פסקי דין על ציון יקר | פסקי דין על חיים גליק

29654/07 א     22/02/2011




א 29654/07 ציון יקר נ' חיים גליק








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



22 פברואר 2011

ת"א 29654/07
יקר נ' גליק
ת"א 15285/08
גליק נ' יקר


בפני

השופטת חנה ינון
, שופטת בכירה

התובע
נתבע שכנגד
ציון יקר
ע"י ב"כ עו"ד שרון הלוי



נגד

הנתבע
התובע שכנגד
חיים גליק
ע"י ב"כ עו"ד עופר נתנאל



פסק דין



1.
זוהי תובענה על סך של 100,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להוצאתה של לשון הרע.


כן הוגשה תביעה שכנגד על סך של 300,000 ₪ שעניינה אף היא דרישה לפיצוי בגין טענה להוצאת לשון הרע.

רקע עובדתי


2.
התובע הינו מהנדס מבנים בהכשרתו, אשר הגיש ערר לועדת הערר המחוזית בשם דיירי הבית המשותף בו הוא מתגורר, כנגד החלטת הועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר בני ברק.


(להלן: "הבית המשותף").

3.
הנתבע הינו מהנדס בניין במקצועו, אשר הגיש חוות דעת לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, אשר תשמש כחוות דעת נגדית.
4.
לטענת התובע, הסב הוא את תשומת לב הועדה כי חוות הדעת אותה הגיש הנתבע אינה עומדת בדרישות מקצועיות מינימאליות. בתגובה, הגיש הנתבע חוות דעת מפורטת, לה צירף מכתב בו הוא מבזה ומעליב את התובע, ובכך הוציא דברי לשון הרע כנגדו, כמשמעותם בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965.


(להלן: "החוק").

5.
מנגד, טוען הנתבע כי דבריו נאמרו במסגרת הליך שיפוטי ועל כן קיימת לו חסינות בלתי מסויגת, וכי דבריו מהווים תגובה לדברים אותם כתב התובע כלפיו בפרסומים קודמים.

6.
כמו כן, הגיש הנתבע תביעה שכנגד על סך של 300,000 ₪ שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע במספר פרסומים של הנתבע שכנגד.

התביעה העיקרית

ראיות התובע

7.
התובע, מר ציון יקר
, העיד בתצהירו ת/1 כי הינו מהנדס מבנים בהכשרתו. במסגרת עבודתו הגיש ערר לועדת הערר המחוזית בשם דיירי הבית המשותף, כנגד החלטת הועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר בני ברק. בהתאם להחלטת יו"ר הועדה, הגיש הנתבע את חוות דעתו בעניין.

8.
לדבריו, חוות הדעת אותה הגיש הנתבע היתה קצרה ביותר, בלתי מפורטת וללא חישובים כלשהם התומכים במסקנותיה, וזאת בניגוד למצופה מחוות דעת הנדסית המוגשת לועדה. על כן, הסב את תשומת לב הועדה לכך שחוות הדעת אינה עומדת בדרישות מינימאליות.

9.
בתגובה, הגיש הנתבע חוות דעת נוספת מטעמו לועדה, אשר הינה מפורטת, בצירוף חישובים כנדרש. אולם, לחוות דעת זו צירף הוא מכתב בו השמיץ אותו, וכתב כי הוא " מפעיל איומים והפחדות, בצורה של אלימות מילולית... העורר מטריד ומאיים בצורה גסה, עלי ועל עובדי מחלקת הרישוי."


(ראה:

נספח א' לת/1).

10.
לדבריו, שלח הנתבע מכתב זה לוועדה מתוך תסכול ורצון לנקום בו ולפגוע בו, בשמו הטוב ובפרנסתו. עצם הפנייה לוועדה מבלי לשוחח עימו קודם לכן ולקבל את תגובתו, מעידה על זלזול והעדר תום לב.

11.
עוד, הוסיף, כי הנתבע יכול היה להסתפק בהגשת חוות דעת מנוגדת ולא
לצרף את המכתב הפוגעני לחוות דעתו, שהרי הסכסוך ביניהם הינו סכסוך מקצועי בין שני מהנדסים.

12.
עוד העיד כי כל פניותיו בעניין בין לועדת הערר ובין לועדת האתיקה של מועצת המהנדסים והאדריכלים הינן פניות לגיטימיות בהיותן לצורך הדיון ובקשר ישיר אליו, ומהוות תלונה לממונה, ולפיכך, המדובר בפרסום מותר.

13.
לעומת זאת, אמירותיו של הנתבע כלפיו לפיהן הפעיל עליו איומים, הפחדות והטרדות, חורגות, לדבריו, מצורכי ניהול ההליך ומטרתן לפגוע בו ובשמו הטוב ולערער את אמינותו בפני
ועדת הערר.

14.
עוד, הוסיף, כי הנתבע מייחס לו ביצוע מעשים הגובלים במעשים פליליים, המטילים עליו סטיגמה ויש עימם קלון.

ראיות הנתבע

15.
הנתבע, מר חיים גליק
, העיד בתצהירו נ/2 כי הינו מהנדס בעל ותק רב, המשמש גם כמומחה הממונה על ידי רשויות וערכאות שונות במסגרת סכסוכים הנוגעים לתחום עיסוקו.

16.
בתחילת שנת 2006, נתבקש על ידי בני הזוג ניחה ומנחם שכטר לשמש כמומחה מטעמם לשם עריכת חוות דעת באשר לעבודות שביצעו בדירת מגוריהם בעיר בני ברק, בנוגע לסוגיה האם הן מסכנות את יציבות הבניין.

17.
לדבריו, בני הזוג ערכו בביתם שיפוץ, אשר בגינו פנה התובע לערכאות שונות. בסופו של דבר, ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב החליטה ביום 26.1.06 לאשר את העבודות שבוצעו בכפוף "להמצאת חוות דעת קונסטרוקטיבית לבניין, מגובה בתצהיר של מהנדס קונסטרוקציה. "



(ראה: נספח א' לנ/2).

18.
ביום 28.2.06 הגיש הוא את חוות דעתו כנדרש, כשמסקנתה הינה כי בהעדר פגיעה קונסטרוקטיבית לבניין, אין כל סכנה לו ועל כן יש לאשר את השינויים שבוצעו בדירה.


(ראה: נספח ב' לנ/2).

19.
לגרסתו, מרגע זה פתח התובע במסע נקמה נגדו, תוך הטחת עלבונות אישיים, ופרסום דברי לשון הרע כנגדו. כך, בבקשה למתן צו מניעה אותה הגיש התובע לועדת הערר ביום 6.3.06, כתב הוא כדלקמן:

" קביעתו... מראה על בורות מקצועית וגובלת בחוסר מקצועיות של ממש אם לא למעלה מזה.... חוסר יכולתו של המהנדס גליק להבין ולפרש את מהות חישובי ערך חוות הדעת שהגיש המבקש... מתעלם מפורשות ובאופן זדוני במיוחד...".


(ראה: נספח ג' לנ/2).

20.
כמו כן, ביום 9.4.06 הגיש התובע לועדת הערר "בקשה דחופה למתן צו עשה", בה ציין כדלקמן:

" מסמך רשלני במיוחד שהתיימר להיות חוות דעת הנדסית שלא ענה על דרישות חוות דעת הנדסית ראויה של מהנדס מבנים מקצועי וסביר. בהקשר זה יש לציין כי המבקש... הגיש כנגד מהנדס המשיבה, מר חיים גליק
, תלונה לועדת האתיקה... וזאת בשל נייר חסר הערך, הרשלני והחסר אחריות שהוציא תחת ידיו... כתב תלונה זה ישמש את המבקש לשם הגשת תובענה אזרחית כנגד מהנדס זה לעניין רשלנות מקצועית, לאור אחריותו הישירה לתסבוכת אליה הגיעו בעלי הבית המשותף... ללא התייחסות מקצועית נאותה, כאשר אחת מחוות הדעת לה התגלתה כחוות דעת פסולה שכן נערכה על ידי מתחזה למהנדס ללא סמכות כלשהיא להוציא תחת ידיו חוות דעת למבנה שאינו פשוט... כל הפעולות האמורות יבוצעו בפיקוח צמוד... על ידי מהנדס ראוי בעל ידע וניסיון מעשי."


(ראה: נספח ד' לנ/2; ההדגשות במקור- ח.י.).


21.
אם לא די בכך, התובע אף הגיש תלונה לועדת האתיקה של רשם המהנדסים והאדריכלים, אשר נגנזה על ידו.

22.
יתרה מזאת, שלח התובע מכתב ביום 14.10.06 למנכ"ל חברת "התורןֹ תרנים ומגדלי תקשורת בע"מ", שבה הוא משמש כיועץ, וחזר על דבריו וציין כי הגיש תלונה כנגדו, ואלו הם דברי התובע במכתב:

" אבקש להביא לידיעתך... כי כנגד מר גליק... הוגשה לאחרונה תלונה על ידי לועדת האתיקה בגין התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע שמקורה בהכנת והגשת חוות דעת רשלנית לה השלכות חמורות ברכוש ובנפש... הליך ועדת האתיקה ותוצאותיו ישמש בסיס להגשת תובענה אזרחית כנגד מר גליק בגין רשלנות מקצועית... אין בחוות דעת זו ולא כלום על מנת לכפר על ההליך הרשלני שנקט מהנדס זה... לאור מקרי הכשל החמורים שהתרחשו לאחרונה, אשר זרעו הרס רב בקהל מהנדסי המבנים ההגון והמקצועי ופגעו אנושות בכבודם המקצועי ובפרנסתם כאחד, הנני פונה אלייך... חברה שחרטה על דגלה מצוינות ומקצועיות ללא פשרות אשר מהווה דוגמא לחברות תכנון וביצוע בכל הקשור להוגנות עסקית- לבחון ביסודיות התאמתו של המהנדס גליק לתפקיד מהנדס קונסטרוקציות ראשי בחברתכם. מן הראוי כי תפקיד כה רגיש ובעל השלכה של ממש על ביצועיה העסקיים של חברת התורן, ייבחן בקפידה וזאת בשל סיכון של ממש בחשיפת החברה האמורה למקרים קיצוניים של חוסר מקצועיות ואף רשלנות של ממש אשר יש ותפגע, בסופו של דבר, בכל העוסקים במקצוע הנדסת מבנים ותמיט על כל העוסקים במקצוע אסון נוסף, תרתי משמע."


(ראה: נספח ו' לנ/2).

23.
לדבריו, מדובר בהתקפה חסרת תום לב, שכל תכליתה אינה אלא לפגוע, אשר חורגת ממידת הסבירות, ומטרתה להשפיל אותו בעיני הבריות, לעשותו למטרה לשנאה, לבוז וללעג, ולפגוע במשלח ידו.

24.
עוד, הוסיף, כי טענת התובע כי דבריו חוסים תחת חסינות באשר הן נאמרו במהלך התדיינות משפטית, אינה נכונה, שהרי אף דבריו שלו נאמרו תחת אותה התדיינות.

25.
באשר לתביעת התובע, העיד כי אין המדובר בדברי לשון הרע כי אם פנייה ליו"ר ועדת הערר על מנת שיתרה בתובע להפסיק את ההתקפות כנגדו.

26.
כן, הוסיף, כי לא נטל חלק בסכסוך שבין הנתבע לבין בני הזוג, וכל שהוא התבקש היה ליתן אישור כמומחה לכל דבר, מה גם שמדובר בסכסוך מקצועי גרידא, שאינו אישי כנגד התובע.

27.
יתרה מזאת, דבריו חוסים תחת הגנת תום הלב, בחוק, שכן נאמרו בתגובה לדברי לשון הרע שפרסם עליו התובע, והתובע מנסה בכל דרך לפגוע בו בשל העובדה כי מסר חוות דעת שאינה מוצאת חן בעיניו.

הכרעה

28.
הובאו בפני
שתי תביעות שעניינן הוצאת דברי לשון הרע הדדית בין שני מהנדסים במסגרת הליך של ערר לועדת הערר המחוזית. שקלתי, אפוא, מכלול השיקולים והנסיבות שבפני
י, לנוכח כל אלו סברתי והחלטתי כי דין התביעה

העיקרית להידחות, ודין התביעה שכנגד הינה להתקבל, והכל מן הטעמים שיפורטו כדלהלן.

התביעה העיקרית

29.
לטענת התובע, הנתבע הוציא כנגדו דברי לשון הרע שמקורם במכתב נלווה אותו צירף לחוות הדעת המתוקנת אותה הגיש לוועדת הערר, במקום חוות הדעת הראשונה שהגיש אשר לטענת התובע, לוקה בחסר, רשלנית וחסרת ביסוס, בניגוד למצופה מחוות דעת הנדסית מקצועית.

30.
מנגד, גורס הנתבע כי מדובר במכתב נלווה אשר מהווה דברי לשון הרע כשלעצמו, וגם אם כן, הרי שדבריו חוסים תחת הגנת תום הלב שבחוק שכן נכתבו בתגובה לדברים אותם כתב התובע אודותיו.

29.
ואלו הם הביטויים שלטענת התובע מהווים דברי לשון הרע נגדו:

"
כבוד יו"ר הועדה, ברשותך ברצוני להתייחס להתנהגות העורר שמפעיל איומים והפחדות, בצורה של אלימות מילולית..."
" העורר מטריד ומאיים בצורה גסה עלי ועל עובדי מחלקת הרישוי";

" כל פעולות העורר גורמות להוצאת דיבה ושם רע עלי ועל כל הגורמים שהיו קשורים לחוות הדעת של היועץ";


" יש לדרוש ולחייב את העורר בהוצאות בית משפט".

30.

קובע סעיף 1 לחוק,
מהי לשון הרע – ולהלן תוכנו:



"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."

31.

בבוא בית המשפט להכריע באם היתה בדברים שהופצו משום לשון הרע, יפרש הוא מובנם על פי הבנת "האדם הסביר" ומובנם "האובייקטיבי". לאור מבחן זה, הרי שהתרשמתי כי אין המדובר בדברי לשון הרע, אשר נכתבו מתוך כוונה לפגוע בתובע או במשלח ידו.

32.
הנתבע שטח את תחושותיו בפני
יו"ר הועדה וציין כי התובע מאיים עליו ומטרידו בכך שהתובע נוהג לפנות בתלונות חוזרות ונשנות כנגדו, ואין בכך כדי להוות דברי לשון הרע. אף אמירתו לעניין זה שהתובע מוציא דיבתו שלו רעה, אין בה משום דברי לשון הרע, כי אם תחושה שלו ותלונה שלו כנגד התובע. יתרה מזאת, אף אמירתו כי מבקש הוא כי יוטלו על התובע הוצאות בית משפט אינה מהווה, לטעמי, דברי לשון הרע שכן מדובר באמירה מקובלת ושכיחה בה משתמשים לעיתים קרובות בדיונים בבתי משפט.


33.
לעניין פרשנותו של סעיף 1 לחוק נקבע בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, [פורסם בנבו], תק-על 2008(3), 2030, כדלקמן:


"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע."

וכן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00, עמותת
במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת
, [פורסם בנבו], תק-מח 2007(2), 8566, כדלקמן:


"ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים ... בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב
לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע."



עוד ראה בספרו של המלומד מר אורי שנהר, דיני לשון הרע,
תשנ"ז – 1997 בעמ', כדלקמן:

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר.
הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"."

וכן ראה ספרם של גנאים, קרמניצר ושנור,"לשון הרע-הדין המצוי והרצוי", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכל סאקר, (2005), בעמ' 80-79, כדלקמן:

"הפרט הינו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, אפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שהפרסום הפגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תיאורו כ"איוב העם" , "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול", וכדומה או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או התנהגות לא מוסרית מהווה פגיעה בכבוד. פרסום המטיל דופי בטוהר המידות או בדמות המוסרית של הפרט מהווה פגיעה בכבוד כערך חברתי מוגן."

34.
בנוסף, אף באם הייתי מוצאת כי דברי הנתבע מהווים דברי לשון הרע כנגד התובע, הרי שחוסים הם תחת הגנת "תום הלב" הקבועה
בסעיף 15 (10) לחוק, כדלקמן:

" 15.
הגנת תום הלב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן; "

35.
להתרשמותי, אין ספק כי המכתב פורסם כתגובה לפרסומים קודמים אותם פרסם התובע, מתוך מטרה להגן על כבודו של הנתבע שנרמס ועל המוניטין שלו אשר נפגעו.

36.

תנאי מקדמי לתחולת סעיף 15(10) הוא שלפרסום שבמחלוקת קדם פרסום אחר, וכי אותו פרסום קודם אכן מהווה לשון הרע.

37.
באשר להתקיימות התנאי הראשון, הרי שאין חולק כי
מכתבו של הנתבע יצא לאחר מכתביו של התובע אשר נזכרו דלעיל.

38.
באשר להתקיימות התנאי השני, יש להוכיח כי דברי התובע בפרסומים הקודמים אכן מהווים דברי לשון הרע כנגד הנתבע.

39.
לאחר עייני בתוכן הדברים אותם כתב התובע, הן בבקשתו למתן צו מניעה אותה הגיש לועדת הערר, הן בבקשתו הדחופה למתן צו עשה והן במכתבו למנכ"ל חברת תורן, שבה משמש הנתבע יועץ, אשר נזכרו דלעיל, הרי שעולה כי דבריו מהווים דברי לשון הרע באשר באים הם לבייש, לבזות ולהשפיל התובע כמהנדס ואף כאדם. דברים שכאלה אודות מהנדס עלולים לפגוע במשלח ידו ובמוניטין המיוחסים לו ככזה, דבר המעצים המילים הללו.

40.
לטעמי, תוכן הדברים אותם כתב התובע כלפי הנתבע, תוך פרשנות מגמתית והפצתם בפני
צדדים שלישיים, חורגים מכל סבירות באותן נסיבות, ומהווים הם דברי לשון הרע.

41.
אף עצם העובדה כי התובע חזר על דבריו מספר פעמים בפני
מספר גורמים שונים יש בה להעיד כי היה בכוונתו להזיק לתובע ולפגוע במשלח ידו.

42.
סבורתני, כי באם חפץ התובע לחלוק על חוות הדעת של הנתבע, הרי שיכול היה להשתמש בביטויים פוגעניים פחות, בביקורת מקצועית גרידא, ולא להפיץ נגדו דברי סרה במספר הזדמנויות כה רבות.

43.
משכך, קובעת אנוכי כי דבריו של הנתבע אינם מהווים דברי לשון הרע כנגד התובע, ובכל מקרה, חוסים הם תחת הגנת סעיף 15(10) לחוק.

44.
אשר על כן, התביעה העיקרית נדחית.

התובע ישא
בהוצאות הנתבע בסך של 8,500 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד

45.
כאמור, קבעתי כי דברי הנתבע שכנגד מהווים דברי לשון הרע, אולם האחרון העלה טענה כי דבריו אלה חוסים תחת הגנת סעיף 13 (5) לחוק, שכן נאמרו
במסגרת הליך משפטי והללו מוגנים בהגנה מיוחדת על פיה לא ייחשבו אלו לדברי לשון הרע.


להלן לשון הסעיף:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: ...
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ".

46.
כוונתה של ההגנה דנן ליתן חיסיון לדברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי על מנת לאפשר לבעלי הדין ולמייצגיהם לטעון ללא מורא ופחד וללא חשש פן ייתבעו בתביעת לשון הרע.

47.
לעניין זה ראה: רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464, כדלקמן:

"התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך ... לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה".

ובהמשך נקבע:

"מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק."

48.
נראה הוא כי דבריו של הנתבע שכנגד חוסים תחת הגנת סעיף זה שכן נאמרו במסגרת הליך שיפוטי, לרבות הגשת בקשות בכתב. לפיכך, דבריו של הנתבע אותם כתב במסגרת הבקשה למתן צו עשה והבקשה למתן צו מניעה חוסות תחת הגנה זו.

49.
עם זאת, באשר לדברים אותם כתב במכתב אותו כתב למנכ"ל חברת התורן, מעסיקו של התובע שכנגד, מצאתי כי דברים אלה מהווים דברי לשון הרע, ואינם חוסים תחת הגנה כלשהי.

50.
הנתבע שכנגד טוען להתקיימות הגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, ברם, האחרון לא הוכיח בפני
כי יש אמת בדבריו או כי היה בהם עניין לציבור, כמצוין בחוק.

51.
לטענת הנתבע שכנגד, חוות הדעת אותה מסר התובע שכנגד לועדת הערר, הינה רשלנית, אינה מקצועית ומסקנותיה שגויות, אולם הוא לא הוכיח בפני
כי כך הדבר.

52.
מדובר בחוות דעת נגדית אותה הגיש התובע שכנגד לועדת הערר, ואף אם מסקנותיה אינן מקובלות על הנתבע שכנגד, היה עליו להתנגד לה בדרכים המקובלות ולא להשמיץ את עורכה – התובע שכנגד.

53.
זאת ועוד, אף המפקח על רישום המקרקעין, מר אפרים כהן,
קבע בפסק דינו כי הוא דוחה את תביעת הנתבע שכנגד וקיבל את מסקנות חוות הדעת של התובע שכנגד. לאמור, אף מסיבה זו הנתבע שכנגד מנוע מלטעון קיומה של הגנת "אמת בפרסום".

(ראה: המוצג נ/1).

54.

עוד גורס הנתבע שכנגד כי דבריו חוסים תחת
ההגנה הגלומה בסעיף 15 (8) לחוק בדבר "הגנת תם לב" באשר הפרסום היה בהגשת תלונה לממונה על הנפגע מכח דין ונעשתה בתום לב.

55.

להלן לשון סעיף 15 (8) כדלקמן:




" 15.
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

56.
משמע, על המפרסם לעמוד בחובת ההוכחה הכפולה של הצבעה על הפניית התלונה לגורם רשמי המברר אותה ועל קיומו של תום לב במשלוח הפרסום.

57.
בענייננו, אף באם אקבל את טענת הנתבע שכנגד כי המכתב נשלח לרשות המוסמכת לדון בתלונה מסוג זה, לאמור, לועדת האתיקה
של מועצת המהנדסים והאדריכלים,
הרי שסבורתני כי התלונה הוגשה בהעדר תום לב, שכן,

בענייננו, דברי הנתבע שכנגד חרגו מכל מידתיות ומתחום הסבירות, ויש בהם כדי ליצור עלבון, הפחדה, הרתעה ואלימות מילולית קיצונית כלפי הצד שכנגד.

58.
לטעמי, יכול היה הנתבע שכנגד לחלוק על חוות הדעת בדרכים שאינן
פוגעניות, ובוודאי שלא לפגוע במשלח ידו של התובע שכנגד, חברו למקצוע, ולשלוח מכתב למעסיקו, דבר שברור שיסב נזק רב למוניטין שצבר.

59.
יתרה מזאת, הנתבע שכנגד הפיץ את דבריו במספר הזדמנויות שונות ולגורמים שונים, עובדה שיש בה כדי להעיד על העדר תום ליבו ועל רצונו להזיק לתובע שכנגד.


לעניין דרישת תום הלב בפרסום נקבע בע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר, [פורסם בנבו], כדלקמן:


" במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני
האינטרס הציבורי... מלשון הסעיף עולה, אם כן, כי על מנת להסתופף בצילה של ההגנה, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השניה, קיומו של תום לב בפרסום.
באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה - לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה ... עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה... כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו... ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אף שללא חקירה ובדיקה מעמיקות יכול שמידע כזה יהיה שגוי ויגרום נזק לנפגע, הנחת החוק היא כי הרשות או הממונה על הנפגע יבדקו את המידע בטרם ינקטו צעדים על פיו. לפיכך משמשים הרשות או הממונה ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום."

כן נקבע בת"א 7165/84 פישמן נ' בר און, פ"מ תשמ"ז (ג) 120, 124-125 (1986), כדלקמן:

"מקובלת עלי הטענה, כי פנייתו של לקוח בתום לב בתלונה על פרקליטו ללשכת עוה"ד נכנסת בגדר סעיף
15
(8) הנ"ל, שכן הלשכה ממונה עפ"י חוק לטפל בתלונות נגד עו"ד שהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לפי כללי האתיקה המקצועית. הדברים אמורים כאשר הפניה נעשית בתום לב, אף אם יתברר בדיעבד שלגופו של ענין לא היתה נכונה, תום לבו של המפרסם את לשון הרע נבחן בכך אם הוא עצמו האמין בכנות בנכונות הפרסום. הלשכה היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בענין המשמש נושא התלונה וכפי שתלונה למשטרה על מעשה פלילי נופלת במסגרת ההגנה שבסעיף הנ"ל, כך גם תלונה ללשכת עוה"ד, על התנהגותו של עו"ד, ובלבד שהיא נעשתה בתום לב
.
"

עוד ראה ספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בפרק
20, כדלקמן:
"סעיף 15(8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם

ה"ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. גם במקרה זה תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שבו היא מוסמכת לחקור."

ובהמשך נקבע:

"יש לציין, כי רשות מוסמכת איננה רק המשטרה. כך נקבע, כי לשכת עורכי הדין "היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה" וכי הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב."

60.
מכל האמור לעיל, מקבלת אנוכי את התביעה שכנגד, באופן חלקי, ומורה כי הנתבע שכנגד ישלם לתובע שכנגד הסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

61.
כמו כן, ישלם הנתבע שכנגד לתובע שכנגד הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של
8,500 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

54678313
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, 22 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 29654/07 ציון יקר נ' חיים גליק (פורסם ב-ֽ 22/02/2011)