פסקי דין על יהודה קוגל; ראש עירית חולון | פסקי דין על מר מוטי ששון | פסקי דין על מנכ"ל משרד החינוך; שר החינוך והתרבות | פסקי דין על מר יוסי שריד |

2322/00 בג"צ     11/07/2001




בג"צ 2322/00 יהודה קוגל; ראש עירית חולון, מר מוטי ששון נ' מנכ"ל משרד החינוך; שר החינוך והתרבות, מר יוסי שריד





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 1965/00
בג"ץ 2322/00

בפני
: כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט א' ריבלין
העותרים: 1. יהודה קוגל
(בבג"ץ 1965/00) 2. רבקה קוגל
3. חן קוגל, ד"ר
העותרים: 1. ראש עירית חולון
, מר מוטי ששון

(בבג"ץ 2322/00) 2. מועצת עירית חולון
נגד
המשיבים: 1. מנכ"ל משרד החינוך
(בבג"ץ 1965/00) 2. ראש עירית חולון

3. מועצת עירית חולון
4. מנהל בית הספר השש-שנתי ע"ש בגין
המשיבים: 1. שר החינוך והתרבות
, מר יוסי שריד

(בבג"ץ 2322/00( 2. מנכ"ל משרד החינוך, גב' שלומית עמיחי
3. מנהל בית הספר השש-שנתי ע"ש בגין,
מר דב רוזנפרב
4. יהודה קוגל
5. רבקה קוגל
6. חן קוגל, ד"ר


עתירות למתן צו על-תנאי
בשם העותרים 1-3: עו"ד אליעד שרגא
ועו"ד אלעז אייזנברג
(בבג"ץ 1965/00 והמשיבים 6-4 בבג"ץ 2322/00)

בשם העותרים 1-2: עו"ד אילן שביט
(בבג"ץ 2322/00 והמשיבים 2-3 בבג"ץ 1965/00)
בשם המשיב 1 בבג"ץ 1965/00: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס

(והמשיבים 1-2 בבג"ץ 2322/00)
פסק-דין
השופט י' זמיר
:

שתי עתירות אלה דנות בהחלטה של ראש עיריה לשנות שם של בית ספר תיכון ללא אישור של משרד החינוך. האם ההחלטה חוקית?

העובדות

1. בשנת 1949 הקים ד"ר חיים קוגל ז"ל, שהיה אז ראש עיריית חולון, את בית הספר התיכון הראשון בעיר. בית הספר, שלימים נקרא בית הספר על שם ד"ר חיים קוגל, פעל במשך ארבעים ושש שנים לערך, במבנה שברחוב ההסתדרות בחולון (להלן - המבנה הישן), במתכונת לימודים של ארבע שנים (כיתות ט' עד י"ב) (להלן - בית הספר הישן).

2. בשנת 1996 החליטה עיריית חולון (להלן - העיריה) לערוך רפורמה במערכת החינוך בעיר. על פי הרפורמה, בית הספר התיכון יאורגן במתכונת לימודים של שש שנים, הכוללת חטיבת ביניים (כיתות ז' עד ט') וחטיבה עליונה (כיתות י' עד י"ב).

בהתאם לרפורמה שונו הארגון והמיקום של בית הספר הישן. העיריה העבירה את כיתות י' עד י"ב של בית הספר (לרבות המנהל והמורים של כיתות אלה) מהמבנה הישן אל מבנה חדש של בית ספר, מרוחק מן המבנה הישן, בקריית איילון (להלן - המבנה החדש). כיתות אלה נעשו החטיבה העליונה של בית הספר. במבנה הישן הוקמה חטיבת הביניים של בית הספר. בעקבות הרפורמה, אם כן, בית הספר פעל בשתי חטיבות (חטיבת ביניים וחטיבה עליונה) בשני מבנים.

העיריה החליטה לתת לבית ספר זה, במתכונת החדשה הכוללת את חטיבת הביניים ואת החטיבה העליונה, את השם "בית הספר התיכון העירוני השש-שנתי על שם ד"ר חיים קוגל". ביום 10.4.97 התקיים טקס, במעמד ראש העיריה ובני משפחת קוגל, למתן שם לחטיבה העליונה של בית הספר במבנה החדש: "החטיבה העליונה על שם ד"ר חיים קוגל".

3. החטיבה העליונה של בית הספר במתכונת החדשה פעלה בשם זה עד שנת 1999. אותה שנה החליט ראש העיריה על ארגון-מחדש של מערכת החינוך בעיר. הוא החליט לקיים במבנה הישן, בו שכנה חטיבת הביניים של בית הספר על שם ד"ר חיים קוגל, בית ספר שש-שנתי, ולצורך זה להוסיף לבית ספר זה (בהדרגה) חטיבה עליונה. על פי ההחלטה, בית ספר זה (הכולל חטיבת ביניים וחטיבה עליונה) ימשיך להיקרא על שם ד"ר חיים קוגל: "בית הספר השש-שנתי על שם קוגל - ליד המכללה למינהל" (להלן - בית הספר על שם קוגל). על פי אותה החלטה, גם בית הספר במבנה החדש ייעשה בית ספר שש-שנתי, ולצורך זה תצורף אליו חטיבת ביניים, אולם שמו ישונה, והוא ייקרא "בית הספר השש-שנתי על שם מנחם בגין" (להלן - בית הספר החדש).

ביום 25.8.99 פנה ראש מינהל החינוך, התרבות והספורט בעיריה אל מנהל מחוז תל-אביב במשרד החינוך וביקש אישור לשמות של שני בתי הספר: במבנה הישן - בית הספר על שם קוגל; במבנה החדש - בית הספר על שם בגין. האישור לא ניתן. אף-על-פי-כן, ביום 31.8.99 קיימה העיריה טקס בו קראה את בית הספר החדש (הכולל חטיבת ביניים וחטיבה עליונה) על שם בגין.

4. בני משפחת קוגל ניסו לבטל את החלטת ראש העיריה לקרוא את בית הספר במבנה החדש על שם בגין. הם טענו כי החלטה זאת פוגעת בזכרו ובפועלו של ד"ר חיים קוגל, ולכן היא פוגעת גם בהם; ההחלטה, לטענתם, אינה מקובלת על סגל המורים והעובדים של בית הספר במבנה החדש; הם הסתמכו על התנגדות לשינוי השם מצד ועד ההורים ומצד בוגרים של בית הספר; ומעבר לכל אלה, הם טענו כי ההחלטה, שלא אושרה על ידי משרד החינוך, נוגדת את הדין. אולם טענתם לא נשמעה. כיוון שכך, ולאחר שנקבע מועד לטקס קריאת בית הספר החדש על שם בגין, פנו בני משפחת קוגל, יום אחד לפני המועד שנקבע לטקס, בעתירה לבית משפט זה.

העתירה הראשונה: בג"ץ 5845/99

5. שלושת העותרים, שהם בנו של ד"ר חיים קוגל ז"ל, אשתו ובנם, ביקשו צו-ביניים שימנע את קיום הטקס ביום 31.8.99 ו

פסק דין
שיבטל את ההחלטה לשנות את שם בית הספר החדש: בג"ץ 5845/99 (להלן - העתירה הראשונה).

בית המשפט לא נתן צו-ביניים. הטקס נתקיים במועד שנקבע. שמו של בית הספר החדש שונה והוא נקרא מאז בית הספר על שם בגין. עם זאת, בית המשפט הזדרז לקיים את הדיון בעתירה הראשונה תוך ימים ספורים. הדיון בפני
בית המשפט הסתיים בהסכמה בין באי-הכוח של בעלי הדין: שר החינוך והתרבות
, ראש העיריה ומועצת העיריה והעותרים. על יסוד ההסכמה נתן בית המשפט (ביום 2.9.99)

פסק דין
קצר, וזו לשון הפסק:

"בהסכמת באי-כוח הצדדים תובא מחלוקתם להכרעתו של מנכ"ל משרד החינוך והתרבות. המנכ"ל יקבע את מתכונת הבירור לפניו.

המנכ"ל מתבקש להחיש את טיפולו בנושא, תוך כוונה לסיימו במידת האפשר עד סוף חודש אוקטובר.

לנוכח הסדר זה חזרו בהם העותרים מן העתירה.

העתירה מתבטלת".
החלטת המנכ"ל

6. המנהלת הכללית של משרד החינוך והתרבות קיימה את הבירור בשתי ישיבות. בישיבה הראשונה, ביום 26.10.99, היתה העיריה מיוצגת על ידי ראש מינהל החינוך, התרבות והספורט בעיריה. בישיבה זאת שטחו הנוגעים בדבר את טענותיהם בעד ונגד שינוי השם. המנהלת הכללית החליטה בסוף הישיבה כי יש מקום לאפשר לראש העיריה עצמו לטעון בפני
ה. לצורך זה היא קיימה ישיבה נוספת, ביום 2.12.99, בהשתתפות ראש העיריה, היועץ המשפטי לעיריה וראש מינהל החינוך, התרבות והספורט בעיריה. לאחר ארבעה ימים, ביום 6.12.99, שלח היועץ המשפטי לעיריה למנהלת הכללית מכתב שנועד לבסס ולחזק את עמדת העיריה. המנהלת הכללית שקלה את הטענות שהועלו בפני
ה והחליטה, ביום 19.12.99, כי יש לבטל את החלטת העיריה על שינוי השם ולהותיר על כנו את השם המקורי של בית הספר במבנה החדש "על שם חיים קוגל". עם זאת, הוסיפה המנהלת הכללית, העיריה רשאית לשנות את השם שניתן לבית הספר הפועל במבנה הישן, ואין היא חייבת להמשיך לקרוא גם לבית ספר זה על שם קוגל. המנהלת הכללית הציגה שלושה טעמים העומדים ביסוד ההחלטה: ראשית, בית הספר החדש קיבל את שמו המקורי בטקס בהשתתפות בני המשפחה של ד"ר קוגל וראש העיריה; שנית, המנהל וצוות המורים של בית הספר החדש באו מקרב בית הספר הישן, שהיה קרוי על שם קוגל; שלישית, בית הספר הישן המשיך להיקרא על שם קוגל בתוספת המילים "חטיבת ביניים". המנהלת הכללית סיכמה את ההחלטה כך: "בסיטואציה שנוצרה מאחר וניתן שם לבית הספר החדש, ונקבעה עובדה, על דעת כל הצדדים, היום לא ניתן לשנותה ללא הסכמת המשפחה".

7. החלטת המנהלת הכללית לא היתה מקובלת על העיריה. לפיכך מיהרה העיריה להגיש לבית משפט זה (ביום 23.12.99) בקשה לחידוש הדיון בעתירה הראשונה ולעיכוב הביצוע של החלטת המנהלת הכללית עד לדיון. העיריה תמכה את הבקשה בטענה כי בהחלטת המנהלת הכללית נפלו פגמים שונים. הבקשה נדחתה. בית המשפט נימק את הדחייה באומרו כי "משחזרו בהם העותרים מן העתירה, וניתן

פסק דין
המבטל את העתירה, שוב אין מקום לשוב ולדון בה. ככל שהחלטתה של מנכ"ל משרד החינוך מקימה להם עילה לכך - ובעניין זה איננו נוקטים כל עמדה - בידי המשיבים 3-2 [ראש העיריה ומועצת העיריה] להגיש עתירה מטעמם".

עתירת המשפחה: בג"ץ 1965/00

8. העיריה וראש העיריה לא מיהרו לעתור נגד החלטת המנהלת הכללית. במקום זה הם ראו לעצמם היתר להתעלם מההחלטה. פניות חוזרות ונשנות אל ראש העיריה, מטעם משפחת קוגל ומטעם גורמים נוספים, לא הועילו כדי להביא את העיריה לקיים את החלטת המנהלת הכללית.

במכתב שראש העיריה שלח למנהל בית הספר החדש, ביום 23.12.99, הבהיר ראש העיריה כי החלטת המנהלת הכללית מופנית לראש העיריה ולא למנהל בית הספר, הכפוף במישור הארגוני אך ורק לעיריה ולעומד בראשה. כיוון שכך, הודיע ראש העיריה למנהל, "אני מורה לך להמשיך להשתמש בשם בית ספר 'בגין' וזאת עד להוראה חדשה ממני או ממר הוכמן [ראש מינהל החינוך בעיריה]. כל פעולה אחרת תיחשב כהפרת משמעת על ידי עובד עירייה".

העיריה וראש העיריה נותרו דבקים בסירובם לקיים את החלטת המנהלת הכללית גם לאחר שבית המשפט דחה את בקשתם לעכב את הביצוע של ההחלטה. משפחת קוגל ניסתה מצידה לערב שוב את המנהלת הכללית. המנהלת הכללית השיבה למשפחה כי ידוע לה שראש העיריה מסרב לקיים את ההחלטה, וכי בדעתה "לקבל יעוץ משפטי בסוגיה". בראותה כל זאת הגיעה משפחת קוגל לכלל מסקנה כי רק פניה נוספת מטעמה לבית המשפט עשויה לאלץ את העיריה לקיים את החלטת המנהלת הכללית. לפיכך פנו שלושת בני המשפחה שהגישו את העתירה הראשונה והגישו לבית המשפט (ביום 13.3.00) את העתירה השניה: בג"ץ 1965/00 (להלן - עתירת המשפחה).

בעתירת המשפחה מתבקש בית המשפט לצוות על אכיפת ההחלטה של המנהלת הכללית. החלטה זאת, כך נאמר בעתירה, נתקבלה על ידי המנהלת הכללית בסמכות כפולה: ראשית, הסמכות הצומחת מהסכמת בעלי הדין בעתירה הראשונה ומפסק הדין שנתן תוקף לאותה הסכמה; שנית, הסמכות הצומחת מהדין הכללי המסדיר שינוי שם של בית ספר, כפי שהוא קבוע בתקנות חינוך ממלכתי (שם מוסד), התשכ"א1961-. כיוון שההחלטה נתקבלה בסמכות, טוענים העותרים, הסירוב של העיריה לקיים את ההחלטה איננו חוקי, ויש בו אף משום בזיון בית המשפט.

עתירת המשפחה הוגשה נגד חמישה משיבים: המנהלת הכללית של משרד החינוך (המשיבה 1), ראש העיריה (המשיב 2), מועצת העיריה (המשיבה 3), מנהל בית הספר החדש (המשיב 4) ומשפחת בגין (המשיבה 5). לאחר מכן, לבקשת משפחת בגין, ובהסכמת העותרים, נמחקה משפחת בגין מן העתירה.

עתירת העיריה: בג"ץ 2322/00

9. שבועיים לאחר שהוגשה עתירת המשפחה, ובטרם התקיים דיון בעתירה זאת, הוגשה לבית המשפט (ביום 27.3.00) עתירה מטעם מועצת העיריה (שאף היא תכונה להלן העיריה) וראש העיריה: בג"ץ 2322/00 (להלן - עתירת העיריה). העתירה מכוונת כנגד ההחלטה של המנהלת הכללית. העיריה טוענת בעתירה כי החלטת המנהלת הכללית נגועה בפגמים משפטיים המחייבים את ביטולה. ומהם הפגמים? ראשית, המנהלת הכללית קיבלה את ההחלטה בלי שנתנה לעיריה הזדמנות מספקת והוגנת להציג את טענותיה בפני
ה. שנית, המנהלת הכללית קיבלה את ההחלטה בלי שהיתה בפני
ה תשתית מלאה של העובדות הנוגעות לעניין. שלישית, המנהלת הכללית ביססה את ההחלטה על שיקולים מוטעים, ובאותו זמן התעלמה משיקולים המחייבים החלטה הפוכה. לכן, מסכמת העיריה, ההחלטה אינה סבירה.

משפחת בגין, שצורפה כמשיבה גם לעתירת העיריה, נמחקה לבקשתה גם מעתירה זאת.

בית המשפט החליט לאחד את הדיון בעתירת העיריה עם הדיון בעתירת המשפחה. הוא גם החליט, בהסכמת כל בעלי הדין, לראות את שתי העתירות כאילו הוצאו בהן צווים על-תנאי.

הדיון בעתירות

10. לקראת הדיון בעתירות, ביום 4.5.00, הגישה פרקליטות המדינה תגובה לעתירות בשם המנהלת הכללית. פרקליטות המדינה דוחה בתגובה את טענות העיריה. היא מציינת כי המנהלת הכללית קיבלה את ההחלטה לגבי שם בית הספר החדש "לאחר ששמעה את כל הצדדים הנוגעים בדבר ושקלה בדבר בכובד ראש", וכי אין כל יסוד לטענת העיריה בדבר קיפוח זכות הטיעון שלה. פרקליטות המדינה דוחה גם את טענות העיריה לגוף ההחלטה של המנהלת הכללית. לעניין זה היא מציינת כי ראש העיריה החליט על שינוי השם של בית הספר החדש בלי אישור מאת המנהלת הכללית של משרד החינוך, שקיבלה באצילה את סמכות שר החינוך, כמתחייב מתקנות חינוך ממלכתי (שם מוסד), התשכ"א1961-. כיוון שהסמכות להחליט על שינוי השם מסורה לפי התקנות בידי המנהלת הכללית, גם שיקול הדעת בקבלת ההחלטה הוא שיקול הדעת שלה, ואין מקום להתערבות בית המשפט בשיקול דעת זה אלא במקרים של חריגה ממתחם הסבירות. במקרה הנדון, מדגישה פרקליטות המדינה, המנהלת הכללית קיבלה החלטה המצויה בתוך מתחם הסבירות, גם אם אין זו ההחלטה האפשרית היחידה, וזאת בהתחשב בטעמים העיקריים העומדים ביסוד ההחלטה, לאמור:

"כי בעת הרפורמה בשנת 1996, על פיה הועבר בית הספר ע"ש קוגל מהמבנה הישן למבנה החדש, הועבר בית הספר כולו, על תלמידיו ומוריו, ועל תכניו, רוחו ומורשתו. בסמוך להעברה, נערך טקס רב משתתפים, בהשתתפות ראש העיר ובנוכחות המשפחה, בו נקרא בית הספר ע"ש קוגל, אשר כאמור לעיל במהלכו הסירה אלמנתנו של ד"ר חיים קוגל ז"ל את הלוט מעל השלט שנשא את שם בעלה המנוח. בית הספר במבנה החדש נשא את שמו כבית הספר ע"ש קוגל במשך כשנתיים, עד שהחליט ראש העיר לשנות את שמו ע"ש בגין (כאמור שלא באישור משרד החינוך כנדרש על פי התקנות) באוגוסט 1999. בנסיבות אלה סברה המשיבה כי נכון יותר יהיה להשאיר את שמו של בית הספר במבנה החדש ע"ש קוגל וכי אין מקום לשנות את שמו".
11. לאחר ששקלנו את הטעמים שהובילו את המנהלת הכללית להחלטתה, והעמדנו כנגדם את הטענות המועלות בעתירת העיריה כנגד ההחלטה, הגענו, עוד ביום שמיעת העתירות, למסקנה כי האיזון שהמנהלת הכללית ערכה בין השיקולים השונים מצוי בתוך מתחם הסבירות, וכי לפיכך אין יסוד לבית המשפט להתערב בהחלטה אליה הגיעה המנהלת הכללית.

איני רואה צורך להתייחס לכל הטענות שהועלו בעניין זה בעתירת העיריה, שלא כולן נראות רציניות, ואסתפק בהצגת התשובה לטענות העיקריות של העיריה בדבר תוכן ההחלטה של המנהלת הכללית.

טענה אחת היא, שהמנהלת הכללית שגתה כאשר ייחסה את הרוח ואת המורשת של בית הספר הישן לצוות ההנהלה והמורים של בית ספר זה (שעברו לבית הספר החדש) ולא למבנה ההיסטורי של בית הספר, הנושא בין כתליו את זכרונות העבר. המעט שניתן לומר על טענה זאת הוא, שהמסקנה אליה הגיעה המנהלת הכללית עולה בקנה אחד עם הדברים שהושמעו בפני
ה (בישיבה מיום 26.10.99) מפי מנהל בית הספר ומפי יושב-ראש הנהלת ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, כמו גם עם האמור במכתבים רבים מטעם ההנהלה, המורים, הבוגרים וההורים של בית הספר.

טענה שניה היא, שהמנהלת הכללית, שביקשה למנוע פגיעה בבני המשפחה של ד"ר קוגל, התעלמה מהפגיעה הצפויה בעקבות החלטתה בבני המשפחה של מר מנחם בגין ז"ל, שבית הספר החדש נקרא על שמו בטקס שהתקיים בשנת 1999. אולם, יש לזכור, משפחת קוגל השתתפה (בשנת 1997) בטקס קריאת בית הספר החדש על שם ד"ר קוגל, והודיעה ברבים כי נפגעה עמוקות מההחלטה לשנות את שם בית הספר. לעומת זאת, טקס קריאת בית הספר החדש על שם מנחם בגין התקיים בלי הנוכחות של משפחת בגין, ומשפחת בגין נמנעה מלנקוט עמדה בשאלת שינוי השם, ואף נמחקה לבקשתה משתי העתירות.

טענה נוספת בפי העיריה היא, כי החלטת המנהלת הכללית יוצרת מצב בלתי-אפשרי, בו שני בתי ספר תיכוניים בחולון ייקראו על שם אותו אדם. התשובה לטענה זאת היא, שהמנהלת הכללית התירה לעיריה לשנות את השם של בית הספר הפועל במבנה הישן, וגם משפחת קוגל הודיעה כי אין לה התנגדות לשינוי כזה.

מכל מקום, שיקול הדעת בעניין זה מסור למנהלת הכללית, ובית המשפט אינו אמור להתערב בתוכן שיקול הדעת, אלא אם הוא חורג ממתחם הסבירות או ממתחם המידתיות. במקרה הנדון אין לבית המשפט יסוד לומר כי נפל פגם כזה בשיקול הדעת של המנהלת הכללית.

12. טענות העיריה כנגד הליך השימוע, לפני שנתקבלה החלטת המנהלת הכללית, נראו לנו אף הן, עוד ביום הדיון בעתירות, משוללות יסוד. כאמור, הטענה העיקרית של העיריה בהקשר זה היא כי המנהלת הכללית הפרה את זכות הטיעון של העיריה ושל ראש העיריה. העיריה אינה כופרת בכך שהמנהלת הכללית אפשרה לראש העיריה לטעון בפני
ה באופן אישי, בישיבה שנקבעה במיוחד לצורך זה ביום 2.12.99, לאחר שראש העיריה לא הופיע לישיבה הראשונה ביום 26.10.99. אולם העיריה טוענת כי המנהלת הכללית הגיעה לישיבה זאת כשדעתה היתה כבר מגובשת כנגד עמדת ראש העיריה, ולפיכך הטיעון שהתקיים באותה ישיבה היה למראית עין בלבד, ולא היה בו כדי לענות על דרישת הדין שהרשות תשמע את הטענות בלב פתוח ובנפש חפצה. המנהלת הכללית דוחה טענה זאת. היא מבהירה, בתגובה לעתירה, כי קיבלה את ההחלטה רק לאחר ששמעה את ראש העיריה וקראה את הטענות המשלימות במכתבו של היועץ המשפטי לעיריה. כנגד דברים ברורים אלה לא הציגה העיריה ראיה כלשהי לסתור. בנסיבות אלה ניתן לומר כי לא עלה בידי העיריה להפריך את חזקת התקינות של הליך השימוע.

למעשה, מתוך החומר הכתוב נראה, אף ללא צורך בחזקת התקינות, כי הליך השימוע היה תקין. כפי שעולה מפרוטוקול הישיבה הראשונה אצל המנהלת הכללית (מיום 26.10.99), המנהלת הכללית היא זו שראתה צורך, בלי שנתבקשה לכך, להזמין את ראש העיריה לשימוע אישי. המנהלת הכללית אף ציינה בסיום הישיבה הראשונה כי עליה לשקול רעיונות שונים וכי "הסוגיה לא פשוטה". יש בכך כדי לסתור את טענת העיריה הגורסת כי המנהלת הכללית קיימה את השימוע האישי של ראש העיריה בעקבות פניה של ראש העיריה אליה. העניין שהמנהלת הכללית גילתה, מיוזמתה היא, בשמיעת דבריו של ראש העיריה מוסיף הוכחה שהמנהלת הכללית קיימה את השימוע מתוך פתיחות ונכונות לשקול את טענות ראש העיריה לגוף העניין ובאופן ענייני.

גם ביתר טענות העיריה כנגד ההליך שהתקיים בפני
המנהלת הכללית לא מצאנו כל ממש. די לומר, בקיצור, כי לא נמצא יסוד לטענות העיריה כי המנהלת הכללית קיבלה את ההחלטה ללא תשתית עובדתית ראויה, כי היא התבססה על שיקולים זרים, או כי האיזון שערכה בין השיקולים פגום בחוסר סבירות. באחת, לא נמצא טעם לפסול את ההחלטה.

13. מה המסקנה? לפני קרוב לשנתיים ניתן על ידי בית משפט זה

פסק דין
בעתירה הראשונה, בו נרשמה הסכמתם של בעלי הדין, בהם העיריה וראש העיריה, שהמחלוקת ביניהם תוכרע על ידי מנכ"ל משרד החינוך והתרבות. ראו לעיל פיסקה 5. לפני יותר משנה ומחצה ניתנה החלטת המנכ"ל, בה נקבע כי בית הספר החדש ייקרא על שם ד"ר חיים קוגל. ראו לעיל פיסקה 6. אולם החלטת המנכ"ל לא קויימה עד היום, בין היתר בשל הוראה של ראש העיריה למנהל בית הספר החדש. ראו לעיל פיסקה 8.

העיריה וראש העיריה נמנעו מלקיים את החלטת המנכ"ל, לא רק משום שההחלטה לא היתה מקובלת עליהם לגוף העניין, אלא גם, לטענתם, משום שהיתה פגומה מבחינה משפטית בשל פגיעה בזכות הטיעון ועוד. משום כך הם ביקשו מבית המשפט שיעכב את הביצוע של החלטת המנכ"ל, אך בית המשפט סירב. ראו לעיל פיסקה 7. אף-על-פי כן, העיריה וראש העיריה לא קיימו את ההחלטה.

כיום הזה ברור כי הטענות של העיריה וראש העיריה, אשר שימשו אותם כדי להימנע מקיום החלטת המנכ"ל, היו ללא יסוד. נותרו, אם כן, פסק הדין של בית המשפט בעתירה הראשונה, בו קיבלו על עצמם העיריה וראש העיריה לקיים את החלטת המנכ"ל, והחלטת המנכ"ל, שהנסיון של העיריה וראש העיריה לפסול אותה נכשל. במצב זה אין יותר טעם טוב לעיריה ולראש העיריה שלא לקיים את החלטת המנכ"ל. קיום ההחלטה נדרש, לא רק כעניין של התנהגות ראויה מצד כל אדם המקבל התחייבות על עצמו, קל וחומר גוף ציבורי המקבל התחייבות על עצמו, אלא גם כעניין של חובה משפטית.

העותרים בעתירת המשפחה טוענים כי ההימנעות של העיריה וראש העיריה מלקיים את החלטת המנכ"ל מהווה או שקולה כנגד בזיון בית המשפט לפי פקודת בזיון בית המשפט. אך אין צורך לדון ולהכריע בטענה זאת. די בכלל שכל גוף ציבורי חייב לקיים, לא רק חובה מכוח חוק או התחייבות מכוח חוזה, אלא גם התחייבות מינהלית שאינה מגיעה כדי חוזה. קל וחומר התחייבות שקיבלה גושפנקא של

פסק דין
, כמו במקרה הנדון, שבו העיריה וראש העיריה הסכימו, בחותמת של בית המשפט, לקבל את ההכרעה של מנכ"ל משרד החינוך והתרבות.

אכן, באופן עקרוני ייתכן מקרה בו

פסק דין
סופי מושתת על בסיס רעוע, כגון תרמית, ולפיכך ניתן לבטל את פסק הדין בהליך מיוחד לצורך זה. אולם אין זה המקרה הנדון. במקרה הנדון פסק הדין קיים ועומד, ולכאורה אין שום טעם לבטלו, ומכל מקום העיריה וראש העיריה לא נקטו כל צעד כדי לבטלו. התוצאה היא, שפסק הדין הנותן תוקף להסכמתם מחייב אותם.

די בכך כדי לקבל את עתירת המשפחה, לדחות את עתירת העיריה, ולחייב את הנוגעים בדבר לחזור ולקרוא לבית הספר החדש על שם ד"ר חיים קוגל.

14. אכן, ביום הדיון בעתירות עמד בית המשפט לתת

פסק דין
ברוח זאת. ממש ברגע האחרון נמנע בית המשפט ממתן

פסק דין
, בשל הערה שהושמעה, בסוף הדיון, על ידי באת-כוח פרקליטות המדינה. היא העירה באופן מפתיע, ובגילוי לב ראוי לשבח, כי בפרקליטות המדינה, שטענה באופן עקבי שהסמכות לשנות את השם של בית הספר החדש נתונה בידי מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, וכי לפיכך יש לדחות את עתירת העיריה, התעורר ספק לגבי טענה זאת. לכן, לדעתה, יש מקום לבדוק מחדש את הטענה. אי לכך החליט בית המשפט לעכב את מתן פסק הדין, לאפשר עריכת בדיקה כזאת, ובעקבותיה לקבל טענות נוספות מכל בעלי הדין. וכך נעשה. עכשיו, משנתקבלו הטענות מצד בעלי הדין, עומדת על הפרק השאלה, למי נתונה הסמכות לשנות את שם בית הספר?
הסמכות לפי התקנות

15. סעיף 34 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג1953-, מסמיך את שר החינוך והתרבות
להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו של החוק. בתוקף סמכות זאת התקין השר את תקנות חינוך ממלכתי (שם מוסד), התשכ"א1961- (להלן - התקנות). התקנות מסדירות מתן שם למוסדות חינוך בשני מצבים: ראשית, במצב של מתן שם למוסד חינוך בפעם הראשונה; שנית, במצב של שינוי שם שניתן בעבר למוסד חינוך. שינוי שם מוסדר בתקנה 12 ("שינוי שם"), וכך היא קובעת: "השר רשאי לדרוש שינוי שם של מוסד, כולו או מקצתו". בפועל, סמכות השר לפי תקנה זאת נאצלה למנכ"ל המשרד. אולם שאלה היא אם תקנה 12 חלה על בית הספר החדש: האם הוא "מוסד" לפי תקנה זאת?

תקנה 12, כמו יתר ההוראות בתקנות, אינה חלה, כפי שנאמר בה במפורש, אלא על "מוסד". מהו "מוסד"? תשובה לכך ניתנת בתקנה 1, המגדירה "מוסד" כך: "מוסד-חינוך ממלכתי או מוסד-חינוך ממלכתי-דתי". בהעדר הגדרה למונחים אלה בתקנות יש לפנות, במצוות סעיף 2 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-, להגדרת המונחים בחוק המסמיך, הוא חוק חינוך ממלכתי. על פי סעיף 1 לחוק חינוך ממלכתי, "'מוסד-חינוך ממלכתי' פירושו - מוסד-חינוך רשמי שניתן בו חינוך ממלכתי, למעט מוסד-חינוך ממלכתי-דתי". ומה פירוש "מוסד-חינוך רשמי"? מונח זה אינו מוגדר בחוק חינוך ממלכתי. במצב זה חלה הסיפא של סעיף 1 לחוק חינוך ממלכתי, הקובעת כי המונחים שלא פורשו באותו סעיף יהיה "פירושם כמשמעותם בחוק לימוד חובה, התש"ט1949-". סעיף 1 לחוק לימוד חובה מגדיר "מוסד-חינוך רשמי" כך: "מוסד חינוך... אשר השר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד-חינוך רשמי לצורך חוק זה". יוצא מכאן, שהתשובה לשאלה, האם בית הספר החדש נחשב ל"מוסד" לצורך התקנות, באופן ששינוי השם של בית הספר מותנה בדרישה של השר, תלויה בהכרזה של השר על בית הספר החדש כמוסד חינוך רשמי לצורך חוק לימוד חובה.

פרקליטות המדינה מסרה לבית המשפט כי "על פי הפרקטיקה הנהוגה במשרד החינוך, חטיבות הביניים (כיתות ז'-ט'), שהינן בבעלות המדינה, מנוהלות וממומנות על ידה, ואשר המדינה מעסיקה את צוות בית הספר, מוכרזות כדבר שבשגרה כבתי ספר רשמיים... כיתות י', ככלל, מוכרזות תחת הגדרת 'מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי'. כיתות י"א ו-י"ב, ככלל, אינן מוכרזות (לא כ'רשמי' ולא כ'מוכר')". כיוון שבית הספר החדש הינו בית ספר תיכון שש-שנתי, המורכב מחטיבת ביניים (כיתות ז' עד ט') וחטיבה עליונה (כיתות י' עד י"ב), הפרקטיקה הנהוגה במשרד החינוך מביאה לכאורה לידי כך שהתקנות המחייבות דרישה של השר כתנאי לשינוי השם של בית הספר חלות רק על חטיבת הביניים ולא על החטיבה העליונה. מה הדין במקרה כזה? שאלה זאת היא שהביאה את באת-כוח פרקליטות המדינה להעלות בפני
בית המשפט, במהלך הדיון בעתירות, את הספק באשר לתחולת התקנות על המקרה הנדון.

16. בסופו של דבר, לאחר שיקול נוסף, התירה פרקליטות המדינה, בינה לבין עצמה, את הספק. היא הודיעה לבית המשפט (ביום 22.5.00) כי המסקנה הסופית של משרד החינוך היא, שהתקנות חלות על בית הספר החדש. הטעם לכך, הסבירה פרקליטות המדינה, נעוץ במבנה הארגוני של בית הספר החדש: כיוון שבית הספר פועל כבית ספר שש-שנתי, הכולל חטיבת ביניים במעמד של בית ספר רשמי, הצורך בקבלת דרישה מאת השר (או המנכ"ל) לשינוי השם, החל ללא ספק על חטיבת הביניים, תופס גם לגבי החטיבה העליונה. לפיכך, לדעת פרקליטות המדינה, יש להשאיר על כנה את החלטת המנכ"ל מיום 19.12.99.

העותרים בעתירת המשפחה הגישו גם הם (ביום 14.5.00) טענות שנועדו לשכנע כי הסמכות לשנות את שם בית הספר החדש נתונה בידי מנכ"ל משרד החינוך והתרבות. הטענות אינן משנות את התמונה העולה מן ההודעה של פרקליטות המדינה. אולם ביום 17.5.00 הגישו העותרים בקשה להצגת מסמך חדש, שלדבריהם הגיע לידיהם אותו יום. המסמך הוא, ככל שעולה ממנו, תצלום דף מתוך דו"ח של משרד החינוך והתרבות מיום 8.8.99, לפיו החטיבה העליונה של בית הספר החדש היא בית ספר "רשמי". כפי שנאמר בבקשת העותרים, באת-כוח פרקליטות המדינה הסכימה להגשת המסמך, ואילו בא-כוח העיריה וראש העיריה התנה את הסכמתו להגשת המסמך במתן אפשרות להגיש מסמך נגדי או להעלות טענות נגד מסמך זה.

העיריה וראש העיריה הגישו טענות לבית המשפט ביום 14.5.00 והודעות נוספות ביום 24.5.00 וביום 25.5.00. אולם הם אינם מתייחסים כלל, בהודעות אלה, למסמך שהוגש על ידי העותרים בעתירת המשפחה ביום 17.5.00. אף-על-פי כן, כיוון שהמסמך לא הוגש בליווי תצהיר, ולא ברור ממנו מה מקורו ומה תוקפו, ובכלל זה לא ברור אם השר פרסם ברשומות הכרזה שהחטיבה העליונה של בית הספר החדש היא מוסד רשמי, החלטתי להתעלם ממנו.

בהודעות האמורות, העיריה וראש העיריה אף אינם מתייחסים כלל לטענה של פרקליטות המדינה בהודעתה מיום 22.5.00. לפי טענה זאת, די בכך שבית הספר החדש כולל חטיבת ביניים, וברור שאין לשנות את שמה של חטיבה זאת ללא אישור המנכ"ל, כדי שלא ניתן יהיה לפצל את בית הספר לצורך שינוי השם. לכן גם, לפי הטענה, אין לשנות את השם של החטיבה העליונה ללא אישור המנכ"ל.

מהי, אם כן, התשובה לאור הטענות של בעלי הדין?

17. ראשית, ראוי לציין כי העיריה וראש העיריה נמנעו מלקיים את החלטת המנכ"ל במשך זמן רב לא בשל שאלת הסמכות לשנות את שם בית הספר החדש. הם הניחו כי סמכות זאת נתונה בידי המנכ"ל, ורק כאשר באת-כוח פרקליטות המדינה העלתה ספק בשאלה זאת, הם נאחזו בספק זה כדי להשתחרר מן ההסכמה שנתנו בפני
בית המשפט בעתירה הראשונה לקבל את הכרעת המנכ"ל.

לגוף העניין, שאלת הסמכות לשנות את שם החטיבה העליונה של בית הספר החדש, כפי שהיא עולה מן התקנות, אינה נקיה מספק. עם זאת, מבין הדרכים האפשריות להתרת הספק, נראית לי הדרך אותה מתווה פרקליטות המדינה. לפי דרך זאת, אין זה ראוי שהסמכות לשנות את שם בית הספר החדש תתפצל לשניים: הסמכות לשנות את שם חטיבת הביניים תהיה בידי מנכ"ל משרד החינוך, ואילו הסמכות לשנות את שם החטיבה העליונה תהיה בידי ראש העיריה. בית הספר הוא אחד, השם שלו צריך להיות אחד, ולכן אי-אפשר לשנות את שם בית הספר כולו אלא באישור מנכ"ל משרד החינוך.

דרך זאת מתיישבת עם פסק הדין של בית משפט זה בבג"ץ 463/87 הלפרין נ' המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות, פ"ד מא(3) 159. באותו משפט נדונה שאלת הרשות המוסמכת להורות על שינוי המיקום של בית ספר תיכון. בפני
בית המשפט עלתה הטענה כי סעיף 14(א) לפקודת החינוך [נוסח חדש], התשל"ח1978-, פיצל את הסמכות בנדון, והפקיד אותה בידי רשויות שונות לגבי כיתות שונות של בית הספר: לגבי כיתות ט' ו-י' (שהלימוד בהן הוא חובה) - בידי ראש העיריה; לגבי כיתות י"א ו-י"ב (שהלימוד בהן הוא חינם אך לא חובה) - בידי מועצת העיריה. השופט גולדברג הכריע נגד פיצול הסמכות. וכך אמר (בעמ' 164-163):
"בכל מקרה אין כל היגיון לפיצול הסמכויות לפי סעיף 14(א) לפקודת החינוך באותו בית-ספר עצמו, בין ראש העירייה (לגבי כיתות ט', י') ובין מועצת העירייה (לגבי כיתות י"א, י"ב). ובשעה שלגבי כיתות ט', י' לא קיים ספק, כי הסמכות היא בידי ראש העירייה (כמוסבר לעיל), מן הראוי הוא כי ה'שמא' לגבי שתי הכיתות האחרות ילך אחרי ה'ברי'".
בדומה לכך במקרה שלפנינו: אין הגיון לפצל את הסמכות לשינוי השם של בית ספר אחד בין מנכ"ל משרד החינוך לבין ראש העיריה.

מכל מקום, גם אם נקבל את עמדת העיריה וראש העיריה בעניין זה, ונאמר כי הסמכות לשנות את השם של החטיבה העליונה מופקדת בידי ראש העיריה, עדיין ברור כי ראש העיריה לא היה מוסמך לשנות את השם של כל בית הספר החדש, הכולל גם את חטיבת הביניים, ללא אישור משרד החינוך. וראוי להזכיר כי העיריה אכן פנתה אל משרד החינוך וביקשה אישור לשינוי השם של בית הספר החדש, לפני שנערך הטקס לשינוי השם, ולא נענתה. ראו לעיל פיסקה 3. די גם בכך כדי לפסוק שהחלטתו של ראש העיריה לשנות את השם של בית הספר החדש, על שתי החטיבות שלו, נעשתה שלא בסמכות ולכן גם שלא כחוק.

18. התוצאה היא שהעיריה וראש העיריה חטאו פעמיים: פעם אחת, כאשר ראש העיריה החליט לשנות את השם של בית הספר החדש ללא סמכות; פעם שניה, כאשר העיריה וראש העיריה התכחשו לחובתם, לפי פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, לקיים את החלטת המנכ"ל. בשל כל אחד מהם, ובוודאי בשל שניהם יחד, יש לבטל את החלטת ראש העיריה לשנות את שם בית הספר החדש, ולהורות כי בית הספר החדש ייקרא שוב בשמו הקודם, כלומר, בית הספר על שם קוגל.

19. על יסוד כל האמור, אנו מחליטים לדחות את עתירת העיריה (בג"ץ 2322/00) ולקבל את עתירת המשפחה (בג"ץ 1965/00), כאמור להלן. אמנם, אין יסוד בדין להורות למנכ"ל משרד החינוך, כבקשת העותרים בעתירת המשפחה, לאכוף את החלטתה על העיריה ועל ראש העיריה, כיוון שהדין אינו מקנה למנכ"ל סמכות כזאת. אולם בית המשפט מורה באופן ישיר לעיריה, לראש העיריה וכן למנהל בית הספר החדש לעשות את כל הנדרש כדי שבית הספר החדש (הכולל את חטיבת הביניים ואת החטיבה העליונה) ייקרא על שם ד"ר חיים קוגל, וזאת לפני תחילת שנת הלימודים הבאה.

המשיבים 2 ו3- (ראש העיריה והעיריה) בעתירת המשפחה (בג"ץ 1965/00) ישלמו את הוצאות המשפט לעותרים בעתירה זאת בסכום כולל של 15,000 ש"ח, ולמשיבה 1 (מנכ"ל משרד החינוך) בעתירה זאת בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש
:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
השופט א' ריבלין
:
אני מסכים.

ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר
.

ניתן היום, כ' בתמוז התשס"א (11.7.2001).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 00023220.i03 /צש
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

2








בג"צ בית המשפט העליון 2322/00 יהודה קוגל; ראש עירית חולון, מר מוטי ששון נ' מנכ"ל משרד החינוך; שר החינוך והתרבות, מר יוסי שריד, [ פ"ד: נה 5 150 ] (פורסם ב-ֽ 11/07/2001)