פסקי דין על פנחס בן ישי | פסקי דין על אבי לוי

1519/96 א     19/02/2001




א 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי





התובע
פנחס בן ישי
בעניין:
- נ ג ד -

הנתבעים
1. אבי לוי

2. איקונוכלסט בע"מ
3. ציון חברה לביטוח בע"מ
עו"ד ד' אור-חן

בשם התובע:
עו"ד א' גדות

בשם הנתבעים:

פ ס ק - ד י ן

א' - כללי:

1. ביום 13.12.94 נפגע התובע בתאונת עבודה, כאשר שבב מתכת חדר אל עינו הימנית וגרם לה לעיוורון. בשל אירוע זה הוגשה על-ידו התובענה שלפנינו, לפצותו על נזקיו. בזמן קרות התאונה עבד התובע כשכיר אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), הנשלטת על-ידי הנתבע מס' 1 ומבוטחת מפני סיכונים כגון אלה, אצל הנתבעת מס' 3.

2. התובע, יליד 21.1.52, התמחה בעבודות נגרות מיוחדות להקמת תפאורות, בעיקר לסרטים. עיסוק זה דורש מיומנות רבה במלאכת הנגרות ובנוסף לכך ידיעה בעבודות מסגרות, צביעה וטיח, תוך שילוב עם גישה אומנותית ושליטה על מגוון רחב של חומרים בלתי שגרתיים. במשך השנים הפך התובע לבעל מקצוע מוכשר ומבוקש ביותר. תקופה מסוימת במהלך שנות ה80-' הוא שהה בחוץ לארץ, במסגרת עבודתו הנ"ל. גם לאחר ששב לארץ, הוזמן מפעם לפעם לבצע עבודות תפאורה במדינות שונות. בשלהי שנות ה80-' עבד כעצמאי, אולם בסמוך לשנת 91' שב לעבוד במעמד של שכיר, בהתקבלו לעבודה אצל הנתבעת. אף-על-פי-כן היה מקבל עבודות נוספות, כל אימת שהזמינוהו במיוחד לשם כך. במקרה מסוים גם בוצע לו תשלום באמצעות הנתבעת, על-מנת שיוכל להנפיק למזמין חשבונית כדין (עמ' 62 ש' 3-1). בין הצדדים אין אפוא מחלוקת, כי בעת אירוע התאונה עבד התובע כשכיר לכל דבר, בשירותיה של הנתבעת.

התאונה ותוצאתה:
3. במועד התאונה התבקש התובע להכין משקוף של דלת, הנפתחת לשני הצדדים. לשם כך היה עליו לנסר ממשקוף קיים, שנרכש במיוחד, את חלק העץ המונע פתיחה דו-כיוונית. לפני שהחל במלאכת הניסור, דאג להסיר מהמשקוף את כל המסמרים וסיכות החיזוק שהיו גלויים בו. עבודת הניסור בוצעה במכונה מסוג קרייזיק, שהייתה מצויה במפעל הנתבעת. המדובר במכונת ניסור מסוג ישן ביותר, אשר חוברה באופו פרטיזני אל שולחן עבודה רחב מימדים, המאפשר חיתוך חלקים גדולים של עץ, כגון משקופים לאורכם. סביב מסור זה לא היה מיגון כלשהו, ובעת העבודה לא הרכיב התובע משקפי מגן. במהלך ביצוע עבודת הניסור, ניתז עצם מתכתי וחדר אל תוך עינו הימנית. במהלך השנתיים שלאחר האירוע עבר התובע שלושה ניתוחים, אולם לא היה בדבר כדי להציל את העין. כיום, כאמור, הוא לוקה בעיוורון מוחלט בעין ימין, ולטענתו גם סובל מכאבים ומרגישות.

ב' - האחריות לאירוע התאונה:

טענות הצדדים בשאלת האחריות:
4. בין הצדדים סבה מחלוקת בשאלת האחריות לאירוע התאונה. לטענת התובע, הפרה הנתבעת חובה חקוקה, בכך שלא דאגה לגידור לבטח של המסור. בשלב מוקדם יותר טען התובע גם להפרת חובה חקוקה, בשל אי אספקת משקפי מגן, אולם, בסיכומים חזר בו בא-כוחו המלומד מטענה זו (עמ' 72 ש' 2-1). הטעם לכך היה, שהחובה החקוקה לאספקת משקפי מגן נכללה רק בתקנות שהותקנו לאחר אירוע התאונה. לפיכך, במועד התרחשותה לא חלה חובה סטטוטורית בנושא. עוד טוען התובע לעוולת רשלנות כלפיו, מכיוון שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות מספיקים. לחלופין עתר להעביר את נטל ההוכחה לאי קיומה של התרשלות, אל שכמי הנתבעת.

הנתבעים מבקשים לדחות את האחריות המופנית כלפי הנתבעת, באין חובה חקוקה שהופרה על-ידה בנוגע לאספקת משקפי מגן. לטענתם גם לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש, בין החובה לגדר מסור לבטח לבין השבב שעף אל תוך עינו של התובע. כמו-כן הם חולקים על הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת, בשים לב לכך שהתובע היה העובד הבכיר והמיומן במקום. לפי הודאתו בעדותו, מעולם לא נהג להשתמש במשקפי מגן במהלך ביצוע עבודות נגרות (עמ' 28 מש' 27 - עמ' 29 ש' 2). לאחר שהסיר את כל החלקים המתכתיים הגלויים במשקוף (סיכות ומסמרים), נגרם הנזק, שאף אליבא דגרסת התובע הוא היה בלתי צפוי (עמ' 28 ש' 25-20). בנסיבות אלו אין מקום, לטענת הנתבעים, לזקוף לחובת הנתבעת הפרת חובת זהירות כלשהי. לכל היותר המדובר מבחינתם אך ב"מזל רע".

חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט:
5. כל אחד מהצדדים תמך את טענותיו בשאלת האחריות, בחוות-דעת של מומחה לבטיחות מטעמו. לבסוף הם הסכימו, כי בנושא זה ימונה מומחה יחיד מטעם בית המשפט, המהנדס מר א' מרכוס (עמ' 32 ש' 25-21). לאור האמור, אין עוד צורך להיזקק לרשום בחוות-דעת המומחים מטעמם.

בחוות-דעתו התייחס המומחה המוסכם להעדרה של חובה סטטוטורית בתקופת אירוע התאונה, בנוגע לאספקת משקפי מגן למועסקים בעבודות נגרות. לעומת זאת, אז כמו גם עתה, חלה חובה לגדר לבטח חלקים מסוכנים במסור החשמלי, מכוח הוראות סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל1970-. הואיל וחובת הגידור לבטח מוטלת באופן מוחלט על המעסיק, אין לדעתו לזקוף על העובד את האחריות בשל אי המילוי אחר חובה זו. ואולם, לגופו של עניין דעתו היא, כי חובת הגידור לבטח נועדה אך למנוע מגע כלשהו של איברי גוף העובד בלהב המסור המסתובב, ולא לשם הגנה עליו מפני שבבים ניתזים. מכיוון שבענייננו לא נגרמה פגיעה מלהב המסור, אין מתקיימת לדעתו זיקה סיבתית בין חובת המיגון לבין התוצאה.

גם בכל הנוגע לאי הדרכת העובד, אודות סיכונים שבעבודה ליד מסור מכני, אין המומחה רואה השפעה ממשית לענייננו. אלה הם פני הדברים, נוכח העובדה שהתובע עבד שנים רבות כעצמאי ונחשב לבעל מקצוע מיומן ובכיר ביותר. עם זאת, מתוך ניסיונו ציין, כי וותק מקצועי אינו משמש ערובה למניעתן של תאונות עבודה, שאירעו גם לנגרים מנוסים.

בסיכומם של דברים מצא המומחה, כי בנסיבות העניין שלפנינו אין מתקיימת הפרת חובה חקוקה כלשהי. למרות עמדתו האמורה, הציע לבסוף לחלק את האחריות בין שני הצדדים. טעמיו למסקנה זו היו, שהנתבעת מצדה התירה לתובע לעבוד על מכונה בלתי מגודרת; והלה, כבעל מקצוע מיומן, צריך היה מצדו לדעת, כי חלקי המשקוף מחוברים בסיכות. על-כן, היה עליו לבדוק מראש כיצד מחוברים חלקי המשקוף זה לזה. לו עשה כן יכול היה לבצע את העבודה, באופן שהיה בידו לנקוט באמצעי זהירות מפני האפשרות, שמא שבב מתכתי יעוף כלפיו במהלך ביצוע עבודת הניסור.

עוולת הפרת חובה חקוקה:
6. אכן, סעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה, מתייחס לחובה סטטוטורית לגדר לבטח כל חלק מסוכן "במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת". הגידור מיועד אם-כן, להגן על העובד מפני חדירה של איבר מאיברי גופו אל האזור המסוכן שבמכונה. ואולם, לא נראה הכרחי הדבר לצמצם את מסגרת הקשר הסיבתי, עקב החובה האמורה, רק למקרים שבהם חדר איבר גוף אל השטח המסוכן. מתוך תכלית הנורמה המגנה ניתן לקבוע, כי חובת המעביד לדאוג לגידור לבטח של רכיבים מסוכנים, מיועדת לשמור על העובד ולהגן עליו מפני כל נזק, אשר גידור כאמור - בהיקף הנקוב בפקודה - יכול היה למנעו באופן סביר. בנסיבות אלו, גם הינתזות של שבבים יכולה להיחשב בגדרו של סיכון, הנובע מהחלק המסוכן במכשיר. כך, למשל, בשל פעולתו המהירה של המסור החשמלי (השוו: ע"א 697/72 ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד כח(1) 429, 432 מול ה'-ו').

7. הסוגייה דלעיל נוגעת, למעשה, לרכיב הקשר הסיבתי המיוחד בעוולת הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בנוסף לכך שצריכים להתמלא רכיבי העוולה, בדבר קיומה של חובה חקוקה בזיקה לחיקוק אשר לפי פירושו הנכון נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; ומעבר לדרישת קיומו של קשר סיבתי רגיל, בין החובה לבין תוצאת ההפרה - נדרש גם, כי הנזק אשר נגרם לניזוק, יהיה מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. לדידי, אין מניעה מלפרש תנאי זה בהרחבה, בכל הנוגע לתאונות עבודה, באופן שחובת הגידור לבטח של חלק מסוכן במכונה, תיועד למניעת כל הנזקים העלולים להיגרם לעובד אלמלא אותו הגידור, ולא רק עקב מגע ישיר בין פלג גופו של העובד עם החלק המסוכן. זוהי מסקנת לוואי הנגזרת מחובת הגידור לבטח, מבלי להוסיף להיקף האחריות. המדובר אך בראיה רחבה יותר של הקשר הסיבתי לתוצאות.

8. דא-עקא, שבענייננו לא הוכח די הצורך, כי גידור לבטח, כפי הנדרש בסעיף 37 לפקודה הנ"ל, היה מונע את האפשרות של הינתזות שבב מן הסוג האמור. ודוק: הגידור מכוח הפקודה הנ"ל מיועד בעיקרו למנוע חדירה של איבר אל תחום האזור המסוכן. איברי אדם הם גדולים ביותר, ביחס לשבבים הניתזים במהלך ניסור העץ. לפיכך, על התובע היה להוכיח, במאזן ההסתברות החל עליו, כי המדובר בנזק מן הסוג שגידור לבטח במתכונת המפורטת - כפי הרגיל והמקובל - יכול היה למנעו. בנטל זה הוא לא עמד להנחת דעתי. המומחה מר מרכוס, התייחס לנושא האמור בסיכום חוות-דעתו (עמ' 4, סעיף 7), כדלקמן:
"לדעתי קיים ספק אם חוסר הגידור הוא שגרם לתאונה, כי יתכן שגם מגן כיפה לא היה עוצר את שבב המתכת שניתז לעינו של התובע".
על עמדתו זו הוא לא נחקר בבית המשפט, מכיוון שאיש מהצדדים לא הזמינו לחקירה נגדית. כמו-כן, לא נשלחו אליו שאלות הבהרה בנושא.

9. לאור האמור, לא הוכח בענייננו קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה.

עוולת הרשלנות:
10. בנוגע לעוולת הרשלנות אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי לנתבעת, כמעבידה של התובע, חלה כלפיו חובת זהירות. הפלוגתא סבה על שאלת היקפה של החובה הקונקרטית ועל אמצעי הזהירות שננקטו.

התובע טוען להתרשלות, מכיוון שהמדובר במכונה ישנה שהותקנה באופן פרוביזורי, בנסיבות שבהן לא סופקו משקפי מגן וכאשר לא הדריכוהו אודות הסיכונים האפשריים מהעבודה על המסור, דוגמת הינתזותן של סיכות מתכתיות סמויות בתוך העץ שעליו הוא עובד. את העניין האחרון ניתן לסלק משולחן הדיונים כבר עתה, מכיוון שהתובע העיד במפורש, כי בטרם החל במלאכת הניסור, דאג לנקות את משטח המשקוף ממסמרים ומסיכות מתכת. גם לדידו, מיקומה של הסיכה, שחלק ממנה ניתז אל עינו, לא היה צפוי (עמ' 28 ש' 25-20). לא נראה אפוא, כי בנסיבות העניין היה לנתבעת, באמצעות מר לוי, מידע טוב יותר מזה שהיה בידי התובע, אודות אפשרות קיומו של הסיכון האמור, לאמור, הימצאותן של סיכות מתכתיות סמויות בתוך העץ. כזכור, לנושא זה התייחס המומחה מר מרכוס, עת ציין, כי בעל מקצוע ברמתו של התובע "היה צריך לדעת שקיימים גם חיבורים בעזרת סיכות והיה צריך לבדוק, לפני תחילת הניסור, איך מחוברים חלקי המשקוף זה לזה" (עמ' 4, סעיף 7, פרק הסיכום בחוות הדעת).
לעומת זאת, יש ממש בטענות התובע בדבר הפרת חובת הזהירות הנוגעת לאמצעי ההגנה האחרים ולאכיפת נורמות הבטיחות אצל הנתבעת.

11. ברור וידוע לכול, כי מעביד חב חובת זהירות לעובדיו. חובה זו כוללת, בין היתר, גם אספקה של כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים, מתן הדרכה נאותה ודאגה לכך שהעובדים ישננו היטב את ההנחיות, בדבר שיטות העבודה הבטוחות. המעביד אינו יוצא ידי חובתו, אך מעצם הספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו גם לפקח באופן יעיל על ביצוע ומילוי כראוי של כל ההנחיות (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 212-211; ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172, 178-177; ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 מול ב').

מכיוון שהמעביד חייב להנחיל לעובדים נוהלי עבודה ברורים לבטיחות ולגהות, אין הוא רשאי להניח, כי הללו ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "...מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, 790 מול ג'-ד'). זאת ועוד, העובדה שלא חלה חובה סטטוטורית לספק לעובדים משקפי מגן, אינה מלמדת בהכרח על-כך, שבזמן קרות התאונה לא הייתה מוטלת על המעביד חובת זהירות לעשות כן. נבהיר זאת להלן.

התקנות בדבר אמצעי ציוד המגן שהיו בתוקף בעת התאונה, הן משנת 68' (תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשכ"ט1968-). לפי תקנות אלו, נדרשו אמצעי מגן כלפי עובד העוסק ב"תהליך מסוכן לעיניים", כמוגדר שם בתקנה 1. בהתאם לרשום שם בתקנה 17: "לא יועבד עובד בתהליך מסוכן לעיניים, אלא אם הוא מרכיב משקפי מגן...". דא-עקא, שתהליך מסוכן לעיניים פורט שם בתוספת, מבלי שיכלול עבודות נגרות בעץ. מצב משפטי סטטוטורי זה השתנה, עם התקנת תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד-מגן אישי), תשנ"ז1997-. לפי תקנה 3 וסעיף 4 לתוספת שם, מוטלת חובה על המעביד לספק משקפי מגן, גם כנגד סיכונים מכניים ובכללם עבודה במכונות לעיבוד עץ.

התקנות החדשות הנ"ל משקפות למעשה את נורמת הזהירות, כפי שהתפתחה בפסיקה במהלך השנים, עד שהשתרשה. מאז שנות השישים, עת הותקנו התקנות הקודמות, חלו תמורות ושינויים בחברה הישראלית, בכללם מודעות ויתר הפנמה של החובה, לנקוט באמצעי זהירות במהלך העבודה. מכוח נורמת הזהירות חלה על המעביד החובה, לספק לעובד אמצעים מגנים ובכללם משקפי מגן, זאת גם מפני סיכונים שאינם סטטוטוריים. בכלל אלה חלים סיכוני הינתזות של שבבי עץ או חלקי מתכת אחרים, במהלך ביצוע עבודות הניסור.

בהקשר לעניין דומה נפסק, כי מכוח חובת הזהירות מוטל על המעביד לספק משקפי מגן, במקרה של יציקת בטון, אף באין חובה סטטוטורית לעשות כן (ע"א 598/71 פטיש בערבון מוגבל נ' חג'אני, פ"ד כו(2) 253, 254 מול ב'-ג'). כה נאמר שם:
"השופט מצא כי המערערת הפרה את חובת הזהירות שחבה לעובדה בכך שנמנעה מלצייד את העובדים העוסקים ביציקה או הנוכחים בקרבת מקום במשקפי מגן או סוככי עיניים. אמנם לא הותקנה תקנה מכוח פקודת הבטיחות בעבודה, המחייבת הרכבת אמצעי מגן בשעת היציקה, אך תמימי דעים אנו עם השופט שעובדה זו לבדה אין בה כדי לפטור מעביד מחובת הזהירות שהוא חב לעובדים על-פי דיני הנזיקין הכלליים".
ואכן, הנתבעת והנתבע מס' 1 היו מודעים לחובתם זו, אלא שלטענתם הם עמדו בה. ודוק: בעדותו טוען הנתבע מס' 1, כי בפועל הוא סיפק לעובדים משקפי מגן (סעיף 9(ה), בעמ' 4 לתצהירו). כך העיד שם בנושא: "היו אצלנו אביזרים רבים, לרבות משקפי מגן. התובע היה יכול להשתמש במשקפיים כאלה אילו רצה בכך. המשקפיים היו זמינים עבורו והוא היה צריך רק ליטול אותם ממקומם...". פשיטא, שהוא ראה לעשות כן מכוח חובת הזהירות, שהרי אפילו הוא לא טען, כי נהג כך מעל ומעבר לסטנדרד הסביר הנדרש. בדומה העיד גם מר נופר, המנהל עסק דומה. הלה ציין, כי ליד כל מכונה במפעל שלו מצויים משקפי מגן וקיים שילוט המורה לעובד להשתמש בהם. בפועל הוא גם נוהג להעיר לכל עובד הנמנע מלהשתמש במשקפי המגן, כאשר הדבר נדרש (עמ' 24 ש' 14-13).

12. בכל הנוגע למחלוקת, האם בפועל סופקו על-ידי הנתבעת משקפי מגן, ניתן לקבוע כי משקפי מגן היו בנמצא בבית המלאכה, אולם הם לא הונחו במקום נגיש ובולט, ליד כל מכונה, לעודד ולהנחות את העובדים להשתמש בהם. ואכן, התובע אינו טוען בתצהירו, כי במקום לא היו משקפי מגן, אלא, על-כך שלא ניתנו הוראות להרכיבם (סעיף 32 לתצהירו הראשון, מיום 9.8.98). בנוסף, גם לא נמצאו שלטים המזכירים לעובדים את הצורך לנקוט באמצעי זהירות, כולל הרכבת משקפי המגן. למעשה, הנתבעת פרקה מעל עצמה את עול הדאגה לכך, שעובדיה ישתמשו בפועל באמצעי המגן. ואכן, הנתבע מס' 1, בתוקף תפקידו כמנהל בנתבעת, לא דאג לדרוש מהעובדים להשתמש באמצעים הנדרשים ולא הנחה אותם בהתאם. כך נרשמה עדותו בנושא, במהלך החקירה הנגדית (עמ' 66 ש' 14-11):

"ש. נכון שלא השתמשו במשקפי מגן?
ת. עד כמה שידוע לי לא.
ש. ידעת שגם התובע לא השתמש במשקפי מגן?
ת. לא השתמש".
הנה-כי-כן, הוא נמנע מלנקוט בפעולה כלשהי בנושא, אף שהיה מודע למחדל. בנסיבות אלו, אין לראות את הנתבעת כמי שמילאה אחר מלוא חובת הזהירות החלה עליה, לדאוג להגנת העובדים אף מפני רשלנותם (ראו גם בעדות מר אמאדי, אשר העיד מטעם הנתבעים. הלה הדגיש, כי מר לוי מעולם לא התערב בנושא אי הרכבת משקפי מגן: עמ' 54 ש' 8-7).

13. לית-מאן-דפליג, כי הרכבת משקפי מגן הייתה מונעת את הנזק שנגרם. בעצם אספקת משקפי המגן לא סגי. מכיוון שאמצעי הזהירות חייבו את הנתבעת לגרום לכך שהעובדים ישתמשו במשקפי המגן בעת הצורך - כל שכן כאשר המסור החשמלי לא היה מגודר כלל ובכך לא צומצמה האפשרות של פגיעת העובדים מנתזים (ע"א 697/72 ויסמונסקי הנ"ל, פ"ד כח(1) בעמ' 432 מול ז') - חלה הפרת חובת הזהירות, מעת שהנתבעת לא פעלה בהתאם לנדרש. פירושם של דברים הוא, כי היא התרשלה. בהתמלא גם יתר רכיבי עוולת הרשלנות (נזק וקשר סיבתי), הריהי חבה באחריות מכוחה.

אשם תורם:
14. עו"ד גדות, בא-כוחם המלומד של הנתבעים, עמד על טענה חלופית, לפיה קיים אשם תורם גבוה מאוד מצדו של התובע, בהיותו עובד בכיר ומיומן שלמעשה כיהן כמנהל העבודה במקום. אכן, סכום הפיצויים יופחת בשל אשם תורם "בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק" (סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין).

שני מבחנים משמשים לבחינת שיקול הדעת, לגבי הרכיבים "לנכון ולצודק": האחד, האדם הסביר, לאמור, מבחן חיצוני - אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 148 מול ג'); והשני, מידת האשמה. כלומר, חלוקה לאחר העמדת מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 מול ד'. לשני המבחנים האמורים, ראו גם בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 75 מול ד'-ו').
בתאונות עבודה מקובל לאמץ דווקא את המבחן השני. הכף נוטה לטובתו לנוכח חובתו המיוחדת של המעביד להגן על העובד, כאשר בידיו מצויים אמצעי השליטה והייצור. בידו גם נתונה היכולת לנקוט בצעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 קרבון הנ"ל, שם). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו. אשם תורם ייזקף לחובתו רק "במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 מול א'-ד'; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 656 מול א'-ב').

כך גם נפסק בנושא זה בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (פ"ד לו(2) 592, 604-603):
"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה".

(וראו גם: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 527 מול ב'-ג')
טעם נוסף לנטייה שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לביטחונם האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכול - תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשוקלם ביישוב הדעת (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211). כאן נודעת חשיבותם של אספקת אמצעי המגן, הפיקוח ועריכת ההדרכה מצד המעביד. בקרה זו חיונית גם לגבי עובדים מנוסים ומיומנים. בהקשר לנושא האמור סוכמה ההלכה, כדלקמן:

"עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".

(ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 מול ב'-ג')
15. עם זאת, הנטייה שלא להחמיר עם העובד ולהימנע מלקבוע לחובתו אשם תורם אינה חלה, כאמור, בנסיבות שבהן התנהגותו מגלה רשלנות ברורה ובולטת. במקרים כאלה יהא נכון להטיל עליו אשם תורם מסוים (ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421, 427 מול ד'). בפרשה זו דובר בעובד ותיק ומנוסה, אשר ביצע עבודה על פיגום בגובה רב. את המלאכה ביצע בעמידה ולא בישיבה כנדרש, תוך נטילת סיכון רב ומיותר. משאירעה תאונה נזקף עליו, בשל התרשלותו, אשם תורם בשיעור של 10%.

מובן אם-כן הדבר, כי משנמצא שיש להטיל אשם תורם על העובד, שיעורו יקבע במסורה. לעניין זה יש משמעות מסוימת גם למקור שממנו נבעה הטלת האחריות. כאשר זו נקבעת על-יסוד עוולת הפרת חובה חקוקה, מידת האשם העצמי פוחתת, באשר החובה הסטטוטורית קיימת גם - ואולי אף בעיקר - כלפי עובד העלול לחטוא באי-זהירות (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197, 199 מול א'; ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507, 512-511; ע"א 448/87 המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 815-814). מכיוון שבענייננו הוטלה האחריות על יסוד עוולת הרשלנות, יש ליתן מעט יותר משקל להתנהגות העצמית של התובע.
16. חרף ההלכות האמורות, טען בא-כוח הנתבעים, כי מירב האחריות בחלוקת האשמה צריכה לחול על התובע, שהיה בעל המלאכה האחראי על העבודה הפיסית במקום, לעומת מר לוי, שכלל לא התמצא בעבודות המעשיות ומיומנותו התמקדה בניהול העסק בלבד. בכל הנוגע לשאלת האשם התורם, מעבר לשיעורו כפי שייקבע להלן, אין בידי לקבל טענות אלו, אף אם כשלעצמן הן נכונות מההיבט העובדתי. העובדה לפיה התובע היה עובד וותיק ואחראי, אינה פורקת את עול חובת הזהירות מהמעסיק. לעיל נוכחנו לדעת, כי גם עובדים וותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות. לכן חובת הזהירות של המעביד חלה גם לגביהם. לעתים חובה זו חלה אפילו ביתר שאת, שכן יש להביא בחשבון שעובד וותיק, אשר ביצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים. אלה הם פני הדברים גם לחוסר מיומנותו המקצועית של מנהל הנתבעת, שכן בענייננו אין המדובר ברשלנות הנוגעת למקצוע עצמו, אלא בכל הנוגע לאי נקיטת אמצעי זהירות בעת ביצוע המלאכה. הנתבע מס' 1 לא דאג להפעיל את מרותו כמנהל, כדי לאכוף אמצעי זהירות על העובדים ועל התובע בכללם, אף אם היה מודע למנהג שתפס שבת אצלהם, להימנע מלעשות שימוש במשקפי מגן.

17. מנגד לכך, אשמו העצמי של התובע מתמקד בכך, שהיה עליו להיות מודע לסיכון, שמא שבבי מתכת עלולים להימצא בתוך העץ. כבעל מקצוע מיומן ומנוסה, היה עליו לבדוק מראש את דרך חיבור חלקי המשקוף זה לזה, ולא להסתפק בנטרול חלקי המתכת החיצוניים. כל שכן הם פני הדברים, עת באופן שיטתי הוא נמנע מלהרכיב משקפי מגן. לפי דבריו בעדותו: "בשום מקרה בנגרות לא השתמשתי במשקפיים ואיני מכיר נגר שמשתמש במשקפיים. אי אפשר להשתמש במשקפי מגן בנגרות" (עמ' 28 ש' 28-27). בנסיבות אלו הוא גם לא טען, כי הנתבעת אשמה בכך שהוא לא השתמש במשקפי מגן (עמ' 29 ש' 6). דא-עקא, שלא מאמרתו זו ייבנו הנתבעים, שכן אמצעי הזהירות הם עניין נורמטיבי כללי המוטל על המעביד, ועליו הנטל לגרום לעובד לשנות מדרכיו. על אחת כמה וכמה עת הוא עוסק בחומר מעובד, כמו משקוף, שייתכן כי סיכות מתכת מחברות בין חלקיו השונים.
מנגד לכך, בל נשכח כי המדובר בעובד מיומן ובעל מעמד, כך שיכולתם של הנתבעת ושל מר לוי, להתנות את המשך עבודתו בנקיטת אמצעי הגנה בהם אינו מעוניין, הייתה מוגבלת ומצומצמת. מחדלם בהקשר לכך התמצה, בין היתר, בעובדה שהם לא פעלו כראוי במישור ההתרעה, הדרישה והאכיפה, לנסות ולהעמידו על טעותו. הדברים חלים ביתר שאת, כאשר המדובר בעובד אשר באופן קבוע אינו מרכיב משקפי מגן בעבודה על המסור החשמלי, שכשלעצמו הנו חסר מיגון היכול לצמצם את אפשרות הפגיעה, וכאשר הם מודעים בבירור להתנהגותו זו.

18. בנסיבות האמורות, בשקלי במאזניים את הנתונים הצריכים לנושא האשם העצמי התורם, נראה לי להעמידו על שיעור של 15%.

בא-כוחו המלומד של התובע, הסתמך בטענותיו לנושא זה של האשם התורם, גם על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א (ת"א) 225/90 לוי נ' בכר, טרם פורסם. פסק הדין ניתן ביום 29.3.98). המדובר באירוע הדומה לכאורה לענייננו, שכן גם שם ארעה פגיעה בעינו של העובד במהלך חיתוך לביד, עקב שביב מתכת שחדר לעינו. באותה פרשה הניזוק היה גם-כן עובד ותיק ומיומן. למרות זאת, לא נזקפה לחובתו רשלנות תורמת כלשהי. ההבדל בין הנדון שם לבין ענייננו, נעוץ בכך שהמעביד באותו המקרה לא סיפק כלל משקפי מגן. כפי שנקבע לעיל, הנתבעת דאגה שיהיו משקפי מגן במקום, לפחות מההיבט הפורמלי, הגם שלא מצאה להניחם בסמוך למכונה במקום בולט, ולא עודדה את העובדים להשתמש בהם. היא גם לא אכפה מילוי אחר הוראות הבטיחות. בנסיבות אלו, התובע דנן יכול היה מיוזמתו להשתמש במשקפי מגן, לו רצה בדבר. לא כן העובד דשם.

עוד יוטעם, כי בעניין לוי הנ"ל דובר בחיתוך לבידי עץ, בהם הימצאותן של סיכות מתכת אינו דבר רגיל. שונים הם הדברים בענייננו עת המדובר במשקוף מעובד, שהתובע, כעובד מיומן, צריך היה לבדוק את אופן חיבור חלקיו. מנגד לכך, התובע דנן נקט באמצעי זהירות, משהסיר את כל חלקי המתכת הגלויים, בטרם ניגש לעבודת הניסור. בכך היה כדי לצמצם במידת מה את חלקו באשם התורם.

19. משנקבעה האחריות של הנתבעים, מבלי שזו סולקה בשל אשם תורם מכריע (ובאין טיעון בנושא, לא מצאנו להבחין בין הנתבעת לבין הנתבע מס' 1), נותר לעבור על פרטי הנזק שנטענו על-ידי התובע.

ג' - ראשי הנזק:

20. התובע טען לפיצויים בשל ראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות בעבר ולעתיד, אבדן פנסיה, הוצאות רפואיות ותרופות, הוצאות נסיעה ונזק שאינו נזק של ממון. עיקר המחלוקת סבה, מטבע הדברים, על פריט הפסד ההשתכרות. בנושא זה הועלו פלוגתאות רבות: הן בנוגע לבסיס השכר הצריך לשמש יסוד לתחשיבים והן בנוגע להשלכות הפגימה על הגריעה מפוטנציאל ההשתכרות. בטרם נבוא לדון במחלוקות אלו, יש לעמוד ראשית על הנכות הרפואית שבה לוקה התובע.

הנכות הרפואית:
21. שני ענפי מומחיות ברפואה שימשו לקביעת נכויות התובע בתיק זה: רפואת עיניים ופסיכיאטרייה.

הנכות בשל הפגימות בעין:
22. בתחום רפואת העיניים, כל צד הגיש חוות-דעת של מומחה מטעמו. גם כאן הסכימו לבסוף באי-כוח הצדדים על מינוי של מומחה מטעם בית המשפט, שישמש כמומחה יחיד בתחום רפואי זה (עמ' 8 ש' 9-4). במסגרת זו מונה כמומחה ד"ר ש' לבטרובסקי, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים ברזילי באשקלון. בכל הנוגע להשתלשלות האירועים ציין הלה, כי בין השנים 94' עד 96' עבר התובע מספר ניתוחים בעין הפגועה, אולם בסופו של דבר העין נותרה עיוורת ומצומקת. התובע התלונן לפניו על כאבים בעין ועל ראית ערפל בעין השנייה (הבריאה). כל הניסיונות לשפר באמצעים קוסמטיים את מראה העין הפגועה מבלי לכרות אותה, לא עלו יפה.

אכן, הפגיעה בעינו של התובע הייתה קשה מאוד וגרמה לאבדן ראיה לצמיתות. בנוסף לכך עוותה גם צורתה של העין. בשל כך נגרם פגם אסתטי. המומחה אישר את סבירות תלונותיו של התובע על תחושת כאבים בעין ואף לא הופתע מהעדר יכולתו להרכיב עדשות מגע קוסמטיות, שכן מניסיונו, קשה להרכיבן לאורך זמן. לפיכך סבר המומחה, כי בסופם של דברים לא יהא מנוס מפני עקירת העין הפגועה והתקנת פרוטזה עינית במקומה. בכך ייחסכו מהתובע הכאבים והמראה הבלתי אסתטי. עם זאת, את תלונת התובע על ראיה לקויה בעין שמאל הבריאה, לא יכול היה המומחה לאשר. גם לאחר חקירה נגדית ממושכת (עמ' 47 ואילך), עדיין לא היה בידו להסכים עם סבירות קיומן של תלונות אלו.

23. על יסוד כל ממצאיו, המליץ המומחה לקבוע לתובע את הנכויות הבאות:

(א) 30% עבור איבוד הראיה בעין ימין, לפי הטבלה בסעיף 52(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-. המדובר בנכות על אבדן ראיה בעין, כאשר מצב הראיה בעין השנייה תקין לחלוטין (6/6);

(ב) 5% עבור מצב phtisis בעין ימין, לפי סעיף 53(1) לתקנות האמורות;

(ג) 5% עבור מצב אחרי הוצאת גוף זר מעין ימין, לפי סעיף 54 לתקנות האמורות;

(ד) 5% עבור הקרנית העכורה בעין ימין, לפי סעיף 61(א) לתקנות הנ"ל. בחקירה הנגדית הבהיר המומחה, כי פריט זה כולל גם את הפגם הקוסמטי, לאור המצב הנוכחי של העין (עמ' 45 ש' 19-18).
24. הנכות הרפואית המשוקללת בתחום העיניים עומדת, אפוא, על שיעור של 40% (במעוגל). בנוסף לנכות זו, צפוי התובע לדעת המומחה לניתוח עקירה והתאמת פרוטזה, הגם שהדבר אינו הכרחי מההיבט הרפואי. עלות התאמתה של פרוטזה היא כ6,000.- ש"ח, ויהא צורך לחדשה אחת לכל 5 שנים. לנושא זה ניתן לציין כבר עתה, כי התאמת פרוטזות כלולה בהגדרת "טיפול רפואי" בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח1968-. בנסיבות אלו, אם יחליט התובע לבצע את הניתוח (שעלותו מכוסה הן לפי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד1994-, והן על-ידי המוסד לביטוח לאומי), כי אז הוצאות התקנת הפרוטזה ישולמו על-ידי המוסד לביטוח לאומי. נובע מן האמור, שאין לחייב את הנתבעים לשאת בעלותם. התובע מצדו לא טען, כי המדובר בהתאמה של רכיב קוסמטי, שבשל איכותו ועלותו הגבוהים אינו מכוסה במסגרת הנ"ל (כפי הנטען לפעמים לגבי פרוטזות של הגפיים). הילכך, ניתן להניח שהכיסוי האמור ניתן עבור התקנת פרוטזה טובה, המתאימה בנסיבות העניין.

25. בשולי חוות-דעתו, בהתייחסו להגבלה התפקודית ולאפשרויות העומדות בפני
התובע לחזור לעבודתו, ראה המומחה לציין כהאי-לישנא:

"מר בן ישי כמעט אינו מוגבל בבצוע כל עבודה שהיא למעט עבודות עדינות מאוד המחייבות ראיה דו-עינית. בעקרון יכול מר בן ישי לחזור גם לעבודת הנגרות, ובלבד שירכיב משקפי מגן (כלל שיהיה נכון גם להרבה עבודות אחרות שבהן קיים סיכוי כל שהוא לפגיעה עינית)".
אין תימה, שבחקירה הנגדית מטעם התובע יוחד לנושא זה פרק נרחב (מעמ' 49 מש' 21 ואילך). לאחר חקירה זו ניתן לסכם את עמדת המומחה, באופן שהרגישות בעין אינה צריכה להפריע לתובע לחזור לעבודה רגילה (עמ' 49 ש' 25-24). ההגבלה היחידה היא, שיהא עליו להשתמש במשקפי מגן (עמ' 49 ש' 28-27). לגבי חלק מהעבודות ראינו לעיל, שממילא היה על התובע להרכיב משקפי מגן, אולם נראה שכוונת המומחה היא גם לנסיבות, שבהן ברגיל אין חובה לעשות כן. המומחה גם לא מצא הגבלה מיוחדת לאור טענות התובע, לכך שאין לו את תחושת ראיית העומק, אף אם המדובר בעבודות של תפאורן. לדעתו זהו ליקוי, אשר במשך הזמן ניתן להסתגל אליו (עמ' 50 ש' 9-7).

26. בסיכומם של דברים: הנכות הרפואית של התובע בתחום העיניים עומדת על שיעור של 40%. הערות המומחה לגבי התפקודיות ולגבי יכולת השיבה לעבודה, צריכות להבחן בהיבט הכולל של הדברים, הן לנוכח קיומה של נכות נוספת בתחום הפסיכיאטרי והן לנוכח הראיות המיוחדות, לגבי יכולת התפקוד של התובע בעבודה כגון זו. כידוע, יכולתו של אדם לשוב לעבודה כמקודם, אינה רק פונקציה של מצב רפואי או של מצב תפקודי כללי. היא מושפעת מגורמים רבים ומגוונים. על-כן מורה ההלכה, כי בכל הנוגע לתנאים הנדרשים לשם ביצוע אותה המלאכה, יש להיזקק לראיות המובאות לפני בית המשפט (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 801 מול ג' ומול ה'). ודוק: המומחה הרפואי אינו מומחה לעיסוקים אלה. לכן, הכרעתו אודות הנדרש באותו מקצוע מהווה, לעתים, תוצאה של ידיעתו הכללית בלבד. ידיעה זו אינה יכולה להיות ממצה. בהיותה חורגת מתחום מומחיותו, יש גם להיזהר מלהיזקק אליה. לפיכך, מומחה אינו צריך לחוות דעה באשר ליכולתן של פגימות מסוימות להגביל את הניזוק בעיסוקו. עליו לפרט את השפעת הפגימות על ביצוען של תנועות הגוף. האיזון לגבי טיב ההגבלה באותו העיסוק, ייערך לבסוף בהתאם לראיות שיובאו לפני בית המשפט, אודות הפעולות הנדרשות באותו המקצוע (כמו ישיבה ממושכת).

הנכות בתחום הפסיכיאטרי:
27. כל אחד מהצדדים הגיש חוות-דעת של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי: התובע, את חוות-דעתו של ד"ר ח' גרינשפן, שהציע לקבוע לו נכות בשיעור של 20%; והנתבעים, את חוות-דעתו של ד"ר י' בר-אל, שהציע לקבוע לו נכות בשיעור של 10%. לבסוף הסכימו באי-כוח הצדדים, כי הנכות בתחום רפואי זה תעמוד על שיעור של 12.5% ומבלי להזמין את המומחים לחקירה נגדית. פירושם של דברים הוא, כי הוסכם על נכות מותאמת בין סעיף 34(ג) לתקנות קביעת דרגת נכות הנ"ל, לבין סעיף 34(ב). סעיף הפגימה הראשון, שבו תמך ד"ר גרינשפן, מדבר על סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. סעיף הפגימה השני, שבו תמך ד"ר בר-אל, מדבר על סימנים כאמור באופן בינוני. מכיוון שבאי-כוח הצדדים הסכימו לכך, כי הנכות הפסיכיאטרית תעמוד על שיעור של 12.5% בלבד ולא על החציון שבין שתי הנכויות, אזי המסקנה היא, שקיימים אצל התובע סימנים מעט מעל לאופן בינוני, המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה.

28. לגופה של פגימה מציין המומחה מטעם התובע, כי הלה התלונן בפני
ו על פחדים לחזור לעבודה הקודמת או לעבודה עם מכונות מסוכנות, מחשש לאבד את העין השנייה. כמו-כן אזכר את העובדה שאיבד את ראיית העומק. מאז האירוע סובל התובע ממתחים בינו לבין בני משפחתו, הוא איננו מתפקד, לא עובד כל היום והנו "עצבני, מיואש, מרגיש ריקנות, לא מרוכז בכלום" (עמ' 2 לחוות-דעתו). אכן, המומחה איבחן כי מאז הפציעה לוקה התובע בסימפטומים דכאוניים וחרדתיים, שהתעצמו לאחר הניתוח האחרון, משהובהר שהנכות היא סופית והפגימה בלתי הפיכה.

המומחה הדגיש בחוות-דעתו פן חשוב ברקעו של התובע, שגדל במשפחה ברוכת ילדים, ידועת קשיים ומחסור, ללא דמות של אב. חרף כל אלה הצליח, בכוחותיו ובכשרונו, להגיע למעמד בכיר ביותר במקצועו. והנה, באחת חרב עליו כל עולמו. ממצב יציב של הכנסה טובה וסיפוק מקצועי רב, מצא התובע עצמו לפתע "במצב חסר אונים, נזקק לקצבת נכות, מיואש, חסר מקצוע ועתיד, והוא חש מאויים ופוחד לאבד שליטה על חייו..." (עמ' 3 לחוות הדעת). בסיכומם של דברים איבחן המומחה הנ"ל הפרעות הסתגלות, בעלת קווים דכאוניים.

גם המומחה מטעם הנתבעים איבחן בבדיקתו את התובע, כי הלה סובל "מהפרעת הסתגלות כתוצאה מתאונת העבודה הנדונה, עם קווים דכאוניים". המחלוקת בין המומחים נגעה בעיקרה להערכת גובה הנכות ולא לעצם קיומה או לסוגה. כפי שבואר לעיל, השכילו באי-כוח הצדדים להגיע ביניהם להסכמה בנושא זה.

סיכום הנכות הרפואית:
29. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת, אם-כן, על שיעור של 47.5%.

הנכות התפקודית:
30. משמעותה של הנכות התפקודית היא, מצבור ההשלכות שיש לפגימה על תפקודו של הנפגע, לאמור: השפעת הנכות הרפואית על הגבלת פעולותיו כבן אדם. בשלב זה אין לקביעה השפעה על הפגיעה בכושר העבודה או לגריעה האפשרית מפוטנציאל השתכרותו (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן הנ"ל, פ"ד נב(3) בעמ' 800 מול ו'). באין הוכחה אחרת הנחת המוצא היא, שהנכות הרפואית שווה לזו התפקודית (שם 799 מול ג'-ד'). כפי שהובהר לעיל, הנכות הפסיכיאטרית נוגעת ישירות להגבלה תפקודית, בהתייחסותה להתאמה הסוציאלית. מנגד לכך, הנכות בעין אינה מגבילה את תפקודו של התובע כמידת שיעורה, הגם שבשלב הנוכחי יש לצאת מתוך הנחה, לפיה התובע סובל מכאבים ורגישות (עד לביצוע הניתוח). בנסיבות אלו, הנכות התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית. דא-עקא, שכפי שניווכח להלן, אין לנושא זה חשיבות מיוחדת בענייננו, שכן הנכות התפקודית אינה משתווה לגריעה מכושר ההשתכרות. לחישוב הפסדים אלה יובא בחשבון, ממילא, שיעור הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות. מכיוון שהתובע אינו עומד על ראשי נזק הנוגעים לעזרת הזולת או לעניינים אחרים הקשורים לתפקוד הרגיל, אזי לנכות התפקודית אין חשיבות יתירה בענייננו.
על רקע האמור, ניתן לעבור ולבחון את הטענות המתייחסות לראש הנזק של הפסדי ההשתכרות.

הפסד השתכרות - כללי:
31. בראש נזק זה טוען התובע להפסד השתכרות מלא, שכן מאז התאונה הוא למעשה איננו עובד ויושב בטל בביתו. לחלופין ביקש בא-כוחו לערוך חישוב מתמטי, לפי גריעת כושר השתכרות בשיעור של 95% (כפל הנכות הרפואית) או לפי כושר השתכרות במומו בשיעור שכר המינימום. לחלופי חילופין, ביקש לערוך חישוב מתמטי, לפיו הגריעה מכושר ההשתכרות הנה כמידת שיעור הנכות הרפואית. מנגד לכך טענו הנתבעים, כי הנכות הרפואית איננה משקפת את הגריעה האמיתית מכושר ההשתכרות. לדידם זו נמוכה בהרבה. תימוכין לכך הם מצאו בהערתו הנ"ל של ד"ר לברטובסקי, המומחה בתחום רפואת העיניים. בנסיבות אלו מציעים הנתבעים להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות, על שיעור של 25% בלבד.

בין הצדדים סבה מחלוקת גם לגבי בסיס השכר, הצריך לשמש לתחשיבי הנזק. הפלוגתא נעוצה בטענת התובע, לפיה המשכורת הרשמית שאותה קיבל מהנתבעת לא שיקפה את הכנסתו ממנה למעשה. בנוסף לשכר הפורמלי הוסכם, לדבריו, על שכר נוסף, ששולם לו באופן בלתי פורמלי. עוד ביקש להביא בחשבון את פוטנציאל השתכרותו מעבודות נוספות.

בסיס השכר - פוטנציאל השתכרות התובע אלמלא המום:
32. במהלך שנות השמונים, לאחר שצבר ניסיון, עבד התובע כעצמאי. חלק ניכר מהזמן שהה בחו"ל, על כל הנובע מכך לגבי רמת השכר. בתצהיר העדות הראשית השלישי, מיום 30.6.99, הוא פרט מקומות עבודה רבים שבהם הועסק, עד שעבר לעבוד כשכיר אצל הנתבעת. מתבקשת אפוא השאלה: מדוע בעל מקצוע מיומן, בכיר ומבוקש כל-כך, הופך לפתע לעובד שכיר חלף תפקודו כעצמאי? את התשובה לכך קיבלנו מפיו במהלך עדותו. הוא אישר, כי ככל שהנו בעל מקצוע טוב בהקמת תפאורות, חסרים לו הכישורים המספיקים בכדי לנהל עסק עצמאי (עמ' 37 ש' 8-7). המדובר בשוק עבודה קשה למדי, בו התחרות גבוהה וחוג הלקוחות מצומצם. ההכנסה מתמקדת בעבודות מזדמנות, ללא יציבות וקביעות. בחלק מהתקופות נדרש איש תפאורות לעבוד יום ולילה, ללא הפסקה, להשלים את הפרויקט בזמן; ולאחר זמן אין לו עבודה כלל. בנסיבות אלו אין כל תימה, כי בגיל מסוים התובע חיפש את הקביעות ואת ההכנסה הבטוחה והיציבה. באותה תקופה, תחילת שנות ה90-', גם חלה ירידה בהיקף עבודות התפאורה לסרטים, בשל צמצומי ההסרטות בארץ לאחר פרוץ האינתיפאדה. נוכח מצבור זה של גורמים, העדיף התובע, שהיה אז כבר בסמוך לגיל 40, שכר נמוך יותר אך קבוע ויציב. אגב כך גם דאג לשמור לעצמו את הזכות לקבל, מדי פעם בפעם, עבודות מגורמים נוספים בארץ ובחו"ל, כפי שארע למעשה (במקרה אחד הפסיק את העבודה לכ5- חודשים, לשם נסיעה לעבודה בחו"ל - סעיף 26 לתצהירו הראשון).

33. ההכנסה מהמשכורת הפורמלית אצל הנתבעת, עמדה בשעתו על סכום הנמוך במעט מ4,000.- ש"ח לחודש. משוערך להיום, המדובר בסכום של כ6,000.- ש"ח. דא-עקא, שהתובע טוען כי שכר פורמלי זה לא שיקף כלל וכלל את הכנסתו למעשה. תימוכין לטענתו זו הביא מעדויות של אחרים העוסקים באותו תחום, לגבי רמת הכנסתם. כמו-כן העיד עובד לשעבר אצל הנתבעת, מר יפרח, על מתכונת זו של תשלום המשכורת (עמ' 15 ש' 15-11; אולם, ראו מנגד לכך את הנאמר בעדות מר אמאדי, בעמ' 53 ש' 14-13).

יצוין, כי טענה זו בדבר משכורת הכוללת גם שכר לא מדווח, לא נזכרה בכתב התביעה ואף לא בכתב התביעה המתוקן. היא הועלתה לראשונה בתצהיר העדות הראשית של התובע. עם זאת נראה, כי חזית יריעת המחלוקת הורחבה בנושא זה, לאחר שנשמעו ראיות לגביו מפי עדים שונים. גם הנתבע מס' 1 התייחס לכך בסעיף 12 לתצהירו, הגם שבסעיף 2 שם הלין על הרחבת החזית. עם זאת, בשלב העדויות לא נדרשה מחיקה של פרטי העדות המורחבת. בנסיבות אלו, ניתן לראות פלוגתא זו כחלק מהשאלות השנויות במחלוקת במשפט (לשינוי חזית ראו: ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית (1995), בעריכת ד"ר ש' לוין, 332-329. ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503 מול ב'-ג').

מכיוון שהתובע בחר לעבוד כשכיר בגיל מבוגר יחסית, לאחר ששוכנע כי אין ביכולתו לנהל עסק עצמאי; הדעת נותנת שהוא היה ממשיך במעמד זה עד לגיל הפרישה, כאשר מדי פעם יכול היה לנצל את ההזדמנויות לבצע עבודות צדדיות. במהלך שנות ה90-' חל שינוי חיובי בעיסוק זה של הכנת תפאורות, לאחר שערוץ הטלוויזיה השני נכנס למסלול פרסומי רגיל. בעקבות תשדירי הפרסומת, רבתה העבודה בתחום. כפי שהעיד על-כך עד ההגנה מר אמאדי, היקף העבודה ושיעורי ההכנסה עלו מאז לאין ערוך (עמ' 56 ש' 14-13 ועמ' 57 ש' 12-9). עם זאת, לא ניתן לייחס משקל ממשי לעדותו על רמת השתכרותו (200.-$ ליום), שכן הלה פרט את הכנסותיו כעצמאי ואת שיעורן ברוטו, לפני ניכוי מלוא ההוצאות (עמ' 57 ש' 7-1). כך גם לגבי עדותו של מר יפרח, שהעיד על רמת השתכרותו, הנעה בין 7,000.- ש"ח לבין 10,000.- ש"ח נטו. ראיה זו לא לוותה במסמכים, מכיוון שגם הלה טען להכנסה בלתי מדווחת. פשיטא, שאין תשתית עובדתית משכנעת דיה לקבוע את היקף ההכנסה המדויק.

34. לאחר שנתתי את דעתי לכל חומר הראיות שהובא בנושא, שוכנעתי, כי השכר המקובל המשולם בתחום, גבוה יותר מהשכר ששולם למעשה לתובע. אינני צריך לקבוע כממצא, האם באמת הנתבעת שילמה לו כספים מעבר למדווח (ולו הדבר היה נדרש - כך היה נקבע), שכן המבחן לענייננו אינו מוכרע לפי שיעור שכרו של הניזוק ערב התאונה, אלא ביכולת השתכרותו אלמלא מומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 538 מול ד'-ה'; ע"א 448/87 המרמן בע"מ הנ"ל, פ"ד מג(3) בעמ' 818 מול ג'-ד'; ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 125 מול א'-ב'). יכולת זו גבוהה אצל התובע, יותר מהשכר הרשום. בנסיבות אלו, השתכרותו ערב התאונה יכולה לשמש אך פרמטר אחד מני גורמים שונים הצריכים לבוא בחשבון. לעניין זה יוטעם, כי מטעם הנתבעים לא ניתן הסבר מספק לירידה שחלה בשלב מסוים בשכרו של התובע, אשר מצדו לא הלין בנושא, מכיוון שלאמיתם של דברים לא חל כל שינוי בפועל בשכרו (סעיף 29 לתצהיר השני, מיום 29.11.98).

מכיוון ששוכנעתי, כי רמת ההשתכרות הכוללת בתחום עולה על זו ששולמה לו פורמלית על-ידי הנתבעת, פשיטא, שאם לא קיבל כספים מעבר למדווח, היה בידו למצוא בנקל מקום עבודה אחר, בתנאי שכר טובים בהרבה. לעניין זה, מקובלים עלי דבריו בסעיף 27 לתצהירו השני הנ"ל: "גם כשעבדתי בחברת איקונוכלסט קבלתי בתדירות גבוהה הצעות עבודה מגורמים שונים בענף התפאורה". ואכן, העדים מטעם שני הצדדים היו תמימי דעים לגבי העובדה, שהתובע הנו בעל מקצוע מן השורה הראשונה. למקום העבודה שבו הועסק הייתה, בזכותו, עדיפות בשוק על-פני המתחרים (עדות מר נופר, בעמ' 22-21). זהו פוטנציאל שלא ניתן להקל בו ראש ויש להביאו בחשבון ההשתכרות הכולל.

35. לנוכח כל הגורמים האמורים, ובכלל זאת הסיכויים להעלאה בשכר עקב התנופה שחלה בענף; ולאחר שנבחנו רמות ההשתכרות אשר פורטו במהלך העדויות, תוך בחינתם בזהירות הנדרשת באין תיעוד חיצוני מספיק, והנתונים שוקללו בהתאמה לתובע - מסקנתי היא, כי פוטנציאל השתכרותו אלמלא מומו, מותאם להיום, עומד על סך של 10,000.- ש"ח ברוטו לחודש. עם זאת, לתקופת השנתיים הראשונות שלאחר התאונה, בטרם החלה העלייה בהיקף העבודות, יעמוד שיעור השכר שהתובע יכול היה להשתכר אלמלא המום, על סך של 8,000.- ש"ח ברוטו לחודש, מותאם להיום.

בסיס השכר - השתכרות התובע במומו:
36. התובע אינו עובד מאז התאונה. בסיכומי טענותיהם מסכימים הנתבעים, כי בשנתיים הראשונות לאחר התאונה קיימת לכך הצדקה - עקב שלושת הניתוחים שהיה עליו לעבור ועקב תקופת ההסתגלות שנדרשה - אולם, לא כן מאז ואילך. התובע העיד על ניסיונות שערך לשקם את עצמו, במסגרת המוסד לביטוח לאומי, אולם אלה טרם נשאו פרי.

אכן, מבחינת ההגבלה בראיה, אין מניעה מהתובע לשוב לעבודה כמקודם או לעבודה דומה אחרת. ואולם, על-כך יש להוסיף את הנכות הנפשית המתבטאת, בין היתר, בפחדים וחששות מצדו לשוב לעבודה ולסכן את העין השנייה (עמ' 39 ש' 6-4 וש' 14-10). מנגד לכך, לא שוכנעתי כי לחלוטין הלה אינו מסוגל לעבוד - בשום עיסוק; כשם שלא שוכנעתי שנעשו על-ידו ניסיונות מספיקים, בכדי למצוא מקום עבודה חילופי הולם (השוו: ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז, 717).

התובע הנו בחור מוכשר והיה בידו לנתב את כישוריו לעבודות שונות, בכללן תעסוקה חלקית בתחום הקמת תפאורות. מעדותו עולה, כי הוא שרוי במעגל סגור של מרירות נפשית, עקב העובדה שאין בידו לעבוד באופן סביר. חזרתו למעגל העבודה יכלה וצריכה הייתה לשפר גם את תחושתו ואת מצבו הנפשי (השוו: ע"א 151/84 חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב(1) 779, 782 מול א'-ב). גם נטל הקטנת הנזק מחייבו לנקוט בכל מאמץ סביר לעשות כן (ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(1) 743, 746-745).

37. בנסיבות אלו, באין לפנינו נתונים לגבי השתכרותו במומו, לא נותר מנוס אחר, זולת מלהעריך את הפוטנציאל באופן כללי, על-פי התשתית העובדתית המונחת לפנינו. חשוב לציין להקשר זה את משמעויותיה של הנכות הנפשית, כאשר התובע מצוי בטיפולים ונוטל תרופות פסיכיאטריות. כל-שכן בהצטרפותה לנכות בעיניים, הגם שזו כשלעצמה אינה צריכה להגבילו באופן מיוחד בעבודה. התובע בעצמו העיד, כאמור, כי הוא מעוניין לעבוד, כפי שהמליץ לו המטפל הפסיכיאטרי (עמ' 38 ש' 25-21). קיימת אם-כן אפשרות, שלאחר סיום ההליכים בתיק זה הוא ישוב בפועל אל קרב מגזר העובדים. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענות בא-כוחו על הפסד מלא או כמעט מלא, או על יכולת השתכרות במומו בשיעור של שכר המינימום בלבד. במצב רגיל, באין נתונים מספיקים להורות אחרת, מחשבים את הגריעה מכושר ההשתכרות כשווה לנכות התפקודית (גירוגיסיאן הנ"ל, פ"ד נב(3) 800-799; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875, 878 מול ב'-ג' וההפניה שם לע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק), פ"ד לז(1) 178, 185 מול ד'). ואולם, נראה שבנסיבות ענייננו, לאור השלכותיה של הנכות הנפשית על יכולת ההשתכרות, הגריעה מכושר ההשתכרות גבוהה יותר משיעור מהנכות התפקודית. לדעתי, היא מתקרבת לשיעור הנכות הרפואית.

38. לאור האמור, יעמוד שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 40%.

הפסדי ההשתכרות בעבר:
39. מאז התאונה ועד עתה חלפו 74 חודש. כמפורט לעיל, בשנתיים הראשונות ההפסד הוא מלא, על בסיס שכר של 8,000.- ש"ח. לאחר מכן, לתקופה של 50 חודש, עד למתן

פסק דין
זה, הגריעה מכושר ההשתכרות תעמוד על 40%, לפי בסיס שכר של 10,000.- ש"ח (הפסד של 4,000.- ש"ח לחודש).

עבור התקופה הראשונה זכאי התובע לפיצויים, בסך של 192,000.- ש"ח. בצירוף ריבית מיום 13.12.95 (המועד הממוצע לתקופה האמורה) מסתכם הנזק לתקופה הנ"ל, בסך של 234,200.- ש"ח.

עבור התקופה השנייה לעבר, זכאי התובע לפיצויים בסך של 200,000.- ש"ח. בצירוף ריבית מיום 13.1.99 (המועד הממוצע לתקופה האמורה) מסתכם הנזק לתקופה הנ"ל, בסך של 216,200.- ש"ח.

הפסד ההשתכרות לעתיד:
40. בא-כוח התובע ביקש לקבוע את הפיצויים לעתיד עד לגיל 70, זאת לאור יכולתו לעבוד כעצמאי. לעיל נקבע, כי מבחינת פוטנציאל העיסוק, לא סביר שהתובע היה פונה חזרה אל העיסוק כעצמאי. עם זאת, כפי שניווכח להלן, התובע לא נמצא במסלול מקבלי הכנסה שפנסיה מצויה לצדה. בנסיבות אלו נראה, כי אלמלא המום, היה מבחינתו עושה מאמץ לעבוד עד הגיל המבוגר ביותר האפשרי. מנגד יש לשים לב לכך, שהמדובר בעבודה פיסית לא פשוטה, לבני גיל מבוגר מאד.

לאחרונה הביע בית המשפט העליון את הרהוריו, בנוגע לחזקה בדבר פרישה בגיל 65 (ע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, טרם פורסם. פסק הדין ניתן ביום 8.1.01). עם כל הצניעות, גם אני סבור שבעידן המודרני אין לראות בגיל 65 גיל מקודש לפרישה. כל שכן, למי שאינם זכאיים לפנסיה בעת פרישתם. במכלול נסיבות אלו, ובהתחשב באופייה הפיסי של העבודה, יחושב הפסד ההשתכרות בענייננו עד לגיל 67 (דהיינו: ל215- חודש).

מקדם ההיוון לפי 3% עומד על 166.1589 (ש' ילינק ההיוון, מהד' שלישית (1990) 39). לפיכך זכאי התובע לפיצויים בגין ראש נזק זה, בסך של 664,636.- ש"ח, להיום.

הוצאות רפואיות ותרופות:
41. התובע טען להוצאות רפואיות של מומחים, החלות עליו כיום ויחולו גם בעתיד. בנוסף לכך התייחס לניתוח שעליו לעבור בעינו, ולתרופות כנגד כאבי ראש, סחרחורות ודיכאונות, להן הוא ניזקק. רובן של הוצאות אלו מכוסה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724) או תקנות המל"ל הנ"ל, בדבר מתן טיפול רפואי לנפגעי תאונות עבודה. לגבי הניתוח והתקנת הפרוטזה התוך עינית, יוחדו דברים כבר קודם לכן. הובהר שם, כי ההוצאות הללו מכוסות, לכן אין לחייב את הנתבעים בגינן.
עם זאת, קיימת אפשרות לכך, שלאורך התקופה הארוכה אשר נותרה לתוחלת החיים, יחולו על התובע הוצאות עובר תרופות מסוימות, מבלי שהמוסדות הנ"ל יכסו אותן. כך, למשל, עת ישהה בטיול בחו"ל או כאשר מחמת טעות או תקלה, יימנע מתן הטיפול בקופת החולים (השוו: ע"א 6431/96 בר זאב נ' מוחמד, פ"ד נב(3) 557, 571 מול ה'):

42. בנסיבות אלו, מן הראוי לפסוק לתובע סכום מינימלי, האמור להבטיח את הסיכונים הנ"ל. לפיכך, הפיצוי עבור רכיב נזק זה יעמוד על סך של 10,000.- ש"ח, להיום.

הוצאות נסיעה:
43. לא שוכנעתי, כי התקיימו בענייננו הוצאות נסיעה מיוחדות. התובע גם לא לקה בבריאותו עד כדי כך, שנבצר ממנו לעשות שימוש בתחבורה הציבורית. יוטעם, כי לפי תקנה 7 לתקנות המל"ל הנ"ל. זכאי המבוטח גם לכיסוי הוצאות הנסיעה לטיפולים השונים. לאור האמור, אינני מוצא הצדקה לפסוק לזכותו דבר עבור ראש נזק זה.

אבדן פנסיה:
44. בישראל אין הסדר לפנסיה ממלכתית. לפיכך, תשלומי פנסיה לאחר הפרישה מהעבודה מבוצעים רק למי שצבר את הזכויות לכך, בהתאם לשנות הותק בעבודה ולשיעור השכר של העובד. זכות זו יכולה להתגבש לפי אחד מכמה מסלולים חלופיים: הסדר פנסיה עצמי; פנסיה באמצעות המעביד במקום העבודה, כאשר התשלומים לקרן הפנסיה הצוברת משולמים, בחלקם, על-ידי המעביד בתוספת למשכורת, ובחלקם בניכוי משכרו של העובד; פנסיה תקציבית, המשולמת לחלק המועסקים בשירות הציבורי.

התובע לא הוכיח בענייננו, כי הוא זכאי לפנסיה לפי אחת מהחלופות האמורות. החלופה הרלוונטית לגביו הייתה יכולה להיות רק השנייה, שכן בראשונה הוא ממילא נושא באופן עצמאי בכל העלויות; והחלופה השלישית אינה עומדת לפניו, באשר אין חולק כי הוא לא עבד בשירות הציבורי. מכיוון שלא הוכח כי שכרו כלל גם הפרשה של המעביד לפנסיה, וגם בתלושי המשכורת אין כל התייחסות לנושא זה, ממילא אין לו זכות לאבדן הנטען. ואכן, את הפיצוי עבור הפסד פנסיה יקבל ניזוק, רק "כאשר הוכח כי הפגיעה תגרום לנפגע, ולשאיריו אחריו, אבדן חלקי או מלא של פנסיה, בעת פרישתו מן העבודה" (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' רביעית (1997), 320).

נזק שאינו נזק של ממון:
45. בשים לב לנכות הרפואית מנת חלקו של התובע, גילו והסבל הפיסי שהוא סובל מהכאבים ואי הנוחות - יעמוד הפיצוי בשל ראש הנזק האמור על סך של 250,000.- ש"ח. סכום זה כולל בחובו את הריבית שהצטברה מיום האירוע ועד להיום.

ד' - התוצאה:

סיכום סכומי הנזק:
46. לתובע נפסקו פיצויים עבור ראשי הנזק הבאים:
(א) עבור הפסד השתכרות בעבר, לתקופה הראשונה: סך של 234,200.- ש"ח, להיום;
(ב) עבור הפסד השתכרות בעבר, לתקופה השנייה: סך של 216,200.- ש"ח, להיום;
(ג) עבור הפסד השתכרות לעתיד: סך של 664,636.- ש"ח, להיום;
(ד) עבור הוצאות: 10,000.- ש"ח, להיום;
(ה) עבור נזק שאינו נזק ממון: סך של 250,000.- ש"ח, להיום.

47. סך-הכול: 1,375,036.- ש"ח. לאחר הפחתת האשם התורם עומד סכום הפיצויים, לפני הניכויים, על סך של: 1,168,781.- ש"ח.
ניכויים:
48. מכיוון שהאירוע הנו גם תאונת עבודה, ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 62%, לאחר הפעלת תקנה 15, יש לנכות מסכום הפיצויים הנ"ל את הסכומים המגעים לו מהמוסד לביטוח לאומי. חוות הדעת האקטוארית האחרונה שהוגשה בתיק (נ3/), מתאימה ליום 31.3.00 והסכום הנקוב בה הנו 659,329.- ש"ח. עם זאת, מכיוון שהמדובר בעניין מתמטי בלבד, מן הראוי לאפשר לנכות את הסכום העדכני ליום מתן פסק-דין זה. לפיכך, ינוכה בפועל הסכום שיחושב תוך 30 יום על-ידי האקטואר, מר שי ספיר, ובלבד שפעולתו תהווה עדכון בלבד של הסכומים הכלולים ב-נ3/. כמובן שאם תתגלע בין הצדדים מחלוקת לעניין ערכי העדכון, ניתן יהיה לפנות בבקשה מתאימה אל בית המשפט. לא תומצא חוות-דעת כאמור, יחושב הניכוי לפי הסכום דלעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום.

התוצאה:
49. התובע זכאי מהנתבעים לסכום הפיצויים המהווה את שיעור הנזק המפורט בסימן 47 לעיל, בניכוי תגמולי המל"ל לפי המפורט בסימן 48 לעיל.

הנתבעים יישאו גם בכל הוצאות התובע ובנוסף בשכר טרחת עורך-דינו, בשיעור של 18% מסכום הפיצויים, בצירוף מע"מ. ההוצאות נושאות הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע כל תשלום ותשלום, ואילו שכר הטרחה והמע"מ יחושבו להיום.

ניתן היום, כ"ו בשבט תשס"א (19.2.01).

המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מפסק-דין זה.
מ' גל, שופט
2

ת"א 1519/96
ת"א 1519/96
בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כבוד השופט מ' גל











א בית משפט מחוזי 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (פורסם ב-ֽ 19/02/2001)