פסקי דין על יוסף גבאי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1511/10 בל     24/02/2010




בל 1511/10 יוסף גבאי נ' המוסד לביטוח לאומי




בפני
השופט חיים ארמון




בפני
השופט חיים ארמון
נציג ציבור (מעבידים): מר מוחמד גנאיים





בענין:
יוסף גבאי




התובע




המוסד לביטוח לאומי


ע"י עו"ד לובנא תלחמי-סוידאן
הנתבע







פ
ס
ק

ד
י
ן


1.
השאלה העומדת בפני
נו בתובענה זו, היא אם צדק הנתבע בהחלטתו מיום 18/2/10, להפחית שיעור של 22% (שלאחר מכן התברר כשיעור של 23.2%) מקצבת הניידות שהתובע קיבל בתקופה שמחודש מאי 2007 ועד חודש נובמבר 2009, בשל כך שהתובע לא ביטח את האביזרים המיוחדים שהותקנו במכוניתו, בניגוד להתחייבותו מיום 16/2/06. שאלה דומה מתעוררת בענין חוב שהנתבע מייחס לתובע בשל העדר ביטוח של האביזרים המיוחדים בתקופה שמחודש אפריל 2002 ועד חודש פברואר 2006, בניגוד להתחייבות שנחתמה על ידי התובע ביום 20/8/00.

2.
למעשה, אין חולק שהתובע לא ביטח את האביזרים המיוחדים האמורים בביטוח נפרד מביטוח המכונית עצמה. אין גם חולק שהתובע התחייב כלפי הנתבע לבטח את האביזרים. המחלוקות מתייחסות לשני עניינים הקשורים זה בזה; הענין האחד - האם ביטוח המכונית עצמה, כולל כבר את ביטוח האביזרים המיוחדים (כטענת התובע) או שמא הוא לא כלל זאת
(כטענת הנתבע), והענין השני - בהנחה שהביטוח של המכונית אינו כולל את הביטוח של האביזרים המיוחדים - האם התובע היה יכול לבטח את האביזרים המיוחדים בנפרד (כטענת הנתבע) או שמא - חברת הביטוח לא איפשרה לו לבטח אותם בנפרד (כטענת התובע).


אלה העובדות

3.
התובע לוקה בניידותו באופן חמור. הוא נאלץ להשתמש בכסא גלגלים באופן קבוע. התובע הוכר כזכאי להטבות שונות מכח ההסכם שנחתם ביום 1/6/77 בין ממשלת ישראל לבין הנתבע, בענין גמלת ניידות (שייקרא להלן: הסכם הניידות"").

4.
כדי שהתובע יוכל להשתמש בכלי רכב, על כלי הרכב להיות מאובזר באביזרים מיוחדים שונים שיאפשרו את כניסתו של התובע לכלי הרכב ואת נהיגתו בו.

5.
בשנת 2000, ביקש התובע הלוואה עומדת לשם רכישת כלי רכב וכן ביקש הלוואה עומדת לרכישת אביזרים מיוחדים. ביום 18/8/00, חתם התובע על מסמך שכותרתו (המוזרה לכשעצמה) היא: "כתב התחייבות למקבל הלוואה לרכישת אבזרים מיוחדים לרכב לאבזרים מיוחדים".


בסעיף 7א לאותו מסמך נכתבה התחייבותו של התובע לעשות כך:
"לבטח את האבזרים המיוחדים בביטוח לפי מלוא ערכם כפי שהיה ביום שבו הותקנו ברכב, כנגד כל הסיכונים המקובלים לגבי ביטוח רכב מקיף.".


בסעיף 9א(6) למסמך האמור נכתבה התחייבותו של התובע בענין החזרת ההלוואה העומדת לרכישת האביזרים המיוחדים, אם בטרם חלוף 5 שנים מיום מתן ההלוואה, התובע יפר התחייבות מהתחייבויותיו כלפי הנתבע.


בסעיף 9ב(1) לאותו מסמך נאמר כי במקרה כגון זה האמור בסעיף 9א(6) למסמך, החזרת ההלוואה תהיה בסכום שייקבע על פי שווי האביזרים המיוחדים ביום ההחזר, בהתאם לקביעת שמאי מוסמך שימונה על ידי הנתבע, בהתחשב בגובה ההלוואה ובעלות האביזרים המיוחדים בעת רכישתם.

6.
בעזרת ההלוואה העומדת שניתנה לתובע לרכישת כלי רכב ולרכישת אביזרים מיוחדים, קנה התובע כלי רכב מסוג פורד אקונוליין, מודל 2001, שמספר הרישוי שלו היה: 98-861-29 (והוא ייקרא להלן: "הפורד"). התובע רכש גם אביזרים מיוחדים שהותקנו בפורד.

7.
התובע ביטח את הפורד וכן ביטח, בנפרד, את האביזרים המיוחדים שהותקנו בו. הביטוח האמור היה בתוקף עד חודש מרץ 2002.


לגרסת התובע, לקראת חידוש הביטוח, פנתה אליו הפקידה מחברת הביטוח, שאלה אותו אם הוא מעוניין להמשיך לבטח את האביזרים המיוחדים, והוא השיב בחיוב. לאחר מכן, חברת הביטוח לא המשיכה את ביטוח האביזרים המיוחדים, והתובע - לגרסתו - לא שם לב לכך שהפרמיה הופחתה עקב כך. (נעיר כי שיעור הפחתת הפרמיה לא הוכח לנו, ואין אנו משוכנעים שהסכום שב"כ הנתבע נקבה בו, בשאלותיה לתובע ובסיכומיה, הוא הסכום הנכון).


אין אנו מקבלים את גרסת התובע, מאחר שאין זה סביר בעינינו שחברת הביטוח תיזום הפסקה של ביטוח האביזרים, ובכך תפעל בניגוד לדרישת הלקוח שלה. אילו היינו חושדים בחברת הביטוח כי היא פעלה בניגוד לרצונו של התובע, היינו יכולים להעלות על דעתנו שלמרות בקשת התובע להפסיק חלק מהביטוח - המשיכה החברה לגבות פרמיה על כך. אולם, לחלוטין בלתי סביר בעינינו שחברת הביטוח יזמה פניה אל התובע כדי לדעת אם להמשיך לבטח את האביזרים המיוחדים, ודווקא משהשיב בחיוב - החברה הפסיקה את הביטוח.


לפיכך, אנו סבורים שהעובדה שביטוח האביזרים המיוחדים לא נמשך החל מאפריל 2002, נובעת מהוראה שהתובע נתן לחברת הביטוח.

8.
האביזרים המיוחדים בפורד לא בוטחו בכל התקופה שמאפריל 2002 ועד מרץ 2006.

9.
בשנת 2006 פעל התובע להחלפת מכוניתו. הוא שב וביקש מהנתבע לקבל הלוואה עומדת לרכישת מכונית חדשה והלוואה עומדת לרכישת אביזרים מיוחדים למכונית זו.

10.
ביום 16/2/06 או בסמוך לפני כן, חתם התובע על מסמך שכותרתו "כתב התחייבות".


בסעיף 2 למסמך זה נרשם כי התובע התחייב:
"לבטח את הרכב ואת האבזרים המיוחדים במלוא ערכם כביום ההתקנה ברכב, מיד עם רכישתם וכל עוד הרכב בבעלותי, בביטוח מקיף ... ".


בסעיף 4 למסמך האמור נכתבה התחייבותו של התובע להחזיר לנתבע את ההלוואה העומדת בהתאם לתנאים האמורים בהסכם הניידות.


11.
בינתיים, בטרם רכישת המכונית החדשה ובטרם מתן ההלוואה העומדת, גילה הנתבע כי במשך מספר שנים, התובע לא ביטח את האביזרים המיוחדים. גילוי זה נעשה, כנראה, במהלך ההליכים לקראת הענקת ההלוואה העומדת לרכישת המכונית החדשה.


פקידת הנתבע, גב' דנה בן שימול שוחחה על כך עם התובע, והבהירה לו כי עליו לדאוג לביטוח האביזרים המיוחדים.


לגרסת הנתבע, התובע מסר לנתבע (לפקידה - גב' דנה בן שימול) מכתב בענין זה, מיום 4/5/06. התובע מכחיש כי הוא כתב את המכתב.


אנו מניחים שאכן לא התובע עצמו הוא זה שכתב את המכתב, אך ברור לנו שהמכתב נכתב מטעמו של התובע, ובעקבות שיחותיו עם גב' בן שימול בענין ביטוח האביזרים המיוחדים. מסקנתנו זו נסמכת, בין השאר, על האמור להלן:

א.
ראשית, נבהיר כי המכתב הציג את התובע בשם "תום גבאי", אך אין חולק כי התובע קורא לעצמו גם "תום". כך הוא העיד, וגם פוליסות הביטוח הוצאו על שם "תום גבאי".

ב.
לאחר הצגת התובע כ"תום" במכתב, נרשמה בשולי המכתב חתימה שבה במקום "תום" נכתב "טום". התובע, אינו קורא לעצמו "טום גבאי", אך אין לשלול את האפשרות שמי שכתב את המכתב מטעמו של התובע, התבלבל בשולי המכתב וכתב "טום" במקום "תום". מכל מקום, מתחת למילה "טום" נרשם מספר הזהות הנכון של התובע.

ג.
אין כל סיבה להניח שמאן דהוא כתב לנתבע מכתב בענין ביטוח האביזרים, בלא שהדבר ייעשה מטעמו של התובע. התובע היה זה שניהל שיחות עם גב' בן שימול בענין זה, ואין זה סביר שגורם שאינו פועל מטעם התובע יכתוב מכתב מעין זה, המשקף בקשות של התובע.


על כן, כאמור, אנו קובעים כי המכתב מיום 4/5/06, נמסר לנתבע מטעמו של התובע.

12.
כך, בין השאר, נכתב במכתב מיום 4/5/06, בשמו של התובע:
"הנדון: חיוב עבור תשלום אביזרי רכב.
אני תום גבאי מצטער על אי-הבנה בעשיית הביטוח לרכב ואני מתחייב שזה לא יחזור שנית על הטעות הזאת.
אני מבקש באופן אישי לקבל אחזקת רכב ככל אזרח נכה במדינה.
אני מבקש להתייחס לבקשה כי אין באפשרותי או מקום אחר לשלם חוב שלא תוכנן.
אני תקווה שתתייחסו למכתב זה בהתייחסות חיובית.".


מנוסח המכתב עולה לכאורה כי הוא נכללת בו בקשה לביטול חוב שיוחס לתובע. לפיכך, דעתנו היא כי אין לקבל את טענת ב"כ הנתבע - בסיכומיה - (שו' 29-30 בעמ' 8 לפרוטוקול), על כך שההחלטה בדבר שלילת חלק מהקצבה נעשתה על ידי הנתבע רק לאחר המכתב האמור. אנו סבורים שההחלטה על שלילת חלק מהקצבה נעשתה לפני אותו מכתב, בשל אותה החלטה - ייחס הנתבע "חוב" לתובע, והמכתב - בא כדי לבקש את ביטול החוב.


אכן, כפי שהתברר מאוחר יותר, החוב שיוחס לתובע היה בסך 55,061 ₪, ובשנת 2010, העביר הנתבע את בקשתו של התובע בדבר ביטול החוב, אל הועדה לביטול חובות.

13.
מכל מקום, עם חידוש הביטוח של הפורד, ביום 1/4/06, ביטח התובע גם את האביזרים המיוחדים, בפוליסה שהיתה תקפה עד יום 31/3/07.

14.
לאחר מכן, הנתבע אכן נתן לתובע הלוואה עומדת לרכישת מכונית חדשה. בחודש מאי 2007, רכש התובע, באמצעות ההלוואה, מכונית מסוג שברולט אפלנדר, מודל 2007, שמספר הרישוי שלה הוא 88-328-62 (והיא תיקרא להלן: "השברולט").


השברולט היתה בדגם המיועד לנכים, וכפי הנראה לפחות חלק מהאביזרים המיוחדים שהתובע היה זקוק להם הותקנו בשברולט עוד בחו"ל, בטרם הבאת השברולט לישראל.


למרות זאת, בטרם מסירת השברולט לתובע, היא הועברה לגורם בשם "אצ"מ", שעסק (כנראה) בהתקנת אביזרים מיוחדים נוספים ו/או בהתאמת האביזרים המיוחדים שהותקנו בשברולט כבר בחו"ל, לצרכיו הספציפיים של התובע. הנתבע שילם ל"אצ"מ" סך של 112,000 ₪ (תשלום אחד בסך 94,000 ₪ ותשלום שני בסך 18,000 ₪), ותשלום זה היווה (כנראה) ההלוואה העומדת שניתנה לתובע לשם רכישת האביזרים המיוחדים.


15.
התובע גורס כי התשלום האמור ל"אצ"מ" היה מיותר, מאחר שממילא מדובר בדגם המיועד לנכים שהאביזרים המיוחדים כבר היו מותקנים בו, ולא היה צורך בתשלום נוסף לשם התקנתם.


לצורך ההכרעה בתובענה זו, אין אנו צריכים להכריע בשאלה אם טענה זו של התובע נכונה, אך אנו ממליצים לנתבע לבחון היטב אם הוא אינו מוציא סכומים מיותרים לשם איבזור כלי רכב שמגיעים ממילא מאובזרים באביזרים מיוחדים לנכים (כמו שברולט אפלנדר מותאם לנכים).

16.
התובע ביטח את השברולט בביטוח מקיף. בפוליסת הביטוח נרשם כי המכונית המבוטחת היא "שברולט אפלנדר לנכים". לא נרשם בפוליסה וגם לא ברשימה נפרדת, כי האביזרים המיוחדים מבוטחים בנפרד.


לגרסת התובע, הוא ביקש מחברת הביטוח לבטח את האביזרים המיוחדים בנפרד, אך חברת הביטוח סרבה לעשות זאת, בשל כך שממילא השברולט בוטחה כ"אפלנדר לנכים", כך שהאביזרים כלולים בביטוח המקיף הרגיל.


הנתבע גורס כי הביטוח האמור היה לשברולט בלבד, בלא האביזרים המיוחדים, ושווי השברולט שנרשם בפוליסה היה לפי שווי השברולט בלא האביזרים.


כל אחד מהצדדים תומך את גרסתו במה שלטענתו נאמר לו על ידי חברת הביטוח (גב' בן שימול העידה כי כך נאמר לה, וגם לפקידה אחרת של הנתבע).



שקלנו את שתי הגרסאות והגענו למסקנה שיש להעדיף את גרסת הנתבע, כפי שנמסרה בעדותה של גב' דנה בן שימול. אלה טעמינו לכך:

א.
אין חולק שלאחר שהנתבע הודיע לתובע על קיומו של "חוב" נוסף, בשל קיזוז חלק מקצבת הניידות עקב העדר הביטוח הנפרד של האביזרים, התובע אכן הצליח לבטח את האביזרים בנפרד, בנוסף לביטוח השברולט, אף שהשברולט נותרה מוגדרת כ"אפלנדר לנכים". כבר עובדה זו מעלה שאין מניעה לעשות ביטוח מעין זה, ואין סיבה להניח שהיתה מניעה כזו החל מתחילת ביטוחה של השברולט.

ב.
אמנם, התובע העיד כי סוכן הביטוח עשה "קומבינה" כדי שיתאפשר לעשות ביטוח נפרד לאביזרים, והדבר נבע רק מהחשש שהתובע יעבור לחברת ביטוח אחרת, אך גם אם היינו סבורים שגרסה זו נכונה (ואין אנו סבורים כך), התובע לא הסביר מדוע הדבר נמנע כבר מאז תחילת הביטוח של השברולט.

ג.
עדותו של התובע (בשו' 21 לעמ' 4 בפרוטוקול) על כך שכביכול חברת הביטוח לא היתה יכולה לאשר בכתב שהביטוח שנעשה כבר כולל את כל האביזרים - אינה סבירה בעינינו. אם אכן גרסת התובע היתה נכונה ופניותיו של התובע לחברת הביטוח לשם ביטוח האביזרים המיוחדים נענו בטענה שהאביזרים כבר ממילא מבוטחים, לא היתה כל סיבה שבגללה חברת הביטוח לא היתה יכולה לאשר זאת גם בכתב.

ד.
כאמור בסעיפים 7 ו-11 לעיל, היו כבר שתי טענות עובדתיות של התובע שלא התקבלו על ידינו. בנסיבות אלה, אין סיבה להעדיף את גרסתו על פני גרסתה של גב' בן שימול, שלא מצאנו סיבה לפקפק במהימנותה.


אשר על כן, אנו קובעים כי הביטוח של השברולט, כפי שהיה בתקופה שמיום 18/5/07 ועד חודש נובמבר 2009, היה ביטוח של המכונית בלבד, ללא ביטוח של האביזרים המיוחדים שהותקנו בשברולט, אף שהשברולט הוגדרה כ"אפלנדר לנכים".

17.
קצבת הניידות ששולמה לתובע הביאה בחשבון גם את עלות הביטוח של האביזרים המיוחדים.

מינהל המחקר והתכנון של הנתבע מפרסם מעת לעת נתונים בענין שיעור הביטוח של האביזרים המיוחדים באחוזים מקצבת הניידות, בהתאם לסוגים שונים של כלי הרכב. בתקופה שעד שנת 2009 (לפחות מיום 1/4/02) עמד שיעור זה על 27.9% לגבי כלי רכב דוגמת הפורד והשברולט, ואילו בתקופה שמיום 1/1/10 עמד השיעור לגבי כלי רכב כאלה על 23.2%.


הסכומים של קצבת הניידות ששולמו לתובע בתקופה הרלוונטית לתביעה היו אלה:
א.
בכל חודש מאפריל 2002 ועד יוני 2002 - סך של 3,854 ₪.
ב.
בכל חודש מיולי 2002 ועד דצמבר 2002 - סך של 4,149 ₪.
ג.
בכל חודש מינואר 2003 ועד דצמבר 2008 - סך של 4,238 ₪ (מתוך תקופה זו, החודשים שמאפריל 2006 ועד אפריל 2007, אינם רלוונטיים לתביעה, מאחר שבהם, כזכור, היה ביטוח של האביזרים המיוחדים בפורד).
ד.
בכל חודש מינואר 2009 ועד אוקטובר 2009 - סך של 4,737 ₪. (משום מה, הנתבע לא הביא נתונים על קצבת הניידות ששולמה לתובע, אם בכלל, בחודש נובמבר 2009, וייתכן כי היא לא שולמה).

18.
בשל האמור לעיל, הנתבע ייחס לתובע "חוב" בשיעור המתאים (27.9% משיעור כל קצבה בתקופה הרלוונטית עד דצמבר 2009 ו-23.2% משיעור כל קצבה בתקופה הרלוונטית החל מינואר 2010).


סכומי החוב שהנתבע ייחס לתובע הגיעו בתחילת שנת 2010 לסך של 55,061 ₪ בגין העדר ביטוח האביזרים המיוחדים בפורד מאפריל 2002 ועד מרץ 2006, ולסך של 19,170 ₪ בגין העדר ביטוח האביזרים המיוחדים בשברולט ממאי 2007 ועד נובמבר 2009.

19.
כאמור כבר לעיל, עניינו של התובע הגיע אל הועדה לביטול חובות. בישיבתה, מיום 15/4/10, החליטה הועדה לבטל שיעור של 75% מהחוב.


הוראות רלוונטיות מהסכם הניידות

20.
סעיף 2 להסכם הניידות, כולל - בין השאר - את ההגדרות הבאות.
"'אבזרים מיוחדים' - מיתקנים ומכשירים המותקנים ברכב לאבזרים מיוחדים, שמתקיימים לגביהם כל אלה:

(1)
המכון קבע כי הם דרושים למוגבל בניידות, שיש לו צרכים מיוחדים כמשמעותם בסעיף 9, לצורך הנהיגה ובטיחות הנסיעה והשימוש ברכב;

(2)
רשות הרישוי כהגדרתה בפקודת התעבורה, אישרה, על פי קביעת מכון המתכות הישראלי שליד מוסד הטכניון למחקר ופיתוח או מכון אחר שאישר לכך משרד התחבורה שהאבזרים המיוחדים במצב תקין והם הותקנו ברכב על פי כל הכללים והתקנים המחייבים;
...
'רכב לאבזרים מיוחדים' - רכב מיוחד כמשמעותו בסעיף 9, שניתן להיכנס לתוכו בישיבה בכיסא גלגלים או שניתן לנהוג בו תוך ישיבה בכיסא גלגלים כאמור, והוא הרכב הקובע לגבי המוגבל בניידות.".



21.
פרק ו' להסכם הניידות מתייחס להלוואה עומדת לרכישת אביזרים מיוחדים.


הוראות פרק ו' האמור כוללות את הסמכת הנתבע לתת הלוואה עומדת לרכישת האביזרים המיוחדים והוראות שונות בדבר שיעור ההלוואה ואופן תשלומה.


בסעיף 21יא להסכם הניידות נאמר כך:
"מוגבל בניידות שקיבל הלוואה לרכישת אבזרים מיוחדים יבטח את האבזרים המיוחדים לפי ערכם במועד מתן ההלוואה כאמור.".


בסעיף 21יב להסכם הניידות נאמר כך:
"ניתנה למוגבל בניידות הלוואה לפי סימן א' או לפי סימן ב', ולאחר שניתנה הפרו, הוא או אפוטרופסו או המורשה לנהוג בעבורו, את התחייבויותיהם שעל פי הסכם זה, רשאי המוסד, לפי שיקול דעתו, לשלול זכותו של המוגבל בניידות לתוספת לקצבה הניתנת בגין מיתקן הרמה או את הקצבה הניתנת בגין רכב עם אבזרים מיוחדים, והכל לתקופה שבה נמשכה ההפרה, כולה או מקצתה.".


הפרת זכות הטיעון של התובע

22.
על סמך העובדות שקבענו לעיל, ניתן לקבוע בבירור שהתובע הפר את התחייבותו האמורה בסעיף 7א לכתב ההתחייבות מיום 16/8/00 ואת התחייבותו האמורה בסעיף 2 לכתב ההתחייבות מיום 16/2/06, בכך שבתקופה שמאפריל 2002 ועד מרץ 2006 לא ביטח את האביזרים המיוחדים בפורד, ובכך שבתקופה שממאי 2007 ועד נובמבר 2009 לא ביטוח את האביזרים המיוחדים בשברולט.


בנסיבות אלה, קמה לנתבע הסמכות האמורה בסעיף 21יב להסכם הניידות; כלומר, הנתבע היה רשאי לפי שיקול דעתו, לשלול חלק קצבת הניידות, למשך כל תקופת ההפרה או למשך חלק ממנה.

23.
לדעתנו, משקמה לנתבע הסמכות להפעיל את שיקול דעתו, היה עליו להפעיל את שיקול הדעת רק לאחר שהיתה ניתנת לתובע זכות לטעון את טענותיו בענין אופן הפעלת שיקול הדעת האמור.

על הנתבע היה להודיע לתובע שקמה לו הזכות מכח סעיף 21יב להסכם הניידות לשלול חלק מקצבת הניידות למשך כל התקופה או חלקה, ועל הנתבע היה לאפשר לתובע לטעון את טענותיו כדי לנסות לשכנע את הנתבע שלא לשלול כל חלק מקצבת הניידות, או כדי לשלול חלק קטן יותר ממה שנשלל על ידי הנתבע או כדי לשלול לתקופה קצרה יותר מאשר למלוא תקופות ההפרות של ההתחייבויות.

הנתבע לא פעל כך. הנתבע לא יידע את התובע על כך שמדובר בסמכות שהיא בשיקול דעתו של הנתבע, הנתבע לא איפשר לתובע לטעון טענה כלשהי בענין אופן הפעלת שיקול הדעת. תחת זאת, פעל הנתבע כ"אוטומט", והחליט לייחס לתובע חוב בדיוק בשיעור שנקבע על ידי מינהל המחקר והתכנון של הנתבע כשיעור עלות הביטוח של האביזרים המיוחדים באחוזים מקצבת הניידות.


בכך - פעל הנתבע שלא כשורה.

24.
בפסקי דין לא מעטים שניתנו בבית דין זה, הפנינו את תשומת לבו של הנתבע לחובתו בענין מתן זכות טיעון בטרם הפעלת סמכות המצויה בשיקול דעתו, אך כפי הנראה הנתבע אינו מצליח להפנים את חובתו זו, חובה החלה על כל גוף שניתנו לו סמכויות שבשיקול דעת, וברור שהיא חלה גם על גוף דוגמת הנתבע, הפועל במישור הבטחון הסוציאלי.

אנו ממליצים לנתבע לבחון היטב את הנהלים שהוא מדריך בהם את עובדיו, ולדאוג לכך שכל עובד של הנתבע אשר יפעיל סמכות שבשיקול דעת (כמו הסמכות מכח סעיף 21יב להסכם הניידות וכמו כל סמכות אחרת שבמקורה נאמר כי הנתבע רשאי להפעיל אותה), לא יעשה זאת אלא לאחר שיאפשר למבוטח לטעון את טענותיו בענין אופן הפעלת שיקול הדעת.

25.
להמחשת חובת מיצוי זכות הטיעון, נביא כאן חלק ממה שקבע בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 748/06 מסטר - המוסד לביטוח לאומי
(

פסק דין
מיום 24/6/08).

גם פסק הדין האמור עסק בענין של הפעלת סמכות שבשיקול דעת - הסמכות לדרוש החזר גמלאות ששולמו בטעות או שלא כדין, לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שגם בו נאמר כי הנתבע "רשאי" לפעול בדרכים מסויימות.


כך התייחס בית הדין הארצי לעבודה לענין זכות הטיעון בטרם הפעלת הסמכות האמורה:
"מטיעוני באת-כוח המוסד לפנינו הוברר, כי המוסד אינו נוהג לתת הודעה מוקדמת למבוטח על הכוונה להפעיל כלפיו את הסמכות לפי סעיף 315 לחוק, לרבות במקרים בהם החוב אותו נדרש המבוטח להחזיר נקבע רטרואקטיבית למן תחילת מועד תשלום הגמלה, שלדעת המוסד שולמה בטעות או שלא כדין. במצב דברים זה נשללת זכות הטיעון מן המבוטח לנסות ולשכנע את המוסד כי אינו חייב בתשלום שהושת עליו, כולו או מקצתו.
...
התנהלות מעין זו אין בידינו לקבל.
כבר נפסק כי הפעלת סמכותו של המוסד בתביעה להחזרת גמלאות ויישומה, נתונות לביקורתו השיפוטית של בית הדין לעבודה. בית דין זה חזר ופסק כי המוסד לביטוח לאומי
כפוף לכללי המשפט המינהלי ולכללי הצדק הטבעי, ומתוקפם חב הוא חובה מוגברת של אמון ושקיפות, תום לב והגינות בהחלטותיו ובהתנהלותו כלפי המבוטחים. זאת, מתוקף היותו רשות ציבורית המופקדת על ביצוע החוק שהוא סוציאלי מעצם מהותו.
כך דרך כלל, כך גם במקרה בו הגיע המוסד למסקנה לפיה קמה סמכותו לפי סעיף 315 לחוק לתביעה רטרואקטיבית מן המבוטח להחזרת הגמלאות ששולמו שלא כדין או בטעות ובמצב בו 'מבוטח שאינו מוסר למוסד את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להיחשף לדרישה להחזר הכספים מכח סעיף 315 לחוק'. במקרים כאלה מן הדין שהמוסד יקדים ויודיע למבוטח על כוונתו זו, וייתן למבוטח אפשרות להביא טענותיו טרם קבלת החלטה סופית בקביעת סכום החוב, ניכויו מגמלה קיימת, או חיוב החזר כספי של החוב כולו או בחלקו.
...
אשר על כן, הגם שהוראת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי מקנה למוסד אפשרות ניכוי סכומים ותביעת חוב להחזרת תשלומים ששולמו למבוטח רטרואקטיבית, מן הדין הוא שתינתן הודעה מראש ובכתב למבוטח על האפשרות או הכוונה לשלול זכאותו לגמלה רטרואקטיבית וטעמיה, תוך פירוט החוב הכספי בו עלול הוא להיתבע, בגין תשלומים ביתר שקיבל שלא כדין או בטעות. כמו כן יש להעמיד את המבוטח על זכותו להגיש למוסד טיעוניו בכתב ובזמן סביר שייקבע. בדרך זו, תינתן למבוטח הזכות למצות זכויותיו טרם שיחליט המוסד לתבוע ממנו חוב העבר על תשלומים שקיבל שלא כדין. וזאת, ללא קשר לתביעה שהמבוטח יבחר להגיש או שלא להגיש לבית הדין לעבודה, בהשגה על החלטת המוסד בעניינו.".

הדברים המצוטטים - יפים מאד גם לעניינו של התובע.

בטרם החליט הנתבע לייחס לתובע "חוב" ולקזז את אותו החוב, היה עליו לאפשר לנתבע לטעון את טענותיו בענין זה (ובענייננו, לא רק בענין עצם ההפרות של ההתחייבויות לביטוח האביזרים, אלא גם בענין מידת שלילת הקצבה והתקופה שלגביה תבוצע השלילה, כמתאפשר לנתבע מכח סעיף 21יב להסכם הניידות).

26.
אם כך, לכאורה, היה עלינו להגיע למסקנה שדין תביעת התובע להתקבל באופן שהחלטת הנתבע, בענין ה"חוב" שיוחס לתובע, תבוטל, ובאופן שעל הנתבע יהיה להחליט מחדש בענין, לאחר שהתובע יקבל את זכות הטיעון.


שקלנו אם יש מקום לפסוק כך, אך בסופו של דבר הגענו למסקנה שלא כך יש לנהוג.

גם ענין זה נלמד על ידינו ממה שפסק בית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין האמור בעב"ל 748/06.

באותו

פסק דין
, הגיע בית הדין הארצי לעבודה למסקנה שכאשר המבוטח פונה לבית הדין ומעלה שם את טיעוניו, הרי שבדיעבד "נרפא" הפגם של אי-מתן זכות הטיעון, כך שבית הדין יכול להכריע במחלוקת לגופה.

כך נאמר בפסק הדין האמור בענין זה:
"במקרה שלפנינו, אמנם לא ניתנה למערער זכות הטיעון לפני שהוחלט על חיובו רטרואקטיבית בהחזרת כספי גמלת הבטחת הכנסה ששולמו לו שלא כדין ... אולם, בדיעבד 'נרפא' פגם זה בכך שניתנה למערער הזדמנות ראויה להשמיע טיעוניו בבית הדין האזורי, במסגרת בירור תביעתו במהלכה נבחנה תקפות החלטתו של המוסד. בסופו של יום, לא עלה בידי המערער לשכנע את בית הדין ... ובית הדין הגיע למסקנה כי אין להתערב בהחלטת המוסד לביטוח לאומי
לשלול מן המערער את תשלום הגמלה ולחייבו בהחזרת הסכום ששולם לו שלא כדין. ...".

לפיכך, אף שהנתבע לא נהג כשורה בכך שהגיע להחלטותיו בלא שניתנה לתובע הזכות לטעון את טענותיו לפני כן, הרי שמששמענו את העדויות בתובענה, כולל את עדותו של התובע - מוצתה בכך זכות הטיעון של התובע, ונכריע בתביעה לגופה, למרות הפגם החמור שפגם הנתבע באי-מתן זכות הטיעון לתובע.


גורל התביעה

27.
לדעתנו, החלטת בענין שלילת חלק מקצבת הניידות - היתה סבירה לגופה, למרות שהתקבלה תוך הפרת זכות הטיעון של התובע. גם אם ניתן היה להגיע להחלטה אחרת, הרי שאין ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות באופן שיצדיק התערבות בה.


28.
הטעם לדעתנו האמורה בסעיף 27 לעיל, נובע מכך שמאחר שקצבת הניידות מבוססת גם על שווי עלות הביטוח של האביזרים המיוחדים, הרי שכאשר התובע לא דאג לביטוח האביזרים המיוחדים (ובכך - חסך מעצמו את עלויות הביטוח), הדרך ההגיונית ביותר היא לשלול ממנו את החלק היחסי מהקצבה המתאים לעלות הביטוח.


החלטתו של הנתבע, הגם שהתקבלה תוך התעלמות מזכות הטיעון של התובע,
לא היתה שרירותית. היא לקחה בחשבון את הנתונים שנאספו במינהל המחקר והתכנון של הנתבע, לגבי שיעור המרכיב של עלות ביטוח האביזרים המיוחדים בתוך קצבת הניידות לגבי כלי רכב דוגמת הפורד והשברולט, לקחה בחשבון את התקופות שבהן התובע הפר את התחייבויותיו ובכך חסך מעצמו את עלות הביטוח, וקבעה כי חלק הקצבה שיישלל מהתובע, הוא החלק היחסי המתאים למה שהתובע חסך מעצמו.


בנסיבות אלה - ההחלטה של הנתבע נראית כסבירה, ומכל מקום - לא יהיה זה נכון לקבוע שהיא בלתי סבירה.


לסיכום

29.
התוצאה מהאמור לעיל היא שלמרות שהדעת אינה יכולה להיות נוחה מכך שהנתבע הגיע להחלטותיו בדבר שלילת חלקים מקצבת הניידות בלא לאפשר לתובע לטעון בפני
ו לפני קבלת ההחלטות - הרי שמשההחלטות נבחנו לגופן, לא מצאנו סיבה להתערב בהן, כך שאנו דוחים את התביעה.

30.
שקלנו אם למרות דחיית התביעה, נכון לחייב את הנתבע בהוצאות משפט בשל הפרת זכות הטיעון של התובע.

אולם, כשהבאנו בחשבון את העובדה שמהימנותו של התובע נמצאה פגומה בעינינו במספר עניינים, החלטנו שנכון יותר שלא לחייב את הנתבע בהוצאות משפט.

לכן - אין צו להוצאות.

31.
אנו שבים ומפנים את תשומת לבו של הנתבע להמלצותינו האמורות בסעיפים 15 ו-24 לעיל.

32.

כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.



ניתן היום,
כ' באדר א' תשע"א, 24 בפברואר 2010, בהעדר הצדדים.


מוחמד גנאיים, נציג ציבור

חיים ארמון
, שופט








בל בית דין אזורי לעבודה 1511/10 יוסף גבאי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 24/02/2010)