פסקי דין על אפרת כהן-צרפתי | פסקי דין על גרוסמן אילה | פסקי דין על אלבו מרים | פסקי דין על מירלה ואיה-סטודיו לעיצוב תכשיטים |

2743/08 תעא     03/05/2011




תעא 2743/08 אפרת כהן-צרפתי נ' גרוסמן אילה, אלבו מרים, מירלה ואיה-סטודיו לעיצוב תכשיטים








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



תע"א 2743-08 אפרת כהן-צרפתי
נ' גרוסמן אילה
ואח'





בפני

כב' השופטת
אורנית אגסי
נ.צ. – מר שחר כהן (ע)
נ.צ. – מר יוסף גרשונוביץ (מ)

התובעת
אפרת כהן-צרפתי
ע"י ב"כ עו"ד


נגד

נתבעים
1.גרוסמן אילה
2.אלבו מרים
3.מירלה ואיה-סטודיו לעיצוב תכשיטים
ע"י ב"כ עו"ד



פסק דין


1.
לבית הדין הוגשה תביעת התובעת, הגברת אפרת כהן-צרפתי
(להלן: "התובעת")
כנגד מעבידותיה לשעבר, הגב' גרוסמן איילה (להלן: "הנתבעת
1
") והגב' אלבו מרים
(להלן: "הנתבעת
2
"), כן צורף לתביעה כנתבע 3 "מירלה ואיה – סטודיו לעיצוב תכשיטים"
הגם שמדובר בשם עסקי.

2.
טענתה המרכזית של התובעת הנה כי הנתבעות פיטרו אותה שלא כדין הן בשל הריונה והן משום שלא ערכו לה שימוע כנדרש. עוד טוענת התובעת כי בתקופת העסקתה לא שולם לה שכר מינימום ודמי חופשה שנתית.

הסעדים אותם היא תובעת הנם, השלמה לשכר מינימום, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין הפסד השתכרות מיום פיטוריה ועד יום הלידה המשוער, פיצוי כספי בגין אבדן הכנסה למשך
45
יום בהם לא הוחזרה לעבודתה בתום חופשת הלידה,
דמי הודעה מוקדמת,
השלמת דמי לידה ופיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח - 1988
(להלן: "חוק שוויון הזדמנויות ").

3.
הנתבעות מצידן טוענות כי פיטורי התובעת נעשו כדין, בשל תפקודה שלא השביע רצונן ולא בשל הריונה של התובעת. עוד הן טוענות כי הוראות חוק שוויון הזדמנויות אינן חלות בעניין שכן במועדים הרלוונטיים העסיקו פחות משישה עובדים בעסקן. לטענתן נערכו לתובעת שיחות משוב במהלך תקופת עבודתה הקצרה והללו מיתרות את הצורך בשימוע.

מטעם התובעת העידה התובעת
ומטעם הנתבעות העידו הנתבעת
1
, הנתבעת
2
וכן העובדת אתי דהן (להלן: "אתי")
אשר עבדה כאשת מכירות לפני התובעת ואף הדריכה אותה במהלך חודשי עבודתה.

4.
ואלו הן העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מכתבי הטענות כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר הוגשו לבית הדין:
א.
התובעת,עבדה עבור הנתבעת
1
והנתבעת
2
כאשת מכירות של תכשיטים בעיצובן מיום
01/06/2007
ועד
16/10/2007
, תקופה של ארבעה וחצי חודשים.
ב.
סוכם כי לתובעת ישולמו
1500
₪ בחודש + עמלה בגובה
15%
מסך מכירותיה ובנוסף תשלום בסך
2000
₪ עבור "החזר הוצאות"
רכב וטלפון
כנגד הצגת חשבוניות.
ג.
לתובעת שולמו בצ'ק
2000
₪ בחודש החזר הוצאות בגין שימוש ברכבה הפרטי והטלפון הנייד שלה גם כאשר לא הציגה חשבוניות.
ד.
התובעת הודיעה לנתבעות על הריונה במהלך חודש
08/2007
בהיותה בחודש הרביעי להריונה.
ה.
ביום
16/10/2007
קיבלה התובעת מכתב מאת הנתבעות, כותרתו "מכתב פיטורין" ובו הודעה על פיטוריה לאלתר בחתימת הנתבעת
,1
היינו לתובעת לא ניתנה הודעה מוקדמת לפיטורין.
ו.
הסכומים הרשומים בתלושי השכר משקפים את הסכומים ששולמו לתובעת כשכר. באשר לשאר הפרטים בתלושים הצדדים חלוקים
בשאלה האם משקפים הם את היקף עבודתה.
ז.
לתובעת לא שולמו דמי חופשה.

5.
המחלוקות בין הצדדים בהן עלינו להכריע הן:
1.
האם תלושי השכר משקפים את היקף העבודה של התובעת כפי שהיה במציאות.
2.
מה היה היקף המשרה
של התובעת.
3.
האם שולם לתובעת שכר מינימום.
4.
האם הפיטורין נעשו שלא כדין:
א.
האם הייתה חובת שימוע, ואם היתה האם הופרה.
ב.
האם התובעת פוטרה בשל הריונה.

6.
דיון והכרעה.

אמיתות התלושים
על פי ההלכה הפסוקה תלושי השכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת [דב"ע מח/
146-3
יוסף חוג'ירת – שלום גל
ואח', פד"ע כ' בעמ'
26
].
במקרה דנן הגענו למסקנה שתלושי השכר אינם משקפים את מצב הדברים כפי שהתקיים בפועל מן הטעמים הבאים:
התובעת החלה לעבוד ביום
01/06/07
אך בתלוש השכר לחודש יוני נכתב כי עבדה
10
ימים. בתלוש לחודש אוקטובר
07
' (האחרון) נכתב כי עבדה
22
ימים למרות שפוטרה ב
16/10/07
כלומר, מספר ימי העבודה הכתוב בתלושים אינו משקף את ימי העבודה בפועל.

בתלושי השכר לא מצויינים
זכאות ו/או ניצול ימי חופשה , בעניין זה העידה נתבעת
2
:
ש: בתלושי המשכורת שהופקו לתובעת לא מופיע שום יום חופש איך את מסבירה את זה? (ע'
7
ש
32
)
ת: "אני חושבת שיש פערים בין מה שמופיע בתלוש משכורת למה שעובד מבקש ולמה שקורה בפועל"
(
פרוטוקול
ע'
8
ש
1-2
)

בתצהירן אומרות הנתבעות:
היה מקרה בודד שזכור לנו, שבו אתי דהן נעדרה מהעבודה ימים ספורים לרגל נסיעה ואחת מבנותיה התייצבה במקומה לעבודה, כדי שלא תפגע זכותה לחופשה"

( עמ'
4
סע'
26
)

מן הדברים עולה כי הנתבעות לא הקפידו על רישום
מדוייק וקפדני בתלושי השכר כנדרש בחוק.

בנוסף, בכל חמשת תלושי השכר שקיבלה התובעת נכתב שעבדה
3
שעות ביום בעניין היקף משרתה של התובעת נרחיב להלן, אולם נציין כי לא הוצג בפני
נו חוזה בו הוסכם שהתובעת תעבוד במשרה חלקית ואף לא נטען שכך סוכם.
הטענה כי עבדה
3
שעות ביום בכל יום אינה מתיישבת עם השכל הישר, שהרי ברור שלכל הפחות בימי הנסיעות לחיפה וחזרה עבדה יותר שעות.

יתרה מכך, הנתבעות לא הזמינו לדיון את רו"ח שערך את התלושים אך הגיון הרישום ל-3 שעות ביום, נובע משכר הבסיס שנקבע בשיעור של 1500 ₪ בלבד, כך שבפועל בתלושים לא ירשם שכר הנופל משכר המינימום על
פי חוק.

זאת ועוד, חיזוק נוסף להיותם של התלושים לקויים נמצא בבקשת המוסד לביטוח לאומי לקבל הבהרות לגבי תכנם.

ב"כ הנתבעות טען כי רק בחודש
12/07
העלתה התובעת טענה בנוגע לתוכן התלושים ומכאן הוא למד כי לא מצאה בהם פגם והסכימה לתוכנם,
אולם בעיננו סביר הדבר שהתובעת גילתה הפגם בתלושים רק לאחר פניית המל"ל לבקשת הבהרה בנוגע אליהם.

לאור האמור אנו קובעים כי התלושים משקפים את השכר שקיבלה התובעת (לא כולל הוצאות בסך
2000
₪ בחודש) אך אינם משקפים את היקף עבודתה או את ימי החופשה להם היתה זכאית.

7.
היקף משרתה של התובעת:
לא מקובלת עלינו טענת הנתבעות כי התובעת עבדה במשרה חלקית בלבד,
טענתן כי נטל ההוכחה בדבר היקף המשרה חל עליה שגויה.

עוד לפני התיקון לחוק הגנת השכר , פסק בית הדין הארצי לעבודה כי בהעדר פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום על פי החוק. [ההדגשה הוספה א.א]
עוד נקבע באותו עניין כי ככל שמעביד לא יקיים את הוראות חוק ההודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב –
2002
,
יחול עליו נטל הראייה לענין היקף המשרה של העובד
[ ע"ע 300162/96
חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה;
[פורסם בנבו],
1.6.2004
; פסק דינו של הנשיא אדלר]."
(ע"ע 212/06
ימית א. בטחון (
1988
) בע"מ נ' אלי אפרים
[(לא פורסם)
ניתן
12/11/08
)

לאור האמור ובהנתן שהנתבעות לא הציגו רישום שעות עבודה ו/או רישום ימי חופשה ו /או העתק "הודעה לעובדת" שנמסר לתובעת הרי שהנטל להוכיח כי העובדת נשכרה ל"משרה חלקית" מונח על כתפי הנתבעות.
שומה היה על הנתבעות להציג הסכם עבודה, ומשהנתבעות לא קיימו את חובתן על פי חוק ההודעה לעובד
(תנאי עבודה) התשס"ב –
2002
.

משלא עשו חזקה כי התובעת עבדה במשרה מלאה.

טענותיהן כי התובעת ניצלה את זמן העבודה לעניינים אישיים [תצהיר נתבעת
1
סע'
28
, תצהיר נתבעת
2
ש'
28
וכן
ח.נ נתבעת
1
עמ'
9

ש'
20-26
, וח.נ נתבעת
2
ע'
7
ש'
26-29
] לא נתמכו בבדל ראיה ומוטב היה לו לא הושמעו.

זאת ועוד, טענת הנתבעות כי לתובעת שולמה תמורה "גבוהה כפליים ויותר ביחס לשעת עבודה, לעומת שכר ששילמו הנתבעות לעובדותיהן השכירות" (כתב הגנה עמ'
2
סע'
3.8
) שנכרכה בטענה כי
עבדה במשרה חלקית בלבד, אינה מקובלת עלינו.
מעסיק אינו נוהג לשלם כפל שכר לעובדת שעדיין לא הוכיחה כישוריה ותרומתה לעסק ואף איננה בעלת כישורים או קשרים יוצאי דופן בתחום העיסוק (הנתבעות והתובעת העידו בפני
נו כי ניסיונה היה במכירות אופנה ולא במכירת תכשיטים). התובעת התקבלה לעבודה על בסיס הכרות שטחית עם אתי ולא בשל המלצה יוצאת דופן באיכותה (תצהיר העובדת אתי דהאן
סע'
6-7
) ואין כל הגיון
בטענה כי
שולם לה שכר כפול מאשר לעובדות האחרות בעסק. הטענה הנלוות לטענה זו כי התובעת הועסקה כמשתתפת חופשית, אין בה כל ממש.

מנגד התובעת העידה באופן מפורט בתצהירה, ולא נסתרה, על היקף עבודתה ונמצאה על ידינו אמינה ומקבלים אנו את גרסתה להיקף משרה מלאה.

יוער כי, עבודת אשת מכירות שטח מטבעה היא עבודה ששעות העבודה בה גמישות, משתנות, לעיתים ארוכות ולעיתים קצרות אך כל אילו אין פירושם שמדובר במשרה חלקית אלא אם סוכם כך במפורש מראש, ולא זה המצב במקרה לפנינו.

לסיכום, אין כל עדות כי בהסכם העבודה נקבע שהתובעת תעבוד ב"משרה חלקית" ואין כל עדות כי כך עבדה בפועל, הנתבעות התכוונו להעסיקה במשרה מלאה והתובעת אף עבדה במשרה מלאה.

8.
תשלום שכר מינימום
אכן, כפי שפירטנו בסעיף 6 ל

פסק דין
זה, לו עבדה התובעת רק
3
שעות ביום כפי שנכתב בתלושי השכר אזי היינו קובעים כי שולם לתובעת שכר מינימום,
אולם כבר קבענו כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את המציאות וכי העובדת עבדה במשרה מלאה, לפיכך היא זכאית לקבל שכר בגובה שכר המינימום לכל הפחות על פי חוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987.


הלכה פסוקה היא כי החובה לשלם שכר מינימום חלה גם כאשר העובד הוא סוכן ששכרו משולם על בסיס עמלות (אחוזים מסך מכירותיו) היינו גם עובד על פי תפוקה זכאי לקבל שכר מינימום מידי חודש.
ע"ע 1194/01
דרור עגיב – "המגן" חברה לביטוח בעמ'
; ע"ע 1372/01

מיכל שזיפי – אינטרקלאב בע"מ
[ניתן ביום
11.2.04
, עתירה לבג"ץ נדחתה בג"ץ 3512/04;
עתירה לקיום דיון נוסף בבג"ץ נדחתה אף היא – דנג"ץ 922/05].


יצויין כי
2000
₪ ששולמו כהחזר הוצאות אינם מהווים חלק משכרה של התובעת כפי שהעידה
הנתבעת
1
בעצמה:



ש: כל פעם שולם לה עבור כל חודש?
ת: עד כמה שזכור לי, כן. יכול להיות שהאשל וההוצאות הנפרדות זה לא היה משכורת. לכאורה זה היה אמור תמורת קבלות ואז אני אמורה לתת לה כסף. זה לא חלק מהמשכורת
[ההדגשה הוספה א.א].(פרוטוקול
1.11.10
ע'
10
ש'
20-23
)

לתובעת שולמו אם כך
הסכומים הבאים שאינם עולים כדי שכר מינימום:


יוני
07
'
יולי
07
'
אוגוסט
07
'
ספטמבר
07
'
עד 16/10/07

שכר ברוטו
2026.95
3168.92
3450.77
2304.66
2512.95

9.
אי תשלום ימי חופשה
משקבענו כי התובעת לא קיבלה ימי חופשה כלל, אזי על הנתבעות לשלם לתובעת עבור 4 ימי חופשה, סך 681 ש"ח.

האם הפיטורין נעשו שלא כדין

10.
חובת שימוע וקיום שימוע.

לא נטען בפני
נו, ומן העדויות עולה כי לתובעת לא נערך שימוע כהלכתו – דהיינו שיחה של הנתבעות עם התובעת בה הוצגה בפני
ה הכוונה לפטרה, והנימוקים לכך, אף לא ניתנה לה הזדמנות הולמת להגיב לטענות שהועלו בפני
ה ולנסות לשכנע את הנתבעות להחליט אחרת.
יחד עם זאת, עובדת מכירות נמדדת על פי היקף מכירותיה, התובעת ידעה כי בחודש ספטמבר היו מכירותיה נמוכות למרות החגים וודאי הבינה כי ביצועיה אינם משביעים רצון, כפי שאף העידה בפני
נו
בעצמה (פרוטוקול ע' 4 ש' 15-29).

אנו סבורים כי בחודשי עבודתה הראשונים של התובעת שהם מעין תקופת ניסיון, כפי שאכן
ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, לא היתה מוטלת חובה על הנתבעות לקיים את חובת השימוע כקבוע בפסיקה.
על כן תביעתה לפיצוי בגין אי ביצוע שימוע נדחית.

11.
האם הריונה של התובעת הוא הסיבה לפיטוריה

אין חולק כי יחסי העבודה בין הצדדים נמשכו פחות משישה חודשים, על כן אין התובעת נהנית מהגנת סע'
9
לחוק עבודת נשים,
המתנה פיטורי עובדת בהריון בקבלת היתר משר התמ"ת, ועל כן התובעת מבססת את תביעתה על הוראות חוק שוויון הזדמנויות.

הנתבעות מצידן העלו, ראשית, את הטענה כי
הוראות חוק שוויון הזדמנויות לא חלות עליהן מאחר ובמועדים הרלונטיים העסיקו פחות מ -
6
עובדים בעסקן. יחד עם זאת, הנתבעות עצמן מציינות כי היו להן
5
עובדות קבועות (כולל התובעת) וכי מעת לעת הועסקו
שתי בנותיה של אתי בעסק.
נטל ההוכחה למספר המועסקים על המעסיק להוכיח באמצעות מסמכים הנמצאים ברשותו כדוגמת דיווח מעסיק לבטוח הלאומי בטופס
102
. העובדה שהנתבעות נמנעו מלהציג ראיות למספר העובדים שהעסיקו (כדוגמת
טופס
102
של המל"ל) הנמצאות ברשותן או שיכולות להשיגן בנקל עומדת לחובתן. אנו מסיקים כי העסיקו יותר מ-
6
עובדות בעסקן והוראות החוק חלות עליהן.

הוראת סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות
קובעת (ההדגשה הוספה א.א) -


"לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים... בכל אחד מאלה:
....
(
5
) פיטורים או פיצויי פיטורים;
..."

הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק שוויון הזדמנויות
קובעת, כי לעניין פיטורין - אם הוכיח העובד שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטורין - נטל ההוכחה מוטל על המעביד, כי פעל שלא בניגוד להוראת סעיף
2
לחוק.

"(א)
בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף
2
, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף
2
-


(
1
)
....
(
2
)
לעניין פיטורים
מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו ".

מהעדויות עולה כי בחודש אוגוסט
07
' התקיימה שיחת משוב שבה הביעו הנתבעות שביעות רצון מעבודתה של התובעת "זכור לי שהיתה פגישה נעימה, יכול להיות שבאותו חודש היינו שבעות רצון"
וחשבו "לאן כדאי להתקדם ואיך לקדם את התובעת כדי שהיא תייצג אותנו בחוץ" (עדות נתבעת
2
ע'
9
ש'
9-10
, עדות נתבעת
1
ע'
11
ש'
13-15
בהתאמה) וכך גם בעדות התובעת שלא נסתרה "בסוף השיחה אתי התקשרה אלי
ואמרה לי שהישיבה הייתה מצוינת ואני בדיוק מה שהם צריכים ואני השארתי רושם מצוין". (עמ'
2
ש'
32
ע'
3
ש
1
) התובעת אם כך עמדה בנטל והוכיחה כי לא היו במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפיטורין.

הנתבעות מצידן לא הראו כי לא היו שבעות רצון מתפקודה של התובעת במהלך עבודתה אצלן, לא הוכיחו שניהלו איתה שיחות משוב או הביעו חוסר שביעות רצון מתפקודה. מאחר והנתבעות טענו שהתובעת פוטרה מחמת אי שביעות רצון מהישגיה, הרי שעל כתפיהן מוטל נטל ההוכחה כי בהחלטתן לפטר את התובעת לא שקלו כלל את דבר הריונה.

לאחר שמיעת העדויות אנו סבורים שהריונה של התובעת היווה שיקול בהחלטה לפטרה, ייתכן שההחלטה לפטר את התובעת היתה מתקבלת בשלב מאוחר יותר, אילו לא שיפרה מכירותיה, אולם נראה שבשל הריונה מיהרו הנתבעות לפטרה.

על פי הפסיקה, אף כאשר עמדו לנגד עיני המעסיק שיקולים חוקיים ולגיטימיים לצד השיקולים המפלים, בעת שקיבל החלטתו, אין בכך די, עצם ההתחשבות בשיקול מפלה, "מכתימה" את ההחלטה, ומקימה למעסיק אחריות מכוח החוק. ((דב"ע נו/3-129 פלוטקין ואח' נ' אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג
481
,
497
).

12.
הסעדים להם זכאית התובעת
א.
התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי
השלמת שכרה לגובה שכר מינימום, הפסד שכר עד מועד הלידה, שכר עבור 45 ימים שאחרי חופשת הלידה, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי פיטורין, הפרש דמי לידה ופדיון חופשה.
לדעתנו אין זה המקרה בו יש לתת סעד כספי המהווה חלופה לאכיפה, משום שבצד השיקול האסור של הריון התובעת נשקל גם השיקול הלגיטימי של היקף מכירותיה הנמוך.

סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות
מתיר לבית הדין לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין.
השיקול הלא לגיטימי, הריונה של התובעת, שהנתבעות שקלו עת החליטו לפטרה ראוי לגינוי, ועל כן
באיזון שבין הקביעה כי התקיים שיקול לגיטימי בפיטורי התובעת והפיחות במכירות לבין הקביעה כי לצידו נשקל גם שיקול שהינו אסור על פי חוק שוויון הזדמנויות, אנו קובעים שהנתבעות יפצו את התובעת בסך של 25,000 ₪.

ב.
הפרשי שכר מינימום
בנוסף, על הנתבעות לשלם לתובעת, הפרשי שכר עד לגובה שכר מינימום לתקופת עבודתה כפי הטבלה להלן:


יוני
יולי
אוגוסט
ספטמבר
אוקטובר

שכר ברוטו ששולם
2026.95
3168.92
3450.77
2304.66
2512.95

שכר המינימום
3710.18
3710.18
3710.18
3710.18


ההפרש לתשלום
1683.23
541.26
259.41
1405.52

0
3889.57
ש"ח

ג.

פיצויי הלנה,
מאחר תשלום שכר הנמוך משכר המינימום נבע מטעות בתום לב שנעשתה על ידי המעסיקות יופחת פיצוי ההלנה לשיעור של
2000 ₪.

ד.
דמי הודעה מוקדמת
ע"פ סע' 3(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות התשס"א -2001


עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן:
(1)
במהלך ששת חודשי עבודתו הראשונים - של יום אחד בשל כל חודש עבודה;

לפיכך התובעת זכאית ל תשלום:
4 ימים * 171.24 = 685

ה.
הפרשי דמי הלידה
ככל שהתובעת תחפוץ
תוכל לפנות למוסד לביטוח לאומי לביצוע לחישוב מחודש של דמי הלידה לאור

פסק דין
זה.

13.

סוף דבר:
הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
סך 25,000 ₪
פיצוי על פי חוק שוויון הזדמנויות.
סך 3,890 הפרשי שכר מינימום.
סך
2,000 ₪ פיצוי חלקי בגין הלנה.
סך 685 ₪ פדיון 4 ימי חופשה.
סך 685 דמי הודעה מוקדמת.
ובסך הכל:
38,260
כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום התביעה.

בנוסף ישאו הנתבעות בהוצאות התובעת על ניהול תביעה זו בסך 6,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך
30
ימים ממועד קבלת

פסק דין
זה.

ניתן היום,
כ"ט ניסן תשע"א, 03 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

"פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".






נ.צ. – מר שחר כהן

נ.צ. – מר יוסף גרשונוביץ

אורנית אגסי
, שופטת













תעא בית דין אזורי לעבודה 2743/08 אפרת כהן-צרפתי נ' גרוסמן אילה, אלבו מרים, מירלה ואיה-סטודיו לעיצוב תכשיטים (פורסם ב-ֽ 03/05/2011)