פסקי דין על זאב גנץ | פסקי דין על עליזה גנץ | פסקי דין על פרץ אליהו רובל | פסקי דין על מרדכי בראון | פסקי דין על דהי דרים הום ישראל |

44340-11/10 א     10/03/2011




א 44340-11/10 זאב גנץ, עליזה גנץ נ' פרץ אליהו רובל, מרדכי בראון, דהי דרים הום ישראל בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 44340-11-10 גנץ ואח' נ' רובל ואח'






בפני

כב' הרשם
נמרוד פלקס


התובעים

1
.
זאב גנץ

2
.
עליזה גנץ


נגד


הנתבעים

1. פרץ אליהו רובל
2. מרדכי בראון
3. דהי דרים הום ישראל בע"מ



החלטה

1. בפני
בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל על פי צד אחד. עסקינן בתביעת בעלי הזכויות בנכס מקרקעין כנגד תאגיד (הנתבעת מס' 3) ומנהליו (הנתבעים מס' 1-2), אשר שירותיהם נשכרו לשם פיקוח על עבודות שיפוץ והתקנת מערכות שונות בנכס המקרקעין (מיזוג אויר, חשמל ועוד).
שכרה המוסכם של הנתבעת מס' 3 אותו התחייבו התובעים לשלם הינו סך 16,000 ₪ לחודש ואין חולק, כי שולם סך 224,000 ₪ בגין 14 חודשים.

2. התובעים טוענים, כי הנתבעים רימו אותם בכך שמתוך סך של כ – 1,100,000 ₪, אותו העבירו התובעים אל הנתבעים, בכדי שיועבר באמצעות האחרונים אל ספקים שונים המבצעים את עבודות הבנייה, או מהם נרכשו חומרי ומתקני הבניה, הועבר בפועל אל הספקים סך של כ – 500,000 ₪ ואילו הנתבעים שישלו לכיסם, שלא בידיעת התובעים סך של כ – 600,000.

3. כמו כן טוענים התובעים, כי מפאת התרשלות הנתבעים האמירה עלות העבודות, עליהן היו אמורים הנתבעים לפקח פי כמה וכמה ואף המוצרים (דלתות, חלונות וכו'), אשר סופקו לתובעים, נפלו באיכותם מהאיכות המוסכמת. כן התרשלו כנטען הנתבעים בכך שהזמינו עבור התובעים מעלית שונה מזו שביקשו ובכך גרמו לתובעים נזק בשווי עלות המעלית שתמורה שולמה שלא לצורך (85,000 ₪) – יוער, כי לסוגיית המעלית לא התייחסו כלל התובעים בבקשתם להטלת העיקולים וממילא אף לא תמכו טענתם בתצהיר.

4. בבקשתם לביטול העיקולים לא טענו הנתבעים דבר באשר לסוגיית האמרת עלות הפרוייקט מפאת מעשיהם ומחדליהם וכן אינם טוענים דבר באשר לטענה בדבר הזמנת מעלית אחרת מהמוסכם. לטענת הנתבעים הם כלל לא התחייבו, מראש, לחפש עבור התובעים מוצרים שונים הנדרשים ולרכשם מאת ספקיהם, אך אינם חולקים על כך שאכן עשו זאת בפועל.

5. הנתבעים מודים שקיבלו מאת התובעים, בגין רכישת אותם המוצרים, סכום גבוה מזה ששילמו לספקי המוצרים ואת ההפרש נטלו לעצמם, מבלי ליידע את התובעים. יחד עם זאת טוענים הנתבעים, כי דרך פעולתם הינה אך לגיטימית ונהוגה בענף הבניה. לשיטתם, לתובעים לא נגרם כל חסרון כיס, שכן אם היו התובעים פונים לרכוש את אותם המוצרים בעצמם, היו נדרשים לשלם ישירות לספקיהם, סכומים גבוהים מאלה ששילמו באמצעות הנתבעים. הנתבעים אף אינם מוצאים כל פסול בכך שלא יידעו את התובעים באופן ההתנהלות האמור.

6. התובעים טוענים שאינם יודעים דבר באשר לרכוש הנתבעים ובסיכומיהם אף טענו שהעיקולים שהוטלו על נכסי הנתבעים, המוחזקים אצל צדדים שלישיים, לא העלו כמעט דבר. מכך יש ללמוד שמצבם הכלכלי של הנתבעים הינו בכי רע, או שהנתבעים פעלו להברחת נכסיהם.
הנתבעים לא הציגו כל גרסה באשר למצבם הכלכלי וממילא אף לא הציגו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על מצבם הכלכלי.

7. מבקש הסעד הזמני נדרש לשכנע את


בית המשפט
"על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה"

. ראו: תקנה 362(א) לתקנות. לפיכך נדרש מבקש הסעד הזמני להראות כי תביעתו העיקרית אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533; רע"א 8553/07 כתנאי נ' שכטר (פורסם במאגרים)- פסקה 11 להחלטה.
ודוק, הראיות הנדרשות לשם מתן צו עיקול זמני אינן צריכות להוכיח את התביעה ברמה המאפשרת מתן

פסק דין
לטובת התובע, אלא די בהיותן מצביעות על כך שהתביעה אינה מחוסרת סיכוי. ראו: רע"א 7139/96 טרינגוב נ' טפחות
, פ"ד נא(2) 661, 666; רע"א 970/02 ריבר נ' מגדל (פורסם במאגרים) – פסקה 4 להחלטה.

8. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט. הערכה זו אינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. ניתן אף לומר שראוי כי בית המשפט יימנע מלשוות לממצאיו העובדתיים לגבי הסעד הזמני, נופך של ממצאים חלוטים. ההליך בו מתבררת הבקשה לסעד זמני, הוא הליך מקדמי באופיו, שבו נבחנות ראיות וטענות הצדדים במבט על, לשם הכרעה בשאלה אם הונחה תשתית הולמת לכאורה לקיומה של עילת התביעה.
הואיל והראיות שמביאים בעלי הדין עת נדונה הבקשה לסעד זמני, אינן משתרעות על מלוא הפלוגתאות הנטושות במחלוקת ביניהם, ייתכן כי בתום הדיון בהליך העיקרי, לא יימצא מתאם בין הקביעות המקדמיות לגבי סיכויי התביעה, לבין התוצאה הסופית. ראו: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108.

9. סכום התביעה, כעולה מכתב התביעה, מתחלק למעשה לשלושה חלקים: האחד, עלות המעלית (85,000 ₪); השני, סכום אותו נטלו כנטען הנתבעים שלא כדין (540,000 ₪); השלישי, החזר שכר הטרחה ששולם לנתבעים (224,000 ₪).
הואיל וסוגיית המעלית כלל לא נזכרה בבקשה להטלת עיקול זמני, או בתצהיר התומך בה, אין מקום אף ליתן סעד זמני בגין סכום זה.

10. כאמור אין מחלוקת, כי הנתבעים אכן נטלו לידיהם סכומים ששולמו להם ויועדו לשם תשלום לספקים. הנתבעים אף אינם מתיימרים לטעון, שיידעו את התובעים באשר לאופן חלוקת הסכומים ובכך שהם נוטלים לידיהם חלק מהסכומים הללו וממילא לא נטען שהנתבעים קיבלו את אישור התובעים ליטול חלק מהסכומים ששולמו לידיהם, בנוסף על שכר הטרחה המוסכם.

11. התנהלות הנתבעים מעוררת לכל הפחות קושי. שירותי הנתבעים נשכרו בשל המצג אותו הציגו באשר להיותם ממומחים בתחום הבניה. התובעים אינם מומחים בתחום זה ושילמו לנתבעים עבור שירותיהם שכר לא מבוטל. דומני, כי יחסים חוזים ומצגים מעין אלה, מקימים חובת נאמנות של המפקח כלפי מזמין הפיקוח. חובת נאמנות מעין זו מחייבת את המפקח, למצער, לגלות למזמין כי הוא מפיק רווח אישי במהלך עבודתו עבור המזמין, על חשבון המזמין, בנוסף על שכרו המוסכם.
התעשרות המפקח, על חשבון המזמין, בנסיבות אלה, עלול להיחשב כהפקת רווח שלא כדין המזכה את המזמין בזכות לדרוש השבה של הרווח שהופק. למצער, עסקינן בשאלה רצינית הטעונה בירור.

12. כאמור, אין חולק, כי הנתבעים נטלו לכיסם סכומים שונים שיועדו, על ידי התובעים, לתשלום לספקים. הצדדים חלוקים באשר לשיעור הסכומים. הנתבעים מודים שנטלו סך של כ – 280,000 ₪ (וכן שכ"ט בסך של כ – 220,00 ₪). ראו: עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 3.2.11. התובעים טוענים, כי הנתבעים נטלו סך כפול.
נטל הבאת הראיות מוטל על הצד בעל הגישה הטובה ביותר אל הראיות, הם בענייננו הנתבעים. השוו: ד"נ 28/84 זיידאן נ' ע'דיר ואח', פ"ד מה(4) 661, 674; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(4) 343, 348. הנתבעים לא טרחו להציג תחשיב מפורט, הנתמך באסמכתאות, ממנו ניתן ללמוד איזה חלק מהסכום שהועבר אליהם שולם לספקים ואיזה חלק נותר בידיהם. בנסיבות אלה לא עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם להוכיח את שיעור הסכומים שנטלו לידיהם, ולפיכך יש להניח, לפחות בשלב זה, כי אכן נטלו לידיהם סך 540,000 ₪, חלף העברתו לידי הספקים.

13. אפנה כעת לסוגיית החזר שכר העבודה ששולם לנתבעים. עסקינן בשכר עבודה מוסכם. לא ירדתי לסוף דעת התובעים, מדוע לשיטתם על הנתבעים להשיבו. אמנם, התובעים טענו, כי הנתבעים גרמו להם נזק, הן בכך שעלות הפרוייקט האמירה והן בכך שאיכותו פחתה מן המוסכם. דא עקא, שלמעט טענות בעלמא, התובעים לא הציגו כל ראיה באשר להאמרת עלות הפרוייקט, או לשינוי באיכותו. האמור הינו כמובן למעט הטענה בדבר נטילת סכומי כסף שלא כדין, אך אין מקום לתבוע ראש נזק זה פעמים.
ספק אף אם גרימת נזק מובילה דווקא לחיוב בהשבת שכר העבודה. דומה שהסעד בגין גרימת הנזק הינו הטבת הנזק, בין אם שיעורו עולה על שכר העבודה ובין אם נופל ממנו. התובעים לא הניחו מסד ראייתי מספיק, ממנו ניתן ללמוד מה שיעור הנזק הנטען בגין האמרת עלות העבודות וכן לא הוצגה כל ראיה באשר לפחיתת איכותן.

15. סופם של דברים הוא, כי עלה בידי התובעים לשכנע את


בית המשפט
"על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה"

, אך באשר לסך 540,000 ₪, הוא הסכום אותו נטלו כנטען הנתבעים לכיסם שלא כדין.

16. אפנה כעת לסוגיית מאזן הנוחיות וההכבדה. אין חולק, כי הנתבעים נטלו לכיסם סכומי כסף מבלי ליידע בכך את התובעים. זאת, כאשר הנתבעים חבים לתובעים חובת אמון מפאת אופי ההתקשרות. אי גילוי זה עלול בהחלט להיחשב כמרמה, אשר די בה כדי להצביע על הכבדה.
לא זו אלא אף זו, שהליכי העיקול שננקטו כנגד הנתבעים לא העלו נכס משמעותי ממנו יוכלו התובעים להיפרע, ככל שיינתן לטובתם

פסק דין
. מחקירת הנתבע מס' 2 עלו תמיהות באשר לאופן השתכרותו. הנתבע מס' 2 לא נתן גרסה סדורה ממנה ניתן ללמוד מה מקור הכנסתו, כיצד הוא מקבל תשלום בגין עבודתו עבור הנתבעת מס' 3, או יחד עם הנתבע מס' 1. לא זו אלא אף זו, שהנתבעים לא הציגו כל גרסה, או ראיה, באשר ליכולתם הכלכלית. כאמור, הנטל להבאת ראיה מוטל על הצד בעל הגישה הטובה ביותר אל הראיות. מקום שנטענת טענה בדבר יכולתם הכלכלית של הנתבעים והם אינם טורחים להביא כל ראיה לסתור, הרי, שאין הם עומדים בנטל המוטל עליהם להוכיח את יכולתם הכלכלית.
מכל המקובץ עולה, כי מתקיים אף יסוד ההכבדה. זאת הן מפאת המרמה לכאורה במעשי הנתבעים והן מפאת יכולתם הכלכלית.
לשם השלמת סוגיית מאזן הנוחות יאמר, כי הנתבעים לא טענו שהותרת צו העיקול בעינו יסב להם נזק בלתי סביר ושנזקם באם יוטל עיקול יהיה גדול מנזקם של התובעים באם לא יוטל עיקול.

17. בשולי הדברים אפנה לטענות הצדדים באשר "להרמת מסך ההתאגדות", שבין הנתבעים מס' 1-2 לנתבעת מס' 3. דומני, כי בעניין זה נתפסו הנתבעים לכלל טעות. אכן אין חולק, כי הקשר החוזי הינו בין הנתבעת מס' 3 לתובעים ואילו הנתבעים מס' 1-2 הינם מנהלי הנתבעת מס' 3 הפועלים בשמה. ברם, התובעים טוענים לקיומה של מרמה. עילת התביעה בגין מרמה הינה כנגד הרמאי ולא דווקא כנגד צד לחוזה. בכדי שתקום עילת תביעה ויריבות כנגד מי מהנתבעים, בגין מעשי מרמה נטענים, אין צורך דווקא בקיומו של קשר חוזי, ולפיכך אף אין צורך "להרים את מסך ההתאגדות" בין הנתבעת מס' 3 לנתבעים מס' 1-2, שכן עילת התביעה הינה אישית כלפי כל אחד ואחד מהנתבעים, אשר ביצעו את אותה מרמה נטענת.


סופם של דברים הוא, כי יש מקום להותיר את העיקולים הזמניים בעינם, אך זאת אך כדי 600,000 ₪ (540,000 ₪ סכום הכסף שניטל כנטען במרמה בצירוף סכום משוער של הוצאות המשפט).

אשר על כן יצומצם שיעור העיקולים הזמניים שהוטלו על פי צד אחד כדי סך 600,000 ₪.
אין צו להוצאות.







ניתנה היום, ד'
אדר ב תשע"א, 10 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 44340-11/10 זאב גנץ, עליזה גנץ נ' פרץ אליהו רובל, מרדכי בראון, דהי דרים הום ישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/03/2011)