהגשת הבקשה. למעשה, הוא פנה כבר בסמוך למועד ידיעתו על פסק הדין לעורכי דין שונים והתייעץ עימם, ולפיכך, יכול היה, לכל הפחות, להגיש כבר באותו מועד בקשה להארכת המועד, על מנת להודיע לבית המשפט, ולצד השני, שאין הוא משלים עם פסק הדין ומבקש, או עתיד לבקש, את ביטולו.

מידת היכולת להיערך לתקלה
ב. מנגד, מידת יכולתו להיערך לתקלה מראש הייתה אף היא מועטה. המבקש, כפי שהעיד וכתב בבקשתו, היה מצוי במצב כלכלי קשה בשל קריסת עסקיו והתפרקות התא המשפחתי. המבקש עבר מעו"ד לעו"ד, ולא עלה בידו לממן את שדרשו כשכר טרחה. זאת ועוד, אחרון עורכי הדין אליהם פנה אף פעל, על פי עדותו, ככל הנראה, שלא כדין ועיכב בידיו את מסמכי הבקשה עד שיקבל סכום כלשהו מן המבקש. מידת יכולתו של המבקש להיערך מראש לעיכוב זה, למשל, היא מועטה ביותר – כמו גם לעיכוב שנוצר מיד אחריו, בשל השבתתו של בית המשפט.

מידת צפיית המשיב לחסינות
ג. לא עלה בידי המשיב להוכיח דבר בדבר מידת צפייתו ל"חסינות" בפני
המשך ההליכים. המשיב אמנם טען בתגובתו, על דרך הסתם ובאופן כללי, כי "נקט בהליכים" בתיק ההוצאה לפועל. אך טענה זו לא רק שלא נתמכה בתצהיר מטעמו, אלא שאין בה כל נתונים אודות מהותם של הליכים אלה, מידת הצלחתם, מועד נקיטתם וכדומה. ברור מאליו כי אם קפא המשיב על שמריו מיום מתן פסק הדין, ואף התקבלה אצל בא-כוחו פנייה מעו"ד אחר, שייצג באותה עת את המבקש, במטרה לקבל את מסמכי התביעה כדי לפעול לביטול פסק הדין, לא פיתח המשיב ולא היה יכול לפתח צפייה ממשית לחסינות מפני המשך ההליכים.

אינטרס המבקשים בביטול פסק הדין
ד. האינטרס של המבקשים בביטולו של פסק הדין הוא אינטרס ממשי, מוחשי ובעל משקל רב. המדובר ב

פסק דין
על סכום גבוה מאוד, שסבור אני כי יש למבקשים טענות הגנה של ממש כנגדו, במיוחד בכל הקשור לשאלת הקטנת הנזק. למעשה, תביעתו של המשיב למאות אלפי שקלים בגין השכרה של מספר דיקטים מעץ, שעלותם, כפי שהעיד המבקש ועדותו לא נסתרה, היא אלפי שקלים בודדים בלבד, היא תביעה שהסיכויים להתגונן נגדה טובים, ואף טובים מאוד.

מידת הפירוט ו/או ההנמקה של התקלה
ה. חקירתו הנגדית של המבקש והאופן בו פירט, ברחל ביתך הקטנה, בבקשה, את פנייתו לעורכי דין שונים; את עיכוב המסמכים בידי האחרון שבהם; את מצבו הכלכלי והמשפחתי; את טענות ההגנה ואת האופן בו הגיע פסק הדין לידיעתו, מהווים, במצטבר, מידה סבירה של פירוט ו/או הנמקה של אופן קרות התקלה.

לאור כל האמור לעיל, משנוטים רוב השיקולים בעד קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשת המבקשים לביטולו של פסק הדין, עד למועד הגשתה בפועל, אני מורה על הארכתו כמבוקש.

שאלת ביטולו של פסק הדין
לטעמי, יש מקום לבטל את פסק הדין מחמת חובת הצדק, וזאת לאור העובדה כי המשיב לא ביצע בדיקה אלמנטרית במשרד הפנים, בדבר מענו של המבקש.

בבר"ע 3292/07 ענת לוי נ' בנק דיסקונט (פורסם בפדאו"ר), קבע כב' הש' זילברטל את הדברים הבאים:
"ראינו, כי במקרה דנן הורה בית המשפט על תחליף המצאה, ולעניין זה קובעת תקנה 498(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), כי: "תחליף המצאה לפי תקנה זו כוחה יפה כהמצאה לנמען גופו".
עם זאת, השאיפה היא תמיד לבצע המצאה "לנמען גופו" – "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו" (תקנה 477 לתקנות).
כאשר תובע מבקש מבית המשפט לאפשר לו להמציא את כתב בי-הדין בדרך חלופית, על-ידי תחליף המצאה, על בית המשפט להשתכנע שלא ניתן לבצע המצאה "לנמען גופו".
בגדר כך, מי שמבקש לבצע תחליף המצאה נדרש לפרט בבקשתו את הניסיונות שעשה לאתר את הנתבע ולנמק מדוע לא ניתן לבצע המצאה בדרך הרגילה ומדוע הוא נזקק ל"תחליף".
בשל העובדה שתחליף המצאה עלול לפגוע בזכויות הנתבע, הרי שאם מתברר בדיעבד שלא היה מקום להורות על תחליף המצאה, הואיל והתובע היה יכול לבצע המצאה באחת מדרכי ההמצאה הרגילות, כי אז יש לומר שנפל פגם בהליך, המצדיק ביטול פסק הדין מחובת הצדק. מסקנה זו גם מתחייבת מהעובדה שבקשה לתחליף המצאה מוגשת, מטבעה, במעמד צד אחד, (כך שיש להקפיד עם המבקש) ומכך שלתחליף ההמצאה (למשל, בדרך של פרסום בעיתון) יכולות להיות תוצאות קשות מבחינת הנתבע שאינו מתגונן, שכן ניתן נגדו

פסק דין
רק מכוח החזקה שבתקנות (לפיה תחליף המצאה כוחו יפה כהמצאה לענין גופו), גם אם בפועל לא ידע על הגשת התביעה נגדו.
אם מתברר, שהתובע היה יכול לאתר את הנתבע ולבצע המצאה בדרך "רגילה", אך לא מיצה אפשרות זו, בחר ב"דרך הקלה" וביקש מבית המשפט להורות על תחליף המצאה (כשדרך המצאה זו אינה מבטיחה שידיעה על ההזמנה או על התביעה תגיע בפועל לאוזני הנתבע, אלא רק מניחה שכך הוא), הרי שמדובר בפגם הגורר אחריו ביטול פסק הדין מחובת הצדק. תוצאה זו גם מתחייבת כדי שלא ייעשה על-ידי תובעים שימוש לרעה באופציה של תחליף המצאה.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

הדברים יפים לענייננו, וניכר כי המשיב (שלא התייצב לדיון ולא הגיש תצהיר בפני
כדי לסתור טענות אלה של המבקש), לא עשה ולו מאמץ מינימלי לאתר את המבקשים – לרבות פנייה למשרד הפנים.

ברם, גם אם תאמר שאין מקום לבטל את פסק הדין בשל חובת הצדק, יש לעשות כן ממילא, לטעמי, על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

ההלכה בעניין ביטול

פסק דין
לפי שיקול דעתו של בית המשפט סוכמה בספרו של א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה תשיעית) בעמ' 355:
"כאשר פסק הדין אינו פגום, סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות המסורה לשיקול דעתו. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים:
א. סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן;
ב. סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל
התשובה לשאלה השנייה חשובה יותר.
אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול)....
אם ניתן לפצות את התובע בפסיקת הוצאות בגין הנזק והטירחה המיותרים שנגרמו לו ע"י הפיגור, וכאשר מגלה הנתבע-המבקש סיכויי הצלחה – יש להיענות לבקשה.".
(ההדגשה שלי – י.ב.).

לעניין סיבת מחדלם של המבקשים להתגונן, הרי שטענו המבקשים, וטענתם לא נסתרה בחקירה הנגדית, כי לא ידעו כלל על התביעה בעת הרלוונטית למתן פסק הדין.

לעניין סיכויי הגנתם, סבורני כי יש בפי המבקשים טענות הגנה של ממש כנגד התביעה.

ראשית, המבקש טען בפני
כי הסכום שנרשם בהסכם הפשרה שבין הצדדים שונה (שלא לומר זוייף) על ידי המשיב או מי מטעמו. טענת הגנה זו היא טענה חמורה והנטל על המבקש להוכיחה, אך יש בכוחה, כמובן, להצמיח למבקשים הגנה אפשרית, לכאורה, בשלב זה.

שנית, המבקש טען כי המשיב פעל בניגוד לחובת הקטנת הנזק, עת בחר הוא לחייב את המבקשים בדמי שכירות במשך 66 חודשים!!!, במקום לרכוש דיקטים חלופיים ולהשכירם לאחר.
טענה זו, יש בה, על פני הדברים, משקל של ממש כנגד סכום התביעה אשר חושב כמכפלתם של כל החודשים שחלפו עד להגשת כתב התביעה.

שלישית, נדמה כי אין חולק בין הצדדים, שהאמור בסע' 1-2 לכתב התביעה, איננו נכון. המשיב מעולם לא השכיר למבקשים עץ מעובד, ולכל היותר המחה לו אחיו, בזמן מן הזמנים, את הזכות לקבל לידיו תמורה כלשהי מן המבקשים, במסגרת הסכם הפשרה בין הצדדים. ברם, המחאה זו, ככל שהודה בה המבקש בתצהירו, נוגעת לכל היותר, כך עולה מעדותו של המבקש, לסכום של 3,000 ₪ ולא לדמי שכירות של 66 חודשים שלא ברור מכוח מה הם נתבעים.

בשלהי החלטתי אזכיר כי "יש לכלול את הזכות לביטולו של

פסק דין
שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק" (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204 – ההדגשות שלי – י.ב.).

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטולו של פסק הדין אשר ניתן בתיק זה, בהעדר הגנה, ביום 14/5/2003.
על המבקשים להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטתי זו.

בשל העובדה שהמבקשים נזקקו להארכת מועד לשם הגשת בקשה זו, ולאור כלל הנסיבות המפורטות בהחלטתי זו, אני מורה, למרות התוצאה אליה הגעתי, כי על המבקשים לשלם למשיב את הוצאות הדיון בבקשתם ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ו אדר א תשע"א, 02 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום באשדוד
ת"א 1277-01 עזרן נ' שורץ

1 מתוך 17








א בית משפט שלום 1277/01 ש. אילן עבודות בניין בע"מ, אילן שורץ נ' אברהם עזרן (פורסם ב-ֽ 02/03/2011)