פסקי דין על אליהו מיכאלי | פסקי דין על עיריית אור יהודה | פסקי דין על אברהם מיכאלי |

2095/08 עתמ     25/01/2011




עתמ 2095/08 אליהו מיכאלי נ' עיריית אור יהודה, אברהם מיכאלי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 2095-08
אליהו מיכאלי
נ' עירית אור יהודה




לפני
כב' השופט
דר' עודד מודריק
, סגן נשיא

עותרים

אליהו מיכאלי



ע"י ב"כ עו"ד אמנון ימר


נגד


משיבים

עיריית אור יהודה

ע"י ב"כ עו"ד יוסף הלחמי

אברהם מיכאלי




פסק דין



עניינה של עתירה זו הוא בבירור מעמדו של העותר כ"מחזיק בנכס" בהקשר לחיובי ארנונה שהשותו עליו.

הנסיבות

ביום 30.11.2004 חתמו העותר ואחיו, המשיב 2, אברהם מיכאלי
(להלן: "אברהם") על הסכם לשכירת נכס, באור יהודה, לשם הפעלתו החל מיום 1.12.2004 כאולם אירועים (להלן: "הנכס" או "בית העסק").

מעמדו של העותר בבית העסק שנוי במחלוקת. לטענתו הועסק על ידי אברהם כשכיר בבית העסק מיום 1.4.05 ועד לפיטוריו ביום 30.12.05 (כמתואר במכתב פיטורין מיום 2.1.06 בחתימת אברהם). ממועד זה נותר אברהם המחזיק והמנהל של בית העסק. אברהם הגיב לעתירה ותמך תגובתו בתצהיר בין היתר בכך שהעותר שימש עד לעזיבתו את העסק בסוף 2005 כשותף להחזקה ולניהול וממילא גם שותף להכנסות, להוצאות ולחובות. העותר לא פוטר מן העסק אלא עזב אותו לאחר שנוכח לדעת שאין ממנו הכנסות. העותר נושא בנטלם של החובות, לרבות חוב הארנונה, שנוצרו עד ל-31.12.05.

ביום 3.1.06 שלח העותר, לטענתו, מכתב למשיבה, עיריית אור יהודה
(להלן: "העירייה") ובו הודעה שהחל מיום 30.12.05 אין הוא מחזיק עוד בבית העסק וכי החזקה נותרה בידי אברהם בלבד. העותר ביקש באותה פנייה שהעירייה תעדכן את רישומיה בהתאמה (להלן: "הודעת העותר").

העירייה מכחישה את קבלת הודעת העותר. אין ביד העותר כל סימוכין אובייקטיביים למשלוח הודעתו.

ביום 31.12.2007 הגיעו נציגי העירייה לבית העותר ובידם הרשאה לתפיסת מיטלטלין בגין חוב ארנונה של בית העסק בסך 732,000 ש"ח.

בעקבות הופעת המעקלים בבית העותר (התרחשות שהייתה כנראה די טראומטית לבני המשפחה) פנתה אשת העותר אל גורמי העירייה בניסיון להסדיר את החוב. היא קיימה שתי פגישות פנים אל פנים עם החשב המלווה של העירייה ולאחר מכן ערכה שתי פניות בכתב. בפני
יה מיום 9.1.2008 ציינה גב' מיכאלי ש"הוצג [לחשב המלווה] כל המידע העדכני בנושא הניהול והבעלות של העסק ... והנתונים האישיים והכלכליים [של העותר]". היא העתירה בקשה לקבל תשובה לפנייתה כדי להסיר חשש מאפשרות שמעקלים יתדפקו שוב על סף ביתם. בפני
יה מיום 20.2.2008 אל אותו חשב מלווה בעירייה התייחסה גב' מיכאלי 2היא חזרה ושנתה את הבקשה לצמצם את היקף החוב הנטען לחלק היחסי הנוגע לשנת 2005 בלבד (זו השנה שבה פעל העותר בעסק) ולהסדרת החזר החוב נוכח מצבם הכלכלי הקשה ובהתחשב בעובדה כי העותר הועסק בבית העסק כשכיר משך שנה בלבד.

הפניות הללו לא השיגו את תכליתן ולפיכך הוגשה העתירה.

ככל הנראה דרישת החוב מתייחסת לשנים 2005 – 2007 [לא מצאתי במסמכים שצורפו לעתירה ולתגובות לה פירוט של דרישת החוב והתקופה שאליה מתייחסת הדרישה. עם זה מצוי בתיק פירוט החוב בהיקף של כ-350 אלף ש"ח נכון ליום 31.12.05 (היינו כתום שנת ההפעלה הראשונה של בית העסק). וכן נראה מדברי ב"כ העירייה שזו אינה דורשת מן העותר לפרוע את חיובי הארנונה משנת 2008 ואילך].

העתירה מכוונת הן כנגד העירייה והן כנגד אברהם. אברהם הגיב לעתירה (ראו למעלה מכאן) אך לא התייצב לדיון ולא הגיש סיכומי טענות.

טיעוני העותר
בפי העותר שלושה ראשי טענה. האחד ש"הודעת העותר" מראשית 2006 סיימה את מחויבותו לתשלומי ארנונה. השני, שפניית אשתו מיום 9.1.08 מהווה "השגה" והשלישי שהעדר התייצבות לדיון מטעם אברהם כמוהו כהודעה בעובדות הנטענות כלפיו.



הודעת העותר
הודעת העותר נשלחה ביום 3.1.06, ימים ספורים לאחר סיום עבודתו בבית העסק. בכך, להשקפת העותר מילא את מחויבותו לפי סעיף 325 לפקודת העיריות בדבר חדילה מהחזקה בנכס. ב"כ העותר אינו מתעלם מן התצהיר שהוגש בשם העירייה שממנו עולה שהודעת העותר כלל לא התקבלה אצל העירייה. אלא שהוא גורס שכוחו הראייתי של תצהיר העותר אינו נופל מן הכוח הראייתי של תצהיר העירייה ואין סיבה שלא לסמוך על תצהיר העותר.

מכל מקום העירייה כרשות ציבורית מחויבת בחובת הגינות מנהלית כלפי התושבים. העירייה כשלה בקיום חובתה בכך שהסתפקה במשלוח מכתבי דרישה לתשלום חובות הארנונה (מכתבים שכמובן לא הגיעו לידיעתו של העותר שלא הייתה לו בעת ההיא כל זיקה לבית העסק) ולא טרחה לבקר בבית העסק, לבחון את המציאות בבית העסק והניחה לחוב לתפוח עד כדי מיליון ש"ח ויותר [בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה בע"מ].

זה ועוד זה. העירייה לא עשתה דבר כדי לגבות את החוב מאברהם שהוא אליבא דכל הדעות המחזיק בנכס ובעל האינטרס הכלכלי הבלעדי בו.

פניות שהן בגדר "השגה"
העותר גורס שיש לראות את פניית אשתו בכתב (9.1.08) אל העירייה כהשגה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "החוק").

ההשגה הוגשה תשעה ימים לאחר שנודע לעותר לראשונה כי ננקטים כנגדו הליכים בגין חוב ארנונה. על כן ההגשה הייתה במסגרת פרק הזמן של 90 הימים הקבועה בחוק. אכן המכתב אינו מנוסח בשפה משפטית ומקצועית, אך על שום תוכנו הכולל טענה שהעותר מעולם לא היה הבעלים או המנהל של בית העסק ולא החזיק בו, מהווה המכתב מבחינה מהותית "השגה". המכתב הנוסף שנשלח בידי אשת העותר ביום 20.2.08 כולל הבהרה שהעותר הועסק בבית העסק כשכיר לפרק זמן של שנה אחת בלבד. אם תרצה אמור שהמכתב השני הוא בגדר השלמה עובדתית של מכתב ההשגה הראשון, ואם תרצה אמור שזו "השגה" מקורית שגם היא עומדת בדרישות החוק לעניין לוח זמנים.

בהעדר מענה להשגות אלה, יש לראותן כאילו נתאשרו בידי העירייה (סעיף 4(ב) לחוק). מכאן שיש לקבוע שהעותר לא החזיק בבית העסק מעודו (סעיף 326 לפקודת העיריות) ועל כן יש לפטור אותו מכל חבות ארנונה.

לחלופין טוען העותר, שיש להרשות לו להוכיח את טענות העובדה שלו בדבר חדילה מכל זיקה לנכס בסוף 2005 על בסיס מהלכי השגה וערר בהתאם לחוק. אכן חלף זמן רב מאז שהתגבש החוב אך ניתן גם היום לקיים את המהלכים בדרך של הארכת מועד. יש מקום לנקיטת המהלך בנסיבות המיוחדות של העניין דנן כדי למנוע השתת חיוב בסכום עתק על אדם שבשום פנים אינו חב בחוב הזה.

מחויבות אברהם
אברהם בחר שלא להתייצב לדיוני בית המשפט ולכן יש לראותו כמי שלא חלק על טענות העובדה שיש להן השלכה כלפיו. לשון אחר. בהקשרן של העובדות הנטענות בעניין אברהם יש לראותן כאילו בא אברהם לבית המשפט ואישר אותן.

מכאן מתבאר שהעותר מעולם לא החזיק בנכס או לכל הפחות חדל מכל זיקה לנכס מיום 31.12.05. ממילא אין לחייב אותו בכל חיוב ארנונה בהקשר לנכס, או למצער אין לחייבו בחוב מראשית 2006 ואילך.

טענות העירייה
טיעון העירייה משולש: א) שיהוי בהגשת העתירה; ב) הודאת בעל דין; ג) אי עמידה בנטל ההוכחה בדבר הגשת ההשגה.

שיהוי
העירייה סבורה שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי הניכר שדבק בה. העותר מאשר שהליכי הגביה כנגדו החלו להתממש בחודש דצמבר 2007. בהתאם לדין היה עליו להגיש את עתירתו לא יאוחר מ-45 ימים מיום שנודעה לו דרישת החוב היינו, לכל המאוחר בסוף ינואר 2008. גם אם תשמיט את פרק הזמן שבו נוהלו חילופי דברים בכתב ובע"פ בין אשת העותר לעירייה (מהלך שהסתיים ב-20.2.08) היה על העותר להגיש את עתירתו לכל המאוחר בראשית אפריל 2008. העתירה הוגשה ביולי 2008 ומכאן שחל שיהוי של מספר חודשים. שיהוי זה די בו כדי לדחות את העתירה על סיפה [עע"מ 1981/02 קיסר נ' מדינת ישראל].

הודאת בעל דין
החוב, לכל הפחות
לתקופה שעד 31.12.05, אינו שנוי במחלוקת. חוזה השכירות של בית העסק חתום
בידי העותר ואחיו גם יחד. מכתבי אשת העותר לעירייה כוללים הצעה "להסדר החוב היחסי לשנת 2005" כיון שבסוף שנה זו סיים העותר את העסקתו בנכס.

שילוב הדברים מוכיח לכאורה שהעותר אינו חולק הלכה למעשה, על אחריותו לחוב הארנונה כפי שהתגבש בסוף 2005 (350,000 ש"ח לפי רישומי העירייה).

העירייה מכחישה, באמצעות תצהיר מ"מ מנהל מחלקת הגבייה בעירייה שהודעת העותר מיום 3.1.06 התקבלה במשרדי העירייה. הודעת העותר "נגלתה" לנגד עיני העירייה לראשונה כשצורפה כנספח לעתירה. הדבר לא נטען באוזני העירייה קודם לכן ואין לו כל סימוכין במכתבי אשת העותר אל החשב המלווה של העירייה.

מחזיק בנכס שחדל מהחזקתו צריך להודיע על כך בכתב לעירייה. כשם שנטל משלוח ההודעה מוטל על המחזיק שחדל מהחזקתו כך גם נטל השכנוע כי הודעה כזו אמנם נשלחה רובץ לפתחו של הטוען לשליחתה. הדעת נותנת שאילו שלח העותר את הודעתו לעירייה היה כעת לאיל ידו להוכיח את הדבר בדרך כלשהי (אם על ידי צרוף אישורי משלוח דואר רשום ואם על ידי צרוף עותק מן ההודעה החתום בחותמת "נתקבל" של העירייה).

כיוון שהעותר לא עמד בנטלו לעניין הוכחת הודעת העותר וכיוון שהוא מודה במישרין או בעקיפין בזיקתו לנכס עד סוף 2005 וכיוון שפנייתו לעירייה נעשית לראשונה בראשית ינואר 2008, ברור שלעותר מחויבות (אמנם בשיתוף עם אחיו) לחובות הארנונה של הנכס עד ינואר 2008 (למעשה עד תום 2007).

העירייה נסמכת גם על תצהירו של אברהם המעיד כי העותר שכר את הנכס והחזיק בו כשותף עד לתאריך 31.12.05. העותר חתם על הסכם השכירות מרצונו החופשי, נרשם כמחזיק בנכס, היה בעל יפויי כוח ומורשה חתימה בחשבון הבנק של בית העסק ומשך משכורות על פי רצונו. על כן הוא מחויב בחובות הארנונה של הנכס עד ליום עזיבתו ב-31.12.05.

אי הגשת השגה
הטענה בדבר הגשת השגה כביכול נטענה לראשונה בסיכומי טענות העותר. אין לה זכר בעתירה ובית המשפט מצווה להתעלם מ"שינוי חזית" זה.

יתר על כן, מכתבי אשת העותר אינם בגדר "השגה"; לא מבחינה פורמאלית (המכתבים נשלחו אל החשב המלווה ולא אל מנהל הארנונה כדרישת החוק) ולא מבחינה מהותית (המכתבים אינם "משיגים" על החוב ולא נטענת בהן טענה שהעותר לא החזיק בנכס. אין הם אלא בקשה להסדר חוב).

לכל היותר ניתן לראות במועד קבלת פניית אשת העותר (9.1.08) כמועד הודעה על הפסקת החזקה בנכס (סעיף 325 לפקודת העיריות) והפסקת חיובו של העותר. בפועל, כך נהגה העירייה ולמן קבלת הפניות הללו אין מחייבים אותו יותר בחובות הארנונה שהנכס צובר.

הטענה כי על בית המשפט לאפשר לעותר על יסוד סעיף 3(ג) לחוק הערר להוכיח את טענתו כי לא החזיק בנכס צריכה להידחות. הסמכות לבירור הטענה הינה במסגרת הליכי השגה וערר על פי חוק הערר. לבית המשפט סמכות להרשות את הדבר רק במקרים מיוחדים בעלי חשיבות עקרונית. במקרה דנן מדובר בטענות עובדתיות פשוטות המגובות במסמכים שצירף העותר עצמו. מחוזה השכירות עולה כי העותר החזיק בנכס עד סוף שנת 2005 ועל כן הוא מנוע מלטעון טענות הסותרות מסמך בכתב החתום על ידו בהעדר הצדקה עניינית או יסוד משפטי.

המשיבה פעלה לגביית החוב בין בדרך של מכתבי דרישה ובין בדרך של ניתוקי מים וכדומה אחרת אולם היא אינה צריכה לשלוח פקיד לבקר בנכס ואין יסוד לטענה זו או לכל טענת רשלנות בעניין. בר"ם 867/06 מנהל הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה בע"מ קובע דווקא כי אין מקום לייחס לעירייה נטל כלשהו של עריכת בדיקה בנכס מכוח חובת ההגינות וכי הנטל הוטל על המחזיק.

דיון

שיהוי
העתירה הוגשה בשיהוי מסוים. אין חולק כי לעותר נודע לראשונה דבר חוב הארנונה המיוחס לו ביום 31.12.07 בעת שהגיעו מעקלים מטעם העירייה. לכאורה היה עליו להגיש את עתירתו בתוך 45 ימים ממועד זה. אולם, לפי השקפתי "מותר" למי שהוטלה עליו דרישה לתשלום חוב של כ-750,000 ש"ח שהוא חולק עליו מכל וכל לנסות להסדיר את המחלוקת בפני
יה לעירייה. כך עשה העותר והשתהותו עד שהתחוור לו שהעירייה אינה זזה בה מדעתה לא יכולה לשמוט את הקרקע מתחת לפני עתירה שהוגשה לאחר מכן בלי שיהוי.

כיוון שמכתבה השני של אשת העותר נשלח אל העירייה ביום 20.2.08 ולא נראה שהמכתב נענה, סבירה המתנה של כחודש ימים נוסף. לפי זה, היה צורך להגיש את העתירה עד ראשית מאי 2008.

העותר התעכב עוד כחודשיים עד שהגיש את עתירתו. עיכוב אחרון זה עולה כדי שיהוי פורמאלי. בכל זאת כיוון שמצד אחד אם מדובר בשיהוי מהותי (היינו שיהוי שגרם לכך שנקבעו עובדות אוביקטיביות המקשות על החזרת הגלגל לאחור) ומצד שני מצויה על מדוכת הדיון טענה שתתברר כנכונה לכאורה של חוסר אחריות של העותר לחלק הארי של החוב, נראה לי
שאין מקום לדחות את העתירה על סיפה.

הודעת העותר
אין לאיל לקבוע שהעותר שלח לעירייה הודעה בדבר חדילת חזקה ביום 3.1.06. מקובלת עלי טענת העירייה שבעניין זה רובץ נטל השכנוע לפיתחו של העותר. לא זו בלבד שהעותר אינו מוכיח את טענתו באמצעות ראייה אוביקטיבית כלשהי אלא אף גם זו שהעדר איזכור של ההודעה בפני
ות אשתו אל העירייה מראשית 2008 מעוררת ספקות בהקשר לאמינות תצהיר העותר בנקודה זו.

ביחס שבין תצהיר המצהירה מטעם העירייה לבין תצהיר העותר נראה לי שמאזן ההסתברויות נוטה לחובת העותר.

על כן אני דוחה את טענת משלוח ההודעה.

מעמד העותר בנכס
דרך המלך לברר טענות של נישום כנגד היותו "מחזיק" בנכס היא של הגשת "השגה" וערר כנגד דחיית ההשגה [סעיף 3א(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976]. העותר לא הגיש למנהל הארנונה השגה על חיוביו ואין לראות את פניות אשתו כ"השגה". ברי שהפניות אינן חולקות על היות העותר בגדר "מחזיק" בשנת 2005 וכל שנתבקש בהן הוא "הסדרה" של החוב הכולל על ידי קביעת דרכי תשלום של חלק החוב המתייחס לשנת 2005.

החוק מניח בידי נישום אפשרות להעלות את טענת "אינני מחזיק", ברשות בית המשפט, בכל הליך משפטי ["על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה" (סעיף 3(ג) לחוק)].

מיום 30.11.1981
תיקון מס' 1
ס"ח תשמ"ב מס' 1033
מיום 30.11.1981 בעמ' 4 (

ה"ח 1553
)
3.
מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)
הנכס שבשלו נדרש
התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2)
נפלה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

מיום 2.6.1987
תיקון מס' 2
ס"ח תשמ"ז מס' 1216
מיום 2.6.1987 בעמ' 122 (

ה"ח 1817
)
הוספת פסקה 3(3)

מיום 1.3.1993
תיקון מס' 3
ס"ח תשנ"ג מס' 1406
מיום 7.1.1993 בעמ' 15 (

ה"ח 2143
)
3.
(א)
מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)
הנכס שבשלו נדרש
התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2)
נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3)
הוא אינו מחזיק כמשמעותו בסעיף 274ב (ב) לפקודת העיריות, או בסעיף 153 (ב) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1951, לפי הענין.
(ב)
אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).


מיום 8.7.1994
תיקון מס' 4
ס"ח תשנ"ד מס' 1471
מיום 8.7.1994 בעמ' 241 (

ה"ח 2257
)
3.
(א)
מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)
הנכס שבשלו נדרש
התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2)
נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3)
הוא אינו מחזיק כמשמעותו בסעיף 274ב (ב) לפקודת העיריות, או בסעיף 153 (ב) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1951, לפי הענין.
(3)
הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו סבעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(ב)
אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).
(ג)
על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.


מיום 1.1.2004
תיקון מס' 6
ס"ח תשס"ד מס' 1920
מיום 18.1.2004 בעמ' 127 (

ה"ח 64
)
אכן, הכלל הוא שבית המשפט לא יתיר להעלות טענה שהיה ראוי להעלותה בהליכי השגה וערר שכן בית המשפט בוודאי במסגרת עתירה מנהלית אינו ערוך לבירור טענות עובדתיות. בית המשפט ירשה להעלות לפניו טענות שהיו צריכות להיטען בהליכי השגה וערר במקום שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית וציבורית [ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2), 773, 780-781].

בענייננו ברור שהעותר אינו מציב על מדוכת הדיון שאלות בעלות חשיבות עקרונית וציבורית. לכאורה היה מקום לדחות את טענות העובדה שלו מבלי כל בירור מאחר שלא נערכו הליכי השגה וערר ומאחר שטענות העובדה הללו היו צריכות להתברר בהליכים כאמור.

בכל זאת אני רואה מקום להידרש לטענותיו של העותר מפני שהמסמכים השונים ותצהירי הצדדים נותנים, לפי דעתי, תמונה מספקת כדי לקבוע ממצאים ככל הנדרש בעתירה דנן. בעניין זה אבחין בין מעמד העותר ביחס לנכס בשנת 2005 לבין מעמדו בשנתיים שלאחר מכן.

מתצהירי העותר ואשתו ומתצהירו של אברהם נובע במפורש שלמן 31.12.05 אין יותר לעותר כל זיקה לנכס. כמדומה לי שב"חצי פה" גם העירייה מסכימה לכך (ב"כ העירייה ציין כי העירייה היתה נכונה להתפשר עם העותר באופן שהחיוב כלפיו יסתכם בשנת 2005 בלבד).

לעניין המעמד של העותר עד שעזב את הנכס עומדים זה מול זה תצהירו ותצהיר אחיו. מתצהיר העותר עולה שמעמדו לא היה אלא של עובד שכיר וממילא לא חלה עליו כל חובת תשלום בגין חיובי הנכס. מתצהיר האח עולה שהעותר היה שותף להחזקה ושותף לניהול ולמעשה שותף לבעלות על העסק.

בתווך, בין הא לדא, מצויים הסכם השכירות ומכתבי אשת העותר לעירייה. מהסכם השכירות נראה בעליל שהעותר היה שותף להחזקת הנכס בשנת השכירות הראשונה. כך מתבקש גם מפניות אשת העותר לעירייה שבהן היא מעתירה בקשה להסדיר את החוב באורח יחסי לשנת 2005.

הנה כי כן על פי החומרים המצויים לפני עלי לקבוע שהעותר היה בגדר מחזיק במשותף עם אחיו בבית העסק בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005.

לעניין מעמד העותר בשנים 2006 ו-2007 נראה בהסתברות גבוהה מאוד שהעותר נעדר כל זיקה לנכס. הדבר נובע לא רק מתצהירו ומתצהיר אשתו אלא אף מתצהיר אחיו. אכן, האח לא התייצב לדיוני בית המשפט אולם ברור שניתן לקבל במידה רבה של שכנוע וביטחון את התצהיר של האח ככל שהוא מנוגד לאינטרס של האח עצמו. מן התצהיר של האח עולה שמתקיימת בין האחים מחלוקת כספית בהקשר לנכס. אין להניח אם כן, שתצהיר האח המאשר שהעותר עזב את הנכס בסוף 2005, נעדר אמינות.

במפגש הראשון שבין אשת העותר לגורמי העירייה הצביעה זו לפניהם על כך שהעותר עזב את הנכס בסוף 2005. אין מנגד בידי העירייה כל ראייה לכך שהייתה לעותר זיקה כלשהי אל הנכס בשנים 2006 ו-2007.

העירייה נשענת בהקשר אחרון זה רק על העובדה שהעותר לא שלח הודעה בדבר חדילה מהחזקה במועד וממילא הוא מוחזק על פי החוק כמי שקיים בידו את החזקה עד לפניית אשתו בראשית 2008.

הסתמכות על חזקה זו כאשר מנגד מצויים סימוכין מספיקים כדי לשלול את החזקה נראית לי כמוליכה לתוצאה שהיא בעליל בלתי צודקת.

לסיכום נקודה זו נראה כי לפני תשתית נסיבתית מספקת כדי לקבוע שלעותר הייתה זיקה של מחזיק בנכס מסוף 2004 ועד סוף 2005 ואילו בשנים 2006 ו-2007 לא קיים העותר בידו חזקה כזו.

ככל שיש לעותר טענות כלפי אחיו בהקשר למחוייבות לתשלום הארנונה לשנת 2005 תרופתו אינה בעתירה דנן אלא בנקיטת הליך אזרחי רגיל.

התוצאה
מן המקובץ עולה שעתירה זו מתקבלת בחלקה. מכוח

פסק דין
זה מופטר העותר מכל חיובי הארנונה הרובצים על הנכס מראשית 2006 ועד סוף 2007 (עתירה זו אינה נדרשת לחיובי הנכס לאחר 2007).

העותר אינו מופטר מחיובי הארנונה הרובצים על הנכס מיום 1.12.04 (תחילת השכירות) ועד 31.12.05 (מועד עזיבת העותר את הנכס).

נוכח התוצאות אין צו להוצאות.

ניתן היום,
כ' שבט תשע"א, 25 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.










עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 2095/08 אליהו מיכאלי נ' עיריית אור יהודה, אברהם מיכאלי (פורסם ב-ֽ 25/01/2011)