פסקי דין על כלפון מימי | פסקי דין על עדי שירותי ביטחון | פסקי דין על אורי עינת | פסקי דין על גלעד עינת ואח' |

29742/07 א     16/01/2011




א 29742/07 כלפון מימי נ' עדי שירותי ביטחון בע"מ, אורי עינת, גלעד עינת ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



19/1/011

ת"א 29742-07
כלפון מימי
נ' עדי שירותי ביטחון בע"מ
ואח'







בפני

כב' השופט
מנחם (מריו)
קליין


התובעת

כלפון מימי


נגד


הנתבעים

1.עדי שירותי ביטחון בע"מ
2.אורי עינת
3.גלעד עינת
4.עירית אשקלון




פסק דין

רקע
בפני
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מהחלקה על רצפה רטובה בעת ניקיון בבית ספר באשקלון.
הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ולפיכך נשמעו ראיות בתיק.
תאור התאונה - האירוע
מימי כלפון (להלן:"התובעת")
ילידת 1958 עובר לתאונה עסקה לפרנסתה בעבודות ניקיון. אורי עינת
(להלן: "נתבע 2") וגלעד עינת (להלן:"נתבע 3") הינם הבעלים של חברת עדי שירותי ביטחון בע"מ
(להלן:"נתבעת 1"), שנתנה שירותי ניקיון לעיריית אשקלון (להלן:"נתבעת 4") שהיא רשות מוניציפאלית בעלת המקרקעין בו התרחשה התאונה.
לטענת התובעת, ביום 03.01.06 הופנתה לעבודה אצל נתבעת 1 על ידי שרות התעסוקה לביצוע עבודות ניקיון. התובעת התבקשה על ידי נציג מטעם הנתבעת 1 לנקות כיתות בבית הספר באשקלון, הניקיון כלל טאטוא ושטיפה של פרוזדור בית הספר. עובדת אחרת של הנתבעת 1 שהייתה במקום הנחתה את התובעת לשטוף את הפוזדור
באמצעות צינור מים שהיה מחובר לברז כיבוי אש במקום.
באזור השטיפה הצטברו מים, התובעת החליקה ונפגעה בגפיים התחתונות. הוזמן אמבולנס, שפינה את התובעת לבית חולים, שם אובחן כי היא סובלת משבר בקרסול. התובעת אושפזה במחלקה האורתופדית בבי"ח.
עברה ניתוח קיבוע שבר פנימי ובסיומו גובסה.
ביום 08.01.06 שוחררה מבי"ח עם המלצות לנטילת תרופות, משככי כאבים ואנטיביוטיקה, כשרגלה מגובסת.
הנתבעת 1 סרבה להכיר בתובעת כעובדת שלה ומשכך לא הכיר המוסד לביטוח לאומי בתביעה כנפגעת בעבודה ולא שילם לה גמולים בהתאם.
לטענת התובעת, הנתבעים (1-3)
לא קיימו חובות המוטלות עליהם על פי חוק ובמיוחד החוקים הבאים:
פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש),התש"ל – 1970,
חוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954,
והתקנות מכוחן.
תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט-1999.
לטענת התובעת הנזקים שנגרמו לה בגין מחדלי הנתבעים (1-3), נובעים מכך ש:
1.
לא הדריכו את התובעת
בדבר סכנות וסיכונים אפשריים ביצוע העבודה.
2.
לא השכילו למנוע את התאונה למרות שיכלו למנוע אותה ע"י אספקת כלי עבודה
מתאימים לסוג ואופי העבודה הנדרשת.
לא הזהירו את התובעת מפני סכנות הכרוכות בביצוע עבודתה.
הפקירו את התובעת וחשפו אותה לסכנה מיותרת.
לא פעלו כמעסיק סביר בנסיבות העניין.
לא פיקחו על עבודת הנתבעת ולא מנעו את פגיעתה.
לא דאגו לספק לתובעת בגדי עבודה מתאימים, כלי עבודה מתאימים ובפרט נעלי עבודה בטיחותיות מתאימים שיכלו למנוע את הפגיעה.
מוסיפה וטוענת התובעת כי גם נתבעת 4 במעשיה או במחדליה הפרה חובה חקוקה ואחראית לנזק שנגרם לה, לפי
החיקוקים:
1.
פקודת העיריות.

2.
חוק העזר לעיריית אשקלון.
הנתבעת 4 הינה הבעלים והמחזיקה של המקרקעין ואחראית, בין היתר, לאחזקה תקינה של מקום האירוע או לאחזקה תקינה של המשטח עליו התרחשה התאונה. משכך חבה היא חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המשתמשים במקום האירוע.
הנתבעת 4 התרשלה במעשים או במחדלים הבאים:
1.
לא תחזקה
כראוי את שטח בית הספר.
2.
יצרה או לא מנעה את המכשול בבית הספר.
לא הזהירה את התובעת מפי המכשול הקיים בבית הספר.
לא בדקה
כראוי את מצב המשטח בבית הספר.
לא פיקחה כראוי על הפעילות והשימוש בבית הספר.
לא נהגה כפי שבעלים או מחזיק במקרקעין או בר רשות במקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
לא ווידא כראוי כי יוסרו כל המכשולים או הפגמים במשטח בבית הספר.
העסיקה עובדים לא מיומנים בהקמת ובתחזוקת בית הספר ולא פיקחה עליהם כראוי.
הציגה מצג כי המדובר במשטח בטוח וראוי לשימוש.
עשתה מעשה או מחדל שבעל מקרקעין או מחזיק במקרקעין או בר רשות במקרקעין סביר לא היה עושה בנסיבות העניין.
טענות הנתבעים
1-3
נתבעים 1-3 מכחישים כל אחריות לנזק שנגרם וטוענים ש:
1.
התובעת מעולם לא עבדה עבור הנתבעת 1.
התובעת הופנתה על ידי שרות התעסוקה לעבודה במקום, הגיע למקום האירוע,
בחנה את האזור וטרם החליטה אם לקבל את העבודה המוצעת.
אין לבצע הרמת מסך כנגד נתבעים 2-3
שכן אין להם כל מעורבות אישית באירוע.
במסגרת החוזה של הנתבעת 1 עם נתבעת 4, המקום בו אירע התאונה היה אמור להיות מנוקה
ומתופעל רק החל מ 08.01.06.
לתובעת בעיות בריאותיות רבות, סבלה מעודף משקל ולחץ דם – שגרמו לנפילתה.
התובעת לא הביטה ולא נזהרה לאן היא הולכת.
התובעת לא עשתה כל שביכולתה להקטין את הנזק.
טענותיה של
נתבעת 4
גם נתבעת 4 מתנערת מכל אחריות לארוע ולנזקים שנגרמו לתובעת. לטענתה, נתבעת 1 היא מעבידתה של התובעת לפיכך כל החובות שחלים על המעסיק ובכללם לדאוג לביטחונו של העובד מטעמה חלים עליה בלבד. הנתבעת 1 אחראית לשמירת בטחונה ושלמות גופה של התובעת במהלך עבודתה, על מתן כל הוראות והנחיות הנדרשות, קביעת שיטות עבודה, סדרי עבודה, נוהלי בטיחות המחייבים בעת ובמהלך העבודה.
התובעת עשתה שימוש בזרנוק מים לכיבוי שריפות, לא הצליחה לשלוט בו ולתפעולו, מאחר והנתבעות 1 או מי מטעמה הורה לתובעת להשתמש בצינור לצורך עבודת הניקיון, חרף היותו צינור מים לכיבוי שריפות בעיתות חרום בלבד ולכן אין לה עילת תביעה נגד הנתבעת 4.

הנתבעת 4 כופרת בכל פרטי הרשלנות המיוחסים לה או למי מטעמה, שכן נהגה כפי שבעל מקרקעין זהיר היה נוהג ונקטה בכל האמצעי הזהירות והבטיחות לשמירת בטחון הבאים בשער בית הספר ומילאה את כל חובותיה ככל שהיו מוטלות עליה.
נתבעת 4 לא יכלה לצפות התרחשות אירוע התאונה ולא יכלה לנקוט בצעדים נוספים מעבר לאלה שנקטה בפועל. פגיעתה של התובעת הייתה בלתי נמנעת ומחוץ לתחום אחריותה של נתבעת 4, יכולת השגחתה ופיקוחה.
יתירה מזו, עובר לתאונה סבלה התובעת מבעיות רפואיות שונות אשר הגבילו את כושר תפקודה ואת תנועותיה, הפגיעות בתאונה היו קלות, נרפאו וחלפו ובהתרפאם לא גרמו לכל נכות רפואית או תפקודית, או למגבלה בתנועה או בכושר העבודה, וככל שהתובעת מוגבלת בצורה כל שהיא הרי זה תוצאה של מגבלותיה הרפואיות מלפני התאונה.
לחילופין טוענת נתבעת 4 שבמסגרת ההסכם שנחתם בינה לבין נתבעת 1 ובהתאם לאישור על קיום ביטוחים שהומצא לה על ידי נתבעת 1, היא הייתה מבוטחת במועד התאונה אצל הראל חברה לביטוח בע"מ לרבות בביטוח חבות מעבידים וצד ג', כשבכל הביטוחים האמורים נכללה הנתבעת 4 כמבוטחת נוספת ובו נקבע כי ביטוח זה יהווה "ביטוח ראשוני" ביחס לנתבעת 4, שיזכה אותה במלוא השיפוי המגיע לפי תנאי הביטוח, ללא זכות השתתפות בביטוחי העירייה.
במועדי ההוכחות ב- 12.07.10 וביום 13.12.10 העידו בפני
הגב' מימי כלפון, הגב' אסף רחל, מר ארז חלפון, הגב' חורי הילה, מר מאיר חלפון, מר אורי עינת
ומר יובל זוזט.
בתום שלב ההוכחות הצדדים סיכמו את טענותיהם
בע"פ.
דיון
התובעת עסקה לפרנסתה בעבודות ניקיון. ברור לי כי הסיבה בגינה הגיעה התובעת לבית הספר, הייתה הפניה שנעשתה על ידי שרות התעסוקה למטרת עבודה בניקיון על פי דרישת
נתבעת 1.
מערכת
היחסים בין הצדדים
אני מאמין שהתובעת הגיע לבית הספר לאחר שהופנתה אל הנתבעת 1 על ידי שרות התעסוקה, לצורך עבודות ניקיון. לאחר שיחה עם נציג נתבעת 1, יצאה לראות ולבדוק את האזור בו היא אמורה לנקות, היא החלה בניקוי האזור באמצעות צינור מים לכבוי שריפות. התובעת לא שלטה על צינור המים, מים נקוו על הרצפה והתובעת החליקה
ונפגעה.
הנתבעת 1 הכחישה כי התובעת התקבלה לעבודה וכי התקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד. נתבעת 1 סרבה למסור בידיה טופס ב.ל. 250. ( בו מדווח המעסיק על עובד שנפגע במהלך העבודה, אישור זה היה מזכה את התובעת
בהכרה ראשונית כנפגעת בעבודה ע"י קופת החולים וביטוח לאומי, ומקנה לה את הזכויות הנובעות ממנו.
מ.ק), ונימקה זאת בכך שלא נכרת כל הסכם בין הצדדים.
אינני יכול לקבל טענה זו.
סעיף 6 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973,

קובע:
"קיבול דרך התנהגות
6.
(א)
הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה; ולענין סעיפים 3(א) ו-4(2), התנהגות כאמור דינה כדין מתן הודעת קיבול".
הנתבעת 1
מודה כי הוצע לתובעת עבודה בניקיון במקום. התובעת יצאה לאזור לאחר שיחה עם נציג מצד הנתבעת 1 בכדי לראות ולבדוק את המקום בו נדרש הניקיון. פעולתה של התובעת, בשטיפת המקום מהווה קיבול בהתנהגות.
התובעת צרפה את ההפניה משרות התעסוקה אל נתבעת 1 ואשר סומן על ידי הנתבעת 1 כמתאימה לעבודה בחלק המיועד לרישום המעסיק.

מחקירתה של התובעת (בפרוטוקול דיון מיום 12.7.10 עמ' 13-14
שורות 31-3), עולה:
"ש. היה לך ניסיון בעבר בניקיון?
ת. נכון.
ש. למה לקחת את הצינור?
ת. צריך להאשים את הבחורה היא אמרה שהיא ואמה עושות כך. אני התנגדתי
אבל בכל זאת הסכמתי ולא עשיתי בעיות"
.
טענתה של הנתבעת 1 כי התובעת פעלה על דעת עצמה הבלעדית, והחלה בפעולות הניקוי, לא
הגיוניות בעיני.
יתרה מכך, התובעת
הפעילה את צינור כבוי האש לצרכי השטיפה, דבר אשר על פניו אינה פעולה הגיונית לצרכי ניקוי אלא אם נדרשה או הוכוונה לעשות כן על ידי מי שיהיה ממונה על השטיפה או מי שהיה לו ניסיון מהעבר לשטיפה באמצעות הצינור, בדיוק כפי שהפעילו אותו לפניה בניקוי האזור וכפי שהתבקשה על ידי המנקה האחרת שעבדה בסמוך. פעולה זו לעצמה מוכיחה כי היא הופנתה על ידי נציג נתבעת 1 לצורך ביצוע העבודה.
התובעת, אישה פשוטה, ביומה הראשון לעבודה, החוששת מעצם הסיטואציה מלהתווכח עם הוראות/הנחיות בעניין הנקיון, עשתה מה שנאמר לה ואין לייחס לה כל אחריות לתאונה.
בחקירת
מזכירת בי"ס הגב' רחל אסרף (פרוטוקול דיון מיום 13.12.10 עמ' 22 שורות
13-24), נאמר על ידה:
"............לאחר זמן מסוים מנהל העבודה ירד אלי ואמר שצריך להזעיק אמבולנס אחת העובדות נפלה..........."
(ההדגשה לא במקור מ.ק.).
תשובת המזכירה מלמדת אותנו כי במועד התאונה, עת ניגש נציג הנתבעת אל המזכירות להזמין אמבולנס לפינוי הנפגעת, הגדיר את הנתבעת כאחת העובדות.
עדותה של גב' אסף רחל מהימנה בעיני. עדה זו אובייקטיבית, חסרת פניות וממחישה היטב בעדותה את מערכת היחסים בין הצדדים.
משכך אני קובע כי בעת האירוע התובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבעת 1
ולעניין תביעה זו נחשבת כעובדת של נתבעת 1.

עוולות הרשלנות
עוולת הרשלנות האזרחית, בנויה על בחינת קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתן, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובות לנזק שהתרחש. מושג "האדם הסביר", נועד לאזן בין אינטרסים רלבנטיים שונים המתייחסים לשיקולים שבאינטרס ציבורי מול אינטרס ההגנה על הנפגע הפוטנציאלי, תוך שילוב גורמים של תועלת חברתית וכלכלית, בצד שיקולי מוסר, הגינות וצדק (
ע"א 145/80

ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש
, פ"ד לז
(1) 113, 131-132 (1982) (להלן: עניין ועקנין); אמת המידה של סבירות חלה הן לצורך קביעת קיומה של חובת זהירות, הן לצורך קביעת היקף החובה והן לצורך בחינת קיום הסטייה מרמת הזהירות והאם ננקטו אמצעים מספיקים לצאת ידי החובה בנסיבות עניין נתון. מבחן הסבירות הוא נורמטיבי-אובייקטיבי (
ע"א 5604/94

חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח
(2) 505, 506 (2004).
חובת הזהירות המושגית
נתבעת 1 התקבלה במכרז להיות המפעילה של שירותי הניקיון בבית הספר בו התרחשה התאונה. לנתבעת 1 ניסיון קודם בניקיון וניסיון קודם בגיוס כח אדם למשימות ניקיון. הנתבעת מתמקצעת בתחום עיסוקה ומפעילה את העסק מזה שנים רבות. לדידי בעל עסק
מעין זה צריך לצפות כי תאונות שונות יתרחשו. הוא צריך להכשיר את עובדיו ומנהליו לסוגי תאונות שונות שעלולות להתרחש בסביבת עבודתם. על מנהל עסק מסוג זה לצפות התרחשות סוגי תאונות אלה ולהיערך להן. יתרה מזאת השליטה באתר העבודה, בשעות בהן נדרש נקיון בית הספר, כלי העבודה בהם משתמשים לניקוי, חומרי הניקיון, אמצעי המיגון למניעת פגיעה מחומרים או החלקה, הביגוד המזהה והמגן הנדרש לעובדים בזמן פעולתם, סדר היום במקום העבודה, סדר הקדימויות בניקוי במקום העבודה במהלך היום כל אלה ועוד הן בשליטתה המוחלטת של נתבעת 1. אני מוצא כי היה על הנתבעת לצפות אירועים אלה ולהיערך להם, משכך חובת הזהירות המושגית חלה על עסקים מעין אלו.
במאמר מוסגר אציין שאני דוחה את הטענה כי ההסכם עם נתבעת 4 טרם נכנס לתוקפו והדבר מוריד מחיוב הנזקין של נתבעת 1. המישור החוזי הוא מישור אחר לחלוטין ואינו יכול להשפיע על עצם קיום חובת הזהירות המושגית.
לדידי, אין נפקות אם התובעת ביצעה את שאמרו לה בתקופת קיום החוזה או בתקופת טרום חוזית; אם הנתבעת 1 כבר זכתה במכרז או ביצעה רק סיור מקדים ועבודות טרם השלב החוזי. לתובעת אין ולא צריך להיות כל קשר למערכת החוזית שבין נתבעת 1 לנתבעת 4.
חובת הזהירות הקונקרטית
שאלת החבות בין המזיק הספציפי בין הניזוק הספציפי, נקבעת לפי מבחן הציפיות. השאלה האם בעל חברת ניקיון סביר, בנסיבות המיוחדות של המקרה יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשותו של הנזק / התאונה שאירע? במסגרת קביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי חיי היום - יום מלאי סיכונים, טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. עד כמה שהסיכונים הם טבעיים ורגילים לאותם פעילות – אין בגינם אחריות.
רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית – זהו סיכון
אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (עניין ואקנין, בעמ' 114 פסקה ז').
סבורני שבעל עסק סביר לביצוע שירותי ניקיון יכול וצריך לצפות כי אם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים עלולים עובדיו או עוברי אורח באזור שבו מבצעים ניקיון, למעוד ואף להיגרם להם פגיעות גוף של ממש.
צפייה אינה בהכרח צפייה קונקרטית לאירוע שהתרחש בפועל וחבותו של המזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כפי שהתהווה ואת מידת חומרתו אלא את אופיו הכללי (ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לא(3)1).
התובעת, ככל אדם
סביר, לא הייתה ערה לסכנה שבשטיפת הרצפה באזור.
כמויות גדולות של מים עשויים להיקוות על הרצפה השטופה כתוצאה מהפעלת צינור מים לכיבוי אש, ואשר מטרתו היא אספקה מהירה וגדולה של כמויות מים. על הנתבעת כחברה מנוסה בתחום עיסוקה לצפות את הסכנה הכרוכה בכך ובמיוחד כשהמדובר בעובדת חדשה שזה יומה הראשון במקום עבודתה.
כל אלו מובילים למסקנה שעל הנתבעת הייתה החובה לנקוט אמצעי זהירות למנוע את קרות התאונה והנזק. דהיינו, מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית.

הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין האירוע.

הנתבעת היא חברה העוסקת בשירותי ניקיון. לחברה חוזי העסקה עם נתבעת 4 לביצוע עבודות ניקיון והיא הפעילה באתר עובדי ניקיון מטעמה ויותר מסביר הוא כי הייתה
מודעת לשיטות בהן הם ניקו את בית הספר שבו התרחשה התאונה.
הנתבעת לא הוכיחה כי הדריכה או כיוונה את מי מעובדיה על שיטות הניקוי הנדרשות בבית הספר, מהם אמצעי הזהירות שעליהן לנקוט, מה מותר ומה אסור בקשר לנקיון. גם נתבעת 4 שתקה בכל הקשור לשימוש בצינור המים לכיבוי שרפות. לטעמי התקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין קרות האירוע, והנזק.
אשם תורם
הצדדים תמכו את עמדותיהם הקוטביות במספר רב של פסקי-דין שיצאו מלפני בית-משפט זה. בסוגיה שלפנינו, כל מקרה נדון לפי נסיבותיו המדויקות, ואין עניין אחד דומה למשנהו במידה כזו שניתן להשליך מן העובדות אל התוצאות בדיוק מתמאטי. הא ראיה, שכמה מפסקי דין שימשו את כל אחד מבעלי הדין להצדקת טענותיו שלו.

בית-משפט העליון פסק פעם אחר פעם, כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה

שאירעה תוך ביצוע עבודתו.
גישה זו צודקת מטעמים מובנים שכן המעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו
,
ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו.
לאור הנ"ל, לא מצאתי לייחס לתובעת כל "אשם תורם". כשמדובר ביחסי עובד – מעביד, והעובד קיבל הנחיות ביצוע ומעשיו הם לא חריגים וקיצוניים, אין מקום
מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה – לייחס לתובעת כל "אשם תורם" (וראה לעניין זה ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי פ"ד מא(4)524). אשם תורם
אחריותה של נתבעת 4
לתאונה
יותר מסביר הוא כי נתבעת 4 ידעה כי העובדים המנקים את שטח בית הספר נהגו להשתמש בצינור המים לכיבוי שריפות לצרכי שטיפת בית הספר. נתבעת 4 לא התריעה או עשתה כל פעולה למנוע זאת. היא גם לא הוכיחה כי הנחתה את הנתבעת 1 להימנע מלהשתמש בצינור
המים שיועד לכיבוי שריפות. בדנא 4693/05
בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול , צוין:
"בהטלת אחריות על "מעוולים במשותף", שחלקו של כל אחד מהם בגרימת הנזק אינו ידוע; בהגדרת נזק כ"נזק שאינו ניתן לחלוקה", אשר על המעוול לשאת בכולו, אף שגרם רק לחלקו; ובהכרה במבחני סיבתיות עובדתיים אלטרנטיוויים למבחן ה"אלמלא" (כגון "מבחן הדיות" או מבחן "הגורם המהותי"...). כן יצוין, כי על דוקטרינות הסיבתיות המסורתיות נוספו בשנים האחרונות דוקטרינות חדשות, שעיקר פועלן הוא בעקיפת הבעייתיות ואי הצדק הכרוכים לעתים בהפעלה נוקשה של "מבחן האלמלא" המסורתי. בין דוקטרינות חדשות אלו, שחלקן כבר אומצו (בהקשרים שונים) גם בפסיקה, ניתן למנות דוקטרינות לפיצוי הסתברותי בגין אובדן סיכויי החלמה, או בגין פגיעה בסיכוי ויצירת סיכון, ובתביעות מסוג (
msl (market share liability
וכן את דוקטרינת האחריות הקיבוצית ואת דוקטרינת הנזק הראייתי. (
דנ"א 5712/01

ברזני נ' בזק - חברה ישראלית לתקשורת ([פורסם בנבו], 11.8.2003)). "
אני קובע כי שיעור אחריותה של נתבעת 4 בגין הנזק שנגרם לתובעת עומד על 10%.

הרמת מסך
אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים.
החריג לכלל זה הוכר ועוגן בחוק החברות.
לכאורה, על - פי לשון החוק הוקנה לבית המשפט שיקול דעת בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם דעת המלומדים והפסיקה הינה כי הפעלת שיקול דעת זה יעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך.
המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. כאשר בית המשפט מוצא כי בעלי המניות של החברה הקימו אותה או השתמשו בה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, יהא זה נכון וצודק להרים את המסך.
חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסוימים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות, מוכח כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה
ובמקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק.

לדידי, לא הוכחה תשתית עובדתית מתאימה לצורך הרמת מסך, ולכן הנני דוחה את התביעה
כנגד נתבעים 2-3.
שאלת גובה הנזק
ביום 28.09.08 מינתה כבוד השופטת שריר את ד"ר צבי כהן כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר עיון בחוות דעתו של
האורטופד ד"ר
צבי כהן מיום 31.03.09,
נקבע כי בבדיקתו
מיום 14.12.08 נצפה מצב לאחר שבר של "פטישון" חיצוני ופנימי שהחלים במידה טובה.
לא נצפו המקבעים הפנימיים (הורחקו) אולם ניתן לצפות במסלולי הברגים שהורחקו. קיימים שינויים ניווניים במפרק קרסול ימין, בעיקר במדור פנימי וכן שינוים " סובכונדרלים" בכיפת עצם ה"טלוס".
כמו כן בבדיקתו נמצאו שתי צלקות ניתוחיות תקינות לאורך ה"פטישונים", הגבלה בתנועות הקרסול, בתנועות המפרק ה"תת-טלארי" ואצבע שלישית כף רגל ימין.
לפיכך קבע את נכותה הצמיתה המשוקללת בשיעור של 19%.

נכות תפקודית:
יש והנכות הרפואית משקפת את מידת הפגיעה בכושר תפקודו והשתכרותו של הנפגע, ואזי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. אך ייתכנו גם מצבים אחרים, בהם בית המשפט יסטה מאחוזי הנכות הרפואיים ויקבע אחוזי נכות תפקודיים נמוכים או גבוהים יותר. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 237/55
סטוצינר נ' פומרנציק,
פ"די 1050,1060:


" יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות, ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר : בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש או – אם יש צורך בכך- ביכולתו לעבור למקצוע
מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה ועוד נסיבות כהנה וכהנה."


על אף בעיותיה הקודמות תפקדה התובעת כמיטב יכולתה והביאה פרנסה בזיעת אפיה לביתה.
לאחר שבחנתי את התשתית הראיתית שנפרשה ושמעתי את תשובות התובעת בחקירה נגדית תוך התרשמות ישירה ממנה שוכנעתי כי נכותה התפקודית של התובעת זהה לשיעור נכותה הרפואית ולהערכתי שיעורה הכולל מגיע לכדי 19% שכן: מאז קרות התאונה הפכה תובעת 1 להיות מוגבלת יותר מאשר לפני התאונה. התובעת חדלה לעבוד.
הנאותיה מהחיים נפגעו, איכות חייה ירדה, היא נזקקת לעזרה גדולה יותר לתפקודה, לרבות עזרה בביתה. לנוכח קביעותיי דלעיל ובהסתמך על התשתית הראיתית שלפניי, הנני מקבל חלקית את תביעת התובעת ומחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסכומים הבאים בראשי הנזק השונים
כדלקמן:

אובדן שכר לעבר
-

עובר לתאונה התובעת עסקה בעבודות ניקיון שונות.
הנני מאמין לתובעת שרובן של עבודות אלו נעשו ללא רישום ובתשלום מזומנים. אינני סבור שיש להעניש את התובעת בגין כך ויש להעמיד את הכנסתה ביחס לשכר המינימום הקבוע למשק נכון ליום מתן פס"ד (3850 ₪). בגין כל
התקופה ממועד התאונה 1.2006 ועד ליום מתן פס"ד 1.2011 (60 חודש) יש לפסוק לטובת התובעת פיצוי בסך של 43,890 ₪
(3,850 ₪
x
60
x

0.19).

אובדן שכר עתיד- מיום מתן פס"ד ועד גיל הפרישה (67
)
מהיום ועד לגיל הפנסיה נותרו לתובעת 168 חודשים.
בגין ראש נזק זה מגיע לתובעת פיצוי מהוון בסך 90,222 ₪, לפי החישוב
3,850 ₪ (שכר המינימום) *19% (שיעור הנכות התפקודית) * (מקדם ההיוון). 137.043

הוצאות ניידות ונסיעה – לעבר /עתיד
עקב הפגיעה נאלצה התובעת
לעשות שימוש במוניות ובתחבורה ציבורית וכך היא תצטרך גם בעתיד.
אני קובע לראש נזק זה סך גלובלי של
5,000 ₪.

הוצאות רפואיות עבר / עתיד
עקב הפגיעה נאלצה התובעת לרכוש תרופות משככי כאב, ועזרים רפואיים וכך היא תצטרך גם בעתיד.
אני קובע לראש נזק זה סך גלובלי של
5,000 ₪.

עזרה לזולת – עבר ועתיד
בעקבות התאונה התקשתה התובעת בביצוע פעולות בסיסיות ונזקקה לסיוע מצד ג'.
התובעת טופלה בגבס ובקיבוע מסוג
air

cast
תקופה ארוכה דבר שהגביל את יכולתה בביצוע פעולות והיא נזקקה לסיוע
צד ג'
במטלות שונות.

לאור מצבה הרפואי של התובעת, לאור המגבלות מהן סבלה ותסבול עקב פגיעתה, גילה, סיכוייה להחלמה מלאה, בהתחשב בנכותה התפקודית של התובעת, הנני מחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בגין עזרה לזולת עבר ועתיד בסכום גלובלי כולל של 20,000 ₪.
כאב וסבל
קיימת פרקטיקה, שעל-פיה נקבע שיעור הנזק הלא ממוני בתביעות לפיצוי על נזקי גוף, שאינן לפי חוק הפיצויים, בהשפעת סכום הפיצויים הנפסק בתביעות לפי חוק הפיצויים, כמכפלה של סכום אחרון זה. פרקטיקה זו זכתה לא אחת לביקורת (ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי ; ע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל ). היא גם גורמת במקרים רבים להפחתה בשיעור הפיצויים הנפסק בגין נזק לא ממוני בתביעות שאינן לפי חוק הפיצויים. הפרקטיקה האמורה גורמת לכך ששיקולים החשובים לקביעת גובה הפיצויים נשכחים, או מתעלמים מהם. אכן, על בית-המשפט להקפיד שתובעים לא יקופחו בשל הפרקטיקה האמורה, וכי הפיצוי הנפסק על נזק לא ממוני ייתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה.
התובעת אושפזה בבית חולים, עברה ניתוח מורכב, נאלצה להשתמש בתרופות שונות לשיכוך כאבים, איבדה את יכולתה החופשית לנוע ממקום ומקום והפכה להיות מוגבלת ותלויה בסובבים אותה. התובעת עברה סבל רב בעקבות פגיעתה הלא קלה. לאור מוגבלותה הוסיפה התובעת נטל כבד נוסף למשפחתה. אי לכך אני קובע בזאת את ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪.

סיכום התשלומים



סוג הפיצוי
סכום ב
₪.

1.
הפסד שכר עבר
43,890
2.
הפסד שכר עתיד
90,222
3.
הוצאות נסיעה עבר /עתיד
5,000
4.
הוצאות רפואיות עבר ועתיד
5,000
5.
עזרה לזולת–עבר עתיד
20,000
6.
כאב וסבל
50,000

סה"כ פיצוי


214,112
₪

חלוקת אחריות בין נתבעת 1 ונתבעת 4 והשפעת פוליסות הביטוח על כך
כאמור לעיל, חלוקת האחריות בתיק היא 90% על נתבעת 1 ו- 10% לנתבעת 4.
נתבעת 4 שלחה הודעת צד ג' ובה טענה כי כל סכום שהיא תחוייב יש לחייב בהתאם את הביטוח של נתבעת 1 כיוון שכן באישור על קיום ביטוחים שצורף למוצגי הנתבעת 4 ולהודעת צד ג'
שנשלחה כנגד צד ג' 4- הראל חב' לביטוח מעלה כי הראל חב' לביטוח חתומה על אותו אשיור ודין טענת הנתבעים 1-3 כי אין באישור זה כדי לחייב את הראל חב' לביטוח לא נכונה. בנסיבות אלה ברור כי אין מקום לתחולת סעיף 59 ד' לחוק חוזה ביטוח שכן בפני
נו אישור קיום ביטוחים והתחיבות מפורשות של חב' הביטוח הראל כלפי עיריית אשקלון לשאת במלוא הפיצוי במקרים כדוגמת התאונה דנן וככל שבית המשפט יקבע כי קיימת אחריות עד לתקרת סכום הביטוח.
בעניין זה הנני סבור שצודקת ב"כ צד ג' ואין המדובר בביטוח ראשוני אלא בכפל ביטוחי שכן בפוליסת הביטוח של מגדל (המבטחת שלעיריית אשקלון) ושל הראל חב' לביטוח
(המבטחת של נתבעים 1-3) לא נאמר דבר בעניין ביטוח ראשוני או שיורי, והאישור על קיום ביטוחים של קבלן, שצורף להודעת צד ג' של נתבעת 4 כלפי הנתבעים 1-3, הוא חוזה בין העיריה לבין הקבלן שאין בו כדי לבטל ביטוח כפל על פי הוראות החוק (סעיף 59 ד' לחוק חוזה ביטוח).
סוף דבר
הוכח שהתובעת נפגעה במהלך עבודתה אצל נתבעת 1 במקרקעין שבבעלותה של נתבעת 4 וכתוצאה ממחדלי/מעשי רשלנות שתרומת נתבעת 1 להם עומדת בסך 90% ונתבעת 4
כ- 10%.
לא מצאתי לייחס לתובעת כל אשם תורם.
נתבעות 1 ו- 4 ישאו בנזקי התובעת שצויינו לעיל בהתאם לחלוקה דעיל.
כמו כן נתבעים 1 ו- 4 ישאו בשכ"ט עו"ד בסך של 20% מהסכום שנפסק כנגד כל אחד מהם ובחלק יחסי מהוצאות התובעת בהתאם ליחס הנ"ל.
התביעה נגד נתבעים 2 ו- 3 נדחית.
התובעת תשלם לכל אחד מהם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,600₪.
המזכירות תמציא לב"כ הצדדים פסה"ד זה באמצעות הדואר.

ניתן היום, יא' בשבט תשע"א, 16 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 29742/07 כלפון מימי נ' עדי שירותי ביטחון בע"מ, אורי עינת, גלעד עינת ואח' (פורסם ב-ֽ 16/01/2011)