פסקי דין על עזאם עזאם | פסקי דין על תפרון | פסקי דין על אריה וולפסון | פסקי דין על זיגי רבינוביץ ואח' |

10075/06 תעא     17/04/2011




תעא 10075/06 עזאם עזאם נ' תפרון בע"מ, אריה וולפסון, זיגי רבינוביץ ואח'








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



תע"א 10075-06 עזאם עזאם
נ' תפרון בע"מ
ואח'







בפני

כב' השופטת מיכל לויט
, שופטת בכירה
נ.צ. מר כהן
נ.צ. מר בילוגורסקי


התובע

עזאם עזאם
על ידי ב"כ
עוה"ד תומר רייף ותום אפשטיין


נגד


הנתבעים

1.תפרון בע"מ
2.אריה וולפסון
3.זיגי רבינוביץ
4.מיכה קורמן
על ידי ב"כ
עוה"ד רועי בלכר
, שרון לולצ'י והדס ברקוביץ




פסק דין



1.
התובע, עזאם עזאם
, מי שעבר מסכת תלאות קשה בפרשה שהסעירה לפני כ-15 שנה את המדינה ועוררה הדים רבים, עתר בתביעה זו שלפנינו לתשלום שכר עבודה בגין תקופת שהותו בכלא המצרי, המחושב על פי 24 שעות ביממה, לכל אורך תקופת מאסרו.
כן עתר לתשלום יתרת פיצויי פיטורים וזכויות נוספות בגין תקופת מאסרו כאמור.

הרקע העובדתי
:
2.
הנתבעת הינה חברה ציבורית העוסקת בפיתוח, ייצור ועיצוב מוצרי טקסטיל, בעיקר בתחום ההלבשה התחתונה והלבשת הספורט.

3.
הנתבע 2, מר אריה וולפסון
(להלן: "מר וולפסון") שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה נשיא ויו"ר הנתבעת.

4.
הנתבע 3, מר זיגי רבינוביץ (להלן:"מר רבינוביץ"), שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמנכ"ל הנתבעת.

5.
הנתבע 4, מר מיכה קורמן (להלן: "מר קורמן") שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כסמנכ"ל הכספים של הנתבעת וכמשנה לסמנכ"ל הנתבעת.

6.
התובע החל עבודתו בנתבעת בשנת 1989, בתפקיד טכנאי מכונות תפירה.

7.
בשנת 1996 הקימה הנתבעת במצרים מפעל לייצור הלבשה תחתונה בשותפות עם ד"ר סמיר ריאד. (לטענת הנתבעת, מר ריאד שימש כקבלן משנה של הנתבעת וניהל את המפעל בפועל).

8.
הנתבעת שלחה עובדים מטעמה מישראל למצרים על מנת להכשיר את העובדים המצריים של המפעל במצרים.


9.
החל מאמצע שנת 1996 נשלח התובע על ידי הנתבעת מספר פעמים לתקופות עבודה שונות במפעל במצרים.

10.
ביום 5.11.96, עת שהה במצרים לצורך עבודתו, נעצר התובע על ידי שירותי הביטחון המצריים והואשם בריגול עבור מדינת ישראל.

11.
מיד לאחר מעצרו של התובע, סגרה הנתבעת את המפעל במצרים והחזירה את עובדיה לישראל.

12.
ביום 31.8.97 הורשע התובע בריגול עבור מדינת ישראל ונגזרו עליו 15 שנות מאסר.

13.
אין חולק כי גם לאחר מעצרו, המשיכה הנתבעת להעביר לחשבונו של התובע תשלום בגובה משכורתו החודשית, תוך שמצוין בתלוש המשכורת כדלקמן:
"משולמת משכורת רגילה כעל חשבון. התחשבנות תיערך בשלב מאוחר יותר".

14.
עוד אין חולק כי החל מחודש ינואר 98, הסכומים שהועברו על ידי הנתבעת לחשבונו של התובע, שולמו למעשה על ידי המדינה והנתבעת פעלה כ"צינור" להעברת הסכומים לחשבונו.

15.
ביום 5.12.04, כשמונה שנים לאחר מעצרו, שוחרר התובע מהכלא המצרי ושב לישראל.

16.
עם שובו לישראל, לא חזר עוד התובע לעבודתו בנתבעת.



טענות הצדדים
:
17.
התובע טען כי כל משך תקופת מאסרו במצרים המשיך להיות עובד של הנתבעת.

לטענתו, חוזה העבודה
בין הצדדים לא סוכל עם מעצרו, שכן הנתבעת תרמה באופן אקטיבי, או למצער באופן פאסיבי, למעצרו. זאת, שכן הנתבעת התעלמה מהסכנות הצפויות בפעילות המפעל במצרים וראתה לנגד עיניה רק את השאת רווחיה.

התובע הוסיף וטען כי בכל מקרה הנתבעת בהתנהגותה המשיכה לראות בו כעובד שלה לאורך כל תקופת מאסרו. הנתבעת המשיכה לשלם את שכרו ואף הציגה מצגים בפני
גורמים שונים כי הוא ממשיך להיות עובד שלה לכל דבר ועניין. לכן, לטענתו, היא מנועה ומושתקת מלטעון כי סוכל חוזה העבודה.

משהוכח, לטענת התובע, כי המשיך להיות עובד הנתבעת לכל אורך תקופת מאסרו, הרי שלטענתו, על הנתבעים לשלם לו הפרשי שכר המחושבים על פי 24 שעות עבודה ביום, לכל אורך תקופת מאסרו.

לטענתו, יש לחייב גם את הנתבעים 2 עד 4 שכיהנו כנושאי משרה בנתבעת, לאור התנערותם ממחויבויותיהם ושלילת הזכויות להן היה זכאי.

לחילופין טען התובע כי בטרם מעצרו קיבל מהנתבעת סך של 90 דולר עבור כל יום ששהה במצרים
וכן קיבל מהשותף המצרי הוצאות אש"ל חודשיות בסך 500 דולר. לכן, לחילופין, טען כי בגין תקופת מעצרו, על הנתבעים לשלם לו הפרשי שכר בגובה מכפלת 90 דולר בשתיים, עבור כל יום ששהה בכלא, ובנוסף זכאי לקבל
500 דולר בגין כל חודש.

עוד טען התובע כי הוא זכאי ליתרת פיצויי פיטורים בהתאם לשכר הקובע, המחושב כאמור לעיל, על פי 24 שעות עבודה ביממה.

עוד עתר התובע לדמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, ופיצוי בגין אי הפרשה לגמל.

18.
מנגד, הנתבעים טענו כי מעצרו של התובע במצרים נבע מנסיבות חיצוניות ליחסי העבודה בין הצדדים שלא ניתן היה לצפותן מראש. על כן, לטענתם, משחוזה העבודה בין הצדדים סוכל, הרי שמרגע מעצרו של התובע במצרים לא התקיימו יותר יחסי עובד מעביד בין הצדדים ולכן יש לדחות את תביעתו.

לחילופין טענו הנתבעים כי יחסי העבודה בין הצדדים לכל הפחות הושהו לכל אורך תקופת מאסרו של התובע ועל כן התובע לא זכאי לסעדים הנתבעים בגין תקופה זו.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי לאורך תקופת מאסרו של התובע, הועברו למשפחתו תשלומים שונים, בין בצורת תשלום תמיכה חודשי קבוע, בין בצורת מענקים, ובין בדרך של מימון נסיעות בני משפחתו למצרים ושהותם שם. לטענתם, תשלומים אלה שולמו לפנים משורת הדין מטעמים אנושיים גרידא כדי לתמוך במשפחתו ואין לראות בהם כמעידים על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופת מאסרו.

בנוסף טענו הנתבעים כי משנקפו הימים והתובע לא שוחרר ממאסרו, פנתה הנתבעת למשרד ראש הממשלה על מנת שהמדינה תקבל על עצמה את האחריות להמשך התמיכה במשפחתו. בעקבות פנייתה, הוסכם לבסוף כי המדינה תקבל על עצמה את האחריות להמשך מלוא התמיכה במשפחתו, וזאת החל מחודש ינואר 98. לטענתם, לבקשת משרד ראש הממשלה, הסכימה הנתבעת שתשלומי התמיכה יועברו תחילה לנתבעת והנתבעת תדאג להעבירם לידי משפחתו של התובע ותשמש רק כצינור להעברת הכספים. לטענתם, גם בעובדה זו יש כדי להעיד על כך שהנתבעת לא ראתה בתובע כעובד שלה בתקופת מאסרו.

לעניין פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע, טענו הנתבעים כי לפנים משורת הדין, העבירה הנתבעת לתובע את כספי הפיצויים שהופרשו לקרן הפנסיה במהלך השנים בסך 59,431 ₪. בנוסף, לפנים משורת הדין, אף שילמה לו הנתבעת השלמת פיצויי פיטורים (28%), עבור תקופת עבודתו, כולל עבור תקופת מאסרו בכלא המצרי, וזאת בסך של 39,369 ₪.

לטענתם, אין כל יסוד עובדתי או משפטי לשכר הקובע לפיו דורש התובע לחשב את פיצויי הפיטורים.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי יש לדחות התביעה כנגד הנתבעים 2 עד 4 על הסף, בשל היעדר יריבות.

דיון והכרעה
19.
התובע העיד בעצמו; מטעם הנתבעים העידו מר וולפסון ומר קורמן (הנתבעים 2 ו-4).

20.
לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את הראיות ושקלנו את טיעוני הצדדים, להלן קביעתנו.




סיכול חוזה העבודה בין הצדדים

21.
יש לבחון בראש ובראשונה, האם מעצרו של התובע במצרים באשמת ריגול עבור מדינת ישראל הביא לסיכול חוזה העבודה בין הצדדים. ככל שהתשובה לכך תהא חיובית, הרי שלא יהיה מנוס מדחיית התביעה, על כל רכיביה.

22.
בית הדין הארצי לעבודה נדרש לסוגיית הסיכול בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' נ' יוסי שוורץ (מיום 13.2.11) (להלן: "עניין קוקא").

פסק הדין עסק בעובדים פלסטינאים שעבודתם הופסקה עקב יישום תכנית ההתנתקות.

23.
בעניין קוקא, הדגיש בית הדין את האבחנה בין סיכול חוזה, על פי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, (הסיכול החוזי), לבין הסיכול החוקי.

24.
לעניין הסיכול החוזי- סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) קובע כדלקמן:
"פטור בשל אונס או סיכול החוזה
(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים"
.

25.
בית הדין הארצי סקר את התנאים לתחולת דין הסיכול החוזי:
"סעיף 18 מונה ארבעה תנאים לתחולת דין הסיכול החוזי. התנאי הראשון הינו הפרת החוזה. שלושת התנאים הנוספים הינם תנאי צידוק להפרת החוזה, באופן שרק בהתקיימם במצטבר, יינתן פטור למפר מתשלום פיצויים או מאכיפת החוזה: תנאי הצידוק הראשון הינו היעדר ידיעה או היעדר צפייה של המפר על הנסיבות המסכלות; תנאי הצידוק השני הינו אי יכולתו של המפר למנוע נסיבות אלה; תנאי הצידוק השלישי הינו התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה. יוסף, כי בפסיקת בית המשפט העליון נזכר גם הצורך בקיומו של קשר סיבתי בין התנאים האמורים לבין הפרת החוזה (ראה ע"א 291/82 פישברג נ' דים, פ"ד לט(2) 625, עמ' 629).
הדין הישראלי שם את הדגש על המבחן הראשון, הוא מבחן הצפיות
".
בית הדין הארצי הדגיש כי דין הסיכול החוזי במשפט הישראלי אינו נוקשה כבעבר והשינוי במגמת המשפט הישראלי באה לידי ביטוי, בין היתר,
במידת השפעת עקרון תום הלב בביצוע החוזה על סוגיית הסיכול (ראה לעניין זה ע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נ"ד(5) 506, עמ' 517.


26.
לעניין הסיכול החוקי, במובחן מהסיכול החוזי, נקבע בעניין קוקא כדלקמן:
"את מבחני הסיכול החוקי, ניתן להסיק מתוך התייחסות לדין הסיכול החוזי.
כל אחד מצדדיו של חוזה העבודה, בהיעדר תניה אחרת כמו למשל בחוזה לתקופה קצובה, 'נושא עימו בתרמילו' את הזכות להפסיק הימשכותו של אותו חוזה. לכן עצם הפסקת חוזה העבודה וביטולו, אינה בגדר הפרתו באופן המזכה באכיפה או בתשלום פיצוי על הפרת חוזה. זאת מחד לעניין הדין החוזי.
מאידך, יש ליתן את הדעת לכך שביטול חוזה העבודה וסיום קשר העבודה בין הצדדים שלא בהסכמתם, לא ייתכנו בשני אופנים בלבד, של פיטורים או התפטרות, כי אם גם באופן שלישי, שאינו פיטורים או התפטרות. זהו הסיכול החוקי לענייננו. במילים אחרות- בטלות חוזה העבודה שלא על ידי מעשה או מחדל של אחד מצדדיו, כי אם על ידי נסיבות חיצוניות אובייקטיביות שלצדדים אין יכולת למונען.
תנאי לחלות דין הסיכול החוזי על פי ס' 18 לחוק החוזים (תרופות) הינו- בטלות החוזה בגין הפרתו. משחוזה העבודה לא מופר, כאמור, עם ביטולו על ידי צדדיו הרשאים לבטלו, אין תחולה לגביו לדין הסיכול החוזי.
מבחן אי הצפיות, כמבחן התנאי הראשון לצידוק הפרת חוזה, כאשר מדובר בסיכול חוזי- לא רלבנטי כשלעצמו לעניין הסיכול החוקי, באשר גם אם באופן סביר ואובייקטיבי ניתן היה לצפות מראש את האפשרות שהתרחשה בפועל, עדיין התממשותה במציאות לא כרוכה בהכרח במעשה או מחדל של צד מצדדיו של חוזה העבודה.
לעומת זאת, התנאים השני והשלישי לצידוק הפרת חוזה, כאשר מדובר בסיכול חוזי, דהיינו: תנאי אי היכולת למנוע את אשר התרחש, ותנאי התרחשות הנסיבות המסכלות את קיום החוזה, שני תנאים אלה של סיכול חוזי, ראויים לאימוץ לגבי מבחן הסיכול החוקי
".

27.
בית הדין הארצי סיכם את דבריו לעניין הסיכול החוקי בקובעו כי הסיכול החוקי יחול כאשר חוזה העבודה בוטל ישירות בשל נסיבות חיצוניות, בין אם ניתן היה לצפותן מראש ובין אם לאו, ובלבד שלא ניתן היה למונען. במקרה שכזה, אין לומר כי צד עשה מעשה של הפסקת קשר העבודה, ולפיכך, יש לומר כי יחול כאן דין הסיכול החוקי:
"כאמור, סיכול חוקי משמעו, בטלות חוזה העבודה, ללא מעשה או מחדל של מי מהצדדים, בניגוד לרצונם או הסכמתם, באופן בו ביצוע חוזה העבודה הפך לבלתי אפשרי, עקב נסיבות שלא היה באפשרותם למונען".


28.
אין ספק כי מדובר במקרה חריג ושונה בעובדותיו ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה ועניינם סיום יחסי עובד ומעביד על רקע מאסר או מעצר של עובד.

הלכה פסוקה היא, כי במקרים בהם נשלח העובד למאסר בשל עבירה פלילית שביצע, הרי שמעצרו ניתק את יחסי העבודה ולא קמה לו אף זכות לפיצויי פיטורים(דב"ע לד/9/34 יוסף בן וחש עוזיאל נ' שאול שטרנשוס). זאת, שכן כאשר ביצע את העבירה הפלילית היה עליו לצפות מראש את המשמעות של מעשיו, קרי את האפשרות שייענש ובכך ייבצר ממנו להגיע עבודתו. לפיכך, לא עומדת לעובד כזה הגנת הסיכול, שכן החוזה סוכל באשמתו (ראה לעניין זה גם י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, הוצאת ניצן מהדורת 8/01, פרק 24, עמ' 3).

אלא שבעניינו של התובע מדובר במקרה ייחודי, שלא ניתן לייחסו כלל ועיקר לביצוע עבירה פלילית על ידי עובד.



בסיטואציה כה יוצאת דופן וקיצונית ניתן לומר כי ההגדרה שפורטה לעיל בדבר הסיכול החוקי היא היא המתאימה ביותר לנסיבות המקרה.

29.
אין כל ספק כי בתקופת מעצרו של התובע במצרים חוזה העבודה בוטל והפך לבלתי אפשרי.

באשר לנסיבות בעטיין אותו ביצוע הפך לבלתי אפשרי, לא שוכנענו כי יש להאשים בכך, לא
את התובע ואף לא את הנתבעת. חוזה העבודה בוטל שלא בעטיים של צדדיו, במעשה או במחדל. בטלותו נכפתה עליהם בעל כורחם על ידי צד שלישי, גורמי המשטר במצרים, שעצרו את התובע ולצדדים לחוזה לא הייתה כל אפשרות למנוע זאת.

30.
כאמור לעיל, בסיכול החוקי כלל אין רלוונטיות למבחן הצפיות.

על כן, טענותיו של התובע כי הנתבעים היו צריכים לצפות את מעצרו אין להן כל נפקות, עת בסיכול החוקי מדובר.

יתרה מכך, אף אם היינו מניחים, כטענת התובע, כי באופן סביר ואובייקטיבי ניתן היה לצפות מראש את האפשרות שהתרחשה בפועל (הנחה שלא הוכחה) הרי שעדיין, התממשותה במציאות לא כרוכה הייתה במעשה או במחדל של צד מצדדיו של חוזה העבודה.




מכל מקום, איננו מקבלים כלל את טענת התובע לפיה הנתבעת הייתה יכולה לצפות את
קרות האירועים שקרו.

מעצרו של התובע התרחש במדינה המקיימת קשרי שלום עם ישראל בתקופה בה לא היו אירועים קיצוניים במדינה אליה נשלח התובע וכמובן בתקופה בה המשטר במצרים היה יציב ולא כמות שהוא בימים אלה.

יוטעם עוד כי התובע היה אחד מכמה עובדים שנשלחו לעבוד במצרים מטעם הנתבעת ואשר להם לא אונה כל רע.

31.
לאור האמור לעיל, ומשקבענו כי חוזה העבודה בין התובע לנתבעת סוכל, הרי שרק מן הטעם הזה דין התביעה, על כל רכיביה, היה להידחות.

32.
מעבר לדרוש, אף אם היינו מרחיקים לכת וקובעים כי יחסי העבודה בין הצדדים לא נותקו וחוזה העבודה לא סוכל, הרי שניתן היה, לכל היותר, לראות בתקופת מאסרו של התובע כהפסקה ארעית בעבודתו.

במקרה כזה התובע לא היה זכאי לקבלת שכר עבודה מהנתבעת בגין תקופה זו ולשאר הזכויות הסוציאליות אותן תבע בכתב התביעה.

לעניין פיצויי פיטורים, הרי שסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע כי הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי העבודה, לא פוגעת ברציפות העבודה. עם זאת, תקנה 10(5) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964 קובעת כי אין לשלם עבור הפסקה זו פיצויי פיטורים.

לכן, התובע בכל מקרה
לא היה זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת מאסרו.



באשר לרכיב דמי הודעה מוקדמת- עולה מהראיות כי הוצע לתובע לחזור לעבודתו אך התובע העדיף לבסוף שלא לעשות כן (ראה עדותו של התובע עמ' 39 לפרוטוקול). לעניין זה, נציין כי איננו מקבלים את טענת התובע כי המייל מיום 17.5.05 ששלח מר קורמן למנהלת משאבי האנוש בנתבעת (מוצג ת/12), מלמד כביכול על כוונת הנתבעת שלא להעסיק את התובע.


מר קורמן ציין במייל זה כי :
"עזאם מבין את העניין כי ככל הנראה בסיטואציה שנוצרה (סגירת מתפרות) אין לו מה לחפש בחברה".
אנו מקבלים
את האמור בתצהירו ובעדותו של מר קורמן כי הנתבעת הייתה מעוניינת להשיבו בחזרה לעבודה ולהכשירו לצורך כך (סעיף 39 לתצהיר; עמ' 61, 67-65 לעדותו);

מכאן שהתובע גם לא היה זכאי לדמי הודעה מוקדמת.


לאור האמור בפסקה זו, הרי שגם אם היינו קובעים כי החוזה לא סוכל ויחסי העבודה לא נותקו, עדיין דין התביעה על כל רכיביה היה להידחות.

האם הנתבעת ראתה את התובע כעובד שלה בתקופת מאסרו
:
33.
על אף קביעתנו לעיל לעניין סיכול חוזה העבודה, נתייחס להלן גם לטענת התובע לפיה התנהגותה של הנתבעת והמצגים שהציגה, מלמדים על כך שראתה בתובע כעובד שלה בתקופת מאסרו.

34.
אין חולק כי בחודשים הראשונים שלאחר מעצרו של התובע, המשיכה הנתבעת לשלם למשפחתו של התובע (באמצעות חשבון הבנק של התובע) תשלום חודשי בגובה שכרו הרגיל, כנגד הוצאת תלוש משכורת. בתצהיריהם ציינו מר קורמן ומר רבינוביץ כדלקמן:
"ברור היה לתפרון, כי אינה יכולה להפקיר את משפחתו של עזאם, שמקור הכנסתה היחיד נגדע באחת. משכך המשיכה תפרון להעביר למשפחתו של עזאם, מטעמים אנושיים גרידא, סכום תמיכה בגובה משכורתו החודשית...".
בתלושי השכר בגין חודשים אלה צוין:
"משולמת משכורת רגילה כעל חשבון. התחשבנות תיערך בשלב מאוחר יותר".
בנוסף, אין חולק כי הנתבעת אף סייעה למשפחתו של התובע ברכישת כרטיסי טיסה למצרים עבורם.

35.
מתצהיריהם של הנתבעים, שלא נסתר, עולה כי עלויות התמיכה החודשית כנגד הוצאת תלוש משכורת, בגין התקופה שמ-11/96 עד 4/98, עמדו על סך של 28,564$. עוד עולה כי עלויות כרטיסי הטיסה למצרים לתקופה זו עמדו על סך של 23,021$ (ראה נספח ג' לתצהיר מר קורמן).




לאחר כשנה וחצי במהלכה, כאמור, העבירה הנתבעת למשפחת התובע את הסכומים הנ"ל, פנה מר קורמן למנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, מר משה ליאון, במכתב מיום 24.4.98, וציין בפני
ו כדלקמן:
"בתחילת נובמבר 1996 נעצר עזאם ומאז כלוא במצרים לאחר שנדון ל-15 שנות מאסר בעוון ריגול לטובת מדינת ישראל..למותר לציין שמאז חדלו ופסקו יחסי עובד ומעביד בינינו ובין הנ"ל, אין אנו חבים לו ו/או כלפיו ו/או כלפי משפחתו ולא כלום.
כשהחלה הפרשה, עמדה בראש מעיינינו שאלת שחרורו של עזאם ומטבע הדברים לא נכנסנו לשיקולים כספיים וכל אימת שנדרשה פעילות הכרוכה בעלות כספית היא בוצעה.
במשך החודשים הראשונים, נטינו להאמין כי שחרורו של עזאם קרוב, על כן גם המשכנו לשלם לאשתו ולארבעת ילדיו שנשארו בארץ את משכורתו. כמו כן, עזרנו למשפחה (במימון) להגיע מעת לעת לביקורים בכלא המצרי וזאת על מנת 'להחזיק את עזאם עם הראש מעל למים'.
מדי פעם פנינו לגורמים שונים ובהם משרד ראש הממשלה (מזכיר הממשלה ועוד), לשכת שר התעשייה ואחרים, בבקשה לדאוג לצדדים הכספיים של המשפחה (כתחליף למשכורת, עזרה במימון ביקורים בכלא ועוד). לצערנו, לא נענינו בחיוב. למעשה בחלק מהמקרים אף לא נענינו כלל, היינו התעלמות מוחלטת...
לכולי עלמא ברור כי אם היה מרגל, על המדינה לשאת בעלויות הכספיות, לחילופין אם אינו מרגל, אלא חטוף פוליטי בשל היותו ישראלי, גם כאן על המדינה חלה חובת הדאגה לאזרחיה, כולל נשיאה בעלויות.
כשראינו את ההתעלמות מצרכי המשפחה, נהגנו כאזרחים הגונים ומימנו עלויות שונות אולם ברור כי כחברה פרטית אין ביכולתנו ואין זה מתפקידנו לממן העלויות.
כיום, לאחר יותר משנה וחצי, החליטה חברתנו להפסיק מימון עלויות אלו, אנו מבקשים כי רשות ממשלתית כלשהי תיקח אחריות על נושא זה. כמו כן, אנו מבקשים להשיב לנו כספים שמומנו באופן זמני על ידנו...
".

אם כן, ממכתבו של מר קורמן עולה בבירור כי הנתבעת לא ראתה בהתנהגותה כמעידה על המשך קיום יחסי עובד מעביד עם התובע. מר קורמן ציין בפירוש כי יחסי עובד מעביד פסקו מלהתקיים. עם זאת, הנתבעת מצאה לנכון להמשיך לשלם את משכורתו ואף לממן את ביקורי משפחתו במצרים על מנת לסייע ככל שניתן למשפחתו. בד בבד, כאמור,
ביקשה הנתבעת כי המדינה תיקח אחריות על הנושא וכן תחזיר לנתבעת כספים שמומנו על ידה.

36.
בעקבות זאת, סוכם לבסוף בין הנתבעת למשרד ראש הממשלה,
כי החל מחודש ינואר 98 כל סכום שהעבירה ו/או תעביר הנתבעת למשפחתו של התובע, ימומן על ידי המדינה והנתבעת תקבל החזר מלא של כל העליות הכרוכות בביצוע תשלומי התמיכה.

למעשה, אין חולק כי החל מחודש ינואר 98 הנתבעת שימשה רק כצינור לצורך המשך העברת הכספים למשפחת התובע.

נתון זה, כשלעצמו, יש בו כדי להעיד על כך שהנתבעת לא ראתה עוד בתובע כעובד שלה
בתקופה זו.

37.
איננו מקבלים את האמור בתצהירו של התובע כי "בדרך מקרה", כדבריו, נודע לו כי המדינה נשאה בעלות שכרו ולא הנתבעת. התובע העיד בעצמו
כי נודע לו ממשפחתו כי בשלב מסוים הנתבעת שימשה כצינור להעברת הכספים מהמדינה אליו (עמ' 13, 42 לפרוטוקול). לא הוצגה כל גרסה מטעמו כיצד דבר זה נודע כביכול "בדרך מקרה", כטענתו. על כן, אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי משפחתו של התובע ידעה אל נכון כי כל אותו זמן המדינה היא שנשאה בעלויות התמיכה במשפחתו.

38.
אין חולק כי הסכום שהועבר למשפחת התובע על ידי המדינה הוגדל מפעם לפעם במהלך התקופה בה שהה בכלא המצרי. ההחלטה על גובה הסכום שהועבר, הייתה בידי רשויות המדינה בלבד וכלל לא בידי הנתבעת, שהייתה כאמור רק צינור להעברת הכספים.
יתרה מכך, החל מחודש ינואר 03 הוסכם עם נציבות מס הכנסה כי מהסכומים שיועברו למשפחתו של התובע על ידי המדינה באמצעות הנתבעת, לא ינוכה מס הכנסה.

גם בעובדות אלו יש כדי להעיד כי הסכומים שקיבל מהמדינה, באמצעות הנתבעת, לא היוו שכר עבודה ואף בהן יש כדי להעיד על ניתוק, או לכל הפחות הפסקה, ביחסי העבודה.

39.
התובע צירף לתצהירו העתק מכתבים ששלחה הנתבעת לגורמים שונים על מנת לסייע לו: מכתב מיום 3.12.01 לנציבות מס הכנסה לצורך אי תשלום מס בגין התשלום שמועבר לו כמשכורת; מכתב מיום 5.12.01 לחברת בזק להעמדת קו טלפון לשימוש המשפחה ללא תשלום; מכתב מיום 6.12.01 למוסד לביטוח לאומי לצורך העברת התובע לוועדה לקביעת נכות; התובע העיד בתצהירו כי מכתבים אלה מלמדים כי הנתבעת המשיכה לראות בו כ"עובד" שלה לכל דבר ועניין, שכן במכתבים אלה צוין כי התובע הינו "עובד החברה".
איננו מקבלים טענה זו.
ציון העובדה שהתובע הינו "עובד החברה" נעשה לצורך מתן לגיטימציה לפניית הנתבעת לגורמים אלה. שהרי אם לא הייתה מציינת עובדה זו, לא הייתה זוכה כלל למענה מאותם גורמים. לעניין זה, אנו מקבלים את עדותו של מר קורמן כי הדבר נעשה לצורך ניסיון לסייע למשפחה וכלל לא נגע לפאן המשפטי של הגדרת "עובד" (עמ' 60-59 לפרוטוקול).

40.
אין חולק כי הנתבעת שיחררה לטובת התובע את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה בסך 59,431 ₪: במכתב מיום 3.5.05, פנתה הנתבעת לקרן הפנסיה וציינה כי אין לה התנגדות לשחרור כספי התגמולים והפיצויים שנצברו לזכותו. עוד צוין במכתב, כי התובע עבד בנתבעת מיום 2.11.89 ועד ליום 31.12.04, קרי כולל כל התקופה בה שהה במעצר במצרים.
בנוסף, אין חולק כי בחודש יוני 06 שילמה הנתבעת לתובע השלמת פיצויי פיטורים (28%)
בסך 39,369 ₪, שחושבו לפי התשלום החודשי האחרון שהועבר לתובע, במכפלת התקופה שמיום 2.11.89 עד ליום 31.12.04 (ראה טופס 161- מוצג ת/11).

סך הכול קיבל התובע מהנתבעת פיצויי פיטורים בסך 98,800 ₪.

התובע טען כי המסמכים הנ"ל מעידים כי היה עובד הנתבעת גם בתקופת מאסרו וכי התשלום שהועבר לו היה בגדר שכר עבודה.

לא מצאנו לקבל טענה זו.

לעניין זה, אנו מקבלים את האמור בתצהירו של מר קורמן (סעיפים 58 ו- 67 לתצהיר) כי צוין שהתובע עבד בנתבעת עד ליום 31.12.04, כדי לשמור על רציפות זכויותיו הפנסיוניות, לאור העובדה שהנתבעת המשיכה להפריש לקרן הפנסיה גם בתקופה בו שהה במעצר (הפרישה לקרן הפנסיה מתוך הכספים שתחילה שילמה בעצמה ומחודש ינואר 98 שולמו על ידי המדינה).

אין במסמכים אלה בלבד כדי להעיד על קיומם של יחסי עובד מעביד בתקופת מאסרו.

כאמור, הסקנו כי הנתבעת כלל לא הייתה מחויבת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בגין התקופה נשוא התביעה, אך שילמה לו לבסוף פיצויי פיטורים בסך כולל של 98,800 ₪.
עם שחרור כספי השלמת פיצויי הפיטורים, הנתבעת ציינה במפורש, במכתבה מיום 29.6.05, כי:
"למען הסדר הטוב, יצוין, כי תשלום ושחרור פיצויי הפיטורים כאמור לעיל- נעשים לפנים משורת הדין ומבלי להודות בחבות כלשהי של תפרון כלפיך".

לא ראינו בתשלום זה, שנעשה לפנים משורת הדין, ואף לא ובייחוס כל תקופת המאסר לצורך שמירת רצף הזכויות בקרן הפנסיה כדי לפעול לחובתה של הנתבעת ולהעיד על קיומם של יחסי עובד ומעביד.

41.
לעניין טפסי 106 שהוצגו על ידי התובע בדיון (ת/5 – ת/9) בהם אישרה הנתבעת כי התובע עבד אצלה בתקופת מעצרו – הואיל והנתבעת המשיכה להעביר למשפחתו של התובע את התמיכה החודשית באמצעות תלוש המשכורת שלו, הרי שלא הייתה לנתבעת כל ברירה אחרת מלבד לדווח עליו כעובד שלה ולהציג בפני
רשויות המס אישור על תשלומים וניכויים בגין כל שנת מס. אנו מקבלים את עדותו של מר קורמן (עמ' 63-62 לפרוטוקול) כי הדבר היה הכרחי, לאור העובדה שהתשלום ניתן לתובע
כנגד תלוש משכורת.

42.
לסיכום, איננו מקבלים את טענת התובע לפיה ניתן ללמוד מהתנהגות הנתבעת כמלמדת על קיומם של יחסי עובד מעביד בתקופת מאסרו ו/או על כך שהכספים שהועברו למשפחתו בתקופה זו מהווים שכר עבודה.

כאמור, הנתבעת ציינה בפירוש במכתבה למנכ"ל משרד ראש הממשלה מיום 24.4.98, כי פסקו יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע. עם זאת, הנתבעת ראתה עצמה מחויבת למשפחתו של התובע והמשיכה להעביר לה תמיכה חודשית כנגד הוצאת תלוש משכורת. תחילה שילמה בעצמה ובהמשך דאגה שכספים אלה ישולמו על ידי המדינה ופעלה כצינור להעברת הכספים. בנוסף, לפנים משורת הדין שיחררה את כספי הפיצויים שנצברו לזכות התובע ואף שילמה לו השלמת פיצויי פיטורים גם עבור התקופה בה שהה במעצר.

אין כל ספק כי הנתבעת פעלה ברגישות הראויה בטיפול בעניינו הטראגי של התובע ואף מעבר למה שהייתה מחויבת על פי דין לעשות. לא סברנו כי יש לזקוף התנהגות אנושית ראויה זו לחובתה ולהסיק על קיומם של יחסי עבודה בתקופה הנדונה.

43.
אף הרבה מעבר לנדרש, יש להוסיף התייחסות לתביעה לשכר עבודה בגין 24 שעות ביממה עבור התקופה בה שהה התובע בכלא.

גם אם היה נקבע כי התנהגותה של הנתבעת מלמדת על קיומם של יחסי עובד מעביד
וכי יש לראות בתשלום שהועבר לתובע כשכר עבודה, הרי שתביעה בהיקף זה ספק רב אם יש לה על מה לסמוך.








התובע טען בסיכומיו כי הזמן שבו עובד אינו רשאי לעשות כרצונו במסגרת העבודה, נחשב כשעות עבודה לכל דבר והפנה לפסיקה שעסקה בעובדי סיעוד (ע"ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו נ' עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין ז"ל, 2005; בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'
(2009)).
עם זאת, לא יכול להיות חולק כי בענייננו כלל אין המדובר בשעות שהעביר התובע במסגרת העבודה. "שעות העבודה" הן השעות בהן עומד העובד לרשות העבודה ואילו התובע כלל לא עמד לרשות הנתבעת.

לא ראינו גם לקבל את טענתו החלופית של התובע, לפיה יש להוסיף לשכר הקובע גם את התשלום החודשי בסך 500$ שקיבל מהשותף המצרי, שעה שהוא הגדיר בעצמו תשלום זה כהוצאות אש"ל, שמטבען אינן נחשבות כחלק מהשכר הקובע ומכל מקום, אינן רלבנטיות כלל ועיקר לסיטואציה אליה נקלעו הצדדים.

כך גם לעניין הסכום של 90$ שקיבל מהנתבעת עבור כל יום בו שהה במצרים במסגרת עבודתו בטרם מעצרו- עולה מהראיות כי המדובר בתשלום נוסף בגין הוצאות ולעניין זה מצאנו לקבל את עדותו של מר קורמן (עמ' 58-59 לפרוטוקול). בכל מקרה,
לא ברור על מה נסמך התובע בתביעתו להכפיל סכום זה עבור כל יום בו שהה בכלא.

אחריות הנתבעים 2-4

44.
כאמור, משנדחתה התביעה, הרי שנדחתה כלפי הנתבעים כולם.



עם זאת, כך או כך, לא הוכחה כל עילת תביעה אישית נגד הנתבעים ולא בוסס כלל ועיקר כל טעם או נימוק להרמת מסך ההתאגדות. טענתו היחידה של התובע כנגד הנתבעים הייתה כי כיהנו כנושאי משרה בנתבעת והתנערו ממחויבותם.


כאמור, שוכנענו ההיפך הגמור מכך.










סוף דבר
:

45.
לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה, על כל רכיביה.

46.
אין כל ספק כי סכום התביעה אדיר המימדים מצדיק הטלת הוצאות גבוהות במיוחד כנגד התובע עם דחיית תביעתו, במלואה.

עם זאת, מצאנו לנכון, נוכח תלאותיו הרבות והסבל הרב שהיה מנת חלקו שלא לפסוק הוצאות לחובתו, הגם שאנו מודעים להיקף ההגנה שנדרש לנתבעים, ודאי תוך הוצאת סכומים לא מבוטלים בגין התביעה.



ניתן היום,
17
באפריל 2011 , בהעדר הצדדים.





נ.צ. מר בילוגורסקי

מיכל לויט
,שופטת

נ.צ. מר כהן







תעא בית דין אזורי לעבודה 10075/06 עזאם עזאם נ' תפרון בע"מ, אריה וולפסון, זיגי רבינוביץ ואח' (פורסם ב-ֽ 17/04/2011)