פסקי דין על איתן לוי | פסקי דין על דבורה לוי | פסקי דין על חיים לוי |

8547/10 דנא     09/03/2011




דנא 8547/10 איתן לוי, דבורה לוי, חיים לוי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות




החלטה בתיק דנ"א 8547/10


בבית המשפט העליון


דנ"א 8547/10



בפני
:

כבוד הנשיאה ד' ביניש


העותרים:

1. איתן לוי
(קטין)


2. דבורה לוי



3. חיים לוי



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל - משרד הבריאות


עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון
מיום 7.11.2010 בע"א 3800/09,
שניתן על ידי כבוד
השופטים:
א' רובינשטיין
,
ס' ג'ובראן
,
ע' פוגלמן


בשם העותרים:
עו"ד יעל פלג
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה רוזן-זינגר


החלטה


בפני
י עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 7.11.2010 בע"א 3800/09, שבו נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את תביעתם של העותרים נגד המשיבה לפיצוי בגין רשלנות רפואית. פסק הדין נשוא העתירה התמקד בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה, שנקבעה ב

פסק דין
קודם של בית המשפט העליון בעניינם של העותרים לבין הנזק שלטענת העותרים נגרם להם.

1.
העותר 1 (להלן:
העותר
) נולד בשנת 1994 לאחר היריון תקין, אולם בגיל 14 חודשים הוא אובחן כסובל משיתוק מוחין ונכותו הינה בשיעור של 100%. לטענת העותרים פגיעתו של העותר נגרמה כתוצאה מהתרשלות של בית החולים בטיפול הרפואי שניתן לו ביממה שלאחר לידתו. טענה זו מבוססת על כך שבשעות שלאחר הלידה, בעת שהעותר שהה במחלקת המעבר בבית החולים שיבא, שבה מטופלים יילודים בשעות הראשונות לאחר לידתם, אירעו לו שני אירועים של אפניאה (הפסקת נשימה). לאחר אירוע האפניאה השני הועבר העותר למחלקה לטיפול נמרץ. בית משפט זה קבע ב

פסק דין
קודם (ע"א 291/06
לוי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 28.10.2008)) כי הרופאים שטיפלו בעותר התרשלו בכך שהשתהו בהעברתו ממחלקת המעבר למחלקה לטיפול נמרץ. בהקשר זה יצוין, כי טענות אחרות של העותרים בדבר התרשלות המשיבה בטיפול בעותר לא התקבלו בפסק הדין האמור. לפיכך, החזיר בית משפט זה לבית המשפט המחוזי בחיפה את הדיון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה במועד העברת העותר למחלקת טיפול נמרץ לבין הנזק שנגרם לו. בית המשפט המחוזי אליו הוחזר הדיון קבע כי נכותו של העותר הינה מולדת וכי הנזק המוחי אירע לו טרם לידתו. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי אין קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה, כפי שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון, לבין הנזק שנגרם לעותר.

2.
הערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בפסק הדין נשוא העתירה דנן, שניתן מפי השופט
ס' ג'ובראן
ובהסכמת השופטים
א' רובינשטיין
ו
ע' פוגלמן
. לאחר בחינת חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים קבע השופט
ג'ובראן
כי נזקו של העותר נוצר עוד לפני לידתו ועל כן לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה בכל הנוגע לשיהוי בהעברת העותר למחלקה לטיפול נמרץ לבין הנזק שנגרם לו. בהקשר זה ציין השופט
ג'ובראן
כי יש לקבל את הגישה לפיה בכדי שייגרם לעותר נזק מוחי מהעדר חמצן היה צורך שהתשניק יארך דקות ארוכות ללא תגובה של העותר לטיפול שהוענק לו. אולם, בעניין שלפני בית המשפט התקפי האפניאות של העותר היו קצרים יחסית, הטיפול הרפואי שניתן להם לא היה הטיפול המקובל בהתקפים קשים ותועדה תגובה של העותר לטיפול. לפיכך הגיע השופט
ג'ובראן
למסקנה כי כבר בעת לידתו סבל העותר מפגיעה בגזע המוח, שמנעה ממנו לבלוע את הפרשותיו וגרמה לו לנזק ולאיבוד נשימה. כן הוסיף השופט
ג'ובראן
כי בחינת טענות העותרים וחוות הדעת הרפואיות מטעמם העלתה כי הן אינן מתיישבות עם הממצאים העובדתיים, התיעוד הרפואי והנתונים שהובאו על ידי המשיבה. אשר על כן, קבע השופט
ג'ובראן
כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה בהעברת העותר לטיפול נמרץ לבין נזקו של העותר, שנוצר עוד לפני לידתו.

3.
לטענת העותרים פסק הדין נשוא העתירה מביא לתוצאה קשה הן לעותרים עצמם והן לקבוצה רחבה של נפגעי רשלנות רפואית בכלל ורשלנות רפואית סביב תהליך הלידה, אשר גרמה לשיתוק מוחין, בפרט. העותרים טוענים כי המקרה שנדון בפסק הדין נשוא העתירה הוא המקרה הראשון בו העדיף בית המשפט להסביר את גרימת הנזק באמצעות מגנון היווצרות עלום וערטילאי, שלא הובאה כל ראיה לגבי קיומו, על פני גורמים ממשיים אשר יכולים היו לגרום לנזק ואשר לגבי התרחשותם, או סבירות התרחשותם, היו בפני
ו ראיות של ממש. בהקשר זה מציינים העותרים כי בתביעות רשלנות הנוגעות ליילודים הסובלים משיתוק מוחין עולה באופן קבוע הטענה הסטטיסטית, לפיה ב-90% מהמקרים של תינוקות אשר נולדו במועד (להבדיל מפגים) וסובלים משיתוק מוחין מדע הרפואה אינו מוצא הסבר להיווצרות הנזק המוחי; אולם עד כה ההלכה הייתה כי יש לייחס את גרימת הנזק לאירוע שיכול היה לגרום לנזק ושקיומו הוכח ולא למנגנונים תיאורטיים וערטילאיים. בכל הנוגע לנסיבות המקרה דנן טוענים העותרים, כי האפניאה השנייה שאירעה לעותר הייתה קשה וכי אין שום רישום לגבי אורכה. על כן גורסים העותרים כי אין כל תשתית עובדתית להשערות על כך שמדובר היה באפניאה קצרה וקלה, ולטענתם בהעדר רישומים מתאימים בתיק לא יכול היה בית המשפט לקבוע האם האפניאה השנייה יכלה לגרום לנזקו של העותר אם לאו. כן מוסיפים העותרים כי לא הוכח כל מנגנון גרימת נזק אפשרי אחר אשר התרחש במהלך ההיריון. מכל מקום טוענים העותרים כי אף אם לא עלה בידם להוכיח את הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה לבין הנזק שנגרם לעותר על פי כלל מאזן ההסתברויות הרגיל, הרי מתקיימים במקרה דנן התנאים ארבעת היסודות של "מבחן ההטיה הנשנית" לפסיקת פיצוי על-פי הסתברות, כפי שהותוו בפסק הדין בדנ"א 4693/05
בי"ח כרמל – חיפה נ' מלול
(טרם פורסם, 29.8.2010) (להלן: עניין
מלול
). טענה נוספת של העותרים היא כי פסק הדין נשוא העתירה אינו מתיישב עם פסק דינו הקודם של בית המשפט העליון בנוגע למקרה דנן, שכן אילו היה בית המשפט שדן בערעורם הראשון של העותרים סבור כי הנזק התרחש במהלך ההיריון מסיבות עלומות ואינו קשור לטיפול שניתן לעותר לאחר הלידה, חזקה עליו שהיה דוחה את הערעור באותו שלב ולא מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. מכך שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי מבקשים העותרים להסיק כי הדבר נעשה על מנת לקבוע את היקף הנזק שנגרם לעותר כתוצאה מהתרשלות המשיבה ולא כדי לבחון את עצם גרימתו.

4.
המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתה לא נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה כלשהי והוא אינו סותר את פסק דינו הקודם של בית המשפט העליון בערעורם הראשון של העותרים, שהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה בשאלת הקשר הסיבתי. לטענת המשיבה יש לבחון כל תביעת רשלנות רפואית לפי נסיבותיה, ובמקרה דנן לא עלה בידי העותרים להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שניתן לעותר לבין הנזק שנגרם לו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט הכריע בטענות העותרים בהתאם לכלל מאזן ההסתברויות, שעוגן בעניין
מלול
, ומציינת כי 90% מהמקרים של שיתוק מוחין ביילודים שנולדו בעיתם אינם תוצאה של תהליך הלידה אלא גורמיהם נעוצים עוד בתקופה הטרום לידתית. לטענתה, כך אירע גם במקרה שלפנינו. לפיכך טוענת המשיבה כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים הנדירים, יוצאי הדופן והייחודיים המצדיקים קיום דיון נוסף ב

פסק דין
של בית המשפט העליון.

5.
דין העתירה לדיון נוסף להידחות.

פסק דין
נשוא העתירה מבוסס כל כולו על נסיבותיו העובדתיות הפרטניות של המקרה דנן ועל השאלה האם הצליחו העותרים להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה לבין הנזק שנגרם לעותר. קביעתו של בית משפט זה כי לא עלה בידי העותרים לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בנסיבות המקרה דנן אינה משום הלכה החלה במקרים אחרים של רשלנות רפואית בכלל או במקרים הנוגעים לשיתוק מוחין בפרט. זאת, שכן ההכרעה בפסק-הדין התבססה על התשתית העובדתית ועל חוות הדעת הרפואיות הנוגעות למקרה שלפנינו. למותר לציין כי טענות העותרים באשר לתשתית העובדתית עליה התבססה הכרעתו של בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה הן טענות ערעוריות מובהקות, שאינן מקימות עילה לקיומו של דיון נוסף ב

פסק דין
של בית המשפט העליון. אף לא מצאנו יסוד לטענת העותרים בדבר סתירה בין פסק הדין נשוא העתירה לבין פסק דינו של בית משפט זה בערעורם הקודם של העותרים; טענות אשר מבוססות רובן ככולן על פרשנותם הייחודית של העותרים לפסק הדין הקודם, שאין לה עיגון של ממש בפסק הדין עצמו. בשולי הדברים יצוין עוד, כי לא מצאנו יסוד לטענות העותרים המבוססות על "מבחן ההטיה הנשנית" שהוצע בעניין
מלול
.


ניתן להבין לליבם של העותרים המתקשים להשלים עם התוצאה, אך אין די בכך כדי לבסס דיון נוסף.


אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.


ניתנה היום, ג' באדר ב' התשע"א (9.3.2011).




ה נ ש י א ה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10085470_n01.doc

דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








דנא בית המשפט העליון 8547/10 איתן לוי, דבורה לוי, חיים לוי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם ב-ֽ 09/03/2011)