פסקי דין על שר האוצר | פסקי דין על הממונה על התקציבים במשרד האוצר | פסקי דין על שרת החינוך התרבות והספורט | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה | פסקי דין על ליאה נתן מרציאנו | פסקי דין על מזל גולדשטיין | פסקי דין על תמר לוי | פסקי דין על עודד פרנקו | פסקי דין על נורית עזריאל | פסקי דין על פמלה לרך | פסקי דין על ח"כ יצחק הרצוג | פסקי דין על ח"כ גלעד ארדן |

247/04 דנגצ     10/05/2004




דנגצ 247/04 שר האוצר,הממונה על התקציבים במשרד האוצר,שרת החינוך התרבות והספורט,היועץ המשפטי לממשלה נ' ליאה נתן מרציאנו,מזל גולדשטיין,תמר לוי,עודד פרנקו,נורית עזריאל,פמלה לרך,ח"כ יצחק הרצוג,ח"כ גלעד ארדן






בבית המשפט העליון

דנג"ץ 247/04

כבוד המשנה לנשיא א' מצא

בפני
:

1. שר האוצר

העותרים:
2. הממונה על התקציבים במשרד האוצר
3. שרת החינוך התרבות והספורט
4. היועץ המשפטי לממשלה

נ ג ד


1. ליאה נתן מרציאנו

המשיבים:
2. מזל גולדשטיין
3. תמר לוי
4. עודד פרנקו
5. נורית עזריאל
6. פמלה לרך
7. ח"כ יצחק הרצוג
8. ח"כ גלעד ארדן

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט
העליון מיום 24.12.03 בבג"ץ 6973/03 שניתן על-ידי
כבוד השופטים ד' דורנר, א' ריבלין וא' פרוקצ'יה

בשם העותרים: עו"ד א' מנדל ועו"ד י' רויטמן

בשם המשיבה 1: עו"ד א' קידר

בשם המשיבים 2, 7, 8: עו"ד ג' פרישטיק
החלטה
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו חויבה המדינה להקצות תוספת תקציבית הולמת לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות, בשנת הלימודים השוטפת, וכן - לאחר גיבושו של הסדר מלא וממצה המבוסס על קריטריונים ראויים - גם משנת הלימודים הבאה ואילך. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2. המחלוקת שניטשה בין בעלי הדין נסבה על פרשנותו של חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988, ככל שהוא נוגע למימון שילובם במוסדות החינוך הרגילים - להבדיל ממוסדות החינוך המיוחד - של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שלגביהם נקבע כי מסגרת החינוך המתאימה להם היא המסגרת הרגילה. פסק-הדין נשוא העתירה ניתן בהמשך לפסק-דינו של בית-המשפט (מיום 14.8.02) בבג"ץ 2599/00 יתד - עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834 (להלן: פרשת יתד). בפרשת יתד טענה המדינה, כי הגם שהיא מכירה בחשיבות השילוב האמור ואף מקצה מיוזמתה למימושו משאבים ניכרים, הרי שהיקף המימון ומספר הילדים המשולבים שייהנו ממנו נתונים לשיקול-דעתה ואינם יכולים להיגזר מחובה כלשהי המוטלת עליה בחוק חינוך מיוחד, כנוסחו באותה עת. זאת, להבדיל מחובתה הבלתי-שנויה במחלוקת, שכבר אז הייתה קבועה במפורש בחוק, לממן את חינוכם של כל הילדים שנמצאו זכאים ללמוד במוסדות החינוך המיוחד. עמדתה זו של המדינה נדחתה בפרשת יתד, על דעת שלושת שופטי ההרכב. השופטת דורנר, שכתבה את פסק-הדין העיקרי, קבעה (בעמ' 847):

אמנם, סעיף 7 לחוק, הדן בחינוך מיוחד במסגרת מוסד חינוכי רגיל, אינו קובע במפורש כי חינוך זה ימומן על-ידי המדינה, כפי שנקבע בסעיף 3 באשר לחינוך מיוחד במוסדות ובכיתות נפרדים, עם זאת לנוכח הזכויות לחינוך ולשוויון, המשפט הבינלאומי והתכלית הפרטיקולרית של החוק, כפי שפורטו לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי חובת המימון על-ידי המדינה חלה גם על הסיוע הדרוש לילד בעל צרכים מיוחדים ששולב במוסד חינוכי רגיל.
להלן הוסיפה השופטת דורנר וקבעה, כי על המדינה לממש בדרך שוויונית את זכותם של כלל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים לחינוך, ומבחינה אופראטיווית פסקה (בעמ' 849):

אני מציעה אפוא לקבל את העתירה במובן זה שיוצהר כי המדינה אינה מקיימת את חובתה על-פי החוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים שהושמו במוסדות החינוך הרגילים, כי עליה להיערך במהירות האפשרית לקיום דרישות החוק, וכי עליה לקיים דרישות אלה, כמפורט בפסק-הדין, לכל המאוחר במסגרת ההכנה של הצעת התקציב של השנה הבאה [2003] והחל משנת התקציב הבאה - הכול במגבלה הקבועה בסעיף 7(ה) לחוק.
לפסק-דינה של השופטת דורנר הצטרפו השופט אור והשופט לוי. השופט אור אף הוסיף מספר הערות, בהן התייחס, בין היתר, למשמעותו של סעיף 7(ה) לחוק, כנוסחו באותה עת, וכך אמר (בעמ' 856):

המשמעות התקציבית הכרוכה בביצוע החוק לא נסתרה מעיני המחוקק. סעיף 7(ה) בחוק עוסק בבעיה זו וקובע מנגנון של "תקציב מתרחב" לטובת החינוך המיוחד. סעיף זה קובע כך:

"[]שר [החינוך], בהסכמת שר האוצר
, יקבע לכל שנת לימודים את התקציב להרחבת מספר הזכאים לחינוך מיוחד; []שר [החינוך] יקבע לכל ועדת השמה את מספר הזכאים שהיא רשאית לאשר בכל שנת לימודים, על פי כללים שיבטיחו שסך עלות החינוך המיוחד לכל הזכאים החדשים לא יעלה על התקציב שייקבע כאמור לאותה שנה".

קיומו של מנגנון "התקציב המתרחב" מצביע על בעיה ממשית הניצבת לפתחם של העוסקים בחינוך המיוחד: כמות המשאבים הקיימת העומדת לרשותם אינה מאפשרת מתן חינוך מיוחד כנדרש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. לכן נדרשים השרים הנזכרים בסעיף לקבוע מדי שנה את מספר הזכאים לחינוך מיוחד. עתה יהא על השרים לכלול במנגנון "התקציב המתרחב" האמור אף את הילדים המשולבים, וזאת, כאמור בפסק-דינה של חברתי השופטת דורנר, כבר משנת התקציב הבאה. עניין זה מצדיק ומחייב, כמובן, שהגורמים האחראים לכך ידאגו להקצאה של משאבים נוספים למסגרת החינוך המיוחד.
3. ביום 13.11.02, זמן קצר לאחר שניתן פסק-הדין בפרשת יתד, תוקן חוק חינוך מיוחד (במסגרת תיקון מס' 7 לחוק) והוסף לו פרק מיוחד (פרק ד'1), בו הסדיר המחוקק את נושא שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות. תחילת תוקפו של התיקון נקבעה לשנת הלימודים תשס"ד. את נוסח הסעיפים 20ב ו-20ג, שנוספו לחוק במסגרת התיקון, אביא כלשונם:

20ב. תלמיד משולב זכאי, במסגרת לימודיו במוסד חינוך רגיל, לתוספת של הוראה ולימוד וכן לשירותים מיוחדים לפי הוראות פרק זה (בפרק זה - הזכאות).
זכאות ילד בעל צרכים מיוחדים במסגרת החינוך הרגיל
20ג. השר, בהסכמת שר האוצר
, יקבע תכנית לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות חינוך רגילים; התכנית תכלול גם את אופן הקצאת המשאבים למוסדות החינוך הרגילים.
תכנית שילוב
במסגרת התיקון לחוק עודכנה גם הרישא של סעיף 7(ה), וכיום היא קובעת לאמור:

השר, בהסכמת שר האוצר
, יקבע לכל שנת לימודים את התקציב להרחבת מספר הזכאים לחינוך מיוחד ולתוספת הוראה ולימוד וכן לשירותים מיוחדים לפי פרק ד'1; ... [ההדגש הוסף - א' מ'].
מהוראות החוק במתכונתו המתוקנת עולה, כי המחוקק קיבל למעשה את העמדה שהביע בית-המשפט בפרשת יתד, במובן זה שהוטלה על המדינה חובה מפורשת לממן גם את חינוכם של הילדים המשולבים. כן עיגן המחוקק בחוק את פרשנותו של השופט אור לסעיף 7(ה) בנוסחו הקודם, שלפיה מנגנון "התקציב המתרחב" הקבוע בסעיף חל גם על הילדים בעלי הצרכים המיוחדים הזקוקים לשילוב במסגרות הרגילות, ולא רק על אלה הזקוקים לחינוך במוסדות המיוחדים. אלא שבין המדינה ולבין המשיבים שלפנינו - הורים לילדים הזקוקים לשילוב וחברי כנסת שקידמו את קבלתו של תיקון מס' 7 לחוק - נותרה מחלוקת בדבר אופן יישומם, הלכה למעשה, של הוראות בית-המשפט בפסק-דין יתד ושל התיקון לחוק.

4. על כך נסב פסק-הדין נשוא העתירה שלפנינו. פסק-הדין, שניתן ביום 24.12.03, נכתב אף הוא על-ידי השופטת דורנר, הפעם בהסכמת השופט ריבלין והשופטת פרוקצ'יה. במסגרת הסקירה העובדתית שנכללה בפסק-הדין נאמר בין היתר:

משנתקבל תיקון 7 על-ידי הכנסת, ציינה שרת החינוך, לימור לבנת, במכתב מיום 26.5.03 לשר האוצר
, בנימין נתניהו, כי התוספת הנדרשת ליישום התיקון לחוק הינה, מלבד "עלויות פיתוח, התאמות מבנים והסעות", 2.9 מיליארד ש"ח. אלא שמשרד החינוך, בהתחשבו בקשיים הכלכליים בהם נתונה המדינה, מציע תוכנית מינימלית, המבוססת על הפעלת תוכנית השילוב, כמצוות החוק, כפי שפורש על-ידי בית-משפט זה, קודם להרחבות שבתיקון. במכתבה ציינה שרת החינוך כי העלות הראשונית של תוכנית מינימלית זאת היא 600 מליון ש"ח, והיא תיפרש על-פני חמש שנים, כך שהעלות השנתית תהיה כ-120 מליון ש"ח. לפי חישוב זה, על-מנת להפעיל את התוכנית בשנת הלימודים תשס"ד יש צורך בתוספת של 40 מליון ש"ח לחודשי ספטמבר עד דצמבר [2003], ושל 80 מליון ש"ח לחודשי ינואר עד אוגוסט [2004].
כן צוין בפסק-הדין, שבתשובתה הראשונית לעתירה טענה המדינה כי הגם שטרם הקצתה תוספת תקציב כלשהי לצורך השילוב, הרי שהיא נמנעה מקיצוצו של תקציב החינוך המיוחד, חרף קיצוצים נרחבים שנערכו בתקציב משרד החינוך, ואף הודיעה שבכוונתה להקצות תוספת תקציבית ליישום תיקון מס' 7 לחוק לאחר שיסתיימו השיחות המתנהלות בעניין זה בין משרדי החינוך והאוצר. לאחר סיומן של שיחות אלו, ובעקבות צו על-תנאי שהוצא נגדה בעתירה, הגישה המדינה את תשובתה המעודכנת, שתוכנה נסקר בפסק-הדין:

בתשובה זו נטען כי בכוונת המדינה לתקצב את החוק בסך כולל של 250 מליון ש"ח, בפריסה של שבע שנים שתתחיל בשנת הכספים 2004, כך שבשנה זו יועבר סך של כ-35 מליון ש"ח כתוספת לתקציב משרד החינוך, והיתר יתווסף בהדרגה במהלך שאר השנים. כן מציינת היא כי משרד החינוך ממילא הקצה כבר 401 מליון ש"ח לשנה לתקצוב שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך המיוחדות. עמדתה היא כי יש להשאיר את תקצוב החוק לשיקול דעת שר האוצר
, "שבידיו הראייה הכוללת לצורכי התקציב של המדינה" [ההדגש במקור - א' מ'].
ייאמר מיד, ועל כך אין חולק, כי בניסוח תשובתה העדכנית של המדינה נפלה טעות סופר. המדינה התכוונה אל נכון לומר, כי 401 מיליון ש"ח הוקצו ממילא כתקציב שנתי לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות, ולא במסגרות החינוך המיוחדות, כפי שמחמת טעות נכתב בתשובתה. המדובר היה, למעשה, באותו סכום שאליו התייחסה המדינה עוד בתשובתה בפרשת יתד, כאשר ציינה כי היא מכירה בחשיבות השילוב ואף מקצה מיוזמתה למימושו משאבים ניכרים. לשאלת נפקותה של טעות זו עוד אשוב.

בהמשך פסק-דינו ציין בית-המשפט, כי מתשובת המדינה עולה שהיא אינה מתכוונת לתת תוספת תקציבית כלשהי בשנת 2003 לצורך השילוב במסגרות הרגילות, וכי אף בשנים הקרובות אין בדעתה לתת תוספת שתענה על הדרישות כפי שנקבעו על-פי מומחים מטעמה. לדברי בית-המשפט:

על רקע זה, השאלה העומדת להכרעתנו היא אם החוק, בסעיפים 7(ה) ו-20ג (להלן: ההוראות), מאפשר למדינה, בשל אילוצים תקציביים, לא להעניק חינוך מיוחד כלל לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הרגילות תוך סיוע.

בהכריעו בשאלה זו פסק:

המסקנה המתבקשת היא כי שיקול-הדעת שניתן לרשויות בתקצוב החינוך המיוחד הוא מוגבל. אכן, ההוראות האמורות מאזנות בין המגבלות התקציביות של המדינה לבין הזכות לחינוך ולשוויון. אך כאמור, כל הילדים - לרבות ילדים בעלי צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הרגילות - זכאים לחינוך בסיסי חינם. ו"מקום בו מטיל חוק חובה מהותית עליה, לא תישמע המדינה בטענה של היעדר תקציב" (בג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר
, פ"ד נד(5) 729, דברי השופט מישאל חשין בע' 754). המדינה חייבת איפוא לממן את הסיוע הנדרש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים.

עם זאת, לנוכח העלות הנוספת של החינוך המיוחד, החוק מאפשר, כסָף תחתון, לממן רק את הסיוע לאותם ילדים בעלי הצרכים המיוחדים שאינם יכולים לקבל חינוך כלל בלעדיו, ברמה המינימלית המאפשרת את שילובם. מעל לסָף זה ניתן שיקול-דעת להחליט על היקף הסיוע שיינתן, על בסיס קריטריונים חינוכיים-מקצועיים שיקבעו הרשויות המוסמכות.

ובהחילו עיקרון זה על המקרה נשוא הדיון קבע בית-המשפט:

כאמור, בתיקון 7 נקבע, כי תחולת החוק היא מתחילת שנת הלימודים תשס"ד, כלומר, מתאריך 31.8.2003.

והנה, כפי שפורט לעיל, שנת 2003 לא תוקצבה כלל, ואילו לשנת 2004 מתכוונת המדינה להציע תקציב בסכום זעום ביחס להערכת המומחים במשרד החינוך, תקציב שלא יאפשר את מימוש הזכות לחינוך אף ברמה המינימאלית. טענות המדינה בדבר התקציב המופנה לחינוך המיוחד אינן יכולות להתקבל. שכן, עוד בבג"ץ יתד נקבע כי סכום זה, שהופנה בעיקרו למוסדות החינוך המיוחד, אינו מספק את צרכי הילדים המשולבים במסגרות הכלליות.
מנימוקים אלה החליט בית-המשפט לעשות צו מוחלט כלהלן:

על המדינה להקצות מיד, לשנת הלימודים הנוכחית, תשס"ד, סכום אשר יהא בו כדי להפעיל את החוק, ולו ברף המינימום, ברוח האמור בסיפא למכתבה של שרת החינוך לשר האוצר
מיום 26.5.03, שהוזכר לעיל.

כן יוטל על המדינה, במסגרת תקציבה לשנת הלימודים הבאה, תשס"ה, לגבש הסדר מלא וממצה, בדרך של קביעת קריטריונים ברורים, העולים בקנה אחד עם דרישות החוק, כפי שהובהרו בפסק-דין זה.
5. בעתירתה שלפניי טוענת המדינה, כי שני טעמים מרכזיים מצדיקים קיום דיון נוסף בפסק-הדין. הטעם הראשון הוא "שינוי סדרי בראשית בכל הנוגע לאופן התערבותו של בית המשפט בקביעתו של תקציב המדינה - קביעת רף תקציבי מינימלי וקונקרטי, עד כדי נקיבת סכום". קביעה זו - טוענת המדינה - "עומדת בסתירה להלכה ארוכת השנים של בית המשפט, על-פיה בית המשפט אינו מורה לרשות כיצד להקצות ולחלק את משאביה", ויש בה "משום שינוי משמעותי במערכת של היחסים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת". לטענתה, עד כה הקפיד תמיד בית-המשפט - לרבות בפרשת יתד, ואף בפרשת מכבי שירותי בריאות שאוזכרה בפסק-הדין - לנקוט בסעדים "מרוככים", המחייבים את הרשות לשוב ולשקול את עמדתה, אך נמנע מלחייבה להקציב סכום קונקרטי. ואילו פסק-הדין כולל קביעה קשה, שאינה מתחשבת במגבלותיו המוסדיות המובנות של בית-המשפט, ושקשיותה בולטת במיוחד על רקע ההגבלה הפנימית שנכללה בחוק חינוך מיוחד באשר להיקף תחולתו, והמסמיכה את המדינה להחיל את הוראות החוק בהדרגה ותוך התחשבות בשיקולים תקציביים.

הטעם השני, שלדעת המדינה מצדיק קיום דיון נוסף, הוא, כי פסק-הדין "קובע רף נמוך ביותר של תשתית עובדתית על יסודו יכול בית המשפט לבטל החלטה מינהלית של רשות מוסמכת ולהורות לה לתקצב בסכום קונקרטי חובה המוטלת עליה במסגרת החוק". לטענתה, קביעת בית-המשפט כי "לשנת 2004 מתכוונת המדינה להציע תקציב בסכום זעום ביחס להערכת המומחים במשרד החינוך, תקציב שלא יאפשר את מימוש הזכות לחינוך אף ברמה המינימאלית", נסמכת בעיקרה על מקור אחד בלבד, והוא מכתבה האמור של שרת החינוך לשר האוצר
. אלא שמכתב זה לא היה אלא נייר עבודה מוקדם במסגרת משא-ומתן תקציבי, שנוהל כמקובל בין משרד החינוך למשרד האוצר; בעוד שעמדתם הסופית של שרת החינוך ושל מומחי משרדה - כפי שגובשה בסיום המשא-ומתן הבין-משרדי לאחר הגשת העתירה - היא זו שבאה לביטוי בתשובתה של המדינה לצו על-תנאי ואשר הוגשה על דעתם של שני המשרדים. לטענת המדינה, ההערכות שנכללו במכתבה של שרת החינוך התבססו על הנחות מקצועיות מסוימות, אשר מידת הכרחיותן ושאלת נביעתן מהחוק כלל לא נדונו במסגרת טענות הצדדים בעתירה, אלא רק במסגרת המשא-ומתן הבין-משרדי. לפיכך, נטען בעתירה, בפני
בית-המשפט לא עמדה תשתית עובדתית מוצקה שעל יסודה יכול לבסס את פסיקתו. אף בכך יש, לטענת המדינה, משום חידוש הילכתי שקשיותו בולטת; בעיקר לנוכח העובדה שהמדובר בתוספת משמעותית לתקציב שתהא בעלת השלכה מאקרו-כלכלית על תקציב המדינה ועל סדרי העדיפויות הקבועים בו.

בצד טענותיה העקרוניות טענה המדינה, כי בפסק-הדין נפלה טעות עובדתית מהותית, שעל מקורה כבר עמדתי לעיל. לטענתה, כתוצאה מטעות זו סבר בית-המשפט כי בשנת 2003 לא הקצתה המדינה תקציב כלשהו למימון השילוב במסגרות החינוך הרגילות - כפי שמחייב אותה תיקון מס' 7 לחוק - וכן לא היה מודע לכך שהתקציב הכולל שהועידה המדינה לשילוב במסגרות הרגילות היה משמעותי, ונע בין 400 מיליון ש"ח (בשנת 2003) ל-650 מיליון ש"ח בשנה השביעית שלאחר מכן. בנוסף הלינה המדינה על כך שבית-המשפט לא ייחס משקל להימנעותה מקיצוץ בתקציב השילוב הקיים. לדבריה, מניעתו של קיצוץ זה, בתקופה של קיצוצים רוחביים קשים בכל משרדי הממשלה, אף היא ראויה להיחשב למעין תוספת תקציבית. לאור כל זאת ביקשה המדינה להורות על קיום דיון נוסף בפסק-הדין, וכן לעכב את ביצוע פסק-הדין עד למתן הכרעה בעתירתה.

6. ביום 18.1.04, לאחר שאפשרתי למשיבים להגיב לעניין עיכוב הביצוע, הוריתי בצו ארעי כי עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע רשאית המדינה להקפיא ברשותה את הסכומים שבפסק-הדין חויבה להקצותם, במלואם או בחלקם. כמו כן, על רקע האפשרות שבפסק-הדין אמנם נפלה טעות עובדתית מהותית אשר השפיעה על תוצאותיו, ולנוכח השלכותיו התקציביות המשמעותיות של פסק-הדין, ביקשתי מהמדינה להודיעני אם פנתה, או שקלה פנייה, להרכב השופטים שנתן את פסק-הדין בבקשה לתיקון הטעות העובדתית שלטענתה נפלה בו. הלוא כבר נפסק, "שלא מן הנמנע, כי בנסיבות מיוחדות, וכשאין כל דרך אחרת לתיקון המעוות, יש להכיר בסמכותו הטבועה של בית-המשפט העליון, שמלפניו יצא פסק-הדין, לתקן פגם שנפל בו" (בג"ץ 6496/99 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פ"ד נה(1) 193, 197). בעקבות זאת הודיעה המדינה (ביום 17.2.04), כי לאחר ששבה ובחנה את הנושא החליטה לפנות להרכב בבקשה לתיקון פסק-הדין.

7. ביום 28.3.04 החליט ההרכב לדחות את בקשת המדינה לתיקון פסק-הדין. בהחלטתו עמד ההרכב על הטעות שנפלה בתשובתה של המדינה לצו על-תנאי, אך ציין כי בדיון שהתקיים לפניו בבקשה לתיקון פסק-דינו התברר, כי המשיבים חולקים על טענתה העובדתית הנוכחית של המדינה שכל 401 מיליון השקלים שצוינו על-ידה אמנם הופנו לשילוב במסגרות החינוך הרגילות. בהמשך החלטתו קבע בית-המשפט:

אלא שברי כי במסגרת הליך זה, של בקשה לתיקון פסק-דין, אין בידינו לברר לאיזו מטרה הוקצבו הכספים. כל שנוכל לומר הוא שלא היה בהתייחסותנו לעניין הסכום של ה-401 מליון ש"ח כדי להשליך על התשתית העובדתית הרלבנטית למסקנתנו. על-כן, לשם הסרת כל ספק, נחזור ונדגיש כי התשתית העובדתית הרלבנטית לצורך מסקנותינו היא שמאז ניתן פסק-דין יתד ומאז התיקון לחוק, לא הוסף לתקציב המדינה ולוּ שקל אחד לצורך שילוב הילדים בחודשים ספטמבר עד דצמבר 2003. וזאת, אף שתחולת התיקון לחוק הוא מיום 31.8.03. ובנוסף, הסכום שאותו התחייבה המדינה, בגדר ההליכים בתיק זה, להוסיף לתקציבה, שלטענתה עומד על כ-35 מליון ש"ח לשנת 2004 כולה - לאמור לחודשי ינואר עד יוני של שנת הלימודים תשס"ד, ולחודשי ספטמבר עד דצמבר של שנת הלימודים תשס"ה - הוא "סכום זעום ביחס להערכת המומחים במשרד החינוך...שלא יאפשר את מימוש הזכות לחינוך אף ברמה המינימאלית" (פסקה 11 לפסק-דיננו).

משכך, אין בטעות לכאורה עליה מצביעה המדינה כדי להשפיע על פסק-דיננו, וממילא, אין אנו רואים כל מקום לתיקון פסק-הדין.
8. ביום 5.4.04, בעקבות החלטת ההרכב בבקשתה לתיקון פסק-הדין, הגישה המדינה הודעה משלימה. בגדר הודעה זו הוסיפה, בין היתר, טענה חדשה שלא הועלתה בעתירתה, ולפיה, הצו על-תנאי שהוצא נגדה לא התייחס לסכום קונקרטי כלשהו שאותו התבקשה להקצות, וממילא לא ניתנה לה הזדמנות מספקת להתייחס באופן ספציפי לסכום שאליו התייחס הצו המוחלט.

9. ביום 15.4.04 הגישו מקצת המשיבים את תגובותיהם לעתירה, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשתן. לבקשה אחרונה זו הנני נענה. המשיבה 1 ציינה בתגובתה, כי אין לה מה להוסיף על הטענות שכבר הועלו מטעמה לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. המשיבים 2, ו-8-7 טענו, בין היתר, כי פסק-הדין לא קבע ולא התכוון לקבוע כל הלכה, אלא יש לראות בו רק מעין הליך "הוצאה לפועל" של פסק-הדין המהותי בפרשת יתד, שעליו לא ביקשה המדינה לקיים דיון נוסף, ואשר בו כבר "נכתבו ושורטטו במדויק" חובת התקצוב וגבולותיה. מכל מקום, הוסיפו וטענו, אף אם נקבעה בפסק-הדין הלכה, הרי שאין בה חידוש, חשיבות או קשיות ואף לא משום סתירה להלכות קודמות. בהקשר זה הפנו לפסק-הדין בפרשת מכבי שירותי בריאות הנ"ל, שאף לגביו לא ביקשה המדינה לקיים דיון נוסף. כן טענו, כי למעשה מבקשת המדינה - בניגוד למטרתו של הדיון הנוסף - להפוך הליך זה לערעור על פסק-הדין, או אף על פסק-דין יתד, במטרה להמשיך ב"סחבת" שלטענתם היא נוקטת ביחס להרחבת תקציב השילוב מזה זמן רב. המשיבים 6-3 בחרו שלא להגיש תגובה מטעמם.

10. הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. אינני סבור כי נפסקו בפסק-הדין ה"הלכות" להן טוענת המדינה. אין בידי לקבל את טענת המדינה, כי פסק-הדין חייב אותה להקצות סכום כסף קונקרטי כתוספת לתקציב השילוב. בית-המשפט קבע, כזכור, כי על המדינה להקצות לשנת תשס"ד "סכום אשר יהא בו כדי להפעיל את החוק, ולו ברף המינימום, ברוח האמור בסיפא למכתבה של שרת החינוך לשר האוצר
". לדעתי, יש להבין דברים אלה כמתייחסים רק ל"סדר גודל" מספרי, ולאו דווקא לסכום המסוים שננקב במכתב. משמע שפסק-הדין הותיר למדינה מרחב מסוים של שיקול דעת, ביחס לקביעת הסכום המדויק שעליה להקצות.

כן אציין, כי הצו האופראטיווי שנכלל בפסק-הדין התחייב - ביחס לשנת 2003 - מאי-קיומו על-ידי המדינה של פסק-הדין בפרשת יתד. הלוא בפסק-הדין בפרשת יתד הורה בית-המשפט למדינה, במפורש, להקצות תוספת תקציבית לצורך השילוב, בקבעו כי אין די בתקציב ה"וולונטארי" שהוקצה על-ידה עד אז לצורך כך. אין ספק כי ביחס לשנת 2003 לא קיימה המדינה את הוראת פסק-הדין. אינני סבור, כי בהימנעות המדינה מלקצץ בתקציב השילוב הקיים יש כדי להוביל למסקנה אחרת; וגם חקיקתו של תיקון מס' 7 לחוק לא שינתה את חובתה האמורה של המדינה. משחדלה המדינה מלקיים את הוראת בית-המשפט בפסק-דינו בפרשת יתד, יש לראות בפסק-הדין נשוא העתירה - ככל שהוא נוגע לשנת 2003 - מעין "הוצאה לפועל" של פסק-הדין יתד. לפנים מצורכי ההכרעה אעיר, כי אינני נוקט עמדה בשאלה אם, חרף הריסון שבית-משפט זה גוזר על עצמו בשאלות תקציביות, לא תיתכנה נסיבות חריגות שבהן לא יראה בית-משפט זה מנוס מן ההכרח לחייב את המדינה לדאוג לכיסוי תקציבי בסכום קונקרטי של נושא נתון.

בכל הנוגע לתשתית העובדתית שעל יסודה החליט בית-המשפט להתערב ולהפנות דווקא לסכום המינימום אשר ננקב במכתבה של שרת החינוך, בוודאי שלא נקבעה כל הלכה, אף לא במשתמע. הלוא גם אם תתקבל במלואה טענת המדינה כי המדובר בתשתית עובדתית בלתי מספיקה בנסיבות העניין - ובשאלה זו אינני רואה צורך לנקוט עמדה - ברי כי אין להבין את פסק-הדין כקובע הלכה, שלפיה די בתשתית עובדתית בלתי מספיקה כדי להתערב בהחלטה מינהלית בכלל או בהחלטה תקציבית בפרט. לכל היותר, ניתן לראות בכך טעות יישומית של בית-המשפט, אך כידוע לא לשם תיקון טעויות מסוג זה נועד הדיון הנוסף. לא למותר לציין, כי אם סברה המדינה שהתשתית העובדתית שהועמדה על-ידה לפני בית-המשפט הייתה חסרה, היה בידה להשלימה מבעוד מועד, אף אם הצו על-תנאי שהוצא נגדה לא התייחס לסכום קונקרטי. כך, למשל, היה ביכולתה לפרט בפני
בית-המשפט את ההנחות המקצועיות שעמדו ביסוד הסכומים אשר פורטו במכתבה של שרת החינוך, ולהשוותן להנחות המקצועיות האחרות שעמדו ביסוד העמדה המאוחרת שהוצגה בתשובתה לצו על-תנאי. משלא עשתה המדינה כן, אל לה להלין על שבית-המשפט התבסס על התשתית העובדתית שעמדה לפניו.

בכל הנוגע לטעות העובדתית שלטענת המדינה נפלה בפסק-הדין, אין אלא להפנות להחלטת ההרכב, שבדחותו את בקשת המדינה לתיקון פסק-הדין, קבע במפורש, כי במה שתואר בבקשה כטעות לא היה כדי להשפיע על תוצאת פסק-דינו. על כל פנים, גם בעניין זה אין כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף.

11. העתירה נדחית. המדינה תשלם שכר-טרחת עורך-דין בסך 4,000 ש"ח למשיבה 1 ובסך 7,500 ש"ח למשיבים 2 ו-8-7 (ביחד).

ניתנה היום, י"ט באייר תשס"ד (10.5.04).

המשנה לנשיא
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04002470_f08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.








דנגצ בית המשפט העליון 247/04 שר האוצר,הממונה על התקציבים במשרד האוצר,שרת החינוך התרבות והספורט,היועץ המשפטי לממשלה נ' ליאה נתן מרציאנו,מזל גולדשטיין,תמר לוי,עודד פרנקו,נורית עזריאל,פמלה לרך,ח"כ יצחק הרצוג,ח"כ גלעד ארדן (פורסם ב-ֽ 10/05/2004)