פסקי דין על מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז | פסקי דין על קסטרו שיווק 1985 | פסקי דין על אילי זינגר בת ברוך |

2057/09 פ     31/03/2011




פ 2057/09 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' קסטרו שיווק 1985 בע"מ, אילי זינגר בת ברוך








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



ת"פ 2057-09
מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז
נ' קסטרו שיווק 1985 בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופטת
הדס יהלום


המאשימה

מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז


נגד


הנאשמים

1.קסטרו שיווק 1985 בע"מ
2.אילי זינגר בת ברוך



החלטה

1.
עם תום פרשת התביעה טענו הנאשמים טענת "אין להשיב לאשמה", בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
2.
הנאשמת 1, חברה המפעילה חנויות אופנה, והנאשמת 2, סמנכ"ל משאבי האנוש בחברה, הואשמו בהעסקת עובד ביום המנוחה השבועית בניגוד לסעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה.
לפי המפורט בכתב האישום הועבדו שתי עובדות, אלאא חאג' יחיא ולינה אשקר, בחנות של הנאשמת 1 בקניון "ארנה" בהרצליה, במשך שבעה ימים ברציפות וללא מתן מנוחה שבועית בניגוד לחוק, בתאריכים שצויינו בכתב האישום (לגבי העובדת הראשונה פורטו שלושה שבועות בשנת 2008, ולגבי העובדת השניה פורטו שבועיים בשנת 2008).

3.
הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום.

במסגרת פרשת התביעה העידו בבית הדין קדארי גסאן ועבד פדילה, שהיו מפקחים במשרד התמ"ת בעת הרלוונטית, וביצעו את ביקורי הפיקוח בחנות של הנאשמת 1, בעקבותיהם הוגש כתב האישום.

עדי התביעה הגישו לבית הדין את הראיות הבאות:
א.
דו"ח פיקוח מיום 2.2.08, אליו צורף העתק קבלה מהחנות בה ביקרו המפקחים (מא/1).
ב.
דו"ח ביקור פיקוח נוסף מאותו יום (מא/2), בו פורטו שמות העובדים שנכחו בעת הביקור.
ג.
הודעות שנגבו מהעובדים בחנות ביום הביקור (מא/3).
ד.
גליון חקירה של הנאשמת 2 (מא/5).
ה.
דו"חות נוכחות ותלושי שכר של העובדות ששמן צוין בכתב האישום (מא/7).
ו.
תמצית רישום ממרשם האוכלוסין לגבי שתי העובדות ששמן צוין בכתב האישום (מא/8).

4.
עם תום שמיעת עדי התביעה ולאחר שהוצגו כל ראיותיה, טענו הנאשמים כי אין לחייבם להשיב לאשמה, מן הנימוקים הבאים:
א.
כתב האישום עוסק בעבירה של העסקת עובד ביום המנוחה השבועית. על מנת להוכיח עבירה זו, על המאשימה להוכיח כל אחד מיסודותיה, לרבות הוכחת דתו של העובד, על מנת שניתן יהיה להוכיח את יום המנוחה השבועית שלו עפ"י חוק.
ב.
נטען כי בכתב האישום נטען אמנם שהעובדות הועסקו שבעה ימים ברציפות ללא מתן מנוחה שבועית, ואולם עבירה של העסקת עובד ברציפות במשך שבעה ימים איננה קיימת בחוק.

5.
המאשימה טענה כי יש לדחות את טענת הנאשמים.
א.
אופיין של טענות הנאשמים הינו כשל טענות מקדמיות מסוג פגם בכתב האישום, או טענה לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. במצב דברים זה, כך טענה המאשימה, היו צריכים הנאשמים להעלות את הטענות במועד הקראת כתב האישום.
ב.
נטען כי במקרה בו העובד אינו עובד יהודי, כבמקרה זה, אין צורך להידרש לדתו הספציפית שכן לפי החוק, המנוחה השבועית תכלול אחת משלוש אפשרויות – יום השבת, היום הראשון או היום השישי בשבוע.
ג.
במקרה זה הוצגו ראיות לפיהן שתי העובדות לא זכו כלל ליום מנוחה שבועית ומשכך – ברור כי העסקתן באופן זה, יש בה משום הפרת החוק.

דיון והכרעה
6.
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר זיכויו של נאשם בתום פרשת התביעה, באם לא הוכחה אשמתו לכאורה:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין;..."

7.
בית המשפט העליון קבע עוד ב-ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פד"י לב(1)170, מתי ייאמר כי התביעה עמדה בחובתה להוכיח אשמה לכאורה של הנאשם:
"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצרות אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".ב

8.
בבוא בית הדין לבחון באם יש לזכות נאשם עוד בטרם הציג הוא ראיותיו במסגרת פרשת ההגנה, עליו להחליט האם הצליחה התביעה להקים מערכת ראיות ראשונית, בסיסית, אף אם דלה, להוכחת אשמתו של הנאשם.
רק אם כשלה התביעה במשימתה זו – תתקבל טענתו של הנאשם כי אין לחייבו להשיב לאשמה.
המשמעות המעשית של החלטה כזו, כפי שתוארה ע"י י. קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, תשס"ג-2003, חלק שני, כרך א', עמ' 1049, היא:
"כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני
'מה' להתגונן, וראוי לזכותו" (ההדגשה במקור).

9.
במקרה זה, מצאתי לדחות את טענת הנאשמים ולקבוע כי המאשימה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בשלב זה של הדיון.

10.
בסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, בו הואשמו הנאשמים, נקבע כי "העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה...".
בסעיף 7 לחוק נקבע כי שעות המנוחה השבועית הינן "לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע", וכי המנוחה השבועית תכלול לגבי יהודי את יום השבת, ולגבי מי שאינו יהודי את יום השבת או את יום היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.

11.
אני מקבלת את טענת המאשימה כי בשלב דיוני זה, בו על בית הדין לבחון רק אם עלה בידי המאשימה להעמיד מערכת ראיות בסיסית להוכחת האשמה, עמדה המאשימה בנטל זה.
מקום בו הואשמו הנאשמים בכך שהעבידו עובד בזמן המנוחה השבועית, והמאשימה הציגה ראיות לפיהן שתי העובדות הועסקו, לכאורה, במשך שבעה ימים ברציפות – כי אז ניתן לומר שממילא הועסקו העובדות באחד מימי המנוחה הנקובים בחוק, בין אם הן יהודיות ובין אם לאו, ובין אם הציגה המאשימה ראיות לעניין דתן ובין אם לאו.

12.
נוכח האמור, הבקשה נדחית.

13.
יקבע מועד לשמיעת ראיות ההגנה ולסיכומים וישלח לצדדים.

ניתנה היום,
כ"ה
אדר ב תשע"א, 31 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.










פ בית דין אזורי לעבודה 2057/09 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' קסטרו שיווק 1985 בע"מ, אילי זינגר בת ברוך (פורסם ב-ֽ 31/03/2011)