פסקי דין על דליה שני | פסקי דין על ירון יעקב כץ | פסקי דין על גאולה כץ |

3814-04/08 הפ     07/03/2011




הפ 3814-04/08 דליה שני נ' ירון יעקב כץ, גאולה כץ




1



1



בית המשפט המחוזי מרכז

ה"פ 3814-04-08
יעקב ואח' נ' שני ואח'




07 מרץ 2011




לפני
כב' השופט
בנימין ארנון

המבקשת
דליה שני
ע"י ב"כ עוה"ד א. זיו-כהן


נגד

המשיבים



1
. ירון יעקב כץ
2. גאולה כץ
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד א. מכלוף ועו"ד ס. גולדפרב
3. שמעון שני

4. מוריס ניסן
ע"י ב"כ עוה"ד א. לוין


החלטה


א.
מהות הבקשה
מונחת לפני בקשתה של המבקשת להתיר לה לצרף לסיכומיה ראיה נוספת. המדובר ב"הודעה לכב' ביהמ"ש" אשר הוגשה ביום 19.7.1990 לבית המשפט השלום בנתניה בתובענה שהוגשה כנגד המבקשת ע"י מר אברהם כץ ז"ל (ת"א 2681/89) באמצעותו של בא-כוחה דאז, עו"ד יהודה זרצקי, (להלן: "ההודעה"). לטענת המבקשת, עותק סרוק של ההודעה הועבר לידיה רק ביום 17.2.2011 על ידי בא כוחו של המשיב 4, ולפני מועד זה ההודעה לא היתה מצויה ברשותה.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "התובעים") לבקשה, בתגובת המשיב 4 לבקשה, ובתשובת המבקשת לתגובת התובעים, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות, ואבאר נימוקי לכך:
ב.
הסדר הרגיל של הגשת ראיות
1.
ככלל, על בעל דין להגיש ראיותיו על פי סדרי הדין הקבועים בדין "ב"חבילה אחת" – כך ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם." (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פד מו(3) 738, 742 (1992) (להלן: "עניין רוזין"), וראו גם: י. זוסמן סדרי הדין האזרחי 509-510 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: "זוסמן"), מ. קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב', 1175 (מהדורה 15, 2007)). אמנם, בית המשפט רשאי לקבל ראיות נוספות בשלבים מאוחרים של הדיון ואף לאחר הגשת סיכומי הצדדים (ראו: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 95 (1991) (להלן: "עניין שנצר"), י. קדמי על הראיות חלק שני, 884 (2009) (להלן: "קדמי")), ואף בשלב הערעור (ראו: עניין שנצר, בעמ' 95 וכן תקנה 457 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). אולם, על בית המשפט לעשות שימוש זהיר ומדוד בסמכות זו "וככלל יש להקפיד על סדרי דין תקינים, לרבות המצאת ראיות בשלב הנועד לכך" (עניין שנצר, בעמ' 95). הטעם לכך נובע, בין היתר, גם משיקולים של מדיניות הקשורים הן ביעילות ניהולו של ההליך הספציפי, והן ביעילות מערכת המשפט בכלל (ראו: זוסמן, בעמ' 510).
ג.
המבחנים להתרת הגשת ראיה שלא הובאה במועד הנדרש על פי סדר הדין הרגיל
2.
המבחנים

להתרת הגשת ראיה שלא הובאה במועדה על פי סדרי הדין הינם ארבעה:
הראשון
, (שהוא הראשון אף במעלה) הינו תרומתה של הראיה שבעל הדין מבקש לצרפה לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת בתובענה. ההגיון הטמון ביסודו של מבחן זה הוא "שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני
עצמה" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 480 (1966) (להלן: "עניין ששון")), וכי קיים צורך ליתן לבעל הדין את יומו בבית המשפט לפני שתתקבל ההכרעה בעניינו. לשם קיום תנאיו של מבחן זה יש לבדוק הן את מרכזיותה וחשיבותה של הראיה לצורך ההכרעה במחלוקות שבין הצדדים לתובענה, והן את קבילות הראיה והמשקל אשר בית המשפט היה נותן לה לו היתה מוגשת במועד.
השני
, עוצמת הנזק הראיתי והדיוני שיגרם לבעל הדין עקב הגשת ראיה לאחר שטען את טענותיו והביא את ראיותיו, באופן העלול "להפר את האיזון העדין שבין הצדדים" (בש"א (מח' ירושלים) 7984/09 רוזן נ' ארזי הבירה בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 9.7.2009) וראו גם: עניין ששון, בעמ' 479). כך למשל: אין דומה מצב בו התובע מבקש להביא ראיה נוספת לאחר שהכריז: "אלו עדי", אך טרם העידו עדי הנתבע, לתובע אשר מבקש לצרף ראיה במסגרת סיכומי התשובה מטעמו, ולאחר שכל טענות הנתבע, לרבות סיכומיו, כבר נפרשו בפני
ו.
השלישי
, הנסיבות בגינן לא הוגשה הראיה במועד הקבוע על פי דין, מידת אחריותו של בעל הדין לאיחור בהגשת הראיה, ותום ליבו של בעל הדין המבקש לצרף הראיה הנוספת. (השוו: ע"א 226/85

שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ

נ' בנק "אדנים" למשכנתאות והלואות בע"מ פ"ד מב(1) 14, 18 (1988) (להלן: "עניין שאשא"). בעניין שאשא נקבע לעניין הגשת ראיה נוספת בערעור כי "המבקש להגיש לפני בית המשפט ראיה

נוספת, נדרש להוכיח, כי אי-הבאת הראיות נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו, ועליו לשכנע את בית המשפט ולהרחיק מלבו כל צל של חשד בדבר תום הלב בו מוגשת הבקשה
").
הרביעי
, עוצמת הפגיעה בניהולו התקין של ההליך וההכבדה על בעל הדין שכנגד (ראו: עניין רוזין, בעמ' 743). כך למשל: אין דומה צירוף "תעודת זהות" של אדם להוכחת רווקותו (ראו: עניין שנצר, בעמ' 95) להגשת תצהירו של עד כאשר נדרשת חקירתו על תצהירו.
ד.
ההכרעה בבקשה
3.
יישומם של המבחנים שפורטו לעיל על נסיבות המקרה הנוכחי הביאני לכלל החלטה כי אין להתיר למבקשת לצרף את הראיה המבוקשת לסיכומיה.
לא מצאתי כי הראיה נושא הבקשה, קרי: ההודעה שהגיש עו"ד זרצקי, ב"כ של המבקשת באותו מועד, לבית המשפט השלום בנתניה, נדרשת לחקר האמת ולצורך מתן הכרעה צודקת בתובענה שלפני, ואף לא שוכנעתי כי אי צירופה לסיכומי המבקשת יפגע בזכויותיה המהותיות או הדיוניות של המבקשת.
ההודעה עוסקת בשני נושאים עיקריים: סכומים שהועברו לעו"ד יוסף אלברק, בא כוחו של מר אברהם כץ ז"ל בת"א 2681/89, וסכום נוסף שיתכן שנלקח כמשכנתא מבנק מזרחי על ידי המשיבים 1 ו-2 אך לא נמצא בידי המבקשת, ולטענתה – אף לא נמסר לה בעבר.
לעניין התשלום לעו"ד אלברק – אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום זה הועבר לידיו של עו"ד אלברק והוא נשאל לגבי תשלום זה באריכות במהלך עדותו בבית המשפט (ראו למשל: עמ' 26 ועמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 17.11.2009).
לעניין יתרת תשלום מחיר רכישת המקרקעין נושא התובענה – אף בעניין זה טענה המבקשת באריכות הן בכתבי טענותיה, והן במהלך בירור התובענה בעת חקירת עדי התובעים על תצהיריהם. יתר על כן: לא מצאתי בהודעה אשר לצירופה כראיה עותרים המבקשים כי יש בה כדי לתרום לבירור המחלוקות בתובענה. ההודעה מציינת באופן סתמי, וללא כל תמיכה בתצהיר או בראיות אחרות, כי "קיים סכום נוסף שנתקבל מ"טפחות" כמשכנתא על ידי הקונים וכנראה גם סכום זה נמצא אצל עו"ד אלברק ו/או בבנק "טפחות"" (סעיף 3 בהודעה) (ההדגשה איננה במקור – ב.א.). כלומר, עסקינן בהודעה המציינת כי יתכן שסכום כסף נוסף אשר הועבר על ידי התובעים לעו"ד אלברק, וכי "בכל מקרה ועניין אף אגורה לא נמצאת אצל המבקשת אלא רק אצל מחזיק ו/או מחזיקים אחרים" (סעיף 4 בהודעה). לשון אחר: בא כוחה דאז של המבקשת מצא לנכון להודיע לבית משפט השלום בנתניה, במסגרת ההליך שהתנהל שם בין המבקשת לבין המנוח אברהם כץ ז"ל, על השערתו בדבר המצאותם של כספים נוספים בידי עו"ד אלברק או בידי בנק "טפחות". באשר למחזיקים הנזכרים בסעיף 4 של ההודעה – הרי שאין פירוט מכוח מה הם מחזיקים בכספים ואף זהותם אינה ידועה.
4.
אני סבור כי ההודעה, כפי שהוגשה לבית המשפט, איננה קבילה כראיה. ראשית - היא הוגשה ללא עד מגיש או מאמת (ראו: קדמי, 915. אציין גם כי לאור מסקנתי לא מצאתי לנכון להתייחס לשאלת היותה של ההודעה "תעודה נושנה"). שנית - הוגש העתק צילומי בלבד מההודעה, וזאת - בניגוד לכלל ה"ראיה הטובה ביותר", מבלי שהובהר האם נעשה ניסיון להשיג את המקור, ומבלי שהוסבר באילו נסיבות צולמה ההודעה והאם היא מהווה העתקה שנעשתה בהתאם לתקנות העדות (העתקים צילומיים), התש"ל – 1969.
אולם אף אם אניח כי ההודעה קבילה כראיה, הרי שבנסיבות העניין לא ניתן לתת לה משקל מהותי. המדובר בהודעה לבית משפט השלום בנתניה אשר נכתבה והוגשה, ככל הנראה, על ידי עו"ד זרצקי, בא כוחה דאז של המבקשת באותו הליך. למותר לציין כי עו"ד זרצקי ייצג את ענייניה ואת עמדתה של המבקשת בלבד, וממילא חסרה תגובתו של המנוח אברהם כץ ז"ל להודעה זו, ואף עמדתו של בית המשפט לגביה איננה ידועה. דברים אלה מקבלים משנה חשיבות בהעדר אפשרות מצד בעלי הדין בתובענה שבפני
לחקור חקירה נגדית את כותב ההודעה, עו"ד זרצקי (ראו: קדמי, 965).
5.
הבקשה לצירוף ההודעה כראיה הוגשה על ידי המבקשת רק לאחר שהתובעים הגישו את הסיכומים מטעמם, כך שכל טענותיהם כבר פרושות בפני
המבקשת. אמנם, יתכן כי בנסיבות רגילות ניתן היה, ולו באופן חלקי, למנוע את הפגיעה בבעל הדין שכנגד באמצעות האפשרות לחקור את כותב המסמך שמתבקשת הגשתו כראיה ולהגיש סיכומי טענות מתוקנים מטעמו לאחר חקירה זו. אך בנסיבות שלפנינו לא ניתן לחקור את עו"ד זרצקי שכן, כאמור בסעיף 3 בבקשת המבקשת עצמה, "כל הניסיונות לאתרו ולהמציא לו את ההזמנה לעדות עלו בתוהו", כך שהפגיעה בתובעים, במקרה של קבלת ההודעה כראיה, היא בבחינת פגיעה בזכות מהותית המוקנית להם על פי הדין, דהיינו – פגיעה בזכותם לחקור חקירה נגדית את עורך ההודעה אשר גם חתום עליה. המבקשת מציינת בסעיף 18 בתשובתה לתגובת המשיבים כי התובעים רשאים להתייחס להודעה בסיכומי התשובה מטעמם, אך מניתוח הדברים המובא לעיל אני סבור כי אין בכך כדי להסיר הפגיעה בזכויות התובעים ולו תתקבל עמדת המבקשת הרי שהדבר יקנה לה יתרון ראיתי בלתי מוצדק.
6.
המבקשת טוענת בסעיף 4 בבקשתה כי "אי הגשת הראיה בשלב ההוכחות אינה נובעת מתקלה שהיה בידי המבקשת למונעה". אין בידי לקבל גם טענה זו. אמנם, אין דומה בעל דין שראיה מסויימת נמצאה ברשותו אך הוא לא הגישה, לבעל דין שהראיה לא היתה מצויה בידיו במהלך דיוני ההוכחות. אולם, במקרה הנוכחי הראיה נושא הבקשה היתה מצויה בידי המשיב 4 שאף הוא נתבע בתובענה דנן. בבקשתה המבקשת לא מציינת האם עשתה מאמץ להשיג, בשלבים המוקדמים של ניהול התובענה, מסמכים העשויים לתמוך בגרסתה המצויים בידי מי מבין הנתבעים האחרים, אשר אף הם בעלי אינטרסים דומים בתובענה. בנוסף לכך, ראוי לזכור כי במהלך דיוני ההוכחות, במסגרת חקירתו של עו"ד אלברק, ציין עד זה כי "במקרה, התיק [בו הוגשה ההודעה – ב.א.] חי ונושם, לא הושמד" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 17.11.2009). כלומר, המבקשת ידעה, עוד בשלב ההוכחות, כי בידי עו"ד אלברק מצויים מסמכים שאינם מצויים ברשותה או ברשות התובעים (עמ' 18-19 לפרוטוקול הדיון מיום 17.11.2009), שלא גולו במסגרת גילוי המסמכים, ואשר עשויים להיות רלוונטיים להליך שלפנינו, אך נמנעה מלבקש לעיין בהם.
יתר על כן: המבקשת לא התייחסה כלל לנסיבות בהן נמצאה ההודעה על ידי המשיב 4 או בא כוחו, מדוע ההודעה לא הועברה לידיה עד כה, ומדוע היא לא הוגשה על ידי המשיב 4. מהאמור בבקשתה של המבקשת אף לא הובהר האם בידי המבקשת או בידי המשיב 4 מצויים מסמכים נוספים אשר עשויים לסייע בבירור המשקל הראייתי שיש לייחס להודעה - כגון התייחסות בעל הדין שכנגד או החלטת בית המשפט אליו הוגשה ההודעה ביחס לאמור בהודעה. בהקשר זה יצויין כי על צד המבקש לצרף ראיה להרחיק מליבו של בית המשפט "כל צל של חשד בדבר תום הלב בו מוגשת הבקשה" (ענין שאשא, בעמ' 18).
ה.
סוף דבר
7.
סיכומם של דברים: לאחר שקילת המבחנים שהוכרו בפסיקה לצירוף ראיה מטעמו של בעל דין לאחר המועד שנקבע לכך בדין, ובייחוד לאחר שהגעתי למסקנה כי צירופה של ההודעה כראיה לא יתרום לחקר האמת ולבירור המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים לתובענה, הגעתי לכלל החלטה שאין להתיר למבקשת לצרף את ההודעה כראיה נוספת מטעמה.
8.
כמבוקש בסעיף 8 בבקשה – הריני מורה למבקשת להגיש את סיכומיה תוך 30 ימים אשר ימנו מהיום.
9.
לאור התוצאה אליה הגעתי ומהנימוקים המפורטים בהחלטתי זו, הנני מחייב את המבקשת בהוצאות בקשה זו בסך של 3,000 ש"ח.
המזכירות תמציא החלטתי זו לבאי-כוחם של הצדדים באמצעות הפקסימיליה.
ניתן היום,
א'
אדר ב תשע"א, 07 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.











הפ בית משפט מחוזי 3814-04/08 דליה שני נ' ירון יעקב כץ, גאולה כץ (פורסם ב-ֽ 07/03/2011)