פסקי דין על י. שבי שיווק מזון | פסקי דין על שבי שיווק קפואים | פסקי דין על סלסלט | פסקי דין על כהן אנדרי |

54000/03 א     17/05/2004




א 54000/03 י. שבי שיווק מזון בע"מ, שבי שיווק קפואים בע"מ נ' סלסלט בע"מ, כהן אנדרי




1


בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 054000/03


בפני
:
כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר

תאריך:
17/05/2004



1. י. שבי שיווק מזון בע"מ

2. שבי שיווק קפואים בע"מ

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד בן חיים אליעזר

תובעות

- נ ג ד -


1. סלסלט בע"מ

2. כהן אנדרי



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד חייקין ברוך

נתבעים
נוכחים:
בהעדר

פסק דין


בפני
תביעה על הסך של 10,061 ₪ שעניינה חוב כספי נטען בין חברות המשווקות מוצרי מזון, בעיקר ירקות טריים וקפואים (להלן "התובעת 1" ו"התובעת 2" בהתאמה), לבין מסעדה שרכשה מוצרים במסגרת עסקיה (להלן "הנתבעת"), אשר בעל מניותיה ומנהלה היה הנתבע 2 (להלן "הנתבע").

רקע

בין התובעות לנתבעת היו יחסי מסחר מחודש אוגוסט 2000 ועד סגירת הנתבעת בחודש אוקטובר 2001.
לטענת התובעות, ע"ח מוצרים שנרכשו מהן ע"י הנתבעת, נותר חוב לתובעת 1 בסך 5,188 ₪, ערך 18.11.01 וחוב לתובעת 2 בסך 3,716.9 ₪, ערך 11.11.01.
התובעות צרפו לכתבי טענותיהם, תצלום של ארבעה שיקים, המשוכים על הנתבעת על פי הפירוט:
שיק ע"ס 763 ₪, ז.פ. 10.9.01 לפקודת התובעת 1, עליו אין כל רישום המעיד כי לא כובד ע"י הבנק (להלן "השיק הראשון") ; שיק ע"ס 1,731 ₪ ז.פ. 30.9.01, לפקודת התובעת 1, עליו רשום "אכ"מ" (להלן "השיק השני") ; שיק ע"ס 1,031 ₪ ז.פ. 8.10.01, לפקודת התובעת 2, עליו רשום "אכ"מ" (להלן "השיק השלישי") ושיק ע"ס 2,140 ₪, ז.פ. 30.10.01, לפקודת "שבי", עליו רשום "נה"ב" (להלן "השיק הרביעי"). התובעת מחזיקה בשיק הראשון ובשיק השני.
ביום 14.11.01, במעמד הנתבע ומנהל התובעות, שילם הנתבע 2 לתובעות, על חשבון החוב, סך 3,871 ₪ במזומן, עבור השיק השני והשיק הרביעי. מנהל התובעות, חתם על מזכר המאשר קבלת הסכום.
לטענת התובעות, לא היה בקבלת הסכום דלעיל משום סגירת חשבון שהרי מדובר בתשלום עבור שיקים ספציפיים שחזרו ושפרעונם היווה תשלום חלקי מהחוב הכולל של הנתבעים ויתרת החוב שנותרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד הגשת התביעה, מגיעה כדי הסך 10,061 ₪.
לטענת הנתבע, בסיכום פגישת הצדדים, בחתימת המסמך ובהחזרת סחורה בסוף חודש אוקטובר, תמו כל הקשרים וכל התחייבויות הצדדים זה כלפי זה ועד למועד הגשת התביעה, היינו כשנתיים מיום סיום היחסים, לא הודע להם על כל חוב למי מן התובעות.

כמו כן, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות לעניין החשבוניות המתייחסות לחודשים יוני – יולי. על החשבוניות נכתב ע"י סוכן התובעות "גמר חשבון". לטענת התובעות אין בכך לתשלום החשבוניות בפועל אלא לגמר התחשבנות. לטענת הנתבע, בשל בעיות בהנהלת החשבונות של התובעת 2, עבדו הצדדים בשיטה של "גמר חשבון" בכל חודש היינו, לא הותירו בסיום החודש כל חשבון פתוח לחודש שבא לאחריו.

התובעות צרפו לכתב התביעה כרטיס חשבונה של הנתבעת מהנהלת החשבונות של התובעת 1 ומהנהלת החשבונות של התובעת 2 לתאריך 22/5/03, כרטיס חשבון מהתובעת 1 לתאריך 14/12/01, כרטיס לקוח וכתב ערבות לתובעת 1 עליו חתום כערב הנתבע 2 והעתקם של ארבעת השיקים דלעיל.
לתצהירי העדות הראשית של מר יצחק שבי, מנהל בחברות ואבי עמית, סוכן בחברות, צרפו התובעות את המזכר מיום 14/11/01 עליו חתום מר שבי, חשבוניות שונות ותעודת משלוח וכן כרטיס חשבון הנתבעת מהתובעת 2 מיום 16/12/01.
הנתבעים צרפו לכתבי טענותיהם, שתי חשבוניות, מהן עולה אישור סוכן התובעות, לגמר חשבון עד סוף יוני ועד סוף יולי, מכתב ממר שבי, מיום 22/7/01, המודיע על אובדן שלושה שיקים, ביניהם השיק הראשון והשיק השני דלעיל ובקשה לביטולם וקבלת אחרים תחתם וכן, תעודות "החזרת שיקים" על השיק השני והשיק הרביעי.


טענות הצדדים

טענות התובעות

לעניין החוב כלפי התובעת 1, טוענות התובעות כי הנתבעים התחייבו לשלם לתובעת 1 את חובם, כפי שיהיה עפ"י ספריה והנתבע ערב בכתב הערבות, לתשלום החוב כלפיה. הנתבעים אישרו כי תחשיב חובם, כפי שייערך ע"י התובעת 1, יחייב אותם לכל דבר ועניין.
ע"ח חלק מחובם, מסרו הנתבעים לתובעות שיקים שהוצגו לפרעון אך הוחזרו ע"י הבנק מבלי שנפרעו עקב העדר כיסוי. התובעות ביקשו מהנתבע לבטל שניים מהשיקים, כיוון שסברו שאבדו, אך לאחר כשבוע ימים הם נמצאו ולאחר שהודע לנתבע על מציאת השיקים, אישר הנתבע 2 להפקידם בשנית. האחד על הסך 2140 ₪ נפרע והשיק השני, ע"ס 1,731 ₪ חזר, אך לא כי "ניתנה הוראת ביטול" אלא מהסיבה "אין כיסוי מספיק".
שלא כטענת הנתבעים, השיקים לא הופקדו לאחר שנמסר ללקוח לבטלם. כפי שהעיד הנתבע בעצמו, נאמר לו שהשיקים נמצאו ולכן אין צורך לבטלם, כך גם על פי עדותו של מנהל התובעות, שהשיקים נמצאו לאחר כשבוע ימים והנתבע לא ביטלם אלא אף ביקש מהתובעות להפקידם מחדש, כי היו דחויים. הראייה היא שהנתבע לא מסר לתובעות כל שיקים חלופיים. ביום 14.11.01, שילם הנתבע לתובעות, על חשבון החוב, סך 3,871 ₪, וזאת בתמורה לשני שיקים שחזרו. אין לראות בתשלום זה משום סגירת חשבון שהרי, כפי שנכתב במפורש ע"ג המזכר, מדובר בתשלום עבור שיקים ספציפיים שחזרו ושנמסרו לתובעות ע"ח חובם הכולל של הנתבעים. גם הנתבעים בעצמם כלל לא חשבו כך ואף לא הראו כל מסמך או קבלה המאשרים את טענתם. חזקה על צדדים שערכו הסכם בכתב, שרשמו בו את כל שהוסכם ביניהם (מפנים לפרוטוקול הדיון מיום 22/3/03 (להלן "הפרוטוקול"), עמ' 5 שורות 13–16, י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' חמישית) – 1988, עמ' 453, י. קדמי, על הראיות – חלק שני, (מהד' משולבת ומעודכנת) תשנ"א – 1991 עמ' 732, 738).
התשלום האמור, הופחת בכרטיס הנהח"ש של התובעת 1, כאשר לאחר הפחתתו, עמד סכום יתרת החוב לתובעת 1 ע"ס 5,188 ₪.
חוסר ההתאמה בתאריכים המופיעים ע"ג כרטיסי החשבון, כפי שפורט לעיל, נובע לטענת התובעות מכך שהדפים הופקו בתאריכים שונים.
לעניין החוב כלפי התובעת 2, טוענות התובעות כי רובן ככולן של טענות הנתבעים בגין "עיוותים קשים" במערכת הנהלת החשבונות של התובעות, הופנו כלפי התובעת 2. התובעת 2 הוקמה בתחילת שנת 2001, במועד בו החלו התובעות לספק לנתבעים סחורה לעסקם. עם תחילת פעולתה, היה פרק זמן מסוים בו לא היתה לתובעת 2 מערכת הנהח"ש ממוחשבת, כמו זו הקיימת אצל התובעת 1, והנהח"ש נעשתה באופן ידני וזאת עד להתקנתה של המערכת הממוחשבת. כיוון שכך, היו מקרים בהם ארעו טעויות אנוש. הנתבעים בחרו לנצל טעויות אלו לטובתם בחוסר תום לב ותוך התעלמות מוחלטת מהאסמכתאות הקיימות לחובם.
לעניין טענת הנתבעים לזיכויים של מחירים, הרי משקיבלו הנתבעים זיכוי מוסכם בגין הפרשי מחיר ו/או בגין החזרות סחורה, השתקף הזיכוי בכרטסת הנהח"ש של התובעות.
לעניין אישורו של סוכן המכירות ל"גמר חשבון" לחודשים יוני – יולי, הרי המדובר בגמר חשבון של התחשבנות ולא בגמר חשבון של תשלומים שבוצעו בפועל. בתחילת יחסיהם, הודיעו הנתבעים, לסוכן המכירות של התובעות שלא ישלמו לו את הסכומים המגיעים לו, אלא אם יחתום להם על "גמר חשבון", ביודעם שהחשבוניות שהציג סוכן המכירות, אינן משקפות את סכום החוב במלואו, בשל העדר המערכת הממוחשבת. בשל כך, החתימו הנתבעים את הסוכן על "גמר חשבון" בטרם תכנס המערכת הממוחשבת לפעולה, שאז לא יוכלו לנצל את חוסר העדכון של אותו סוכן שמאותו רגע יגיע אליהם עם כרטיס לקוח מעודכן וממוחשב. כך סוכן המכירות טעה וחתם בתום לב על "גמר חשבון" לחודשים יוני–יולי, אך אין זהו גמר חשבון, והרי אפילו לפי עמדת הנתבעים, נותרה יתרת חוב שלהם לתובעת 2 לחודשים אוגוסט – ספטמבר, בצירוף שיק שחזר ע"ס 1,031 ₪.
הנתבעים לא שילמו לתובעת את סכומי "גמר החשבון" וגם לא הראו כל מסמך, קבלה או ספח שיק המוכיחים כי הסכומים שסוכמו לכאורה במסגרת "גמר החשבון" אכן שולמו ואף נמנעו מלהמציא את כרטסת הנהח"ש שלהם (ב"כ התובעות פנתה לב"כ הנתבעים בבקשה לקבל את מערכת הנהח"ש של הנתבעים מול התובעות, אך נענתה בשלילה). לו היו משולמים לתובעת תשלומים כאלה, היה הדבר מופיע בכרטסת התובעות.
התובעת צרפה חשבוניות, קבלות ותעודות זיכוי שהוציאה לנתבעים במהלך תקופת קשריהן המסחריים כדי ללמד שכרטסת הנהח"ש מהימנה ונכונה ומשקפת את כל התנועה הכספית בין הצדדים ועל מנת להבהיר את חוב הנתבעים לתובעת 2.
מערכת הנהח"ש של התובעת 2, מנוהלת ע"י תכנה מסוג "חשבשבת". בתכנה זו, כאשר מועבר כרטיס לקוח לשנה חדשה, מועברות כיתרות פתיחה רק תנועות פתוחות, קרי סכומים מחשבוניות שטרם שולמו. כך למשל, השיק ע"ס 1,031 ₪, אשר התקבל ביום 10.9.01, סגר תנועות פתוחות שהיו לפניו, ולכן בכרטיס לקוח שהוצא לצורך הגשת התביעה, הוא כבר לא הופיע כאשר מנגד, הופיעה בכרטיס, העובדה שהשיק חזר. זאת ניתן לראות מכרטיס הלקוח של הנתבעים, כפי שהופק ביום 16.12.01, אשר בו מופיעה קבלת השיק האמור וחזרתו, כולל כל התנועות (פתוחות וסגורות) וניתן לראות כי יתרת חובם של הנתבעים לתובעת 2, נותרה אותה יתרה.

הנתבעים, למרות שהתבקשו מספר פעמים להמציא את מסמכי הנהלת החשבונות שלהם "מול" התובעות, נמנעו מלהמציאם ביודעם כי עיון בהם יגלה שגם אצלם קיימים חובות של הנתבעים לתובעות. הנתבעים סרבו לעשות כן, למרות שקיימות בידיהם החשבוניות ו/או תעודות המשלוח המקוריות הנשארות בידי הלקוח, כפי שהעידו הנתבע בעצמו, וכן מנהל התובעות וסוכן המכירות. אף הנתבע העיד כי לו היה פונה למנהל החשבונות של הנתבעת, יכול היה לקבל את כל מסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת שהתובעות ביקשו שוב ושוב (פרוטוקול עמ' 13 שורות 10 - 12). התובעות המציאו את כל מסמכי הנהלת החשבונות שלהן המוכיחים את חוב הנתבעים. ומנגד, הנתבעים נמנעו מהבאת ראייה זמינה ורלוונטית שיכלה בקלות רבה לתרום לגילוי האמת, והמסקנה היחידה הבלתי נמנעת היא שאילו הובאה ראיה זו היתה פועלת לרעת הנתבעים, כאשר היתה מגלה כי קיימת יתרת חוב בדיוק כפי שהוצגה ע"י התובעות (ר' י. קדמי, על הראיות–חלק שני (1991) עמ' 917 – 922 והאסמכתאות המופיעות שם).
טענת הנתבעים, לגמר חשבון, הינה מסוג "הודאה והדחה" והנטל על הנתבעים להוכיח ששילמו את חובם. הנתבעים לא הרימו נטל זה כאשר לא הביאו שום מסמך שיתמוך בטענתם זו. יתרה מזאת, כל המסמכים המצויים כיום בתיק הינם מסמכים של התובעות ואין כל מסמך הסותר אותם. הנתבעים נמנעו מלהמציא את המסמכים שברשותם לעניין זה.
הלכה פסוקה היא כי אין לסתור מסמך בכתב ע"י העלאת טענות בע"פ כנגד המסמך. במקרה דנן, כל שיש בידי הנתבעים היא אמירתו של הנתבע כי התשלום שנעשה לידי התובעות מהווה גמר חשבון וזאת ללא הצגת מערכת הנהח"ש שיכולה היתה לתמוך בטענה זו, אילו היה בה ממש (מפנה ל "זוסמן" ול"קדמי" לעיל).
לא זו בלבד שהנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח טענת "פרעתי" שטענו, אלא שהתובעות הוכיחו את קיום חובות הנתבעים כמפורט בכתב התביעה וכמבוסס על הערבות האישית של הנתבע, ועפ"י כל מערכת הנהח"ש שצורפה להוכחת החוב לתובעת 2.

טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים, יחסי המסחר בין התובעות לנתבעת תמו בסוף חודש אוקטובר 2001. התביעה הוגשה כשנתיים לאחר תום יחסי הצדדים, דבר המעורר תהיות באשר למניעי התביעה, זאת בנוסף לעובדה כי מאז נובמבר 2001 מועד בו נערך גמר חשבון בין הצדדים, לא היתה כל פניה מצד התובעות לנתבעת, לא בעל-פה ולא בכתב.
בסוף חודש אוקטובר 2001, זומנו נציגי התובעות לנתבעת וקבלו, בהסכמה, החזרת סחורה שנותרה לנתבעת בשל סגירת המסעדה. בסיכום שנערך בין מנהל התובעות לנתבע, אמורות היו הסחורות שהוחזרו, בצירוף גמר החשבון שנערך ביום 14.11.01 לסלק כל חוב של הנתבעת כלפי התובעות. בסיכום פגישת הצדדים, תמו כל הקשרים וכל התחייבויות הצדדים זה כלפי זה. אילו מנהל התובעות, היה סבור כי קיים חוב נוסף, היה מעלה טענה זו בפני
הנתבע במועד הפגישה, אך הוא לא עשה כן.
במהלך כל תקופת קיומם של יחסי מסחר בין הצדדים, נתגלו עיוותים קשים במערכת הנהלת חשבונות של התובעות, ככל שהדבר מתייחס לנתבעת. הנתבע היה מסכם עם סוכן התובעות את תעריפי המוצרים שרכש, אך החשבוניות שקיבל אחר כך, היו מבוססות על סכומים גבוהים יותר. סוכן התובעות היה מאשר את התיקונים, מתנצל ומציין כי אינו יודע מדוע החיוב שונה מן הסיכום. ברם, לימים התברר כי התיקונים שנעשו, לא קבלו ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות בתובעות. הואיל והנתבעת נוכחה לדעת כי הסיכומים עם הסוכן לגבי המחירים לא באים לידי ביטוי בחשבוניות, הוחלט על דעת הנתבעת וסוכן התובעות כי מדי חודש יועבר ריכוז החשבונות לנתבע 2 כך שבכל חודש החשבון בגין החודש שעבר ייסגר.
כבר עם תחילת יחסי המסחר בין הצדדים, התלונן הנתבע, כי הנהלת החשבונות בתובעות מנוהלת בצורה לקויה ובלתי מהימנה ועל כן היו גם הפסקות מעת לעת בהזמנת הסחורה.
לאחר הפסקות אלה היה סוכן התובעות מגיע לנתבעת ומפציר בנתבע כי הנתבעת תחדש הזמנותיה מן התובעות, התנאי של הנתבעת היה שכרטסת הנהלת החשבונות לא תחייב את הנתבעת, אלא רק חתימתו של הסוכן בדבר העדר חובות. כך לדוגמא, אישר סוכן התובעות גמר חשבון לחודשים יוני 2001 ויולי 2001 כך שכל טענה אחרת של התובעות רק מחזקת את עמדת הנתבעים לפיה, כל כרטסת הנהלת החשבונות בתובעות מנוהלת באופן לקוי ומעוות ועובדה זו היתה ידועה להם עוד בתקופת יחסי המסחר בין הצדדים. משכך, הכרטסות אינן יכולות להוות בסיס ראוי לכתב תביעה (לדוגמא, שיק ע"ס 1,031 ₪ בכרטסת התובעת 2, מופיע רק כחיוב שיק שחזר ואינו מופיע בזיכוי קודם לכן וכן, בחודשים יוני 2001 ואוגוסט 2001 סגרה הנתבעת כל חובותיה לתובעת 2 ואילו עיון בכרטסת מגלה כי במועדים הנ"ל עדיין מופיעה הנתבעת בכרטסות בחובה).
הנתבעים צרפו העתקי החשבוניות שניתנו לנתבעת מאת התובעת 2 לפיהן חובה של הנתבעת "שולם".
הנתבע מבקש להבחין בינו ובין הנתבעת ובכל מקרה למחוק את התביעה שכנגדו בשל העדר עילה ו/או מחמת העדר יריבות. עילת התביעה כנגד הנתבע 2, הינה חתימתו על כתב הערבות לתובעת 1. אשר על כן, דין התביעה כנגד הנתבע 2, להידחות על הסף, ככל שהיא נובעת מן הסכומים אותם תובעת התובעת 2 מאת הנתבע 2.
התובעות לא טרחו לצרף כרטסות מלאות, אלא כרטסת "חלקית". הנתבעת שילמה לתובעות את מלוא חובה. התובעות מנועות מלטעון לנכונות תחשיב החוב מטעמם, שעה שהתחשיב לא היה מדויק.
טענות התובעות לעניין חובות "שיקים" הינן שיקריות, כפי שיובהר להלן: שיק ע"ס 1,031 ₪ וכן שיק ע"ס 2,140 ₪ –שולמו למנהל התובעות מר יצחק שבי במזומן שיק ע"ס 763 ₪ וכן שיק ע"ס 1,763 ₪ - בוטלו על פי בקשת התובעת. התובעות אינן אוחזות בשיקים המפורטים, ואף ביקשו לבטל חלק מהם, בטענה כי "אבדו". לאחר שציינו כי השיקים "אבדו", הדבר לא מנע בעדם להציג את אחד השיקים לפירעון ביום 7.10.01.
אופן החישוב עליו מתבססות התובעות בתביעתן אינו ברור. הסכום אותו דורשות התובעות טוענות בסעיף 4 לכתב התביעה על חוב הנתבעת עפ"י כרטסות הנהלת החשבון. לאחר מכן מבהירות כי שולם סכום במזומן וביתרה המפורטת בסעיף זה, לא נעשתה כל הפחתה.
חובות הנתבעת לתובעות, באם היו כאלה שולמו במלואם. הנתבעים לא נדרשו לשלם תשלום כלשהו לתובעות, אלא בתובענה זו.
התחייבות הנתבע הינה לחיובים אמיתיים ונכונים ולא לכל כרטסת הנהלת חשבונות שבוחרת שבי מזון להציג, במיוחד כאשר הכרטסת עליה מבוסס החוב אינה אמינה וודאי שאינה יכולה לבסס תביעה נגדי.
לטענת הנתבעים שיטת העבודה אשר היתה נהוגה בין הצדדים, היתה שיטה של "גמר חשבון", אולם לא נמצאו במסמכי הנתבעת 1 אישורים בגין הסדר "גמר חשבון חודשי" בגין התובעת 1 אלא 2 דוגמאות בלבד בגין התובעת 2, אשר צורפו לתצהיר הנתבע 2.

דיון

בין הצדדים מחלוקות לעניין חובם של הנתבעים לתובעות 1 ו- 2. אדון בעניין החובות הנטענים בנפרד כלפי כל תובעת.
על התובעות הנטל להוכיח קיומו של החוב הנטען בבחינת "המוציא מחברו, עליו הראיה". לטענתן, טענות ההגנה של הנתבעים הינן בבחינת "הודאה והדחה"
העברת נטל ההוכחה על פי הכלל של "הודאה והדחה" חל כאשר הנתבע מודה בעובדות כתב התביעה, אך טוען טענות להגנתו. נטל הבאת הראיות ונטל ההוכחה לא יועברו על שכמו של הנתבע, אלא במקרה שהוא הודה בכל העובדות הנטענות נגדו.
יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מרלה, פ"ד טז (2) עמ' 1000:
"משמעותה של הגנה זו היא, כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות, המפורטות בכתב הגנתו, אין התובע זכאי לחלק מן הסעד המבוקש...".
לא דומה המקרה שבפני
נו למקרה זה. הנתבעים מכחישים כל חבות כלפי התובעות, בפיהם טענות רבות לעניין ניהול חשבונות הנתבעת אצל התובעת ולא הודו בעובדות להן טענו התובעות. על כן, אין כל מקום להעברת הנטלים ועל התובעות רובץ הנטל, להוכיח קיומם של החובות הנטענים.

חוב לתובעת 1

הנתבע חתום על כתב ערבות לחובות הנתבעת כלפי התובעת 1 ולא כלפי התובעת 2 כך שבאם יימצא חוב לתובעת 1, יכול והנתבע יחויב לשלמו באופן אישי. באם יימצא חוב לתובעת 2, לא תוכלנה התובעות לחייב הנתבע מכח חתימתו על כתב הערבות המתייחס כאמור לחובות הנתבעת כלפי התובעת 1 בלבד.

להוכחת החוב כלפי התובעת 1, צורפו לכתב התביעה, שני תדפיסים של כרטיס חשבון הנתבעת מהנהלת החשבונות של התובעת 1. האחד המתפרש על עמוד אחד, הופק בתאריך 22/5/03 והוא מתייחס לתנועות בחשבון הנתבעת ביום 31/12/01 ולהעברת הטיפול בחוב לעו"ד בן חיים ביום 25/12/02. הכרטיס האחר המתפרש על שני עמודים הופק בתאריך 14/12/01 ומתייחס לתקופה 30/4/01 עד 31/12/01, אך לא באופן רציף ועוקב.
לתצהירים מטעם התביעה, צורף התדפיס מיום 22/5/03 ועמוד אחד בלבד של התדפיס מיום 14/12/01.
כשנשאל על כך מר שבי, מנהל התובעת, ענה כי אינו מבין גדול בהנהלת חשבונות (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 22/3/04). כך גם לא ידע לענות לשאלת ב"כ הנתבעים מדוע אין התאמה בתאריכים שעל גבי התדפיסים כדוגמא: הרשומה האחרונה של עמ' 2 לתדפיס הינה בתאריך 31/12/01 והתאריך הבא בעמ' 3 לתדפיס הינו 31/10/01.
בדרך זו ענה מנהל התובעות, לשאלות ב"כ הנתבעים לעניין תדפיסי החשבון. להוכחת תדפיסי החשבון, אשר לא ניתן ללמוד מהם על קיומו של חוב בשל אי הבהירות ואי ההתאמה העולה מהם ואשר מנהל התובעת לא ידע ליתן לגביהם כל הסבר, היה על התובעות להעיד את האחראי על הנהלת החשבונות.
לטענת הנתבעים, לאחר שנסתיימה מסכת הראיות בתיק, נמצא כי כרטיסי הנהלת החשבונות, אף שלא הוכחו בתצהיר מטעם עורכם, ממילא לא עמדו בדרישות המצטברות המפורטות בסעיף 36 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). להוכחת "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודה. ולפיכך, אין הם מהווים ראיות לאמיתות תוכנם.
תמים דעים אני עם טענתם זו של הנתבעים. אין ספק שכרטיס הנהלת החשבונות הוא רשומה מוסדית כמוגדר בסעיף 35 לפקודת הראיות דהיינו "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". על פי המוגדר, מוסד יכול להיות גם, עסק או כל מי שמספק שירות. משמעותו של "פלט" על פי חוק המחשבים תשנ"ה 1995 הינו - נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על ידי מחשב.
על התובעות היה להראות כי כרטיס הנהלת החשבונות, שהינו פלט מחשב, עומד בתנאים המפורטים בסעיף 36 לפקודת הראיות שעניינו "קבילות רשומה מוסדית" ולשונו:

(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה -
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי -
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.
(ב) היתה הרשומה פלט, יראו לענין סעיף קטן (א)(1) את מועד עריכת הנתונים המהווים יסוד לפלט, כמועד עריכתה של הרשומה.
...
(ד) התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה.;

כדי שרשומה מוסדית תתקבל לאמיתות תוכנה, יש להגיש תצהיר של מי שערך אותה. בתצהיריהם ובעדותם של עדי התובעת, אין דבר שיש בו כדי לבסס את היסודות הדרושים לקבלת רשומה מוסדית.
ביום 7/4/04, כשבועיים לאחר שמיעת ההוכחות בתיק, ביקשו התובעות לצרף את תצהירה של הגב' נאווה קוסטי, מנהלת חשבונות בתובעות, לצורך הבהרה לתוכן כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה ולא הובהרה, כאמור. לאחר שעיינתי בתגובת הנתבעים לבקשה, קבעתי ביום 14/4/04 כי מאחר ומדובר בתביעה המתנהלת בסדר דין מהיר, התנהלה ההגנה על פי המסמכים שצורפו לכתב התביעה ועל פי עדויות התובעות ומשמעות קבלת תצהירה של הגב' קוסטי הינו פתיחת שלב ההוכחות מחדש. העובדה שעניין "נשאר סתום" לאחר שלב ההוכחות, אינו מקנה את הזכות להגיש עדות הבהרה שכן, מתן אפשרות כזו יכול ותאריך את התנהלות התיקים בבתי המשפט פרק זמן בלתי סביר ואולי אף אינסופי.
לכך מתווספת גם ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. ר' לעניין זה ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736 , בו נאמר:

"מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו".
ר' גם בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, בו נקבע כי:
"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד."

משלא העידה התובעת את מנהלת החשבונות כאשר היתה לה האפשרות לעשות כן, אין לה להלין אלא על עצמה ומשלא הוכחה אי הבהירות והאמינות העולה מתדפיסי החשבון, אין לי לקבלם לאמיתות תוכנם.
אשר על כן, נוכח העובדה שהתובעת לא עמדה בנטל, לא ניתן לקבל את כרטיס הנהלת החשבונות כרשומה מוסדית קבילה להוכחת אמיתות תוכנה.
משכך, חוב הנתבעת כלפי התובעת 1 לא הוכח ועל כן טענתן זו של התובעות, נדחית.



חוב לתובעת 2

להוכחת החוב לתובעת 2, צרפו התובעות לכתב התביעה ולתצהירי העדים, כרטסת מהנהלת החשבונות של התובעת 2 נכון ליום 22/5/03. בנוסף, צורף לתצהירים, כנספח ז' כרטיס נוסף נכון ליום 16/12/01.
שני הכרטיסים מתייחסים לתקופה מ 17/1/01 עד 11/11/01 אולם בכרטיס מיום 16/12/01 מופיעות פעולות רבות נוספות בחשבונה של הנתבעת, אשר אינן מופיעות בכרטיס מיום 22/5/03. כגון זיכוי שיק ע"ס 1,031 ₪ שנעשה ביום 8/10/01 המופיע בכרטיס מיום 16/12/01 אך לא מופיע בכרטיס האחר, על אף שכאמור מתייחס לאותה תקופה/פרק זמן.

מר אבי עמית, סוכן התובעות, אישר בחקירה הנגדית כי היו טעויות "פה ושם" בחשבוניות ובמחירי הסחורה שסופקו לנתבעת ע"י התובעת 2 ושלנתבע היו תלונות לגבי מחירים. לטענתו, התלונות נפתרו בכך שהוא נתן זיכויים (עמ' 7 לפרוטוקול). עד למחשוב הנהלת החשבונות של התובעת 2, הסוכן היה גובה את הכסף לפי העתקים של החשבוניות. כמו כן, אישר מר עמית את טענת הנתבע לפיה, בתחילת היחסים של הנתבעת עם התובעת 2 עבד בשיטה של גמר חשבון חודשי היינו, כל חודש סוגרים חשבון (עמ' 8 שורה 17 לפרוטוקול).
הנתבעים צרפו חשבוניות עליהן כתב הסוכן "גמר חשבון", המתייחסות לחודשים יוני ויולי בלבד.
משמעות הסכמה לעניין "גמר חשבון" הינה כלשונה. היינו, שהחשבון בין הצדדים ביחס לתקופה המוסכמת סגור וההתחשבנות לגבי התקופה הבאה מתחילה מחדש. על כן, הינני מקבל את טענות הנתבע, לפיהן אין לנתבעת כל חוב כלפי התובעת ביחס לחודשים יוני ויולי ואינני מקבל את טענת התובעות לפיהן משמעותו של גמר חשבון הינו לעניין התחשבנות בלבד ולא לעניין תשלום בפועל וכן שנבעים ניצלו את מצבה של התובעת 2. שכן, מנהל התובעות בעצמו סתר את דבריו ולא ידע ליתן הסבר על כך (עמ' 6 לפרוטוקול), כאשר טען מחד שהסיבה שסוכן התובעות חתם על "גמר חשבון" בחודשים יוני יולי 2001, היתה ניצול הנתבע את העובדה כי המערכת לא היתה ממוחשבת ומאידך, בעדותו טען כי הנהלת החשבונות של התובעת 2, מוחשבה כבר בחודשים מרץ-אפריל 2001 (עמ' 2 לפרוטוקול). כך גם, כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת 2 מתחילה במועד 17.1.01, באשר כאמור המערכת מוחשבה רק במרץ - אפריל. מהאמור, ניתן ללמוד כי הכרטסת הוכנה בדיעבד ולא בזמן אמת של ביצוע הפעולות בין הצדדים, דבר נוסף המקשה על קבלתה לאמיתות תוכנה.
סתירה נוספת בין החשבוניות הינה לגבי גמר החשבון הנטען ע"י הנתבע בהתייחס לחודשים יוני יולי. בכרטיס מיום 22/5/03, לא ניתן לראות כל פעילות בחשבון הנתבעת המתייחסת לחודשים יוני - יולי והחשבון רציף ועוקב מחודש מאי לחודש אוגוסט ואילו בכרטיס מיום 16/12/01 ישנה פעילות בחשבון הנתבעת בחודשים יוני - יולי אך לא עולה מהם כל סגירת חשבון והתחייבות של הנתבעת, על אף שסוכן התובעות, חתם כאמור על חשבוניות חודשים אלה "גמר חשבון". משמעותם של מילים אלו על החשבוניות, הובהרה לעיל.
גם כרטיסי הנהלת החשבונות של התובעת 2, הינם רשומה מוסדית אשר משמעותם הובהר לעיל ואשר אף הם לא הוכחו ע"י התובעת כפי שהיה עליה להוכיח.
להוכחת החוב, צרפה התובעת גם חשבוניות רבות לחיוב ולזיכוי ותעודת משלוח אחת ללא סכום כולל. גם בחשבוניות אלה ובתעודת המשלוח, אין כדי להוכיח את החוב הנטען ע"י התובעות באשר חשבונית שלעצמה, אינה ראיה לקבלת הסחורה ולחוב, אלא ראיה להזמנה בלבד. כך גם תעודת המשלוח שאינה חתומה ע"י הנתבעת.
עוד נתבררה מעדותו של עד התביעה, מר עמית, כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעות מעולם לא הוצגה בפני
הנתבעים, ומעולם לא היוותה בסיס לדרישות התשלום של התובעות כנגד הנתבעים (ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורה 6 ואילך). אף הסוכן בעצמו לא "נתקל" בכרטיס הנהלת חשבונות (עמ' 9 שורה 9 לפרוטוקול) ולא ידע ליתן הסברים אודותיו.

מכל האמור עולה כי לא ניתן ללמוד מכרטסת הנהלת החשבונות על יחסי המסחר והפעולות שבוצעו במהלך יחסיהם ולא היה בצירוף כרטיסי החשבונות של הנתבעת אצל התובעות כדי להוכיח את החובות הנטענים.

לפיכך, גם חובה של הנתבעת לתובעת 2 לא הוכח ואין בטענת התובעות לפיה, הנתבעת נמנעה מהבאת מסמכי הנהלת החשבונות דבר שכן, הנטל להוכחת החובות הנטענים, רבץ כאמור לאורך כל התביעה על כתפיהן של התובעות והן אשר לא הרימוהו.


סיום יחסי הצדדים

ביום 14/11/01 נפגשו מנהל התובעת והנתבע. במעמד הפגישה שילם הנתבע למנהל התובעות 3,871 ₪ במזומן תמורת שני שיקים שהוחזרו. מנהל התובעת חתם על מיזכר של התובעת 1 על קבלת הסכום דלעיל תמורת השיק על סך 2140 ₪ ז.פ 30/10/01, הוא השיק הרביעי והשיק השני. זמן הפירעון המופיע ליד השיק השני, 8/10/01 הינו של השיק השלישי בסך 1,031 ₪, כך גם במהלך טענותיהם של הצדדים עלה מספר פעמים, כאילו הזיכוי היה בגין השיק השלישי. אולם על פי הסכום הכולל והמחיקה המופיעה על רישום סכום השיק, ברור הוא כי מנהל התובעת קיבל לידיו את סכומם הכולל של השיק השני - 1,731 ₪ ושל השיק הרביעי - 2,140 ₪. כך גם ניתן ללמוד מתעודות החזרת השיקים אשר צורפו לתצהירי הנתבעים. עם זאת, בחקירתו הנגדית של מנהל התובעות, הוצגו השיק הראשון ואף השיק השני לראיה כי התובעות מחזיקות בהם.
לא הובהר מדוע התובעות עדיין מחזיקות בשיק אשר תמורתו שולמה במזומן. כך גם לא ברורה התנהלותה וניהול עסקיהן של התובעות מול הנתבעת. כפי שהובהר לעיל, פעמים לא מעטות, לאורך מערכת היחסים בין הצדדים, נתגלו טעויות, אי הבנות ואי בהירויות. כך גם בפני
בית המשפט, נותרו עניינים סתומים ולא ברורים אשר לא הובהרו ע"י התובעות כדוגמא, אי ההתאמה בין מספרי השיקים כפי שמופיעים בתצלומיהם ובין מספריהם כפי שמופיע על המכתב בעניין אובדן השיקים וכן אי התאמה בסכומם ומועדי פירעונם של השיקים, כפי שמופיע בתצלום וכפי שמופיע במזכר המאשר קבלת תמורת השיקים השני והרביעי במזומן.
בכל מקרה, לטענת הנתבע בתשלום הסך דלעיל ובהחזרת סחורות בסוף חודש אוקטובר, תמו יחסיה של הנתבעת עם התובעות. לטענת התובעות, אין בקבלת תמורת השיקים במזומן ובחתימה על המזכר, משום סגירת חשבון אלא לנתבעת נותר חוב נוסף, הוא החוב הנטען.
מיום החתימה על המזכר ועד למועד הגשת התביעה חלפו כשנה ועשרה חודשים בהם לא נעשה כל נסיון מטעם התובעות לגבות את החובות הנטענים.
מאמין אני לדברי הנתבע לפיהם ראה בחתימה על המזכר ובהחזרת סחורה, על אף שלא הוכחה, סיום יחסיהם של הצדדים.
כנשאל מר שבי, מדוע חתם על המזכר מיום 14/11/01, ענה:
"אנדרי (הוא הנתבע – לא במקור א.ס) ביקש ממני שאני אחתום לו על המסמך. אם אני אתן לו את השיקים שנמצאים בידי, הוא מוכן לתת מסמך שאין חובות יותר ולזה לא הסכמתי. אז הוא אמר שניפגש בבית משפט. אנדרי התכחש לחוב הנוסף והוא טען שכל החובות שלו הם רק השיקים האלו, לזה לא הסכמתי" (ר' עמ' 5 לפרוטוקול).
לא עולה מתשובה זו, כל סיבה מדוע לא עיגן מנהל התובעות בכתב כי לנתבעים קיים חוב נוסף וכי אם בקבלת הסכום במזומן סגירת חשבונות בין הנתבעים לתובעות. דווקא משום שאמר שהנתבע התעקש שבעצם התשלום עבור השיקים שחזרו, נסגר החוב בין הצדדים, על מנהל התובעות היה להזכיר או לציין קיומו של חוב נוסף. ואכן, כפי שאישר מנהל התובעות (עמ' 6 לפרוטוקול), ממועד הפגישה ועד מועד הגשת כתב התביעה לא פנה לנתבע ו/או לנתבעת בעניין החוב המיוחס.

אשר על כן, התביעה נדחית.
התובעות תשלמנה לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ + מע"מ.
סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.

ניתן היום כ"ו באייר, תשס"ד (17 במאי 2004) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

ד"ר אחיקם סטולר
, שופט











א בית משפט שלום 54000/03 י. שבי שיווק מזון בע"מ, שבי שיווק קפואים בע"מ נ' סלסלט בע"מ, כהן אנדרי (פורסם ב-ֽ 17/05/2004)