פסקי דין על רוני רון | פסקי דין על מרי פיזם |

10953-09/08 פח     19/05/2011




פח 10953-09/08 מדינת ישראל נ' רוני רון, מרי פיזם




בפני
הרכב כב' השופטים:
כב' השופט אברהם טל
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר

כב' השופטת רות לורך
המאשימה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד אנה אבידוב וקרן וקסלר


נגד

הנאשמים: 1. רוני רון

ע"י ב"כ עו"ד גיל פרידמן


2. מרי פיזם

ע"י ב"כ עוה"ד רויטל סוויד ומירב גרינברג

הכרעת דין

השופט אברהם טל
, אב"ד - סג"נ

1. נגד הנאשמים, בני זוג, הוגש כתב אישום המייחס להם רצח בכוונה תחילה של רוז פיזם, ילידת 3.10.03 (להלן: "רוז"), בתם של הנאשמת 2 ובנג'מין פיזם (להלן: "בנג'מין" או "בן"), בנו של נאשם 1.
בדיון שהתקיים ביום 6.1.09, בטרם מתן תגובות הנאשמים לאישום הצהירה ב"כ המאשימה שהנאשמת מואשמת כמבצעת לפי סעיף 29 א' לחוק העונשין, לרבות מבצע בצוותא, ולא בעבירה נגזרת, לא בסיוע ולא בשידול אך אם במהלך המשפט ביהמ"ש יראה לנכון להרשיעה באחת מהעבירות הנ"ל יוכל לעשות כן (עמ' 9 לפרוטוקול למטה). בתום פרשת התביעה, ובמהלך הדיון בטענת ב"כ המאשימה שאין לחייב את הנאשמת להשיב על האשמה של ביצוע רצח בצוותא עם הנאשם 1 עתרה ב"כ המאשימה לחייב את הנאשמת להשיב על האשמה של שידול הנאשם 1 לרצוח את רוז.
2. עפ"י הנטען בסעיפים 15-18 לכתב האישום, במועד שאינו ידוע, עובר למתואר בהמשך כתב האישום, החליטו הנאשמים לגרום למותה של רוז. הנאשמים, או מי מהם, נטלו תיק נסיעות גדול מדירתם (להלן: "התיק"), כדי להכניס לתוכו את גופתה של רוז, והם, או מי מהם, הכניסו לתיק בגדים וחפצים שונים השייכים לה.
במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, לאחר יום 12.5.08, גרמו הנאשמים, או מי מהם, בהחלטה משותפת ובמתכוון למותה של רוז, כאשר הם או מי מהם הכניסו את רוז לתיק, לאחר מותה או בעודה בחיים. לאחר מכן לקח נאשם 1 את התיק ובתוכו רוז או גופתה, והשליך אותו לנחל הירקון באזור תל אביב.

3. מתגובות הנאשמים לאישום ומהראיות שהובאו בפני
נו עולה כי אין מחלוקת שבמהלך שנת 2001 הנאשמת ובנג'מין הכירו בצרפת, התפתחה ביניהם מערכת זוגית, ביום 3.10.03 נולדה בתם רוז וביוני 2004 הם התחתנו.
בתאריך 12.2.04 עלו הנאשמת, בנג'מין ורוז ארצה והם גרו אצל הנאשם, עד שביום 23.2.03 בנג'מין ורוז עזבו את הארץ לצרפת, לאחר שיחסיהם של בנג'מין והנאשמת עלו על שרטון והנאשמת נשארה בארץ.
ביום 30.3.05 חזרה הנאשמת לצרפת ובחודש מאי 2005 היא חזרה ארצה והייתה לבת זוגו של הנאשם.
בחודש מאי 2007 נסעה הנאשמת לצרפת על מנת להביא ארצה את רוז, אך בהוראת ביהמ"ש בצרפת רוז נשארה במוסד והנאשמת חזרה ארצה בלעדיה. בחודש נובמבר 2007 נסעה הנאשמת שוב לצרפת על מנת להסדיר את גרושיה מבנג'מין ולהביא ארצה את רוז, וביום 3.12.07 הן הגיעו ארצה וגרו יחד עם הנאשם ושתי הבנות, בדירה שכורה בנתניה.

4. עפ"י הנטען בסעיפים 8-14 בכתב האישום, הנאשמים חשו שהם מתקשים לגדל את רוז, הנאשמת החליטה שהיא לא רוצה שרוז תגור איתם והפצירה בנאשם שידאג להוצאתה מביתם, תוך איומים שתתאבד אם לא יעשה כן.
בעקבות האמור לעיל גרה רוז, החל מחודש מרץ 2008 ועד יום 12.5.08, בבית אמו של הנאשם, ויויאן (להלן: "ויויאן"), שדאגה לכל צרכיה. עובר למועד הנ"ל ביקשה ויויאן מהנאשם שידאג לרוז למסגרת חינוכית בשעות היום, אך הנאשם סרב לבקשתה.

בתאריך 12.5.08 ביקשה ויויאן מהנאשם שייקח את רוז מביתה מאחר והיא מתכוונת לצאת לבילוי בערב ויחזיר אותה אליה רק בתנאי שימצא לה מסגרת חינוכית בשעות הבוקר. הנאשם יצא מביתו לקחת את רוז, בסמוך ליציאתו דרשה ממנו הנאשמת בבכי ובצעקות שלא יחזיר את רוז לביתם, הנאשם לקח את רוז מביתה של ויויאן ומאז לא החזיר אותה לשם.

5. הנאשם הודה בתגובתו בכתב לכתב האישום שהייתה תחושה שרוז לא מסתדרת בביתם וכי יש למצוא לה מסגרת שתרגיש בה טוב יותר, וכן בכך שהם חיפשו לה מסגרת כזו, אך כפר בכך שהם התקשו לגדל אותה ושהנאשמת הפצירה בו לדאוג להוצאתה מביתם.
עוד הודה הנאשם שרוז התגוררה במרבית הזמן אצל אמו אך כפר בכך שהוציא אותה מביתה ביום 12.5.08 וטען שהוא חיפש מסגרת חינוכית עבור רוז.
בסעיף 18 לתגובתו, טען הנאשם כי עקב הפחד והלחץ בו היה נתון הוא זרק את גופתה של רוז לירקון, במקום בו נמצאה.
בסעיף 19 לתגובה טען הנאשם כדלקמן:
"הנאשם אינו כופר כי בשוגג אכן גרם למותה של רוז, אולם עשה זאת ללא כל כוונה תחילה וכי הצטער מאוד בעת שהבחין כי רוז אינה בין החיים.
הנאשם מודה כי איבד את שיקול דעתו ובשל החשש, הן מבני משפחתו והן מפני מערכת החוק, ניסה להעלים את הגופה וזאת עד לרגע בו התוודה בפני
המשטרה".
6. באשר לחיפושים שעשה הנאשם אחרי מקום לשהותה של רוז החל מיום 10.5.08 ועד יום 4.6.08 עולה מהראיות שהובאו בפני
נו, כפי שתפורטנה להלן, כי במהלך השבוע בין 10-18.5.08 הגיע הנאשם לבדו למוסד "טירת הילד", ביום 18.5.08 הוא שוחח טלפונית עם אברהם סעדה ממוסד "לב לאחים", בתאריך 19.5.08 או 20.5.08 הוא נפגש עם עו"ד מירב כהן, ביום 20.5.08 הוא שוחח 4 פעמים עם מוסד "לב לאחים", ופעם אחת עם מוסד "טירת הילד".
ביום 21.5.08 הוא פנה לאברהם סעדה ממוסד "לב לאחים", למחרת הוא שוחח עם מרכז חב"ד, ביום 25.5.08 הוא שוחח 12 פעמים עם מרכז חב"ד ופעם אחת עם מוסד "לב לאחים", ביום 2.6.08 שוחח הנאשם 3 פעמים עם מוסד "יד לאחים", ובימים 4.6.08 ו- 10.6.08 הוא נפגש לבדו עם אברהם סעדה מהמוסד.
ביום 30.6.08 בשעות הלילה אוכן מכשיר הטלפון הסלולארי של הנאשם בקרבת נחל הירקון בתל אביב והוא שוחח מספר שיחות עם הנאשמת, שהייתה בביתם בנתניה.

7. הנאשמת טענה בתגובתה בכתב לכתב האישום שאכן יחסיה עם בנג'מין עלו על שרטון, ולאחר איומים עליה היא קיבלה את רוז למשמורתה. לאחר שנודע לה שרוז הייתה קורבן לאלימות ושהוצאה ממשמורתו של בנג'מין היא ניהלה הליכים משפטיים בצרפת שבסיומם קיבלה את המשמורת על רוז בדצמבר 2007.
הנאשמת מודה שהתקשתה להתמודד עם גידולה של רוז וביקשה מהנאשם למצוא לה מקום מגורים טוב יותר, היא מודה שרוז גרה לפרקים אצל ויויאן אך היא כופרת בכך שהחליטה שאינה רוצה שרוז תגור איתם ושהפצירה בנאשם שידאג להוצאתה מביתם, תוך שהיא מאיימת להתאבד. כמו כן, כפרה הנאשמת בעובדות המתייחסות לשיחות בין הנאשם לאימו וכן במיוחס לה בסעיפים 15-17 לכתב האישום המובאים ברישא להכרעת הדין.

8. מהעובדות שהוכחו בפני
נו במהלך המשפט עולה שבתאריכים 11.4.08 ו- 8.5.08 שוחחה הנאשמת בטלפון עם חברתה רוקסאן בצרפת ואמרה לה שיש למצוא פתרון לרוז אך טרם נמצא לה פתרון ושביום 5.8.08 שוחחה הנאשמת עם אחות טיפת חלב, איילת גפן קרסו, ואמרה לה שרוז נמצאת אצל ויויאן, היא צפויה להתחיל ללכת לגן בחודש ספטמבר 2008 אך היא טרם רשומה לגן.

9. אין מחלוקת שביום 12.8.08 הנאשמים ביקרו במשרד הפנים על מנת לרשום את הבנות בדרכון של נאשם 1 כבנותיו ובאותו יום הם נעצרו בביתם. מאז הם נחקרו, כאשר ביום מעצרם נערך ביניהם עימות וביום 11.9.08 מצאו צוללנים את גופתה של רוז בתוך תיק בנחל הירקון בתל אביב.

ראיות המאשימה
מטעם המאשימה העידו בקשר למערכת היחסים בין הנאשמים ולמערכת היחסים ביניהם לרוז אימו של הנאשם וויויאן יעקב, אחותו ל.ג., אחותו א.פ, השמרטפית ע.ג. וחבריו של הנאשם ליאור מסלאווי ונאור בן אפרים.
אימו של הנאשם ואחותו א.פ. העידו גם על לקיחתה של רוז ע"י הנאשם מבית אימו בפעם האחרונה בה הוא לקח אותה משם, האחות ל.ר. העידה גם על שיחה בינה לנאשם לאחר מעצרו, ומסלאווי העיד גם על שיחות טלפון בינו לנאשמת לאחר מעצרו של הנאשם.

א. אם הנאשם ויויאן יעקב (להלן: "ויויאן")

1. בפתח עדותה סיפרה ויויאן על נסיבות הגעתה של רוז לארץ.
לדבריה רוז הגיעה לארץ, הנאשם אמר לה "הבאתי לך הפתעה", והיא קיבלה אותם יפה. הנאשם טיפל ברוז יפה מאוד, היא הייתה מאוד חולה והוא לקח אותה לבית חולים, שם טיפלו בה. אחר כך היא שמעה מהנאשמת שרוז הייתה בבית יתומים והייתה חולה והנאשם עשה הכל כדי להביא אותה לארץ.
הנאשם הביא לרוז מיטה ובגדים מפעם לפעם, בתחילה אמרה שאת הבגדים נהג הנאשם להביא בתיק, היא הוציאה הבגדים מהתיק וסידרה אותם בארון, אך לאחר שהוצגה בפני
ה הגרסה שמסרה במשטרה לפיה הוא הביא את הבגדים בשקיות ניילון ולא בתיק אמרה ויויאן "כי לפעמים הוא הביא גם בתיק... כן. פעם מביא ככה, פעם מביא ככה. אני זוכרת בדיוק? אני לא זוכרת בדיוק. אי אפשר לזכור דברים כאלה אחרי שנה, שנה וחצי", ויכול להיות שלא הביא את הבגדים בתיק ולאחר מכן אמרה שהנאשם לא הביא את הבגדים בתיק (עמ' 439-438).
בכל התקופה שבה רוז שהתה אצלה "מרי בכלל לא התעניינה. לא שאלה עליה אפילו. אבל רוני היה מטלפן, לפחות פעם או פעמיים בשבוע, אני לא זוכרת כל כך, אבל אם הייתי רוצה איזה יום שהוא ייקח אותה הוא היה לוקח אותה" (עמ' 441).
רוז שהתה אצלה כחודשיים לערך, במהלכם היא נלקחה ע"י הנאשם כ- 5-6 פעמים, בפורים ובפסח וכן מפעם לפעם כאשר היה עליה לצאת מהבית לסידורים והיא ביקשה ממנו לבוא ולקחת אותה.

2. לדברי ויויאן רוז שהתה אצלה עד לתאריך 12.5, תאריך שזכור לה משום שבאותו ערב היא הלכה להצגה "כנר על הגג" במסגרת קבוצה של גמלאי צה"ל, אולי ברעננה, אך ייתכן והייתה באירוע נוסף ביום 1.5, או 2.5.
את השתלשלות העניינים באותו יום תארה ויויאן כך:
"אני אמרתי לרוני, אולי שבוע לפני, שאני הולכת להצגה. הוא אומר לי אין בעיה. והסכמנו שהוא יבוא לקחת אותה. הוא אמר לי אני יכול לבוא ב- 6. אמרתי לו בסדר. אבל הוא הקדים בשעה, הוא בא ב- 5 ואני הייתי במקלחת. רוז והבנות התקלחו והלבישו אותה, סירקו אותה... הוא לקח את רוז, ואמרתי לו תחכה, אני הכנתי להם ארוחת ערב. אני אצא מהמקלחת ונאכל כולם ביחד. אז הוא אמר לא, אני ממהר" (עמ' 442).

לדבריה, למחרת "ב- 10.30 או 11 רוני התקשר והוא שאל אותי אם אני רוצה את הילדה לקחת אותה. אז אמרתי לו, אני רוצה שתרשום אותה לגן. ואז אני אקח אותה" (עמ' 444).

השיחה הסתיימה בכך שהנאשם אמר לה שתחזיר את בגדיה של רוז. היא אמרה שתגיע אחר הצהריים, ואמנם היא הביאה אחרי הצהריים איתה בגדים אך הנאשמים לא היו בבית והיא שמה אותם וגם 2,000 שקל בתוך השקית מתנה לילדות כי היה להן יום הולדת. מאותו היום הנאשם ניתק קשר איתה והיא לא ראתה מאז את רוז.

אחרי יום או יומיים, היה קרקס בנתניה והיא רצתה לקחת את כל הנכדים והנכדות, היא התקשרה לנאשמים, הנאשמת התחילה לצעוק "מה את רוצה פה, מה את מחפשת, אל תחפשי פה, אין לך מה לחפש" ואחר כך היא קיללה איזה קללה וגם היא החזירה לה ואמרה לה שהיא חולת נפש, שהיא לא נורמאלית וטרקה את הטלפון.

3. בהמשך עדותה סיפרה ויויאן על ניסיונותיה לחפש את רוז. היא חשבה שהנאשם שלח אותה לחוץ לארץ כי הוא ביקש ממנה תמונות פספורט והיא עשתה תמונות פספורט לרוז שבוע או שבועיים לפני כן. היא שוחחה עם בטי מפריז והלכה למשרד הרווחה בשביל לחפש אולי רוז נמצאת באיזה מוסד. היא סיפרה שרוז איננה, ביקשה שיחפשו אותה ואחר כך כתבה מכתב ליצחק קדמן. היא גם הלכה לבנין בו גרו הנאשמים, דיברה עם בעלת הבניין ושאלה אותה אם היא רואה את רוז ביחד עם הנאשמים. בעלת הבניין אמרה "אני רואה את הקטנות וזהו. לא ראיתי את רוז" (עמ' 449). זה היה כחודש וחצי-חודשיים לאחר שראתה את רוז לאחרונה, ואז החליטה לפנות ללשכת הרווחה.
במסגרת חיפושיה את רוז, היא התקשרה לחבר של רוני, נאור (בן אפרים - א.ט.), ושאלה אותו אם הוא רואה את הנאשם או שהוא בא אליו, והחבר אמר שהוא לא רואה את רוז, אבל הנאשם אמר לו שהילדה קצת לא בסדר או שהיא בפני
מייה (עמ' 461).

4. בחקירה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמרה ויויאן שהיא לא ידעה מלכתחילה שהנאשמים נלחמו על הבאתה של רוז לארץ ורק לאחר תקופה היא הבינה זאת משניהם. היא התרשמה כי בתחילה הנאשמים טיפלו ברוז יפה, בשלושת החודשים הראשונים רוז התגוררה איתם, ולמיטב ידיעתה הכל היה בסדר. הנאשם היה מאושר כאשר רוז הגיעה לארץ, הוא אהב ילדים וטיפל בהם למופת, ומרגע הגעתה של רוז לארץ ועד המפגש הראשון שלה עם הנאשם בנוכחות השוטרים הוא לא סיפר לה מעולם שקשה לו עם רוז, ושהיא עושה בעיות בבית (עמ' 465).

בזמן שרוז שהתה אצלה הנאשם היה נוהג להתקשר ולשאול לשלומה, אחת לשבוע או פעמיים בשבוע. היה לה ניסיון בטיפול בילדים ולפיכך הנאשם סמך עליה כאשר הפקיד את רוז בידיה. בזמן שרוז שהתה אצלה היה לה בית חם, חדר עם צעצועים, מיטה ובגדים. בתקופה שרוז שהתה אצלה היא נלקחה והוחזרה ע"י הנאשם כמה פעמים. היא ביקשה כמה פעמים מהנאשם לרשום את רוז לגן, גם לפני הפעם האחרונה שבה הוא לקח אותה. היא יצאה לכמה אירועים בתקופה הזו, ורוז נלקחה ע"י הנאשם גם בנסיבות בהן היא לא הייתה באירוע או בהצגה, ובכל פעם שהוא לקח אותה היא שהתה אצלו בין יום לשלושה ימים, גם בפסח רוז שהתה כמה ימים אצלה וכמה ימים אצל הנאשמים (עמ' 472-471).

5. לדברי ויויאן ביום האירוע היא אמרה לנאשם שבכוונתה לשוב מאוחר באותו ערב. כאשר היא ביקשה ממנו לבוא ולקחת את רוז הוא לא התווכח איתה ולא כעס עליה. הוא אף התקשר מאוחר יותר לוודא שוב מתי היא חוזרת מההצגה והיא חזרה על תשובתה כי היא עתידה לשוב מאוחר ולאחר מכן היא סגרה את הטלפון. היא הבינה מהשיחה שהנאשם מבקש להחזיר לה את רוז, אך עם זאת היא ביקשה ממנו שירשום אותה לגן. הנאשם התקשר אליה למחרת, כאשר הייתה בקרקס, אך היא לא חזרה לטלפונים שלו, למרות שראתה שהוא ניסה לתפוס אותה כמה פעמים, משום שהיה כבר מאוחר ואמרה שאם הוא רוצה, הוא יתקשר אליה שוב.
הנאשם ביקש ממנה לעשות תמונות פספורט לרוז, אך היא לא ידעה על כוונתם של בני המשפחה לעבור לחו"ל. היא ביקשה בכל פעם שהנאשם לקח את רוז כי ירשום אותה לגן, אך בכל זאת שבה וקיבלה אותה כאשר הוא החזיר אותה, בלא שרשם אותה לגן כי קיוותה שירשום.

6. בסוף חקירתה הנגדית אישרה ויויאן שרוז סיפרה לה שהיו פעמים שהיא נסעה עם הנאשם ברכב והיא קפצה במושב האחורי, תוך כדי נהיגה.
7. ויויאן אישרה בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשמת שהיא לא קיבלה את הקשר בין הנאשמים כקשר רומנטי, אך לאחר שהבינה שהנאשמת בהריון, בלית ברירה, קיבלה אותם. היא לא התנגדה לכך שהם יהיו אצלה, אבל מאחר והייתה להם דירה במודיעין, לא הייתה סיבה שלא יגורו שם (עמ' 488).
ייתכן והיא אמרה לנאשם, עת הבחינה בהריונה של הנאשמת, שיגור בבית שלו, וחשבה שהוא נעלב מדבריה ואף מבקש לנקום בה על כך (עמ' 489).
היא לא זוכרת אם היא אמרה שהייתה תמיד מקום הראשון אצל הנאשם ומאז שהוא פגש בנאשמת חל שינוי, אך היא שמחה שתהיה לו כלה שתביא לה נכדים ולא היו לה כל רגשות קנאה. היא ביקשה להיות נוכחת בלידות של הנאשמת אבל הנאשם סרב לכך ולמעשה אין לה קשר עם הנאשמת (עמ' 492).
לדברי ויויאן בזמן שהותה של רוז אצלה הנאשם נהג ליצור קשר טלפוני פעם או פעמיים בשבוע, ולאחר שלקח את רוז ממנה הוא ניתק קשר (עמ' 492-493).

8. ויויאן אישרה שיש לה בעיה בזכרון של תאריכים (עמ' 494). בפורים רוז עדיין היתה אצל הנאשמים אך כשבוע לפני פסח, שחל ב- 19.4, היא היתה אצלה, גם אם בערב חג עצמו היא לא היתה איתה (עמ' 495).

לדבריה כשמסרה במשטרה כי ביום 12.5, עפ"י יומנה היא היתה במסיבה של גימלאים בהיכל התרבות בנתניה יתכן וטעתה, שכן ביום 12.5 היא לא היתה במסיבה אלא בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי בת"א, גם אם תיארה במשטרה את האירוע שבו הוגש כיבוד בכניסה, כפי שלמעשה היה במסיבת הגימלאים ביום 2.6 ולא בהצגה (עמ' 499). לדבריה, ייתכן והסיטואציה שבה ראתה את רוני אזוק במשטרה היא שבלבלה אותה.

לאחר שהוגש לוח השנה של ויויאן נ/1 היא אמרה שהנאשם לקח את רוז ולא החזיר אותה ב- 12.5, אבל ייתכן והוא גם לקח אותה ביום 2.6.
באשר לקרקס שויויאן ביקשה לקחת את רוז, ויויאן אמרה שהיא לקחה בסופו של דבר נכדה אחת, ואת השניה לקח אביה. היא מסרה בחקירתה כמה תאריכים באשר למועד ההופעה בקרקס, 17.7, 18.7, 23.7- וכי מדובר בכשבוע לערך לפני שבטי יצרה איתה קשר טלפוני, אך לטענתה לחצו עליה מאוד בחקירתה והיא התבלבלה ולא זכרה תאריכים. היום היא טוענת שמדובר ב- 14.5, 13.5- סוף מאי "תכף אחרי שרוני לקח את רוז, יום או יומיים", הרבה לפני שבטי התקשרה (עמ' 507).

בתגובה לדברי ב"כ הנאשמת ששכנותיה של ויויאן לקחו אותה למכבסה, בזמן שהיא היתה עם רוז, בסוף מאי- תחילת יוני 2008 אמרה ויויאן שהיא אכן היתה עם רוז במכבסה, אך היה זה הרבה לפני שהיא חזרה לנאשם. מעבר לכך, היא היתה במכבסה גם פעם אחת לבד, אחרי שרוז עזבה, ואינה זוכרת מתי.

9. ויויאן אישרה שהיא היתה עדה לאירוע שבו רוז עשתה פיפי על הרצפה אצלה בבית, הנאשמת לקחה אותה לשירותים ואח"כ לחדר. היא לא ראתה אותה מכה את רוז, אלא רק סוחבת ומושכת אותה (עמ' 514).

בהמשך חקירתה ויויאן תארה שיחת טלפון שבה היא התקשרה וביקשה לשוחח עם הנאשם. הנאשמת ענתה לטלפון, קיללה אותה בצרפתית, ואמרה לה שאין לה מה לחפש כאן יותר, שלא תתקשר וצחקה בצחוק היסטרי. מדובר היה במועד שבו ביקשה לברר אם לרכוש עבור רוז כרטיסים לקרקס, היא כינתה את הנאשמת "חולת נפש", "משוגעת" וניתקה (עמ' 514).

10. לדברי ויויאן היא פנתה במכתב למועצה לשלום הילד, יצרו איתה קשר טלפוני והיא שוחחה עם בחורה בשם מירה אך לא אמרה לה שהיא מפחדת מהנאשם כי הוא אדם אלים מאוד. היא לא פנתה למשטרה מאחר וברווחה אמרו לה שהעניין בטיפולם, רק כעבור שבוע הם פנו אליה בבקשה לפנות למשטרה והיא אמרה להם שאין בכוונתה לפנות למשטרה.

יתכן והיא אכן ציינה שהיא חוששת לפנות למשטרה בשל החשש מפני הנאשם, אך בכל מקרה היא לא ציינה שהוא אלים (עמ' 520).

11. בחקירה החוזרת אמרה ויויאן שאת המועד של ה- 12.5 היא העלתה בחקירה במשטרה מאחר וזכרה את ההצגה "כנר על הגג" שהתקיימה אותו ערב. במועד מוקדם יותר, ב- 1 או ב- 2 למאי הנאשם לקח את רוז, מאחר והייתה מסיבה בהיכל התרבות.

עדותו של מר יצחק דואני

12. בקשר למועד בו הנאשם לקח את רוז מויויאן בפעם האחרונה העיד יצחק דואני, גמלאי צבא קבע, ויו"ר סניף נתניה והשרון של ארגון שבו חברה ויויאן. לדבריו, ויויאן והוא, יחד עם חברים וחברות אחרים, צפו בהצגת "כנר על הגג" שהתקיימה בתיאטרון הקאמרי ב- 12.5.08, היציאה לאירוע הייתה במאורגן בסביבות השעה 18:00, והחזרה הייתה בגמר ההצגה, בערך בשעה 23:00, באותו אירוע לא היה כיבוד.
לדבריו היה אירוע נוסף ביום 2.6.08, שגם בו השתתפה ויויאן, בהיכל התרבות בנתניה, שהחל בשעה 19:00 והסתיים בשעה 23:00, ובאותו אירוע היה כיבוד בכניסה (עמ' 437-436).
יצוין כי לדברי ויויאן בהודעתה במשטרה באירוע אליו הלכה ביום שבו הנאשם לקח את רוז היה כיבוד בכניסה.

עדותה של גב' מירה קרני

13. על הנסיונות שעשתה ויויאן לאתר את רוז לאחר שנלקחה ע"י הנאשם מביתה ולא חזרה העידה גב' מירה קרני, עובדת סוציאלית במועצה לשלום הילד כ- 10.5 שנים, ששימשה כמנהלת נציב הקבילות של ילדים ונוער במועצה.
14. לדברי גב' קרני, ביום חמישי ה- 17.7.2008, יצר קשר, בשעות הצהריים המאוחרות, אדם שהציג את עצמו כעורך דין מצרפת, ובעקבות השיחה איתו הבינה שהיא מעוניינת לדבר עם ויויאן יעקב, שהיא סבתא של הילדה רוז, שכן היא יודעת פרטים עליה. ביום ראשון בבוקר, עוד בטרם הספיקה להתקשר לויויאן, האחרונה יצרה איתה קשר ודיברה איתה.
ויויאן אמרה לה שהיא מאוד מודאגת שרוז נעלמה, כבר חודשיים היא לא יודעת מה קורה איתה ושהיא חוששת מאוד ששמו אותה באיזו שהיא מסגרת לילדים אוטיסטיים או מסגרת לילדים במצוקה. ויויאן אמרה לה שהיא מאוד דואגת לילדה ושהנאשמת מזניחה אותה מאוד מאז שיש לה את שתי הילדות החדשות המשותפות עם הנאשם.
ויויאן הוסיפה ואמרה שהסבא שאחראי על הילדה (הנאשם - א.ט.), שמגדל אותה, הוא אלים כלפי הילדה ותיארה מצב שהוא גרר אותה על הרצפה ונעל אותה בשירותים. ויויאן אמרה שהיא חושבת שהילדה במצב בריא מבחינה התפתחותית ואין שום הצדקה לשים אותה במסגרת ילדים מיוחדים עם צרכים מיוחדים כפי שהיא הבינה ששמו אותה. עוד אמרה לה שהיא מפחדת מאוד, בעיקר מבנה, מהסבא של רוז שעלול להיות אלים. ויויאן הסכימה שתמסור את פרטיה לשירותי הרווחה כדי שהם ייצרו קשר איתה אבל היא התעקשה שלא לפנות ביוזמתה, לשירותי הרווחה או למשטרה (עמ' 604-601, ועמ' 618).
העדה קרני ציינה שהם לא פנו למשטרה, אלא הפנו את הטיפול לשירותי הרווחה, בהתאם לחוק חובת הדיווח. היא שוחחה עם ויויאן בתאריך 20.7, שאמרה לה שמדובר בפרק זמן של כחודשיים בהם היא לא יודעת היכן הילדה.

15. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה העדה שהיא לא דיווחה לשירותי הרווחה שויויאן טענה לאלימות מצד הנאשם כלפי רוז שכן בדיווח הודגש שויויאן מבקשת להישאר חסויה. היא הדגישה בדיווח את הדברים שנראו רלוונטיים לצורך ההתערבות שלהם ולא את המידע על התחושות של ויויאן. לדבריה, פעמים רבות בדיווחים שמגיעים אליה המדווחים מביעים חשש מפני ההורים שמגדלים את הילדים ולכן הם נוהגים לבקש שהפרטים שלהם יישארו חסויים.
העדה הודתה כי כשנחקרה ע"י המשטרה בתאריך 18.8 היא ידעה שהנאשמים חשודים ברצח של רוז אך עצם הידיעה שלה אודות החשדות החמורים, לא השפיעו על הפרטים שמסרה, הזיכרון שלה לא השתנה, אולם פרטים שלא תיעדה בשלב הראשוני הפכו להיות רלוונטיים ולכן פירטה יותר כשנשאלה בחקירתה (עמ' 609).

16. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת העדה הדגישה כי בעקבות השיחה עם ויויאן עלתה תמונה של הזנחה מצד הנאשמת ושל אלימות פיזית מצד הנאשם, שהתבטאה בגרירתה ונעילתה של רוז בשירותים. ויויאן טענה שהיא מאוד מפחדת רק מבנה. העדה נשאלת לפרוצדורה במקרה ובו מתקשרים ומתלוננים על חשש מפני אלימות. לדבריה, בדרך כלל הם שואלים מה מקור הפחד, ועדיין ממליצים ומבקשים מאוד להיות בקשר עם שירותי הרווחה. ויויאן הביעה חשש גדול מאוד להגיש את התלונה הראשונה אבל היא הסכימה שהיא תעביר את הפרטים שלה לשירותי הרווחה ולכן הפרטים שלה מצוינים בטופס דיווח שהעבירה באותו יום לשירותי הרווחה.

(ב) אחות הנאשם ל.ר. (להלן: "ל.")

1. בפתח עדותה סיפרה ל., תוך כדי בכי, על היחסים שלה עם הנאשם.
על הקשר בין הנאשמים ועל הבאתה של רוז לארץ:
"... לפני הגעתה של רוז, אני ידעתי ממרי ומרוני, שרוז בצרפת, ושהיא מאוד סובלת שם... רצו אותה, אבל זה היה מחיר החופש של מרי ולאור הבחירה שלה, זה המחיר שהיא נאלצה לשלם. אני, לפי מה שאני הבנתי, הם ניסו ליצור איתה קשר, אבל בן, שהיה בעלה של מרי והבן של רוני, מנע את זה מהם. במשך הזמן, אני הבנתי שרוז מאוד סובלת,... ושהיא עברה התעללות או אלימות קשה... ושהם שואפים לעשות ככל יכולתם וככל מה שיש באפשרותם, כדי להביא את רוז לארץ... בין רוני למרי יש אהבה גדולה מאוד, נראית לעין, ברורה,... מלבד הפעם שהצהרתי עליה ואני מניחה שנדבר עליה בהמשך, ראיתי ביניהם תקשורת מאוד יפה, ... רוני ומרי אף בחרו למכור את הדירה שלו במודיעין, כדי לממן את כל ההליך של הבאתה לארץ... הם התנהגו כזוג חיובי מאוד אחד לשני, ניהלו בית שהיה נראה מאוד, מאוד תקין, טיפלו מאוד יפה בבת שלהם, לא הייתה שום סיבה שרוז, שלא זכתה שם לחיים טובים, לא תזכה גם כאן לאותו יחס מדהים שנתנו לבנותיהם האחרות" (עמ' 291).

2. ל. תארה אירוע אלים אחד בין הנאשמים שהיה לאחר הגעת רוז ארצה ושבו הנאשמת התקשרה אליה הביתה, לחפש אחר הנאשם, ואמרה לה "רוני נעלם, רוני ברח". היא נשמעה מאוד נסערת בטלפון, אמרה שהם רבו, שהנאשם היכה אותה והיא בכתה. היא הגיעה לבית הנאשמים והנאשמת סיפרה לה שהם נסעו לבדיקת רופא, שהם רבו והנאשם היכה אותה.
לדברי העדה "אני הצעתי לה בצורה מפורשת לא לפחד, לבוא איתי למשטרה, שאני שם בשבילה, שאפילו שזה אחי, אני לא אסכים לעולם לדבר כזה, ושאני איתה והיא סירבה, וכל מה שעניין אותה, זה שרוני יחזור הביתה. ובאמת כשרוני חזר הביתה, הכל היה בסדר. הכל היה רגוע, גם לאחר מכן הם הגיעו אלי, באחת הפעמים, ושם אני גם שוחחתי עם רוני על העניין הזה וגם היא נכחה, והיה נראה שהכל בסדר" (עמ' 318-319).

הנאשם אמר לה שהנאשמת מאוד קינאה לו, ומאוד חששה לאבד אותו, אך למיטב ידיעתה אין בסיס לטענה כי הנאשמת הייתה אישה מוכה. היא הייתה בקשר עם הנאשם, והחליטה לקבל את הקשר שלו עם הנאשמת, מפני שלא רצתה לאבד אותו, הם נפגשו, אך לא לעיתים תכופות, ואילו אמה לא קיבלה את הקשר שלהם כלל וכלל למרות שהייתה מסורה להם ותמיד הייתה שם בשבילם ורוז הייתה אצל אמא שלה מרבית הזמן (עמ' 293-292).

3. בהמשך עדותה אמרה ל. שהיא ראתה את רוז בתדירות גבוהה, כמעט יומיומית, מכיוון שהיא מתגוררת בסמוך לאמה ומתראה איתה על בסיס יומיומי. לרוז היה אצל ויויאן חדר משלה ובו צעצועים, כפי שצריך להיות חדר ילדים. הנאשם הביא את הבגדים והצעצועים מעת לעת וגם ויויאן רכשה עבורה.
ויויאן אהבה את הנאשם אהבה עזה, הוא היה "בן נערץ" והיה מסור מאוד לאמו. בתקופה שרוז הייתה בארץ, הייתה התדרדרות משמעותית במערכת היחסים בין הנאשם לאמו, והניתוק ביניהם היה מאוד גדול, למרות שרוז שהתה אצלה והייתה באחריותה המלאה במשך שלושה חודשים (עמ' 297-295).

בהמשך חקירתה שללה העדה טענות לפיהן רוז עשתה צרכים במיטה, השתוללה, צעקה, והטיחה ראשה בקיר. רוז לא דיברה עברית בהתחלה אך בהמשך הרגישה יותר בטוחה ומוגנת, נראתה תמיד מסודרת, בין אם היא הגיעה מביתו של הנאשם ובין אם בבית אמה, ורק פעם אחת הראתה לה ויויאן סימן כחול על גופה של רוז באזור בית החזה התחתון.

4. בסיפא חקירתה הראשית תארה ל. את שיחת הטלפון ששוחח איתה הנאשם כשכבר היה עצור.
"... בהתחלה אחי דיבר איתי על הא ודא, שיחת חולין... ואז הוא אמר לי, את יודעת מנסים להפריע לי בחיים שלי, מנסים לפגוע בשקט שלי... אני התרשמתי שמדובר במשפחה מצרפת. כי ידעתי שהיה להם מאוד קשה להביא את רוז לארץ... והוא אמר שהוא צריך ילדה בת חמש, כדי להראות שרוז בסדר, ואז יעזבו אותו בשקט. אמרתי לו שאין לי שום ילדים, לי לפחות אין ילדות בגיל חמש ואין לי שום ילדה להשיג לו, הוא ניסה לשכנע אותי מפה, משם, אז אמרתי לו שאין לי שום ילדה, ואני לא מבינה בכלל מה הבעיה, שיראה את רוז, שיראה את רוז ואף אחד לא ייקח לו אותה, כי יש להם אפוטרופסות על הילדה, ואם יש אפוטרופסות על ילדה, אי אפשר לקחת אותה. ואף אחד לא יכול לפגוע להם בשקט שלהם. ובזה הסתיימה השיחה...".

בהמשך השיחה הנאשם ביקש לבדוק אולי יש לה חברים עם ילדה כבת חמש והיא אמרה לו שאין לה חברים עם ילדה כבת חמש, הציעה לו להראות את רוז, ולא הבינה מדוע יש צורך בילדה אחרת והנאשם ניתק את השיחה (עמ' 314-312).

5. בפתח חקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה העדה שהיחסים שלה עם הנאשם היו יחסים טובים וכי לנאשמים היה רצון עז להביא את רוז לארץ. הם "נלחמו" כדי להביא אותה לארץ ובין היתר מכרו את הדירה של הנאשם לצורך מימון ההליך.
היה ברור שהנאשם מקבל את רוז כבת, חלק מהזמן רוז שהתה בביתם של הנאשמים וחלק מהזמן היה הנאשם לוקח ומחזיר אותה מבית אמו. יחד עם זאת, בתקופה האחרונה, רוז כמעט ולא הייתה אצל הנאשמים. בתקופה שרוז הייתה אצל ויויאן היו לה בגדים וצעצועים והיא קיבלה טיפול מסור.
לויויאן היה קשה מאוד עם העובדה שהנאשמים לא רשמו את רוז לגן. ולמעשה, בסופו של דבר, היא שהתה אצלה. ברבות הזמן, ככל ששהותה של רוז התארכה אצל ויויאן, ולמעשה היא הייתה איתה עשרים וארבע שעות ביממה, היא דרשה שהילדה תירשם לגן (עמ' 326).
היא לא ידעה מעולם שיש לנאשמים קושי עם רוז והתרשמה, לאחר שיחה שלה עם הנאשמים, שהשהות הארוכה של רוז עם אמה, והעובדה שהם לא רושמים אותה לגן, נובעת מכך שהם מחפשים דירה, ולא היה טעם להכניס את רוז למסגרת ומשם להוציא אותה למקום מגורים חדש (עמ' 331-330).

לדבריה, כולם ידעו על המועד שבו נלקחה רוז מויויאן בפעם האחרונה "כולנו ידענו שזה היה ביום שאמא שלי הלכה להצגה, אם זה היה ב- 12 או ב- 15 זה לא רלוונטי כרגע, זה כולנו ידענו בוודאות, שזה היה ביום ההצגה" (עמ' 336-335).

היא לא העלתה על דעתה שקרה משהו לרוז, או שהנאשם מסוגל להרע לה וגם ביום שהוא נעצר היא טענה שאין סיכוי שהוא הרג את רוז. כשהגיעה להעיד במשטרה, היה זה לאחר תקופה שהיא והנאשם לא היו בקשר שוטף או יומיומי, והיה לה מוזר שהנאשם התקשר אליה מהמעצר וביקש ממנה להביא לו דברים.

6. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אמרה ל. שהיא הכירה את הנאשמת מאז הגיעה לביקור עם בן לארץ, הנאשמת שיתפה אותה בכך שבן היה אלים כלפיה, ואכן מדובר היה באלימות בלתי רגילה מצד בן, גם כשהנאשמת הייתה בהיריון מתקדם ואף נגרמה לה הפלה בעקבות האלימות שלו כלפיה. ל. התרשמה שהנאשם היה מעין מושיע עבור הנאשמת והקשר ביניהם "היה קשר חזק, קשר של אהבה חזק, עם הדדיות" (עמ' 351).

היא קיבלה את הקשר של הנאשמים, מתוך הידיעה שאם לא תעשה כן תאבד את אחיה, בניגוד לאחותה ולאמה שהתקשו לקבל את הקשר הזה. היא התרשמה שהזוגיות של הנאשמים הייתה זוגיות טובה והתרשמה מהטיפול יוצא הדופן שלהם בבתם הבכורה, רוז.
לדבריה הנאשמת שיתפה אותה באירוע אלימות מצידו של הנאשם כלפיה, היא ניסתה להבין את רוח הדברים במהלך השיחה עם הנאשמת ולאחר מכן אף הציעה לה להתלונן במשטרה, למרות שמדובר באחיה, אך היא סרבה ובנוסף, היא שוחחה עם הנאשם. מדובר היה באירוע אלים חד פעמי והנאשמים לא סיפרו לה ולא שיתפו אותה באירועים נוספים (עמ' 355). היא מעולם לא חשה שיש במערכת היחסים צד חלש וצד חזק, שולט ונשלט (עמ' 358-359). היה ידוע לה שיש לנאשמים כוונה לפנות לסיוע מקצועי, אך היא ידעה רק בדיעבד מהתקשורת, שהם אכן פנו לעזרה.

היא לא ראתה את הנאשמת בלי הנאשם, אך אין בכך כדי להעיד על כך שהוא לא הרשה לצאת ללא רשותו או בלעדיו. גם כשהנאשם יצא בלי הנאשמת, אפילו לזרוק את הזבל, הוא היה מצויד בטלפון נייד (עמ' 360).

העדה אישרה שהיא ראתה את הנאשם ביחד עם הנאשמת ורוז במספר מצומצם של אירועים. היא לא ראתה את רוז באותו יום שבו היא נלקחה מויויאן מאחר והיתה בסיור בירושלים. בתה היתה אצל ויויאן ביחד עם שני, הבת של אחותה, ובשעות הערב הגיעו אחותה ושתי הבנות אליה הביתה (עמ' 364).
ביום המעצר של הנאשמים התקשר אליה הנאשם ושאל אותה איפה ויויאן. כמו כן התקשרה אליה עו"ס והיא סרבה לבקשתה לקבל את בנותיהם של הנאשמים לחזקתה לאחר מעצרם כי "... אני אמרתי שרוני, שכל כך אוהב את הבנות שלו, שהמחשבה שהן לא אצלי ביד, תגרום לו להביא את רוז מהר יותר... ואני האמנתי שאם אני לא אקח את הבנות, הוא יביא לנו את רוז בחזרה..." (עמ' 376-375).

(ג) אחות הנאשם - א.פ. (להלן: "א.")

1. בפתח עדותה תארה א. את הקשר בינה לנאשם כך:
"... במהלך השנים משהייתי קטנה, עד גיל הבגרות, היה לנו קשר טוב. קשר חברי מאוד... באיזשהו שלב בחיים שלו, אחרי הצבא, בעצם הוא טס לחו"ל והקשר קצת נותק. וכשהוא חזר לארץ עדיין היינו בקשר... אחרי שבן הגיע לארץ ומרי נכנסה לחיים שלו, אז בעצם הקשר נותק בגללה" (עמ' 380).

2. לדברי א. היא הכירה את רוז כששתיהן גרו בבית ויויאן. רוז הייתה ילדה מקסימה, חייכנית, נימוסית, ומדברת בשקט. היא הייתה ילדה רגילה לכל דבר, שיחקה עם הבת שלה, היה לה חדר לבד שבו היו בובות, חוברות צביעה, צבעים ובגדים. ויויאן רכשה לה את הבגדים וחלק מהבגדים היא העבירה אליה מהבת שלה כי הנאשמים לא הביאו לה בגדים.
הנאשמים לא היו מתקשרים כל יום לויויאן, אלא אולי אחת לשבוע לשאול מה שלומה של רוז וגם זה בקושי. הנאשם היה היחיד שדיבר עם אמא שלה. היא לא הבחינה במהלך שהותה של רוז בבית ויויאן בהתנהגות חריגה מצידה. עם זאת, "אמא שלי הראתה לי סימן על רוז, פה מתחת, באזור הסרעפת, כאילו באזור הריאות, היה לה סימני כחול של כף יד קטנה ואני אמרתי לה, אני לא יודעת מהזה, זה נראה סימן של כף יד לא גדולה, אבל אמרתי לה שאנחנו נבחן ונבדוק, נעקוב אחרי זה, אבל כבר אחרי זה, כבר לא היה מה לבדוק" (עמ' 385-383).
היא לא שוחחה עם הנאשמים על הסימן הכחול משום שתקופה ארוכה לא הייתה עימם בקשר כלל.

3. את הפעם האחרונה שבה ראתה את רוז תארה א. כך:
"הפעם האחרונה שראיתי את רוז, שכבתי בבית במיטה, בחדר האחרון של הבית מצד שמאל, והייתי חולה, לא הרגשתי טוב. שמעתי בהתחלה שרוני נכנס לבית, ואז ראיתי אותו מהמסדרון, הוא בא לקח את רוז, ויצא איתה מהבית... כי אמא שלי הייתה צריכה באותו יום להיעדר, להיות בהצגה שהיא הייתה מוזמנת אליה... הוא הגיע כדי לקחת אותה, כדי לשמור עליה. והיא אמרה לו גם, תחזיר אותה יותר מאוחר. לא באותו יום, כאילו למחרת בבוקר... בטלפון אני שמעתי אותם משוחחים בצהריים, בסביבות שתיים לערך, שתיים ומשהו, בין שתיים לארבע,... שהיא דיברה איתו בטלפון והיא אמרה לו תיקח את רוז, כי אני צריכה ללכת להצגה בערב. זה היה הצגה כנר על הגג, כי באותה תקופה, אני הייתי בבית, הייתי מסוף אפריל עד תחילת מאי בחופשת מחלה בבית. לא יצאתי מהבית, ... תחילת אמצע מאי, משהו כזה. אני לא זוכרת תאריך מדויק,... היא הייתה בחדר ממול לחדר שאני שכבתי בו, והיא שיחקה שמה עם הבת שלי ועם האחיינית שלי" (עמ' 387-386).

ויויאן הייתה באותו זמן במקלחת "... והוא חלף מעל, כאילו מעל החדר שלי, אפילו לא אמר לי שלום, בא, לקח את רוז מהר ויצא. ולפני שהוא יצא, עשה משהו במטבח, שמעתי רשרוש, וטרק את הדלת וזהו... זה היה ממש מספר שניות מאוד, מאוד קצר, תראי הוא לא דיבר איתי, לא אמר לי שלום... אז רק שאמא שלי יצאה אחר כך מהמקלחת, אמרתי לה הוא לא אמר לי שלום, לקח אותה והלך... אמר לה בואי ויצא זהו. לא, כלום מעבר לזה... אני חושבת שהיא אמרה לו לא, היא לא רצתה ללכת" (עמ' 388).
את ההתנהגות של הנאשם בעת שלקח את רוז מויויאן תארה העדה כך:
"... המבט שלו כלפי לא היה כשאר הימים... הוא הסתכל עלי מוזר באותו יום... ממהר כאילו , מאוד ממהר, ממהר אני לא יודעת לאן בדיוק... זה היה מבט שלו, שאולי הוא כועס, הוא נראה טעון בכעס על זה שהוא צריך לבוא לקחת את רוז בעצם ולשמור עליה ומה פתאום אמא שלי צריכה לצאת" (עמ' 390-389).

לאחר לקיחתה של רוז ע"י הנאשם אמא שלה הייתה מאוד מודאגת, היא שאלה כל הזמן למה הוא לא עונה לטלפון וחיפשה כל דרך להתקשר אליו ולדעת איפה רוז.
העדה שללה מצבים בהם רוז עשתה צרכיה במכנסים או תופעות של הכאה עצמית של רוז, הטחת ראשה בקיר, התקפי זעם וכד'.

4. בפתח חקירתה ע"י ב"כ הנאשם אישרה העדה שיחסיה עם הנאשם לא היו טובים בתקופה האחרונה שכן הוא לא עבד, בניגוד לאחיותיו שעושות מאמץ רב ומפרנסות את ביתן, אך היא לא כעסה על שאמה נאלצה לתמוך בו כלכלית.
היא לא מסרה במשטרה שרוז לא רצתה ללכת עם הנאשם, כפי שמסרה לראשונה בבית המשפט כי לא נשאלה על כך. היא לא הציעה לשמור על רוז, כאשר הבחינה בויכוח שהתנהל בין הנאשם ואמה כי פחדה להתערב בענייניו של הנאשם ואמה לא רצתה להשאיר את רוז איתה בגלל שהיא (העדה - א.ט.) הייתה חולה.

5. בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשמת אישרה א. שהיא נמנעה מלשאול את הנאשם שאלות מאחר ולא רצתה להתערב בחייו. היא לא חוששת מהנאשם ואינה יודעת אם אמה חוששת מפניו. היא לא מכירה את הנאשם שנים רבות מאחר והקשר עמו לא היה רציף וקרוב, והיו תקופות ממושכות ביותר של ניתוק (עמ' 409). היא ניסתה לחדש ולהעמיק את הקשר, ואף הזמינה את הנאשמים לארוחה, אך בעוד שהיא שוחחה עם הנאשם הנאשמת עמדה בצד במשך כל זמן הארוחה. אלמלא הנאשמת הנאשם היה בונה את הקשר איתה.
לדברי א. היא פגשה את הנאשמת פעם אחת כאשר הגיעה לארץ עם בן. כמו כן היא ביקרה אותה לאחר שעברה הפלה והביאה לה מתנה (עמ' 410). נודע לה על הקשר הרומנטי של הנאשמים רק לאחר כניסתה של הנאשמת להריון, לאחר שהנאשם סיפר זאת לאמם. הנאשמים התגוררו זמן רב ביחד, אך הם לא שיערו שמדובר היה בקשר זוגי. היא לא "אהבה" את הקשר הזה והיא אף ציינה זאת בפני
הנאשם (עמ' 412). עם זאת היא ניסתה ליצור קשר עם הנאשמת מאז שנודע לה אודות הקשר הרומנטי בינה לנאשם.
היא לא התעניינה בבנותיהם של הנאשמים כי הם לא היו איתה בקשר והנאשמת לא רצתה שיפריעו לה. היא ראתה את הנאשמים פעמים בודדות בשנים האחרונות, מדובר על 3-4 פעמים, וגם אז מדובר היה בדקות בודדות (עמ' 419).

6. באשר ליום שבו רוז נלקחה מויויאן אמרה א. שהיא היתה בחופשת מחלה מאמצע אפריל עד אמצע מאי 2008. היא הייתה רוב הזמן בבית, למעט זמני הטיפול בבריכה. היו ימים שהיא הייתה רוב הזמן מחוץ לבית והיו ימים שהייתה נמצאת כל היום בבית. ייתכן והיא אמרה במשטרה שהיא לא מדייקת מבחינת תאריכים, אך למעשה אין לה בעיה של תאריכים והכל רשום ביומנה (עמ' 416-417). היום שבו נלקחה רוז הוא יום שבו היא שכבה במיטה, וזכורה לה כל ההתנהלות באותו יום (עמ' 419).
היא לא שמעה את חילופי הדברים בין הנאשם לויויאן, שהייתה במקלחת באותה עת, למרות שהמקלחת קרובה לחדר שבו שכבה. באותו ערב היא ישנה בעת שויויאן חזרה מהאירוע ולא זכור לה שהיא היתה אצל אחותה באותו ערב. היא שוחחה עם ויויאן לאחר לכתו של הנאשם, מאחר וחשה פגועה שהוא לא אמר לה שלום ועדכנה אותה שהוא לקח את רוז.
בתשובה לשאלה כיצד היא יכולה להיות בטוחה שהמועד עליו היא מדברת הוא ה- 12.5, מאחר ובעדות הראשונה שמסרה במשטרה היא ציינה את תחילת או אמצע חודש יוני כמועד האחרון, אמרה א.פ. כי לאחר העדות הראשונה, היא פתחה את היומן והחלה לשחזר את המועדים. באותו יום היא עברה באותו יום שני טיפולים קשים מאוד, בני חצי שעה כל אחד, שבוצעו ברצף, מהשעה 06:00. כך שלמעשה החל מהשעה 07:00, עם תום הטיפולים, היא שהתה בבית (עמ' 430).

5. בחקירה חוזרת השיבה א.פ. שאמה לא יצאה באותו תקופה לאירועים רבים וזה היה האירוע היחיד שהיא יצאה אליו כשהיא (העדה - א.ט.) גרה אצלה עד 31.7 (עמ' 432).

(ד) השמרטפית ע.ג.

1. ע.ג. עבדה כשמרטפית אצל הנאשמים בחודשים מרץ-אוגוסט 2008 לערך, בתדירות של פעמיים בשבוע בערך, בד"כ בשעות הצהריים. ברוב הפעמים היא שמרה על שתי הבנות הקטנות אך היו פעמיים שגם רוז הייתה נוכחת, פעם אחת במרץ, ופעם האחרונה הייתה בתחילת מאי (עמ' 153-154).
לדבריה, לרוז היה מעין "שק שינה" על מזרון, שבו היא ישנה והיו בדירה צעצועים שמתאימים לגילאים של הבנות הקטנות, אך לא לילדים בני 4.

2. בהמשך עדותה תארה ע.ג. את הפעמיים שבהן שמרה על רוז:
"פעם ראשונה ששמרתי עליה, זה הייתה פעם ראשונה אני חושבת ששמרתי בעצם בייביסיטר בבית הזה, שמרתי על שלושתן, הגעתי כשהוא כבר השכיב אותן לישון צהריים. הם קמו, אני חושבת היא לא קמה מהמיטה, עברו מספר שעות, זה היה יום די ארוך ששמרתי שם, בהשוואה לימים אחרים שזה היה מקוצר, שלוש שעות, זה היה יותר. היא ישנה, האחרות, השתיים השניות קמו, וכשראיתי שעובר מספיק זמן, יותר מהרגיל, שילד יכול לישון בממוצע, אז אני ניגשתי אליה, והיא שכבה במיטה ערה, היא פשוט לא קמה מיוזמתה. נתתי לה יד ואמרתי לה כאילו שתבוא לסלון. זה הכל. וישבנו בסלון עם הבנות האחרות" (עמ' 158).

3. ע.ג. תארה את רוז כילדה "נורא נוחה, שקטה ורגועה". היא לא עשתה לידה צרכים במיטה, והיא לא החליפה לה חיתול. לא הייתה לה תקשורת עם הבנות, או עם רוז בגלל בעיית שפה. היא נהגה להאכיל את הבנות הקטנות מבקבוקים שהנאשם היה מכין להן, ולרוז היה בקבוק של שוקו במקרר.

4. העדה נשאלה האם היא הבחינה בדבר מה חריג אצל רוז, והשיבה כי בפעם השנייה שבאה לשמור היתה לרוז מכה בצד ימין של הפנים, מכה כמו מעין פנס כזה מתבשל וכששאלה את הנאשם מה זה, הוא אמר שהיא נפלה בגן שעשועים או קיבלה מכה, והנאשמת שעמדה לידם לא הגיבה לשאלה, שנשאלה מתוך בהלה (עמ' 161).

5. את יחסם של הנאשמים לבנות הקטנות ולרוז תארה ע.ג. כך:
"יחס מדהים מצד רוני לבנות הקטנות, אם זה לקנות צעצועים, אם זה לפנק, אם זה לחבק, אם זה להעניק ולהרעיף אהבה על שתיהן, ברמות שאי אפשר לתאר. היה מקלח אותן, כשהם היו חוזרים, מאכיל אותם, מחליף להם. בקשר לרוז, לא, במספר המועט הפעמים שהייתי, זה לא, לא היה ככה... לא היה משהו, אם את משווה את זה ביחס אליהן, אז לא, לא היה יחס כזה. שככה היה מפנה את תשומת ליבי, לא לטוב ולא לרע. פשוט את יודעת הכל, שתי הבנות, הכל שתיהן, צעצועים".

באחת הפעמים כשהגיעה לשמור על הבנות בין מרץ למאי ורוז לא הייתה, היא שאלה את הנאשם היכן רוז והוא השיב לה שהיא אצל אמו. לאחר חודש מאי, כאשר היא חדלה לראות אותה, היא שבה ושאלה אודות רוז הרבה פעמים והנאשם אמר לה שהיא אצל אמו. באותן הזדמנויות גם הנאשמת עמדה איתם ושמעה את השאלה, אך הנאשם הוא זה שהיה משיב לה בטון מהיר וחסר סבלנות (עמ' 167).
לפי מה שידעה הנאשמת שלטה בעברית. היא הייתה משוחחת איתה באנגלית, וכשלא הצליחו לתקשר ביניהן הנאשם נחלץ לעזרתן. אולם, בעימות ביניהן במשטרה, שהתנהל בעברית, היא הופתעה לגלות שהנאשמת מדברת עברית ממש טוב (עמ' 169).

6. בחקירה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמרה ע.ג. שמבין שתי הפעמים ששמרה על רוז, אחת מהן הייתה למשך כמה שעות עד הערב, ובאותה הזדמנות השאירו לרוז בקבוק שוקו בלבד.
בתשובה לשאלה על סמך מה היא מסיקה שיחסו של הנאשם לרוז היה שונה מיחסו לשתי הבנות הקטנות, מאחר היא ראתה אותם ביחד פעמיים בלבד, השיבה:
"אני נשארתי איתם בבית ואני גם לפני, וכשחוזרים הביתה, וכשלא רואים את הילדים במשך מספר שעות, את מסכימה איתי שרצים לכל הילדים, ואם מביאים מתנה, אז מביאים לכל הילדים? ... כשבאים ומחבקים את כל הילדים, אז מחבקים את כולם, ולא נותנים יחס יותר לזה ופחות לזה. ככה אני רואה את הדברים והמסקנות לא נבעו בדיעבד ולא נבעו בגלל כל הסיפור שקרה" (עמ' 176).

לדברי העדה אכן היו צעצועים בסלון, בין היתר גם בובות אשר מתאימות לכל גיל, וכן הייתה ספריה בסלון, אבל היא לא עשתה בה שימוש והיא לא יודעת אם היו שם ספרי ילדים. יחד עם זאת, לפי דעתה, לא היו בבית צעצועים שהיו מותאמים לילדה בת 4-5. לאחר שרוז התעוררה וקמה מהמיטה, היא ישבה איתם בסלון, משום שלא היה לה צעצוע משל עצמה להתעסק איתו (עמ' 190-189).
היא לא שמרה על הבנות בפסח, היא אמנם החלה במרץ, אך הייתה הפסקה בפסח, ואז המשיכה בחודש מאי. היא שמרה על הבנות בתדירות גבוהה יחסית, ולא אחת לשבועיים אלא פעמיים-שלוש בשבוע.

7. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אמרה ע.ג. שהיא שמרה על הבנות פעם או פעמיים בשבוע, לעיתים אף יותר, ולעיתים נדירות לא היתה מגיעה כלל במהלך השבוע - למיטב זכרונה מדובר בפעם אחת בודדה בפסח אך לא היה חודש שבו היא כלל לא היתה אצלם. הנאשם היה יוצר עמה קשר ושואל מתי היא יכולה להגיע, וכך היו מתאמים (עמ' 203). היו מקרים שהם קבעו גם פנים אל פנים ולכן לא היה צורך בשיחות טלפון נוספות (עמ' 208).
היא פגשה ברוז פעמיים בלבד, מפגש ראשון במרץ ושני במאי. באשר לחודש מאי מדובר בתחילת או אמצע מאי- וזה זכור לה מאחר והם שוחחו ביום ההולדת שלה שחל ביום 30.4 (עמ' 209).
הנאשם הסביר לה שגם רוז היא בתו ושפגש את הנאשמת בשדה התעופה. לא זכור לה אם הנאשמת נכחה באותה שיחה, אך "תמיד דיברנו, כשהיינו כולנו בסלון... רוב הפעמים כן, היינו כולנו בסלון" (עמ' 210-211).
ע.ג. אישרה שלרוז היה סימן כחול באזור העין - מתחת לעין. מדובר על הפעם השנייה והאחרונה שבה שמרה עליה, קרי, בחודש מאי ולא היה מדובר במכה "טרייה". היא ביררה עם הנאשם את מהות המכה, בנוכחות הנאשמת. ייתכן והנאשמת הייתה עם אחת הבנות, אך לא נכנסה לחדר, אלא שהתה באזור השיחה (עמ' 218), וכן "אני זוכרת ככה כרגע, שהיא היתה איתנו בסיטואציה שעמדנו כולנו, ושאלתי את רוני... ממה המכה" (עמ' 220).
ע.ג. אישרה גם שאת ההוראות, ההנחיות והתשלום היא היתה מקבלת מהנאשם, שהיה דומיננטי מבחינת ארגון הבנות. הוא עשה את מירב העבודה בעוד שלנאשמת לא היה מגע רב עם הבנות (עמ' 214).
לדברי ע.ג. היא שאלה את הנאשם בנוכחות הנאשמת היכן רוז, הוא ענה שרוז אצל אמא שלו, והנאשמת לא הוסיפה דבר אלא היתה פאסיבית בשיחה. היא העלתה את השאלה אודות רוז כמה פעמים, ובאחת הפעמים הנאשמת ממש עמדה בסמוך אליה וללא ספק שמעה את הדברים.
הנאשם אמר שרוז אצל אמו מפני שיש חופש. ידוע לה אמנם שיש חופש גדול בביה"ס ביולי-אוגוסט, אך היא לא בקיאה בחופשות הגנים. היא לא רצתה "לחטט" ו"להיכנס לפרטים", ולא ביררה מתי יש חופש אלא כיבדה את שאמר לה. גם אם הנאשם אמר לה שרוז נמצאת אצל הסבתא בשל החופש בחודש מאי או יוני היא כלל לא ייחסה לכך חשיבות או הקדישה לזה מחשבה נוספת (עמ' 235).

(ה) גב' איריס בר און

1. על מערכת היחסים בין הנאשם לנאשמת ובין הנאשמים לרוז העידה איריס בר-און שעוסקת בייעוץ אישי זוגי ומיני, ומשדרת תוכנית יעוץ ברדיו.
הנאשם יצר עמה קשר טלפוני ב- 1 לאפריל 2008, לפגישה הראשונה הוא הגיע לבד, והיא קיימה עם הנאשמים 4-5 פגישות. לדבריה "זה לא היה משהו מתמשך, זה לא היה משהו שנקבע מראש. היעוץ אצלי הוא יעוץ, הוא לא תהליך של מפגשים עוקבים... זה דברים מאוד נקודתיים... היתה צריכה להיות פגישה באפריל, מאי, ונדמה לי שזה בוטל" (עמ' 627).

2. את נסיבות הגעתו של הנאשם לפגישה אצלה תארה העדה כך:
"רוני הגיע על רקע של הקשר הזוגי, טען שיש קצר בתקשורת... בינו לבין זוגתו... שבעצם הוביל אותו לכעס גדול ולפרץ אלימות והוא רוצה לטפל בנושא של האלימות שלו. אמרתי לו שאני לא עוסקת בזה, זה או פסיכולוג קליני או קבוצות תמיכה, אבל שאלתי מה הבעיות בזוגיות, כי זה תחום שאני כן נוגעת בו... שאלתי אותו: אתה מסכים שאני אראה את אשתך? ... והוא אמר שהיא לא תסכים להגיע... כעבור שבועיים בערך קיבלתי טלפון נוסף, הוא הגיע שוב ואני לא זוכרת אם זה היה עם מרי או בלי מרי, אבל השיחות היו עם מרי ואז הבנתי את הסיפור, שזה קשר של סבא וכלה... שאלתי אותו אם הוא הרים ידיים, אם הוא טיפוס אלים... הוא אמר שזאת היתה הפעם הראשונה, ככה הוא אמר, שהוא מוצא את עצמו מגיב באגרסיה והוא רוצה לטפל בזה... הוא אמר שהוא פשוט נתן מכה. הוא לא תיאר שהוא זרק אותה על התקרה והעיף אותה על הרצפה".

לדברי גב' בר-און בפגישה הראשונה היא הבינה את היחס המשפחתי בין הנאשמים. הנאשמת סיפרה על רוז ועלה הנושא שאין לרוז מסגרת חינוכית ושכרגע היא מטופלת אצל אמו של הנאשם. לדבריה:
"מרי כן תיארה שהוא הרים עליה ידיים... הבנתי שרוני הרבה נמצא בבית ולא כל כך עובד, עוזר עם הילדות... ושאמא של רוני מטפלת בילדה, וכל השיחה נסובה על העניין של הילדה, שהיא רוצה שהיא תיסע לצרפת, לבטי, שזאת זוגתו הקודמת של רון, ורוני לא הסכים לזה בשום פנים ואופן. הוא אמר שזה לא מקום נכון לגדל את הילדה שם, בהיבט הכלכלי והחברתי, והוא מאוד ביקש שהילדה תישאר בארץ, ולהכניס אותה למסגרת.... שאלתי אותה מה הוא עושה, כי היה לי חשוב להבין אם זה באמת אלימות, את יודעת, הבנתי ש, היא הראתה לי כאן את החלקים האלה, שהוא נותן לה פה... על הזרוע..." (עמ' 630).

3. את הפער הגדול בין הנאשמים, שנגע לחוסר ההסכמה שלהם בעניין רוז, הסבירה העדה כך:
"רוני רצה שרוז תישאר ומרי רצתה שרוז תיסע, וזה בעצם ליבה את הכעס הגדול ביניהם, על האי הסכמה, ואז אני הצעתי פתרון שאני יכולה לעזור. רוני אמר שמסגרת חב"ד מקובלת על שניהם והצעתי פתרון עם הרב ברוד, שאני מכירה אותו, אם הוא יוכל להכניס את הילדה כי זה היה באמצע שנה. אני דיברתי איתו ישירות... והוא אמר שרוני יגיע אליו, ורוני התקשר אליי לאחר מכן ואמר לי שהוא נוסע אליו.. מרי סיפרה שהילדה מגיבה באגרסיות, הילדה בוכה כל הזמן, היא לא מצליחה להבין מה קורה איתה, היא חשבה שאולי יש אוטיזם לילדה, אמרתי שאולי במסגרת יאתרו את זה והיא תוכל לקבל טיפול נכון... לפני שהסכימו על חב"ד, ההתעקשות הייתה לא לשים אותה בשום מסגרת רגילה, אז אמרתי שאם כל כך לא רוצים, אפשר למסור את הילדה לאימוץ... הם מחקו אותה (את ההצעה - א.ט.) על הסף... התחושה היתה שיש קושי בקבלת החלטה איפה לשים את הילדה. היא רצתה בחו"ל, הוא רצה בארץ..." (עמ' 631).

4. לדברי גב' בר-און היא לא ביררה עם הנאשם מדוע הוא לא עובד, משום שהיא מעדיפה שלא להלחיץ את המטופלים שלה בנושאים שהם לא מפרטים מיוזמתם. היא ידעה שהוא עבד בעירייה והפסיק, ושהוא מגדל את הבנות. כמו כן ציין שהוא רוצה להיות כל הזמן עם הבנות מפני שהוא לא כ"כ סומך על הנאשמת (עמ' 632).
כשהנאשמת דיברה על הקשר עם הנאשם היא בכתה וחייכה לסירוגין. היא טענה שקשה לה עם רוז, שהיא לא מבינה אותה ולא מבינה מה רצונה, ושהיא מתקשה להסתדר איתה. היא מעדיפה שתהיה בחו"ל, בעוד הנאשם התעקש מאוד חזק שהוא אוהב את רוז, ואמר: "אני אוהב את הילדה הזאת, אני לא רוצה שיגדלו אותה שם, אני רוצה שהיא תגדל עם האחיות שלה" (עמ' 634).

5. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה העדה שהנאשם חזר בפני
ה כמה פעמים על כך שהוא אוהב את רוז, הדגיש שהיא חשובה לו, ומבחינתו הוא העדיף שרוז תגדל איתם בביתם והתנגד להעבירה למקום אחר או לחו"ל. כמו כן אישרה שנראה לה שטובת רוז עמדה לנגד עיניו כשהועלו אופציות למקומות בהן תהיה (עמ' 636-634).
6. בפתח חקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת גב' בר און אישרה שהמפגש שלה עם הנאשמת, לבד, ארך כשעה וחצי- שעה ו- 40 דקות ובנוסף, היו מפגשים עם הנאשם. אין לה רישום אודות המפגשים הללו, מאחר ומדובר בטיפול המוגדר "חד פעמי". השיחה עם הנאשמת היתה טעונה, הנאשמת בכתה אך לא מדובר היה בתיאור "טרגי" של המצב, אחרת היא היתה מציעה לה לגשת למשטרה ולהגיש תלונה.
לדבריה "אני לא שמעתי שהיא מוכה ברמות... שאלתי אותה: הוא מכה? הוא זורק אותך? מה הוא עושה? היא אמרה: כאן, הוא נתן לי מכה פה והראתה לי את הכתף שלה. אם הייתי מתרשמת שיש כאן אלימות... בוודאי שהייתי אומרת לה תיגשי ותתלונני... אבל רוני שהגיע אליי, הוא הגיע אליי מבוהל ואמר: אני הרמתי יד על זוגתי , אני לא רוצה שזה יקרה שוב, אני רוצה טיפול.. אני לא שמעתי משהו סדרתי" (עמ' 638).
וכן "היא לא סיפרה על אלימות מתמשכת יום יומית... אני הבנתי שאחרי המכה הזאת, הוא הגיע לקבל עזרה... אני חושבת שאישה שחווה אלימות ומגיעה לסיטואציה כזאת, היתה צריכה למרכז את כל השיחה על העניין הזה... זה לא התמרכז על זה. אחרי הפגישה השנייה הכל היה סביב הילדה, איך פותרים את הבעיה של הילדה...".
לא נאמר לה מעבר לאירוע חד פעמי. אמנם המכתבים של הנאשמת מתארים מצוקה נפשית ופיזית קשה, אך המכתבים או תוכנם לא הובאו לידיעתה (עמ' 643).
היא ציינה במפורש בפני
הנאשם שהיא לא הכתובת לפתרון בעיית אלימות, כבר כשפנה אליה לראשונה. היא לא ביררה אודות עברו, למרות התקפי הזעם והתסכול, אלא הדגישה שהמומחיות שלה הם ענייני זוגיות ומיניות.
לא ידוע לה מה הנאשמת חשבה לגבי המקצוע או התואר שלה, היא לא הציגה עצמה בפני
ה כפסיכולוגית אלא אמרה שעיסוקה הוא "יעוץ זוגי ומיני" והיא לא מטפלת. לפיכך, ומאחר וידעה שהפגישות עם הנאשמים חד פעמיות, לא טרחה לבצע תרשומות אודות המועדים או תוכן הפגישות (עמ' 649).
בהמשך חקירתה אמרה גב' בר און כי בנוסף לפער הגילאים, הנאשם דחף את הנאשמת ללמוד מקצוע, שתעשה עם עצמה משהו, והוא נמצא בבית כדי לסייע בטיפול ובגידול הילדים ובכך יש משום מודל של בת ואב. בנוסף, לא הייתה שוויוניות בקשר, כאשר הנאשם הוא שהוביל והיה דומיננטי בהיותו תומך כלכלית בנאשמת. היא לא ידעה מהנאשם אודות הקשר המשפחתי בין הנאשמים, אלא לאחר שהנאשמת חשפה את הנתון הזה בפני
ה, שכן הנאשם טען שהוא מתבייש ולכן לא חשף פרט זה בפני
ה (עמ' 647).
לדבריה הנאשמים שיתפו אותה בבעיית הקשר הזוגי עם רוז אך היא לא נתנה להם כל ייעוץ בנוגע לרוז: "... אני נתתי נקודתית, איך אפשר, מה שהם ביקשו ממני, איך אפשר לשים אותה במסגרת ואם אני יכולה לעזור... אני כן אמרתי שאפשר ללכת למכונים, יש מכוני אבחון" (עמ' 650).
הנאשמת סירבה לרשום את רוז לגן עירייה או לאשר לויויאן לקבל אחריות עליה והנאשם התנגד שהיא תיסע לבטי, כך שהיא הציבה בפני
הם את האופציות הנוספות הקיימות, מסירתה למשפחה אומנת או אימוץ. הנאשמת ראתה בבטי כפתרון הטוב היותר עבור רוז, וראתה בכך את טובת הילדה אך מאחר והנאשם טען שבטי מתגוררת באזור ירוד מבחינה סוציאלית וחברתית היא הציעה חלופות נוספות. כמו כן, הוא ביקש שרוז תגדל עם האחיות שלה בארץ (עמ' 653-652).
איריס אישרה שהנאשמת העלתה קושי רגשי עם רוז, אבל לא ציינה שהיא אוהבת את רוז כמו את הבנות הקטנות ולפיכך, היא מצאה לנכון להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי. לדבריה היה ידוע לה שהנאשמת עברה טיפול בחו"ל, אך יחד עם זאת, היא לא הייתה מודעת למשפחה שלה- לעובדה שאמה הייתה אלכוהוליסטית עם בעיות פסיכיאטריות וכי בעלה הקודם נהג להכותה. לא היה לה כל אינטרס לחקור את העבר שלה, מאחר והיא לא מטפלת, אלא היה צורך לשוחח אודות הקשר שלה, של הנאשם ושל רוז. היא צידדה בנאשמת וברצונה לשלוח את רוז לצרפת, בעיקר לאחר שהבינה שהיא רואה בכך את טובת הילדה, וכן שהיא בקשר רציף עם בטי. יחד עם זאת הנאשמת יכולה הייתה לעשות כן, ללא אישור מהנאשם, וזאת היא גם ציינה בפני
ה, ובכל זאת היא בחרה שלא לפעול בניגוד לדעתו (עמ' 656-655).
באשר לדברי הנאשמת לפיהם היא הציעה להם לנתק קשר עם רוז, מאחר וטובת הבנות הקטנות שלא יכירו אותה ולא ידעו שהנאשמת מתקשה לאהוב אותה, השיבה גב' בר און "אני לא אמרתי לה שיותר טוב הניתוק הזה, ממש לא. אני צידדתי בה כשהיא רצתה לשלוח אותה לבטי... והיא התעקשה מאוד, ואולי אפילו קצת הרימה את הקול ואמרה: " אני לא מוכנה... היא תהיה רק בצרפת, ושמה זה המקום שלה, אני לא מרגישה אותה, אני לא רוצה אותה". ואז אני אמרתי לה... יש עוד מקומות... לתת את כל האופציות..." (עמ' 656).
בהמשך חקירתה אישרה גב' בר און שהרושם שהתקבל היה שהנאשם אוהב את רוז, וכי הנאשמת נתקלת בקושי לגדל את רוז בשל הצורך לטפל בשתי הבנות הקטנות, ובעיקר לאחר שרוז הצריכה תשומת לב מרובה. כמו כן הנאשמת תיארה מצב שבו אין לה רגשות כלפי רוז, אמנם היא לא מתעללת בה, אך היא מעדיפה שהיא תהיה במקום אחר (עמ' 657).
בסוף חקירתה אישרה גב' בר און שהנאשמת חשדה שלרוז יש סוג של אוטיזם לאור התנהגות שהנאשמת תארה, דהיינו, צועקת, בוכה ורוקעת ברגליים.
(ו) הרב מנחם ברוד - דובר חב"ד ועורך הפרסומים של חב"ד.

1. לדברי הרב ברוד בחודש מאי 2008, או במועד סמוך, הוא יצא ממשרדו וכאשר שב התברר לו כי חיפש אותו גבר שהשאיר לו הודעה בפתק ת/75 להתקשר לפסיכולוגית איריס בר און.
לדבריו "קיבלתי את הפתק, התקשרתי מיד לאיריס בראון מהמשרד והיא סיפרה לי שהיא מטפלת במשפחה, היא רמזה לי שיש שמה בעיות קשות ושצריך באופן חיוני, היא נתנה להבין שמדובר בעניין של פיקוח נפש, להוציא את הילדה משם, להוציא ילדה בגיל ארבע וחצי בערך, חמש ולמצוא לה מוסד פנימייתי שבוא היא תוכל לשהות. אמרתי לה שאמנם בכפר חב"ד יש מוסד פנימייתי לילדים במצוקה וכדומה, אבל הוא לבנים בלבד ואין לנו מוסד כזה לבנות. אז היא אמרה, בכל זאת תנסה לבדוק, עשיתי איזושהי בדיקה ככל שיכולתי ולא היה לי מה להציע פתרון בעניין ולכן למעשה לא חזרתי אליה" (עמ' 751).

2. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמר הרב שאותו אדם שחיפש אותו הגיע למשרד, אך הוא לא ראה אותו, אלא כל שנותר הוא הפתק שהשאיר, וזה היה כחודשיים-שלושה לפני מועד חקירתו ביום 18.8.

3. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת הסביר הרב ברוד את המונח "פיקוח נפש", כך:
"... כשאני אמרתי פיקוח נפש, לא התכוונתי במשמעות שיש סכנת חיים לילדה, פיקוח נפש גם יכול להיות, אולי יש התעללות קשה מאוד, התוכן הזה הועבר לי כי אני הרגשתי קצת רע לאחר מכן, לאחר השיחה עם איריס, הרגשתי רע עם העובדה שבעצם היא פונה אלי בזעקה למעשה להציל ילדה ואין לי מה להציע לה. הרגשתי רע עם זה וזה לא היה קורה אם היא הייתה אומרת לי סתם, תשמע אולי יש לך איזשהו מקום... אלה לא תחושות שאני נזכר בהן, זו הייתה ההרגשה שלי, זו הייתה הרגשה שליוותה אותי..." (עמ' 754-753).

לדבריו, זו הפעם הראשונה שהגב' בר-און פונה אליו בנושא כזה, היא לא מסרה לו פרטים בדבר "התעללות", והפנתה אותה לגן בנתניה.

(ז) עו"ד מירב כהן - עורכת דין ממשרד חנה כהן, שעיקר עיסוקה דיני משפחה ותביעות נזיקין.

1. לדברי עו"ד כהן, ביום 19 למאי 2008 התקשר בחור שהציג את עצמו בפני
המזכירה שלה כנאשם וביקש לקבוע פגישה בעניין בדיקת אבהות. הנאשם הגיע למשרדה בשעות הצהרים, למחרת או יום לאחר מכן, וביקש יעוץ שלא היה קשור כלל לבדיקת אבהות, אלא בקשר למשמורת.
2. את מהלך הפגישה תארה עו"ד כהן כך:
"הוא הציג את עצמו כרווק. הוא נתן לי מספר פרטים. אני גם בדרך כלל עושה איזה שהיא תרשומת של שיחות ייעוץ כאלה או אחרות. הוא נתן לי מספר טלפון שהקידומת שלו הייתה 09, מחד גיסא הוא נתן לי כתובת מגורים ברחוב אחימאיר 4 רמת גן. כל הסיפור שלו היה די מלא ב"חורים"... רשמתי את מהלך הפגישה... הוא ציין שהוא עובד תברואה בעירייה.. הוא סיפר שיש איזה שאלה בקשר לילדה בת 4 וחצי... לא כל כך הצלחתי להבין מה הקשר שלו לגבי אותה ילדה. מה שהוא סיפר לפחות היה שהוא שייך למשפחה מצד האבא של הילדה אבל מעוניינים לעזור לילדה דווקא, הם מעוניינים לעזור לאימא על אף שהם בעצם המשפחה של האבא. הוא ציין שהמשפחה עלתה לארץ אבל הקשר עם האבא נותק ולא יודעים איפה הוא. יודעים שהוא בצרפת אבל לא יודעים היכן הוא. הוא ציין שניתן

פסק דין
למשמורת בצרפת ושהוגש או הוגשה בקשה לאישור פסק הדין בבית המשפט בראשון לציון לענייני משפחה. הוא לא הראה לי שום מסמכים. זה גם לא היה בכלל הנושא. הוא טען שהאימא לא מעוניינת לגדל את הילדה או אינה מסוגלת כי יש לה חבר וכרגע היא לא, באופן זמני יכול להיות, היא אינה מעוניינת או לא מסוגלת או לא רוצה או כרגע הילדה גם לא מטופלת על ידה אלא נמצאת אצל הסבתא. והוא יותר שאל בכיוון של מה עושים, בין אם זה לפנות לפנימייה בין אם הילדה נשארת אצל הסבתא איך מסדירים את כל נושא רישום הגן..הרישום לגנים ולקופת חולים וכיוצא בזה... מה שהוא סיפר לי זה שהוא פנה לאיזה שהיא פנימייה וניסה לברר את זה שם. אני לא זוכרת אם הוא אמר את שם הפנימייה כן או לא. יכול להיות שדובר על איזה שהיא פנימייה דתית של חב"ד, אם אני לא טועה... או להישאר אצל הסבתא. לא הוצגה בפני
י תמונה מאוד דרמטית של הילדה. משהו כזה די נקודתי אני אומר של איזה שהיא מצוקה נקודתית. המלצתי באמת שהאם תחתום על ייפוי כוח על מנת שאפשר יהיה לרשום את הילדה בקופת חולים, לגן עד שהדברים פחות או יותר יסתדרו... היו לי כל מיני חורים בסיפור אבל לא התעמקתי בהם כי בסופו של דבר נתתי לו את הפיתרון הנקודתי שאני חושבת שהוא ביקש. הוא היה נראה מאוד מבולבל, מאוד מוטרד. אני חושבת שבמהלך הפגישה אפילו הייתה איזו שהיא שיחת טלפון. הוא אמר לי, אני מצטער, זה האישה והילדים למטה. לא כל כך הבנתי על איזה אישה וילדים מדובר לנוכח העובדה שהוא הציג את עצמו כרווק. אבל מכיוון שהדברים בכלל לא יוחסו אליו אז לא, אני לא גוף חוקר. ההתנהלות הייתה די מבולבלת. הסיפור היה די מבולבל, אני יכולה לומר. כל הפגישה ארכה חצי שעה לכל היותר" (עמ' 1179-1178).
3. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה עו"ד כהן כי התרשמותה הייתה שהנאשם הביע דאגה לילדה וביקש למצוא לה פתרון. היא לא התרשמה שמדובר במקרה מיוחד ובמהלך הפגישה עמה השם של הנאשמת לא עלה, אלא הוא ציין שיש "אמא", אך לא נקב בשמה.

4. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אישרה העדה כי לא ניתן היה להבין שיש קשר בין הנאשם לאם, אלא היה ברור שהנאשם מחובר ביולוגית לאביה של הילדה. כמו כן, הנאשם ציין בפני
ה כי לאמא יש חבר, אך לא ציין שהוא בן זוגה. המצב שהוצג לא היה "דרמטי" ולפיכך היא ציינה לעצמה שאין צורך לפנות אפילו לפקידת סעד אלא הפתרון שעלה היה להשאיר את הילדה אצל הסבתא, כך לפחות הציג הנאשם את הדברים בפני
ה.
(ח) רבקה כהן - אם הבית בפני
מית בית אלעזרקי (המכונה טירת הילד), שמנוהלת ע"י בעלה, ובה נקלטים ילדים דרך משרד הרווחה.

1. בהודעתה ת/4 אמרה גב' כהן כי בין התאריכים 17.5 - 10.5 אולי 18.5, היא ישבה במשרד המזכירה, ובסביבות השעה 18:00 בערך. נכנס למשרד בן אדם גבוה, שערו קצוץ, היה לו קצת שיער שיבה בפני
ם, ושאל אותה אם יש אפשרות להכניס ילדה לפנימייה, כי הוא רוצה לעזור לשכנה שלו, שהיא חד הורית. היא שאלה אותו בת כמה הילדה והוא השיב בין 4 ל- 4.5. היא הסבירה לו שהילדים מתקבלים רק דרך לשכת הרווחה, ושינסה אולי לפנות לעובדת הסוציאלית שאחראית על קבלת הילדים. כשאותו בחור נכנס הוא אמר ששלח אותו הרב ואחרי שהתפרסם המקרה העצוב של הילדה רוז, היא ראתה את התמונה של הנאשם בעיתון, ואז נזכרה שיכול להיות שהנאשם הוא אותו אדם. למיטב ידיעתה הבחור לא התקשר לעו"ס אליה היא הפנתה אותו.

2. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמרה גב' כהן שהפגישה התקיימה בוודאות, אלא שעצם זהותו של האיש לא הייתה ידועה לה. הוא לא מסר לה פרטים מזהים, ולפיכך מידת הוודאות שלה כי האדם אכן היה הנאשם היא 99%. הנאשם לא שוחח איתה לאחר מכן בטלפון, ולא שוחח גם עם העו"ס (עמ' 746-748).

3. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת, השיבה העדה שייתכן והייתה באותה תקופה שביתה בלשכות הרווחה אך העו"ס שאליה הפנתה את הנאשם היא לא עו"ס של הרווחה אלא עו"ס של הפנימייה, שלא יכולה לקלוט ילדים ללא הפנייה מהרווחה, כפי שהבהירה לנאשם.

(ט) אברהם סעדה - עובד בארגון "לב לאחים".

1. העד אמר בהודעתו ת/76 כי בתאריך 21.5.08 התקשר הנאשם וביקש מסגרת עם פנימייה בקריית צאנז אך בקשתו לא טופלה שכן הוא לא השיג אותו בטלפון.
שלושה ימים אחרי שהמזכירה העבירה לו את הפרטים של הנאשם, המזכירה התקשרה אליו שוב ושאלה למה הוא לא מטפל בנאשם שכן הוא התקשר אליה פעמיים בתוך ה- 3 ימים וביקש פתרון למסגרת חינוך, לילדה בגיל 4.5 - 5. אחרי כשבוע, הוא השיג את הנאשם, שהציג את עצמו בתור הדוד של הילדה, סמוך לקראת סוף שנת הלימודים, בתחילת חודש יוני. הוא הסביר לנאשם את הקושי בהשגת מסגרת פנימייה לילדה בגיל קטן והנאשם העדיף להיפגש במשרד כדי למצוא פתרון. כעבור יומיים, בתאריך 3 או 4 ליוני, הנאשם הגיע לבדו למשרד והתברר שהיה מדובר באמא שאינה יהודייה. הנאשם מסר גרסה שהילדה היא בת אחיו, וציין כמה פתרונות (כגון פנימיית קרן הילד בבני ברק, פנימיית אל עזרקי, ופנימיית בית חנה). הוא ראה את רצונו העז של הנאשם לסדר את הילדה במוסד פנימייתי בכל מחיר, והציע לו שיסע באופן עצמאי למקומות האלה וינסה לסדר מקום לילדה.
כעבור יומיים הנאשם התקשר שוב וביקש לברר האם יש התקדמות. הוא הסביר לו שטרם טיפל בעניינו והמליץ לו להמשיך ולנסות לטפל בכוחות עצמו. בהמשך, יתכן שביום 10.6.08, הנאשם הגיע שוב, לבדו, לבדוק האם היתה התקדמות. הוא הבהיר לו שהוא עסוק בשל פתיחת שנת הלימודים הקרובה וביקש כי יפנה אליו אחרי ה- 30.6.08:
לדברי העד "רוני נשמע דבק להשיג את המטרה, שזה סידור מקום פנימייתי לילדה... בסיום השיחה נפרדנו ונותק הקשר... אולי שיחת טלפון נוספת יום או יומיים אחרי המפגש השני...".

שמה של הנאשמת לא הוזכר במהלך השיחות, הוא לא פגש בה והשיחות היו בשעות הערב או אחר הצהריים.

2. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אישר סעדה שלא ניתן לקלוט ילד שלא דרך לשכת הרווחה, אך עצם היותה של הילדה לא יהודייה הקשה גם הוא על מציאת פתרון עבורה שכן "יש לכל אחד פתרון", אך בקריית צאנז בנתניה, שזה המוסד הכי קרוב, לא יקבלו ילדה ללא בירור יהדותה ויהיה קשה מאוד לקלוט אותה לאחר מכן, גם בתוך בקשת העזרה. גם לפנימייה הסמוכה לקריית צאנז, פנימית בית אלעזרקי, ניתן להתקבל רק דרך לשכת הרווחה, ובכל זאת הנאשם הביע את רצונו העז לסדר אותה שם (עמ' 758).
(י) ליאור מסלאווי (להלן: "מסלאווי")

1. עובד כמכונאי בעיריית תל אביב ומכיר את הנאשם מעבודה משותפת בעיריית ת"א לפני כמה שנים. הוא מכר לנאשם את הרכב מסוג מאזדה לאנטיס ללא שטיח אחורי.

2. בעדותו סיפר מסלאווי על מספר מפגשים עם הנאשם ובנותיו, ללא רוז, שלדברי הנאשם הייתה אצל אימו ולא הוזכרה במהלך השיחות ביניהם (עמ' 88).
לדברי מסלאווי רוז הייתה ילדה מקסימה, התנהגה התנהגות רגילה והייתה לבושה למופת (עמ' 92). הקשר שלו עם הנאשמת היה בסיסי מאוד בהזדמנויות שבהן פגש בה.

3. בהמשך עדותו תאר הנאשם שיחות טלפון שהיו לו עם הנאשמת ביום 12.8.08:
"... פתאום קיבלתי טלפון ממרי, שהיא אמרה לי שאני רוצה שתביא את הילדה. עכשיו תוך כדי עבודה, הטלפון עלי פה ואני עובד, היא דיברה גם חצי עברית, חצי אנגלית, ולא הבנתי כל כך. תביא את הילדה ותבוא. אמרתי לה הילדה שלי בגן. למה להביא את הילדה, אמרה לי הסבתא באה מחוץ לארץ, רוצה לקחת את הילדה... והיא אמרה לי שהוא עצור... רוני, שאם לא יראו את הילדה, הוא ייכנס כמה שנים... תביא את הילדה ותבוא, אמרתי לה הילדה שלי בגן, ... אמרתי לה תיקחי את הילדה למשטרה וישחררו אותו מה הסיפור..., אז הבנתי שאת הילדה הגדולה... את רוז... (היא) נשמעה לחוצה כזה... דיבור כזה זריז, כזה מהיר... הוא (הנאשם) אמר לה תלכי לגן, תשחקי עם איזה ילדה... היא אמרה לי (תביא ילדה - א.ט.) מאיזה שכן... לא חשוב הילדה עכשיו... שאלתי אותה, היא אמרה לי הילדה אצל הסבתא משהו, ... אמרתי לה אז תיקחי את הילדה מהסבתא... אמרתי לה תיקחי אותה למשטרה, ונגמר הסיפור אמרתי לה, מה, מה אני יכול לעזור בזה... אמרה לי לא אי אפשר, ... כאילו שהם לא רוצים לקחת אותה, הם לא רוצים להביא אותה את הילדה... אמרתי לה אני עסוק, אני לא יכול לדבר יותר, אני באמצע העבודה. וסגרתי את הטלפון" (עמ' 102-93).

4. לדברי מסלאווי הוא שוחח עם הנאשמת באותו יום "פעם או פעמיים", ואת השיחה השניה תאר כך:
"בפעם השנייה היא התקשרה שוב פעם, נו אתה חייב לעזור, מה חייב לעזור. אמרתי לה אין לי במה לעזור, אמרתי לה, תיקחי את הילדה מהסבתא למשטרה ותגמרו את הסיפור, מה את רוצה ממני. וזהו סגרתי, אמרתי לה אני מאוד עסוק ואני, הייתי גם עם ידיים שחורות לא יכולתי לדבר וזהו, וסגרתי את הטלפון... היא התקשרה מספר פעמים... לא עניתי... ניתקתי את הטלפון" (עמ' 104).

5. בסוף חקירתו הראשית אישר מסלאווי את הדברים שאמר לנאשמים בעימותים שקיים איתם (ת/33 ות/51), כאשר הנאשם אמר לו בעימות שרוז חיה וכי התשובה היא אצל אימו אך המשטרה מסרבת לחפש בכיוון זה (ת/33 ב', עמ' 18-19).

6. בחקירה נגדית לב"כ הנאשם אישר מסלאווי כי הוא נפגש כמה פעמים עם הנאשם ושלוש הבנות, כולל רוז. הנאשם התנהג לרוז "כמו בצמר גפן" ו"הכי רגיל שיכול להיות, כמו שהורים צריכים להתנהג".
מסלאווי אמר שהוא אינו זוכר את המועד המדויק בו הוא ראה פעם אחרונה את רוז אלא רק שהמפגש היה במתחם "איקאה", הבנות לבשו בגדים קצרים וזה היה כשלושה חודשים לפני שנחקר ביום 24.8.08.
על פי תוצאות איכון מכשיר הפלאפון שלו הוא אוכן במתחם "איקאה" ביום 9.6.08.

7. מסלאווי אישר בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת שעיקר הקשר שלו היה עם הנאשם, להוציא את השיחה עם הנאשמת ביום המעצר.
היו להם כמה מפגשים, בין היתר במהלך חודש יולי בבריכה בשיכון ל', אליהם הגיעו הנאשמים ושתי הבנות הקטנות. הוא ראה את רוז בפעם האחרונה אולי ביום שבת באמצע מאי. במפגש במסעדה במתחם של "איקאה" (עמ' 121).

8. באשר לשיחה עם הנאשמת ביום המעצר אמר מסלאווי שהיה לו מוזר שהיא יוצרת איתו קשר, היא הסבירה לו שהנאשם ביקש ממנה להתקשר אליו על מנת לסייע לו, להביא את הבת שלו דחוף, כדי שיראו אותה, אחרת הנאשם יכנס לכלא לשנים רבות. הוא התרשם שהיא היתה מבוהלת, ומנסה לסייע לנאשם. היא שוחחה באנגלית ובעברית, ולכן חלק מהאמור הוא כלל לא הבין. הוא הבין מדבריה שהיא חוששת להישאר לבד עם הבנות והיא ציינה דבר מה לגבי הסבתא, בארץ או בחו"ל. היא הסבירה לו שזה לא חשוב כרגע מדוע היא צריכה ילדה (עמ' 129-127).

(יא) נאור בן אפרים (להלן: "נאור")

1. חבר ילדות של הנאשם. הנאשם עבד אצלו מספר ימים לפני מעצרו ואמור היה לעבוד אצלו בתחום שיווק צמחי תבלין. הם חברים טובים מאוד, וכשהיה צריך עובד פנה לנאשם שיבוא לעבוד אצלו. הוא ראה את הנאשמת פעם או פעמיים, הנאשם הכיר לו אותה כמה חודשים לפני המעצר שלו, והיא הייתה אצלו בבית פעם או פעמיים עם הבנות.
בתחילה הנאשם לא סיפר לו אודות הקשר המשפחתי שיש לו עם הנאשמת. הוא ידע אודות קיומו של בן אך הוא לא פגש בו, וכן ידע שהוא הגיע עם אשתו ונכדתו רוז לארץ בעת שהתגוררו בביתו של הנאשם. את הקשר המשפחתי בין הנאשמים הוא גילה רק כעבור זמן, כאשר הנאשם סעד עמו ביחידות וביקש ממנו כסף עבור הבאת רוז לארץ, מאחר ובאותה עת הוא גייס כספים לשם כך. בסביבות חודש יולי 2008, הגיע הנאשם לבקר אותו, עם שתי הבנות.

הנאשם לא עבד באותה תקופה, הוא מכר את הדירה וחי מהכסף שקיבל עבורה. הוחלט שהנאשם יעבוד אצלו על בסיס עצמאי, והוא התחיל לעבוד ב- 3/8 משרה, יומיים-שלושה בשבוע.

2. לדברי נאור בין שני הביקורים של הנאשם אצלו, או בין הביקור ובין המועד שהחל לעבוד, בחודש יולי בערך, התקשרה אליו אמו של הנאשם וסיפרה לו שהיא בסכסוך עם הנאשם, שלא מסכים להראות לה את רוז. היא לא יודעת מה קורה איתה והיא ביקשה ממנו שידבר עם הנאשם, שיראה לה את הילדה. היא הייתה די נרגשת וביקשה ממנו לדבר עם הנאשם מבלי שייוודע לו אודות השיחה ביניהם, כדי שיראה לה את רוז. כאשר הנאשם הגיע אליו לביקור עם שתי בנותיו ביום 25.7.08 הוא שוחח איתו והנאשם אמר לו שהוא לא יראה לה את הילדה, בגלל שהיא לא מוכנה לטפל בבנות האחרות שלו, והיא מתעלמת מהן (עמ' 59-58).
הנאשם סיפר לו שרוז נמצאת בבית ספר צרפתי, והוא משלם עליה אלף חמש מאות דולר לחודש. לדבריו: "אני יכולתי לשים אותה בבית ספר זול, אבל החלטתי להשקיע בה הרבה כסף ואני שם אותה בבית ספר צרפתי" (עמ' 67-68).
הוא לא ראה את רוז מעולם, הוא שאל את הנאשם אם היא באמת אוטיסטית והנאשם השיב שבשום פנים ואופן לא, אלא ילדה מקסימה, הילדה נסיכה, הילדה רגילה והוא אוהב אותה מאוד (עמ' 59).

3. בהמשך עדותו סיפר נאור כי בימים שהנאשם עבד אצלו הוא (הנאשם - א.ט.) קיבל הרבה מאוד טלפונים מהנאשמת, במיוחד ביום אחד ספציפי, שבו הוא קיבל "המון טלפונים". הנאשם סיפר להם שהיו עובדות סוציאליות אצלו בבית ואשתו מאוד בלחץ, ובגלל זה היא כל הזמן מתקשרת אליו וכנראה שאמא שלו שלחה לו עובדות סוציאליות הביתה. הנאשמת רצתה לדעת מתי הוא חוזר, היא לא רצתה שהוא יחזור מאוחר והטרידה אותו שיחזור, ושהיא רוצה שהוא יהיה לידה (עמ' 60-61).


4. לדברי נאור בתשעה באב הנאשם ביקש ממנו יום חופש, מפני שעליו לרשום את הבנות במשרד הפנים, או לקבל אישור בבית משפט "... ואז הוא היה מעדכן אותי משמה, שמאוד קשה לו להיסחב עם שלושת הבנות, עם העגלות ובסוף הוא סיפר לי, שהוא קיבל חזקה עליהן משהו כזה...".

גם ביום המעצר ביקש ממנו הנאשם לרשום אותן במשרד הפנים. הוא חיכה לו אך הנאשם אמר שהוא מתעכב כי יש תור מאוד גדול, וגם אמר שהבנות מאוד מציקות ושקשה לו להיסחב עם שלוש הבנות. באותו היום הוא המשיך להתקשר לנאשם וניסה לאתר אותו, עד שבשלב מסוים ענו לו לטלפון "משטרה" וניתקו ושמע את הנאשם צועק ברקע. הוא חשש לשלומו ולכן התקשר למשטרה לברר האם הוא נמצא במשטרה ואישרו לו שהנאשם נעצר.
בהמשך, הוא התקשר לנאשמת שסיפרה לו בבכי שאכן הגיעו מהמשטרה ולקחו אותו לאמא שלו, היא לא יודעת מדוע ולא יודעת איך תסתדר עם שתי הבנות (עמ' 67).

5. בסוף חקירתו הראשית סיפר נאור שכאשר הנאשם היה נהג משאית אשפה בעיריית ת"א, תוך כדי דיבור עם חברים, הוא אמר שאם רוצים להעלים משהו, זורקים אותו בירקון "שמה קבורים מלא אוצרות, משהו בסגנון הזה... שיש שם הרבה, כל מיני אנשים זורקים של דברים, אקדחים, דברים, משהו. אם אתה רוצה להעלים משהו, אתה זורק אותו בירקון" (עמ' 70-69).

6. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר נאור שהנאשם שמח מאוד שיש לו נכדה, כינה אותה "נסיכה, מקסימה, נהדרת", וביקש ממנו הלוואה כספית של 20,000 ₪ על מנת להביא אותה לארץ, ואף תיאר את התהליך כמאבק על הבאתה של רוז לישראל.
הוא אישר שנזכר בשיחה אודות השלכת חפצים בירקון, כמקום שניתן להעלים בו דברים, רק לאחר פרסום פרטי הפרשה בטלביזיה.
7. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אמר העד כי למיטב ידיעתו הכעס של הנאשם כלפי אמו הופנה לכך שהאם סרבה לטפל בשתי בנותיו הקטנות והיפלתה בין רוז לביניהן. הוא פגש את הנאשמת פעמיים ועד ליום מעצרו של הנאשם הוא לא ניהל איתה שיחה של ממש. העד אישר שהנאשם אמר לו שהנאשמת בעצמה היא כמו ילדה קטנה, שגם בה יש צורך לטפל, וכן שלא נכח בכל השיחות, ולא שמע את מה שהנאשמת אמרה, אלא רק את תגובותיו של הנאשם.
באותו יום בו היו שיחות אינטנסיביות הנאשם הסביר לו שהגיעו עובדות סוציאליות הביתה, והנאשם אמר לנאשמת לפתוח להן את הדלת. רק ביום המעצר הוא יצר קשר טלפוני ביוזמתו עם הנאשמת, שהייתה היסטרית ובכתה, ומה שהדאיג אותה זה שהיא בבית עם הבנות, אין לה אוכל ואין לה כסף, אך היא לא ביקשה ממנו דבר (עמ' 79-76).

(יב) יוסף אוחיון

1. עבד עם הנאשם בעיריית תל אביב במשך כעשר שנים לערך.
בחקירתו תיאר אוחיון שיחה עם הנאשם לפני 7-10 שנים:
"רוני רון
בזמנו קנה איזה רכב, איזה רנו מגאן ספורט בצבע צהוב. ובאחד הימים הוא עשה בה איזה תאונה שכנראה השסי והזה נפגע בתאונה הזאת והוא לא יכל למכור את הרכב הזה... אחרי שהוא לא יכל למכור את האוטו הוא בא, סיפר לי שהוא דרדר אותו לירקון. הוא סיפר לי שהוא דרדר את האוטו לירקון מן הסתם במטרה לזכות בדמי הביטוח" (עמ' 543).

2. בחקירה נגדית לב"כ הנאשם אמר אוחיון שהוא לא מתמצא בחיפוש כלי רכב בירקון, אך הוא משער שאם יבררו אצל חברת הביטוח אכן יגלו שהרכב "נעלם". הוא לא סיפר לאף אחד על הדברים ששמע מהנאשם אודות הרכב.
(יג) איילת גפן קרסו (להלן: "איילת")
1. אחות אחראית של טיפת חלב בקופת חולים מכבי שירותי בריאות במודיעין מכבים רעות, שעקבה באופן אישי וטיפלה בבנות הנאשמים בין ספטמבר 2006 (אז טיפלה בבת הבכורה), ועד הביקור האחרון שהיה במרץ 2008 (אז טיפלה בבת הקטנה).

2. את הפגישה היחידה בה היא ראתה את רוז תארה העדה כך:
"אני את רוז ראיתי פעם אחת שזה היה שלושה שבועות לאחר שהיא הובאה לארץ מצרפת. לאחר מכן אחיות נוספות בתחנה ביצעו בדיקת ראייה, השלמה של הביקור שהיא הייתה אצלי. והשלמה של חיסון צהבת a שהיה חסר לה וב- 5.8 היה אמור להיות תור לאחות הקטנה ל. למעקב גדילה והתפתחות. מאחר והם לא הגיעו לתור הזה אני יצרתי קשר טלפוני עם מארי. ושוחחתי איתה לגבי שלושת הבנות. עברנו בשיחה ילדה, ילדה, שאלתי אותם לגבי ההתפתחות, לגבי הגדילה ובין היתר שוחחנו לגבי רוז. כששאלתי את מארי מה קורה מבחינת הכנסתה למסגרת טיפולית כי היא כבר צריכה ללכת לגן. והנושא עלה בעבר. מארי אמרה לי שהם מתלבטים, שהם עדיין לא יודעים לאיזה מסגרת להכניס אותה, שהיא צפויה להיכנס בספטמבר הקרוב, הקשיתי קצת ואמרתי למה הם מחכים כי כבר אנחנו באוגוסט וספטמבר כבר עומד בפתח וההרשמה הסתיימה לגנים. נאמר לי שהם עדיין לא החליטו לאיזה מסגרת והם מתייעצים עם אחות של רוני שעובדת במחלקת החינוך, כדי להחליט לאיזה גן בדיוק... להכניס את רוז... השיחה הזו הייתה עם מארי... באנגלית" (עמ' 1282-1281).
3. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אמרה איילת שהנאשמת התקשרה איתה, בתחילה הנאשם היה מתרגם לנאשמת אך לאחר מכן התקשורת היתה ביניהן ישירה בשפה האנגלית ולרוב הנאשם נכח בחדר בעת השיחות.
הנאשמת שיתפה אותה בקושי שלה מול הנאשם ובחילוקי דעות ביניהם, בעיקר בנושאים שקשורים להורות ולחינוך הבנות. הנאשמת לא טענה שהנאשם לא נותן לה מקום כאימא וכאישה בבית, אלא טענה שקיימים ביניהם חילוקי דעות לגבי הדרך שבה הם תופשים את ההורות ודרכי החינוך.
לדעת הנאשמת, הנאשם לא הציב גבולות מספיקים והיה מגונן יותר, בעיקר מול ג., אליה היה מאוד קשור, וכן היו ביניהם חילוקי דעות בנושאי שינה, תזונה וכד' (עמ' 1284).
כמו כן, הנאשמת שיתפה אותה בקושי האישי שלה מול הנאשם, והביעה תסכול מהויכוחים ביניהם, "שיש ביניהם פערים מאוד גדולים ב-איך שהם תופסים את ההורות, וזה מאוד מתסכל אותה שהוא לא מקשיב לזה, שהוא לא נענה לבקשות שלה" (עמ' 1285).
היא ניסתה לסייע להם באמצעות עו"ס ואף יעצה להם לפנות לטיפול פסיכולוגי ו/או זוגי ואמרה לנאשם כמה פעמים שעליו להיות קשוב וערני לצרכיה של הנאשמת.
לדברי איילת, בטרם הובאה רוז לארץ, שיתפו אותה הנאשמים בענין האלימות שהופעלה כלפי רוז בצרפת, בשהותה במוסד לאוטיסטים בעוד שאינה מאובחנת כאוטיסטית וכן במאבקה להבאתה לארץ. בנסגרת זאת היא הכינה תצהיר שנשלח לביהמ"ש בצרפת, ובו נתונים אודות ההורות של הנאשמת בהתייחס לג., שכן מדובר היה בתקופה בטרם נולדה ל.. היא ציינה בתצהיר שהילדה מטופלת ומגיעה בזמן לכל הביקורים מטופחת.
גם לאחר הגיעה של רוז לארץ היו שיחות ביחס אליה, לדבריה: "אני ראיתי את רוז שלושה שבועות אחרי שהיא הובאה לארץ, שבועיים וחצי, שלושה, היא ביקרה בתחנה, הם הגיעו באיחור מאוד גדול, והיה שהם כבר הגיעו הם כבר עברו לנתניה כי רצו להמשיך להיות מטופלים אצלנו, שבמשך תקופה ארוכה הם אמרו לי שהם חיפשו דירה במודיעין כדי לחזור למודיעין. הם לא מצאו, והם ביקשו להמשיך להיות מטופלים על ידי. אני ראיתי את רוז פעם אחת. בהמשך היא הייתה, הם הגיעו מאוד באיחור אז עשיתי בדיקה חלקית של התפתחות, של גדילה, של אומדן ראשוני של מצבה והפניתי לרופא כדי להשלים את כל האנמנזה ואת כל הנתונים...היא מאוד התביישה היא הייתה מאוד שקטה אבל היא הייתה מחוברת דווקא למארי". היא לא שמעה מהנאשמת אודות בעיות של רוז או עניינים הקשורים בגידולה (עמ' 1286-1285).
איילת אישרה שבנוכחותה נאמר שרוז לא תמיד מגיבה כשקוראים לה והיא דיברה בשקט אך לא היו סימנים התפתחותיים מחשידים. בדיעבד נודע לה שהנאשמת שיתפה גם את הרופאה לגבי קשיים בהתנהגות של רוז וההתמודדות מולה. היה ידוע לה שלנאשמת אין עזרה מבני משפחה, שכנים וכד' וכי מדובר היה בזוג שלא היתה לו מערכת תמיכה והיה יחסית מבודד חברתית.
הנאשמת לא שללה טיפול פסיכולוגי אלא ביקשה סיוע במציאת פסיכולוג דובר צרפתית. בשלבים מסויימים הנאשמים אמרו לה שבכוונתם לפנות לטיפול אך לאחר מכן, בשיחת טלפון ביום 5.8 או בשיחה עם הנאשמת הם אמרו שהם לא רואים צורך בטיפול (ראה התרשומת ת/87).
היא שוחחה עם אחותו של הנאשם בעניין רישום של רוז למסגרת חינוכית, לדבריה "אני זוכרת שבשיחה הזו אני פשוט התעקשתי כי זה היה מאוד קרוב לשנת הלימודים וידעתי שרוז נמצאת בארץ תקופה ממושכת כבר, שהיא אמורה הייתה להסתגל וכבר להיכנס למסגרת. ורושמים לגנים ולבתי הספר הרבה לפני" (עמ' 1292).

מנגנון גרימת מותה של רוז

1. ב"כ המאשימה וב"כ הנאשם 1 הגישו לביהמ"ש חוות דעת רפואיות-משפטיות באשר למנגנון גרימת מותה של רוז.
המאשימה הגישה חוו"ד של פרופ' היס וד"ר כהנא, מיום 4.9.08, טרם מציאת הגופה (ת/64), חוו"ד של ד"ר זייצב לאחר מציאת הגופה ונתיחתה ביום 15.9.08 (ת/67), ושתי חוו"ד של פרופ' היס וד"ר זייצב (ת/84 ות/84 א'), שענו על שאלות שנשלחו אליהם ע"י ב"כ המאשימה.
המומחים מטעם המאשימה לא העידו בפני
נו והמסמכים שערכו התקבלו בהסכמת ב"כ הנאשמים.
מטעם נאשם 1 הוגשה חוות דעתו של ד"ר קוגל (נ/50), שנכח בנתיחת גופתה של רוז והוא נחקר על חוות דעתו.

2. בחוות הדעת ת/65 התייחסו פרופ' היס וד"ר כהנא לנתונים שמסר הנאשם בחלק מחקירותיו באשר לאירוע החבלה בראשה של רוז והשלכת גופתה, כשהיא לבושה, במזוודה מסוג טרולי, לירקון.
באשר למנגנון חבלת הראש כתבו פרופ' היס וד"ר כהנא שמכה ע"י חפץ כהה כמו כף יד בלסת בכוח רב יחסית יכולה לגרום לשבר בבסיס הגולגולת, שמתבטא בזליגת דם מתעלות שמע חיצוניות, מהנחיריים ומחלל הפה וחבלה שגורמת לשבר בבסיס הגולגולת יכולה לגרום לנזק מוחי קטלני.

3. בחוות הדעת ת/67 תארו ד"ר זייצב וד"ר כהנא את התיק שבו נמצאה גופתה של רוז (סעיף 1) ואת תכולתו (סעיף 2).
לדבריהם, בסמוך לידית התיק, על בגדים רטובים ומלוכלכים בחוץ, נמצאה גולגולת מנותקת מחוליות ולידה מוצץ. על פני הבגדים נמצאו שרידי בגד צהוב וביניהם עצמות שביניהן לא נמצאו רקמות רכות ונמצא גוש שיער קרקפת. מתחת לעצמות נמצאו בגדים מקופלים, יחסית מסודרים, רטובים ומלוכלכים בירוקת.
מגופתה של רוז נמצאו גולגולת שלמה, לסת תחתונה, 9 חוליות גביות, 2 חוליות מותניות, עצם בריח ימנית, 11 צלעות ימניות וחלק מעצמות הגפיים ללא נזקים חבלתיים (סעיפים 3-7).
בסיכום חוות הדעת נכתב כי בהתייחס לתיאור החבלה שגרמה למותה של המנוחה בעקבות מכת כף ידו של מבוגר בלחי שמאל עם זליגה דמית מהאוזניים, האף והפה - יתכן מעבר חופשי של נוזל שדרה אל חללי האוזן, הפה והאף, גם ללא קו שבר, בעקבות חבלת ראש, מאחר ועצמות הגולגולת בילדים, כמו המנוחה, הן דקות וגמישות והתפרים בין העצמות פתוחים.
יחד עם זאת, לא ניתן לשלול מנגנון חבלתי אחר, מכני או כימי, שאינו מותיר סימני חבלה על שלד או מוות מסיבה טבעית.
באשר למשך הימצאותה של הגופה במים העריכו המומחים שמדובר בפרק זמן של מעל לחודשיים.

4. בתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו למומחים ע"י ב"כ המאשימה, ולאחר שצפו בקלטות השחזור ועיינו בתמליל שלו, כתבו פרופ' היס וד"ר זייצב בחווה"ד ת/84 כי זליגת נוזל דמי מתעלות שמע חיצוניות, פה ונחיריים, לאחר חבלת ראש, שכיחה יותר בעקבות חבלה עם שבר בבסיס הגולגולת.

מנגנונים נוספים לזליגת דם בעקבות חבלת ראש, שלא קשורים בשבר בבסיס הגולגולת, הם:

(א) חבלה בלחי או באפרכסת יכולה לגרום לזליגת דם מתעלת שמע חיצונית בצד החבלה.
במידה ונגרם גם קרע ברירית הנחיריים ו/או השפתיים תופיע מהנחיריים ומהפה זליגת דם, דהיינו, טפטוף או זרם איטי מאוד.

(ב) כאשר חבלת ראש בלחי ו/או באפרכסת גורמת לטלטול ראש בכיוון הכוח שגרם לחבלה, והראש פוגע בחפץ נוקשה- תתכן זליגה מתעלת השמע האחרת.

(ג) לאחר חבלה קהה בראש ללא שבר בבסיס הגולגולת, כאשר מדובר על תינוקות או ילדים קטנים, דרך תפרים לא סגורים - תיתכן זליגה דמית מנחיריים, פה ותעלות שמע חיצוניות, אך אפשרות זו נדירה מאוד.
אם עובר דם דרך התפרים שבין העצמות מחלל הגולגולת החוצה, מנגנון הזליגה דרך תעלות שמע, נחיריים ופה, יהיה דומה לזליגה דרך שבר בבסיס הגולגולת.
דימום מאסיבי מתעלות שמע חיצוניות, נחיריים ופה, המתגבר עם הזמן לא מתיישב עם חבלה קהה בפני
ם כפי שתוארה ע"י הנאשם. דימום מהנחיריים בלבד, כפי שתואר ע"י הנאשם בשחזור, יכול להיות מאסיבי ומתגבר, בעקבות חבלה קהה באף עם קרעים ברירית.

בסיפא חוות הדעת כותבים המומחים כי לא ניתן לשלול או לאשש אפשרות חבלת ראש בילדים, ללא שבר בגולגולת, שתגרום למוות.

5. בתשובות שהשיבו פרופ' היס וד"ר זייצב לשאלות הבהרה מיום 12.7.09 (ת/84 א') כותבים המומחים שכל חבלת ראש יכולה לגרום למוות, גם ללא סימני חבלה חיצוניים, ע"י נזק למוח והמוות יכול להיות מיידי או מאוחר יותר. קרע בעור התוף ו/או זליגת נוזל דמי מתוך תעלת שמע חיצוניים הם סימנים לחבלת ראש, אם כי לכשעצמם אינם גורמים למוות.
אמנם, לפי הספרות הרפואית חבלת ראש בתינוקות וילדים צעירים יכולה ליצור נזק באופן יחסי יוצא דופן, בשל חוסר בשלות הגולגולת של קרומי המוח והמוח אך בסקירת הספרות שערכו הם לא מצאו מקרים מדווחים של זליגה דמית מתעלות שמע חיצוניות בתינוקות וילדים בעקבות חבלת ראש ללא שבר מודגם בגולגולת. קרי, המדובר באפשרות תיאורטית, שבה בין תפרים פתוחים בגולגולת יתאפשר מעבר דם מתוך הגולגולת החוצה, עם זליגת דם מתוך תעלות שמע חיצוניות, ללא שבר בגולגולת.

על מנת שתיווצר זליגה של דם מתוך תעלת שמע חיצונית בעקבות חבלת ראש, צריך להיווצר דימום בתוך חלל הגולגולת ומעבר לתוך תעלת שמע חיצונית, שנגרמת בדר"כ דרך קו שבר. כלומר, החבלה גורמת גם לשבר ואז הדם המצטבר בחלל הגולגולת מוצא מעבר לתעלת שמע חיצונית. עם זאת, הדם יכול לעבור גם ללא שבר, אלא דרך תפר פתוח בגולגולת.

לדברי המומחים אין חשיבות למקום המכה שהונחתה על הראש, הואיל והנזק הקטלני נגרם בגין החבלה למוח ופצע באף הוא רק ביטוי חיצוני לכך. בספרות הרפואית מדווחים מקרים רבים של חבלות ראש קטלניות בילדים קטנים ובתינוקות מבלי שיותירו שבר בגולגולת או בלסתות.

6. מטעם הנאשם העיד ד"ר קוגל שהתייחס במכתבו נ/50 לשאלה אם רוז מתה לפני שהושלכה בתיק לירקון או שמתה כתוצאה מטביעה, דהיינו, שהייתה עדיין חיה כשהושלכה לירקון ע"י הנאשם.

בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם האם מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מטביעה ציין ד"ר קוגל שקיימים שני שלבים בתהליך הטביעה בהם הקורבן עושה תנועות - שלב המאבק לפני חדירת המים לריאות- אז מדובר במאבק אלים וניסיון לאחוז בכל מה שניתן והשלב השני הוא שלב הפרכוסים.
לדבריו:
"במקרה זה לא ניתן לקבוע את סיבת המוות ברמת הוודאות הנדרשת. עם זאת, אפשר להעריך ברמה גבוהה של וודאות כי המוות לא נגרם כתוצאה מטביעה. זאת לא בשל ממצאים בגופה דווקא, אלא בשל הימצאותם של פרטי ביגוד מקופלים ויחסית מסודרים בתוך התיק בו נמצאה הגופה... במקרה שלפנינו נמצאו מעט מאוד רקמות רכות שהיו במצב ריקבון מתקדם , ולא ניתן להסיק מהן על סיבת המוות".

ובהמשך:
"נוכח תנועות אלה, לא סביר שהמנוחה הוכנסה לתיק כאשר היא בחיים ועברה את תהליך הטביעה, בעוד הבגדים שהיו מונחים באותו תיק נותרו מסודרים ומקופלים. אצל רוב האנשים שטובעים יהיה מאבק אלים לפני איבוד הכרה.. בשלב זה התנועות תהיינה כה חזקות עד שלא סביר שהבגדים יוותרו מקופלים ומסודרים בתוך התיק" (עמ' 2).

בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם אם תהליכים אלה יקרו גם באדם מחוסר הכרה, ענה ד"ר קוגל שבמידה ורוז הוכנסה לתיק כשהיא מחוסרת הכרה הוא היה מצפה ששלב המאבק הראשוני לא יתקיים.
לדבריו: "שלב הפרכוסים איננו רצוני ואיננו תלוי במצב הכרתו של הקורבן. לכן, אם הילדה הוכנסה לתיק כאשר היא מחוסרת הכרה עדיין הייתי מצפה שהיא תפרכס בעת תהליך הטביעה, ופרכוסים אלה יגרמו לאי סדר בבגדים המקופלים".

לא יהיו פרכוסים לעיתים רחוקות באירועי טביעה "יבשה", שמתרחשים ב- 10-15% מהמקרים, כאשר המוות מתרחש במים אך לא נכנסים מים לריאות. לדעת ד"ר קוגל מצבים אלה לא התרחשו במקרה זה, שכן הם יכולים להיגרם כאשר המים קרים וכאשר שאיפת המים לדרכי הנשימה פתאומית מאוד.
לאור האמור, לדעת ד"ר קוגל, לא סביר שערימת הבגדים נותרה מקופלת ומסודרת בתיק אם רוז היתה חיה בעת שהתיק הושלך למים.

7. בפתח עדותו אמר ד"ר קוגל שהוא כתב מכתב, ולא חוו"ד, מאחר וזה מה שנתבקש לעשות, והוא לא עיין בתיק העבודה של המכון לרפואה משפטית.
ד"ר קוגל אישר שהוא הסיק שרוז לא מתה מטביעה על סמך סדר פרטי הביגוד במזוודה.

במידה ורוז היתה מתה מטביעה היא היתה מפרכסת בטרם מותה, ואז הבגדים לא יכולים היו להישאר מקופלים ומסודרים בתיק. ד"ר קוגל אישר בהמשך עדותו שהוא לא ראה את התיק והבגדים שהיו בתוכו, אלא הסתמך על דברי ד"ר זייצב שהבגדים היו מקופלים יחסית (עמ' 1687).
ב"כ המאשימה הפנתה את ד"ר קוגל לתמונה 31 בת/70, ושאלה האם הבגדים נראים לו מקופלים. לדבריו, אמנם לא מדובר בסדר כפי שניתן לצפות בארון הבגדים בבית, אבל לא ניתן להסיק מסקנות מהתצלום.
בהתייחס לטמפרטורת המים - הבהיר ד"ר קוגל כי בשאיפת מים קרים, ניתן לטבוע מבלי שנכנסים מים לריאות ואז יש שני שלבים של תנועות: שלב ראשון של מאבק שהוא בהכרה וניסיון לתפוס כל מה שניכר בדרך, ושלב שני- במצב של חוסר חמצן במוח ותחילת פרכוסים. אדם שנכנס למים קרים יכול לאבד את ההכרה מבלי שמתרחש השלב הראשוני, שכן יש סגירה של הגרון, ומים לא נכנסים לריאות. בנסיבות האמורות מדובר בחלל סגור ומוגבל ביותר, כך שלא היה לרוז לאן לעלות למעלה.

לדברי ד"ר קוגל יש משמעות לגיל הטובע מבחינת פרכוסים. אם גודלו של התיק הוא 76 ס"מ וגובהה של ילדה ממוצעת כבת 4 וחצי היא מטר, סביר שרוז היתה מקופלת בתיק ואפשרות הפרכוס שלה כשהיא מקופלת היתה גדולה מזו של אדם השוכב ישר: "האפשרות שלה אפילו גדולה, כיוון שהמתיחה של הגוף, אם אדם שוכב ישר אז הפרכוסים שלו הם בקנה מידה יותר קטן מאשר אדם שיש לו אפשרות לפתוח את המפרקים שלו.. אני לא יודע מה הגודל שלה וכמה מקום היה לה בתיק בעצם.. בגלל שהיא היתה מונחת על הבגדים, לפחות לגבי כיוון אחד, היתה לה האפשרות הזאת" (עמ' 1868-1869).

ד"ר קוגל לא יכול היה להעריך כמה אחוזים מהתיק היו מלאים לאור תמונת השלד, ולאור העובדה כי נפחו של אדם גדול פי כמה מהשלד, בעיקר כאשר מדובר בילדים.

באשר לפרכוסים אמר ד"ר קוגל שמדובר בפרכוסים בעלי עוצמה רבה, כזו השווה לפרכוסי חולי אפילפסיה, שיש צורך להרחיקם מהסביבה ולמנוע פגיעה בעצמם.

מדובר על פרכוסים שיכולים להימשך דקה, כאשר בתוך תקופת הזמן הזו ישנם גלים של פרכוסים מהירים מאוד ועוצמתיים. אם הבגדים היו מעל רוז ז"א שהיתה תנועה בתוך התיק ולא סביר שבעקבות פרכוסים או תנועה בתוך התיק יעברו הבגדים בצורה מסודרת כלפי מטה מתחת לגופה (עמ' 1870).

הממצאים ברכבו של הנאשם ובדירת הנאשמים

1. מטעם המאשימה העיד דניאל עשור, אשר צילם את השחזור הראשון (ת/15) ובדק את רכבו של הנאשם ואת דירת הנאשמים, כדי לגלות סימני דם אך לא מצא בהם סימני דם.

2. בחווה"ד ת/69 כתב עשור שרכבו של הנאשם נבדק בניסיון למצוא כתמי דם חשודים, בעזרת פנס תאורה ותרסיס "בלו סטאר", וכן בעזרת ערכות "הקסגון" ו"קאסל מאייר" אך ללא תוצאות. כמו כן ריפודי הרכב פורקו ונבדק החומר הספוגי תחתיו אך גם שם לא נמצאו סימנים לנוכחות כתמי דם.

3. בתשובות לשאלות ת/69 א' כתב העד כי אם היו כתמי דם ברכב, סביר שהיה מוצא אותם, גם לאחר זמן רב. אמנם קיימת אפשרות לניקוי כתמי הדם ברכב, אך אם מדובר בכמות דם גדולה או בפיזור/התזה - קיימת סבירות גבוהה שניתן יהיה לזהות כתם דם גם אחרי ניקוי יסודי.

4. בעדותו תיאר העד את מהלך בדיקתו:

"בדקתי מספר פעמים את הרכב, כולל הכיסאות, כולל ההגה של הנהג, עשיתי בדיקה יסודית על כל הרכב, כולל גם תכולה שהייתה בו, גם בתא המטען בדקתי ולא מצאתי דם סמוי, ז"א תגובה חיובית לדם סמוי".
וכן

"... יש לנו חומר מיוחד שאנחנו מרססים על בגדים או על רכב כדי לראות תגובה, במצב חשוך אנחנו יכולים לפי הזהירה של זה לדעת שיש פה כתם שחשוד כדם כמובן, שאנחנו שולחים אותו למעבדה ביולוגית ושם מנתחים מה זה הכתם הזה".

לדבריו ניתן לנקות כתמי דם באופן שלא יתגלו "אבל לפעמים רואים שרידים של כתם או משהו כזה, שזה עבר איזשהו תהליך. במקרה הזה חתכתי גם את הריפוד האחורי והסתכלתי בצד השני וגם בספוג שמתחת ולא ראיתי שום כתם לשעבר מה שנקרא... סימנים של ניקוי או משהו" (עמ' 768).

5. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמר העד שבדק את הרכב בעיניו ובעזרת תכשיר blue star בתאריכים 19, 14 ו- 20.8.08. בתאריך 19.8.08 נבדקו שוב המושבים, ההגה, תא המטען וכו', והשימוש היה באותו חומר - blue star, ובתאריך 20.8.08 המושב האחורי פורק וקולף ונבדק האזור שמתחת לספוג כדי לראות אולי כתם דם עבר וחלחל מתחת לבד.
בהמשך עדותו תאר העד את תהליך בדיקתו כך:

"אנחנו עושים סריקה בעיניים לראות אם זה כתם, אם יש כתם חשוד כדם, אנחנו רואים כתם ואנחנו משפשפים אותו, יש לנו חומר מגיב לנו אם זה דם או לא דם".
וכן

"... ב- 19 וה- 20 .. זה בא אחרי השחזור של החשוד ואז בעצם ראינו מה החשוד אמר בעדות שלו, הוא אמר שבעצם הוא הכה אותה כשהיא ישבה בין המושבים האחוריים ובעצם הבנתי מכל הסיפור, ... שהילדה דיממה על הרכב. אמרתי יכול להיות שאולי אני צריך לקלף את המושב, אולי משהו, אולי היו כיסויים באוטו ונזרקו, כל הדברים האלה... אז הדברים האלה נעשו בהמשך לאחר העדות שלו" (עמ' 773).

את הבדיקה בעזרת blue star הסביר העד כך

"לאחר שאני בודק רכב בפעם הראשונה ובעצם אני לא רואה בעיניים שום כתם, שום כתם חשוד שאני יכול לבדוק אותו, האמצעי היחידי שיש לי לבדוק אותו ב- 14 אחרי שלא ראיתי שום כתם, ב- 14, ב- 19 וב- 20 שאני צריך לבדוק, זה רק בעזרת חומר blue star, ז"א הרי אני מחפש דם סמוי, אני לא בא לבדוק אוטו בשביל היופי של זה, אני הולך, צריך בעצם לסגור את כל,להחשיך את כל האוטו ובעצם עם החומר הזה, אם הוא לא זוהר לי, אז אין לי כתם דם וזה מה שעשיתי בשלושת המקרים האלה".

ניתן להעלים כתמי דם באמצעות חומרים כימיים או בשטיפה, אך לא ניתן להעלים כתמי דם בריפוד באמצעות מים (עמ' 782).

לדבריו:

"... היו מקרים שבצד השני של הריפוד מצאתי כתם דם, ז"א ניקו למעלה אבל בעצם כשהפכתי את זה, אז אפשר היה לראות את הכתם, ז"א שנספג גם בספוג וגם בחלק האחורי".

6. בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר העד שבדיקת הרכב מהווה חלק מבדיקת זירת העבירה וכי הבדיקות נערכו כשלושה חודשים לאחר מועד האירוע, בהנחה שלא היה שינוי ב"זירה" הנבדקת והוא לא לקח בחשבון אפשרות שהוחלף כסא התינוק.
בביקורו בדירת הנאשמים ביום 4.9 הוא לא מצא חפצים - נעליים, צעצועים או בגדים התואמים לילדה בגילה של רוז, אך לא ידוע לו שהיה צוות אחר בדירה קודם למועד שבו ביקר, ביום המעצר של הנאשמים.

מעצר הנאשמים

1. ביום 12.8.08 הגיע לדירת הנאשמים רפי שמילוביץ, בלש נוער בתחנת נתניה, שנשלח ע"י קצין נוער לביתם של הנאשמים לאחר שבימים 6.8.08 ו- 10.8.08 התדפקו בלשי הנוער על דלת הדירה ולא נענו.
(ראה עדותו של אבי אשכנזי בעמ' 1076-1070 והדו"חות ת/78 ות/79).

2. עפ"י הכתוב בדו"ח ת/1, לאחר ששמילוביץ נקש על הדלת ענה קול של גבר "מי זה", הוא השיב "משטרה" ואז השתרר שקט בבית, הוא המשיך לדפוק בחזקה על הדלת - ללא מענה ולאחר שביקש להזמין מכבי אש לפריצת הדלת היא נפתחה והנאשם הסכים להכניס אותו לדירה לאחר דין ודברים.
בבית נכחו הנאשמים ושתי בנותיהם, הוא ביקש לדעת היכן רוז, הנאשמים טענו שהיא בגן, והם מסרבים להראות אותה מחשש שהרווחה תיקח אותה.
לאחר שהוסבר לנאשם שאי הצגת רוז תאלץ לעצור אותו הוא נאות לקחת אותו לגן ואמר: "טוב אם אין ברירה אני יקח אתכם לגן" ואחרי כמה שיחות טלפון אמר "אמא שלי ויויאן יעקב לקחה אותה מהגן לבית שלה". הם נסעו לרח' אחימאיר 4/4 בנתניה, אך איש לא ענה, ומשם הם נסעו לגן חב"ד, אך לא היו לימודים שם. לאחר מכן אמר הנאשם "אני רוצה לספר לכם את האמת. הילדה, אני נתתי אותה לאבא שלה לפני כחודש כשהוא היה בישראל וזה על דעתי ואשתי לא רצתה למסור אותה..." (עמ' 2).

3. בדו"ח ההבהרה מיום 28.9.08 כתב שמילוביץ כי כאשר הוא נכנס לדירת הנאשמים, הנאשם אמר שרוז בגן והנאשמת אישרה וחיזקה את דבריו. היא ניסתה לדבר איתו באנגלית וצרפתית אך משום שלא הבין אותה התמקד בנאשם, שדיבר עמו בעברית. הנאשמת ביקשה שיעזבו אותם והנאשם הסביר שיש להם סכסוך ממושך עם המשפחה בצרפת ולכן מטרידים אותם כל הזמן. הנאשמת הסבירה לו בעברית כי הם נלחמו לקבל את רוז ולהביאה לארץ. הוא ניסה לשכנע את הנאשם להגיע ולהגיש תלונה, אם אכן הוא מוטרד כפי שטען, ולאחר זמן מה הוא הסכים והתלווה אליו.
4. במזכר ת/1 ב' כתב העד שלאחר הביקור הנ"ל הוא חזר לדירה ביחד עם השוטרת בת חן בלאס, על מנת לעכב את הנאשמת לחקירה. לאחר שנקש בדלת הנאשמת פתחה את הדלת, הוצגה בפני
ה תעודת שוטר והוסבר לה כי היא מעוכבת בהקשר להיעלמות הקטינה. בהסכמתה נערך חיפוש בדירה ובו נמצאו מעט מאוד בגדים, אשר לדברי הנאשמת שייכים לרוז. הנאשמת התארגנה והתלוותה אליהם לתחנה, לאחר שארזה בגדים ואוכל לבנות שהועברו לטיפול פקידות הסעד.

5. בעדותו חזר שמילוביץ על תיאור האירועים בעת ביקורו בבית הנאשמים, הדגיש ששני הנאשמים הוציאו מסמכים וגם הנאשמת אמרה בעברית שרוז בגן, לדבריו
"היא אמרה שיש לה סכסוכים ושיעזבו אותנו כבר המשפחה. הם טענו כל הזמן שהמשפחה בסכסוכים איתם והם לא רוצים להראות בכלל את הילדה למשפחה, כי הסבתות, הסבתא בצרפת רוצה את הילדה והם עשו משפטים, על מנת להביא אותה ארצה, והם לא רוצים שיהיה שום קשר. הם בשום פנים לא מוכנים להראות את הילדה הזאת" (עמ' 10 לפרוטוקול).

מכיוון שהוא אינו דובר אנגלית או צרפתית, רוב השיחה עם הנאשם התנהלה בעברית אך גם הנאשמת הוסיפה משפטים בעברית.
באשר לביקור השני בדירה, לאחר מעצרו של הנאשם, סיפר העד:
"שאלתי את מרי איפה הבגדים של רוז, והיא הובילה אותי לכיוון חדר, שהיו בו אולי, משהו כמו חמש, שש פריטים, חולצות כאלה והיא אמרה שזה הבגדים שלה. אמרתי לה איפה עוד כל הבגדים, היא אמרה זה כל הבגדים שיש לה" (עמ' 13).
6. בחקירה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמר העד שהוא שימש כבלש ולא כחוקר, וההנחיה שקיבל הייתה ללכת לבדוק איפה רוז. מדובר היה ב"ראשית חקירה", אך לא הייתה זו "חקירה" כהגדרתה, והוא לא תשאל את הנאשם.
הוא ביצע חיפוש בבית, הבגדים לא נתפסו ולכן הם לא נרשמו במסגרת דו"ח התפיסה ת/1 ג'. הוא לא פירט את הכמות, הסוג וצבע הבגדים שנמצאו בארון אלא ציין באופן כללי שהיו בו בגדים בודדים.
לאחר שהנאשם נלקח לתחנת המשטרה, הוא התקשר לכמה יעדים, שהוא לא יודע מה הם, למרות שהייתה חשיבות לדעת את הפרטים הללו, ואם היו יודעים את המצב האמיתי כלל לא היו מאפשרים לו להתקשר.

7. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אישר שמילוביץ כי ביום שהוא הגיע לראשונה לביתם של הנאשמים, לא חשבו שמדובר באירוע כה חמור, אחרת היו מגיעים לפחות שני שוטרים. הוא ידע מראש שהוא מגיע לביתו של הנאשם, וכאשר הגיע לדירה נקש בדלת ושמע קול גברי עונה לו מבעד לדלת. היה רעש רקע בבית, וכאשר הוא אמר "משטרה", נהייה שקט בבית, ובעינית הדלת הבחין כי מישהו עומד ליד הדלת. הוא לא יכול להשיב בוודאות אם הנאשם השתיק אותם, או שהם השתתקו מעצמם אבל התוצאה הייתה שממצב של רעש בבית, נהייתה דממה. בעת שהנאשם פתח את הדלת, הוא לא ראה את הנאשמת והבנות, ולאחר דין ודברים הוא נכנס לדירה (עמ' 27).
לדבריו הוא אמר, בעברית, שהוא מחפש את רוז. הוא הבין שהנאשמת לא דוברת עברית רהוטה, ולפיכך רוב השיחה התנהלה עם הנאשם.
בשלב זה לא הייתה לו תקשורת עם הנאשמת, פרט לכך שהיא הביאה את ת.ז. של בני הבית, והאזינה לשיחתו עם הנאשם (עמ' 30).
בהתייחס לתשובתה של הנאשמת אודות היותה של רוז בגן, אמנם הנאשם השיב ראשון שרוז בגן אבל גם הנאשמת חיזקה אותו, לא רק באישור דבריו לחיוב, אלא במילים מפורשות שהיא בגן (עמ' 37).
העד אישר שהנאשמת ניסתה לדבר איתו באנגלית ובצרפתית, אבל הוא לא מבין את השפות, אך גם היא הייתה שותפה פעילה בשיחה, לדבריו:
"היה את הקטע... שהיא כן דיברה איתי בעברית. מהרגע של העיכוב שלה, מהעיכוב שלה וכל הקטע של הדו"ח חיפוש, היא הבינה ודיברה איתנו בעברית. ... לא היה אף מתורגמן, והיא הבינה בדיוק מה שאנחנו מדברים" (עמ' 40).

וכן:
"היא לא אמרה שהיא לא יודעת עברית, אבל היא נתקעה במילים והתחילה לדבר בצרפתית ובאנגלית. אז מכאן הסקתי שהיא לא מבינה עד הסוף עברית, אבל היא מבינה" (עמ' 42).

הוא ביקש להוציא את הנאשם ולהביאו לתחנת המשטרה, לאחר שהסביר לו כי אם הוא מוטרד ע"י המשפחה מצרפת, ראוי שיגיש תלונה במשטרה, ולא מדובר היה ב"תכסיס" שנועד להוציאו מהבית (עמ' 45).
הוא הגיע שוב לדירה בשעה 16:30 על מנת לעכב את הנאשמת ובשעה 22:30 הגיע עמה לדירה לביצוע חיפוש, כאשר היא לא התנגדה לחיפוש, והסכימה לחיפוש ללא עדים. הוא הבחין בכמה חולצות מקופלות שהיו בארון, שניתן היה לשייכן לרוז לפי גודלן. בעת הגעתו לדירה היא היתה מסודרת וגם הבנות הקטנות נראו מטופלות ומסודרות.
חקירות הנאשם

חקירת הנאשם ע"י יהודה להט

1. יהודה להט, עובד נוער במשטרת נתניה, נסע עם רפי שמילוביץ והנאשם, על מנת שהנאשם יציג בפני
הם את רוז, חקר את הנאשמים ביום 12.8 וגבה מהם את ההודעות ת/3 (נאשם) ות/41 (נאשמת).
בפתח ההודעה ת/3 הוזהר הנאשם בהזנחת קטין בכך שרוז נעלמה "ויתכן שנפגעה אפילו ממך" והובהרו לו זכות השתיקה וזכותו להיוועץ בעו"ד.
בהודעה ת/3 אמר הנאשם שהוא טרם נפגש עם עורכת הדין שלו, ולאחר ששוחח איתה בטלפון אמר שהיא הורתה לו לשמור על זכות השתיקה. אין לו מה להסתיר ורוז נמצאת עם אביה (בנג'מין - א.ט.).

2. בפתח חקירתו הנאשם טען שרוז לא "נעלמה" ו"חס ושלום" שהוא פגע בה (עמ' 14, עמ' 16 ו- עמ' 18 לתמליל ת/3 א'), אך כשמסר את רוז לאביה הנאשמת לא הייתה נוכחת, ויש הסכם בינה ובנג'מין כי הילדה תשהה אצל כל אחד מהם באופן שווה, בנג'מין ביקש לבלות את הקיץ עם רוז ולכן לקח אותה.
בהמשך חקירתו הנאשם מסר פרטים על בנג'מין וכן על שאר בני המשפחה בצרפת. לדבריו, הוא מנסה "לחסום" את הסבתות מצרפת, שיש להן אינטרס לפגוע במשפחתו. הוא לא דיווח לרשויות על היעלמותה של רוז כי אביה לקח אותה, ולכן לא ראה בכך היעלמות שלה.
הנאשם שב וטען "אין לי מה להעלים. ואני לא מעלים. אני מחכה שהעורכת דינית שלי תבוא. ואני שומר על זכות השתיקה...", וכן "הלוואי, הלוואי שאני אדע איפה הילדה".
בתשובה לשאלה אם הוא פעל בהתאם להסכם, מדוע עשה זאת בלא ידיעתה של הנאשמת, ענה "כי אני לא צריך צרות עם הילדות האחרות בבית, גם כן ממנו, ומהמשפחה שלהם... כי מפריעים לנו, כי מטרידים אותנו..." וכן "אמרתי לה שנתתי... שנתתי את הילדה" (עמ' 76-74).

הנאשם הפנה את החוקרים לאמו אשר, לדבריו, הייתה עם רוז, ואמר שהנאשמת לא הייתה מעורבת בשום דבר. בהמשך, טען הנאשם שרוז נמצאת בבית הספר הצרפתי, ואמו מממנת את לימודיה ושהותה שם, וכן חזר על הטענה שרק אמו יודעת היכן רוז, מאחר והיא טיפלה ומטפלת בה (עמ' 89-86, ו- 91).
בסוף חקירתו אמר הנאשם שלרוז אין בעיה התנהגותית, והסביר:
"לא... קצת קשה לה... לא משהו סופר קיצוני... זה בגלל שרצינו שיהיה לה את הפינה שלה, את השקט שלה... יש לה שמה את החדר שלה לבד, היא כמו מלכה..." (עמ' 93).

3. בפתח חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם תאר להט את הפעולות שביצע עם שמילוביץ והנאשם ביום 12.8.08, כך:
"נסענו ביחד עם רוני לבית של האמא שלו, הוא היה אמור להצביע לנו שם על הילדה להראות לנו שהיא בסדר... שמה לא מצאנו אותה ואז הוא אמר שיכול להיות שאמא שלו מטיילת עם הילדה בעיר או בגן ציבורי ליד הבית. נסענו ביחד לגן הציבורי, אני יצאתי איתו מהאוטו לחפש אותה בגן הציבורי, למרות שהגן היה ריק, הוא הסתובב, התחיל לחפש, אולי ימצא אותה מתחת לאיזה ספסל, ולא מצא... זה נקרא גן ירושלים, זה באזור שהיא גרה שם.. לפני זה עוד דיברנו והוא סיפר שהפעם האחרונה שהוא ראה את רוז היתה באותו יום בבוקר, כשהאמא לקחה אותה לגן. שאלתי אותו איפה הגן ואז הוא סיפר לנו שהגן נמצא בשכונות הדרומיות של נתניה וגם הוביל אותנו לגן ילדים... נסענו לגן ילדים בשכונות הדרומיות של נתניה, זה גן שרוני אמר שהילדה לומדת שם... הגענו לגן ילדים שזה בעצם מתחם של כמה גנים שרוני הכווין אותנו לשם. כבר כשהגענו, ראינו שבחצר לא היו ילדים, היו שם נשים שעבדו, סידרו מתקנים חדשים לגן. נכנסנו פנימה, הכול היה שם ריק, עלינו לקומה שנייה, ישבה שם אחת הגננות שבמקרה היתה שם באותו יום, ניגשנו אליה ושאלנו איפה נמצאים הילד ומי הגננת של הילדה, ואז היא אמרה שבעצם הם בפגרה באותו יום, שהגן לא עובד, וככה זה נגמר, משם חזרנו לאוטו וחזרנו לתחנה" (עמ' 662).

כאשר הם הגיעו לתחנה הוא עדכן בדבר היעלמותה של הקטינה, הוחלט על הבאתה של הנאשמת לתחנת המשטרה ושפקידת סעד תיקח את הבנות הקטנות. הנאשמת הוכנסה לחדר החקירות ומשם הכל מוקלט, שכן הוא לא תחקר את הנאשם לפני שהחלו המצלמות לפעול בחדר החקירות.

להט הכחיש שחקר את הנאשם בלא שהזהיר אותו, ואמר שהנאשם לא נחקר כחשוד ברצח אבל הוא הבהיר לו שהוא חושד בו שהוא פגע ברוז. הוא הכחיש שלא איפשרו לנאשם להיוועץ בעו"ד, על אף בקשות חוזרות ונשנות מצידו ואמר שהוא איפשר לנאשם לצאת מהמשרד ולשוחח עם עו"ד, כדי שהשיחה לא תוקלט. הייתה חשיבות לאתר את הקטינה, כך שגם אם הפגישה של הנאשם עם עו"ד נדחתה היה זה בגבול הסביר ועפ"י ההיתרים בחוק.
העד הסביר כי הוא הוציא את הנאשם מחוץ לחדר, שם הייתה הקלטה, ואף עמד מחוץ למשרד בעת שהנאשם קיים את השיחה ורק בדיעבד נודע לו שההקלטה הצליחה לקלוט גם את השיחה של הנאשם עם עורך הדין.
לדברי העד, הוא ביקש מהנאשם "לקצר תהליכים", אך המשמעות היא לא שיודה אלא שיספר את האמת. כבר ברכב, לאחר שרוז לא נמצאה בגן, הוא הודיע לנאשם שעד שרוז לא תימצא החוקרים לא ירפו, ואם יהיה צורך גם אשתו תשלח למאסר, ובנותיו תילקחנה למשפחה אומנת.
העד אישר שהנאשמת הובאה לתחנה, ובכי הבנות נשמע מבעד לדלת חדר החקירות (עמ' 682-683). הוא אמר לנאשם שהנאשמת נלקחת למעצר ובנותיו נלקחות למשפחות אומנה, כפי שגם אמר לו ברכב, והוא בהחלט לא שיקר בעניין זה. כן אישר שהנאשם צעק לנאשמת מבעד לדלת שתהיה חזקה.
בתשובה לשאלה אם זה מקובל למקם את הילדים הצועקים בסמוך לחדר החקירות כך שהוריהם ישמעו אותם, העד השיב כי מקובל במדינת ישראל
שכשעוצרים את האמא, הילדים מועברים לשירותי הרווחה, והוא לא איים על אף אחד (עמ' 684).

חקירת הנאשם ע"י יצחק אלבז

1. ביום 12.8.08 חקר אלבז את הנאשם ובמהלך החקירה הוא עימת בין הנאשמים, שהושארו לבדם בחדר, והעימות והחקירה צולמו ותועדו (ראה זכה"ד ת/2 והתמלילים ת/2 ב-ג).

2. בפתח חקירתו, כפי שהוקלטה ותומללה כאמור, אלבז עידכן את הנאשם שהנאשמת בדרך לחדר החקירות, והיא עתידה להיכנס לחדר. הוא הורה לו לספר לה לבד את גרסתו, ללא נוכחות החוקרים, ובתשובה לשאלה מה בכוונתו לספר לאשתו ענה הנאשם: "שלקחתי אותה מהבית, מהבית שלקחתי אותה אל אמא שלי, מהבית שלנו, שלקחתי את התיק, ולא היה בית ספר... זה היה בלילה..." (עמ' 3-2 לת/2 ב').
הנאשם אמר לו שהוא נסע הביתה, סידר לרוז תיק, ונסע איתה לת"א. הוא היה עם רוז לבדו ברכב. הוא חשב שייסע עמה לחברים, לבקש מהם שישמרו עליה כמה ימים, אבל בסופו של דבר ויתר משום שהתבייש. הוא לא תכנן דבר מראש ולקח תיק משום ששקל לשים אותה אצל חברים, ולא מעבר לכך. בסופו של דבר הוא הגיע לכנסיה, פגש באישה לבנה וגבר שחור, הם החלו לשוחח איתו ואז הציגו לו מידע על כנסייה או כת. האישה ביקשה כי יאפשר לה לקחת את הילדה, והוא אישר לה לעשות כן. הם הציעו לשלם עבורה אך הוא סרב, הם לא החליפו פרטים וכשחזר הביתה לא סיפר לנאשמת כי היה מאוחר בלילה. לדבריו, הוא סיפר לה "נתתי אותה לפנימייה של הבית ספר הצרפתי וזהו זה. והיא אמרה לי ויהיה לה טוב שמה, אמרתי לה כן... אין לך מה לדאוג, אנשים טובים, יטפלו בה..." (עמ' 9-3).
לאחר הדברים האלה אמרו לנאשם כי עומדים להפגיש אותו עם הנאשמת ועליו לספר לה את האמת. הנאשם ביקש שישחררו אותה, כפי שהובטח לו, והחוקר השיב בחיוב (עמ' 10).
לאחר שהנאשמת הוכנסה לחדר, הנאשם אמר לה שהוא אוהב אותה, שהוא מצטער על המעשה שעשה וזה הכל בגללו, הנאשמת אמרה שהיא אוהבת אותו והוא ביקש את סליחתה, משום ששיקר לה מעט.

3. בשלב זה יצא החוקר מהחדר והנאשמים נשארו לבדם. הנאשם פנה לנאשמת והזהיר אותה שהחוקרים מקליטים אותם ומצלמים אותם. הנאשם עדכן את הנאשמת שהוא סיפר לחוקרים את האמת שהוא לקח את רוז לבית הספר הצרפתי, אבל הוא מצטער משום שלמעשה לא לקח אותה באמת לשם אלא לקח אותה לכנסיה ביום שבו לקח אותה מאמו. הנאשם בירר עם הנאשמת אם הוא סידר את התיק, באותן נסיבות, או שהיא סידרה, הנאשמת השיבה שהוא סידר והנאשם אישר את האמור.
בהמשך השיחה הנאשם המשיך ופרט בפני
הנאשמת את הגרסה לפיה הוא הלך לאמו ולקח את רוז עם התיק, אלא שהוא לא זוכר אם עבר לקחת את התיק ממנה. הוא המשיך ובירר עם הנאשמת האם היא חיבקה ונישקה את רוז בטרם לקח אותה, אך הנאשמת החליפה את הנושא והשיבה לו "לקחו את הילדות". הנאשם הבטיח לה שהן יוחזרו אליה והם יאפשרו לה לצאת. הוא בירר איתה אם היא חתמה על משהו והיא השיבה בשלילה, פרט לכך שהיא ביקשה שיודע לנאשם אודות מעצרה.

4. בשלב זה של שיחתם החוקר נכנס לחדר החקירות, והנאשם לחש לעברו שהוא טרם סיפר לנאשמת אודות מה שקרה משום שקשה לו. החוקר שאל את הנאשמת אם היא יודעת היכן הילדה והשיבה: "אני חשבתי שהיא בבית ספר צרפתי, אבל אני לא יודעת", הנאשם אמר: "אני לא לקחתי, אני אמרתי לה שלא לקחתי אותה בדיוק לבית הספר הצרפתי... אבל אמרתי לה לאן לקחתי אותה".
הנאשמת התבקשה לספר מה קרה באותו יום שבו הנאשם לקח את רוז מאמו והשיבה:
"לא רציתי שהיא תבוא, כי אני יודעת שמתי היא באה בבית, זה בלאגן עם כולם... ולה גם... אמרנו שלא רוצים אותה בבית, אז הלכנו לבדוק עם חב"ד... לפני, לפני... באותו יום...אז הוא אמר לי שהוא מצא בית ספר צרפתי... אני אוהבת אותו וזה, מה, ואני חושבת שזה יותר טוב בשבילנו ובשבילה... אז, הוא הלך ל... כי אמא שלו לא רוצה... לא רוצה אותה יותר... אז חשבנו שזה יותר טוב בשבילה ואז הוא הלך להביא אותה ומתי הוא בא, אני חושבת שראיתי אותה כמה, חמש דקות.. והלכתי עם השתי ילדות... לגינה" (עמ' 13-14 בת/2 ג').

לדבריה, הנאשם לא אמר לה כלום כאשר הגיע בחזרה הביתה כי "ידענו מלפני שהיא תלך".

5. בשלב זה החוקר שוב עזב את החדר והנאשמים נשארו לבד. הנאשם פנה לנאשמת והסביר לה את הבעייתיות בפער שנוצר בין הגרסאות, כאשר הוא אמר שמדובר בהחלטה רגעית, לעומת זאת היא טענה שהם ידעו מראש שרוז לא תחזור. הנאשם תאם עם הנאשמת גרסאות, ניסה ליישב את דברים והציע הסבר לכך שהם ידעו מראש שרוז עתידה לא לשוב משום שהוא הבטיח לנאשמת שהוא ייקח את רוז.
הנאשמת עדכנה את הנאשם שהחוקרים ערכו חיפוש בביתם, לקחו את הרכב וכן את מכתביה. הנאשם השיב שלגבי הרכב לא אכפת לו, ולגבי המכתבים - הוא ציין שמדובר במכתבים שבהם כתבה עד כמה הוא לא טוב ושהוא אלים והוא שמח על כך.
הנאשם הדגיש בפני
הנאשמת כי בכוונתו לקחת את כל האחריות עליו והנאשמת אמרה לו שהיא מודאגת ממצב הבנות הקטנות, היא ביקשה מאחות הנאשם לקחת את הבנות, אך המשפחה מסרבת לקחת אותן.
בהמשך השיחה הנאשם ביקש מהנאשמת להיות חזקה, שכן הוא עתיד לקחת את כל האחריות עליו. הוא עדכן אותה שאמר לחוקרים שהיא לא מעורבת ולא יודעת דבר, וכי למעשה הם לא קיבלו החלטה על כך שרוז לא תשוב אליהם, אלא מדובר בהחלטה שלו בלבד.
הנאשם שב והזהיר את הנאשמת שהם מצולמים, הדגיש שהוא אוהב אותה, וביקש ממנה לקחת את הכסף מהבנק ולהמשיך לגדל את בנותיהן, עד שישתחרר מהמעצר.
הנאשם פנה לנאשמת והסביר לה שהוא שיקר לה, והוא לא לקח את רוז לבי"ס צרפתי, אלא הוא לקח אותה לאנשים קתולים אותם פגש בת"א.
הנאשמת השיבה לו: "אני רק רוצה שהיא תהיה בסדר... שהיא תהיה שמחה", הנאשם טען שאמו היא שיצרה את ה"בלאגן", שב והדגיש שהטעות היא שלו ולא שלה, ואמר לה כי למשטרה אין שום דבר נגדה, וכי אין לה מה להגיד, עד אשר תגיע עורכת הדין שלה (עמ' 20 לת/2 ב').

6. לאחר שהנאשמת הוצאה מהחדר הנאשם ביקש שהיא תשוחרר והבנות יוחזרו לה, והחוקר הדגיש שהובטח לו שאם היא לא קשורה היא תשוחרר ותלך הביתה. הנאשם טען כי "אף אחד לא מת... זה בראש שלך... כי אתם לא יודעים מה להגיד... אתם חיים בסרטים... רוצה לשתוק עד שהעורך דינית שלי תבוא...".
בתשובה לשאלות החוקר אם הנאשמת שותפה השיב הנאשם "אף אחד לא שותף לשום דבר... הכל עלי. תשחרר אותה לילדות כמו שהבטחת... הכל עלי שאני לקחתי את הילדה לכנסייה הקתולית", ודרש להביא לנאשמת עו"ד, בעיקר לאור בעיית השפה שלה (עמ' 24-22).

7. אלבז תישאל את הנאשם פעם נוספת יחד עם רון גרטנר, מפקד תחנת נתניה, ביום 12.8.08 (ראה זכה"ד ת/4 ות/4 ב' והתמליל ת/4 ד').
הנאשם המשיך בגרסה לפיה הוא מסר את רוז לנוצרים שפגש בת"א, חברי כת, כאשר סיפר לנאשמת שהשאיר את רוז בבית הספר הצרפתי. הוא הבטיח שיספר את האמת, בתנאי שהנאשמת תשוחרר ואז הודה כי הכניס את רוז לתיק, שבו היו גם בגדיה, זרק אותה לים בקרבת הנמל של ת"א, והביט כיצד התיק שוקע.
בשלב זה התשאול הופסק משום שהוא לא היה מונצח, והוא נמשך לאחר שהחלו להקליט את החקירה.
החוקרים אלבז וגרטנר הבהירו לנאשם שהנאשמת תשוחרר רק לאחר שימסור גרסה ויובהר שאין לה קשר להיעלמותה של רוז, והנאשם השיב: "למרות שאני רצחתי אותה והרגתי אותה, אתם לא תוציאו אותה... אני מוכן לחתום לכם, על כל מה שאתם רוצים, שאני הרגתי, ושאני חיסלתי, ושאני רצחתי, ושאני כל מה שאתם רק רוצים... רק תשחררו את האישה והילדים... אני לא יהיה נקי אף פעם" (עמ' 6-7 לתמליל ת/4 ד').

הנאשם הודה כי הוא זרק את רוז לים והיא לא יצאה מהים, והביע חשש כי הנאשמת לא תאפשר לו בעתיד להיות בקשר עם בנותיו, לאחר שתשמע מה עולל לרוז. מבחינתו, הוא מוכן להודות בכל רק על מנת שהיא תחזור לבנותיהם, אך החוקרים הבהירו לו שאין להם צורך או רצון שיודה במעשים שלא ביצע אלא שימסור להם את האמת.
בתגובה לדברים אלה אמר הנאשם:
"... לקחתי אותה, הסתובבתי איתה... ועד שזרקתי אותה בים... ככה זרקתי אותה, חיה... זרקתי אותה שמה... בתל אביב, בנמל... איך קוראים לזה שמה, צוק?... מהמחסום של האוניות, איפה הנמל נגיד הישן, שמה זרקתי אותה... סלעים, יש עומק שם של אוניות... לא ראו... נכנסתי ככה לחניון... וזרקתי אותה... לא ידעתי מה לעשות איתה, וזרקתי אותה לים... לא הרגתי אותה, זרקתי אותה ככה לים..." (עמ' 11-10).

הנאשם ביקש שהנאשמת תשוחרר מהמעצר, משום שאין לה קשר, והכחיש את טענת החוקרים שהיא קברה את רוז (עמ' 14 ו- 24, 35-34).
החוקרים אמרו לנאשם שהם מאמינים לגרסה שמסר בדבר השלכתה של רוז, כשהיא בחיים, לים וביקשו ממנו שיוביל אותם למקום השלכתה ויאפשר להביא את הילדה לקבורה ראויה (עמ' 15-18). הנאשם הסביר להם את המיקום שבו זרק את רוז למים (עמ' 20-19), ואמר שהוא אינו זוכר מה לבשה. בתשובה לשאלה היכן שם את תיק הבגדים שלה, ענה:
"שמתי אותה בתוך התיק של הבגדים שלה, וזרקתי אותה. בגלל זה היא לא צפה... היה רק בגדים שמה... הכנסתי אותה לתיק וגררתי... לים, לנהר... כשלקחתי אותה מאמא שלי... שלושה, ארבעה חודשים, אני כבר לא יודע. אתה תמצא את התיק, או שרידים של התיק... או שרידים שלה... אתם תמצאו, בדיוק אני ייקח אתכם לנקודה... הכי מדויקת... אני הרגתי אותה... זרקתי אותה יותר לכיוון הנחל, ואני יראה לכם בדיוק את הנקודה. הכל ביוב שם... מסריח... לא הרגתי אותה לפני זה... היא ישנה... שמתי אותה בתוך התיק וזרקתי אותה למים... לא בוכה ולא כלום... בהתחלה הוא צף, ואז הוא שקע... יש שם גשר כזה של הולכי רגל, עליתי עליו והסתכלתי.. זה יותר בשפך של הנחל, אבל זה קרוב לים..." (עמ' 27-22).

הנאשם אמר שהוא שם את רוז, ביחד עם הבגדים, בתיק, לא תכנן את המעשה, לא המית את רוז לפני שזרק אותה למים (עמ' 28-29), ולאימו אין קשר לעניין (עמ' 36, 38).

8. ביום 13.8.08 תושאל הנאשם ע"י החוקרים אלבז, גרטנר ויניב גולן. במהלך התשאול עומת הנאשם עם אמו ושוחח עם הנאשמת שהובלה במסדרון (ראה זכה"ד ת/6).
בפתח התשאול, שהוקלט ותומלל בתמליל ת/6 ב', הנאשם שב והסביר כי בכוונתו לספר כל מה שיבקשו ממנו החוקרים, בתנאי שישחררו את הנאשמת אך החוקרים הבהירו לו כי אין הם עורכים "עסקאות" אלא הם מבקשים לשמוע את האמת, הם לא מקבלים את התנאים שמציב להם הנאשם, וברגע שיתברר שלנאשמת אין קשר היא תשוחרר (עמ' 5).
הנאשם התבקש לספר את האירועים מאז הוא לקח את רוז מאמו והשיב כי "האמת אצל אמא שלי... תשאלו אותה... אני לא צריך להגן עליה פה עשרים שעות כבר... תגיד לה, שאני שומר עליה עד עכשיו... שתדבר ותגיד סוף סוף... שהיא תגיד לך מה היא עשתה עם הילדה" (עמ' 8), וכן: "... הילדה אצל אמא שלי... שהיא לקחה את הילדה... ונתנה אותה למשפחה של ביאטריס... של האמא של הבן" (עמ' 10).

הנאשם התלונן על עייפות פיסית ונפשית, על כך שלא נותנים לו לפגוש בעו"ד, ועל רעב (עמ' 11), וביקש שוב שישחררו את הנאשמת כדי שתהיה עם הבנות, ולשם כך הוא מוכן למסור כל גרסה שיבקשו ממנו. הוא שב וטען שאמו אחראית להיעלמותה של רוז, כפי שהיא אחראית גם למות אביו, הוא לא שונא את רוז, היא לא הפריעה לו ולא הציקה לו (עמ' 13-14).

9. בשלב זה נכנסה לחדר החקירות אמו של הנאשם, ויויאן, והנאשם שאל אותה מדוע היא מפרקת לו את המשפחה. ויויאן השיבה שהיא לא מפרקת לו את המשפחה, ושאלה היכן רוז. לדבריה, היא מסרה לו את רוז, היא חיפשה אותה, אך לא הצליחה לאתר אותה. היא לא נתנה את רוז לאיש, גם לא לסלבדור או למישהו שבא מצרפת. הנאשם כעס על ויויאן ששלחה עובדים סוציאליים לביתו, על מנת לחפש את רוז, במקום לבוא בעצמה ולבדוק היכן היא. לדבריו, ויויאן ידעה שרוז נמצאת אצלו בבית, ולא היה צורך בעירוב שירותי הרווחה.
ויויאן טענה כי ב- 12 לחודש, בשעה 17:00, הנאשם לקח את רוז ממנה, היא נתנה לו אותה, ולא לאף אחד אחר. הנאשם הציע כי הילדה נלקחה מביתה של ויויאן לאחר שהושארה בבית עם דלת פתוחה, אך ויויאן טענה כי בזמן שהנאשם הגיע לקחת את רוז, היו אצלה 2 הנכדות שלה. הנאשם טען שלא בא לקחת את רוז אלא להביא לה בגדים, וויויאן אמרה שהיא זוכרת את התאריך 12 לחודש כי זה רשום על הלוח שלה (עמ' 21-17).

10. ויויאן הוצאה מחדר החקירות, ואז הדלת נפתחה, הנאשם ראה את הנאשמת, ביקש ממנה שתהיה חזקה ואמר לה שהוא אוהב אותה, ושאמא שלו "עשתה את כל הברדק". החוקר אמר לנאשמת שהנאשם הרג את הילדה, אך הנאשם שלל את הדברים בתוקף והאשים את אמו (עמ' 30-28).

11. בהמשך חקירתו הנאשם טען שהוא החזיר את רוז לאמו וכשהחוקרים אמרו לו שלפי גרסתה של הנאשמת הוא הביא את רוז מאמו, היא ראתה אותה למשך 5 דקות, לקחה את שתי הבנות הקטנות ומאז לא ראתה את רוז, הנאשם אמר שהחזיר את רוז לאמו לאחר שלקח אותה בשביל להביא לה בגדים.
מפקד התחנה גרטנר הסביר לנאשם שלטובתו עליו למסור גרסת אמת והנאשמת לא תשוחרר עד אשר יגיעו לאמת. הנאשם חזר על גרסתו לפיה אמא שלו הייתה אחראית על הילדה, ולתחושותיו, שהצרפתים שגרים ממול דירתה, מהמשפחה של הבן שלו, לקחו את רוז ממנה.

לדבריו הוא סיפר שהוא הרג את רוז רק כדי להגן על אמא שלו, וסיפר שזרק אותה לים כדי שאמו תבוא ותדבר איתו בגלל שהיא רבה איתם. הוא שיקר לנאשמת משום שידע שהיא לא מרוצה מכך שרוז נמצאת אצל אמו (עמ' 48-50).
בסוף התשאול הנאשם ביקש שוב ושוב להיפגש עם עו"ד. החוקר ביקש ממנו לגמור את העניין ובתגובה הנאשם הציע לקחת אותם לים, לשם זרק את רוז בתוך תיק בורדו גדול כשהיא ישנה.

12. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר אלבז שעיקר המעורבות שלו בחקירה הייתה ביום הראשון. בתחילה, לאחר שעוכב, נחקר הנאשם ע"י יהודה להט, ואז עבר לחקירה על ידו מבלי שידע מה היה בחקירתו של להט ומבלי שידע שהנאשם חשוד ברצח.
לדבריו "אני התחלתי איתו תשאול כשאני יודע שאין ילדה ויש מספר גרסאות שנותן החשוד... כחשוד רק שהעבירה עדיין לא היתה ברורה לא ידענו" (עמ' 1141).
הוא לא הזהיר את הנאשם במה הוא חשוד שכן לדבריו:
"לא הייתי צריך להזהיר אותו גם כי הזהירו אותו לפני... גם אני לא חקרתי אותו כחשוד ברצח... הוא נחקר בפעם הראשונה, האשימו אותו, הזהירו אותו, אמרו לו מה הזכויות שלו... לא כל תחילת משפט אני מזהיר. לא היה נתק בחקירות הוא לא נלקח והובא לאחר מכן ולא ידע במה מדובר. היה רצף של חקירות... אמרתי שאני לא הזהרתי אותו כי הוא הוזהר לפני על ידי יהודה להט" (עמ' 1143).

העד אישר כי בתחילת החקירה הוא לא ידע שהנאשם חשוד ברצח, אלא רק לאחר שהוא החל לספר לו. הוא לא עצר בשלב זה את החקירה והזהיר אותו, אחרי שהבין שהוא עתיד לחקור אותו בתיעוד חזותי וויזואלי בעבירה חדשה של רצח כי:
"החשוד הוזהר בהתחלה על ידי יהודה להט ואמרתי שאני לא עוצר כל פעם במהלך חקירה שאני חוקר חשוד. החקירה היא דינאמית היא זורמת, אני נכנס עם החשוד הוא מדבר איתי. אני לא עושה הפסקות מתודיות ומתחיל להזהיר כי הוא הוזהר. אם הוא לא היה מוזהר בכלל לא היו אומרים לו מה הזכויות שלו את צודקת במה שאת אומרת הייתי עושה הפסקה הייתי מזהיר אותו ואומר לו מה הזכויות שלו. אבל פה לא היה צריך כי הוא הוזהר ואמרו לו כבר שהוא יכול להיפגש עם עורך דין" (עמ' 1147).

לדברי העד הוא לא התרשם שהאינטרס של הנאשם היה שבסוף החקירה הנאשמת תלך הביתה ותתאחד עם הילדים, אלא התרשם שהוא מסתיר את האמת והאינטרס שלו היה להסתיר. בזמן שהנאשם נחקר, הבנות שלו היו בתחנת המשטרה, אך הנאשם לא שמע אותן בוכות. לא הובטח לנאשמת דבר וכל שנאמר לנאשם זה שאם הוא ימסור גרסת אמת, ויתגלה שאין קשר לנאשמת היא תשוחרר ותוכל לקבל את הבנות (עמ' 1161-1160).
אלבז נשאל האם לא נכון היה לעצור את החקירה בשלב שבו הנאשם שמע את בנותיו מחוץ לדלת, חשב שהן עצורות, והיה נתון בלחץ וענה:
"אני לא חושב שהוא היה בלחץ. הוא לא היה בלחץ, הוא נתן גרסאות, גם כשלחצו צרחו, צרחו הוא לא שכח לשקר ולהגיד שהוא לקח אותה למנזר והילדות צרחו יותר והוא אמר אחרי זה מסגד ואחרי זה הם צרחו יותר חזק והוא אמר כפר חב"ד. ואמר כך כשהילדות צעקו הוא אמר שהוא זרק את הילדה לירקון. ואחר כך הוא עמד בירקון כשהילדות היו רחוקות ממנו והיה שקט מאד בירקון רק ציפורים היו בירקון והוא אמר אני זרקתי את הילדה לירקון" (עמ' 1163).

העד נשאל מדוע בשלב זה לא של החקירה, לאחר שהנאשם לא אכל ולא ישן במשך שעות ארוכות מאז שנעצר, לא אפשרו לו לנוח, לאגור כוחות ולפגוש בעו"ד, והשיב:
"... עורך דין עניתי, הזהירו אותו בהתחלה אמרו לו עורך דין. הוא אכל מה שאני אכלתי הוא אכל, קפה הוא קיבל כמו שכל החוקרים שם קיבלו קפה. אני צריך להביא ילדה בת חמש, בת ארבע אני צריך להוציא אותה... ורוצה להאמין שהילדה הזאת חיה... זה מה שמנחה אותי בחקירה ואני אחקור ואחקור עד שאני אגיע לאמת" (עמ' 1168).
וכן:
"שיטות נפוצות אצל נחקרים כשהם מנסים להתחמק כשהם רוצים שיעזבו אותם. כשהוא רוצה שישימו אותו בתא על מנת שיסדר את המחשבות שלו ויצא עם שקר חדש... העובדה היא שהוא לא התעלף הוא נשאר ערני..." (עמ' 1169).

13. בפתח חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אישר אלבז שבמהלך העימות הנאשם דיבר יותר מאשר הנאשמת, אך גם היא דיברה ואף בעברית. הוא נכנס במהלך החקירה של הנאשמת והטיח את הגרסה שמסר הנאשם כי הוא אחראי לגרימת מותה של רוז, כי בשלב זה הוא עדיין לא ידע בדיוק מה היה שם ומבחינתו הנאשמים היו שותפים להעלמות של רוז. הוא לא הביא את הנאשם בפני
הנאשמת, על מנת שהיא תשמע את הגרסה הזאת ממנו:
"כי אני צועק לה הוא הרג את הבת שלך הגדולה והיא בתגובה לא אומרת "תביא אותו", היא מסתכלת לו הוא, והוא הרג את הבת שלך הקטנה אז היא אומרת לי "לא היא גדולה היא לא קטנה". זה מה שהיה חשוב לה להגיד על הקטע של הרצח. אז יכול להיות שמשפט כזה מייתר אצלי את הקטע... כי לדעתי זה לא היה המומנט, אני, המומנט שרציתי זה לראות את התגובה שלה בחקירה לאמירות שאני אמרתי" (עמ' 1172).

14. האמור בדו"חות הפעולה ובעדותו של אלבז באשר לחקירת הנאשם נתמך בכתוב בדו"ח הפעולה ובעדות של רון גרטנר, מפקד משטרת נתניה שניהל את החקירה בלילה הראשון, 12.8.08, והשתתף כאמור בתשאולו של הנאשם ע"י החוקר אלבז ובשחזור הראשון.
בדו"ח תשאול הנאשם ת/4 ב', כתב גרטנר כי לאחר שהנאשם חזר בו מגרסתו לפיה הוא העביר את רוז בתוך תיק והשליכה בירקון, הוא הבהיר לנאשם שהגרסה אודות הצרפתים להם מסר לכאורה את רוז היא שקרית והוא מציע לו לספר את האמת. באותו שלב הנאשם מסר את הגרסה לפיה הוא לקח את רוז מאמו ביום 12.5.08, הכניס אותה לתיק וזרק אותה לשפך נחל הירקון. הוא אמר שהוא מוכן להוביל את החוקרים למקום השלכת התיק ולאחר מכן יצא לשחזור (ראה תמליל התשאול ת/4 ד').

15. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמר גרטנר שלא היה לחץ לאתר את רוז אלא הייתה מוכוונות מלאה להגיע לגופה או לרוז כדי לראות אותה (עמ' 551). בעת שהוא נכח בחקירות, לא הובטח דבר לנאשם אלא הוסבר לו כי לא יחזיקו עצורים בלא צורך, וכאשר יתברר מה חלקו של כל אחד ניתן יהיה לשחרר את מי שאינו קשור למעשה. היה ברור שהנאשם מנסה להגן על הנאשמת, הוא דיבר כל הזמן על כך שהוא לוקח עליו את הכל ורוצה שהיא תשתחרר.
גרטנר אישר שבאותה עת הוא לא הצליח לקבל מהנאשם תשובה ברורה אודות דרך ההמתה של רוז וכל שידע היה שהנאשם הניח את רוז, כשהיא ישנה, בתיק, סגר את הרוכסן, והשליכה לירקון. הנאשם השתמש במילה "הרגתי" ואף "חיסלתי" פעמים רבות. עם זאת, הוא לא השיב כיצד הוא הרג אותה ורק למחרת בבוקר נולדה הגרסה בדבר מכירתה לערבים (עמ' 554, 557).
להבנתו היה חשוב לנאשם שיגיעו לגופה בלילה הראשון ולכן הוא לקח אותם לנקודה עצמה. הסיפור של הנאשם נבנה בשלבים, וכל פעם הוא הוסיף נדבך לסיפור. כשהוא דיבר על כך שהוא הרג את רוז הם האמינו שהוא הרג אותה, אך לא האמינו למיקום והיה להם חשוב מאד להגיע למקום ולרוז. באותו שלב לא היה ברור מה החלק של הנאשמת ועד כמה היא הייתה מעורבת ולכן הם ביצעו עוד פעולות חקירה כמו עימות בין שניהם, שממנו עלו דברים נוספים לגבי המעורבות שלה (עמ' 558-557).
השחזור הראשון

16. לאחר התשאול, בשעה 05:25, יצאו הנאשם והחוקרים לשפך הירקון, עפ"י הכוונת הנאשם, על מנת שיצביע על מקום השלכת גופתה של רוז (להלן: "השחזור הראשון") (ראה הדו"ח ת/7 ותמליל השחזור ת/7 א').
החוקרים הגיעו למקום עליו הצביע הנאשם. הוא נשאל אם זה המקום שבו עצר את רכבו ביום האירוע והשיב שאינו זוכר. לדבריו הוא זוכר שהיה במקום מזח מעץ וכן גשר והוא כמעט בטוח שזה המקום שבו היה באותו ערב.
הנאשם הגיע לאזור עם מדרגות וציין שאינו זוכר את המדרגות וייתכן שנכנס מכיוון אחר לעבר שפת הירקון. לדבריו, רוז ישבה ברכב מאחור, והוא ראה במקום בית ולא היו אנשים. החוקר הסב את תשומת לב הנאשם שהמקום אליו הגיעו לא קרוב לנמל ת"א, אך הנאשם אמר שהוא זוכר שהגיע למקום זה, על גדת נחל הירקון (עמ' 11 לתמליל ת/7 א').

17. במהלך השחזור הראשון שוחח הנאשם ביחידות עם מפקד מרחב השרון, תנ"צ קובי כהן. לדברי תנ"צ כהן במזכר ת/5 הוא הגיע לנמל רידינג בת"א, שם הבחין בחוקרים המלווים את הנאשם, כשהוא מנסה להוביל אותם למקום השלכת התיק ובו רוז. הוא ביקש לשוחח עם הנאשם ביחידות והנאשם סיפר לו כי הוא חושב שהילדה חיה וכי הוא מתבייש לספר מה קרה. הנאשם סיפר שמכר את הילדה לערבים בנעלין תמורת 7000 יורו, ואף מסר פרטים אודות הערבי. לטענתו, לילדה היו בעיות קליטה, אף אחד מבני המשפחה לא רצה אותה ואשתו ביקשה כי ימצא לה מקום אחר. הוא לקח את הילדה מאמו, נסע עמה לאזור התחנה המרכזית בת"א, ולבסוף החליט לנסוע לאזור נעלין, שם מכר אותה לערבי. הוא סיפר לאשתו ששם את הילדה בבית הספר הצרפתי, והוא חושש מאשתו באם תתגלה לה האמת. כמו כן טען כי ניסה למצוא לילדה פתרון באחד מהמוסדות הדתיים בנתניה, אך הם לא הסכימו לקבלה משום שהיא איננה יהודיה.
18. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר תנ"צ כהן שהגיע לאזור החיפושים בירקון, לאחר שלא הצליחו לאתר את התיק במקום עליו הצביע הנאשם. הוא עודכן כל העת אודות התפתחות החקירה, וכאשר הגיע למקום הוא ביקש להתרשם האם אותה עדות שהנאשם מסר או אותו כיוון שהוא מסר לגבי הטמנת הגופה זה הכיוון או שיש כיוון אחר.
בהתייחס לטענת ב"כ הנאשם כי הוא תשאל את הנאשם לאחר שהובטח לנאשם כי אם ימסור גרסתו למפקד המחוז תשוחרר הנאשמת, אמר תנ"צ כהן:
"... לגבי הבטחות אני לא יודע, לא מכיר את הנושא של הבטחות, בטח לא במקרים כאלה שאנחנו מדברים על עבירה חמורה מאוד... אני לא מכיר הבטחה, בטח אני לא זה, אמרתי שכמובן שאנחנו מבחינתנו, ברגע שאנחנו נמצא את הגופה אז אנחנו כמובן נעזור לו במה שאנחנו יכולים, אבל למה במה שאנחנו לא יכולים" (עמ' 532).
וכן:
"מבחינתי הנחת העבודה היתה, וזאת היתה ההתרשמות שלי כבר ערב קודם, ששני, גם שני החשודים הם שני חשודים שיש קשר ביניהם לגבי הנושא הזה של האירוע... ולכן אני אומר באותו שלב מבחינתי לא היה מצב שבו אני מאפשר לחשוד להגיד משהו מסוים ואולי אני לא הגעתי עדיין לשלב הזה שבו אני כאילו עושה איזה שהיא עסקה מסוימת, זה לא היה השלב, אני לא הייתי בשלב. השלב הזה התמקד במציאה, בניסיון למצוא את הגופה בלבד, זה הדבר היחיד שעניין אותי, זה הדבר היחיד שבשלב זה התעסקתי איתו. לא עסקאות ולא מה הוא אמר ולא מי פחות אשם ומי יותר אשם" (עמ' 534-533).

בתשובה לשאלה מה הוא אמר לנאשם שהביא אותו למסור את גרסתו, השיב:
"אני חושב שהדבר המרכזי שהיה בשיחה בינינו זה נושא הילדה, אמרתי גם אם היא חיה אז עדיף שנמצא אותה כמה שיותר מהר ואם היא מתה אז זה יותר על הלב שלו, בוא נמצא אותה, נביא אותה לקבורה ונגמור את הפרשה הזאת כמה שיותר מהר..." (עמ' 535).

חקירות הנאשם ביום 13.8.08

1. ביום 13.8.08 בבוקר נחקר הנאשם ע"י החוקרת אורית זילברשטיין.
בפתח ההודעה ת/8 ביקש הנאשם לראות עו"ד, לאחר שטען כי הוא אזוק בידיו וברגליו וללא שינה, במשך 22 שעות. הנאשם התבקש למסור את גרסתו, לאחר שביצע שחזור קודם לכן ושינה את הגרסה מספר פעמים, אך הנאשם השיב שעד שיזכה לראות עו"ד ויקבל מזון לא ישיב לשאלות. לדבריו, לאחר שהופעלו עליו לחצים הוא מבקש להסתייע בעו"ד ולהתנהל בצורה הוגנת. הנאשם סרב לחתום על הודעתו וחקירתו הופסקה.

2. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמרה העדה שעצם האזהרה של הנאשם כי הוא מואשם גם ברצח, כנראה ניתנה לה כהנחייה ע"י הקצין שלה, אחרת היא לא הייתה מוסיפה את זה בפתח חקירתה. העדה אישרה כי ייתכן והחליטה שאין עוד טעם לחקירה לאחר שהנאשם לא יכול היה לשתף פעולה בשל עייפותו ותשישותו (עמ' 800-798).

3. אלי קורלנד, רכז מודיעין בימ"ר מרכז, תשאל את הנאשם ביום 13.8.08 בשעה 19:05 (ראה המזכר ת/9 והתמליל ת/9 ב').
לדברי הנאשם הוא היה מותש לאחר שלא נח ולא אכל במשך שעות ארוכות. הוא החליף גרסאות מאחר והיה נתון בלחץ, חוקרים רבים חקרו אותו והבטיחו לו דברים שונים.
הנאשם הפנה את החוקרים לאמו, ואמר שהוא לא חושב שאמו היא שביצעה את המעשה אך היא "הכתובת" לברר מה עלה בגורלה של רוז, וצריך לברר עם הצרפתים שגרים בבניין מול אמו הם המשפחה של ביאטריס, בטי ובנג'מין. הוא שילם הרבה כסף כדי להביא את רוז לארץ, לאחר שהיו לה חיים קשים בצרפת, היא הגיעה לארץ ונתקלה בקשיי שפה (עמ' 26-25 בתמליל ת/9 ב').
לטענת הנאשם, החוקרים שמו בפיו את הגרסאות שמסר עד כה והוא אישר אותן רק כדי לרצות אותם, לאחר שחש שמופעל עליו לחץ. הוא לא עשה דבר וכשנשאל אם רוז בישראל או לא בישראל שתק.
הנאשם נשאל מה קרה עם רוז באותו לילה שבו לקח אותה מאמו, כאשר האם הלכה לאירוע התרמה ואמר שהילדה הייתה אצל אמו. לדבריו ביה"ס הצרפתי נמצא ביפו, אך כשנשאל אם רוז נמצאת בביה"ס הצרפתי שתק ואמר שסיפר לנאשמת סיפור (עמ' 28-32).
הנאשם טען שלא ישן מעל יממה ושהוא עומד ליפול ולהתמוטט, הוא לא יכול להשיב איפה הייתה רוז בלילה של 12.5 וביקש שיאפשרו לנאשמת לישון (עמ' 37-35).

4. בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם אם לא נכון היה להפסיק את החקירה בשלב זה בו נראה הנאשם מותש, והיה חשש כי ימסור גרסאות שווא רק על מנת לרצות את החוקרים, השיב העד:
"ממש לא. ואם הייתי חושב שהוא קצת יותר עירני, הייתי ממשיך את החקירה. פשוט הוא באמת נרדם על השולחן, אז הפסקתי. אם זה היה אפקטיבי להמשיך, הייתי ממשיך" (עמ' 702).

בתגובה לטענה כי החקירה כנגד הנאשם הייתה מגמתית, ענה:
"הוא חשוד, לא היה לי ספק שהוא, כבר בשלב הזה ידענו שמה שלא קרה לילדה, זה הוא. זאת אומרת זה הוא והיא. הם יודעים איפה הילדה... אין משהו אחר. הוא צריך להביא את הילדה... מי שיושב עצור על רצח וטוען באחת הגרסאות שלו שהילדה יכול להיות שהיא בהוספיס, בהוסטל, בלונה פארק, לא משנה, ואמרתי לו תביא את הילדה, נראה שהיא בסדר, זכותך, אתה כאילו האבא האפוטרופוס, תגדל אותה מצידי אצל הבדואים, אבל תביא ולך הביתה... אתה אומר שאמרתי שהוא הרג. בן אדם שיושב ולא מביא את הילדה, כנראה שלא יכל להביא את הילדה" (עמ' 704).

5. על הטענות לפיהן הוא לא ישן ולא אכל במשך 22 שעות חזר הנאשם גם בפני
החוקר אלי קורלנד שחקר אותו בתאריך 13.8.08 בשעות הערב (ראה זכה"ד ת/9 והתמליל ת/9 ב').
הנאשם אמר לו שעד אותו זמן דיברו איתו 200 איש, כל אחד הבטיח לו דבר אחר, הוא אמר לכל אחד את מה שרצה לשמוע ולכן החליף גרסאות כל פעם.
החוקר שאל את הנאשם אם הוא עשה לרוז דרכון ואם היא בארץ והנאשם טען שהוא עייף ורוצה לישון ושאין לו ציוד במעצר.

חקירות הנאשם ע"י ענת קצב בימים 13-18.8

1. הנאשם נחקר מספר פעמים ע"י פקד ענת קצב, סגן ראש מחלק חקירות ביחידה המרכזית שתפקדה כראש צוות חקירת הנאשמים (להלן גם: "החוקרת").
פקד קצב חקרה את הנאשם לראשונה ביום 13.8.08 בשעה 21.25 (ראה התמליל ת/10א').
הנאשם הביע אהבה עזה לנאשמת ואמר שקשה לו עם הידיעה שהיא הועברה לכלא בנווה תרצה. הנאשם חזר על הטענה שהשוטרים הם שהכניסו לפיו את שלל הגרסאות שמסר וברר האם הוא יכול להתייעץ עם עו"ד בטרם ישיב לשאלותיה.
החוקרת שאלה האם רוז חיה והנאשם השיב: "בעזרת השם, כן... אני לא מאמין שקרה לה משהו לא טוב... רק אתם הכנסתם אותי לסרט שקרה לה משהו לא טוב..." (עמ' 14-12).
באשר לבעיית ההנהגות שהייתה לרוז, אמר הנאשם:
"לא, מה זה שהיא לא התנהגה בצורה נכונה, היא ילדה... זה לא קשיים של התנהגות, זה קשיים של התאקלמות... את רואה כמה תחנות היא נדדה? ... זה עושה לילדים... לא טוב... היא עברה מדינות גם..." (עמ' 16-14).

לדברי הנאשם הוא ואמו לא ביחסים טובים, אמו הרסה את מערכות היחסים של אחיותיו ובעליהן, אמו יודעת מה עלה בגורלה של רוז והיא הכתובת לברר את העניין, וכדבריו:
"... עכשיו מה אני חושב. אמא שלי לא עשתה לה כלום... אני כמעט בטוח שאמא שלי, קרה לה משהו עם הילדה, לא משהו שהילדה מתה... בא מישהו מהמשפחה של צרפת, של בטי, אולי יונה באה - אות שלה...מהמשפחה המורחבת... והיה שם מיהו סלבדור... אז אולי מישהו מהמשפחה שהיה שלה, והיה בקשר עם אמא שלי... אני לא יודע מי היה בארץ... תנסו לבדוק שמה... שתבדקו שמה, אם מישהו מהמשפחה של הצרפתי, היה בקשר עם אמא שלי ואולי אמא שלי נתנה את הילדה, או שלקחו לה את הילדה, ואז היא הלכה לעובדים סוציאליים, כי היא פחדה ללכת למשטרה..." (עמ' 28-26).

2. פקד קצב חקרה את הנאשם ביום 14.8.08 בשעות הצהרים (ראה הדו"ח ת/11 ותמליל החקירה ת/11 ב').
בפתח חקירתו שמע הנאשם את הנאשמת מבעד לדלת החדר, הביע דאגה לשלומה וביקש לראותה, אפילו בלי לדבר איתה. כמו-כן, הוא הדגיש שיש צורך לשחרר אותה משום שהיא לא קשורה לפרשה. לדבריו הנאשמת "מפחדת מהצל של עצמה... היא בתוך עצמה, בתוך הפינה שלה ואתם (החוקרים - א.ט.) עוד יורדים עליה" (עמ' 2-7).

הנאשם דרש לראות את עו"ד סוויד, בעיקר לאחר ששמע את הנאשמת צועקת (עמ' 8) והחוקרת הבטיחה לו שעוד באותו יום היא תגיע אליו. לאחר מכן הנאשם חזר וביקש שיאפשרו לו לראות את הנאשמת, או לכל הפחות להעביר לה פתק, אך הוסבר לו שהדבר בלתי אפשרי מכיוון ששניהם מצויים בשלב של הפרדה בשל חקירה.
בהמשך, הסביר הנאשם את המניע שלו למסור את רוז:
"המניע שלי, שהיה למסור את הילדה, היה פשוט בגלל שאני מכיר אותה יותר טוב מכולם, אפילו יותר טוב ממארי, אפילו יותר טוב מאמא שלי... כל האינטרסים שלי היה, שהילדה לא מצליחה להתמקם בשום מקום ואני בסופו של דבר, ירד לי האסימון על זה. שהיא ירדה מאמא שלי, אני ראיתי שהילדה רוצה להיאחז במשהו ולא במישהו... כל מה שרציתי זה, שחיפשתי... לתת את הילדה מתוך זה, שאני יודע שמה שהילדה צריכה זה אמון בבני אדם, היא צריכה אמונה... את הקדוש ברוך הוא... ושמה אצל הדתיים, למה חיפשתי לה חב"ד... כי אלה מקומות שזה חינוך א' א'...".

עם זאת, הנאשם סרב לספר היכן מסר את הילדה, וטען שעד שלא ייפגש עם עו"ד סוויד לא ימסור פרטים נוספים (עמ' 16-17).
הנאשם שב והביע חשש שאם הילדה תימצא היא תוצא מהמקום שבו היא נמצאת ותועבר למוסדות, אך יחד עם זאת הוא הביע תקווה כי תימצא.
החוקרת הסבירה לו שהדרך שבה בחר אינה הדרך הנכונה, שכן אם הוא יודע היכן הילדה, כדאי שיוביל את הרשויות אליה, אחרת הוא עלול להרוס את משפחתו. הנאשם הגיב "שרפתי את כל המשפחה הזאתי", והוסיף, כי הוא מבין שלא נותרה לו ברירה אלא להוביל את החוקרת למקום המצאה של הילדה, אך רק לאחר שישוחח עם עו"ד סוויד. הוא יודע שביצע מעשה אסור עפ"י חוק, כאשר מסר את הילדה, וברור לו שהוא עתיד לשלם על זה מחיר, אבל הוא רוצה למנוע מצב שבו הנאשמת והבנות (כולל רוז) ישלמו את המחיר (עמ' 20-23).
בתגובה לדברי החוקרת, שקיימת עדות שלו בתיק החקירה שהוא הטביע את הילדה עם התיק בים, אמר הנאשם שהגרסה שלו ניתנה ביום הראשון למעצרו, הוא היה מוכן להגיד הכל רק כדי שיעזבו אותו, והמשיך לטעון שרוז נמצאת במקום טוב ובטוח המתאים לצרכיה. הוא חושב רק על "טובת הילדה", ולפיכך הוא לא מוכן לחשוף את מקום הימצאה (עמ' 24-25).

3. כשהחוקרת והנאשם המתינו לבוא עו"ד סוויד הנאשם ברר את ההבדלים שבענישה בגין רצח לעומת הזנחת קטין, וכשהחוקרת ניסתה לשכנע אותו שטובתו היא להוביל אותם לרוז, הנאשם הביע חשש שאם יחליט בכל זאת להוביל את החוקרים למקום שבו מסר את הקטינה היא לא תימצא שם, או שייקח זמן עד שתימצא שכן "אני לא בקשר עם הילדה... אולי היא עברה למקום של יותר קטנים, יותר גדולים... אני לא יודע... אני לא בספק שתמצאו אותה שם... אבל אם כאילו בגלל עניינים טכניים, עד שתגיעו או משהו כזה..." (עמ' 39-38).

4. בהמשך החקירה החוקרת והחוקר איתן שיינמן ניסו לשכנע את הנאשם להוביל אותם לרוז, ובכך להפריך את החשדות כלפיו לרצח, שכן כל מה שחשוב להם זה לראות שהיא בריאה ושלמה, אך הנאשם טען שהוא נקרע, בגלל הבנות שלו, והוא ממתין לתשובה "בעניין טכני".
החוקרת שאלה את הנאשם, ישירות, אם הוא פגע בילדה והוא השיב: "לא, חס ושלום... מה פתאום" (עמ' 9 לת/12 א'), ובהמשך הודה שהאחריות היא שלו, והביע תקווה שהילדה בסדר.
החוקרת שבה והדגישה שיש להתרכז בעיקר, למצוא את רוז, והנאשם השיב לה: "... בטח שהיא בחיים... היא בריאה, היא שלמה, למה את חושבת שהיא לא... כואב לי לשמוע את זה ממך... עוד קצת אני יגיד לך, אני יקבל את התשובה אני יגיד לך איפה היא..." (עמ' 25-27).
הנאשם ביקש עוד קצת זמן כדי לקבל את התשובה מעו"ד סוויד ואמר: "... אני שלם עם עצמי עם זה, וכל הזמן אני רציתי שיהיה לה טוב... ואני עשיתי הכל על מנת שיהיה לה הכי טוב שבעולם... להביא אותה מחוץ לארץ, וגם כשהיא היתה בארץ... שאני דאגתי לכל הרישומים שלה..." (עמ' 43-40).
החוקרת ביקשה שוב מהנאשם להגיד לה היכן נמצאת רוז, אחרת היא מפסיקה את החקירה וממשיכה בפעילות אחרת. בשלב זה ציין הנאשם שהוא לא בטוח לגבי מקום המצאה, והוא מוטרד בעיקר ממקום הימצאותן של שתי בנותיו הקטנות: "... אני לא יודע... במקומות של בתים... אני אמרתי לך את המיקום.. אני אמרתי לך ב"נתניה"... ויש עוד מקום ב"בני ברק".. אני אמרתי לך את זה כבר, 2-3 מקומות, אני לא אמרתי לך איזה שלושים מקומות... ב"נתניה" לא קיבלו אותה... בינתיים לא קיבלו אותה ל"בית חב"ד"... אני אמרתי לך 2-3 כיוונים לכל זה" (עמ' 44).
הנאשם כיוון את החוקרת למקום שבו מצויה רוז, ובין היתר ציין את המקומות באזור בי"ח בילינסון, אזור הגשר, פ"ת-ר"ג, ואזור מפעל "קוקה-קולה", וסרב להצטרף אליה בניסיון לאתר את רוז למרות שהיא מנסה לעזור לו, והוא מאוד מכבד אותה על כך (עמ' 46-47).
בהמשך החקירה החוקרת שאלה את הנאשם האם הוא שם את רוז פיזית באזור "קוקה קולה", הנאשם שתק ולאחר מכן השיב: "אני לא יכול לדעת מה... מה הדתיים... יעשו עם זה... כי את יודעת איך זה אצלם... יהיה לי קשה מאוד להאמין אם היא לא... במקום אחר..." וכן: "קודם כל היא ישנה בעצם... אני נתתי את כל הבגדים שלה... היא התעוררה בדיוק כמה דקות לפני... זה לא היה כמו שאת חושבת, שאני נכנסתי בפני
ם עם הילה ואני הלכתי... אני אומר לך שרוז בריאה, שלמה... היא חיה, היא נושמת... היא מתפללת... היא עם גרביונים... היא דוסית עם חצאית כחולה... אני שמתי אותה שם... ואם לא שם, אז היא במקום מהסוג הזה... היא לובשת חצאית כחולה וחולצה וורודה... אני יודע שזה מקום של דתיים, אבל מה זה של מה זה?... יש משהו בבני ברק של הדתיים... זה בבניין... ואז ישיבה... שמתעסקים בישיבות ובכל הדברים האלה... לא, אני לא נכנסתי אל תוך הישיבה... זה מקום של בנות, אני לא יכול להיכנס לזה... הם אמרו לי שהם לוקחים אותה לבית ילדים... בגלל שזה עד גיל שש... אני לא יודע, זה די קרוב..." (עמ' 55-54 ו- 62-61).

5. ביום 18.8.08 נחקר הנאשם ארוכות ע"י פקד ענת קצב, כאשר במהלך החקירה נכנסו החוקרים רויטל אלמוג ויגאל בן שלום והנאשם כתב דברים על הדף ת/14 א' (ראה דו"ח התשאול ת/14 והתמליל ת/14 ה').
בפתח חקירתו הצהיר הנאשם:
"כל מה שאמרתי עד עכשיו חרטה, מעכשיו מהדף שאני מצייר לכם זאת האמת ואין מלבדה... פה נגמר הסיפור, ואני בוחר בדבר האמיתי והנכון.. בשביל להיות רוצחת כמו אמא שלי היא אישה לא צריך שהיא תהיה ארגון פשע גדול.. היא רוצחת שקטה... מעצבים שלה, אמא שלי, אמא שלי גם לא התכוונה" (עמ' 7).

הנאשם האשים את אמו במות אביו ובמות אחותו סיגלית ובעלה. לדבריו, אמו עמדה מאחורי מותם, ויש בכוח המשטרה לפתור את שתי התעלומות הללו: "... החלום הרטוב של אמא שלי היא שהיא (סיגלית) תמות, שהיא ואבא שלי ימות. זה לא קונספירציה... יש מספרים, יש סכומים", וכן "סבתא לא עושה בכוונה, אני קשה לי להאמין" (עמ' 13-11 לתמליל ת/14 ה').
בהתייחס לתאריך האירוע אמר הנאשם, כי: "זה היה חודשיים שלושה, אני לא יודע להגיד תאריכים... כמו שהיא (ויויאן - א.ט.) באה וסימנה תאריך שתיים עשרה לחמישי...".
לדבריו, הוא נסע עם רוז לבד ברכב בדרכו לאמו. ברח' טשרניחובסקי הוא ראה את אמו, עצר ושאל אותה אם היא רוצה לקחת את רוז. היא באה, ביררה מה שלום רוז ונכנסה לחלק האחורי של הרכב, שם ישבה רוז (עמ' 16).
את שקרה ברכב תאר הנאשם כך:
" ... לא תיאמתי עם אמא שלי. אמרתי לה שאני אביא אותה יותר מאוחר אבל לא אמרתי לה שעה... היא אמרה לי אני רוצה לתת לילדה משהו לאכול... אז הילדה אמרה לה בירד בירד בצרפתית זה איכסה... אז אמא שלי קפצה... עצבים... כל הזמן עצבים ועצבים... את מבינה, זה לא שהיא התכוונה לעשות משהו... היא אישה פסיכופטית כן היא אישה רצחנית, כן היא אישה מניפולטיבית, אבל היא לא, אני בטוח שלילדה היא לא עשתה את זה בכוונה, כמו שהיה עם אבא שלי... היא דפקה לה את הספר... ספר, יש צעצועים פלסטיקים של הילדים באוטו... הביאה לה הפוכה לקחה את הספר... ודפקה לה אותו מכל הכיוונים שתלך לאלף עזאזל... נתנה לה לא יודע, 2-3, אני לא יודע כמה היא נתנה לה... צעקתי עליה... חשבתי לעצמי אולי אמא שלי חשבה היא אמרה עליה בירד... ולא כאילו על האוכל... דפקה בה עם הספר... אמא שלי מה עשתה? רק פתחה את הדלת נכנסה עם הרגל שלה חצי גוף בפני
ם... היא לא עשתה את זה בכוונה... ככה זה מחנכים... ככה מלמדים... אמרתי לה די עם הידיים, מספיק עם הידיים, יא פסיכית, ... צעקה עלי אמא שלי... אמרה לי, אני קובעת, אני קובעת לילדה, אני קובעת לך, אני קובעת לכולכם... אמרתי לה אם אמא שלה תדע שהרמת עליה יד היא תבוא ותפוצץ אותך..." (עמ' 29-21).

לדברי הנאשם לאחר מכן הוא לקח את אימו לסופר-מטרו, היא ירדה מהאוטו יחד עם רוז והוא חיכה, פתאום היא הסתובבה באמצע, חזרה לאוטו ואמרה לו "קח אותי הביתה מהר... אני ממהרת..." היא ירדה עם רוז, הרימה אותה ואמרה לו "תביא לי את התיק שלה תהיה איתי בקשר דחוף" (עמ' 35-31).
כעבור כמה ימים הוא התקשר לאמו ושאל לשלום רוז, היא ביקשה ממנו להגיע אליה וכך הוא עשה. כאשר הוא הגיע אמרה לו אמו: "... אבא שלך הלך, סיגלית הולכת, גם הילדה הלכה". כאשר הוא חזר הביתה, הנאשמת שאלה אותו לשלום הילדה והוא אמר לה שהכל בסדר ושהיא נמצאת בביה"ס הצרפתי, וכך גם אמר כאשר חברים שאלו אותו היכן רוז (עמ' 39-40).
לדברי הנאשם אמו ביקשה ממנו להגיע עם הרכב, כדי לעשות הכל "בשקט", הוא הגיע אליה ברגל, והיא אמרה לו שמג'די יסדר לילדה ניירות, ושלכאורה לקחו אותה/אימצו אותה/נשלחה לבי"ס צרפתי ובאותה עת הבין ש"משהו לא טוב קרה...".
הוא הגיע ברכבו לבית אימו, האם ירדה לבדה, ואמרה לו שהם צריכים לעשות משהו כדי שיהיה יותר טוב. הוא הסביר שמכיוון שאמו נוהגת להאמין ב"שחור" ובכישופים דומים, הוא לא ראה בכך דבר חריג. האם הגיעה עם התיק של רוז, טרול על גלגלים בצבע אדום בורדו או שחור, בלי רוז והכניסה את התיק לתא המטען (עמ' 46). היא ביקשה ממנו לעזור לה להרים את התיק, הוא התפלא שהוא כבד כ"כ, והיא ביקשה ממנו לנסוע לת"א, משום שיש צורך להשליך את התיק בים או בנחל. הוא עצר לה, כשהוא לא יודע מה יש בתיק, הוריד את התיק והיא לקחה אותו, השליכה אותו למים והתיק שקע (עמ' 58-57).
לאחר הדברים האלה חזר הנאשם על חששו מפני עתידה של הנאשמת ועל החשש לעתיד הקשר ביניהם שכן "היא לא קשורה ואתם יודעים שהיא לא קשורה... אבל אם תרצו אתם תקשרו אותה... אני מה זה מפחד שלא תהיו עדינים איתה".
הנאשם נשאל מפורשות אם הוא רצח את רוז, והשיב: "לעולם לא, לעולם לא... יגידו זה רוצח, יגידו זה רוצח תינוקות..." (עמ' 62).
הנאשם שב ונשאל מה הוא עשה לרוז ובתשובה לשאלה איך היא מתה ענה:
"... עשיתי... בטעות... טעות זה בטעות שאי אפשר להחזיר אותה... בלי כוונה, בשוגג, אני לא יודע... בשוגג... היא קיבלה סטירה אחת יותר מידי... באוטו מה שסיפרתי לך..." (עמ' 68-66).

הנאשם חזר על גרסתו שלא הייתה לו כל כוונה לרצוח את רוז, הוא הזכיר את אמו והסביר שכוונתו במילים "סטירה אחת יותר מידי" היתה כשאמו הכתה את רוז בראשה בספר כפי שמסר קודם לכן.
בהמשך חקירתו אמר הנאשם שהוא מסוגל להתמודד עם האמת רק באמצעות כתיבת הדברים, ולכן כל מה שהוא כתב זו האמת, והביע מצוקה.
הנאשם הודה שהוא אמר שרוז מתה בגלל "הפוכה אחת יותר מידי" ושהוא נתן לה את המכה (עמ' 78), ולפיכך לא ברור לחוקרות מדוע הוא ממשיך להאשים את אמו ולטעון שהוא מגן עליה.

לאחר מכן חזר הנאשם לגרסה לפיה הוא היה עם רוז ברכב, ללא אמו, ותאר מה שקרה כך:
"ישבתי באוטו, נתתי לה וופלה לא זוכר משהו... גבינה צהובה... אמרה לי בירת בירת... הרגזתי אותה אולי המפרקת שלה, אולי נחנקה אני לא יודע... חצי עמדה, באה לשבת... ואז הסתובבתי... (היא קיבלה את המכה - א.ט.) בפני
ם... אלי ככה בלחי... ככה דפקתי לה... עורף... אני לא יודע... הפעלתי עליה ככה... אמרתי לה "די, די"... זהו, לא שמתי לב לילדה, לפעמים אתה גם יכול לתת מכה לילד להמשיך הכל רגיל... פתאום היה כאילו יותר מידי שקט... עצרתי הסתובבתי, ראיתי כאילו שהילדה התפרקה... שבורה, יצא לה דם מהאף ומהפה... לחצתי... מה אני יגיד לאמא שלה".

לדברי הנאשם הוא עצר את הרכב "רוז דיממה מהאף, מהפה יצא לה מלא דם... נלחצתי קודם כל חבל על הזמן... עשיתי לה ככה, ראיתי שהיא לא מגיבה בכלל... וכל מה שאני עושה לא מגיבה הילדה... הידיים שלה היו... בפני
ם... אמרתי מה אני יעשה?... איזה בלאגן, נכנסתי לסרטים... זה ילדה התינוקת שלי... בעיניים שלי נלחמתי מול כל העולם... כל הילדה נעשתה כחולה בשניה... בדקתי, ניסיתי, רציתי להנשים אותה יוצא לה רק דם, דם מהפה, מהאוזן יצא לה אולי - לא יודע... מהאף ומהפה יצא לה... כאילו שהיא נחנקה מזה... נתתי לה פצצה לפה, ככה משהו כזה... את כל היד הבאתי... כן, אחד... זה ילדה בת ארבע, שקית חלב, כמה צריך בשביל להוריד שקית חלב... יותר פחדתי מה אני יגיד לאמא שלה ממה שאני יעשה עם הילדה... מה אני יגיד למארי... התחלתי ללכת ברגל מסתובב סביב עצמי... הרמתי אותה עם הידיים... היא כבר הייתה מפורקת... שרתי איתה, דיברתי איתה. ביקשתי ממנה סליחה..." (עמ' 86-83).
לדברי הנאשם לא היה טעם להזמין ניידת מד"א, משום שלא היה מה לבדוק כי "הילדה הייתה מפורקת", ובהמשך אמר "זרקתי אותה... בתיק... כאילו שמתי אותה בבגאז'... ככה על התיק... אני לא זוכר מה עשיתי... די, אני כבר אין לי כוח" (עמ' 93).
בשלב זה חזר הנאשם לגרסה לפיה אימו היתה מעורבת במותה של רוז ואמר:
"אמא שלי אמרה בוא ניסע מכאן מהר... מצטערת שדפקתי לה עם הספר, אני מצטערת שקרתה תקלה... היא בת שבעים, מה תעשו לה? ... אמא שלי אמרה לי קח אותה לים... ואמא שלי התחילה לצעוק סליחה.. אני לא סגרתי את הבגאז'... אני לא משקר לך... תשאלי את אמא שלי... תשאלי אותה על הספר שהיא דפקה בה... תשאלי אותה על ההפוכה שהיא נתנה לה" (עמ' 100-95, 110-109).

וכן
"אמא שלי עשתה את המעשה... היא נתנה כמה מכות... אז גם אני נתתי לה מכה... וירד לה דם ואמא שלי אחרי המכה שאני נתנה לה היא נתנה לה עוד אחת בשביל שתהיה בשקט" (עמ' 119-118).

הנאשם אישר שלנאשמת היה קשה עם רוז, אך שלל את טענת החוקרים שהיא דחקה אותו לפינה, במציאת פתרון הולם לרוז. הוא היה עם הנאשמת בייעוץ אצל הגב' איריס בר-און וכן בפגישה בחב"ד אצל הרב מנחם ברוד וחוסר הרצון שלו לחשוף את כל הפרטים נובע מהחשש כי הדבר יוודע לנאשמת (עמ' 129-125).
בהמשך חקירתו נשאל הנאשם על מקום הימצאות גופתה של רוז ואמר שזרק אותה בתיק עם גלגלים בצבע בורדו במזח של הסירות בירקון, היה מקום בתיק גם לרוז וגם לבגדים שהיו בה והיא הייתה בבגאז' בטרם זרק אותה למים.
לדברי הנאשם הוא חזר הביתה עם בגדיו שהיו מוכתמים ככל הנראה בדם וכיבס אותם. הוא לא זוכר מתי קרה המקרה אך היה זה ביום שבו לקח את רוז מאמו, האירוע קרה כשהיו בדרך הביתה, אך הם לא הספיקו להגיע הביתה (עמ' 157-158).

לדברי הנאשם, הנאשמת ראתה אותו באותו יום עם רוז לשתי דקות כשהגיע הביתה בשביל לקחת את התיק עם התחתונים והגרביים לבקשת אימו כי לאמא שלו אין מכונת כביסה. הוא ירד עם רוז והמזוודה לרכב משום שתכנן להחזיר אותה לאמו, שתכננה לצאת לאירוע בשעה מאוחרת יותר. אימו לא רצתה שיחזיר אותה באותו יום אבל הוא רצה וכל הסיבוב לקח 20 דקות (עמ' 162-161).
בהמשך חקירתו תאר הנאשם את מסלול נסיעתו מאז שנתן מכה לרוז ואמר שהכניס אותה לתא המטען בצוק ליד בית גולדמינץ בנתניה ובאותו שלב היא דיממה מאוד. כשהבחין שמשהו לא בסדר עם רוז הוא הרים את הראש וראה שהראש שלה נופל "שמוט לגמרי, כאילו כולה התפרקה... ואז יצא לה מהאף ומהפה, לא יודע מאיפה יצא לה, דם כאילו...". הוא בדק לה דופק, אבל היא כבר "איננה". בשלב זה הוא הבין שרוז אינה בין החיים, הוא נשבר, הוציא אותה מהרכב, החזיק אותה בידיו, חיבק אותה, בכה והחזיר אותה לבגאז'. הוא פתח את הבגאז' בו היה מונח התיק של רוז, ידיו התלכלכו בדם, הוא לא זוכר כיצד ניקה אותן, כנראה ניגב על עצמו ועל הילדה, והתחיל לנסוע לכיוון ת"א (עמ' 173-172).
כאשר הוא זרק את התיק לירקון, ליד מעגן הסירות, היו במקום "... מלא חבר'ה על ווספות... מלא ילדים שישבו שם בגן וטלפונים ורעש מלא אנשים היו שם..." (עמ' 183).
כאשר הוא שב לביתו באותו יום הנאשמת כבר ישנה, היא שאלה אותו מה עם הילדה, והוא השיב לה שלקח אותה לביה"ס הצרפתי. באותו יום שבו לקח את הילדה לאמא שלו, לפני האירוע, כבר אמר לה כי בכוונתו להעביר את הילדה לביה"ס הצרפתי, כי הנאשמת לא רצתה שרוז תשהה אצל אמו, שכן לא שררו יחסי חיבה בינה לאמו.
בשלב זה, שב הנאשם וחזר על הטענה שגם לאמו היה יד במותה של רוז, לאחר שהכתה אותה באמצעות ספר בראשה.
הנאשם נשאל האם לאחר האירוע הוא ניקה את הרכב, והשיב שהוא לא עשה פעולת ניקוי מיוחדת, שכן לא היה דם באוטו שהיה צריך לנקות אותו. עוד באותו ערב הוא כיבס את הבגדים והתקלח כך שהנאשמת לא יכולה היתה להבחין בסימני דם על בגדיו (עמ' 188).
בסוף חקירתו הנאשם נשאל גם אודות ההתקשרות שלו לגורמים שונים לאחר המעשה ואמר שיכול להיות שהתקשר כדי לשמור על שקט. לא היה ידוע לו שאמא שלו מחפשת אחר רוז, היא לא הגיעה לביתם מאז שלקח ממנה את רוז, לא יצרה איתם קשר טלפוני ולא שאלה לשלומה של רוז.

השחזור ביום 18.8.08 (להלן: "השחזור השני")

1. לאחר חקירת הנאשם ע"י פקד ענת קצב יצא הנאשם לשחזור נוסף עם פקד נריה מאור, קצין חקירות בימ"ר מרכז (ראה דו"ח הובלה והצבעה ת/15 א', דו"ח השחזור ת/15 ב' וקלטת השחזור ת/15 ג').

2. טרם יציאתו לשחזור, ביקש הנאשם לשוחח עם החוקר יניב גולן. הנאשם החל לבכות, ביקש את סליחת המשטרה על שהטריד אותם כאשר לא סיפר את האמת מלכתחילה, וציין שלא התכוון להרוג את רוז אלא הכל היה בשוגג. לדבריו, הוא חשש לספר את האמת בעיקר משום שהמצפון שלו לא נתן לו לעשות כן, ומהפחד שהנאשמת תגלה את האמת. הוא ביקש שלא יאריכו לנאשמת ימי מעצר רבים וכי היא תשוחרר (ראה זכה"ד ת/16).

3. עפ"י הכתוב בדו"חות השחזור הנאשם והשוטרים יצאו מתחנת משטרת נתניה ועברו דרך ביתו של הנאשם ובית אימו. הנאשם סרב לרדת מהרכב כי התבייש מהשכנים וכשהגיעו לרח' ז'בוטינסקי, הנאשם יצא מהרכב, התיישב במושב הנהג והדגים כיצד סטר לרוז. הנאשם ומלוויו המשיכו בנסיעה והנאשם הצביע על המקום ליד חוף הים בנתניה שם הבחין לראשונה שרוז לא בחיים ושם הכניס אותה לתיק. הנאשם ומלוויו הגיעו לנחל הירקון בת"א, שם תיאר הנאשם כיצד הוא השליך את התיק ובתוכו גופת הילדה לנחל ואמר שחזר למקום לאחר כמה שבועות וחשב להתאבד שם.
4. בחקירתו הנגדית אישר פקד נריה שהוא לא היה חלק מצוות החקירה, אך נכחו בשחזור חוקרים נוספים מצוות החקירה. הוא הזהיר את הנאשם בטרם יצאו לשחזור, כפי שמקובל לעשות. מטרת הדו"ח ת/15 א' לא היתה לתעד את מהלך השחזור, שמתועד בקלטת, אלא הוא היה השלמה או הבהרה של נקודות מסוימות שעלו בשחזור (עמ' 920-919).

5. מטעם המאשימה העיד בקשר לשחזור נהג הרכב, ליאור לוי, שכתב את הדו"ח ת/15.
לדבריו בחקירה הנגדית לב"כ הנאשם, נמסר לו בשיחה טלפונית מרפ"ק רויטל אלמוג על כך שהנאשם הודה כי הרג את רוז במכה שנתן לה בתוך מכוניתו. הוא לא יודע האם הנאשם הוזהר או האם היה רצף בין חקירתו לשחזור שכן הוא שימש רק כמלווה ומי שניהל את השחזור היה פקד נריה.
בתשובה לשאלה מדוע הוא לא מצא לנכון להעלות על הכתב אמירות אחרות של הנאשם, למשל הבעת החרטה מצידו של הנאשם והטענה שלו כי מדובר היה בטעות, השיב "אם לא רשמתי את זה אז לא שמעתי את זה... אני לא יודע למה לא רשמתי את זה" (עמ' 923-922).

חקירות הנאשם בימים 19-29.8.08

1. ביום 19.8.08 נחקר הנאשם ע"י החוקרות ענת קצב ורויטל אלמוג (ראה ההודעה ת/16 א' והתמליל ת/16 ג'), בפתח חקירתו אמר הנאשם שהוא מוכן לשתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, לאחר שקודם לכן חשש שהנאשמת תגלה את האמת.
הנאשם תאר את מעשיו ביום האירוע מאז שלקח את רוז מאמו ועד שחזר לביתו וכיבס את בגדיו (עמ' 2-3 להודעה ועמ' 39-15 לתמליל ת/16 ג').
לדבריו:
"עברו איזה שבועיים-שלושה, משהו כזה, עשיתי את אותו מסלול, אולי עבר חודש, פעם נוספת... רציתי ללכת לאותו מקום שהשלכתי את רוז, הגעתי לאותה נקודה ירדתי מהאוטו, הסתובבתי שם והיו שם מלא ווספות... היה בלילה מאוחר...".
לדבריו ייתכן ובאותה עת הנאשמת יצרה עמו קשר טלפוני, וזאת בניגוד ליום האירוע, שאז לא היה איתו טלפון נייד (עמ' 39-44 לתמליל).
הנאשם נשאל מדוע הוא רצה להחזיר את רוז לאמו, בידיעה שבכוונתה לצאת, ביום בו לקח אותה ממנה, והשיב שלא תמיד כשהיא אומרת שהיא יוצאת היא אכן יוצאת. כמו-כן, כאשר לקח את רוז אמו ביקשה כי יביא לה תחתונים וגרביים ולכן היה בכוונתו לחזור אליה (עמ' 45-46).
הנאשם התבקש להסביר כיצד סטירה אחת גרמה למותה של רוז ואמר שכנראה שהפגיעה היתה במקום רגיש, בדיוק במקום שלא אמור היה לפגוע. הוא לא הכה את רוז באופן קבוע בעבר אלא נתן לה מכה בישבן או משהו "לא משהו דרסטי" (עמ' 48).
השלכתה של רוז הייתה פעולה אינסטינקטיבית "אימפולסיבית". לאחר האירוע הוא היה נתון במשבר, ואמו לא שוחחה עמו אודות רוז. ביום שבו הגיעו אליו השוטרים הוא ביקש מאחותו שאם השוטרים יגיעו אליה היא תציג בפני
הם ילדה כבת 5 מאחר ונלחץ מכך שהנאשמת לא יודעת מה עלה בגורלה של רוז (עמ' 53).
לדברי הנאשם, גם לאחר האירוע נוצר קשר בינו לבין מוסדות דתיים או מסגרות אחרות, בניסיון למצוא כביכול פתרון לרוז, אך אלה היו טלפונים חוזרים מאותם הגורמים/מוסדות, ולא יצירת קשר חדש מצידו (עמ' 58).

2. ביום 25.8.08, לאחר השחזור השני, גבה החוקר אבי מונקר הודעה מהנאשם (ת/20) שבה תאר הנאשם את נסיבות מותה של רוז כך:
"... אני מת שהנשמה שלי תצא ממני ותתפזר למיליארד חלקים קטנים ותעלם אל האין סוף... כואב לי כל זה קרה מכלום ולבטח, ולבטח לא התכוונתי... כל זה מפליק שאתה נותן לילד שסתם קופץ מאחורה תוך כדי נסיעה, הילדה אומרת בירק... דוחה, על וופל... אמרתי לה ארט, שזה די תפסיקי, והפליק היה יחד עם הארט. אני מתייסר... שמכלום קרתה טרגדיה... כבר עשיתי לכם שחזור, מה אתם רוצים. השחזור השני הוא הנכון. ברגע שהפלקתי לה לא התכוונתי היא תמות, רק התכוונתי שהיא תפסיק לקפוץ... אני לא זוכר באיזה חלק מהפנים שלה נתתי לה פליק... הילדה הייתה מפורקת, שמוטה... נבהלתי מעצמי... וחרדתי מהאמא של הילדה.. היא הייתה שקטה ואחר כך יצאתי מתא הנהג ופתחתי את הדלת, לקחתי אותה אלי, חיבקתי אותה... אני רוצה לבקש סליחה...".

בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר העד שהנאשם בכה במהלך מספר חקירות שבהן נכח ולא הכחיש שגם במהלך חקירתו ביום 25.8.08 הנאשם בכה.

3. פקד ענת קצב נסעה ביחד עם השוטר אבי מונקר ביום 25.8.08 לבית המעצר ניצן, על מנת להוציא את הנאשם לחקירה (ראה דו"ח התשאול ת/18).
בדרך היא ישבה עם הנאשם מאחור, הזהירה אותו שהוא עדיין נחקר תחת אזהרה, והנאשם השיב ששלומו לא טוב והחל לבכות. הוא חזר על כך שהמעשה לא נעשה בכוונה, תוך שהוא בוכה וצועק, עד שבשלב מסוים, בשל סערת הרגשות שבה היה נתון הנאשם, היא החלה חוששת לשלומו.
הנאשם טען כי הוא כבר סיפר הכל, הדגיש שאהב את רוז, ושאינו מפלצת. הוא לא סיפר לנאשמת על מה שעשה, משום שחשש מתגובתה וחשש כי תעזוב אותו אם יוודע לה מה עולל לרוז.
במהלך התשאול רשם הנאשם דברים על שני דפים שצורפו לדו"ח (ת/18א') ובסיום החקירה, שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/20 ב', הנאשם הוחזר לכלא.
לדברי הנאשם, כל מה שסיפר זה אמת והוא הוביל את המשטרה בשחזור השני למקום הנכון. הוא בטוח במיקום משום שנהג לקחת לשם בחורות בעבר, האינטרס שלו הוא שימצאו את הגופה והוא מוכן לצלול בעצמו כדי לחפש אותה ולהביאה לקבורה כדי שלנאשמת יהיה קבר לבכות עליו.

4. בפתח חקירתו, שהוקלטה ותומללה כאמור, החוקרת הסבירה לנאשם כי ברגע שיוחלט שהנאשמת לא קשורה לאירוע היא לא תוחזק במעצר לשווא. הנאשם התייחס לקשר של הנאשמת לרוז, ואמר: "קשה לה איתה, קשה לה איתה, מבחינת קליטה מבחינת הסתגלות. לא קשה לה איתה מבחינת דברים אחרים. בסדר" (עמ' 8 לתמליל ת/20 ב'), וכן "היא תמיד רצתה את הילדה. היא צריכה לדעת מה קורה עם הילדה... אז לא במעקב יום יומי, במעקב דו חודשי, תלת חודשי... תמיד עם יד על הדופק, רואים את זה לאורך כל חיי הילדה... היא תמיד רוצה לדעת מה קורה עם הילדה" (עמ' 29). לדבריו, היו לרוז קשיי הסתגלות ולא סתם ניסו למצוא לה מסגרת (עמ' 33).
הנאשם הביע דעתו בדבר חשיבות מציאת הגופה, כי הוא לא רוצה שיאשימו אותו שהסתיר את הגופה, והעלה מידי פעם רעיונות כי ייתכן ורוז תימצא לפתע, חיה בצרפת (עמ' 39-42).
הנאשם נשאל אם מה שסיפר על ה"פליק" שנתן לרוז, זה אמת, והשיב בחיוב. בתשובה לשאלה כיצד הוא מוסיף משפטים כגון: "הילדה תצוץ לכם יום אחד בצרפת...", השיב "לא יודע, כי יש לי הרגשה כזאת, בסדר?... לא יודע... ימצאו אותה באיזה מנזר, שאחת הסבתות שמה אותה שם..." וכן "אולי אמא שלי נתנה אותה... אולי הילדה בריאה ושלמה..." (עמ' 60-57).
בהמשך חקירתו הנאשם הפנה את החוקרים שוב לאמו (עמ' 76), והציג שוב אפשרות כי רוז עודנה בחיים, או שהיא מתה שלא באשמתו. לדבריו, אולי הילדה נחטפה לחוץ לארץ ותמיד יש סיכוי שתימצא בחיים (עמ' 84-82).
לדברי הנאשם הפעם השנייה שבה הוא היה עם כוח המשטרה בשחזור היא הפעם הנכונה, האמיתית (עמ' 87), אך הוא שתק כשנשאל אם יתכן שרוז חיה (עמ' 93-89, 98-100 ו- 112, 114).
לדברי הנאשם הוא לא הרג את רוז אלא נתן לה "פליק", הוא שלל את השערת החוקרת שרוז הפריעה להם ולכן ביקש להיפטר ממנה ורצח אותה (עמ' 116-117), ואמר שלא התכוון להרוג אותה אלא להרגיע אותה מהקפיצות במושב האחורי (עמ' 121).

לדבריו, לא ניתן היה לטפל בילדה ולא היה טעם בכך, משום שהמצב שלה היה בלתי הפיך. הוא הגיע לתובנה שהגרוע מכל קרה, והפאניקה הניעה אותו לפעול כפי שפעל. הוא פחד גם מעצמו וגם מהנאשמת, שלא יודעת עד עתה מה קרה לרוז. הוא הבחין שרוז מתה לאחר שיצא מהרכב, בתוך הרכב הוא הבין שמשהו לא בסדר, אך הסיק שרוז מכונסת בתוך עצמה וכועסת (עמ' 126-130).
בסוף חקירתו אמר הנאשם שהוא מתבייש ש"הפליק" לרוז וניסה להסתיר את זה מאמא שלה. הוא ביקש סליחה מהילדה ואמר שנותר לו לבקש סליחה מהנאשמת ומהבנות הקטנות כי הוא לא יסלח לעצמו לעולם.
הנאשם נשאל מדוע הוא מסרב לחתום על ההודעה ת/20 ואמר כי אין לו את הכוחות הנפשיים לכך החוקרת הבהירה לנאשם שהטעות שלו הייתה בעיקר בעצם הניסיון שלו להעלים את רוז ואת המעשה כולו, והוא הסביר שהוא חשש מהנאשמת (עמ' 136-139).

5. בתאריך 27.8.08 ביקשה פקד ענת קצב לברר עם הנאשם האם המקום עליו הצביע בשחזור השני הוא אכן מקום השלכת הגופה והנאשם הנהן לחיוב (דו"ח התשאול ת/21 והתמליל ת/21 ג').
הנאשם בא בטענות לתקשורת ששפכה את דמו, אך החוקרת הבהירה לו שעליו להבחין בין המשטרה לבין התקשורת ואל לו לבוא בטענות כלפיה, שכתב האישום לא מעניין אותה והיא רוצה למצוא את הגופה לטובת כל הצדדים.
החוקרת שבה ושאלה את הנאשם אם המקום עליו הצביע הוא המקום הנכון והנאשם שב והתחמק ממתן תשובה (עמ' 13-10). היא ביקשה תשובה ברורה ביחס למקום השלכת התיק ואמרה שאת כל החישובים של התזוזות האפשריות היא תעשה בעצמה, ואז השיב הנאשם שהמקום עליו הצביע הוא המקום בו שם את התיק (עמ' 19-18).

6. ביום 28.8.08 בשעה 11:15 תיחקר אייל אנקונינה את הנאשם (ראה זכה"ד ת/22). בתשובה לשאלתו אמר הנאשם, כי הוא אמר את האמת לחוקרת ענת קצב, וכי הוא שם את התיק בירקון, וביקש לדעת האם בית המשפט יקל עליו באם ייוודע כי זרק את התיק למקום שלא ניתן להגיע אליו.
העד צילם את השחזור השלישי שביצע הנאשם ביום 29.8.08 ובשיחה איתו הנאשם ציין בפני
ו שהוא דייק במקום ההצבעה שבו השליך את המזוודה למים (ראה זכה"ד ת/31).
7. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אמר אנקונינה כי ביום 24.8.08 נתפסו מספר חולצות, החשודות כמוכתמות בדם, אשר שייכות לנאשם. הוא ראה עליהן כתמים שיכלו להתאים לכתמי דם והם עוררו את חשדו אך הוא לא היה בטוח במאה אחוז שמדובר בכתמי דם (עמ' 1188-1187).
הוא לא הונחה לתשאל את הנאשם ביום 28.8.08 אלא עשה זאת על דעת עצמו, כפי שהוא עושה בהזדמנויות רבות אחרות, ואמר לנאשם שסביר שבית המשפט ייתן דעתו על כך שהוא היה מוכן לסייע במציאת הגופה.
באשר למקום הצבעתו של הנאשם במהלך השחזור השלישי, אמר העד: "אני יכול לבוא ולהגיד שהוא הצביע על מקום שונה מהמקום שנערך בו החיפושים ואני יכול להעריך שאיפה שנערכו החיפושים זה איפה שהוא הצביע תחילה... בתוך המים אני יכול להגיד לך כאחד שנכח בחיפושים לאורך כמה שבועות, יש הבדל מאוד, מאוד רציני במיוחד שזה בתוך מים שאתה מחפש 10, 20, 40, 50 מטר. כי כדי לבוא ולחפש 5 מטרים רבועים זה דורש מאמץ מיוחד..." (עמ' 1192).
בחקירה החוזרת אמר העד שהוא מגדיר תיק כ"גדול" כאשר רוחבו כחצי מטר לערך, ואם היו תיקים גדולים נוספים הוא היה מצלם אותם, אך הוא לא זוכר שהיו תיקים נוספים.

8. ביום 28.8.08 בצהרים תושאל הנאשם ע"י פקד ענת קצב (ראה התמליל ת/23 א').
החוקרת שאלה שוב את הנאשם אודות מקום מציאת הגופה והסבירה לו שיש צורך לוודא במאת האחוזים שהמקום עליו הצביע הוא המקום האמיתי, אך הנאשם התחמק ממתן תשובה (עמ' 6).
הנאשם ציין שיש הורים רבים שגרמו ברשלנותם למות ילדיהם, "אבל הם לא פחדו מהאישה שלהם" ובכך הסביר את המעשה של השלכת הגופה ואת אי דיווח האירוע (עמ' 10).
הנאשם הביע את החשש שלו מכך שהמשפט שלו כבר נעשה, ע"י התקשורת, גם אם לא הוגש עדיין כתב אישום, והחוקרת הסבירה שלטובתו, כדאי שגופת הילדה תמצא ותובא לקבורה ראויה, אך הנאשם שתק לשמע שאלותיה של החוקרת האם רוז קבורה, ולא נמצאת בירקון כפי שמסר לחוקרים (עמ' 15-18).
החוקרת עודדה את הנאשם לספר ו"להוציא" את הכל, אבל הוא השיב לה שאין לו כוחות והביע חשש מעתידו ומהקשר שלו עם בנותיו.
החוקרת שבה ושאלה היכן רוז ואז הנאשם חזר לפתע לגרסתו הראשונה והשיב כי "זה כבר חודש וחצי, חודשיים... שלוש, לא יודע כמה זמן... בבית ספר הצרפתי, (עמ' 25).
בהמשך חקירתו הנאשם שב ונשאל היכן נמצאת רוז, והשיב "אין לי הרבה עוד לעזור לכם, באמת שלא... אבל אני בטוח שאם אני יעזור לכם עוד קצת, יהיה לכם הרבה, הרבה יותר קל" (עמ' 40-41).
הנאשם הביע את אהבתו לבנותיו, לנאשמת ולרוז, הדגיש את המצב הנפשי הקשה שבו הוא נתון, ואת חוסר האפשרות שלו להתמודד מול עצמו, והדגיש שהוא לא יסלח לעצמו לעולם (עמ' 42-48).

9. ביום 29.8.08 חקרה פקד רויטל אלמוג את הנאשם (ראה דו"ח התשאול ת/28 והתמליל ת/28 ב').
בפתח התשאול החוקרת עדכנה את הנאשם שהנאשמת אמרה לה שהוא נהג להכות אותה ולהשתמש באלימות מילולית נגדה, שהכאיבה אף יותר מהאלימות הפיסית.
הנאשם שב והפנה את החוקרת לאמו כדי שתבדוק אם מג'די העביר לה סכום כסף "בשביל לקחת את הילדה", וחזר על כך שגרסתו ביחס לאותו מג'די, שקיבל כסף מאמו, לא נבדקה. לטענתו, הוא מסר את שלל הגרסאות, ובהם גם את זו שהוא הרג את רוז, משום שהיה נתון בלחץ נפשי בעיקר לאחר שעצרו את הנאשמת והפרידו אותה מהבנות, והציגו לו תמונות שלהן תוך שהקניטו אותו שהן יהפכו לזונות ויצרכו סמים (עמ' 5-8 לתמליל ת/28 ב').

10. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה החוקרת כי היא היתה ה"חוקרת הרעה" והנאשם הרגיש פתוח יותר עם החוקרת ענת קצב.
לדבריה ביום 28.8.08 הנאשם אכן הודה שנתן מכה לרוז ולאחר מכן השליך אותה בירקון, אך לפני כן הוא טען וצייר גם סקיצה של אמא שלו שהיא רוצחת מניפולטיבית, ולאחר מכן כשיגאל בן שלום והיא נכנסו לחדר החקירות הוא המשיך את הגרסה שנתן לה מכה ויצא לשחזור (עמ' 1231).
הנאשם לא אמר לה את המועד בו הוא לקח את רוז מאמו אלא בחקירה הראשונה הוא נתן פרק זמן של כ- 3 חודשים (עמ' 1235). למיטב ידיעתה הנאשם פנה טלפונית למוסדות דתיים גם לאחר שלקח את רוז מאמו (12.5.08) כדי ליצור למראית עין איזו שהיא תחושה לנאשמת שהוא עדיין מחפש מקום לרוז (עמ' 1236, 1240).
העדה הכחישה שהנאשם ביקש להיפגש עם בא כוחו אך נתקל בסירוב, ולכן הוא לא שיתף פעולה עם חוקריו. לדבריה הנאשם פגש אותו מספר דקות קודם לכן בביהמ"ש, נעשו מספר נסיונות לאתר אותו בטלפון, אך ללא הצלחה (עמ' 1242).
באשר לזירת הרצח אמרה העדה שכאשר היא אמרה לנאשם שאם הוא היכה את רוז ברכב וירד לה דם מהאף הוא היה צריך לחשוש מבדיקת רכבו, והוא לא חשש, וביקשה את תגובתו הנאשם שתק.

השחזור השלישי

11. ביום 29.8.08 הוביל הנאשם את החוקרת ענת קצב וחוקרים אחרים פעם שלישית למקום שבו הניח את התיק בירקון.
במהלך השחזור הנאשם חזר וציין שזה המקום הנכון שבו הניח את המזוודה, והכווין למקום עליו הצביע בשחזור השני. הוא טען שרצה כי הגופה תימצא על מנת שיהיה למשפחה קבר.

הוא לא זכר את מיקום עצירת הרכב המדויק, הוא ירד ועלה בגשר כי רצה להתאבד אך חשב על הנאשמת והתחרט. הנאשם עבר מהגשר לצד השני של הגדה, וציין כי זכור לו שכיוון זרימת המים היה ממזרח למערב, בניגוד לזרם ביום ההצבעה.
הנאשם הצביע על המקום האחרון שבו הוא ראה את המזוודה כשהתחילה לשקוע. לטענתו הוא לא סיפר את הדברים עד כה משום שלא רצה שהנאשמת תדע שהוא חשב להתאבד (ראה דו"ח ההובלה ת/30, ותמליל השחזור ת/30 ב' בעמ' 4-6 ובעמ' 17).
לדברי הנאשם:
"הלכתי לכיוון הגשר, חזרתי... כל הזמן הלכתי חזרתי... בהיסטריה, הלכתי חזרתי... ואז באחת הפעמים כבר לא ראיתי את התיק יותר... ראיתי אותו שהוא היה יותר שקוע ממה שהנחתי אותו בהתחלה... היה חושך, זה קשה לראות, אני לא יודע אם זה היה באותה נקודה כמו שהנחתי אותו או שהוא שקע יותר... התחלתי לבכות.... עזבתי פה את המזח... לאוטו" (עמ' 14-15).

הנאשם נשאל מדוע הוא מוסיף פרטים על הפרטים שמסר בתחילה, ומצביע על מקום נוסף (עמ' 16). לדבריו הוא לא רוצה שהנאשמת תדע אודות הכוונה שלו להתאבד וחושש מפני תגובתה, שהיא עלולה לפגוע בעצמה אם תשמע אודות כך. קיים פער בין ההצבעות שלו בהתייחס למיקום הנחת התיק, משום שמדובר בתזוזה של המים. הוא לא שיקר והוא עדיין עומד אחרי השחזור השני שלו, אלא שלפי זרימת המים הוא מחדד את פעולותיו (עמ' 16 לתמליל).

חקירות הנאשם לאחר 29.8.08

1. ביום 11.9.08 נחקר הנאשם ע"י איתן שיינמן (ראה התמליל ת/36).
בפתח חקירתו הנאשם דחה מכל וכל את החשדות נגדו ונגד הנאשמת, היה מוכן להודות בגרימת מותה של רוז ברשלנות וביקש מחילה מכל מכריו ובני משפחתו.
הנאשם נשאל מה הגרסה הנכונה, לאור שלל הגרסאות שמסר, והשיב: "... רק אני ורק רוז היינו באוטו... ותמיד אדגיש את זה שגרמתי למותה ברשלנות... אני מבקש לא להיצמד לשלל הגרסאות, לא להיצמד לבת זוגתי, אם בנותיי... לא להיצמד לאימי ואחיותיי וחבריי... אני הסבא אבא האדם שנלחם יותר מכולם... נכשלתי במשימתי שלא מתוך כוונה... יש לכם את השחזור השני...".
הנאשם לא חזר בו מדבריו שאמו אחראית להיעלמותה של רוז והדגיש שרוז לא הייתה מאושרת בביתה של ויויאן, כפי שהיתה מאושרת בביתו. לדבריו, המשטרה לא רוצה לקבל את זה שויויאן הייתה אחרונה עם הילדה, אין לו עדים, העדויות היחידות הן של הנאשמת וויויאן שהוא היה האחרון איתה, ולכן הוא נוטל את האחריות לגורלה. בהתייחס לתכולת התיק, הנאשם הסביר כי בתיק היו כבר בגדים מוכנים, שאינו יודע מי הכין לה אותם, והוא רק הוסיף תחתונים וגרביים (עמ' 2).
הנאשם נשאל אם הוא אמר לנאשמת יום לפני היעלמותה של רוז שהוא לוקח אותה לבית הספר הצרפתי, השיב שאינו זוכר, והוסיף שהנאשמת מקבלת את דבריו ומעשיו כ"תורה מסיני".

הנאשם התבקש להגיב לידיעה כי התיק ובו גופתה של רוז נמצא, ואמר: "... ברוך השם שהילדה נמצאה וזה מראה שלא שיקרתי שהנחתי אותה בירקון ושהנחתי אותה בתוך תיק כפי שתיארתי למשטרה... מה שקרה הוא שנתתי פליק לילדה ויותר מאוחר הבנתי שהילדה פרקה את המפרקת או נחנקה...".
בתשובה לשאלה איך רוז יכולה להיחנק ממכה, ענה הנאשם: "היא קפצה באוטו... נפלה לא טוב, נחתה לא טוב, כתוצאה מכך פרקה את המפרקת או נחנקה".

2. הנאשם נחקר פעם נוספת ע"י החוקר שיינמן יחד עם פקד ענת קצב וליאור לוי ביום 16.9.08 (ראה התמליל ת/37 ב ות/38 א').
בפתח חקירתו הנאשם ציין שהוא לא מיוצג וביקש לשמור על זכותו להיות מיוצג. בהמשך הוא ביקש כי ישיגו לו את עו"ד מרוז וחזר על זכותו להיוועץ עם עו"ד. הנאשם לא השיב לשאלות החוקרים וטען שלא מאפשרים לו לישון וכי שוללים ממנו זכויות רבות.
במהלך החקירה קישרו החוקרים טלפונית בין עו"ד מרוז לנאשם, בניסיון להסדיר את הנושא הכספי לשם ייצוג הנאשם.
החוקרים טענו שהנאשם מבקש להרחיק את הנאשמת ממעורבות בתיק משום שהוא חושש לעתיד בנותיהם, והנאשם הגיב: "אני הייתי אלים פעם אחת יותר מידי. אבל שלא בכוונה..." (עמ' 6-5).
לדברי הנאשם הוא בחר להשתמש בתיק האדום כי תכנן לקחת את רוז לאימו והביא בגדים כי התכוון להשאיר אותה אצל אמו תקופה ארוכה (עמ' 9-7 ועמ' 31). הנאשם התבקש להסביר את הפער שבין הגרסאות בנוגע לשאלה האם הנאשמת ראתה אותו בטרם נסע עם רוז, כאשר היא טענה שראתה אותו ואת רוז כאשר הגיעו הביתה, ואילו הוא טען שהיא היתה באותה עת בגינה עם הבנות. הנאשם השיב: "לא זוכר... היא הלכה לעשות נד-נד עם הילדות האחרות. שמעתי את האמצעית אומרת נד-נד הבנתי שהם הלכו לעשות נד נד..." (עמ' 13-12).
לדבריו, הוא לא נהג לקרוא את מכתביה של הנאשמת, היא היתה משאירה לו את המכתבים אך הוא נמנע מלקרוא אותם, והיה מבטיח לה כי יקרא אותם בהמשך.
בהמשך החקירה הנאשם נשאל אודות האלימות שהפגין כלפי הנאשמת והשיב: "היא היתה תמיד מצלמת את זה, היא היתה אומרת לי שתלך יום אחד למשטרה... כל הפיצוצים שהייתי דופק לה, ברגליים, בראש, אפילו לא בכוונה, לא יודע".
הוא לא היה אלים כלפי בנותיו הקטנות בגלל שהן היו קטנות, ולגבי רוז "פה סטירה, שם סטירה, על זה שהיא היתה קוצצת ציפורניים". הסימנים שהיו לרוז היו סימנים בראש, במצח ובעין, היו כשהיא היתה אצל סבתא. לדבריו, "גדלתי על סטירה פה סטירה שם... כדבר שבשגרה... ובעקבות כך הילדה קפצה באוטו מאחור, נתתי לה סטירה, פליק, על מנת להושיב אותה..." (עמ' 17-16).
הנאשם נשאל באשר לגרסתו הראשונה לפיה רוז היתה חיה בעת ששם אותה במזוודה, והגיב "מה פתאום, תפסיקו עם השטויות האלה... אני לא אמרתי את זה שקר וכזב... אני אמרתי שהיא היתה חיה? למי אמרתי?... למה אתם משקרים?... לא נכון, זה שקר...".
וכן: "... עוד לא הבנתי שקרה לה משהו... היא נפלה לא טוב, היא נחנקה, נשברה לה מפרקת, היא בלעה את הלשון, לא יודע, חטפה, נחתה לא טוב על המושב בגלל שהיא קפצה".
הנאשם נשאל כיצד הכניס אותה למזוודה, והשיב שאינו זוכר. כאשר נשאל מדוע אמר לעיתונאים ביום 9.9.08 באולם בית המשפט "תלכו לאמא שלי אולי תמצאו את הילדה קצת חיה", לאחר שהוא ידע שהוא זה שהביא למותה, הוא שתק וחזר על כך שהוא נלחם להביא את רוז לארץ.
לדברי הנאשם רוז מתה לפני שהיא היתה בירקון, וכשנשאל על סמך מה קבע את מותה, השיב: "אני הבנתי שהיא כבר מתה, כל אחד היה מבין את זה...".
הנאשם שב וטען שהנאשמת לא ידעה מה קרה, וכשאמר לחבריו אודות מקום המצאה של רוז בקייטנה של הפרנסאווים, הוא לא חושב שהיא עמדה לידו ושמעה את שאמר באותה עת. מעבר לכך, היא לא מבינה עברית, ואם היתה מבינה ושומעת את שאמר לחברו בוודאי שהייתה דורשת ממנו הסבר מיידי (עמ' 26).
בהמשך החקירה, הנאשם שתק, הביע צער על המקרה, וביקש שלא ישפטו אותו יותר ממה שמגיע לו. הוא לא מסוגל לשחזר את האירועים שכן ההתנהלות שלו היתה היסטרית (עמ' 36). הנאשם לא השיב לשאלה מדוע רוז נמצאה מתחת לבגדים, אם הניח אותה מעל הבגדים (עמ' 40, 43).

3. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר שיינמן כי כאשר הודיעו לנאשם שנמצאה הגופה, הוא הגיב בדרך של "ברוך השם" ולא התרגש מכך (עמ' 566).

באשר לחקירה מיום 16.9 העד אישר כי גם אם הנאשם ביקש להיפגש עם סנגור, הוא לא נוהג להפסיק חקירה, אלא ידאג לכך בסיומה (עמ' 570). הוא אכן הציע לנאשם לסייע לו במינוי סניגור, בין היתר מהסנגוריה הציבורית, והתקשר לעו"ד מרוז. הוא הטיח בנאשם שהוא דומה לאדון פיימשטיין, הנאשם הזדעזע מההשוואה והשתולל (עמ' 573).

4. הנאשם נחקר פעם אחרונה ע"י ענת קצב ורויטל אלמוג ביום 18.9.08 (ראה ההודעה ת/39 ותמליל החקירה ת/39 ב').
בפתח חקירתו הנאשם ביקש להיוועץ עם עו"ד ולהתלונן על אלימות משטרתית של הבלשים מימ"ר מרכז שלקחו אותו מהדיון בבימ"ש ברמלה לתחנת המשטרה. הנאשם טען כי אחד הבלשים קילל אותו, דחף אותו, התנהג באגרסיביות, היכה אותו ברכב וגם שאר הבלשים עודדו אותו להתנהג באגרסיביות (עמ' 2-5 לתמליל).
הנאשם נשאל מדוע הוא לא פנה לרווחה בקשר לבעיות של רוז והשיב שהיתה שביתה, ומעבר לכך, הוא לא ראה ברוז "בעיה". הנאשם שב והדגיש שלא הרג את רוז אלא היא מתה ברכב, ולא בבית כפי שטוענים החוקרים (עמ' 9-10).
הנאשם נשאל מדוע הוא והנאשמת אמרו לשוטר שרוז בגן, והשיב שהוא זה שאמר והוא שהנחה את הנאשמת להתקשר לחברו ליאור מסלאווי (עמ' 14-13).
בשלב זה בחקירה ביקש הנאשם לשמור על זכות השתיקה ולהמתין לעורך דינו.

5. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה פקד קצב שהיא חקרה את הנאשם זמן רב, ולאורך תקופה ארוכה. לשאלה מתי היא מחליטה שמדובר בתשאול, ומתי בחקירה, השיבה:
"המונח תשאול וחקירה זה אותו דבר מבחינתי ואני לא מבינה מה ההבדל... דו"ח תשאול נרשם לפעמים בנוסף לחקירה, לפעמים בלי קשר לחקירה, כי אתה מנהל שיחה ולא רוצה לרשום כדי שהנחקר לא ייסגר, כדי שהנחקר יהיה בקשר עין אתך, כי אתה לא מספיק לרשום את הדברים, כי אתה רוצה, כל דבר זה תלוי. אני לא יכולה להגיד לך על חקירה שנוהלה במשך חודש שלם מתי בחרתי לנהל שיחה ב- 4 עיניים בלי לרשום אותה... השתדלתי, לדעתי תיעדתי כמעט כל דבר שעשיתי בין אם בדו"ח תשאול ובין אם בחקירה... אני חושבת שכמעט כל תשאול הסתיים בחקירה והתחיל בשיחת מסדרון או שכמעט הכל הסתיים בדו"ח הובלה והצבעה שהוא חם עליו, הסתיים בחקירה. אני חושבת שכמעט הכל הסתיים בחקירה שעליו הוא חתם".

כראש צוות חקירה, היו לה כמה חוקרים שביצעו את החקירות, עליהם היא היתה אחראית. כאשר נגבתה עדות היא הייתה נכנסת ומפקחת עליה אך לא מנהלת אותה. כמו-כן, לעיתים היא ניהלה עם הנאשם שיחות מסדרון, שהן פחות פורמאליות, למרות שהנאשם הוזהר וכל החקירות תועדו ממילא.
ביום 13.8 היא נכנסה לראשונה לתיק. הנאשם נעצר על ידי תחנת נתניה, והתיק הועבר אליהם אחרי בדיקה ראשונית בתחנת נתניה, היא ידעה שהנאשם נעצר ונחקר קודם לכן, כל החומר הועבר לידיה אך היא לא ידעה אם הנאשם נחקר ברציפות (עמ' 996). לדבריה, בסיום החקירה הנאשם נלקח למקום מעצר, שם הוא הלך לישון ואכל והוא קיבל את כל התנאים (עמ' 998).
העדה אישרה שהיא הייתה החוקרת האישית של הנאשם ושימשה בתפקיד "החוקרת הטובה". את יחסיה עם הנאשם תיארה כך:
"רוני רון
יצר קשר טוב אתי, ולכן מכיוון שיצר קשר טוב אתי וקשר של אמון שהתבסס כבר מהמפגש הראשון וחצי, המפגש השני במיוחד שהתקיים כמה ימים לאחר החקירה של ה- 13, אני זאת שהחלטתי שהיא החוקרת הטובה. עוררתי את אמונו והייתי החוקרת הטובה שלו. כן, החוקרת הקבועה שלו, החוקרת שמדברת איתו... אני הרגשתי שרוני רון
נותן בי אמון, כן. נותן בי אמון וקרוב אליי יותר משאר החוקרים... אני הצלחתי להכיר את רוני וזה היה חלק מטכניקת חקירה..." (עמ' 1000-999).
העדה אישרה כי הנאשם התעניין מאוד בשלומן של הנאשמת והבנות והוא היה חרד לגורלן (עמ' 1007), וכן שהנאשם התבטא בפני
ה כי מבחינתו שיכרתו לו את היד על כך שהכה את רוז. כן אישרה העדה שהנאשם פרץ בבכי כמה פעמים במהלך החקירות אך היא התרשמה ש"זה בכי מהסיטואציה... אני לא התרשמתי יותר מזה. בכי של נחקר... אני לא יכולה להגיד לך אם כאב או לא, זה יכול להיות גם מהתרגשות... הוא בכה מאיזה שהוא מקום של כאב, ללא ספק" (עמ' 1006).
היא התרשמה שלנאשמים היה אינטרס משותף לפגוע ברוז, שהפריעה להם בחיים, ושהם התביישו בה. הם לא הציגו אותה בתור הבת שלהם אלא העלימו אותה.
העדה נשאלה לגבי הגרסאות שמסר הנאשם, לדבריה:
"הוא אמנם הודה גם לאחר ההודאה, קודם כל אחרי החקירה הראשונה שהוא הודה, במהלך החקירה הראשונה שהוא הודה... אז הוא חזר עוד פעם לאימא שלו, לקונספירציה של אימא שלו ולקונספירציה של המשפחה... אני זוכרת את זה כי הוא פשוט כל פעם עד שהוא הודה הוא חזר עוד פעם..., והייתי אומרת לו, רוני די לחזור אחורה, בוא נתקדם. כבר הודית בפני
י. הוא חזר אחורה לאימא שלו לקונספירציה. לחקירה לאחר מכן הוא אומר לי, אני לא אשכח את זה, היא עוד בחיים, אתם תמצאו אותה. אמרתי לו, רוני הודאת ואמרת היא עוד בחיים היא עוד תהיה, אולי היא בצרפת.... היא בחיים, היא אצל משפחה ממול הבית של אימא שלי, היא בצרפת. הוא המשיך לחזור על זה גם אחרי ההודאה שהיא הייתה הודאה מלאה לכאורה, הוא חזר אחורה ונתן כל מיני קונספירציות ותיאורים אחרים".

בתגובה לטענת ב"כ הנאשם שהנאשם התמיד בגרסתו ביחס למכה שנתן לרוז, אך החוקרים המשיכו וחקרו אותו במשך זמן רב ללא פרופורציה ובלא מטרה. אמרה העדה שהמטרה היתה הגעה לחקר האמת, ובהתחשב בכך שהגופה לא נמצאה זמן רב והנאשם שינה גרסאותיו מפעם לפעם היה מקום לחקירות הללו.
העדה אישרה שהנאשם הביע דאגה תמידית לנאשמת ולבנות אך יחד עם זאת לא הובטח לו דבר בהתייחס לשחרורה ממעצר, עד אשר יתבררו כל החשדות כנגדה.
בחקירה האחרונה מיום 18.9 הנאשם שמר על זכות השתיקה וביקש להיוועץ עם עו"ד. היא חייגה לב"כ הנאשם כמה פעמים, אך לא היה מענה, וכאשר הוא הגיע הנאשם כבר הוכנס לחקירה ולא ניתן היה לעצור אותה באמצע (עמ' 1020).
הנאשם טען בפני
ה כמה פעמים בחקירה אחת בלבד, ששוטרים היכו אותו מאחור, והיא העבירה עוד באותו יום דיווח למח"ש (ת/39 ג').

6. בפתח חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר החוקר ליאור לוי שבחקירתו ביום 13.8.08 הוא לא הזהיר את הנאשם בטרם החל בחקירה, כי "זה לא היה תחילת החקירה, זו חקירה מתמשכת, אני נכנסתי בהמשך אחרי שכל הדברים האלה, כל מה שלא אמרתי, נאמרו ע"י אחר... והאחר הזה זה רון גרטנר ולכן בשיחה שאמרתי, בהמשך למה שדיברת עם רון גרטנר וכך התחילה החקירה".
לדבריו הוא בהחלט לא הונחה שלא להזהיר את הנאשם. הוא העריך שהנאשם לא ישן כמעט יומיים, הוא שחרר לו את אזיקי הרגליים כי אם היה פותח לו את האזיקים, זה היה כואב לו עוד יותר.
הוא לא שאל את הנאשם כמעט דבר אודות האירוע, אלא התמקד במיקום השלכת הגופה, אך לא בגלל שהעייפות של הנאשם מנעה ממנו להשיב לשאלות מורכבות יותר.
בתשובה לשאלה מדוע לא מצא לנכון להפסיק את החקירה ולאפשר לנאשם לישון, על מנת שהמשכה יהיה אפקטיבי, השיב העד:
"אני חושב שהבן אדם הזה הוא מניפולטיבי ברמה... אני טוען שהרבה פעמים הוא משחק משחקים, וחלק מהמשחקים הוא מנסה לצייר תמיד מצב איך שבא לו, אז פעם הוא בוכה ופעם הוא צוחק, פעם הוא עייף ופעם הוא לא עייף, וזה לא נכון רק לחקירה הזו, זה נכון לגבי כל החקירות שלפחות אני הייתי עד להן והייתי שותף להן... לפי דעתי זה עניין של מניפולציות" (עמ' 848).

העד הדגיש שלא הובטח לנאשם דבר אלא הודגש בפני
ו כמה פעמים כי עד שהאמת לא תתגלה הנאשמת לא תשוחרר לביתה.

העד אישר שזכור לו שעלה עניין הייצוג ובתשובה לשאלה מה עשה בנדון ומדוע לא שלח טופס לסנגוריה הציבורית, אמר:
"... לגבי המניפולציות שהוא עושה, זה בדיוק זה. כי ברגע שהוא לא קיבל עו"ד, ז"א ברגע נראה לי כמה ימים לפני כן וכמה ימים הוא לא נחקר ולאחר מכן כשהוא הגיע הוא לא רצה עו"ד, הוא גם לא רצה לספר איזה עו"ד הוא רוצה, מי העו"ד שהוא רוצה, הוא לא רצה סנגוריה אבל מצד שני הוא כן רצה אבל הוא לא רצה לספר לנו מיהו, כל זה עניין של מניפולציות ואם כבודו יקרא או יראה את החקירה הזו, הוא יראה כמה זמן מתעכבים אתו רק לגבי למצוא מי העו"ד ומה שאמרתי בחקירה הזו, כמו שאני אומר עכשיו, הסיבה לא רוצה לדבר עד לעו"ד, זו עוד אחת מהמניפולציות שלו... לא שלחתי טופס הודעה... אני לא שלחתי שום טופס... הוא התעקש לסנגור פרטי... אני יכול להכריח אותו לקבל סנגור ציבורי?" (עמ' 861-860).

באשר לטענת ב"כ הנאשם לפיה הנאשם חזר ומסר גרסה עקבית, ובכל זאת החוקרים שבו והטיחו בו שהוא משקר, העד השיב:
"אני חושב שהגרסה הזו של המכה היא גרסה שקרית. אני חושב שזה רק אח"כ הוא חשב איך הוא יוריד את הרצח למשהו אחר ואז הוא החליט לספר על המכה... אני חושב שהוא רצח והוא לא נתן בטעות מכה... בהתחלה הוא סיפר משהו אחר" (עמ' 869).

תשאול הנאשם ע"י סנ"צ יגאל בן שלום

1. סנ"צ בן שלום, ראש מפלג חקירות ימ"ר מרכז, היה אחראי על הפעלת כל החוקרים בתיק ותאר בפתח עדותו את השתלשלות העניינים ביום מעצרם של הנאשמים, 12.8.08.

2. בן שלום תשאל את הנאשם ביום 13.8.08 סמוך לשעה 01:00. הנאשם טען בפני
ו כי הוא לא פגע ברוז, הביע את אהבתו כלפיה, וטען שמסר אותה למיסיון ביפו בחודש מאי, למקום שיהיה לה טוב בו. לדבריו הוא חושש כי הילדה לא תימצא במקום שבו השאיר אותה, והתנה את מסירת מקום הימצאותה בכך שהנאשמת תשוחרר. לא הובטח לו דבר אלא הובהר לו כי היא תשוחרר כאשר יובהר שאין לה קשר להיעלמות הילדה. הנאשם אמר שידוע לו שהוא עתיד לשבת בכלא שנים ארוכות והוא חושש לאבד את בת זוגו ושתי בנותיו הקטנות.
לאחר מסירת גרסה זו שב הנאשם והפנה את החוקרים לאמו וטען שהיא יודעת היכן רוז. החוקרים הסבו את תשומת לבו שהיא נעלמה לאחר שהוא לקח אותה, ולא בזמן שהותה אצל אמו, אך הוא ביקש כי יבדקו את הכתובת מול בית אמו, לשם מגיעים בני המשפחה מצרפת, וייתכן שהם לקחו אותה.

3. ביום 18.8.08 תשאל בן שלום את הנאשם בעקבות כניסתו לתשאול של ענת קצב (ראה ת/14).

בדו"ח התשאול ת/14 ב' כתב העד כדלקמן:
"(הנאשם - א.ט.) אמר שבכל מקרה אשתו לא יודעת והדבר היחיד שמונע מבעדו לספר זה שהוא לא מסוגל לספר לאשתו שהוא הרג את רוז ומפחד מתגובתה... רון החל לדמוע ומסר שהוא אהב את הילדה ועשה הרבה כדי להביאה ארצה, כולל מכירת דירתו... מה שעשה והמכה שנתן לרוז לא הייתה בכוונה לרצוח אלא היא נפגעה בטעות, אין לו הסבר למה נתן את המכה, ציין כי אמו נתנה לרוז לפני כן מכה עם ספר על הראש בעת שהייתה אצלה. טען כי לאחר שלקח את רוז מאימו התכוון להחזירה אליה, הגיע הביתה לקח מזוודה אדומה עם בגדים על מנת להעביר את רוז לאימו ולקבוע לה עובדה בניגוד לרצונה... בהיותם ברכב הציע לרוז וופל הילדה טענה שזה מגעיל וקפצה במושב האחורי, נתן לה מכה עם גב כף היד הילדה "התפרקה" ירד לה דם מהאף, נבהל נסע לצוק בבית גולדמינץ... הכניס אותה למזוודה האדומה בתא המטען... הגיע לרציף עץ בסמוך על נחל הירקון, הניח את המזוודה ובה רוז במים... חזר בלילה הביתה, אשתו וילדיו ישנו, הכניס את בגדיו שהוכתמו בדם לתוך מכונת הכביסה. בהמשך ביצע טלפון לכל מיני מקומות על מנת להראות לאשתו שהוא מחפש למסור את רוז...".

4. בן שלום תשאל את הנאשם ביום 28.8.08 (ראה הדו"ח ת/24). הנאשם טען כי סיפר הכל, הוא הסביר לנאשם כי גרסתו הובאה לתקשורת ע"י סנגורו, ולא פורסמה ע"י המשטרה, והוסברה לו חשיבות מציאת גופתה של רוז. הנאשם השיב שגם האינטרס שלו הוא שימצאו את הגופה, ביקש כי יעשו הכל כדי למצוא אותה, ואמר כי המקום עליו הצביע בשחזור הוא המקום הנכון. כמו כן אמר הנאשם פעם אחת שראה את המזוודה שוקעת ובפעם אחרת אמר שראה את המזוודה צפה. הנאשם שב והתעקש שזה המקום ונשבע על ספר שהיה ברשותו, "תיקון הכללי" של ר' נחמן מברסלב שכריכתו צולמה (ת/24א').
לנאשם לא היה הסבר מדוע הוא לא לקח את רוז לבית חולים, או מדוע הוא נסע לירקון דווקא ואמר שהיה נסער.

הנאשם תיאר את המזוודה וצייר אותה (ראה הציור ת/24 א') הוא טען שהניח אותה בירקון, ולא שם בה אבנים. הוא סימן את מקום השלכתה למים, וביקש כי ימצאו אותה. הנאשם הדגיש שמותה של רוז נגרם שלא בכוונה, וטען שלנאשמת אין קשר לפגיעה בה. הנאשם אישר שהוא בעל מכה ואבא מכה, הוא הכה את רוז כמה פעמים והכה את הנאשמת, ובעקבות האלימות שהפגין היה בטיפול זוגי אצל איריס בר און.

5. מתמליל התשאול ת/24 ג' עולה שהנאשם הדגיש כי יש לו האינטרס הגבוה ביותר כי גופתה של רוז תמצא בשבילה ובשביל הנאשמת (עמ' 6). הוא ביקש כי ימשיכו בחיפוש ומבחינתו שישאבו את הירקון עד שימצאו אותה (עמ' 15, 49).
בן שלום שאל את הנאשם מדוע בחר דווקא בירקון כמקום להשליך את הגופה, ולא במקומות אחרים, סמוכים יותר לנתניה, והנאשם הסביר שהוא לא זוכר מה עשה ומה הניע אותו לפעול, הוא פשוט נסע, בלי לדעת לאן (עמ' 22).
לדברי הנאשם הוא היה בייעוץ משפחתי זוגי אצל איריס בר און וגם הנאשמת ישבה איתה לבד כמה פעמים, אך איריס בר און לא אמרה לו "להיפטר מרוז" (עמ' 32).
באשר למיקום השלכת התיק, הנאשם שב והדגיש שהוא לא חוזר בו מהמיקום שמסר, אף לא במילימטר. הוא לא שם אבנים בתיק ולכשימצא התיק הוא יוכיח זאת. כן הדגיש שגופתה של רוז שלמה, פרט לפגיעה של שבירת המפרקת או חנק שנגרמו מהמכה (עמ' 36).
הנאשם הביע רצון עז כי גופתה של רוז תימצא, קודם כל בשביל הכבוד שלה, ולאחר מכן גם בשביל שאר בני המשפחה, הנאשמת והבנות, וגם עבורו (עמ' 40).
לאחר שהנאשם תיאר את התיק (עמ' 43-40) בן שלום הסביר לו שהנאשמת מבקשת לדעת היכן רוז, כדי להביא אותה קבורה נאותה, למרות שמבדיקה של המשטרה עולה שהיא לא רצתה אותה, אך הנאשם אמר שאמנם היא לא רצתה לגדל אותה, אבל היא גם לא רצתה שיקרה לה משהו (עמ' 45).
לדברי הנאשם הוא מכיר את רוז הכי טוב מכולם, הוא השקיע בה גם משאבים כלכליים וגם נפשיים, ודווקא הוא זה שהביא למותה. אם היה צריך לחזור על מכירת הבית עבורה היה עושה זאת. לא הייתה לו כוונה להרוג אותה ומדובר בטעות, שיכולה לקרות לכל אחד ששומר על ילד (עמ' 57-58).
העד הסביר לנאשם שעצם הטמנת הגופה הביאה לטעות החמורה, שכן אם המכה הייתה בטעות, היה עליו להביא את רוז לבית החולים וההתנהגות שלו היא התנהגות שמעידה על היותו "רוצח". הנאשם הודה שההתנהלות שלו הייתה מוטעית אך הוא ממתין למציאת הגופה כדי להוכיח את גרסתו.
בהמשך החקירה הנאשם הדגיש כי אין לו פרטים נוספים למסור, הוא שם בפני
החוקר את כל הקלפים, אין לו מה להסתיר יותר, יש לו רק רצון אחד כי רוז תימצא והוא מבקש כי החיפושים ימשכו במלוא המרץ, עד למציאת הגופה (עמ' 93).
הנאשם הדגיש שאין לו כוונה לשמור את מקום הימצאות הגופה כ"קלף מיקוח" ולפעול בדרך של "סחר", כפי שחשד בו החוקר, אלא הוא מסר את כל המידע שיש בידו, ורק את האמת (עמ' 80-81).

6. בן שלום תשאל את הנאשם ביום 29.8.08, לאחר שהוחזר מבדיקת הפוליגרף. הוא שאל את הנאשם כיצד יכול היה לשקר לו, כאשר טען שזרק את המזוודה במקום שהצביע עליו בשחזור הראשון, והטיח בו שהוא שקרן ומסתיר את הגופה לצורך מיקוח. הנאשם טען כי ייתכן ורוז חיה וחזר להפנות לאמו שיודעת. כמו-כן, הוא חזר להאשים את אמו במות אביו, והפנה לאדם בשם מג'די.

7. בפתח חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר בן שלום שהוא לא הזהיר את הנאשם בטרם חקירתו ביום 12-13.8.08 שכן הנאשם נחקר קודם לכן והוזהר, וכן בגלל שבשלב זה לא היה ידוע דבר הרצח, אלא הטיפול היה בתלונה על היעדרות הילדה.
לדברי העד, לא היה ידוע לו שהנאשם ביקש לאורך כל היום לראות עו"ד בתחנת נתניה, ועל ההתניה של הנאשם כי במידה שימסור את מקום הימצאה של רוז תשוחרר הנאשמת.
לדברי העד הוא העלה בפני
הנאשם את האפשרות שהאירוע התרחש בשוגג כי המטרה הייתה איתור הילדה וכתב האישום או העבירה המיוחסת - הריגה או רצח, הייתה המטרה המשנית באותם רגעים (עמ' 1088-1087).
יחד עם זאת, העד הדגיש כי "מעולם לא הובטח לו שמרי תשתחרר. הוא מסר כמה גרסאות, המניע שלו... למצוא את הילדה... הוא רצה שמרי תהיה בחוץ עם שתי הילדות...". היו מצבים שבהם הנאשם בכה, אך היו גם מצבים אחרים בהם הוא צחק או "חייך בחצי עין" והוא מצא לנכון להעיר לו על כך.
בשלב מסוים בחקירה, הנאשם העלה חשש שהגופה לא נמצאת בירקון, אך הוא עמד על כך שהחיפושים בירקון ימשכו, במקביל לחיפושים באתרים אחרים. הוא השווה את הנאשם ל"סוחר בגופות", מאחר והייתה לו תחושה שהנאשם לא מגלה היכן הטמין את הגופה, אלא בתמורה לשחרורה של הנאשמת ותמורת המרת העבירה מרצח להריגה.
גם אם הנאשם התחנן שהגופה בירקון, הוא המשיך במקביל למסור גרסאות שונות וגם מקומות אחרים בהם מסר אותה.
הנאשם אמר שלא היו אבנים בתיק, ותיאר את המזוודה בצורה מדויקת, כולל צבעה, תיאור שתאם למה שנמצא בפועל. הנאשם לא ידע לנקוב בתאריך מסוים, ספציפי, שבו לקח את הילדה והתאריך של ה- 12.5 עלה בעקבות חקירות של ויויאן.
בתשובה לשאלה אם הוא יכול להצביע, כראש צוות החקירה, על הזירה שבה קרה האירוע, השיב: "ברכב זה לא בוצע" , וכן: "... יש שתי זירות שאני חשבתי ואני חושב, אחת זו הזירה על פי הגירסה שלו שזה הרכב, אני אומר שזה לא ברכב. הגירסה השנייה שאני חושב ששם זה קרה זה בבית בתוך הבית, בנוכחות שניהם..." (עמ' 1100-1099). לדבריו, אין ממצא ישיר באשר לזירת האירוע אך ממצאים נסיבתיים הובילו אותו למסקנה שהגיע אליה.

המדובב אורן ביטון

1. בתחילת מעצרו וחקירתו (בין התאריכים 13-17/8) הוחזק הנאשם בתא מעצר יחד עם אורן ביטון שהופעל כמדובב על ידי ימ"ר מרכז והעיד בפני
נו (ראה הדיסקים והתמלילים של הדיבוב ת/116 - ת/125). טרם כניסתו לתא המעצר ידע ביטון שמדובר בהיעלמות של ילדה, אך לא ידע פרטים נוספים או מה הקשר של הילדה לנאשם.

2. לדברי ביטון, הנאשם נכנס לחוץ לתא, הוא שאל אותו על מה הוא עצור, והנאשם אמר לו שיש איזה ילדה שנעלמה וחושדים בו שהוא העלים את הילדה. הנאשם סיפר לו שהילדה נמצאת במנזר וסיפור אחד שהאמא שלו יודעת איפה הילדה ולקחה את הילדה. הנאשם סיפר לו "ים דברים" ושינה את גרסתו כל פעם. הוא ניסה להסיט את זה לאמא שלו, "ניסה לחבר את עצמו טיפה", אך אחרי זה נסוג אחורה.

הנאשם סיפר לו ש"הילדה חיה אצל אמא שלו תקופה, שהילדה היא בעייתית, היה לה איזה שהיא בעיה, בעיית תקשורת עם אנשים, ואמא שלו פחות או יותר הייתה מסתדרת עם הילדה, והוא היה בא לוקח אותה. ושהוא שם אותה באיזה שהוא בית ספר לצרפתים...".
וכן "... הוא סיפר לי באחד מהגרסאות שלו שהאמא סטרה לילדה והילדה מהסטירה קיבלה מכה, נחבלה בשיש, משהו כזה, והיא תפסה אותה ושמה אותה איתו ביחד איתו, לבד בתיק או במיטה... בבית של אמא שלו... הוא סיפר לי שהילדה הייתה במיטה, כחולה, שאלתי אותו באחד הזה למה לא הזמנתם אמבולנס... הוא אמר לי שאמא שלו לא נתנה לו... הוא נתן לי הרבה גרסאות בקטע הזה" (עמ' 1263-1261).

3. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישר ביטון שהנאשם היה מתוח מאוד, ואמר שלא זכור לו שהוא אמר לנאשם שיגמור עם הסיפור, יספר לחוקרים והם ישחררו את אשתו והבנות. החוקרים לא הנחו אותו לדבר עם הנאשם על עורך דינו, אך הוא דיבר איתו על עוה"ד סוויד, שייצגה אותו, ואמר לו "אתה כן יכול לדבר, אתה כן יכול לסמוך עליי בתא, כל מה שעורך דין אומר זה לא האמת" (עמ' 1269).

4. בתגובה לטענת ב"כ הנאשם שהנאשם חש מאוים על ידו בעת ששהה עמו באותו תא השיב ביטון:
"אני אישית לא איימתי עליו. אבל מה כן, אני מבין את הסיטואציה שמועלית בבתי סוהר, אני הייתי אסיר לשעבר. ואנשים כאלו בבתי סוהר נפגעים, בגלל המעשה, בגלל כל מיני סיבות שקשורות במעשה שהוא עשה, לפי דעתי, אז הוא שאל אותי כל מיני שאלות, איך זה בבית סוהר, איך התנאים בבית סוהר, האסירים איתך ביחד? הם שמים איתך אנשים כבדים? אמרתי לו, לך אין מה לחשוש, אותך ישימו באיזה שהוא אגף של טעוני הגנה, שישמרו עליך ולא יערבבו אותך עם אנשים שישבו למשל על, כאילו דברים של מאסרים על, לא אלימות ולא סוגים כמו שהוא נשפט על זה. אז אמרתי לו שכן, יכול להיות שיפגעו בך, וכן אמרתי את זה בסיטואציה הזו, בצורת דיבור שאני מנסה להבהיר לך וזה הבהרתי לו את זה. לא בקטע שתיכנס ויפגעו בך וזה, הוא שאל שאלות, אני עניתי, ... אני לא אמרתי שאני אשפוך עליו שמן חם... הוא שאל אותי שאלות, עניתי לו, על הפשוט, לא בקטע של לאיים עליו, הוא ישב איתי במיטה 4 ימים, 3 או 4 ימים. אני לא זוכר כמה ימים הייתי איתו, הוא ישב אצלי במיטה ואירחתי לו תאמין לי אחלה חברה" (עמ' 1272).

ביטון לא זכר שהנאשם לא הביע חשש מכך שימצאו את התיק, ושאמר לו שלאמו לא הייתה כוונה לפגוע בילדה, והמעשה נעשה בשוגג.

תשאול הנאשם ע"י גורמי מודיעין בשב"ס

1. ביום 21.8.08 תושאל הנאשם ע"י איש המודיעין בשב"ס, חגי קוגנזון, שכתב את המזכר ת/40 ביום 16.11.08 לבקשת הפרקליטות.
הנאשם טען בשיחה איתו כי הוא מסר את רוז לויויאן ומסר פרטים אודות עברו המשפחתי. לדברי הנאשם רוז נקלעה למצב בו לא יכלה להתאקלם בארץ, כי אינה דוברת את השפה, הייתה מרוחקת מהאמא הביולוגית שלה כמה שנים, וככל הנראה גם הוזנחה והושארה במוסדות ובתי ילדים של ממשלת צרפת. הוא ראה שרוז לא מתאקלמת היטב בארץ וניסה להעבירה למוסדות של חב"ד אך ללא הצלחה. הוא העביר את הילדה לרשות אמו והיא אחראית לגורלה. הנאשם טען כי מי שיודע היכן הילדה היא אמו ורק היא יודעת מה עלה בגורלה.
בחקירתו הנגדית הסביר קוגנזון שהנאשם הגיע לשיחה איתו כמו "כל עצור ימים שמגיע... עובר תחקור ראשוני על ידי קמ"ן... היכרות עם הבן אדם", בין היתר כדי לקבוע באיזה תא ישובץ, בהתאם למצבו הנפשי. באף שלב בשיחה הוא לא הזהיר את הנאשם כי דברים שיאמר עלולים לשמש כנגדו, ולא חשב כי המסמך ת/40 יהווה ראייה במשפט. הדברים לא נרשמו במהלך השיחה עם הנאשם, וכן לא נחתמו ע"י הנאשם, אלא רק לאחר מכן באותו יום.

2. ביום 31.8.08 תושאל הנאשם ע"י שמעון אונגר, רכז מודיעין בכלא ניצן, וע"י קצינת המודיעין בכלא, אלה מדיון.
עפ"י הכתוב בזכה"ד ת/17 ו- ת/17 א' הנאשם היה מודע להד התקשורתי סביב הפרשה, ציין שהוא מתקשה מהפרידה ממשפחתו ומהידיעה שהנאשמת עצורה וילדיו מופרדים, והביע קושי מכך שהחוקרים מראים לו תמונות של בנותיו ואשתו ושואלים אותו אם ברצונו שהן יהפכו לזונות ויצרכו סמים בגללו. לדבריו, קשה לו המחשבה כיצד יספר לנאשמת ולבנותיו שבטעות נתן "הפוכה" לרוז, ששברה את המפרקת ברכבו. הוא הדגיש שמדובר בטעות, וכי פעל תוך שהוא נתון בלחץ נוראי, וכאשר נשאל אם המשטרה מחפשת במקום הנכון ביקש שלא להשיב.
הנאשם השיב בחיוב לשאלה האם מקום המצאה של רוז נגיש, אך לדבריו אין סיכוי שיגיעו לשם, כי רק הוא היה שם. הוא היה מוכן לשרטט את דרך ההגעה למקום וציין שאין צורך לחפש מנתניה עד וינגייט. הנאשם ברר כמה שנות מאסר מקבלים בגין הריגה וברר האם פתולוג יכול לקבוע את סיבת המוות.

3. בחקירתו הנגדית אישר העד שגרסתו של הנאשם מולו הייתה שלא הייתה לו כוונה להרוג את הילדה אלא הוא נתן לה "הפוכה", ואולי היא נחנקה מזה. הנאשם טען כי הובטח לו שיאחדו את אשתו והבנות, אם יגלה היכן השליך את התיק, והדגיש שלנאשמת אין חלק בכך.
4. אלה מדיון אישרה בחקירתה ע"י ב"כ הנאשם שהנאשם זומן אליה לשיחת בדיקת הלכי רוח. הנאשם לא הוזהר אך יחד עם זאת, היא לא יצרה את הרושם שמדובר ב"שיחה פרטית" שכן המעמד היה רשמי לחלוטין. היא ישבה לבושה מדים במשרדה, והנאשם הכיר אותה ואת תפקידה וידע שהיא אשת מודיעין (עמ' 881-880).
לדברי העדה אמנם לא מדובר בשיחה שהוקלטה, אבל הזיכרון שלה למחרת בבוקר היה טרי, והיא כתבה את הדברים בת/17 א' באופן מדויק, מזיכרונה. כמו כן היו דברים שנרשמו במהלך השיחה עצמה, לא היה לה צורך להחתים את הנאשם על תוכן הדברים שרשמה, משום שלא מדובר היה בחקירה.
העדה אישרה כי בעת שהנאשם דיבר איתה על ה"הפוכה" שהוא נתן לילדה, שכתוצאה ממנה היא אולי נפלה, הוא דיבר על אירוע שהתרחש ברכב, וגם לה הנאשם אמר שהפתולוגים יכולים לקבוע ממה נגרם מותה של רוז (עמ' 887).

עדות הנאשם

1. בפתח חקירתו הראשית אמר הנאשם שהוא נולד בנתניה בשנת 1963, ושירת כמדריך כושר קרבי וכמציל בריכה. הוא בן יחיד מבין 4 ילדים במשפחה בת 6 נפשות, אביו נפטר לפני כ- 3 שנים, ואחותו הבכורה, סיגלית, נרצחה.
הוא עזב את הבית כשאחיותיו היו קטנות ונסע לצרפת. אביו חי בסיני באותם שנים. הוא היה בא פעם בחודש, או חודשיים הביתה ואימו הייתה עובדת רוב השעות בכמה עבודות מחוץ לבית. אימו נהגה באלימות כלפיו וכלפי סיגלית ובגיל 16, 17 התחיל נתק בין סיגלית לאימו, לאחר שסיגלית החליטה לקום נגדה והתחילה לברוח מהבית.

2. מיד עם שחרורו מצה"ל הנאשם טס לצרפת, הכיר את בטי, שילדה לו את בנג'מין (בן), הוא היה איתם עד שבנג'מין הגיע לגיל שנתיים, אז נפרד מבטי ומאז לא היה בקשר איתם, עד שבן הגיע לגיל 19, והגיע לארץ, לבדו, לתקופה קצרה. במהלך ביקורו של בן התברר לו כי בן נשוי לנאשמת, שהייתה אז כבת 17-18, ויש להם ילדה (רוז).
באותה תקופה הוא עבד כנהג ציוד כבד, טריילרים, ומשאיות בהרבה חברות תובלה בארץ, וכנהג משאית אשפה בעיריית ת"א.
בסוף שנת 2004 הנאשמת ובן הגיעו לארץ, הם גרו אצלו במודיעין, הוא סידר להם את כל ענייני העלייה ורשם את רוז לגן ילדים. כשחזר ערב אחד מעבודתו הוא הבין מהנאשמת שבן לקח את רוז והם נעלמו מהארץ באותה טיסה ביחד עם בטי וחברתה, ביום 23.2.2005.
לדבריו, היחסים בין הנאשמת לבן היו "קטסטרופה". הייתה אלימות מאוד קשה מצד בן כלפי הנאשמת, הוא שלף לעברה סכין באמבטיה ורצה לרצוח אותה, והוא ליווה אותה למשטרת מודיעין, שם הגישה תלונה.
הנאשמת לא קיבלה את זה שבן נסע לצרפת עם רוז אך רצתה להישאר בארץ כי היא לא הרגישה בטוחה עם בן ופחדה שהוא יהרוג אותה. באותה תקופה בן התגורר אצל בטי, עם רוז, ויצר קשר עם בת זוג חדשה, ג'ניפר, זאת בטרם החל הקשר הרומנטי שלו עם הנאשמת.

3. בחודש מאי 2005 בן הגיע לבית הנאשם במודיעין, אמר לו שבת זוגו בהיריון וכן אמר "אני החלטתי לעזוב אותה, את מארי, מבחינתי שהיא תעשה מה שהיא רוצה בחיים אבל אני לא אתן לה את הילדה" (עמ' 1366 לפרוטוקול).
באותו שלב נוצר קשר של ידידות בינו לנאשמת והוא עזר לה במאבקים מול המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה כדי להשיב לה את רוז. הנאשמת הייתה בהיריון עם ל., היא הייתה בקשר עם איזבל, אמא שלה, וניסתה להתקשר עם בטי ועם בן אך בן ואשתו לא ענו לה. רוז הייתה עדיין אצל בן, שנתן לאיזבל לראות אותה פעם בשבועיים, פעם בשבוע, או פעם בחודש. בחודש מאי 2007 הנאשמת הבחינה שאמא שלה לא בסדר, היא ראתה אותה בבי"ח ופתחה בהליך משפטי כדי לקבל את רוז, שנשארה במוסד בהוראת בימ"ש בצרפת.

4. לאחר לידתה של ל., הנאשמת נסעה לצרפת והתגרשה מבן כדי שיוכל להתחתן עם ג'ניפר והנאשם יוכל להתחתן עם הנאשמת. לאחר לידתה של ל., בתאריך 3.12.07, הנאשמת ורוז הגיעו לנתניה, לשם עברו ממודיעין.
הנאשם תאר את המשפחה לאחר הבאת רוז ארצה כ"משפחה נפלאה, נהדרת, מתפקדת טוב, מצוין הקשר שקט, רגוע, הבית מלא בצעצועים במשחקים... הכל היה לה מכל טוב... עברה תקופה מסויימת עם הילדה בבית עם רוז ועם הבנות. יש קושי עם רוז בגידול שלה בבית, אני איך להגיד, רואה את זה ושותק".
לדבריו, לרוז היו בעיות תקשורת, היא לא ידעה את השפה, היא הסתדרה עם ל. אבל לא עם ג. ולא הסתדרה עם עצמה "כי בכל זאת הילדה עברה 13 תחנות עד שהיא הגיעה אלינו, זה התבטא בהתקשרות שלה עם האמא ובהתקשרות שלה עם האחיות שלה" (עמ' 1370).

5. את ההחלטה להעביר את רוז מביתם לאמו הסביר הנאשם בכך שרוז הגיעה לארץ מצוננת מאוד קשה מבית הילדים השני בצרפת והדביקה את ל., שאושפזה בבי"ח והוא והנאשמת נאלצו לעשות תורנות ליד מיטתה. הוא אמר לנאשמת "בואי ניקח ילדה אחת לאמא שלי", והם לקחו את רוז כי היא יותר גדולה ויותר קל לאמא שלו לטפל בה.
כשל. השתחררה מבית החולים רוז הייתה עדין אצל אמא שלו כי היא "התחילה להתלהב, מרוז ורוז "התלהבה מאמא שלו", שהייתה לבד בבית כי אביו נפטר.
לדברי הנאשם, היחסים בין הנאשמת לאמו לא היו יחסים טובים "אבל אצל אמא שלי זה לא חדש כי כמעט עם כל האנשים שסביבה היא לא ביחסים טובים" (עמ' 1373).
הוא ניסה לאתר מוסד עבור רוז כי עדיין לא הייתה לה שפה והיא עדיין לא התאקלמה באופן סופי בבית. לדבריו, אמו התנתה את המשך שהייתה של רוז אצלה בכך שימצא לילדה גן ילדים, ומשלא נמצא גן כזה הוחלט לנסות ולהעבירה למוסד. הוא הסכים לרשום את רוז לגן, אך לא נמצא באותה תקופה, של סוף השנה, גן לדוברי צרפתית שבו ניתן היה לקלוט את רוז. בגנים לבנות של מוסדות חב"ד בנתניה לא הסכימו לקבל אותה כי היא נוצריה קתולית ובגן חב"ד בנתניה לא רצו לקבל אותה כי זה סוף שנה, ואמרו לו לבוא בתחילת שנה או בחופש, שבו עושים קייטנה.
היה לו חשוב לסדר לרוז מקום שכן הוא נלחם עליה בכל דרך אפשרית, מכר את הבית שלו במודיעין, פרע קרנות השתלמות, והוציא חשבונות בנק. הייתה אפשרות שרוז תחזור לצרפת ואף היה הסכם שהוסדר הן מבחינתה של בטי והן מבחינתה של הנאשמת אך המכשול העיקרי והיחידי היה שבטי רצתה אפוטרופסות מלאה על רוז. גם הנאשמת רצתה בהחזרתה של רוז לצרפת, ויצרה מהלך כזה עם אמא שלה, שהסכימה מיד.
באשר למצבו הנפשי באותה עת אמר הנאשם שחל בו שינוי מאז מות אביו לפני שלוש שנים, הוא נעשה אדם פחות נעים, הוא היה מוקף נשים רבות בעלות דעות שונות, אך הוא לא הקשיב לאף אחת אלא הקשיב רק לעצמו, ולא היה מרוצה מכך שלא מצא מסגרת מתאימה לרוז.

6. ביום האירוע, שהיה בעונת הקיץ, ויויאן ביקשה ממנו כי יקח ממנה את רוז וזה יצר אצלו "סוג של עצבנות וכעס פנימי".

את שארע בבית אמו תאר הנאשם כך:

"הלכתי לקחת את הילדה רוז מאמא שלי ולא יודע אחרי הצהריים, בערב... שעות הערב המוקדמות. באתי לקחתי את הילדה אמרתי לה אני מחזיר לך אותה יותר מאוחר. היא אמרה לי שלא לפני אחד עשרה, לא יותר מאוחר מאחד עשרה, לא יודע משהו כזה... היא אמרה הולכת לאיזה מקום חוזרת, הולכת חוזרת, תבוא לפני תבוא אחרי, אמרתי לה אין בעיה, דוד שלום נמצא, נשאיר אותה עם דוד שלום, היא לא הסכימה..." (עמ' 1377).

7. את מעשיו בחברתה של רוז תאר הנאשם כך:

"לקחתי את רוז.. אמרתי לה אני אחזיר אותה יותר מאוחר היא התנתה את זה בזה שאני אביא לה לבנים..., הלכתי הכנתי לה תיק עם כמה דברים... לקחתי אותה מהבית של סבתא רבא ויויאן, לקחתי אותה אלינו הביתה, עליתי לבית הכנתי לה תיק... לא היה אף אחד בתוך הבית לא היה אף אחד, אני לא זוכר שהיה מישהו... הכנתי את התיק, ... לקחתי תיק משם שמצאתי ראשון וזהו... הוצאתי בגדים מהארון שיש לה... שמתי את הבגדים בתוך התיק, השגחתי באופן מיוחד לקחת תחתונים וגרביים,... ירדתי עם הילדה למטה שמענו קצת מוסיקה באוטו... רוז כרגיל ישבה מאחורה. קשרתי אותה,... נסענו לבית, שמענו קצת מוסיקה באוטו, הילדה שמחה. לקחתי איתי, אני יודע מה שתייה שוקו, ... נסענו באוטו לכיוון הבית מרחוב ז'בוטינסקי ואיתמר בן אבי... הילדה קופצת באוטו, התנתקה מהחגורה כרגיל, היא יודעת ללחוץ על הכפתור האדום... פניתי שמאלה משדרות בנימין לרחוב טשרניחובסקי. נסעתי לכיוון הבית של אמא שלי... לא עניין אותי אמא שלי באה לא באה, אני אשים אותה אצל דוד שלום זהו זה, אם הוא שם, לא שם לא יודע מקסימום אני אהיה שם, לא בעיה... בדרך היא קפצה הילדה השתוללה באוטו והסתובבתי נתתי לה סטירה, נתתי לה פליק... נתתי לה סטירה ככה, העפתי לה סטירה" (עמ' 1378).

לדברי הנאשם הוא נתן את המכה במהלך הנסיעה, ברחוב חד-סיטרי, שלא ניתן לפתח בו מהירות גבוהה, משום שיש בו פסי האטה.
בהמשך עדותו תאר הנאשם את רגע מתן המכה כך:

"ישבתי באוטו באופן טבעי נהגתי ביד שמאל... ונתתי לה ככה בלי, ... אני בטוח שזה היה בגב היד, אני בטוח במאה אחוז... הסתובבתי נתתי לה כאפה סטירה, העפתי אותה... נתתי לה פליק. הילדה קופצת בתוך האוטו, רצתה את הופלה... צועקת לי תביא לי. היא השתוללה... קפצה באוטו הילדה נתתי לה סטירה, לא יכולתי שלא, לא, לא לתת לה את הסטירה. זה נשמע מזעזע מה שאני אומר עכשיו כי אם אתה מחזיר אותי לאותו רגע ולאותה שנייה אז בטח שלא הייתי נותן לה את הסטירה אם הייתי יודע שזה מה שגורם למוות שלה, בוודאי שלא. אבל אם תשאל אותי אם בעוד אלף פעמים אחרות היית נותן לה סטירה וזה לא היה גורם למותה וזה היה גורם רק שהיא תיעלב אז כן הייתי נותן לה סטירה בעוד אלף פעמים אחרות... היא לא הגיבה יותר זה... נתתי לה פליק הורדתי אותה למטה והמשכתי לנסוע... זה אוטו עם ארבע דלתות. היא התעופפה על הדלת מאחורי ונפלה על המושב... הילדה קפצה נחבטה בראש כאילו היא דפקה לעצמה את הראש בתקרה, ממש קפצה בתוך האוטו, דפקה לעצמה את הראש בתקרה. ואני רציתי שלא תדפוק לעצמה את הראש בתקרה... היא קפצה באוטו ולא רציתי שהיא תקבל מכה בראש... אז הורדתי לה סטירה שהיא לא תקבל מכה בראש" (עמ' 1381).

את מה שקרה ברכב לאחר מתן המכה תאר הנאשם כך:

"... אני נותן לה את הפליק ואני ממשיך לנסוע... אני לא ממש מסתובב אני לא מייחס לזה חשיבות. הורדתי לה סטירה וזהו המשכתי לנסוע... המשכתי על רחוב טשרניחובסקי עד שהוא נגמר בסוף שלו יש t ימינה ושמאלה לרחוב בן יהודה. פניתי שמאלה וכשאני פונה שמאלה אני מסתכל ככה אני, אתה יודע במבט הכללי שלי אני לא רואה את הילדה אבל אני רואה כאילו את הרגליים שלה, כאילו חפיף אני לא, טוב הילדה נעלבה... עוד לא ראיתי אותה בתנוחה כלום. המשכתי לנסוע רגיל לא ייחסתי לזה חשיבות. ראיתי רק את הרגליים שלה, הבנתי שהיא בטח מכונסת בתוך עצמה כועסת, מאוכזבת אני יודע מה. אמרתי אני אמשיך לטייל איתה עוד קצת אני לא אביא אותה לאמא שלי במצב הזה. המשכתי לנסוע הגעתי לתחנת הדלק של מלון כרמל, ... אמרתי אני אקנה לה גלידה או וופל או משהו, סוכרייה על מקל, משהו, אני אקנה לי אייס קפה שם... אני ארגיע את עצמי אני ארגיע את הילדה.. התחנה הייתה מפוצצת אז המשכתי לנסוע. עוד לא הסתכלתי על הילדה, המשכתי לנסוע הגעתי עד הצוק אמרתי אני אעשה סיבוב אני אחזור הביתה. עכשיו בדרך מעד הצוק אני מתחיל ככה לנסות לדבר אליה ככה, רוז sa va, רוז sa va bia? נוגע לה ככה ברגל ממש ..., לא מדברת, הילדה לא מגיבה לי. עצרתי בצד את האוטו, אני עכשיו על הטיילת שליד הצוק ליד נתניה. עצרתי בצד את האוטו יצאתי מהדלת שלי ופתחתי את הדלת שמאחורי... ואני רואה את הילדה מוטלת על הצד... על המושב... הראש מאחורי דבוק לדלת כאילו איפה הידית של הדלת כאילו והמושב כאילו מאחורה ממש דבוקה לגמרי ככה ממש לגמרי באופן טוטלי. אני נוגע ברוז ואני רואה שהיא לא מגיבה. אז משכתי אותה במכה אחת הרמתי אותה וזהו... הראש שלה נשמט אז איך שהרמתי אותה ראיתי שהראש שלה נופל לגמרי, מפורק... הרמתי אותה על הידיים את הילדה הבנתי שפשוט היא מפורקת, התפרקה לי הילדה בידיים... הראש שלה פשוט מפורק. הראש שלה מפורק איך אפשר להסביר את זה... כאילו תלוי... ראיתי דם ירד לה דם אני לא יכול להגיד איפה, אבל היה לה דם אבל לא,... אני חושב שמהאוזן ירד מהאף ירד, לא יודע. הייתי, הבנתי שהילדה מפורקת כבר. הילדה מפורקת, התפרקה לי ביד" (עמ' 1383-1384).

בתשובה לשאלה למה הוא לא רץ עם רוז לבית חולים, ענה הנאשם:

"נכנסתי להלם, לפאניקה, לפחד, לחרדה, למורא גדול, לא יודע. נכנסתי להיסטריה עם עצמי לא ידעתי מה לעשות. אני אף פעם בחיים שלי לא נפגשתי עם מוות, לא ידעתי מה לעשות" (עמ' 1384).

הוא חשב שרוז מתה מהסטירה שנתן לה כי "אי אפשר היה לחשוב משהו אחר", וכן:

"עשיתי צבא, ראיתי סרטים בחיים שלי, עשיתי קורס מצילי בריכה, קורס מצילים ים, קורס עזרה ראשונה במגן דוד אדום הייתי מתנדב... הבנתי שהיא מתה הילדה. זה היה הדבר הכי ברור והכי מובן מאליו והכי שקוף. זה לא משהו שאפשר היה לעשות איתה משהו לא היה מה לעשות. לכן הייתי בפאניקה לכן הייתי בחרדה, לכן הייתי במורא גדול, לכן איבדתי את הצפון. לא יודע, אומרים לזה נכנס בו שד... אני לא יודע להתמודד עם פחד, לא יודע להתמודד עם מוות. לא ידעתי מה לעשות אני לא יודע להתמודד עם מוות..." (עמ' 1385).

לדבריו

"שמתי לה יד על החזה, על הצוואר, הילדה הייתה מפורקת, הצוואר שלה... צעקתי לאלוהים לשמים רוז, רוז, רוז, התחננתי שהיא תחזור, אבא מבקש סליחה, כי ראיתי את עצמי כאבא שלה לא כסבא שלה" (עמ' 1385-1386).

לדברי הנאשם הוא לא שם לב אם היו אנשים בסביבה "הייתי אני והילדה והשמים זהו".

8. את הנסיעה לנחל הירקון והשלכת הגופה לתוכו, תאר הנאשם כך:

"אני זוכר שתי נקודות שאני מוצא את עצמי על כביש החוף. שמתי את הילדה בכסא מאחורה בחזרה... לא ידעתי מה לעשות זה כל העניין לא ידעתי מה לעשות אז מצאתי את עצמי נוסע... ברחתי מעצמי, ברחתי מהפחד שלי... אני לבד עם עצמי. אני לבד עם עצמי והילדה זהו זה... אז הלכתי לשים את הפחד שלי בירקון... נסעתי על כביש החוף דרומה. לתל אביב בכביש החוף, זה מה שאני זוכר נקודה אחת. אחרי זה הנקודה השנייה שאני זוכר את עצמי שאני מוצא את עצמי, שנגמר לי כבר הכביש ואני בירקון, זה מה שאני זוכר... הוצאתי את הילדה, הוצאתי את התיק והלכתי איתה לכיוון המים, שמתי את הילדה בתוך התיק... היא עוד הייתה אצלי עלי הילדה עד כמה אני זוכר. הלכתי איתה ברגל וזהו. שמתי אותה בתיק, זהו" (עמ' 1388).
בתשובה לשאלה למה הוא שם את רוז בתיק ענה הנאשם:

" לא יודע לענות לעצמי גם על זה. לא יודע, הלכתי לקבור את הפחד שלי, את אי היכולת של להתמודד עם..." (עמ' 1387).

לדברי הנאשם, הוא לא שיתף אף אחד במה שקרה. הוא סיפר לנאשמת שהשאיר את רוז בבית הספר הצרפתי כי פחד שאמא שלו תתקשר ותגיד לה שהיא לא אצלה, למרות שידע שהן לא מדברות ביניהן. הוא פחד לספר לאמו או למשטרה מה שקרה. לדבריו לא היו כתמי דם והוא לא התלכלך בדם של רוז (עמ' 1389).

לדברי הנאשם, הוא הגיע לירקון פעם נוספת כשחשב להתאבד:

"חשבתי על זה, להצטרף אליה ממש ככה בצורה הזאת... הסתובבתי שם על כמה גשרים שם, ימינה שמאלה, שמאלה ימינה. היה לי נמוך מדי לא חשבתי מספיק, לא יכולתי לחשוב בצורה ברורה לא הייתי בתקופה טובה מאז האירוע. באותו זמן פחדתי איך אני אשאיר את מארי..." (עמ' 1390).

9. בהמשך חקירתו הראשית תאר הנאשם את מעצרו וחקירתו כך:

"הם (הכוונה לשוטרים) באו בהתחלה הביתה ופחדתי... עוד לא התמודדתי, עוד לא עיכלתי את מה שקרה עם עצמי... אמרתי להם שהילדה אצל הסבתא, אמרתי להם שהילדה בחב"ד, אמרתי להם לא יודע, כל מה שעלה לי בראש... עוד לא סיפרתי לאמא (הכוונה לנאשמת - א.ט.) מה בדיוק קרה ואיך קרה, מה קרה, מתי קרה, למה קרה. והסתרתי את זה מכולן... עוד לא התמודדתי עם זה מול מארי לא אמרתי לה מה קרה, איך קרה, איפה קרה... לאף אחד, לאף אחד" (עמ' 1391).

בשלב הראשון לא נאמר לו שהוא חשוד ברצח, אך הוא ידע שמנסים לאתר את רוז. בתחילה הוא לא ידע שגם הנאשמת נעצרה, עד השלב שבו הכניסו אותה לחדר החקירות, ביחד איתו, והוא שמע את הצרחות של בנותיו.
החוקרים אמרו לו "תגיד לנו ככה נשחרר את מארי. תגיד לנו ככה נשחרר את הילדות... בהתחלה הם רצו לדעת איפה הילדה. אז אמרתי להם איפה הילדה, אז הם לא האמינו. לא אנחנו רוצים למצוא אותה חיה... אמרתי לו הילדה מתה זהו. חבל לכם על הזמן. אמרתי להם הייתה לי תאונה עם הילדה, הילדה מתה, אני לא יודע איך לספר את זה לאמא, זה מה שאמרתי לו. זה לשוטר הראשון, הראשון, זה שבא הביתה ודפק על הדלת" (עמ' 1392-1393).

הוא מסר כמה גרסאות באותו יום בגלל שהפחד גרם לו להתנהג כפי שהתנהג. לדבריו:
"... אמרתי להם בהתחלה שהילדה מתה, שקרתה לי איתה תאונה ושזהו זה. הם לא קיבלו את זה, הם לא רצו לקבל את זה הם רצו אותה חיה... אמרו לי תראה לנו איפה התיק. הראיתי להם על היום הראשון, זה היה אמנם אחרי שמונה או עשר שעות אבל על היום הראשון, זה היה ביום הראשון של החקירה" (עמ' 1393-1394).

הוא רצה מאוד שימצאו את התיק ובו גופתה של רוז "גם קודם כל בשביל שמארי תדע, אבל רציתי יותר בשביל הילדה בראש וראשונה שיקברו אותה. רציתי שיהיה לה קבר, זה לא נתן לי שקט..." (עמ' 1394-1393).

הוא נחקר ע"י עשרות שוטרים וקצינים, בהם גם מפקד התחנה, וגם אחרי השחזור המשיכו לחקור אותו. באותו לילה הוא לא ישן ולא אכל ואת מצבו הנפשי הגדיר "על הפנים" כי "... אני שומע את הצעקות של האישה שלי, את הצעקות של הילדים שלי...".
בהמשך הוא נחקר ע"י ענת קצב, ואמר לה את האמת "קרתה לי תאונה עם הילדה, קרתה לי תקלה עם הילדה. הילדה השתוללה באוטו קפצה באוטו, נתתי לה סטירה, נתתי לה פליק העפתי אותה על הדלת, העפתי אותה על המושב".

היו גם חוקרים שהתנהגו כלפיו באלימות, בגלל שהרגישו תסכול על כך שהגופה לא נמצאה, בעיקר בלשים שנהגו לקחת אותו לשירותים ושם בעטו בו ונתנו לו אגרופים בגב וחוקר ספציפי שהיכה אותו, בעט בו וירק עליו. הוא חש תסכול על שלא מצאו את התיק בירקון, וביקש שיביאו צוללנים מקצועיים כדי שיאמתו את הגרסה שמסר.

10. בסוף חקירתו הראשית שלל הנאשם את הטענה לפיה הוא הושפע מהנאשמת בביצוע העבירה, שכן "... אף אחד לא שידל אותי בחיים שלי לעשות שום דבר. בטח ובטח שלא מארי, בחורה שלא מעוצבת בנפשה". בדיעבד הוא היה נוהג אחרת מכפי שנהג, הוא היה מתקשר לנאשמת ואומר לה שקרתה לו תאונה קשה עם הילדה, והיה נוסע איתה "לחברת קדישא, בית חולים...". לדבריו הוא אהב את רוז ואף אחד לא אהב אותה יותר ממנו.

11. בפתח חקירתו ע"י ב"כ הנאשמת אישר הנאשם שאף פעם הוא לא היה נשוי באופן פורמלי, הוא התגורר במשך תקופות ארוכות, של שנים, בערים שונות בעולם, והוא "סוליסט", "זאב בודד", "חסר שורשים", וכשהוא מחליט משהו צריך לקבל אותו (עמ' 1402).

12. באשר למערכת היחסים בינו לנאשמת אמר הנאשם שגילה הצעיר לא היווה עבורו בעיה, משום שהיה רגיל להיות עם נשים צעירות. הקשר ביניהם נוצר בשלב שבן כבר היה עם ג'ניפר, לאחר שעזב את הנאשמת מיוזמתו, ולא היה לו קשר כל כך חזק עם בנו (עמ' 1406).
הוא הציג את הנאשמת בפני
החברה כבת זוגו, בלי קשר לעצם היותה כלתו בעבר:

"... אבל כל מי שהסתכל מבחוץ, נגיד חברים, משפחה, שהכירו מלפני כן, משנים קודמות, אז אף אחד לא קיבל את זה. ואף אחד לא קיבל את זה עוד יותר, כי מרי נוצרייה קתולית... ולא קיבלו את ההפרש גילאים בכלל, ואף אחד לא היה מוכן לשמוע על זה" (עמ' 1409).

לדבריו לא היו להם חיי חברה תוססים, הם היו "מכונסים" בעצמם, וחיו במעין "בועה". הנאשמת הייתה תלותית בו, לא הלכה לאף מקום בלי שליווה אותה. לא היה לה חשבון בנק, לא היה לה רישיון נהיגה, לא היה לה מקצוע, לא היו לה חברות ולא היה לה אף אחד מלבדו.
היחסים בינו לנאשמת התחילו מזה שנוצר קרע ונתק בינה לבן, על רקע של אלימות קשה, והיא ראתה בו מגן אנושי ונפשי על החיים שלה. היא לא יכלה לחזור לבטי, לבית איפה שבן גר, ולא יכלה לחזור לאמא שלה, לא היה לה לאן לחזור והיא נשארה איתו (עמ' 1411).
הוא קבע הכל בבית שכן מטבעו הוא דומיננטי ולכן תחום האפשרויות של הנאשמת נותר מצומצם. הוא החליט על מכירת הבית במודיעין והמעבר לנתניה, ללא קשר לרצונה של הנאשמת בגלל שלדירה נהגו להגיע ולהתקשר בחורות, וזה הפריע לנאשמת. לאחר לידת בתם המשותפת, זה התחיל גם להפריע לו ולכן החליט שיהיה זה נכון לעזוב את הדירה ולחזור לנתניה, עיר לידתו, שם מתגוררת גם משפחתו והוא שיער שניתן יהיה להיעזר במשפחתו, כאשר ידע שהנאשמת בהריון ועתידה ללדת ילדה נוספת, וגם רוז בדרכה לישראל.
הוא לא עבד מאז מות אביו ועד למעצרו, במשך 3 שנים. הוא הפך להיות פחות "נעים" מאז מות אביו, למרות שלא היה עמו בקשר, וגם כלפי הנאשמת הוא היה "פחות נוח" ו"קשה", והדבר בא לידי ביטוי בכך שהיה חסר סבלנות ולא תמך בה נפשית (עמ' 1413-1412).

13. ב"כ הנאשמת הפנתה את הנאשם למכתבים שנשלחו לו ע"י הנאשמת ובהם מתוארת אלימות פיסית מצדו של הנאשם כלפיה. הנאשם, לאחר שהודרך בטרם מתן התשובה על ידי בא כוחו, ענה:
"אני לא קראתי את המכתבים של מרי ככה שאני לא יכול להתייחס לזה... היא לא הייתה נותנת לי אותו ביד... הייתה משאירה אותו על השולחן... אם ראיתי מכתבים פיסית? מרי כל הזמן כותבת... מעולם לא קראתי מכתבים של מרי" (עמ' 1418-1417).

בתגובה לטענה שהנאשם נהג באלימות כלפי הנאשמת וכלא אותה בבית, הגיב הנאשם: "לא יודע", וכן "אני עניתי שאני גבר דומיננטי, אבל אני לא יכול לזכור דברים או פרטים". הנאשם אישר את דבריו במשטרה כי הנאשמת הייתה מפוחדת ממנו ושהיא עשתה כל מה שהוא אמר לה "כי היא ילדה... אין לה שפה, אין לה חברים, אין לה משפחה...". וכן אמר: "... אני זוכר שמרי הייתה מבוהלת ממני, מפוחדת ממני, ממצבי הרוח הלא נעימים שלי, המשתנים" (עמ' 1420-1419).
לדברי הנאשם, היה אירוע חד פעמי, ממנו נבהל, ובעקבותיו הם הגיעו לטיפול אצל הגב' איריס בר-און, לאחר שהנאשמת לא הרגישה טוב עם המקרה, ואף איימה שתיקח את הבנות.

14. בהמשך חקירתו תאר הנאשם את נסיונותיו לחפש מסגרת לרוז, בהם לא הייתה מעורבת הנאשמת.
לדבריו:
"... כשרוז הגיעה לארץ אז אני חשבתי שהכי טוב בהתחלה שתהיה ביחד איתנו עם המשפחה, שתתרגל אלינו לבית, למרי, לבנות... אחרי תקופה של כמה חודשים, שהיא תתרגל לחיק המשפחה, נשלח אותה לגן ילדים. ואז שהדברים התחילו לעלות לא יפה אז איריס בראון המליצה לי ליצור קשר עם חב"ד... אני נסעתי 3 פעמים לכפר חב"ד... השארתי טלפונים שם. הבטיחו שיחזרו אלי, לא חזרו אלי... הם לא אמרו את זה, אבל זה השתמע לי כאילו שיש בעייתיות עם זה שהילדה לא יהודיה" (עמ' 1422).

הנאשמת לא דיברה איתם ולא ידעה מעבר למה שהיה מדווח לה. היא חשבה אך ורק לטובת רוז והרעיון הבסיסי הראשוני שלה היה להחזיר אותה לצרפת. היא בחנה אפשרות זו עם אמא שלה וכשזה לא הסתדר אז היא ובטי סגרו את זה.
הוא עשה את הטלפונים ואת הנסיעות, לקח את רוז איתו למשרד הרווחה, לבית אלעזרי ונסע איתה פעמיים לחב"ד. בחלק מהמקומות הסבירו לו שמכיוון שמדובר בסוף שנת הלימודים כדאי להמתין לפתיחת שנת הלימודים הבאה, וחלקם לא היו מוכנים בשום אופן לקבל ילדים לא יהודים.
בתשובה לשאלה אם אחרי האירוע של ה"פליק", הוא חיפש עוד מוסדות, ענה: "לא, מה פתאום? לא, מה, הדעת לא תעלה כזה דבר. אולי אם היו טלפונים אחרי האירוע שאנשים השאירו הודעה או שרצו שאני אחזור, כזה דבר אולי כן, אבל לא שיזמתי כאילו המשך חיפוש מה שנקרא...".
לדברי הנאשם במידה והוא לא היה מצליח למצוא סידור לרוז הוא היה מאפשר שליחתה לצרפת למרות המשקעים ביחסיו עם בטי. הייתה תקופה של כמה ימים במהלכם הוא חזר לעבוד ואז הגיעה לביתם פקידת סעד, יומיים בטרם נעצר, הוא לא היה בבית, אך נתן לנאשמת הנחיות טלפוניות כיצד לפעול, ואמר לה שהיא לא תענה (עמ' 1429).

15. באשר ליום המעצר אמר הנאשם שביום 12 לאוגוסט הגיעו שוטרים לביתם, הוא התלווה אליהם והנאשמת נשארת בבית עם הבנות. הוא התקשר לאמו ולנאשמת, ביקש ממנה שתתקשר לליאור (מסלאווי - א.ט.) ושתגיד לו שהוא בלחץ ובבעיה, והסביר לה שהוא יבוא עם הילדה שלו "הסברתי לו דרכה כאילו".
הנאשם אישר שבמהלך עימות בינו לנאשמת, ללא נוכחות חוקרים, הוא ביקש ממנה למסור גרסה שתגן עליו, אמר לה "they are recording us", והסביר זאת כך:
"לא היה לי לאיפה לברוח עם הפחד שלי, עם החוסר יכולת שלי, עדיין להתמודד עם המוות של הילדה... אני מנסה כאילו דרכה לצאת מהעניין. ברוב טיפשותי כאילו אני מכניס אותה לעניין... אמרתי לה מה להגיד, איך להגיד, איך להתנהג" (עמ' 1430).

16. בתשובה לשאלה אם הנאשמת דחפה, שידלה, הפצירה או הפעילה עליו לחץ לגרום למותה של רוז, ענה הנאשם: "לא. חס ושלום. ההיפך הוא הנכון. לגרום לזה שיהיה לה את המקום הכי טוב והכי נכון והכי מסודר והכי בסדר והכי טוב שרק יכול להיות. זה האמא הכי דואגת בעולם..." (עמ' 1432-1431).
בשלב מסוים, מספר ימים לפני שנעצרו, הוא אמר לנאשמת שרוז לא תחזור ושהייתה תאונה. לדבריו:

"אמרתי לה, על 'אקסידנט' אמרתי לה. אמרתי לה, קודם כל לפני שאמרתי לה, מרי יש לה תחושות של אמא... היא גם הרגישה שמשהו לא בסדר עם התשובות שלי. אני אומר לה בית ספר צרפתי, בשבת אצל אמא שלי... היא אמרה לי - משהו לא בסדר. אתה לא אומר את הכול. תגיד לי אם קרה משהו, אני צריכה לדעת" (עמ' 1432).

הנאשמת התעלפה במטבח, הלכה לאמבטיה, והסתגרה שם כמה שעות. היא ביקשה שיעזוב את הבית, ושיסדר לה ולבנות כרטיסים. היא רצתה לנסוע לצרפת, ללכת עם אמא שלה שם למשטרה ולהגיד שקרה לו משהו עם הילדה, כי היא לא יודעת איך לעשות את זה בארץ.
17. בפתח חקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה אמר הנאשם שהגעתו הראשונה של בן לארץ הייתה לאחר לידת רוז, הוא ביקר את בן והנאשמת בחו"ל בתקופת חג המולד, בסוף שנת 2004, אז גם פגש בנאשמת לראשונה ושהה שם מקסימום שבועיים.

הנאשם נשאל למועד לידתה של רוז ולמועד שבו בן היה בארץ, והדגיש שוב ושוב שהוא לא זוכר תאריכים. לדבריו ניתן לבדוק את זה במשרד הפנים והתשובה שתתקבל משם מקובלת עליו, וכך לגבי כל מועדי הכניסה והיציאה שלו ושל בני המשפחה מהארץ.
הוא לא נכח בריב של הנאשמת ובן ובאחת הפעמים, כאשר שב לביתו, הוא גילה שבן ורוז אינם והנאשמת נשארה. היא אמרה לו שכולם עזבו, בן לקח את רוז והם ברחו מהארץ, ביחד עם אמא שלה ועם דניאל. היא לא נסעה איתם משום שלא היה לה להיכן לשוב בצרפת. בתקופה שבין מרץ 2005 ועד דצמבר 2007, מועד הגעתה של רוז לארץ, הנאשמת טסה פעם או פעמיים לצרפת כדי לבקר את רוז. היא לא שבה מהנסיעה לצרפת, בחודש מרץ, ביחד עם רוז, משום שלא אפשרו לה לקחת את רוז איתה, ובן לא רצה שהנאשמת תישאר איתו.
הנאשם לא זכר את מועד תחילתו של הקשר הרומנטי בינו לנאשמת ואם התחיל כשטסה לצרפת. בתם המשותפת הבכורה נולדה בעת שהם התגוררו במודיעין, ומשם הם עברו לנתניה. בתם השנייה נולדה ב- 16.9.07, בעת שהתגוררו כבר בנתניה, קרי, המעבר לנתניה היה בעת שהנאשמת הייתה בהריון עם בתם השנייה. במקביל, בצרפת, הוציאו את רוז מהחזקה של בן לאחר שהייתה בבית החולים, והעבירו אותה למוסד.

18. הנאשם אישר כי כאשר רוז הגיעה לארץ, ב- 3 לדצמבר 2007, היא הייתה חולה בשפעת והדביקה את הבת הקטנה של הנאשמים, שאושפזה. מאחר והם נאלצו לשהות ליד מיטת התינוקת בבית החולים, ועם הפעוטה השנייה, הוחלט - כפתרון זמני, לשלוח את רוז לביתה של ויויאן.
גם לאחר שחרורה של הפעוטה מבית החולים, רוז נשארה ברציפות או לסרוגין אצל ויויאן, מאחר וויויאן התלהבה ממנה. הנאשמת לא נהגה לבקר את רוז כשויויאן הייתה בבית, אך כשויויאן הייתה אצל אחותו היא הגיעה איתו לראות את רוז (עמ' 1454). הנאשם טען שצר היה לו שלא רצו לקבל את רוז במסגרות חינוכיות שונות, משום הייתה נוצריה. הוא רשם את רוז לגן, כשהגיעה לראשונה לארץ בגיל שנה ושלושה חודשים, אך מדובר היה בקליטה שלה במסגרת ילדי העולים, בתאום מראש, בטרם עלייתם ארצה.
בתחילה הוא חיפש לרוז מסגרת של גן עד השעה 16:00-17:00, ולא פנימייה. אמנם עלתה האפשרות של פנימייה, אבל הוא אמר שהוא מוכן בתנאים מסוימים, ורק אם לא היה מוצא לה גן עד השעות הנ"ל. הקושי במציאת גן היה גם בשל המועד, שכן מדובר היה בתקופה שלפני סוף השנה, ולא רק בגלל עצם היותה נוצריה, אך דתה היוותה מכשול כאשר מדובר היה במוסדות של חב"ד או ארגונים יהודים.

לא היה מדובר ב"סידור" או "הסכם" עם ויויאן מכיוון שמדובר ביחסי משפחה, אלא הוא סיכם איתה שכל עוד רוז עם הבעיה, שתהיה אצלה, שתעשה את הכול כדי שהבעיה הזו תיפתר עם הילדה, והוא והנאשמת יבואו מדי פעם לבקר אותה או שיקח אותה לאירועים של ילדים (עמ' 1461).

19. במרכז חקירתה של ב"כ המאשימה עמד יום האירוע נושא כתב האישום.
לדבריו:
"... הילדה הייתה אצל הסבתא, לקחתי את הילדה מהסבתא, אמרתי לה - אני אחזיר לך אותה עם בגדים יותר מאוחר... והלכתי הביתה. היה לי איזה שהוא ויכוח עם אמא שלי... היא אמרה לי - תיקח אותה, תביא לי אותה אחר כך, אבל תביא לבנים וגרביים... אחר כך זה עוד שעה, עוד 3 שעות. כי אם אני מביא אותה, יש מצב שאני יכול להישאר איתה בבית, בבית שלי, זאת אומרת של הסבתא, לשבת איתה שם חצי שעה, שעה, שעתיים, וכשהיא באה היא באה... היא אמרה להחזיר אותה עד השעה 11, ואין לי מניעה לחזור הביתה אם השעה היא גם 9 או 8. אני יכול לשבת בבית של אמא שלי עם רוז, זה בית של אמא שלי. לקחתי את הילדה, כאילו הלכתי הביתה, הכנתי לה תיק, במיוחד שמתי דגש לשים תחתונים וגרביים.. לקחתי אותה באוטו והחזרתי אותה באוטו... לקראת הערב... קיץ, כמעט חשוך לגמרי... יכול להיות, 7, 8, 7 וחצי, לא יודע... התרשמתי שהיא (ויויאן - א.ט.) הולכת לאן שהוא והולכת וחוזרת" (עמ' 1461-1463).

הוא עלה הביתה עם רוז ואינו זוכר אם פגש את הנאשמת. לדבריו:

"אני זוכר דבר אחד, שעליתי הביתה ושהכנתי, יש כזה מיטה, מיטה מתרוממת, משכתי משם תיק ראשון שראיתי והכנסתי בגדים מהארון לאמא שלי... משכתי את התיק הראשון וזהו, שמתי את הבגדים של רוז והשגחתי באופן מיוחד לשים תחתונים וגרביים, כי זה היה הויכוח ביני לבין הסבתא... לא מילאתי אותו מלא, אבל שמתי בגדים. שמתי לה בגדים... אני לא זוכר (אם שמתי מגבות בתיק - א.ט.). אני זוכר ששמתי תחתונים וגרביים ובגדים. זה אני זוכר... יש כמה תיקים. משכתי את התיק הראשון, כי הגעתי הביתה והייתי קצת מרוגז על אמא שלי וזהו זה, לקחתי את התיק וזהו זה" (עמ' 1465-1462).

20. הנאשם הכחיש את טענת ב"כ המאשימה לפיה מדובר בתיק גדול במיוחד, שנלקח ע"י בני המשפחה רק לנסיעות ארוכות, במיוחד לחו"ל, ואמר שלא מדובר בתיק גדול אלא בתיק שעושים בו שימוש. הנאשם הכחיש שנהג להביא את בגדיה של רוז לויויאן בשקית ניילון, והוסיף: "גם תיקי ילדים, גם טרולים, כל מיני". הנאשם אישר כי התיק שנראה בתמונות 12, 11, 10, 9 וכן - 19 ו- 20 בקובץ ת/70 נראה כתיק שבו הוא שם את הבגדים, ולאחר מכן את גופתה של רוז, אך סייג דבריו: "אני לא יכול להגיד במאה אחוז שזה התיק".
בהתייחס לגודלו של התיק הדגיש, כי: "אחד - התיק לא גדול כל כך כמו שאת מתארת. שתיים - כבר אמרתי למה בחרתי בו. זה התיק הראשון שהנחתי עליו את היד. זה הכול. אולי הייתי לוקח תיק יותר קטן או אפילו תיק יותר ענק ממנו" (עמ' 1467).

21. לדברי הנאשם הוא לקח עמו את רוז, למרות שמטרתו הייתה להביא לה בגדים ולחזור לביתה של ויויאן "כי לא ראיתי אותה הרבה זמן את הילדה, קודם כל, ובא לי להיות איתה ובא לי שתהיה איתי". הוא החזיר אותה מיד לבית אימו כי "אני יכול לבלות איתה גם בבית של אמא שלי..." (עמ' 1469).
הוא שהה בביתו עם רוז כ- 5 דקות והתכוון לטייל איתה מהבית של אמו לבית שלהם וחזרה, ואמו ידעה על כוונתו להחזיר את רוז מיד בתוך כמה דקות (עמ' 1470). למרות שידע שאמו עתידה הייתה לשוב ב- 23:00, הוא לא מצא לנכון להשאיר את רוז ללון את הלילה בביתו, כי רצה להחזיר אותה לאמו, במיוחד עם התחתונים והגרביים, בגלל הריב שהיה לו עם אמו. הוא שם את התיק, ככל שזכור לו, בבגאז', הנאשמת לא הייתה בבית באותה עת, ולא זכור לו שפגש בה. אם בחקירת המשטרה הוא סיפר שראה אותה למטה, "אז אולי אמרו לי להגיד".

22. הנאשם שרטט על מפה בה מוצגים הרחובות הסמוכים לביתו והדרכים המובילות לויויאן, את מסלול נסיעתו לויויאן והסביר כי לא נסע בדרך הקצרה כי "באזור הזה של רחוב איתמר בן אב"י, כל הירידה הזאת זה חניה של טריילרים... והיה פה פול טריילר, סמיטריילר שנכנס לרחוב לעשות כאן רברס כדי להיכנס פה... אז מתי שהם באים לפה לוקח הרבה זמן עד שהמשאית עושה רברס. זה שתי עגלות, ציוד כבד. אז לכן אני המשכתי, לא היה לי סבלנות, המשכתי, ... לא מאד מיהרתי, לא היה לי סבלנות לחכות למשאית" (עמ' 1473).
הוא לא היה מודע לכך שברחובות הסמוכים ממוקמות מרפאות של קופות החולים השונות וכן שברח' זמנהוף נמצא בית הרופאים.

23. כשעומת הנאשם עם הסתירות בגרסתו לגבי המזון שנתן לרוז (וופלה או סנדוויץ) ולגבי כך שאמר בהזדמנות אחת שרוז אמרה "איכס" על הוופלה, ובהזדמנות אחרת שרוז רצתה ופלה ומכאן נבעה ההשתוללות שלה, השיב:
"גם כשהיא רצתה אותה ונתתי לה אותה, היא אמרה 'איכס' על הופלה. זה מה שהרגיז אותי, שהיא אמרה 'איכס' על הוופלה", וכן "בין אם רצתה, בין אם היא לא רצתה, בסופו של דבר היא אמרה 'איכס' על הופלה. זה מה שהרגיז אותי. על זה נתתי לה את הסטירה. על זה שהיא קפצה ודפקה לעצמה את הראש בתקרה, רציתי שהיא תפסיק לפגוע לעצמה בראש, שהיא תחבל לעצמה בראש, שלא תחבל לעצמה בראש, ועל זה שהיא אמרה 'איכס', על זה הסטירה החינוכית... היא כל הזמן קפצה. מה זה כל הזמן? כשהיינו ברחוב טשרניחובסקי היא כבר התחילה לקפוץ. קפצה, קפצה, השתוללה, ואמרה לי על הופלה, רוצה, לא רוצה, כן רוצה, נתתי לה את הופלה" (עמ' 1475).

לדבריו:

"מה שקרה זה שבמשטרה ביקשו ממני - תגיד רק מה היא אמרה, אל תגיד מה היא עשתה. ופה בבית המשפט אני אומר גם מה היא אמרה וגם מה היא עשתה. אמרה 'איכס' על האוכל ואני אומר עכשיו גם מה היא עשתה, שהיא קפצה" (עמ' 1476-1475).

לדברי הנאשם הוא סטר לרוז בעודו נוהג, כאשר יד שמאל אוחזת בהגה, הסתובב ברבע סיבוב, חצי סיבוב, וסטר לה. הוא הסיט את המבט לשבריר של שנייה, נתן לה 'פליק' והמשיך מבלי להתמקד עליה או על החלק האחורי של הרכב.
בתשובה לטענת ב"כ המאשימה, לפיה נראה במהלך השחזור, שהוא לא מסוגל להשחיל את ידו בין המושבים, וקשה להאמין שיכול היה לסטור דרך המושבים בעוצמה כזו שיכולה הייתה לגרום למותה של רוז, השיב הנאשם:

"אפשרי גם אפשרי... אני בחור גבוה וגם ארוך, עם ידיים ארוכות... אם אתה מגיע עם היד שלך עד לחלון בצד השני אז אין לך סיבה לא להגיע עם היד אחורה".

ובהמשך:

"אני לא זוכר אם היא הייתה בין שני המושבים או לא. אבל אני זוכר שאני נתתי לה, שעשיתי רבע סיבוב, חצי סיבוב עם הגוף, ונתתי לה סטירה. פשוט מאד. הורדתי לה סטירה, זה הכול... אחרי זה היא לא קפצה כמובן. המשכתי בנסיעה... הגעתי עד לרחוב בן יהודה... כשפניתי שמאלה, לכיוון הבית של הסבתא, אז אתה חייב להסתכל ימינה כדי לראות אם באים רכבים. אז במבט הזה של הרכבים ראיתי את הילדה שהיא מכונסת בתוך עצמה... המשכתי לנסוע. לא התייחסתי לזה. אמרתי, טוב, היא עושה ברוגז, נעזוב אותה, דקה שתיים, וזה יעבור לה" (עמ' 1479-1478).

לקראת סוף עדותו התייחס הנאשם לאופן פגיעתו ברוז כפי שהעלה בחקירותיו ת/14, ת/17, ת/36 ות/38א' לפיה רוז נחנקה כתוצאה מסטירה, והסביר כך:
"... נתתי סטירה לילדה, בחצי סיבוב, רבע סיבוב, והמשכתי לנסוע. אני אחרי זה, שהוצאתי אותה מהאוטו, אז לילדה ירד דם מהאוזן, מהאף, בחלל הפה גם היה לה דם. הילדה הייתה, הידיים שלה היו שמוטות, הראש שלה היה... אני מניח שהיא נחנקה כתוצאה מהדם שהיה לה אולי. לא יודע. יכול להיות שהיא נחנקה מחוסר חמצן, מחוסר אוויר. אני לא מבין בזה, אני לא רופא. אבל היא, יכול להיות שהיא נחנקה כתוצאה מהאירוע עצמו, מהסטירה, מהנפילה" (עמ' 1569).

את העדר כתמי דם ברכב הסביר הנאשם בכך שלא ירד לרוז כל כך הרבה דם שכן היא הייתה מכונסת בתוך עצמה, "אז כל מה שהיה אולי עליה אז זה היה כאילו ממנה עצמה עליה, לא על האוטו", והוא משך אותה ישר החוצה.
לדברי הנאשם הוא לא הגיע לבית אימו כי הוא לא רצה להביא אותה כשהיא כועסת, למרות שאמו לא הייתה בבית "כי גם דוד שלום שם, ואם דוד שלום יראה אותה, והוא אחרי זה יגיד לאמא שלו - הילדה באה והיא בכתה והיא זה - לא רציתי את זה".

כשהועמד על כך שבחקירה הראשית טען שרוז הייתה נסערת ובוכה, ולכן לא רצה להעלות אותה לויויאן, הסביר את הפער שבגרסאותיו כך:
"... אני מניח שאחר כך, שאחר כך, כשהיא הייתה קמה, אז אני מניח שהיא הייתה נסערת ובוכה. היא הייתה עושה להם את ההצגה... ככה זה ילדים" (עמ' 1480).

24. בהמשך עדותו הסביר הנאשם את הנסיבות שהביאו אותו להגיע לצוק:
"רציתי לנסוע לתחנת דלק, אמרתי אני אקנה לה שם גלידה או משהו, כדי לקנות אותה מחדש, שהיא לא, שהיא לא תכעס עלי, אני אקנה לה גלידה או איזה סוכרייה, משהו. אני אמלא אולי דלק. אני אקנה לעצמי "אייס קפה", אני ארגיע את עצמי גם, ואז אני אחזור הביתה. התחנת דלק הייתה מלאה, אז המשכתי לכיוון הצוק. אמרתי, אני אעשה סיבוב ואני אחזור הביתה. שיעבור עוד איזה דקה שתיים, שהיא תבוא יותר רגועה, פחות נסערת. ואז שעברנו את התחנת דלק התחלתי לקרוא לה - רוז, רוז, "סאבא" - והילדה לא עונה לי, היא לא מגיבה לי. היא לא מגיבה לי בכלל" (עמ' 1481).

את הנסיעה לאחר שסטר לרוז תאר הנאשם כך:
"המשכתי לנסוע ועצרתי... קראתי לילדה כמה פעמים, היא לא ענתה לי... היא הייתה מכונסת בתוך עצמה. פתחתי את הדלת, הוצאתי אותה, וזהו, ואז נחרדתי... בהתחלה קראתי לה - רוז, רוז, "סאבא"? רוז, רוז, "סאבא"? אני רואה שהילדה לא מגיבה. אז ישר עצרתי את האוטו בצד. יצאתי מהדלת שלי, פתחתי את הדלת שלה, הוצאתי אותה, משכתי אותה ישר אלי והרמתי אותה, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. ואז חיבקתי אותה ועליתי מהכביש למדרכה ליד הצוק. חיבקתי אותה ואמרתי לה - רוז, אבא אוהב אותך, סליחה. אבל קלטתי כבר שמשהו לא בסדר" (עמ' 1480).

הנאשם אישר כי הוא היה בעבר מציל ומתנדב במד"א ולמד לבצע החייאה, אך הוא לא התנסה בכך. הוא לא מצא לנכון לבצע בה החייאה כי
"לא היה מה לעשות... כשהוצאתי אותה מהאוטו וראיתי את הידיים שלה שמוטות וראיתי את המצב שלה, בדקתי לה דופק על החזה, הקשבתי עם האוזן, בדקתי לה דופק בגרון, הילדה הייתה מתה לחלוטין, לחלוטין מתה, ללא כחל ושרק, ללא כל צל של ספק... אולי היא גם איבדה את השיווי משקל, אולי גם מכה מהדלת, אולי מהצורה שהיא נפלה, אולי גם וגם וגם וגם..." (עמ' 1481).

הוא היה בטוח שרוז מתה ואין מקום להנשים אותה כדי להציל אותה, כי
"כי זה פשוט גמר אותה, זה מה שהבנתי. כשהוצאתי אותה מהאוטו הבנתי שהילדה גמורה. זה לא שהוצאתי אותה והיה לי ספק שהיא בחיים, אפילו הקל שבקלים שהילדה בחיים. הילדה לא הייתה בחיים, באופן טוטאלי... לא, היא לא איבדה את ההכרה, הלוואי... כי כבר ירד לה דם מהאף, מהאוזן. היה לה דם על הפנים" (עמ' 1481).

25. לדברי הנאשם הוא לא זוכר אם בגדיו התלכלכו בדם וברכבו לא היו סימני דם. את הדברים שמסר בחקירת המשטרה לפיהם רוז דיממה באופן מאסיבי והוא התלכלך כאשר הרים אותה, הוא הסביר כך: "היה דם, אבל במשטרה, הם ניסו להעצים את זה יותר ממה שאני אמרתי... הם אמרו לי, זה לא יכול להיות שלא היה לה כל כך הרבה דם והיא מתה. זה מה שהם אמרו לי. אז אמרתי להם - כן, היה לה הרבה דם..." (עמ' 1482).
הוא לא זוכר מה עשה עם הבגדים שלבש באותו זמן, וזאת בניגוד לדבריו במשטרה לפיהם הכניס את הבגדים ישירות למכונת הכביסה, כדי שהנאשמת לא תבחין בדם שעל בגדיו. כאשר הוא שב הביתה הנאשמת והבנות ישנו, והנאשמת לא ראתה אותו כשנכנס, משום שהיה מאוחר.
מרגע שלקח את רוז מויויאן ועד שהגיע לבית גולדמינץ עברו בסך הכל מס' דקות לאחר שגילה שהיא אינה בחיים.

"נכנסתי לפאניקה, להלם. התחלתי להסתובב ליד האוטו, ליד הצוק, צעקתי - רוז, רוז, סליחה, סבא אוהב אותך, לא התכוונתי... הייתי מכונס בתוך עצמי, עם הילדה... מי שעובר יכול לראות, אותי ואת הילדה ואת האוטו, כן. עמדנו ליד הצוק" (עמ' 1484).
וכן
"... החזקתי אותה עלי, אני לא יודע כמה זמן, אם עברו דקות, שעות, עשרות דקות, קשה לי לאמוד את זה בזמן. הייתה לי תחושה מאד קשה, של רגעים מאד קשים, של פחד, של פאניקה, של היסטריה, של חוסר יכולת התמודדות עם מוות... הייתי בלחץ, הייתי בהיסטריה, בכיתי, צעקתי, צרחתי, הסתובבתי איתה. בדקתי אותה עוד הפעם, עוד הפעם. הבנתי שזהו. הכנסתי אותה לאוטו בחזרה... למושב... יש לי הבזק אחד שאני על כביש החוף, בין גשר דרום נתניה לוינגייט, וההבזק הבא שאני מוצא את עצמי זה אני מוצא את עצמי שנגמר לי הכביש ואני בירקון..." (עמ' 1485).

לדברי הנאשם, כשנסע מנתניה לת"א, רוז הייתה במושב האחורי של הרכב ואת הסתירה לגרסה שמסר במשטרה, לפיה כשהבחין שרוז אינה בת החיים הוא הניח אותה בתיק בתא המטען, הסביר כך:
"כי זה מה שהחוקרים דרשו ממני, שאני אגיד שהכנסתי אותה לתא המטען, כדי ליצור משהו יותר חזק. אבל זה לא נכון... כן, עשו לי חזרות... אותם לא עניין, הם רצו לקבל את התמונה שהם רוצים, לא את התמונה שרציתי להציג... זה הם דיברו ביניהם... שזה חשיבות להמשך החקירה... אני אמרתי להם - אני שמתי את הילדה במושב ולא שמתי אותה בתיק" (עמ' 1492-1490).

הוא לא אמר לעורך הדין שלו את הדבר הספציפי הזה, אבל אמר לו עד כמה החוקרים מקשים עליו בחקירות, כמה שהם לא נותנים לו להיפגש איתו, ושרוצים ממנו דברים.
הוא רצה שימצאו את רוז ובכל זאת הכניס אותה לתיק שישקע בנחל כי "חשבתי בצורה יותר אמוציונאלית. לא הייתה לי חשיבה טכנית על המהלך או משהו כזה. הייתי נרגש, הייתי נסער, הייתי נפחד, הייתי מבוהל. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך להתמודד עם המוות שלה. לא יכולתי לקבל את המוות שלה בכל דרך... ולא ידעתי מה לעשות איתה" (עמ' 1493).

הוא לא השליך את גופתה של רוז לים בנתניה ובחר לנסוע לירקון:
"כי אני נכנסתי לפחד ולבהלה ולא ידעתי... אז לא ידעתי מה לעשות עם עצמי... הלכתי לשים את הפחד שלי בירקון וזהו. איך הגעתי, איך חזרתי, אני לא יודע..." (עמ' 1496).

הנאשם הכחיש דברי חבריו, נאור בן אפרים ויוסי אוחיון לפיהם אמר להם, לפני כמה שנים, וללא קשר לאירוע, כי אם רוצים "להיפטר " ממשהו- כדאי לזרוק אותו בירקון.


באשר לחוסר התקשורת בינו לנאשמת במהלך אותן שעות, שבהן הוא שהה עם רוז, ועד שחזר לביתו אמר הנאשם:
"אני כמעט בטוח שהייתי בלי הטלפון. הלכתי אולי לסבתא ואז אולי השארתי את הטלפון שם, או שלקחתי אותו לבית אחר כך, כשהלכנו לקחת את הבגדים, אולי השארתי שם את הטלפון" (עמ' 1498).

בתשובה לטענת ב"כ המאשימה שלא ייתכן כי השליך את גופתה של רוז לירקון בשעה המוקדמת מ- 02:00 , אחרת היו אנשים מבחינים בו, אמר הנאשם שהוא לא ראה באזור אנשים בעת שהשליך את התיק למים, וגם כשהיה על הצוק בנתניה לא ראה סביבו איש, וזאת בשל המצב הנפשי שבו היה, שכן "הייתי מוקף כל כולי בילדה ולא בשום דבר אחר, בבדיקה שהיא אכן מתה, בטרגדיה, בפרנויה, בפחד, באימה..." (עמ' 1543).

26. באשר להמשך השתלשלות העניינים לאחר שובו של הנאשם מהירקון אמר הנאשם שהוא חזר לביתו בנתניה, בבית היו הבנות והנאשמת, ובתשובה לשאלה אם היו כתמי דם על חולצתו, ענה:
"אני יכול להגיד דבר אחד, שאני חזרתי הביתה ואני, אני לא זוכר מזה כלום, עד שאני קמתי בבוקר. כשקמתי בבוקר אז התחלתי 'לסבן' את מרי. זה מה שאני זוכר. היא שאלה אותי - איפה היית? אמרתי לה - אצל אמא שלי. איפה יכולתי להיות? מה עשית? אמרתי לה - כלום. היה שם דוד שלום, הילדה בסדר, הכול בסדר. ידעתי שהיא לא מתקשרת לאמא שלי ואמא שלי משתדלת גם לא להתקשר אליה. אז זה כאילו היה הדבר היחיד שכאילו, איך אומרים, כיסה עלי באותו ערב. לא היה משהו אחר".
וכן
"אמרתי לה היא אצל אמא, אמרתי לה שאני מתכנן לרשום אותה לבית ספר הצרפתי, שסידרתי לה מקום, שאני אסדר לה מקום" (עמ' 1500).

הנאשם התייחס לגרסה שמסר במשטרה בימים הראשונים לחקירתו בקשר למעורבותה של מארי, ואמר שביום הראשון שנעצר אמר לחוקריו שהילדה מתה והוא מסתיר את זה מאמא שלה ומהסבתות, למרות שאמר לנאשמת שהייתה תאונה כי חשב שאם הוא מסבך אותה זה יעזור לו איכשהו לצאת "בהנחה" מהסיפור.

לדבריו, "אני, כל כך רעדתי ופחדתי שלא ידעתי איך להתמודד עדיין עם היכולות שאני צריך לבוא ולהגיד לה באופן טוטאלי שהיא מתה". הוא לא אמר לחוקרים שאמר לנאשמת שהייתה תאונה כי "הם קיוו כל הזמן שהיא בחיים, מהרגע הראשון".

בהתייחס להסדר עם ויויאן הנאשם הבהיר כי ויויאן ביקשה ממנו שתימצא לרוז מסגרת חינוכית, אבל זה לא היה תנאי להמשך הישארותה אצלה, שכן "גם אם הייתה בעיה, היא לא הייתה מתנגדת לזה שהיא תשהה אצלה. היא הייתה מוחה, אבל לא הייתה מגרשת אותי ואת הילדה מהבית..." (עמ' 1506).

27. לדברי הנאשם לא הייתה בעיה שרוז תתגורר בביתם, ביחד עם הנאשמת ובנותיהן הקטנות, ואם הייתה אז היא הייתה מזערית, אך לרוז עצמה היה קושי בהסתגלות והיא עשתה צרכיה בכל מקום בבית. הוא שוחח על זה עם הנאשמת ואמר לה שהוא רוצה קודם כל למצוא פתרון לבעיה של הצרכים שלה, הוא ינסה להשאיר אותה אצל אמו, שעבדה עם ילדים עם צרכים מיוחדים ותוכל לפתור את הבעיה של רוז.
בתשובה לשאלה אם הוא שמע את הנאשמת אומרת כי היא לא יכולה לשאת עוד את נוכחותה של רוז, היא לא יכולה להתמודד איתה ואם רוז תהיה - היא (הנאשמת - א.ט.) תמות, השיב הנאשם שהוא לא שמע את הדברים נאמרים "באופן כה נחרץ" (עמ' 1507).
28. ב"כ המאשימה הפנתה את הנאשם למכתב ת/63ב' שכתבה לו הנאשמת, לפיו הפתרון יהיה שרוז תלך, והנאשם הגיב:
"אני בחור דומיננטי... אז אם היא אמרה או לא אמרה, אני לא זוכר שהיא אמרה לי כזה דבר. וגם אם היא אמרה, הוא בטח עבר לידי... מה זה מעניין אותי מה שהיא אמרה או לא אמרה? ... במקרה היא אמרה ואני החלטתי אני ראיתי שיש איזו שהיא בעיה עם הילדה, לגבי הצרכים שלה. אז אמרתי שהפיתרון הוא סבתא רבא ויויאן... בלי שום קשר לזה שמרי אמרה או לזה שמרי לא אמרה".

לדבריו הוא לא קרא את המכתבים שכתבה הנאשמת, ולפיכך לא יכול היה להגיב לכתוב בהם. היא אמנם שאלה אותו מידי פעם האם הוא קרא את מכתביה, והוא השיב לה לעיתים בחיוב ולעיתים בשלילה. לפעמים היא דרשה ממנו להתייחס אליהם והוא היה דוחה אותה. הנאשמת כתבה מכתבים כי היא אוהבת לכתוב מכתבים, היא צפתה שהוא יקרא אותם אך הוא עבד שעות רבות ביום ולכן הוא לא היה בבית ימים שלמים ולא התייחס למכתבים שהשאירה לו.
לדברי הנאשם הוא לא קרא את המכתב ת/111, שבו מופיעות דרישות של הנאשמת ממנו, וכשנאמר לו שעל המכתב מתנוססת חתימה שלו בעברית ואנגלית והמילה agree אמר הנאשם שהוא לא זוכר אם זו חתימה שלו, ואם חתם, זה לא אומר שקרא אותו שכן "אני הרי לא קורא את המכתבים שלה". אם הוא כתב על המכתב שהוא מסכים זה "אולי כדי ללכת לישון, אז חתמתי. בסדר? מסכים אולי כדי שתעזוב אותי בשקט, אז חתמתי... אני לא חושב שחתמתי. אבל גם אם חתמתי וכתבתי גם כן agree, אז זה לא בטוח שאני קראתי את המכתב. יכול להיות שכתבתי agree וחתמתי, רק כדי להגיד לה בסדר..." (עמ' 1511-1512).
ב"כ המאשימה הפנתה לעימות בין הנאשמים במשטרה (ת/2), שבו הנאשמת סיפרה לו שהמשטרה מצאה ולקחה את המכתבים, והוא עודד אותה שזה טוב, כי הם יקראו שם שהוא היה אלים כלפיה, ובתשובה לשאלה כיצד הוא ידע שכתוב בהם שהוא אלים כלפיה, השיב הנאשם "אולי היא אמרה לי משהו בקו כללי באחת השיחות שלנו", אך הוא לא אמר לה שלא קרא אותם כי לא רצה להעליב אותה.

29. הנאשם אישר שהוא פרט את כל חסכונותיו על מנת להביא את רוז לארץ, שכן מעבר לכרטיסי הטיסה, היה עליהם שלם לעו"ד בצרפת כדי שתנהל את תיק הגירושין של הנאשמת ואת ההסכם בין בן לנאשמת לגבי הבאת רוז ארצה.
בהמשך חקירתו הנאשם טען שהיו הרבה אנשים שאהבו את רוז, אבל הוא אהב אותה יותר מכל, ונשא רק תמונה שלה בארנקו "כי רוז היא הבן אדם הכי יקר לי בעולם והכי חשוב לי.. יותר מכולם, יותר מהכול... אני משוגע על רוז. תמיד הייתי משוגע עליה... ותמיד הבטחתי לעצמי ולה שאני אעשה את הכי טוב בשבילה... ושאני אמצא בשבילה את הפיתרון הכי טוב. וקרתה תאונה, ותאונה יכולה לקרות, לכל אחד" (עמ' 1525).

29. באשר לביקור במשרד הפנים בבוקר המעצר - הסביר הנאשם שהוא הלך לשם כדי לרשום את הבנות ג. ול. בתעודת הזהות שלו בעקבות תשובות של בדיקת האבהות והחלטת בית המשפט שקיבל אותו יום. הוא לא יכול היה לרשום את רוז אך בדק אפשרות להפוך לאפוטרופוס שלה. באותו בוקר הנאשמת מסרה במשרד הפנים את תמונות הפספורט של הבנות פרט לרוז כדי לרשום אותן בדרכון, ולכן היה צורך בתמונות הפספורט. הם לא הוציאו דרכונים באותו יום ולא זכור לו אם הגישו בקשה להוצאת דרכונים.
לאחר מכן נזכר הנאשם שלא ניתן היה להוציא לבנות דרכונים במשרד הפנים, מאחר והן רשומות כאזרחיות צרפתיות. הנאשם הסביר כי באותה תקופה הנאשמת רצתה ללכת ממנו עם הילדות, והוא אמר לה שלפחות תישאר האפשרות שלילדות יהיה תמיד קשר עם האבא שלהם כי בצרפת עושים ספר משפחה לא על ידי בדיקת אבהות, אלא על ידי הצהרה בפני
משרד הפנים, ובתעודת זהות הוא יופיע כאבא של הילדות (עמ' 1582-1581).
30. הנאשם שב ונשאל אודות היום שבו הוא לקח את רוז מאמו ואמר שהוא אינו זוכר את היום המדויק. את הפסקת התקשורת הטלפונית בינו לאמו לאחר יום 12.5.08 הוא הסביר בגלל הריב שהיה לו עם אמא שלו, ויכול להיות שאמר לה לא להתקשר או שלא התקשר אליה בגלל שלא דיברה יפה לנאשמת.
בתגובה לטענה שישנן עדויות לפיהן הוא לקח את רוז ב- 12. במאי, אמר הנאשם:
"אבל אני גם החזרתי אותה אחרי 12 למאי. וגם החזרתי עוד הפעם ועוד פעם הבאתי ועוד פעם לקחתי...".

לדבריו הוא הביא את רוז לאימו מתי שזה נראה לו נוח, מבלי להתקשר אליה, שכן היא או ילדות של אחיותיו או דודו שלום תמיד היו בבית.
"אז יכול להיות שזה היה אותו יום, אבל אני לא אוכל להתחייב עליו. יכול להיות שהיו עוד פעמים אחר כך שגם כן אמא באה... אני מבין למה את מתכוונת וזה נכון מאד, כי צריכה כאמור להיות תקשורת. אבל אני לא יכול לקבל את זה עדיין במאת האחוזים... אני גם אמרתי פה שהיו פעמים, בלי תקשורת, שאמא הייתה באה אלינו לקחת את הילדה ושאני הייתי מביא את הילדה לאמא שלי... כי אני חסמתי אותה מלהתקשר בגלל ביטויים לא הולמים כלפי מרי... היא לא התקשרה אלי לא לטלפון ולא לפלאפון, ולפלאפון במיוחד הייתי מדגיש בפני
ה לא להתקשר כי זה מעיר את הילדות משינה... אני לא צריך להתקשר. היא גרה שניים שלושה בניינים ממני..." (עמ' 1533-1534).

31. הנאשם הכחיש שהמשיך בחיפושיו אחר מוסד עבור רוז גם לאחר מותה.
אם הוא התקשר למוסד כדי למצוא לה פתרון היא הייתה עדיין חיה, ואם לפי הרישומים הוא נפגש עם אברהם סעדה בימים 6/6 ו- 10/6, רוז היתה עדיין חיה. הוא היה אצל סעדה פעמיים ולפחות באחת הפעמים רוז הייתה איתו.
הוא לא פנה למוסדות השונים בדרך הרגילה - קרי, דרך לשכת הרווחה, כי משרדי הרווחה היו באותה עת בשביתה, הוא ניסה לפנות אליהם כמה פעמים אך לא היה מענה (עמ' 1505). מאחר והוא עשה נסיונות כאלה עוד בחודש יוני אמר הנאשם שרוז הייתה בחלק מהזמן אצל אימו, גם לאחר 12.5, אך לא במשך שבועות רצופים (עמ' 1535).

32. לדברי הנאשם הנאשמת שאלה אותו איפה רוז, והוא אמר לה שהיא אצל אמא שלו, ושמצא לה סידור בבית ספר הצרפתי (עמ' 1536, 1542). הנאשם הכחיש את טענת הנאשמת כי בטרם הוא לקח את רוז בפעם האחרונה, אמר לנאשמת שבכוונתו לקחת אותה לבית ספר צרפתי, ושיותר היא לא תחזור הביתה והיא לא תראה אותה יותר לעולם.
לדברי הנאשם מספר ימים לאחר התאונה הוא עדכן את הנאשמת בקרות התאונה, ותגובתה הייתה התמוטטות והסתגרות באמבטיה. היא ביקשה ממנו לעזוב את הבית ולרכוש עבורה כרטיס טיסה לצרפת, אך היא נשארה בארץ כי "... סיבנתי אותה, אמרתי לה שאני קצר בכסף, שאני הולך לעבוד והלכתי לעבוד אצל חבר, ושאני, ברגע שיהיה לי קצת כסף אז אני אקנה לה כרטיסים, לה ולילדות... היא לא השלימה עם זה... אבל בגלל שאין לה שפה ואין לה כלום, היא לא רצתה לעשות שום דבר בארץ" (עמ' 1537), וכן "היא לא קיבלה את זה. מה שאני אמרתי לה זה שהייתה תאונה וזהו. ואמרתי לה שהילדה בסדר, היא בבית ספר הצרפתי".
לדבריו:
"אמרתי לה - המצב שלה לא טוב, אבל אל תדאגי, מטפלים בה והכול בסדר. אני אקח אותך שבוע הבא, ביום שבת. כאילו 'סיבנתי' אותה, משכתי זמן. לא רציתי להגיד לה מה קרה בדיוק בדיוק... זה עוד לפני התאונה. סיפרתי לה שהיא בבית ספר הצרפתי, שסידרתי לה מקום ושהכול בסדר ושלא תדאג. ואחר כך אמרתי לה, אחרי תקופה מסוימת, שקרתה לילדה תאונה. ואז היא רצתה לנסוע לבית ספר הצרפתי, כי היא הניחה שקרתה לה תאונה בבית ספר הצרפתי... אני סיפרתי לה. אמרתי לה שהיא לא בחיים, אבל היא לא קיבלה את זה, היא לא האמינה. היא לא האמינה לזה... לא. קודם כל, אחרי שרוז, שקרתה לי איתה את התאונה, אז אני אמרתי לה שהיא בבית ספר הצרפתי. לא אמרתי לה שקרתה לי איתה ישר תאונה... אמרתי לה שהיא אצל אמא שלי, אחרי זה שהיא בבית ספר הצרפתי. אמרתי לה ככה, ככה, 'סיבנתי' אותה. העיקר בשביל להרחיק אותה מהעניין. באיזה שהוא שלב מסוים כבר ראיתי שכבר אין לי לאן לברוח וה-1 לספטמבר מתקרב ואני צריך לתת לה תשובות, כאילו הילדה צריכה ללכת לבית ספר. איפה היא הולכת? מה היא הולכת? מה עושים איתה? זרקתי לה - הבית ספר הצרפתי. כאילו מאמא שלי לבית ספר הצרפתי. עכשיו, באיזה שהוא שלב היא גם כן התחילה להרגיש שמשהו לא בסדר. היא לא שמה את האצבע על הנקודה, אבל היא הרגישה שמשהו לא בסדר בתשובות שלי. אז היא אמרה לי - אולי תלך תביא אותה מאמא שלך. אולי תלך תביא אותה מהבית ספר הצרפתי. אולי ניסע לשם, נתרשם מהבית ספר, נראה איך הבית ספר, נראה את הפינת משחקים, נראה את האולם, נראה את הגינה. ואז באיזה שהוא שלב אמרתי לה - מרי, קרתה לי תאונה עם הילדה... והיא לא בחיים. אז היא התעלפה על המקום... היא התעוררה אחרי כמה זמן, לא יודע, אחרי חצי שעה, שעה, היא הלכה למקלחת, היא הסתגרה שם. היא הסתגרה שם כמה שעות. אני נשארתי עם הילדות... היא רצתה לדעת. אמרה לי - תגיד לי, זה אמיתי? זה נכון מה שאמרת? אמרתי לה - לא, זה רק תאונה, הכול בסדר. אל תדאגי. יהיה בסדר. מטפלים בה, הכול בסדר... היא לא קיבלה את זה שהיא לא בחיים. היא לא קיבלה את זה. היא אמרה - מה פתאום היא לא בחיים? אני לא מקבלת את זה. תגיד לי איפה הילדה, אני רוצה לראות אותה עכשיו. אז ניסיתי להרגיע אותה, לא רציתי שהיא תתעלף עוד הפעם, תעשה לי סקנדל, צעקות, תעיף אותי. אמרתי לה - היא בסדר, היא בסדר, אל תדאגי, מטפלים בה. ניסיתי למתן את הווליום של המכה... היא לא קיבלה את זה. היא התחילה לצעוק, לצרוח, היא התחילה לעשות לי בלגאן. אמרה לי - אני רוצה שתביא לי את הילדה עכשיו. תיקח אותי, תצא מהבית, לא יודע. התחילה להתקשר לאמא שלה, לבטי, לא יודע מה היא עשתה... אני יצאתי מהבית. אמרתי לה - אל תדאגי, אני הולך לבדוק מה קורה ואני אחזור. נעלמתי לחצי יום, חזרתי, הרגעתי אותה... היא אמרה לי ישר - אני רוצה שתקנה לי כרטיסים, לי ולילדות... אני רוצה לנסוע למשפחה, שישמרו עלי, שיגנו עלי ממך. אני לא יודעת מה קרה, מה לא קרה, שהם יבררו בשבילי מה קרה בדיוק... היא ידעה שהיה אירוע שהילדה נפגעה בו ושכנראה שהיא מתה. זה מה שהיא הבינה... לא ירדתי איתה לפרטים... היא ניסתה מאד לרדת. אני לא, התחמקתי ממנה כל הזמן... אבל אני חושב שהיא אספה את כל הכוחות שלה כדי לקחת את עצמה ואת הילדות ממני כמה שיותר רחוק, כדי שהיא והילדות יכולות יהיו להיות מוגנות מפני... ובסביבה של הבית היא לא, היא כבר לא הרגישה בטוחה" (עמ' 1541-1536).

במשך אותה תקופה שבה רוז לא נראתה בקרב בני המשפחה, הוא סיפר להם כמה גרסאות ביחס למקום המצאה של רוז (היא בקייטנה של ה'פרנסאווים', היא אצל אמא שלו, היא בגן וכד'), אך הנאשמת לא הבינה מה אמר להם.
הוא סיפר לכל אחד ממקורביו "כי כל אחד שאל אותי משהו שקשור איכשהו קרוב אליו, אז אני לא רציתי שאיכשהו זה, שהם ירגישו בתשובה איך שאני עונה, לא בתוכן אלא באיך שאני עונה, שמשהו לא בסדר. אז כשהם שאלו אותי משהו, אז אמרתי - כן, כן, היא שם". הוא חשש שהנאשמת תדבר עם אמו ותגלה שרוז לא אצלה, אך עם זאת, בחר שלא לשתף את אמו בתאונה שהתרחשה.


הנאשמת לא הייתה בבית כשהוא ארז את התיק של רוז, אותו שלף אקראית וארז בתוך 5 דקות. הנאשמת ידעה שארז את התיק כי אם הוא היה לוקח את רוז לסבתא או לאן שהוא והיא (הנאשמת - א.ט.) לא סידרה לה תיק, אז בטוח שהוא סידר לה תיק "אין מצב כזה שהילדה יוצאת ולא מסדרים לה תיק" (עמ' 1556).
הוא אמר לנאשמת שרוז תהיה בבית ספר צרפתי כדי לנסות להרגיע אותה, שהוא מוצא סידור טוב לילדה, שהיא תהיה במקום טוב ומוגן ולא סתם אצל סבתא או בבית כל הזמן. הוא לא רצה להרגיע את הנאשמת כדי שלא תהיה עצבנית אם היא אצל הסבתא או בבית ספר הצרפתי, אלא מהבחינה הזאת שיש לו תוכנית טובה בשביל הילדה "שאם לא בית ספר צרפתי אז אחרי זה גן ילדים בכפר נטר. ואם לא יסתדר, אז אחרי סוכות נשלח אותה לבטי. זו הייתה התוכנית. להרגיע אותה שיש משהו מסודר בשביל הילדה" (עמ' 1558).

33. באשר לדבריו בעימות עם הנאשמת בקשר למכתבים, אמר הנאשם שהוא חשב שזה יעזור לו ושזה טוב שמצאו את המכתבים שהנאשמת כתבה לו, כי קיווה שימצאו במכתבים, למרות שלא קרא אותם, שאולי היא כתבה גם על כמה שהוא אוהב את רוז ושאכפת לו ממנה. הוא לא קרא אף פעם אף מכתב שלה, אך בקווים כלליים הוא ידע שבמכתבים שלה היא כותבת על הרבה דברים וקיווה שאולי בין הדברים האלה היא גם כתבה משהו טוב לזכותו בהקשר של רוז. הוא מצא לנכון להזהיר את הנאשמת בדבר הקלטה וצילום של חדר החקירות "כי היא נמצאת בתחנת משטרה אולי, שאולי היא תגיד משהו שעלול לפגוע בה או בילדות, או בי במיוחד" (עמ' 1556).

34. הנאשם טוען כי כבר בתחילה הוא טען בפני
השוטרים כי רוז לא בחיים, ושקרתה תאונה, אך יחד עם זאת הוא הלך עם השוטרים לכל מיני מקומות לחפש כביכול את רוז.
"כי הם אמרו לי - תשמע, הסבתא והשכנים אומרים שהיא הייתה בגן פה עם הסבתא והייתה איתך בגן פה וראו אתכם ראו וראו אתכם שם, בוא תראה לנו את המקומות, איפה היא מתה. כי אני עוד לא אמרתי להם עוד איפה. זה היה ממש בהתחלה" (עמ' 1547) .

השוטר הראשון שהגיע אליהם, רפי, שמע לראשונה את הגרסה לפיה קרתה לו תאונה עם רוז והיא מתה, אלא שהוא לא מסר לו פרטים נוספים כגון מקום קבורתה. הנאשם הכחיש שהוא גיבש את הגרסה אודות הסטירה שסטר לרוז בעת שהיו ברכב, שהביאה למותה, רק כשבוע לאחר מעצרו. אמנם במהלך השחזור הראשון בירקון, בליל ה- 12.8, הוא לא מסר את הגרסה המלאה אך כשנחקר ביום 18.8 הוא נתן הצהרה מסודרת, שם תאר את כל השתלשלות העניינים מהתחלה ועד הסוף, כשהפעם הוא לא היה תחת לחץ והשוטרים אמרו לו להגיד שרוז בחיים כדי שיהיה להם סיכוי למצוא אותה, שכן אולי היא לא בתוך התיק.

הנאשם אישר כי לאחר שהוא נעצר הוא ביקש מהנאשמת להתקשר לחברו, ליאור מסלוואי, ולהגיד לו שהוא בלחץ, בבעיה, ולבקש ממנו שיבוא עם הילדה. היא שאלה אותו, אבל הוא הלחיץ אותה ואמר שהיא תגיד לו "שדחוף יעשה", הסביר לה איך אומרים את זה בעברית, וככה גם אמר לאחותו (עמ' 1535).
הוא אמר לנאשמת במהלך העימות שאין לה מה לדאוג, ואמר לשוטרים שהיא לא יודעת כלום, שהוא הדומיננטי והוא זה שמקבל החלטות בבית "... כדי לחדד לה שבאמת אני זה שלוקח החלטות..." (עמ' 1563-1562).
הנאשמת לא פנתה אליו ולא אמרה לו בעימות שהיא אכן יודעת אודות התאונה, או שידוע היה לה שהוא לקח את רוז לבית הספר הצרפתי משום שעודכנה על ידו שהחדר מצולם. היה בדברים שאמר לנאשמת בעימות לפיהם הוא לוקח את האחריות עליו, כדי לסייע לו לספר לחוקריו את האמת, אך חרף זאת הוא המשיך ומסר גרסאות שונות גם לאחר מכן, ולא סיפר במשך ימים אודות אירוע הסטירה והנסיעה לירקון כי היה בקושי רב עם עצמו, עם הנאשמת ועם שתי בנותיו.
בהמשך חקירתו הנאשם התבקש להסביר כיצד גרסתו לפיה לא רצה לחשוף בפני
הנאשמת את האמת, כעילה להסתרת הגרסה האמיתית שלו בחקירת המשטרה, עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא סיפר לה עוד בטרם המעצר אודות התאונה, והסביר כי "מרי ידעה שהיה אירוע, אבל היא לא ידעה את מהות האירוע, איך התנהל האירוע, מה קרה באירוע, מה עשיתי עם הילדה. את זה היא לא ידעה. מזה אני פחדתי... אני סיפרתי את הכמה גרסאות... זה גם בגלל מרי וגם בגלל החקירות הקשות שעברתי במשטרת נתניה..." (עמ' 1566).

36. לדברי הנאשם הוא מסר בחקירתו שגם אמו מעורבת בגלל לחץ שהופעל עליו בחקירות ובגלל שרפ"ק רויטל אלמוג אמרה לו שהיא מבינה שאמו היא חלק מהסיפור ואם ברצונו להביא לשחרורה של הנאשמת והבנות עליו לספר על אמו. הוא הסיק שהחוקרים לא ימצאו דבר אצל אמו ואז היא תשוחרר, וכשראה שלא עוזר לו שום דבר הוא סיפר להם על מה שבאמת קרה.
הוא אמר לאמו כי היא יודעת איפה רוז והיא לקחה אותה כי בהתחלה, גם כשנעצר וגם עם רויטל והחוקרים, הוא ניסה לעשות את הכול על פי רצונם ובקשתם כדי לשחרר את הנאשמת ובנותיו.
לדבריו גם לאחר ה- 18.8, הוא שב וחזר בחקירות בימים 25.8 ו- 29.8 לגרסאות אחרות, בהן גם גרסאות הכוללות את מעורבותה של ויויאן או את הימצאותה של רוז בבית הספר הצרפתי (25.8, 29.8) וגם ביום מציאת הגופה, 11 בספטמבר, אמר שנתן את רוז לויויאן ואף העלה אפשרות שרוז תימצא בצרפת כי "... היה להם (לחוקרים - א.ט.) קשה מאד עם העובדה שהם לא מצליחים למצוא את הילדה בירקון... הם היו באים אלי מתוסכלים כל פעם... הרבה שוטרים היו מדברים איתי... ובאים בלשים וחוקרים וחוקרים מפורסמים, ויושבים ואומרים לך - תשמע, אנחנו רוצים תשובה. אולי היא בחיים בכל זאת והיא לא בירקון, כי הם לא מצליחים למצוא אותה... כשנתתי להם את התשובה האחת הם לא קיבלו אותה... ב- 25 לחודש הפעילו עלי לחצים, או של חוסר שינה, או שכבול הרבה מאד... לא ישן בתא המעצר, ישן ממש על הרצפה, כבול ידיים ורגליים. אז אני, רק לקבל קצת שקט אמרתי להם - בסדר, אני מקבל את הגרסה שלכם. רק שיניחו לי קצת... העיקר שיהיה לי איזה שהוא מרווח זמן שאני אוכל לנשום עם עצמי קצת" (עמ' 1573).

37. הנאשם הכחיש שהגרסה לפיה הוא סטר לרוז ברכב ומזה היא מתה, היא גרסה שהגיעה אליו תוך כדי החקירה, אחרי שכל מיני דברים אחרים שאמר לא הסתדרו, ושהחוקרים הובילו אותו אליה, וטען שמדובר בגרסה שהייתה קיימת תמיד, וזו האמת הבלעדית. כך גם שלל הנאשם את הטענה לפיה הסיפור אודות הסטירה ברכב הוא מופרך, שנמסר על ידו כסיפור כיסוי על מנת להרחיק את הנאשמת מהעבירה המיוחסת לה (עמ' 1574).
לדברי הנאשם, בין ה- 12 במאי ועד לפחות 10 ביוני, רוז הייתה גם אצל הסבתא וגם מדי פעם בביתם, ובתגובה לטענה כי רוז נלקחה על ידו ב- 12.5, ולא הוחזרה לאמו אלא שהתה בביתם עד אשר אפסה התקווה שלהם למצוא לה פתרון שירחיק אותה מהבית, ואז רצחו אותה, השיב:
"... קודם כל, לא אפסה תקווה ולא שהיה משהו שצריך להפוך את התקווה לאפס. זה לא שהיה משהו שאי אפשר לסדר לה בשום תנאי ובשום מחיר מקום... זה לא משהו משותף, זה החלטה שלי, בלעדית, יחידה. אני ראיתי עם עצמי לנכון שבמידה ואני לא אצליח למצוא לרוז סידור בארץ, אני החלטתי עם עצמי שאחרי חול המועד סוכות, זאת אומרת שהיא תישאר איתנו את סוף החגים, זאת אומרת שהיא תתחיל את הגן ב- 1 לספטמבר, ואם אני אראה שגם אז היא לא משתלבת בגני גלית וממש גם לגננת יש איתה בעיות כי היא עושה את הצרכים בכל מקום, אז אמרתי, אני אלך על האופציה של ההסכם מרי-בטי. אני היום בדיעבד לאחור מצטער שלא הסמכתי להסכם הזה עוד באפריל או במאי. אבל, לא היה משהו שאפסה תקווה. תמיד יש אפשרויות" (עמ' 1575).
38. לדברי הנאשם זמן מה לאחר השלכת הגופה הוא שב לירקון ושקל להתאבד, וזאת בניגוד לשלילת הטענה בחקירותיו ת/14. בחקירה הבאה שלו, ת/15, הוא אישר ששב לירקון והסביר שבכוונתו היה להצטרף לרוז, להתאבד, אך לא מדובר בגרסה שמסר בגלל איכון מכשיר הטלפון שלו אלא בגלל שנזכר בכך.
הנאשם הכחיש את טענת ב"כ המאשימה שהמועד שבו אוכן בירקון, ביום 30.6, הוא המועד שבו הושלכה גופתה של רוז לירקון. לדבריו, בזמן האירוע הוא היה בלי מכשיר פלאפון, וחלפו שבוע או שבועיים מאז המקרה ועד שחזר לירקון. הנאשמת התקשרה אליו מספר פעמים באותו לילה בו חזר לירקון כי היא הבחינה כנראה שהוא לא שב הביתה, ולכן רצתה לברר את מעשיו ומיקומו לאחר שאמר לה שהוא יצא לבלות עם חברים.
את השיחה, שנמשכה 12 דקות, הסביר הנאשם כך:
"גבר ואישה לא מדברים רק 12 דקות, אני אצל חברים, מה שלומך? איך את מרגישה? מה את לובשת? מה אני לובש? כל מיני דברים שבינו לבינה. אני מנסה להרגיע אותה" (עמ' 1578).
הוא לא בטוח שביום האירוע היה לו מכשיר טלפון נייד, שכן אם היתה לו שיחת טלפון מהנאשמת או משהו כזה, יכול להיות שזה היה מעיר אותו ומשנה את כל המצב שלו עם הילדה (עמ' 1579).

הוא לקח איתו מכשיר פלאפון כאשר נסע על מנת להתאבד, בעוד שביום ה"תאונה" לא היה עמו הפלאפון למרות שהיום התחיל והיה אמור להסתיים, כיום שגרתי כי "באותו לילה לא תכננתי שאני הולך להתאבד. פשוט יצאתי מהבית, כי רציתי להיות לבד עם עצמי. ואז החלטתי לנסוע מנתניה לתל אביב, לירקון. זהו. וגם כשהגעתי לשם לא חשבתי על להתאבד, זה רק כשהייתי שם" (עמ' 1579).

39. בסוף חקירתו הנגדית התייחס הנאשם לכך שהם החלו להשתתף בהגרלות "גרין קארד" החל מחודש יוני, בסכומים הולכים וגדלים של 1,400 ₪ לכל אחד מהם. הנאשם טען שלא מדובר ב"כסף גדול", בעיקר לא עבור מי שזוכה ב"גרין קארד", ואמר שלא היה מדובר בתוכנית להגר באופן מיידי אלא בניסיון לפתוח אופציה כזו בעתיד וגם רוז הייתה חלק מתוכנית זו שכן היא הייתה רשומה בדרכון של הנאשמת.
טענות המאשימה בעניין הנאשם

1. הנאשמים מאסו ברוז ועשו מאמצים למצוא פתרון שיגרום להוצאתה מהבית במיוחד לאחר שאימו של הנאשם סירבה לטפל בה לבדה, כאשר באותו זמן תכננו הנאשמים להגר לארה"ב ללא רוז.

2. העובדה שהנאשם הכניס את רוז לתיק נסיעות ששימש את הנאשמים לנסיעות ארוכות בלבד ושלא הייתה הצדקה להשתמש בו להשליך אותה בתוכו לירקון שוללת כל טענה של מקריות והעדר תכנון.

3. טענת הנאשם בהודאותיו ובעדותו לפיה בעקבות המכה שנתן לרוז ירד לה דם מהאף והאוזניים נסתרה בחוות דעת הרופאים המשפטיים מטעם המאשימה ת/84 ות/84 א' לפיהן, תופעה של דימום מהאוזניים ללא שבר בגולגולת (שלא נמצא אצל רוז) היא נדירה ובכך שברכב של הנאשם ועל בגדיו לא נמצאו סימני דם.

4. הנאשם השליך את רוז לירקון ביום 30.6.08 והיא שהתה בבית הנאשמים מאז שהנאשם לקח אותה מבית אימו ביום 12.5.08.

5. הנאשם מסר גרסאות מתחלפות במהלך חקירתו (גרסה לפיה רוז חיה, גרסה לפיה השליך את רוז חיה לירקון, גרסה לפיה אימו גרמה למות רוז וגרסת "המכה ברכב") על מנת להרחיק את הנאשמת מרצח רוז.

6. יש להעדיף את הגרסה שמסר הנאשם בחקירתו כפי שתומללה בתמליל ת/4 ד' לפיה הוא השליך את רוז לים כשהיא בחיים שכן חזקה עליו שלא יפליל עצמו ברצח אם גרם למותה של רוז בשוגג ולאור החורים בגרסתו לפיה גרם למותה בשוגג.
7. אין בחומר הראיות תמיכה לגרסת "המכה ברכב" שהופרכה בכך שלא נמצאו כתמי דם ברכבו של המנוח ועל בגדיו, ובכך שהנאשם הגיב בשיווין נפש לדברי הנאשמת בעימות לפיהם רכבו נתפס ע"י המשטרה, דברים שמלמדים על כך שרוז לא מתה ברכב.
גרסת "המכה ברכב" לוקה בחוסר הגיון פנימי, הנאשם סתר עצמו בקשר לנסיבות הכאתה של רוז, לנימוק להכאתה והעלה במספר הזדמנויות את האפשרות שרוז נחנקה, ולמעשיו בבגדיו המגואלים בדמה של רוז.

8. עדות הנאשם רצופה סתירות, פרכות, תמיהות ושקרים גלויים בקשר לצורך במציאת פתרון לרוז, למכה שנתן לרוז ברכב, להטמנת גופתה של רוז בתיק ולהגעתו לירקון בליל ה- 30.6.08.

9. יש להרשיע את הנאשמים כמבצעים בצוותא של רצח רוז לפי הראיות הנסיבתיות כשתרחיש הרצח לא ידוע.

טענות ב"כ הנאשם

1. לנאשם לא היה מניע לגרום למותה של רוז שכן הנאשמים נאבקו על הבאתה לארץ, הוא התנהג אליה כאילו היתה בתו ולא התייחס אליה כאל בת חורגת.

2. לא ניתן לבסס את המניע של הנאשם לגרימת מותה של רוז על מכתבים שכתבה הנאשמת בקשר אליה שכן הוא לא קרא את המכתבים ואין כל ראיה שידע את תוכנם.

3. אימו של הנאשם לא הציבה בפני
ו אולטימאטום המקשר להמשך הטיפול שלה ברוז ולא היה לו מניע לרצוח את מי שנלחם להביא אותה ארצה ודאג שיהיה לה בית חם ולא סביר שהעדיף לגרום למותה על פני האפשרות שתחיה בצרפת.

4. המאשימה לא הצביעה על זירת הרצח, על היום בו רוז מתה ועל סיבת מותה, שהיה תאונה טרגית.
אין להסתמך על דברי הנאשם שהטביע את רוז כשהיא חיה שכן הדברים נאמרו בתחילת החקירה, מבלי שהנאשם הוזהר שהוא חשוד ברצח וכאשר מפקד התחנה הבטיח לשחרר את הנאשמת ואין להודאה זו כל תימוכין בחומר הראיות.

5. לא ניתן לקבוע את מועד לקיחתה של רוז ע"י הנאשם מבית אימו ומועד מותה שכן האם לא היתה בטוחה בתאריך 12.5.08, רוז נראתה במחיצת האם ויויאן ע"י השכנים ביום 15.6.08 ועפ"י עדויותיהם של עו"ד מירב כהן ואברהם סעדה הנאשם ניסה למצוא סידור לרוז לאחר אותו מועד.
חקירות הנאשמת במשטרה

1. החוקר הראשון שחקר את הנאשמת היה יהודה להט וחקירתו ביום 12.8.08 הוקלטה ותומללה בתמליל ת/3 ב' החל מעמ' 95 (ראה ההודעה ת/41).
בפתח חקירתה אמרה הנאשמת שהיא לא יודעת היכן רוז, הנאשם לא אמר לה איפה רוז והיא לא רוצה לדעת (עמ' 96). היא אכן אוהבת את רוז אבל מכיוון שרצתה שהיא תהיה שמחה, היא הבינה שעדיף שהיא לא תישאר איתם. אין הגיון שהנאשם יעשה משהו רע לרוז, לאחר שהם השקיעו הרבה כסף בהבאתה לארץ. היא סמכה על הנאשם ולכן האמינה לו כשאמר לה שרוז בסדר ולא רצתה ללכת לראות את המקום שבו רוז נמצאת (עמ' 113).
בתשובה לשאלה מדוע לא עניין אותה היכן נמצאת רוז, השיבה "אני לא מכירה אותה.. ואם תבוא ו... ותשאלי... כמה ילדות יש לי? אני אומרת שיש לי שתיים... אני לא מכירה אותה" (עמ' 99).
לדברי הנאשמת לא היה טוב שרוז התגוררה איתם "כי היא לא שמחה.. והיא היסטרית כזה, כל הזמן עושה בלאגן ומרביצה.. מרביצה את הילדות הקטנות, ולא טובה.. ואין כבוד" (עמ' 104).
בתשובה לשאלה האם רוז חיה או מתה, השיבה "אני מקווה שהיא חיה, ואני מקווה שהיא בסדר", ובתגובה לתמיהת החוקר על שאינה יודעת היכן רוז ועל כך שהיא לא בררה היכן היא השיבה "זה אובליגיישן לאהוב את הילדים שלנו?" (עמ' 114).
החוקר הדגיש בפני
הנאשמת שהיא אמא של רוז ומשכך היא בעלת האחריות עליה והנאשמת השיבה "גם אני בן אדם. ויותר מזה, אני אמא, ואמא לשתי בנות" (עמ' 114).
הנאשמת אישרה שהם היו בחב"ד כדי לנסות ולשלב את רוז במסגרת שם. הנאשם ערך את כל הבירורים, מפני שהיא לא רצתה לעשות את זה, והיא הבינה שלא ניתן יהיה לקלוט אותה בחב"ד מפני שהיא לא יהודיה. הם פנו לפסיכולוגית איריס בר און, שהסבירה להם שעדיף שרוז לא תישאר איתם. היא רצתה לשלוח את רוז לבטי, אמא של בן, אך הנאשם התנגד לכך, ואמר לה שיש לו משהו, בית ספר צרפתי. היא הסכימה שכן כבר כמה חודשים הם דיברו "שהיא תהיה במקום אחר, שהיא תהיה שמחה וגם אנחנו...". הנאשם לקח את רוז לביה"ס, חלק מהחפצים של רוז נלקחו, וחלק נשארו בביתם. היא לא יודעת איפה נמצא ביה"ס או כמה הוא עולה (עמ' 121-119).
באשר לויויאן, אמרה הנאשמת שלרוז אין דברים אצל ויויאן, ואין לה שם חדר. היא ראתה את הנאשם לוקח את רוז מהבית עם לא הרבה דברים, ואינה יודעת אם הדברים היו בתיק או בשקית כי היא היתה בגינה ולא בבית.
הנאשמת הכחישה שהם היכו את רוז ואמרה שאינה רוצה לראות אותה כי "אם אני... שומעת שטוב לה, מספיק לי. אני לא רוצה לראות", ובתשובה לשאלה אולי זה לא נכון ענתה "אני טיפשה ואני מאמינה מה שאומרים לי" (עמ' 126-125).
לדברי הנאשמת הנאשם אמר לה שבכוונתו לקחת את רוז לבי"ס צרפתי, בטרם לקח אותה, ולאחר מכן הם לא שוחחו עליה, שכן לא היה בכך טעם (עמ' 137).
הנאשמת העידה שרוז "זה לא ילדה שלי... זה ילדה שלי בגלל הביולוגית.. אבל לא בלב שלי" (עמ' 142), ואישרה שאולי הנאשם עשה לה משהו כי הם רצו להתפטר מרוז ושתלך מהבית "שכולם יכולים לנשום" (עמ' 145).
בהמשך חקירתה אמרה הנאשמת שהיא ידעה שויויאן הסכימה לקבל את רוז בחזרה רק אם היא תהיה רשומה לגן, הדירה במודיעין נמכרה על מנת לממן הבאתה של רוז לארץ, ורוז לא עברה לבטי מאחר והנאשם התנגד לכך (עמ' 150-148).
לדבריה הסימנים הכחולים שהיו לרוז על גופה נבעו, בין היתר, מכך שהיא היתה נוהגת להכות את עצמה ודפקה את ראשה בכיור (עמ' 152-151).
במהלך חקירתה הופגשה הנאשמת עם הנאשם וחילופי הדברים ביניהם הובאו בתיאור חקירותיו של הנאשם.

2. ביום 13.8.08 נחקרה הנאשמת ע"י החוקרות אורית זילברשטיין וזהבה מורסיאנו (ראה דוחות התשאול ת/42 ות/43) בחקירתה סיפרה הנאשמת אודות ילדותה וקשריה עם משפחתה (עמ' 8-1 לתמליל ת/43 ב') וטענה שהיא אמא טובה לבנותיה ואלמלא היא, רוז לא היתה מגיעה לארץ, שכן היא עשתה הכל כדי להביא את רוז ארצה (עמ' 9).
בחקירתה העלתה הנאשמת טענות כלפי אמה, שהחלה להתעניין רק ברוז לאחר לידתה, ולא בה, יחס שהרגיז אותה אך היא לא חשה רגשות קנאה כלפי רוז. היא ואמה רבו גם על רוז מפני שאמה רצתה לקחת את רוז ובן איים עליה עם סכין כשדרש ממנה לוותר על החזקה של רוז (עמ' 25-17).
לדברי הנאשמת היא אהבה את רוז, הנאשמים גרו יחד במודיעין, אבל הם לא היו בני זוג מפני שהנאשם לא רצה אותה לאור פער הגילאים, והציע לה לחזור לצרפת, כדי להיות עם רוז אך היא העדיפה להישאר איתו מאשר לחזור לרוז. היא חזרה לביקור בצרפת, היתה שם חודש והתגעגעה לנאשם. כשחזרה ארצה הנאשם חיכה לה ומיוני 2005 הם ביחד. מאז שחזרה לארץ היא לא ראתה את רוז במשך תקופה ארוכה של שנתיים, עד שבטי עדכנה אותה שהמצב של רוז עם בן ובת זוגו החדשה לא טוב, היא לא נראית בסדר, יש לה שטפי דם והיא בבי"ח והנאשמת טסה אליה (עמ' 40-27).

בהמשך חקירתה תארה הנאשמת את הקשיים שהיא והנאשם חוו עם רוז:
"... היה באמת קשה.. לראות אותה שהיא נופלת ככה וכולם נופלים איתה.. את הקטנות ו.. אנחנו..היא צועקת ו.. להרביץ לקטנות.. היא עושה מרביצה את עצמה כל הזמן.. שזה באמת קשה לראות שאני לא מכירה אותה.. לטפל בילדה שאני לא מכירה ועושה, עושה בלגאן.. הקטנה הלך לבית חולים בגללה.. כי היא כל הזמן עושה אפצ'י עליה .. ניסיתי, באמת ניסיתי.. דצמבר, ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי.. ניסיתי, אבל מה.. אני צריכה ליפול.. גם הקטנות שלי צריכים אותי.. הכל קשה איתה.. לתת לה לאכול, כי היא אוכלת ופעם אחת היא לא אוכל כלום ופעם אחת היא אוכלת כמו של בולמיק. ואני לא רוצה לראות את זה.. כי זה קשה.. לנקות שבבית זה לא, זה לא אין ריח טוב כי היא עושה קקי כל הזמן על הרצפה..".

לדבריה התנהגותה של רוז גרמה לה לעצב רב אך היא לא כעסה על רוז בשל התנהגותה זו.
בשלב זה נכנס החוקר אלבז לחדר החקירות וסיפר שהוא חקר את הנאשם שנשבר וסיפר את מה שעשה לרוז. הוא ביקש מהנאשמת שתספר את האמת כי זה יעזור לה, לנאשם ולילדיה שכן לדברי הנאשם מדובר היה בטעות, בתאונה שקרתה בלי כוונה.
בתגובה לדברים אלה אמרה הנאשמת "הוא אמר משהו שונה ואני לא אומרת כלום... אני רוצה לראות אותו ולהבין... אני רוצה לראות אותו, אני לא מבינה, באמת... לא, אין לי מה להגיד יותר... אני יודעת מה שאמרתי מה שהוא אמר לי... שהיא בזה... איזה מקום קתוליק" (עמ' 53-48).
לדברי הנאשמת, בתחילה, כאשר היא הביאה את רוז לארץ, היא התנהגה בסדר "ממש טובה", רוז ביקשה ממנה כל הזמן תרופות, זה היה מרגיע אותה והיא היתה הולכת לישון עם אקמול. רוז היתה מרגיזה את ג. ולא היתה מתקשרת איתה כאשר ג. ביקשה לשחק איתה. למעשה, רוז היתה "טראומה" עבור ג. לאחר שראתה אותה צועקת ומתנהגת באופן חריג. אין כעת לרוז מיטה בבית שלהם, משום שהם לא רוצים שג. תיזכר בה ותדבר עליה, בשל הטראומה שנגרמה לה. היא רצתה להעביר את רוז לאמא של הנאשם ולא נישקה אותה כאשר נפרדה ממנה כי "... אני יודעת שאי אפשר להיות שמחים ביחד" (עמ' 65-61).

3. ביום 13.8 נחקרה הנאשמת פעם נוספת ע"י החוקרות הנ"ל והחוקר יניב גולן ונשאלה אודות היום שבו נעלמה רוז. לדבריה היא ידעה שהנאשם יקח את רוז מהסבתא, והוא אמר שמצא לה בי"ס צרפתי. הנאשם ארז לרוז את התיק, היא לא רצתה לראות אותה הולכת כי היה קשה לה וראתה אותה מרחוק ולא באה להגיד לה שלום. הנאשם חזר באותו ערב בשעה 20:00-21:00, סיפר לה שרוז נמצאת במקום טוב והכל בסדר (עמ' 1-4 לתמליל ת/44 -ב').
באותו ערב היא התקשרה לטלפון הנייד של הנאשם מהטלפון בבית, הם שוחחו כעשר דקות, הוא שאל על הבנות הקטנות, כבכל שיחה, אך היא נמנעה מלשאול שאלות. היא שאלה על רוז רק כאשר הוא חזר הביתה בערב והוא השיב לה ש"הכל בסדר".
הנאשמת הסבירה שהנאשם נהג בשיחות הטלפון לשאול על הבנות, כשכוונתו היא לבנות הקטנות בלבד: " כי רוני.. חי רק לבנות שלו" (עמ' 9).
הנאשמת טענה שהיא לא יודעת שרוז מתה ולכן היא לא מבינה מדוע החוקרים מצפים ממנה לבכות. מבחינתה, רוז היתה בבי"ס צרפתי ואח"כ הנאשם אמר לה שהוא שיקר ושהיא נמצאת במקום קתולי (עמ' 10-11).
לדברי הנאשמת היא לא יודעת אם לרוז היה תיק כשהלכה באותו יום. כאשר היא הייתה שולחת אותה לויויאן, היא הייתה שמה לה בגדים בתיק פלסטיק או בשקית של סופר. עם שובו של הנאשם באותו ערב הוא עדכן אותה שהכל בסדר עם רוז ולא חזר עם תיק (עמ' 23-21).
הנאשמת אישרה את דברי החוקר שהיא "שיגעה" את הנאשם להיפטר מרוז ושאמרה לחוקר כי "אני צרפתיה, כשאני רוצה משהו אני משיגה אותו".
היא מאמינה שרוז נמצאת במקום קתולי, אך "לא יודעת ולא רוצה לדעת" איפה היא וכשנשאלה אם היא תבכה כאשר ייוודע לה אודות מותה של רוז השיבה: "לא יודעת לבכות על זה... אני לא יודעת, אני לא מכירה אותה..." ובתשובה לשאלה אם רוז "היא כמו מישהי ברחוב?", ענתה בחיוב והוסיפה "זה לא כואב לי, אבל זה לא..." (עמ' 24).
בהמשך חקירתה, בתשובה לשאלות החוקרים אמרה הנאשמת כי "היא (רוז - א.ט.) בן אדם זר, היא לא שייכת לי", וזה מה שהיא מרגישה (עמ' 31).

4. ביום 13.8.08 נחקרה הנאשמת ע"י החוקרת אורית זילברשטיין ומפקד תחנת נתניה, רון גרטנר (ראה התמליל ת/45 א').
בפתח החקירה אמרה החוקרת לנאשמת ש"הוא (הנאשם - א.ט.) אמר לי שאת ידעת, שאת קצת עצמת עיניים כי לא רצית ממש את כל הפרטים לדעת" והנאשמת ענתה "באמת, באמת לא רציתי לראות, ... אז לא ראיתי... לא רציתי ל... לדעת, כי הבנתי שיש משהו לא יפה..." (עמ' 6 לתמליל ת/45 א').
הנאשמת דיברה על רוז כאילו היא עודנה בחיים שכן מבחינתה רוז עדיין איתה ותמיד תהיה איתה בנפש. לדבריה היא לא חששה שהם ידרשו לספק הסברים, מאחר ורוז רשומה בת.ז. שלה ולבטח היא תתבקש להגיע בקרוב למוסדות החינוך, אך הנאשם אמר שהכל בסדר ו"חשבתי ש... שזה יעבור שאולי... היא באמת באיזה מקום" (עמ' 10).
בתשובה לשאלה מתי היא הרגישה לראשונה שהיא לא רוצה את רוז ושהיא רוצה שהיא תעלם, ואף תמות. ענתה הנאשמת "כל הזמן היה לי.. כי אולי רוני נכון, נכון, והוא יהיה יום אחד ש.. אני לא רוצה אותה, עוד הפעם ו.. זה טעות" (עמ' 15), אך לאחר מכן, הדגישה שהם לא דיברו כלל על אפשרות מותה של רוז, והיא רצתה שרוז תהיה במקום טוב (עמ' 16).
לדברי הנאשמת היא העלתה את הרעיון שמשהו לא בסדר, אבל היא לא ידעה את זה ולא רצתה לברר מעבר למה שהיא יודעת כי אולי רוז לא בארץ ומישהו לקח אותה והיא באפריקה. הנאשם סיפר לה שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי, אך היא לא ראתה ניירות שהביא מביה"ס וזה נראה לה מוזר. היא לא רצתה לדעת כי "יותר טוב לי", להאמין לדברים של הנאשם.
בסוף חקירתה החוקרים ציינו בפני
הנאשמת שהיא, כאמה של רוז, היתה אמורה לחוש ולדעת שמשהו לא בסדר, גם מבלי שהנאשם יבוא ויצהיר בפני
ה את האמת והיא השיבה, תוך שהיא צוחקת "... מה זה בתור אמא?.. אני האמא, ואני לא מכירה אותה כל כך..באמת לא רציתי לחשוב על זה.. לא מדברים, כי יותר טוב לא לדבר, אנחנו עם הקטנות שלנו ו.. נהנים" (עמ' 20).

5. ביום 13.8.08 בשעה 17:00 תושאלה הנאשמת ע"י רס"ב אלי קורלנד (ראה דו"ח התשאול ת/46 והתמליל ת/46 ב').
הנאשמת חזרה על הטענה שהיא לא יודעת היכן רוז, שללה את הטענה שהיא לא אהבה את רוז, ואמרה שהיתה אצל ויויאן "כי קשה איתה". הנאשמת הכחישה את דברי החוקר שהנאשם אמר שהוא הרג את רוז והוסיפה "אני רוצה לשמוע את זה ממנו. אני לא מאמינה לאף אחד".
בהמשך ברר החוקר האם ייתכן שאין בבית תמונות ודיסקים של רוז, אלא רק של שתי הבנות הקטנות בלבד, והנאשמת השיבה "כן, אולי.. או.קי".
הנאשמת אישרה שאם היו לוקחים את אחת מהבנות הקטנות היא היתה מבררת היכן הן נמצאות, אולם אין להשוות את רוז אליהן מאחר שהיא לא מכירה את רוז ומעבר לכך המצב לא היה טוב (עמ' 8 לתמליל ת/46 ב').
הנאשמת אמרה שהיא כאמה של רוז מבינה שהיא לא בסדר. היא ביקשה למצוא לרוז מקום שייקחו אותה ויטפלו בה. היא התקשרה באחד הימים לבטי, והודיעה לה שיותר לא ישאלו ולא יתעניינו ברוז. היא לא חייבת להיות בקשר עם בטי והיא לא היתה מעוניינת שהם ימשיכו להתקשר ולדרוש בשלומה של רוז. בתשובה לשאלה מדוע לא מצאו לנכון לשלוח את רוז לבטי ענתה הנאשמת "חשבנו על זה.. ורוני לא רצה.. כי זה אמא של בעלי הקודם... והיא לקחה את בן ממנו, אז הוא לא רוצה" (עמ' 11-10).
הנאשמת שללה את הטענה שהנאשם היה אלים כלפיה, אך כשהפנו אותה למכתביה לפיהם היה אלים, השיבה "כן, קשה".

6. ביום 14.8.08 בצהרים נחקרה הנאשמת ע"י רס"ב איתן שיינמן שגבה את הודעתה ת/47 (ראה התמליל ת/47 ב').
הנאשמת חזרה על הטענה שהיא האמינה לנאשם שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי, והיא לא מצאה לנכון לבדוק את זה כי לא רצתה. היא נלחמה על מנת להביא את רוז לארץ, מאחר וחשבה שזה יהיה "כמו שהיה לפני.. וזה לא קרה", הם ניסו במשך 6 חודשים להתקרב אליה, אך ללא הצלחה. היא לא חשבה שעליה לבקר את רוז, והיא גם לא יודעת היכן נמצא בית הספר, מאחר והיא רואה ברוז ילדה שלה רק "בפייפיר... (בנייר - א.ט.) ולא בלב... אני לא מרגישה כמו אמא שלה", וכן "... אני לא אומרת שאני לא אמא שלה, אני מרגישה שאני לא אמא שלה" (עמ' 4-5 ו- 15 לתמליל ת/47 ב').
הנאשמת התבקשה להסביר את משמעות המכתבים שבהם כתבה כי הנאשם אלים כלפי רוז. היא טענה שהיא לא מבינה במה המדובר ולאחר מכן אמרה "... חשבתי שהוא עושה את זה, שהוא עושה לא טוב, אבל בסוף אני רואה שהיא מרביצה את עצמה.. אמרתי לה.. למה את עושה את זה והיא אומרת אבא, אבא אמר שאני צריכה לעשות את זה והיא עושה את זה ורוני בא ואומר מה את עושה את זה והיא אומרת אמא אמרה שאני צריכה לעשות את זה..." (עמ' 17).
7. הנאשמת נחקרה ביום 14.8.08 ע"י אורית זילברשטיין ויגאל בן שלום, החקירה הוקלטה ותומללה בתמליל ת/48 ב'.
בפתח חקירתה היא תארה את משפחתה, היכרותה עם בן והקשר עם רוז. לדבריה, רוז לא נהגה לחבק אותה, לא הביעה אהבתה במילים, וכאשר היא נשאלה האם היא אהבה את רוז, השיבה "block" (עמ' 13).
החוקרים ציינו בפני
הנאשמת שזה מוזר שהיא כ"כ רצתה בשובה של רוז לישראל, אך כשרוז הגיעה היא פתאום לא רצתה בה יותר, והנאשמת השיבה "... קשה לי למצוא את הזמן הנכון לכולם. אבל זה היה נורמאלי... בהתחלה היה איזה מקום... במשפחה ובלב... זה בא מאיתנו אבל לא ממנה... והיה בעיות גם כן..." (עמ' 18).

בהמשך חקירתה תארה הנאשמת ניסיון שלה לטפל ברוז בחודשים הראשונים שהיא הגיעה ארצה. היא ביקשה מהנאשם לנסות חודש נוסף "חודש, חודשיים, ואם זה לא הולך, אני לא יודעת, קח אותה בחזרה לסבתא, לא יודעת, אבל זה קשה... שהיא לא בסדר" (עמ' 41-40).
הנאשמת אישרה שאמה יכולה היתה לטפל ברוז, כמו גם הסבתות האחרות, בטי וויויאן, אך זה הטריד אותה "כי זה לא הילדה שלהם, זה הילדה שלי ויש לי מקום ואני, אני הילדה פה... אפילו אם אני אהיה בת שלושים וחמש או ארבעים, אני כל הזמן אהיה הילדה של אמא שלי נכון?... אז כאילו למה, היא רוצה אותה בכלל?..." (עמ' 48-47). היא רצתה למסור את רוז לאמא של בן אבל הנאשם התנגד וגם איריס בר און לא המליצה שרוז תשהה אצל אחת הסבתות. הם היו אצלה 4-5 פעמים ללא הבנות. היא ניסתה למצוא פתרון, לאחר שטענה שהפתרון של שהות אצל סבתא לא טוב.
היא התקשרה לחב"ד למנחם ברוד, הם היו בכפר חב"ד וכן בחב"ד בנתניה. הנאשם ירד מהרכב והיא נשארה עם הבנות באוטו, כולל רוז, היא הבינה שלא ניתן לקבל את רוז מאחר והיא לא יהודיה. הם החלו לחפש בחב"ד בחודשים מרץ-מאי. מעבר לכך הם ביקשו לפנות לעו"ס בעירייה, אבל באותה עת הם היו בשביתה (עמ' 51-55).
הנאשמת אישרה את דברי החוקרת שהיא אמרה כל הזמן לנאשם "אני לא רוצה את רוז בבית... תעשה משהו שכולם יהיו בסדר".
הנאשם עשה את כל החיפושים אחרי מקום לרוז כי היא "יודעת שהוא חזק" והיא לא רצתה לשמוע פרטים ממנו אודות חיפושיו אחר מקום לרוז "כי כואב לי גם לעשות את זה. כי בצד אחד, אני חושבת שזה solution... שזה צריך לעשות את זה... ומצד שני קשה לעשות את זה" (עמ' 61).
הנאשם אמר לה על בית הספר הצרפתי בחודש מאי, היא לחצה עליו כל יום ואמרה לו "אני לא רוצה אותה בבית... ואם היא תבוא בחזרה אני הולכת, אני לא יכולה לראות אותה. אני לא יכולה... לא חושבת שאני אומרת את זה... כי אני באמת הולכת למות עכשיו... אם היא באה, אני הולכת ל... בנתניה ואני הולכת ליפול, באמת... כי אני מרגישה שאין לי אוויר" (עמ' 64-63).
לדברי הנאשמת היא לא זוכרת את המועד שבו נלקחה רוז מויויאן.
באותו יום היא ידעה כי הנאשם עתיד לשים אותה בבי"ס הצרפתי אך היא לא שוחחה עם אף גורם בביה"ס, ולא ביקרה שם אלא היא סמכה על הנאשם, היא לא הכינה לה בגדים כי לא רצתה לעשות את זה.
לרוז היה טוב אצל ויויאן, והיא נהגה לקנות לה דברים אבל היא לא רצתה שרוז תישאר אצל ויויאן משום שהיא לא אהבה את ויויאן ומבחינתה לשים את רוז אצלה זה כמו להעניק לה מתנה. כמו כן תארה יחס שונה ומפלה של ויויאן בין רוז והבנות הקטנות שמאוד הפריע לה (עמ' 70-69).
לדברי הנאשמת, הנאשם אמר לה שהיא לא תראה יותר את רוז כי "רציתי את זה... שתגדל בלעדי ובלי... אותי... אני לא אמא טובה לה". הוא הביא איתו איזה שקית ניילון, עלה עם השקית ועם רוז הביתה והיא הלכה עם הילדות הקטנות לגינה. בבית היו בגדים של רוז בארון. נשארו כמה פריטים בבית, אבל הנאשם לקח הרבה דברים, היא לא יודעת כיצד הנאשם ירד למטה, האם עם השקית או עם תיק אחר, מפני שהיא כבר לא היתה בגינה.
היא התקשרה אליו בסביבות 18:30-19:00, הוא שאל לשלום הבנות והיא בררה איתו מה קורה והוא אומר לה שהכל בסדר. הוא חזר בשעה 21:00 "וידעתי שלא... אני לא תראה אותה... כי הוא אמר לי... לא יודעת לפני... מתי הוא אמר לי שהוא find בי"ס צרפתי" (עמ' 77-76).
היא לא ידעה שהנאשם טען בפני
השוטרים שרוז בגן משום שלא שמעה את השיחה.
בתשובה לשאלה מדוע לא לקחו את כל הבגדים של רוז. השיבה "לא עשיתי את התיק... לא רציתי לעשות את זה... זה שקשה לעשות את זה, שזה הסוף. אני לא תראה אותה, אני יודעת" (עמ' 79-78).
הנאשמת אישרה שהיא איימה להתאבד, לקפוץ ממקום גבוה, אם הנאשם לא ייקח את רוז (עמ' 80), וכן שהיא חשדה שדבר מה אינו כשורה, מאחר ולא חזר עם דף רישום לביה"ס הצרפתי, היא שאלה אותו איפה דף הרישום אך הוא לא ענה "כי הוא לא עונה לי כל... אחר כך זה זהו".
הנאשמת נשאלה מה עוד הציק לה והשיבה: "אני לא רוצה אותה בתעודת זהות שלי". היא שללה הטענה שהיא הכתה את רוז ואמרה שלמרות התופעות שהיא מתארת בדבר התנהגותה של רוז, היא לא לקחה את רוז לאבחון או לטיפול פסיכולוגי, אלא רצתה שתלך לחב"ד (עמ' 94-93).

8. ביום 18.8.08 נחקרה הנאשמת ע"י אבי מונקר, שגבה ממנה את ההודעה ת/49.
בפתח החקירה הנאשמת נשאלה להתנהגותו של הנאשם בתקופה האחרונה, והשיבה "נורמל... הוא אוהב את הילדים שלו, הוא אוהב אותי, הוא עושה הכל בשבילנו שיהיה לנו חיים נהדר" (עמ' 3 לתמליל ת/49 ב').
בהמשך תיארה הנאשמת את החיים בטרם פגשה את הנאשם, את האלימות של בן כלפיה ועלייתם לארץ. בן חש שהיא מתקרבת לנאשם, הוא איים עליה עם סכין כדי שתוותר על האפשרות לשמור על רוז ומאחר ולא נותרה לה ברירה היא חתמה על מסמך ובן לקח את רוז לצרפת. היא חזרה לצרפת, באותה עת הנאשמים נמצאו בקשר "סמוי", ויום אחד, מבלי שהיא מעדכנת אף אחד, היא חזרה לישראל. לאחר כחודש וחצי נוצר קשר זוגי-רומנטי בינה לנאשם והיא קיבלה עדכון לגבי רוז דרך אמה (עמ' 4-17).
בהמשך הנאשמת הביעה כעס על יחס המשפחה לבנות הקטנות, למול היחס שרוז זכתה לו ממשפחתה והמשפחה של הנאשם, ותארה התנהגויות של רוז שהיתה שורטת את הקיר, מורטת שערות לעצמה, קיצונית במצבי הרוח שלה, צועקת, היסטרית באמבטיה, דופקת את ראשה בקיר, מתנתקת ונכנסת למעין "בועה", אוכלת כ"בולמית" (עמ' 24). כן תארה מצבי ריב עם הנאשם בעקבות התגובות שלו להתנהגות של רוז, משום שהם לא ידעו מה יעשו עם רוז.
היא ביקשה שרוז תשוב לבטי והנאשם התנגד. היא לא רצתה את רוז וביקשה למצוא לה מקום שבו תהיה מאושרת. במרץ - מאי 2009 הם נסעו לחב"ד וכן לנתניה, אך דחו אותם, בעיקר בשל היותה של רוז לא יהודיה (עמ' 34-26).
לדברי הנאשמת התוכנית היתה למסור את רוז, ולא לראות אותה שוב. היא היוותה מחסום עבור רוז והיא ביקשה שרוז תמשיך בחייה ועדיף לה לעשות זאת מבלי להיות איתם בקשר. הסדר זה אמור היה להיטיב הן עם רוז והן עם הנאשמים והבנות הקטנות. בכל אותה תקופה רוז נמצאה עם הסבתא-ויויאן, ובמשך כמה שבועות ויויאן סיפרה שרוז מתנהגת בצורה נורמאלית, מחייכת, ולכן היא חשבה שעדיף יהיה לה להישאר אצל ויויאן. באותם שבועות בהן היתה רוז אצל ויויאן היא ראתה אותה " אולי כמה פעמים", וכאשר הגיעה לויויאן. היא היתה בסדר, אך לא הכירה בה כאמא (עמ' 37-34).
היא אמרה לנאשם שהיא רוצה שרוז תלך, כך יהיה טוב יותר לכולם, והנאשם השיב לה שהוא יעשה הכל בשבילה. לאחר שכשלו הניסיונות למצוא לרוז מקום, הוא הודיע לה שהוא מצא מקום בבי"ס הצרפתי (עמ' 40-39).
הנאשמת התבקשה לתאר את תחושותיה כאשר היא רואה את רוז, בעודה מודעת לכך שהיא לא תראה אותה עוד, והשיבה
" with two little one i don't have time to think" .
היא ידעה שבכוונתו של הנאשם לקחת את רוז לבי"ס הצרפתי יום-יומיים קודם לכן. באותה תקופה ויויאן לחצה עליו לרשום את רוז לגן, אחרת- רוז תחזור אליהם הביתה. היא לא יודעת האם הנאשם לקח את הדברים של רוז, מאחר והיא כבר יצאה לגינה ולא ראתה אותו כשיצא עם רוז. היא יודעת שהוא לקח דברים, אמנם את הרוב, אבל לא את הכל. באשר לצעצועים- הוא לא לקח עמו צעצועים, ייתכן ולקח ספר או שניים. לאחר שרוז הלכה היא חשה הקלה, מאחר והם רגילים היו להיות ארבעתם יחד (עמ' 54-46).
לקראת סוף החקירה ציין החוקר בפני
הנאשמת שהנאשם סיפר את האמת, וכעת עליה לעשות כן. היא השיבה שהיא לא מאמינה לאיש מלבד לנאשם והיא לא יודעת מה הוא עתיד להגיד לה, אם אכן יפגישו אותם.
החוקר שאל אם ייתכן שרוז תכנס לחדר ואם היא רוצה שרוז תכנס לחדר והנאשמת השיבה שהיא לא יודעת והוסיפה: " i hope so". מאחר והיא לא הסתכלה לבדוק האם אכן רוז נמצאת, היא נשאלה מדוע לא עשתה כן, והשיבה שהיא ידעה שהם "משחקים" איתה ומבחינתה היא מסרה את שידוע לה.
הנאשמת אישרה שהיה דבר מה מוזר בכך שהנאשם הגיע חזרה ללא מסמכים המאשרים קבלתה של רוז בביה"ס אך הם לא שוחחו על כך, ובתשובה לשאלה מדוע היא לא בררה את העניין השיבה: " for what?", שכן להבנתה רוז היתה במקום טוב, ולא היה טעם לברר פרטים נוספים. לא נלקחה בחשבון אפשרות של החזרתה של רוז לבן, מאחר והיה חשד של אלימות והזנחה מצידו ומעבר לכך, הוא לא רצה קשר איתה. לא היה טעם להכניס את רוז לגן בחודש אפריל-מאי ולכן הם לא רשמו אותה לגן, כבקשתה של ויויאן (עמ' 63-59).

9. ביום 27.8.08 נחקרה הנאשמת ע"י החוקר אבי מונקר והחוקרות ענת קצב ורויטל אלמוג. בפתח החקירה טענה הנאשמת שהיא לא יודעת מה קרה לרוז, גם לאחר שהחוקרים ניסו לשכנע אותה, באופן הגיוני ורגוע, שגם אם היא עשתה מעשה חמור, לא ניתן להשיב את שקרה, אבל עליה לחשוב על העתיד, להביע חרטה ולספר את האמת (עמ' 1-9 לתמליל ת/51 ב').
הנאשמת חשה ברע לאחר שלא אכלה במשך זמן רב, החוקרים הזעיקו חובש ובטרם הגיע הנאשמת בכתה ואמרה "אני רוצה את רוני", וכשנשאלה מה היא רוצה להגיד לו, השיבה בצרפתית "אני אוהבת אותך" (עמ' 11-10).
לאחר שהחובש טיפל בנאשמת והיא אכלה ושתתה החוקרים ציינו בפני
ה שידוע להם שסייעה לנאשם לאחר מותה של רוז, ולטובתה, כדאי שהיא תספר את האמת, אחרת היא מזיקה לנאשם ולבנות שלה.
הנאשמת הכחישה שיש לה מעורבות בהיעלמותה של רוז ואמרה לדבריה "ידעתי שחשבתי שהיא בבית ספר צרפתי... אני לא ידעתי שהיא נעלמה, חשבתי שהיא בבית ספר צרפתי". היא ביצעה שיחות טלפון למוסד שבו שהתה רוז בצרפת בתדירות של אחת לשבוע לפחות, אך בבי"ס הצרפתי בארץ היא לא ביקרה ולא יצרה קשר.
לדברי הנאשמת היא ראתה את רוז לאחרונה בחודש יוני, הנאשם לקח את רוז מהסבתא, היא הלכה לגן עם שתי הבנות הקטנות, וראתה אותו מרחוק חוזר הביתה. הוא החזיק אולי בשקית ולא יודעת אם הבחין בהן מאחר והיו במרחק מה ממנו.
היא לא ראתה את רוז כמה שבועות אך היא לא ניגשה אליה ולא אמרה לה שלום כי "... היה קשה לי לראות שמסתכלת עלי... וזה כאילו זה אני לא יודעת מה לעשות איתה... גם ככה היה קשה בבית... אז היה לי קשה לחבק אותה ולעשות לה נשיקה... אני לא מכירה אותה" (עמ' 34-31).
הנאשם לא דיבר איתה קודם לכן על האפשרות של בית הספר הצרפתי, והפעם הראשונה שהוא העלה את העניין היה לאחר שחזר באותו יום שבו נעלמה רוז. לאחר שובו היא שאלה אותו איפה רוז והוא השיב לה שהוא מצא מקום בבית הספר הצרפתי. היא ביקשה לברר איתו אם זה מקום טוב והוא השיב לה בחיוב. היא לא יודעת היכן נמצא ביה"ס הצרפתי, זה אמנם עניין אותה, אבל היא נמנעה מלשאול שכן "אני מאמינה לרוני". לאחר מכן אמרה שייתכן והנאשם דיבר איתה על בית הספר הצרפתי גם קודם לאותו יום אך לאחר אותו היום שבו רוז נעלמה ולאחר שאמר לה שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי, הוא לא העלה את הנושא הזה שוב (עמ' 41-35).
הנאשמת אישרה שהיא היתה מקנאה לנאשם ולכן היתה נוהגת להתקשר אליו כאשר נעדר מן הבית, אך היא לא זוכרת האם באותו יום שבו לקח את רוז היא התקשרה אליו (עמ' 36).
בכל התקופה מאז נעלמה רוז ועד יום המעצר הם לא דיברו עליה "כי זה ליד הבנות.. והן מבינות, וג. מתי שאת אומרת לה רוז, היא לא רוצה לשמוע... כי היא שמעה אותה הרבה לצעוק".

היא לא שוחחה עם מישהו על רוז במהלך 3 החודשים בהם רוז נעדרה וכאשר אמה שאלה אותה בפברואר-מרץ אודות רוז היא סיפרה לה שהיא שמה אותה במוסד לאוטיסטים "... כי אני לא רוצה לשמוע אותה". היא בחרה לספר אודות מוסד לאוטיסטים כי היה קשה עם רוז בבית, אך היא לא בדקה האם היא אוטיסטית (עמ' 44).


בהמשך החקירה הנאשמת הכחישה שהנאשם הכה את רוז, פרט לכך שמשך אותה ביד כמה פעמים, ובתגובה לכך, לאחר שהחוקרים הסבירו לה שידוע להם שהוא נהג להכות את רוז, ושאלו מדוע קשה לה להודות בכך, ומדוע היא בוחרת להגן על הנאשם השיבה:
"כי אני יודעת שהוא לא, הוא לא מתכוון לרע... הוא לא יודע מה לעשות... הוא יכול באמת להיות טוב איתה.. אבל מתי היא צועקת והקטנות האלה גם צועקות וזה ככה בבית והילדות מפחדות ממנה... אז הוא לקח אותה כמה פעמים לחדר שלה... והייתי באמת עייפה... כל יום צריך לשטוף את החדר כי הכל מלא בפיפי וקקי, זה קשה לו לראות אותי לא מרגישה טוב. והילדות מתחילות להיות חולות מהריח הזה, לא יודעת... אולי הוא לוקח אותה וזהו... הוא שם אותה במיטה ככה... ויוצא, אבל היא צועקת.. אבל היא צועקת כל הזמן... כי היא יודעת גם שזה קשה לרוני מתי היא צועקת וג. כאילו- ל. היא קטנה, מפחדת" (עמ' 48).

יחד עם זאת, הנאשמת טענה שהיא לא ראתה את הנאשם מכה את רוז ובתגובה למכתב נ/27 שבו כתבה לנאשם שהוא מתנהג באלימות כלפי רוז, שהיא בת ארבע בסך הכל, אמרה שהייתה אלימות אך היא לא ראתה אלא הרגישה בכך והוא לא הרביץ הרבה פעמים (עמ' 50-49).
הנאשמת נשאלה מדוע היא מהססת לספר את האמת אודות הנאשם בהתייחס לאלימות שלו כלפי רוז, השיבה "כי אני יודעת שהוא לא רע". לאחר מכן תארה הנאשמת מקרה שבו רוז צעקה, הנאשם לקח אותה לחדר, שם אותה על המיטה "הוא אמר לה בשקט אל תצעקי... ובהתחלה הוא באמת רגוע... והיא צועקת יותר ויותר... אז הוא אמר לה לכי למיטה וזהו "לא רוצה, לא רוצה"... ולא יודעת מה קורה אני לא רואה הכל... הוא שם את הראש (עושה תנועה של דחיפה בכוח כלפי מטה)... תשני, עכשיו, אני לא רוצה לשמוע אותך, אני לא רוצה לראות אותך... מה עשית לג."... שהיא תהיה יותר רגועה" (עמ' 65).
החוקרים הפנו את הנאשמת למכתב שכתבה לנאשם שבו היא מתארת את היותה גאה בו שהוא פחות אלים, בעקבות הטיפול שהוא עובר, והנאשמת הגיבה שהיא פחדה ממנו אך יחד עם זאת, אמרה, תוך שהיא בוכה: "אני כל כך אוהבת את רוני". מאז פטירת אביו "רוני אינו הרוני שהיא הכירה", הוא נוהג להתעצבן לעיתים תכופות ו"הוא לא חושב אפילו מה הוא עושה" (עמ' 58-54). בהמשך, תארה הנאשמת את האלימות של הנאשם כלפיה, כאשר זרק עליה בקבוק מים גדול, שפגע ברגלה, לאחר שביקש ממנה לעזוב את הבית "... זה קרה מזמן... כי אני מדברת על דברים שלא טוב לו... אני אומרת לו תראה... אתה לא אוהב אותי? למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי? ולמה אתה לא עושה דברים?..." (עמ' 59).
בהמשך החקירה נחקרה הנאשמת באשר ליום המעצר ואמרה שקודם לכן לא הגיעו אליהם שוטרים. היא לא ביררה עם הנאשם מדוע הגיעו אליהם שוטרים הביתה, ולא עניין אותה מה רוצים השוטרים מאחר והיא היתה עסוקה עם הבנות הקטנות שהיו צריכות לאכול באותה עת. הנאשם נתן לה הנחיה להיות עם הבנות בחדר, כי שם הן רגועות, וכך היא פעלה. היא התקשרה לנאשם בזמן שהוא היה עם השוטרים, לאחר שיצא איתם מהבית, והוא אמר לה שהוא לא יכול לדבר כי הוא עם השוטרים והם סיימו את השיחה.
לדברי הנאשמת היא התקשרה לליאור, חבר של הנאשם, מפני שהיא פחדה. היא אמרה לו שהשוטרים לקחו את הנאשם, והם רוצים לראות את רוז, וליאור הרגיע אותה שהכל יהיה בסדר. היא לא אמרה עוד משהו לליאור ולא ביקשה מליאור שום דבר אך בהמשך טענה שהיא לא יודעת. החוקרים שבו ושאלו את הנאשמת מה ביקש ממנה הנאשם באותה שיחת טלפון לבקש מליאור, אך היא ביקשה לשמוע את הגרסה של הנאשם בטרם היא משיבה. החוקרים טענו שהתשובה שלה לפיה היא לא זוכרת לא הגיונית לאור הבקשה שהיא העלתה בפני
ליאור באותן שיחות טלפון וציינו שהם יודעים אודות השיחה עם ליאור ולטובתה, כדאי שתשיב לשאלתם.
לאחר הדברים האלה הנאשמת השיבה:
"... רוני אמר לי להתקשר לליאור.. לא הבנתי שום דבר מה הוא רוצה, הוא רק אמר לי תתקשר לליאור ותגידי לי שהוא צריך למצוא ילדה... הוא אמר לי אל תסבירי כלום וזהו, תגידי לליאור שיעשה את זה... הראש שלי לא היה במקום בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני... עשיתי מה שהוא רוצה... זה קשה לי לדבר עם ליאור כי הוא לא מדבר אנגלית... שהוא צריך להביא ילדה... לפארק... הוא רק צריך לעשות את זה כי רוני אמר לי להגיד לו ככה... רוני אמר לי שאם הוא לא יביא מישהו הוא יילך לבית סוהר... ולא הבנתי שום דבר" (עמ' 89-87).

לדבריה היא התקשרה לליאור מספר פעמים, הנאשם הורה לה לבקש מליאור להביא ילדה לפארק או אליהם הביתה. בתחילה היא טענה שהנאשם לא הסביר את מטרת הבקשה אך לאחר מכן השיבה שעל המשטרה היה לראות אותה. היא נשאלה למה היה על המשטרה לראות את הילדה והשיבה "באמת לא יודעת.. זה מה שהוא אמר לי".
לאחר הדברים ליאור מסלוואי נכנס לחדר החקירות ונערך עימות בינו לנאשמת.
ליאור אמר "מארי התקשרה אלי אמרה לי תביא ילדה.. ותבוא איתה לפה.. לנתניה.. תביא ילדה כי רוני נעצר.. היא אומרת האמא באה מצרפת היא רוצה לראות את הילדה, רוני לא רוצה שייקחו אותה.. החביאו אותה". הנאשמת הדגישה בפני
ו שאם הוא לא יביא ילדה הנאשם "ייכנס כמה שנים". הוא שאל אותה היכן רוז, והיא השיבה לו "לא משנה, לא חשוב עכשיו" (עמ' 96-95).
בשלב זה הנאשמת הדגישה כי היא פעלה בהנחיית הנאשם וליאור ציין כי היא נשמעה לחוצה, היא דיברה איתו חצי בעברית וחצי באנגלית. לדבריו "היא אמרה שרוני אמר לה לכי לגן תשחקי עם איזה ילדה שיראו שיש ילדה.. ואני חוזר עוד פעם" אז למה את לא לוקחת את הילדה".. "אם את רוצה שהוא ישתחרר למה את לא לוקחת את הילדה" ,"לא אי אפשר עכשיו, אי אפשר הסבתא באה מצרפת.. רוצה לקחת אותה".

הנאשמת אישרה את הדברים שמסר ליאור, והדגישה שפעלה בדיוק לפי הנחיותיו של הנאשם. כמו כן אישרה שהיא אמרה לליאור שהיא מפחדת לאבד את הנאשם ולהישאר לבד עם הילדות. הנאשמת נשאלה מדוע היא חששה שיכנס לכלא, ומה היא חשבה שהוא עשה, והשיבה "אני לא יודעת... הייתי מפחדת... זה מה שהוא אמר לי" (עמ' 101-99).
במהלך המפגש שאל ליאור את הנאשמת אם היא ידעה היכן רוז, האם הנאשם לקח אותה עם מזוודה מהבית של ויויאן, והשיבה שהוא לקח את רוז עם מזוודה, היא לא יודעת משום שהיתה בחוץ, ולא יודעת לאן הוא לקח אותה, אך לפי מה שסיפר היא בבי"ס צרפתי (עמ' 106-104).
הנאשמת נשאלה אם אכן לא ידעה דבר והאמינה לדברי הנאשם, מדוע היא לא אמרה לו, כשביקש שתפנה לליאור, שיראה את רוז בבית הספר הצרפתי, והשיבה "אמרתי שזה היה מוזר לי.. אמרתי לו.. לא לא לא לא הבנתי מה הבעיה בזמן הזה.. כן, ואמרתי לו מה זה השטויות האלה?.. הבנתי שיש בעיה עם הסבתות..".
היא הבינה שהשוטר חיפש את רוז בגלל הסבתות ולא אמרה לו שרוז בבי"ס צרפתי כי לא רצו שהסבתות יראו אותה בגלל "שעשו בלאגן" (עמ' 111-108).
בהמשך החקירה נשאלה הנאשמת על השיחה עם נאור, חבר של הנאשם, לאחר שהנאשם התלווה לשוטרים, כאשר התקשר לברר היכן הנאשם. היא סיפרה לו שהיא מפחדת משום שהנאשם במשטרה, והביעה את חששה שלא יחזור כי "קשה לי בלי לדעת איפה הוא, מה קורה.. למה הם רוצים אותו..". פרט לאמור היא לא זוכרת מה היא אמרה לנאור במהלך השיחה מעבר לזה שהיא ביקשה עזרה, ונאור אמר שהוא יבדוק מה קורה עם הנאשם. היא אמרה לו שהסבתות "עושות בלאגן" כי הן רוצות את רוז. היא לא זוכרת אם הוא שאל אותה איפה רוז. היא הביעה פחד בפני
ו על כך שהנאשם לא חוזר ולא עונה לה בטלפון וחששה מה יהיה עליה בלעדיו. היא לא חושבת שעדכנה את נאור בבקשת הנאשם מליאור להביא לו ילדה חלופית. היא הביעה בפני
נאור את החשש שלה שהנאשם יילך לכלא לזמן רב, היא חשבה כך משום שכך אמר לה הנאשם. היא לא זוכרת אם אמרה לנאור שהיא מפחדת שקרה משהו לרוז, היא אמרה לו שהשוטרים באו בקשר לרוז ולא יודעת אם אמרה לו שרוז בבי"ס צרפתי כי היתה כל כך בלחץ (עמ' 136-118).
היא לא אמרה לנאשם בשיחת הטלפון שיביא את רוז מבית הספר הצרפתי כי לא היה לה זמן מספיק בשיחה, אבל היא רצתה לבקש זאת ממנו. כמו כן, היא לא הלכה לבי"ס הצרפתי להביא את רוז, כי "לא ידעתי איפה הבית ספר צרפתי, חשבתי שרוני, רוני עושה את זה" (עמ' 146).
באשר ליום המעצר אמרה הנאשמת עוד, שהיא לא ידעה היכן המקום שבו נמצא הנאשם ולא ניסתה לברר היכן הוא נמצא. היא נסעה עם הבנות למתחם של איקאה,במונית, כי הבנות אוהבות להיות שם, ומאחר והבנות היו ב"סטרס" ולא רצו לישון, היא בילתה איתן שם. היא היתה שם שעתיים-שלוש, כמה דקות לאחר ששבה הביתה הגיעו השוטרים, והיא הבינה שהשוטרים רוצים לשוחח איתה על רוז (עמ' 149-147).
לקראת סוף חקירתה נשאלה הנאשמת מה לדעתה קרה עם רוז והשיבה שאינה יודעת וביקשה לשאול את הנאשם בעצמה מה קרה. בתגובה לדברי החוקרים שרוז מתה אמרה "אני בשוק.. כי הבנתי עכשיו שהבת שלי (בוכה).. אני לא יכולה להגיד אפילו.. שאומרים לי שהיא מתה.. אני רוצה לדעת איך זה קרה.. אני אוהבת אותה.. אני לא יכולה לדבר" (עמ' 155-154).
בעדותה הסבירה הנאשמת את תגובתה כך " זה דבר שכל כך סגרתי בתוך עצמי במשך שבועות על גבי שבועות, ואפילו בבית הסוהר הרבה זמן עבר ועד אז אפילו לא הייתי מקבלת את העובדות האלה". היא מניחה שמפגש בינה ובין הנאשם, באותו שלב, שבו ביקשה לוודא שהוא אכן הודה, היה גורם לה למסור את הגרסה ה"אמיתית" לה היא טוענת.
לאור תשובתה זו, הפנתה ב"כ המאשימה את הנאשמת לחקירה של רויטל אלמוג, שהייתה החוקרת החביבה עליה ושהיה לה קל יותר להתוודות בפני
ה, בזמן שחשבה לעשות כך, ביום 29.8 (ת/52), במהלכה קראה החוקרת רויטל בפני
ה קטעים מהעדות של הנאשם, ואמרה לה שהנאשם סיפר שהוא הכה את רוז, שם אותה בתיק בבגז' ואז זרק את התיק בירקון. לאחר מכן כאשר חזר הביתה שם את בגדיו במכונת הכביסה.
הנאשמת השיבה "אני כבר לא זוכרת את עצמי בזמן הזה. היא היתה יכולה לקרוא לי את כל מה שרוני אמר בחקירה, אבל אני לא מבינה עברית... אני לא ידעתי לקרוא ולהבין עברית. היא היתה יכולה אפילו לקרוא לי דברים שלא היו קיימים...אני לא אמרתי שלא הבנתי. אני לא ידעתי אם מה שהיא אומרת לי זה היה נכון... אני מתוך ניסיון, הרבה חוקרים אמרו לי, לא פעם אחת, שקרים".
לדברי הנאשמת היא לא היתה מזועזעת ומופתעת מהדברים כי
"כל פעם שכל החוקרים אמרו לי שרוז נמצאת בעומק הירקון, אני אף פעם לא יכולתי להאמין לדבר כזה. עד היום שב-10 בספטמבר הביאו אותי אל המקום, לא ידעתי מה זה אפילו המקום הזה. אני לא האמנתי, למרות הכול, למרות הנייר הזה, לא האמנתי מה שהם היו מספרים לי. לא האמנתי... הרבה פעמים היא הראתה לי חקירות שכאילו רוני עשה את זה וכל מה שהראתה לי היה לא נכון... ידעתי את זה לאחר מכן, בדיעבד... כל פעם שהייתי תחת חקירה, החוקרים ביניהם אמרו, אחד אומר רוני אמר את זה, והשני היה סותר אותו, וככה היו".
וכן-
"אף פעם זה לא התאים, כי אף פעם רוני לא אמר לי שהוא זרק אותה בירקון... אני לא עלה על דעתי שהוא היה מסוגל לעשות דבר כזה, איום כזה" (עמ' 1755 לפרוטוקול).

10. ביום 29.8.08 נחקרה הנאשמת ע"י רויטל אלמוג ובתחילת חקירתה סיפרה על ילדותה בצרפת, על משפחתה, ועל היכרותה עם בן (עמ' 1-11 לתמליל ת/52 ב').
בתגובה לדברי החוקרת שהנאשם משקר לא מעט השיבה הנאשמת שהיא מרגישה שהיא לא מכירה אותו בכלל, מאז שאבא שלו נפטר, אך למרות הכל, הוא איש טוב, אלא שלפעמים "יש לו קריזה" והיא אוהבת אותו (עמ' 12-14).
החוקרת הקריאה מתוך החקירה של הנאשם לגבי האופן שבו הוא גרם למותה של רוז ברכבו, זריקת גופתה לירקון וכיבוס בגדיו והנאשמת הגיבה "לא ראיתי" (עמ' 20).
בהמשך חקירתה סיפרה הנאשמת שהנאשם הפך עצבני גם מדברים קטנים, לעיתים כאשר היא רצתה לדבר איתו, והתעקשה על כך, הוא סרב, והיה הופך בשנייה לאדם עצבני. בפעם האחרונה הוא הכה אותה שבוע לפני שהם התחילו בטיפול אצל איריס בר און (עמ' 25).
לדברי הנאשמת למרות שהנאשם היה לא קשוב ואלים כלפיה היא אהבה אותו כי "הוא יכול לעשות הרבה, הרבה, הרבה בשבילי", וכן "תראי, רוני לא angel.. הוא עושה לי באמת חרא הרבה.. הרבה פעמים...", אבל היא הרגישה מוגנת בסביבתו (עמ' 42-32).
היא אוהבת את המראה של הנאשם ואת הדרך שבו הוא מטפל בבנות. הוא היה מרגיע אותה ומחבק אותה וכדי שתבין שהנאשם לא ישר ולא אמיתי היא צריכה שיגיד לה שהוא לא אוהב אותה. היא לא יודעת אם תצליח לסלוח לו על שהרג את רוז כי היא לא יכולה לחשוב על זה (עמ' 38).
בתשובה לשאלת החוקרת על מה היא הכי הרבה את כועסת, ענתה הנאשמת "על רוז. בטח על רוז. שאני פה, שאני לא צריכה להיות פה, שאני צריכה להיות עם הבנות שלי, שלנו. .. ועכשיו אני בטוחה שאני לא יכולה לעשות כלום מהחיים שלי". לדבריה כשהנאשם הרביץ לה היא חשבה שהוא לא יודע מה הוא עושה וכי זה לא "הרוני שהיא מכירה", היא לא ראתה אותו מכה את רוז אך ידעה שהוא מרביץ לה ואמרה לו שהוא לא בסדר ולא יכול לעשות את זה (עמ' 53).

10. ביום 1.9.08 נחקרה הנאשמת ע"י רויטל אלמוג ואריאל כהן שהבהירו לה שהם דואגים לה ומבקשים את טובתה. הנאשמת תארה לילה קשה שעבר עליה במסגרת המעצר "... אני... אפילו לא מדברת על רוז. כאילו, אולי זה היה בכלל תאונה, והוא יודע. ו... אבל שהוא שיקר לי" (עמ' 6 לתמליל ת/54 ב').
היא היתה מוכנה לעזוב את הארץ שלה, ואת הבת שלה עבור הנאשם, אך הוא לא ביקש ממנה לעזוב את רוז (עמ' 28-27). הם מכרו את הדירה במודיעין גם בגלל עניין הנשים של הנאשם וגם בגלל רוז, והם הוציאו כספים רבים על מנת להביא את רוז לארץ, כשהנאשם הוציא כספים משלו (עמ' 40-37).
לדברי הנאשמת היא ראתה שרוז עצובה והיא לא בסדר והיא היתה "עצבנית בשבילה... הייתי כועסת, אבל יותר מזה היה, עצובה... למה אני לא יכולה לתת לה אהבה...". לא היתה לה כוונה או רצון שרוז תמות, אך יחד עם זאת, היא לעיתים אומרת דברים שהיא לא מתכוונת אליהם, כפי שאמרה לנאשם שבכוונתה לעזוב אותו, שכן למרות התנהגותו האלימה כלפיה היא פחדה לעזוב אותו, שלא יהיו לה אהבה וחיבוק (עמ' 52-51).
באשר לטיסה המתוכננת לארה"ב אמרה הנאשמת "דיברנו על זה... הוא (הנאשם - א.ט.) רוצה כל הזמן". הנאשם שלח את הפרטים להגרלות, החל מחודש מרץ, גם עבורה, דרך כרטיס האשראי שלה (עמ' 61).
בהמשך החקירה נשאלה הנאשמת כיצד היא זוכרת את כל האירועים, כולל תאריכים, עד חודש מאי, ולאחר מכן היא לא זוכרת דבר והשיבה "לא יודעת". באשר ליום היעלמותה של רוז אמרה הנאשמת שהיא לא יודעת אם התקשרה לנאשם בערב שכן יתכן ולא היה לו פלאפון (עמ' 74-73).
החוקרים העלו בפני
הנאשמת אפשרות שהיא ידעה מה הנאשם מסוגל לעשות ולכן "עצמה עיניה" והחליטה שלא לשאול אותו יותר מידי שאלות והיא השיבה "לא ככה... אני אומרת עוד הפעם שלא ראיתי... חשבתי שזה מקום טוב, מספיק לי עם זה, זה בא מרוני" (עמ' 77). היא לא מצאה לנכון לבדוק את בית הספר הצרפתי מאחר וסמכה על הנאשם והגיעה למוסד של חב"ד משום שזה היה "על הדרך", כאשר היו בדרכם לקניון או לסידורים אחרים.
החוקרים הציעו לנאשמת גרסה לפיה היא ידעה על מעשיו של הנאשם בדיעבד, אך הנאשמת הכחישה בתוקף ואמרה "הוא אומר לי משהו ואני מאמינה" (עמ' 81-80).
לדבריה למרות דברי החברים שהיא יכלה לעשות בנאשם מה שהיא רוצה, היא לא שולטת בו. היא לא יודעת איפה רוז וכל שהיא ידעה מהנאשם זה שרוז נמצאת במקום טוב והיא מטופלת. גם אם לא בדקה את העניין, היא האמינה לו שכן "מהפה של רוני זה מספיק" (עמ' 85-82).
החוקרת הטיחה בנאשמת כי הנאשם "עשה את זה כי את רצית. אבל גם את רצית להיפטר מרוז", והנאשמת הכחישה ובתשובה לדברי החוקרת "עשיתם את זה כבר, הילדה הזאת מתה", ענתה "לא. אני לא עשיתי את זה", וכן "לא רציתי את זה".
בסוף חקירתה אמרה הנאשמת שכשהנאשם חזר היא ישנה, היא לא ראתה אותו נכנס, הוא נכנס ישירות למרפסת והוא שם את בגדיו במכונת הכביסה. היא אישרה שהבקשה להביא ילדה במקומה של רוז היא לא בקשה רגילה, אבל היא עשתה כן בהוראתו של הנאשם למרות שלא הבינה מדוע הוא מבקש ממנה להביא ילדה ומדוע אמר לה שהוא עלול לשבת בכלא זמן רב אם לא תעשה כן (עמ' 100-99).

11. ביום 3.9.08 נחקרה הנאשמת ע"י החוקרות רויטל אלמוג וענת קצב שגבתה ממנה את ההודעה ת/55. הנאשמת שתקה ובתשובה לטענת החוקרת שהיא יודעת שהנאשם לא לקח את רוז לבי"ס צרפתי אמרה "זה מה שאמר לי".
הנאשמת הכחישה שביקשה מהנאשם שיוציא את רוז מהבית ושלא אכפת לה לאן, אלא אמרה לו שייקח את רוז למקום טוב, היא לא שילמה עבור מקום טוב כי הנאשם טיפל בחשבונות (עמ' 2 להודעה ת/55).
לאורך החקירה הטיחה ענת קצב בנאשמת האשמות שונות, היא שמרה על זכות השתיקה, ובשלב מסוים התחילה לבכות. החוקרת טענה בפני
הנאשמת שההתנהגות והטענה שלה שהיא לא מרגישה טוב הן "הצגה". היא סרבה להוריד לה בתחילה את האזיקים, ורק אחרי שהנאשמת אמרה שהיא לא מרגישה את ידיה, ויש לה כאבים, פתחו לה את האזיקים ושטפו את פניה (עמ' 12 לתמליל ת/55 ב').
החוקרות המשיכו לציין בפני
הנאשמת שאין לה סיבה להמשיך ולהגן על הנאשם ואם אין לה חלק בעניין מדוע היא ממשיכה לדבוק בגרסתה אך הנאשמת אמרה "מה ידעתי שהיא בבית ספר צרפתי" (עמ' 15).
הנאשמת בכתה וציינה שאין לה כוחות, היא עייפה ורק רוצה את הבנות שלה. החוקרות הציעו לה גרסה לפיה "אולי זה קרה במקרה. אולי את יודעת על זה רק אחרי שהיא מתה... הרבה אנשים מסביבך שיקרו לך, כולל רוני..." אך היא לא קיבלה את הדברים ולא שינתה את גרסתה (עמ' 18).

12. ביום 4.9.08 בצהרים נחקרה הנאשמת ע"י ענת קצב שגבתה ממנה את ההודעה ת/57. הנאשמת טענה שהיא לא הרגה את רוז (עמ' 9-10 לתמליל ת/57 ב'), אך אישרה שהיא ביקשה מהנאשם לקחת את רוז "קח אותה, קשה לי בבית, קשה לנו בבית, אני לא רוצה שהיא to suffer.. ועושה הרבה בלגן בבית.. לרוץ ולשבור.. להרביץ לעצמה.. פיפי וקקי..זה קשה לראות את הבת שלי... שאני לא יכולה לעזור לה.. הייתי מפחדת.. עם האוכל לא נורמאלי.. אוכלת הרבה.. מהר" (עמ' 17-11).
היא לא לקחה את רוז לטיפול מפני שפחדה, ולא מאחר וביקשה להיפטר ממנה. היה לה מאוד קשה, לאחר שלוש שנים בהן היא לא היתה בקשר עם רוז, ולכן כתבה את הדברים שכתבה עליה במכתבים. כשהיתה עם רוז, עד גיל שנה, היא שימשה עבורה אמא טובה ומסורה מאחר וציפתה שהן תהיינה קשורות כמו אם ובת אך הדבר לא היה כך במציאות, היא נתקלה בקושי עצום "... ולא ידעה מה לעשות" (עמ' 43).

13. ביום 7.9.08 בצהרים נחקרה הנאשמת ע"י רויטל אלמוג ואריאל כהן (ראה דו"חות התשאול ת/58 ות/58 א' והתמליל ת/58 ד').
הנאשמת נשאלה האם הנאשם קרא את המכתבים שהיא כתבה לו, והשיבה "לא את הכל... אני כותבת הרבה, זה כתוב "רוני" אבל זה לעצמי... זה כמו פסיכולוג" (עמ' 18 לתמליל ת/58 ד').
בתשובה לשאלה מדוע רוז לא מופיעה בתמונות שהיא צירפה לאלבום שהכינה לנאשם ומדוע היא כתבה "הינו 2. שלוש שנים אחרי אנחנו 4", שכן הם חמישה. השיבה כי מדובר באלבום שהוכן לנאשם והיא הרגישה שבשל הקושי עם רוז היה עדיף להימנע מלשים תמונות שלה. מעבר לזה, אם היתה רוצה להכניס את רוז לאלבום ההבדל היה צריך להיות, אם מחשיבים את רוז, לא ב- 4 או 5, אלא שבעבר הם היו 3 ולא שניים, כי רוז הייתה עוד בזמן שהם נפגשו.
בהמשך החקירה אמרה הנאשמת שהסימן הכחול שנראה מתחת לעיניה של רוז היה כתוצאה מכך שהיא דפקה את ראשה בכיור. היא לא זוכרת מתי, ייתכן שבחודש פברואר.
לא זכור לה שע. שאלה אותם על הסימן הזה, אולי הנאשם נשאל על כך אבל היא לא מאזינה להם משום שהם משוחחים רק בעברית והיא באותו זמן שמרה על הבנות הקטנות. היא לא שמעה שע. שאלה היכן רוז ואת תשובתו כי רוז אצל אמו.
בשלב זה של החקירה הופגשה הנאשמת עם השמרטפית ע. שסיפרה כי הנאשם הסביר לה שהסימן הכחול על רוז הוא כתוצאה ממכה שהיא קיבלה בגן (עמ' 35-32).
בהמשך החקירה נשאלה הנאשמת על המכתב נ/28 שבו היא כתבה לנאשם שהיא סובלת ממה שקרה לרוז. לדבריה היא לא זוכרת את המועד שבו נכתב המכתב וייתכן שמדובר באלימות של הנאשם כלפיה. כך לא זכרה מתי כתבה את המכתב ת/113 שבו היא ציינה שרוז "הורגת" את האושר שלה/השמחה שלה. לדבריה היא כתבה את המכתבים "בשבילה" ולאו דווקא עבור הנאשם, למרות שלעיתים היא הניחה את המכתבים במקום שבו הוא יכול לקרוא או נתנה לו אותם.
בהמשך נשאלה הנאשמת לכוונתה במילים שהיא רוצה שרוז תצא מהחיים שלה ואמרה "לא, זה לא נכון... כי זה רק מילים". בעוד שלמעשה, כוונתה הייתה "שהיא תלך מהחיים שלנו אבל למקום טוב. רק לא כתבתי. אבל הוא ידע" (עמ' 60).
בתגובה לדברי איריס בר און שהנאשם רצה שרוז תישאר בבית והיא לא רצתה בכך, אמרה הנאשמת שהיא לא רצתה שרוז תלך לבטי, אלא שהיא תלך לחב"ד או למקום טוב, ובאותו זמן הנאשם אולי רצה להשאיר אותה אצלם בבית, והיא לא רצתה (עמ' 77).
בהמשך חקירתה הביעה הנאשמת את כעסה כלפי ויויאן, על כך שהיא לא קיבלה את הקשר שלה ושל הנאשם ובכלל זה גם את הבנות. היא השאירה את רוז אצלה, לא משום שזה היה נוח עבורה, אלא משום שהיא היתה טובה עם רוז. אמנם ויויאן היתה מביאה להם אוכל ושמה ליד הדלת, מאחר והנאשם היה אומר לה ללכת, ולא מכניס אותה לביתם, אך הם היו זורקים את האוכל הזה. אמנם לרוז היה טוב אצל ויויאן, אבל היא לא ראתה בזה דרך להמשיך לחיות שם באופן שגרתי. על סמך ניסיונה פנימייה עדיפה, וגם איריס בר און המליצה על פנימייה עבור רוז (עמ' 91-89).
באשר ליום המעצר טענה הנאשמת שגם כאשר השוטרים שאלו את הנאשם היכן רוז היא לא שמעה משום שהיא היתה עסוקה עם הבנות הקטנות (עמ' 117).
החוקרים הביעו תמיהה על כך שהנאשם ביקש ממנה להתקשר לליאור - על מנת שתבקש ממנו להביא ילדה במקומה של רוז, שהרי הוא יכול היה לעשות זאת בעצמו.
בתשובה לשאלה אם כשהתקשרה לליאור היא ידעה שמדובר ברוז ענתה "ככה ככה... אני לא חושבת שקרה משהו", ובתשובה לשאלה "אז מה את חושבת? למה רוני ישב בכלא?" ענתה "לא, לא חושבת... לא יודעת" (עמ' 124-123).

14. ביום 11.9.08 יצאה הנאשמת להובלה והצבעה במהלך חקירתה ע"י החוקרים אורית זילברשטיין ויניב גולן (ראה הדו"ח ת/60 והתמלילים ת/60 א' ות/60 ג').
הנאשמת הובילה את החוקרים למקום שבו היא היתה עם הבנות כאשר הנאשם ירד עם רוז, על המקום בו עמדו הנאשם ורוז ליד בנין מס' 34 ועל כיוון הליכתה לגן השעשועים עם בנותיה.
בפתח חקירתה תארה הנאשמת את הרגעים האחרונים בהם היא ראתה את רוז. לדבריה, היא יצאה מהבניין עם ל. וג., ואז ראתה את הנאשם עם רוז לידו. היא לא אמרה להם שלום מפני שהוא היה רחוק אלא המשיכה ללכת עם הבנות. הנאשם חזר מאמא שלו, ברגל, והלך עם רוז לכיוון הבית. היא לא חיכתה להם מכיוון שהייתה עם הבנות ש"שיגעו" אותה, כלשונה, ללכת לגינה. הנאשם אחז בשקית ניילון עם הדברים של רוז, אך היא לא בטוחה בכך.
היא לא בטוחה אם הנאשם ראה אותה בהזדמנות זאת, הוא לא צעק לה והיא לא סימנה לו דבר. היא ידעה שהנאשם הלך לאמו כדי לקחת את רוז כי היא לא רצתה אותה (עמ' 3-10 בתמליל ת/60 א').

הנאשמת טענה שלמיטב זיכרונה לא מדובר ב- 12.5 , והיא בטוחה שמדובר בחודש יוני. היא מגיעה למועד זה מאחר והחוקרים סיפרו לה שהנאשם התקשר לכל מיני מוסדות ביוני, וברור שהוא לא התקשר לחפש לרוז מקום אחרי שהיא הלכה, וגם ללא קשר לכך, היא חושבת שזה היה בחודש יוני (עמ' 14-13).
בהמשך חקירתה אמרה הנאשמת שהתנהגותו של הנאשם השתנתה רק לאחר מות אביו, באפריל 2006. אז הוא התחיל להיות אלים כלפיה, פיסית ומילולית. הנאשמת תארה אלימות מצידו של הנאשם, בין היתר גם את האירוע ברכב, לאחר שעברה ניתוח. כאשר שפך עליה מבקבוק הקולה, בעוד 3 הבנות יושבות ברכב מאחורה (עמ' 9-8 לתמליל ת/60 ג'). חודשיים אחרי שרוז הגיעה לארץ היא חשה שהנאשם לא רוצה בה עוד. האלימות שלו לאחר מות אביו התבטאה באלימות לא רק כלפיה אלא גם כלפי רוז. היא ראתה את הנאשם לוקח את רוז לחדר אך היא לא ראתה את שנעשה בתוך החדר מאחר והיא היתה עם הבנות הקטנות. היא שמעה צעקות של רוז "צעקות היסטרי", אבל היא לא יודעת האם מדובר בצעקות בעקבות אלימות של הנאשם כלפיה משום שרוז היתה צועקת כל הזמן.
אנשים אחרים שחיו בסביבתה של רוז והכירו אותה העידו שהיא ילדה שקטה ומנומסת כי "איתנו היא לא מדברת... וגם בגלל זה לא רציתי שהיא תהיה בבית כי ראיתי שזה לא בסדר בשבילה..". רוז לא הבינה שהיא חלק מהמשפחה, שיש לה אחיות קטנות ושאמא שלה לא לרשותה בלבד (עמ' 15).
לאחר שחזרה מההובלה וההצבעה אמרה הנאשמת שידעה שהנאשם הלך להביא את רוז מאמא שלו כי "הוא אמר לי, הוא סיפר לי.. כי היה כמה פעמים שפתאום היה מתקשר.. והוא אמר שהיא (הכוונה לויויאן - א.ט.) לא רוצה את רוז... כי ויויאן משגעת אותו.. היא מתקשרת כל שנייה" (עמ' 35).
היא אמרה לנאשם שינסה למצוא לרוז מהר מקום, היא לא רצתה שתחזור הביתה אך לא אמרה לנאשם שיהרוג אותה אלא שתלך לפנימיה (עמ' 37-36).

15. ביום 12.9.08 בערב, לאחר זיהוי גופתה של רוז נחקרה הנאשמת ע"י רויטל אלמוג (ראה דו"ח התשאול ת/61 ותמליל הקלטת ת/61 ג') כאשר במהלך החקירה כתבה על הדף ת/61 א' כי היא בוחרת לקבור את רוז בצרפת, כועסת על הנאשם ולא רוצה לדבר איתו.
בפתח חקירתה אמרה הנאשמת שהיא לא שאלה את הנאשם אודות רוז בשל פחד ממנו ובשל היותו אלים כלפיה והוסיפה, בעקבות מציאת הגופה בירקון "באמת לא חשבתי... איך אפשר לחשוב על דברים כאלה? איך אפשר? אני גרה איתו, ואני עושה הכל איתו... אם חשבתי שנייה דבר כזה שהוא עשה לדם שלי, באמת, לא, לא לא נשארתי איתו אפילו שנייה, לא ישנתי איתו אפילו שנייה" (עמ' 9).
לדברי הנאשמת אמנם הנאשם אמר לגבי רוז "נמאס לי אני לא יכול לסבול אותה... אבל זה לא היה, לא חשבתי שזה יכול להיות שהוא יהרוג אותה חשבתי שהוא רוצה שהיא תזוז מהבית למקום אחר" (עמ' 13-12).

16. ביום 15.9.08 בבוקר תושאלה הנאשמת ע"י סנ"צ יגאל בן שלום.
עפ"י דו"ח התשאול ת/62 הנאשמת שבה וטענה שהיא מסרה את האמת, גם לאחר מציאת הגופה, ושהיא לא מגנה על הנאשם שלדבריה "נמצא נמוך מאוד והיא לא ברמה שלו". לדבריה לרוז אין מוצץ למרות שנמצא מוצץ בתיק והיא לא נתנה הסבר מדוע היא לא התעניינה בגורלה של רוז.
בפתח חקירתה ע"י סנ"צ בן שלום, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/62 ב', אמרה הנאשמת שהיא לא יודעת מדוע הנאשם לא פנה לעיריית נתניה ולא היתה מודעת לאפשרות של קבלת עזרה סוציאלית ממחלקת הרווחה. היא לא הרגה את רוז, היא לא יודעת מי עשה את זה, והיא נכנעה כל כך מהר "כי לא ידעתי איך לעשות, לא הבנתי, ועכשיו אני מבינה וזה קשה לי" (עמ' 6-4 לתמליל ת/62 ב').
בתשובה לשאלה ממתי היא יודעת על מותה של רוז, השיבה: "שבועיים... אתה יודע מה, לא שבועיים בכלל. מיום חמישי" ואמרה שהנאשם לא אמר לה שהרג אותה, אלא ידעה זאת מהמשטרה ואם היה אומר לה לא היתה פונה למשטרה כי אהבה אותו (עמ' 16-9).

17. ביום 15.9.08 נחקרה הנאשמת ע"י החוקרים אבי מונקר, רויטל אלמוג וענת קצב (ראה התמליל ת/63 ב' וההודעה ת/63).


בפתח חקירתה הנאשמת טענה שהיא לא מבינה את שנאמר לה בחקירות. החוקרת טענה שעד כה היא שוחחה עם כל החוקרים בעברית, הטענה שלה היא למעשה "הצגה" ומילים שהיא לא תבין יוסברו לה בשפה פשוטה ולאט אך הנאשמת טענה "אני תמיד לא מבינה" (עמ' 7 לתמליל).
החוקר שאל שוב את הנאשמת מה אמרה לנאשם באותו יום והנאשמת אמרה "לא רציתי אותה בבית.. לא זוכרת מה אמרתי בדיוק.. דיברנו ביחד.. אבל אני לא יודעת מה אמרנו.. לפני כמה שבועות, אני לא זוכרת.." (עמ' 18, 22-20). היא אמרה ".. שאנחנו צריכים, אולי.. נו to find ...למצוא מקום לילדה..." וכן "... אני לא רוצה אותה בבית.. שאני רוצה לחפש לה מקום טוב..." (עמ' 26-23).
לטענתה, הנאשם עדכן אותה שעליו להביא את רוז מאמא שלו "ואמרתי לו שאני לא רוצה שהיא תבוא הביתה, אני רוצה שהיא תלך לחב"ד" (עמ' 27).
היא לא כעסה כשהנאשם יצא להביא את רוז כי "הייתי מפחדת.. מההתנהגות של רוז.. מה אמרתי לו?.. שאני לא רוצה אותה בבית, שייקח אותה למקום", היא לא אמרה לו מקום מיוחד "אבל זה באמת ברור בינינו" (עמ' 29-28).
היא רצתה שרוז תישאר אצל אמא שלו כי חשבה שיותר טוב לה שם, היא לא אמרה לנאשם לא להחזיר אותה אלא אמרה לו "שאני לא רוצה את רוז הביתה ושאני לא רוצה שהיא תלך לאיזה מקום, וזה היה ברור שזה מקום טוב בשבילה".
הנאשמת הכחישה את טענת החוקרים שהיא גרמה לנאשם לנהוג כפי שנהג. היא לא זוכרת אם היא רבה איתו באותו יום וכמה זמן לפני שיצא להביא את רוז מאמו הם ניהלו את השיחה המדוברת אודות חזרתה של רוז לביתם (עמ' 33).
בהמשך חקירתה שללה הנאשמת את הטענה שהיא הכינה את התיק לרוז, ושאמרה לנאשם לקחת בגדים, וכן הכחישה דברי הנאשם שהתיק שלה היה מוכן והוא הוסיף לו תחתונים וגרביים (עמ' 59-61, 45-44).
הנאשמת הכחישה שאמרה לנאשם באותו יום שעליו לבחור בינה לבין רוז, היא לא זוכרת בדיוק מה אמרה אבל אם אמרה את זה היא לא היתה רגועה כי פחדה שרוז תחזור הבית, היא בכתה וצעקה "שאני לא יכולה... "take her from me" (עמ' 53-49 ו- 38).
לדברי הנאשמת הדירה במודיעין נמכרה מאחר והם היו זקוקים לכסף כדי להביא את רוז מחו"ל והיא בחרה בנתניה כי יש בה ים. היא רצתה שהנאשם יעבוד, אלא שהיה צורך בעזרה בבית מאחר והייתה חולה במשך שנה וחצי.
היא לא אמרה לו לצאת ולעבוד, כי "הוא עושה מה שהוא רוצה" (עמ' 76-77). העובדה שהיא לא רצתה שיביא את רוז הביתה לא מעידה על כך שהיא לא אהבה את רוז. בזמן שרוז הייתה אצל ויויאן היא לא ביקרה אותה שם, אבל רוז הגיעה אליהם, לא יודעת כמה פעמים והיא לא הייתה מתקשרת לויויאן.
בשלב זה של החקירה טענה הנאשמת שהחוקרים מפרשים את המילים שלה הפוך, והיא מסרבת להמשיך להשיב לשאלות וכי ברצונה לדבר באנגלית או בצרפתית ולא נוח לה לדבר בעברית.
לאחר צאתה של החוקרת ענת קצב מהחדר הנאשמת אמרה לחוקרת רויטל אלמוג "זה כבר חצי שעה שאני שותקת, כי אני לא יכולה. כל מילה שאני אומרת, היא עושה את זה דפוק... היא כל הזמן צועקת..." (עמ' 83-85).
מארי נשאלה על השיחה עם הנאשם בליל ה- 30.6. לדבריה היא התקשרה אליו כדי לברר היכן הוא, מה הוא עושה ולמה הוא לא חוזר והוא השיב לה שהוא עם ליאור במסעדה. היא לא זוכרת על מה הם שוחחו וכמה שיחות הם ניהלו.
הנאשמת זיהתה את המזוודה האדומה שבה נמצאה גופתה של רוז ואמרה שהיא ראתה אותה בדצמבר 2007, כשחזרה מצרפת. לדבריה הנאשם לקח אותה אחרי הטיסה ומאז היא לא ראתה אותה והיא לא יודעת איפה הוא שם אותה, היא חושבת שהוא שם אותה מעל הארון (עמ' 102).
היא שמעה פעם אחת שהשמרטפית ע. שאלה אודות רוז, הנאשם אמר לה שרוז אצל אמא שלו, זה היה בסלון בביתם, ביום ההולדת שלה. היא לא שאלה אותו לאחר מכן מדוע הוא ענה כפי שענה משום שהם יצאו מיד לאחר מכן, והיא לא רצתה לריב איתו ביום ההולדת שלה. היא לא יודעת מה הנאשם השיב לחברו עוזי ששאל את אותה השאלה לגבי מקום הימצאותה של רוז (עמ' 97).
לדברי הנאשמת היא והנאשם שוחחו בעבר על אפשרות של בי"ס צרפתי. מדובר בפרוספקט שהם ראו שלוש שנים קודם לכן בקונסוליה הצרפתית, אז הם אמרו שאם רוז תחזור וכשיהיו להם ילדים, הם ירצו שהם ילמדו שם. הנושא של בי"ס הצרפתי לא עלה קודם למועד שבו הנאשם נסע לקחת את רוז, אלא רק לאחר שחזר. היא לא ידעה אודות תנאי התשלום מאחר ובצרפת מדובר במוסדות שהם בחינם. היא שיערה שבאותו יום שבו הוא הלך להביא את רוז היא תישן אצלם בבית, אך הנאשם אמר לה "... יהיה טוב, אני אעשה משהו, אני אמצא משהו וזהו" והיא חשבה שרוז תחזור הביתה. מאחר והנושא של בי"ס הצרפתי עלה רק לאחר שובו של הנאשם, היא חשבה שהיא תחזור הביתה, או שהוא ישים אותה בחב"ד, היא לא ידעה שהאופציה של חב"ד אינה על הפרק, מאחר והנאשם לא עדכן אותה בכך והיא גילתה זאת רק מהחוקרים בחקירתה.
הנאשמת נשאלה היכן נמצא שק השינה והשיבה "לא יודעת, חשבתי שרוני לקח את זה", לדבריה, שק השינה נעלם בערך באותו זמן שבו הנאשם לקח את רוז. כמו-כן, הבחינה שלקח חלק מהבגדים, לא את כולם וכן דובי שנהגה לישון איתו (עמ' 104).
החוקרות טענו כי ביום שבו הנאשם הלך לויויאן לקחת את רוז ע. עשתה לבנות הקטנות בייביסיטר בצהריים, אך הנאשמת טענה שזה לא ייתכן מאחר ובימים שבהם ע. היתה מגיעה אליהם, היא לא היתה לוקחת את הבנות לפארק. החוקרות טענו עוד שבאותו יום ע. שוחחה בטלפון עם חברה שלה ועם המנהל שלה בעבודה מהטלפון שלהם בבית ומדובר ביום ה- 12.5 אך הנאשמת טענה "לא הייתי לשום מקום... לא היינו לשום מקום ביום שרוז נעלמה...". רוז לא נעלמה כלל ביום ה- 12.5. היא לא הלכה עם הנאשם לשום מקום בצהריים של אותו יום, וזה לא יכול להיות (עמ' 113-116).
בהמשך חקירתה נשאלה הנאשמת שוב על ההתכתבות עם רוקסן ועל כוונתה בביטוי "אסון". היא טענה שהיא לא יודעת להסביר את המשמעות של המונח, אך הכוונה היא שהם לא יודעים כצד להתמודד עם רוז וזה האסון למעשה (עמ' 119-117).
הנאשמת פרטה אודות האלימות של הנאשם כלפיה. היא לא התלוננה במשטרה משום שהוא ביקש סליחתה והיא התביישה. מעבר לכך היא אהבה אותו, היא לא שיתפה את איריס בר און באלימות שלו כלפי רוז, אלא רק באלימות שלו כלפיה (עמ' 125-124, 129).

18. ביום 17.9.08 נחקרה הנאשמת פעם אחרונה ע"י רס"ב איתן שיינמן לאחר שנפגשה עם עו"ד סוויד, כאשר במהלך החקירה נגבתה ממנה ההודעה ת/64 והוצגה בפני
ה קלטת העימות בינה לנאשם. החקירה הוקלטה ותומללה בתמליל ת/64 ג'.
בהודעתה סיפרה הנאשמת כי בעימות שנערך לה עם הנאשם ביום החקירה הראשון נאמר לה על ידו שרוז לא בבית הספר הצרפתי. היא לא הבינה כי היה מאוחר בלילה, היא היתה עייפה מכל החקירות והיא לא זוכרת מה נאמר לה. באותה הזדמנות הוא סיפר לה שהוא שם את רוז בכנסייה.
הנאשמת טענה שהיא לא חושבת שהנאשם דיבר איתה על תיק בעימות והיא לא זוכרת, אך לאחר שהשמיעו לה את הקלטת שהוקלטה בחדר בעניין התיק הסבירה שהיא השיבה לו שהוא הכין את התיק מאחר והיא ידעה שהיא לא הכינה אותו. היא מצאה לנכון לספר לנאשם בעימות מה היא עשתה באותו מועד שבו הוא לקח את רוז כי "אף אחד לא שאל אותי, לא יודעת למה אמרתי, כי הוא אומר מה הוא עשה, אני זוכרת מה עשיתי גם ואני אומרת לו" (עמ' 3 לתמליל).
לדבריה היא היתה מודאגת שהשוטרים לקחו את המכתבים שלה כי מדובר במכתבים אישים, "זה הנשמה שלי", ובתשובה לכך שהנאשם אמר שזה טוב שלקחו את המכתבים, כי כך יראו שהוא אלים, השיבה "לא יודעת למה זה טוב, לא חשבתי שזה כל כך טוב".
בתשובה לשאלה כיצד היא יכולה הייתה לדעת האם הנאשם לקח את התיק אם היא ראתה אותו לאחרונה בדצמבר 2007 השיבה "לא שמתי לב. החוקרים שאלו אותי איזה תיק יש בבית ועניתי שיש תיק כזה... והם אמרו איזה תיק גדול ואמרתי יש אדום והלכנו הביתה ואני ראיתי שאין את האדום".
היא לא הופתעה שהנאשם דיבר על "תיק", כי רוז עזבה את הבית, ועמה גם חלק גדול מחפציה ובגדיה והיא שיערה שאם הנאשם לקח אותה הוא לקח לה גם דברים ששם בתיק. היא לא יכולה לדעת בוודאות האם הנאשם נסע לויויאן ברכב או הלך ברגל על מנת להחזיר את רוז, משום שהיא היתה למעלה בדירה, אך היא חושבת שהוא הלך ברגל.
לדברי הנאשמת מועד היעלמותה של רוז היה בחודש יוני ולא ב- 12.5 כפי שטוענים בפני
ה. זה היה יום לפני שהיה לה תור לרופא עור במודיעין ב- 1 או 2 ביוני, למרות שלדברי החוקר במועדים אלה הפלאפון שלהם לא מאוכן באזור מודיעין אלא בבני ברק ובתל אביב.
הנאשמת טענה שהחלק שלה מסתכם בכך שהיא לא הבינה את הבת שלה ואת הקושי שלה. היא מפחדת מהנאשם שהוא ירביץ לה, היא לא הרגה את רוז והיא אפילו לא חשבה על הרעיון הזה, כל שהיא רצתה זה שרוז תהיה שמחה. אין לה חלק במותה של רוז מלבד העובדה שהיא לא הגנה עליה מספיק. היא לא ידעה על הכוונה להרוג את רוז לפני המעשה, וגם לא לאחריו "... ואם שנייה חשבתי על זה, שנייה, לא הייתי איתו עכשיו...".
לאחר שהנאשמת נחקרה על "התיק האדום" ועל הדברים שהחליפה עם הנאשם כשהושארו לבד ע"י החוקרים אמרה הנאשמת שהיא אינה זוכרת שהנאשם שוחח איתה על עניין כספי, על עניין העברת הבנות לאמא שלו או על תקופת המאסר שהוא עתיד לרצות כי היא היתה מודאגת מכל הסיטואציה.
היא לא האזינה לשיחת השוטרים עם הנאשם ביום המעצר בביתם, למרות שלא מדובר בסיטואציה שגרתית מבחינתה כי היא היתה עסוקה עם הבנות הקטנות. היא לא שמעה שהנאשם אמר לשוטרים שרוז נמצאת בבי"ס הצרפתי כי "... זה היה בעברית ולא שמתי לב, כי הם מדברים מהר... ואני יודעת שרוני מסתדר עם זה, אני מסתדרת עם הבנות" (עמ' 20-17).
הנאשמת שללה את הטענה שהיא והנאשם תיאמו גרסאות במהלך העימות. לדבריה, הנאשם יודע שהיא נוהגת לצאת בכל יום אחה"צ עם הבנות לגינה ולכן הוא ציין זאת בהמשך לדבריה היכן היא היתה ביום היעלמותה של רוז.
היא מצאה לנכון לעדכן אותו היכן היא היתה באותו עת שהוא הביא את רוז, למרות שהיא לא נשאלה על ידו היכן היא היתה, לאחר שהוא סיפר לה מה הוא עשה, היא זכרה מה היא עשתה ושיתפה אותו בכך. כמו-כן, דבריה נבעו מלחץ בשל הסיטואציה שבה היתה נתונה (עמ' 28-26).

בהמשך חקירתה נשאלה הנאשמת אודות משך הזמן שהיא ראתה את רוז והנאשם עם שובם מויויאן שכן לעיתים היא טענה שהיא ראתה אותם למספר שניות ומרחוק, בעוד שבעימות היא ציינה שהיא ראתה אותם במשך 5 דקות. הנאשמת הסבירה את הפער בגרסאות בכך שהעברית שלה לא טובה ומבחינתה זו אותה משמעות. כמו כן היא הסבירה שמאחר ובחקירות היא מדברת עברית במשך 5 שבועות רצופים, העברית שלה השתפרה מאוד וכעת היא יודעת להבחין בין המועדים. כמו כן, בתחילה מדובר היה בסיטואציה מלחיצה מבחינתה, בשעת לילה מאוחרת, וייתכן שאמרה דברים מוטעים (עמ' 32).
בתשובה לשאלה מדוע הנאשם חיזק אותה במהלך העימות, היא השיבה שהוא כל הזמן אמר לה be strong, גם כאשר הוא היה מתנהג כלפיה באלימות (עמ' 38).
בקשר למועד שבו הנאשם לקח את רוז מאמו אמרה הנאשמת שזכורה לה שיחה של ויויאן אליהם הביתה, כאשר ביקשה לקחת את רוז לקרקס אך היא צעקה עליה וניתקה לה את שיחת הטלפון, למיטב זכרונה מדובר באמצע או סוף יוני (עמ' 45).

בסוף חקירתה נשאלה הנאשמת לאן היא חשבה שהנאשם ייקח את רוז לאחר שהיא אמרה לו לא להביא אותה הביתה והשיבה "חשבתי חב"ד" וכשנאמר לה שהיא ידעה שלא מקבלים אותה לחב"ד השיבה "לא יודעת מה הם אומרים" (עמ' 50-49).
עדויות חוקרי הנאשמת
הנאשמת טענה בחקירותיה האחרונות ובעדותה בביהמ"ש שהחוקרים ניצלו לרעה, במיוחד בחקירותיה הראשונות, את חוסר ידיעתה את השפה העברית, את היותה נתונה בלחץ בגלל תנאי מעצרה ופרידתה מהבנות, וחוקריה נחקרו בעניינים אלה ע"י ב"כ הנאשמת.
להלן יובאו תמצית עדויות החוקרים ככל שהם נוגעים לחקירות הנאשמת.
1. יהודה להט
החוקר הראשון שחקר את הנאשמת ביום מעצרה 12.8.08.
בפתח חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת, אמר להט שאמנם היה חשוב למצוא את רוז במהלך החקירה, "אבל היו הרבה דברים חשובים... אני לא יכול להגיד מה היה החשוב ביותר.. זאת הייתה המטרה, היא לא מקדשת את האמצעים", והיה לו חשוב לקבל כמה שיותר אינפורמציה מהנאשמים (עמ' 686).
להט לא הסכים לתיאור ב"כ הנאשמת את המצב לפיו היו צרחות וצעקות, לאו דווקא כלפי הנאשמים, ותזוזה רבה של יציאה וכניסה לחדר החקירות. הוא שוחח עם הנאשמת בעברית, לעיתים היו משפטים באנגלית והם הבינו אחד את השני טוב מאוד. את רוב החקירה הוא ניהל לבד, כשאריק, חוקר דובר צרפתית, לא נמצא בחדר.
להט אישר שחלק גדול מחקירת הנאשמת התנהל כשהבנות הקטנות נמצאו מחוץ לחדר, במסדרון, ושמעו את בכיין ויכול להיות שהנאשמת ביקשה לצאת ולראותן (עמ' 690).
לדבריו זכור לו מה הנאשמת סיפרה מאחר וזה היה מאוד חריג לשמוע אמא מדברת כך על בתה "היא סיפרה על הילדה כל מיני דברים, שהיא היתה למשל לוקחת את הצואה שלה ואוכלת אותה, או שהיא מרביצה לילדות והורסת לה את הילדות האחרות. היא סיפרה שהם הלכו לחב"ד כדי לנסות למסור אותה ולא הסכימו כי היא לא יהודיה (עמ' 693).
הדברים נרשמו כ"הערת חוקר" לא מאחר והוא כל הזמן נכנס ויצא מן החדר אלא "בגלל שהיה שם שטף של דברים. זה השלב ששמים את ההקלדה בצד ומנסים לדבר קצת.. היא אמרה שם המון דברים שלא הייתי מצליח להקליד אותם...והכל נמצא בוידיאו".
בסוף חקירתו אישר להט שהנאשמת סרבה לחתום על ההודעה שגבה ממנה מאחר ואינה יודעת לקרוא עברית וייתכן ולאחר שההודעה הסתיימה הם המשיכו לשבת ולדבר.
2. זהבה מוריסאנו
העדה חקרה את הנאשמת ביום 13.8.08 יחד עם אורית זילברשטיין וכתבה את זכ"ד ת/42.
לדברי החוקרת תוך כדי התשאול הן השתדלו לא לכתוב ויותר להיות מרוכזות במה שנאמר ע" הנאשמת. היא ציינה נקודות בצד ואח"כ ריכזה אותן לדוח זכ"ד. מדובר בחקירה שהיתה תחת אזהרה ולא כחלק משיחת חולין לא פורמאלית והיתה למעשה המשך ישיר של החקירה של יהודה להט.
היא הזהירה את הנאשמת "בהמשך לאזהרה הקודמת...", היא נחקרת באזהרה בסיועו של נורברג שתרגם לנאשמת גם את הדברים לצרפתית, למרות שהיא הבינה עברית. בעקבות תקלה טכנית היא יצאה ונכנסה כמה פעמים, ונראה שאזהרת הנאשמת לא נקלטה בצילום. היא לא ידעה בזמן אמת שהאזהרה לא נקלטה ובאשר למעבר לחדר חקירות סמוך, לא מדובר בחקירה חדשה או שונה, אלא תזוזה מחדר חקירות אחד לאחר, בשל אילוצים ומדובר ברצף חקירתי. בתגובה לדברי ב"כ הנאשמת שהמתורגמן לא יידע את הנאשמת באילו עבירות היא נחשדת, העדה השיבה "אני זוכרת שהחלק הראשון שהשקענו בו, אני חושבת, גם רואים את זה אם אני לא טועה בקלטת, שמסביר לה למה הכוונה, מה היא מעורבת..." (עמ' 903) וכן "מה שאני יודעת שכל הדברים האלה נעשו בהתחלה אצל יהודה בצורה מאוד מפורטת. שאלתי גם בצורה, כמה שאני זוכרת, שאני קיבלתי את כל חומר החקירה לידיי והייתי צריכה להתחיל חקירה..." (עמ' 907).
לדברי החוקרת הן לא הזהירו את הנאשמת בתחילת חקירתו כי יש לה זכות שתיקה וזכות היוועצות בעו"ד וכי דברים שהיא מוסרת יכולים לשמש לחובתה כי היא הוזהרה בפעם הראשונה, גם הן הזהירו אותה תוך הסבר אודות המשמעויות, והיא לא שאלה אותה אם התייעצה בעו"ד.
לדבריה נראה לה שהנאשמת ידעה שהכל מוקלט לאחר שלמדה זאת מתוך המפגש עם הנאשם שבו הוא עדכן אותה והזהיר אותה מפני הקלטה. היא לא עדכנה אותה כי החקירה עמה מוקלטת, אך יצאה מנקודת הנחה שהיא יודעת שהיא מוקלטת.
העדה אישרה שהיא ידעה במהלך החקירה של הנאשמת שיש התפתחות בחקירה ושהנאשם הודה בגרימת מותה של רוז, אך היא לא שאלה דבר את הנאשמת אודות מעורבות בעבירת הריגה.
בתגובה לדברי ב"כ הנאשמת, שעל סמך תזה שלה היא ציינה בפני
הנאשמת שמה שעשתה לה אמה בילדותה זו הדרך שבה היא התנהגה לרוז, השיבה החוקרת "... אני חוקרת אותה ולא משנה מה בראש שלי עובר. אני רוצה להביא אותה למצב שתגיד לי מה קורה... כי בעצם מה שאני רציתי שהיא תגיד לי ובעצם גם הטחתי את זה בפני
ה, זה שמי שלא רצה את רוז בבית זו היא ולא מישהו אחר" (עמ' 910).
העדה אישרה שזכור לה שהנאשמת ביקשה להיפגש עם הנאשם, כדי לאמת את הדברים שאמרו לה החוקרים, אודות הגרסה שמסר, אך הם לא איפשרו את הפגישה ולא הציגו לה את קלטת החקירה שלו כי " לא רצינו את זה באותה נקודה. רצינו קודם כל שהיא תודה בפני
עצמה כי בנקודה שלנו כשהיא יצאה לחיפוש עם קצין שלנו היא אמרה משפט שהביא אותנו למחשבה, כמו שאת רואה בחקירה, שבעצם היא זו שהחליטה את ההחלטה שהיא לא רוצה את רוז בבית ולא ראינו מקום לעשות את זה באותו רגע עד שהיא לא תודה בעצם מה היה החלק שלה בנושא" (עמ' 912).
3. אורית זילברשטיין
חקרה את הנאשמת ביום יומיים הראשונים לאחר מעצרה.
היא החלה לחקור אותה רק בשעות הלילה, לאחר שהזעיקו אותה לתחנה, והיא לא ידעה היכן היתה קודם לכן. למיטב זיכרונה היא ידעה שהנאשמת היתה ערה מאז שהיא הובאה מביתה ועד שהיא נחקרה על ידה, אך היא לא נחקרה ברצף.
העדה נשאלה כיצד הזהירה את הנאשמת בתחילת החקירה והשיבה שידוע לה שהזהירו אותה קודם לכן בתחנה וכן "אני אישית לא הזהרתי אותה, אבל זהבה הזהירה אותה בנוכחותי, יש שם איזו קלטת שמתחילה, נדמה לי שראיתי את זה, ראיתי שמשהו, לא יודעת, שאולי ההתחלה לא נתפסה או לא שהתחילו, אבל זהבה אני יודעת שהזהירה אותה... בוודאות היא הזהירה אותה" (עמ' 805).
היא לא זוכרת בנוגע לאילו עבירות היא הוזהרה, היא חושבת שאמרה לה שזכותה להיפגש עם עו"ד ושזכותה לשתוק. היא לא זוכרת בגין איזו עבירה הייתה הנאשמת חשודה באותה עת, שכן הגרסאות שנמסרו היה מבולבלות והמצב לא היה בהיר.
בתגובה לטענת ב"כ הנאשמת שהאזהרה היחידה שהוזהרה הנאשמת היתה ע"י יהודה להט, על הזנחת קטין ואי דיווח על חשש בפגיעה בחסר ישע, הגיבה העדה " יכול להיות שהוא חקר אותה על זה, אני מה שאני זוכרת זה שזהבה הזהירה אותה, מה בדיוק, אם היא אמרה רצח או לא רצח אני לא זוכרת, לא זוכרת, זה היה לילה ארוך כמו שאת אומרת ואני לא זוכרת את זה" (עמ' 805).
ב"כ הנאשמת הפנתה את החוקרת לתמליל החקירה, ממנו עולה שהנאשמת כלל לא הבינה את משמעות המילה "רצח" והעדה השיבה שהיה מתורגמן בתחילה , בחקירה הראשונה, שהסביר לה את משמעות האמור "... בגלל שרוברט היה נוכח בזמן שאני נכנסתי לחקירה הראשונה עם זהבה מרציאנו והוא תרגם לה את כל הדברים בהתחלה, עד שהבנו שבעצם הגב' יודעת עברית.... היה שם מתורגמן שדובר צרפתית, בחקירה הראשונה, פה אמרנו לה רצח בעברית, ז"א היה שוני בין הדברים, היה שם מתורגמן ובחקירה הזאת לא היה מתורגמן" (עמ' 811). היא חושבת שהיא נכחה כאשר המתורגמן תרגם לה את האזהרה, אך היא לא זוכרת את תוכן האזהרה.
החוקרת אישרה שהנאשמת שבה וביטאה ביטויי אהבה עוצמתיים כלפי הנאשם וטענה שהיא לא יכולה לעשות לו רע ובאשר למועד האחרון שבה ראתה את רוז, טענה החוקרת כי "היא שאלה לגבי תאריכים מדויקים ואני פשוט בחקירה עם יגאל (בן שלום - א.ט.), שהיא אומרת תאריך, תאריך, אם זה הנשיקה הראשונה, מתי היא התנשקה אתו, מתי היא ראתה אותו, תאריך, זמן ואפילו כמעט שעה את יכולה לראות, אולי שעה לא, אבל את יכולה לראות לפחות שנה הכל וכשהיא נשאלת על (המועד האחרון שבו ראתה את רוז - א.ט.), היא אומרת באופן כללי, ... אבל היא לא נותנת לך תאריך ספציפי כשלגבי שאר הדברים היא יודעת ואני אמרתי לה שיש לה זיכרון, שיש לה זיכרון מדהים.." (עמ' 822).
4. יגאל בן שלום

החוקר האחראי על החקירה שחקר את הנאשמת עם אורית זילברשטיין ביום 14.8. לדבריו הוא לא זוכר אם אורית רשמה דברים, וייתכן ומדובר בתשאול ללא הודעה כתובה שכן לא בכל תשאול הוא כותב הודעה, ומאחר וכל החקירות מוקלטות ומוסרטות הם כותבים דו"ח עיקרי. לא מדובר באסטרטגיה, אלא בשיטת עבודה רגילה ולא רק בתיק הזה. בכל מקרה, אין המדובר בהוראה יזומה שלא לכתוב הודעה (עמ' 1107).

החוקר הכחיש את טענת ב"כ הנאשמת שהנאשמת לא אמרה שהתכוונה להתאבד אם לא יקחו את רוז ואמר שכאשר הוא שאל אותה אם הייתה בכוונתה לקפוץ ממקום גבוה, ממלון, היא השיבה ו"אני הבנתי שהיא מציבה לו אולטימאטום (לנאשם - א.ט.) שאם הוא לא יעלים את הילדה, היא מתאבדת, היא לא יכולה יותר, אין לה אוויר" (עמ' 1116-1115).
ב"כ הנאשמת הפנתה את החוקר להזדמנויות אחרות במהלך החקירה בהן השתמשה הנאשמת במונח "ליפול", "המשפחה נופלת", "הזוגיות נפלה" וכד' וטענה שמדובר במובן נפשי ולא פיסי, אך החוקר הדגיש שאת התנהלות החקירה לא ניתן בהכרח להבין מתמליל בדיעבד, וללא ספק, לאור הדינאמיקה בחקירה שבה היה נוכח, מדובר היה בהתאבדות במובן הפיסי (עמ' 1117).

ב"כ הנאשמת הפנתה לכתוב ע"י העד, לכאורה מפי הנאשמת, שהיא לא מכחישה שהיא לחצה על הנאשם להיפטר מהילדה וטענה שלא נעשה שימוש ע"י הנאשמת במילה "להיפטר". לדבריו אין הבדל מבחינתו אם מדובר במילה למסור או לתת או להיפטר שכן הצבת האולטימאטום בפני
הנאשם מהווה מבחינתו רצון להיפטר מהילדה, ואין דרך אחרת לראות את המציאות (עמ' 1120).
באשר למידת הבנתה של הנאשמת את השפה העברית, כתב החוקר בדוח התשאול שרמת ההבנה שלה בעברית היא בינונית ולפיכך חלק מהתשאול נערך באנגלית. כמו כן, היא לא חתמה על ההודעה בטענה שאינה קוראת עברית. במהלך החקירות הוא קבע שיש צורך בדובר צרפתית על מנת שתהיה לנאשמת האפשרות לקרוא את ההודעה.
הוא חזר והדגיש שהעברית של הנאשמת "היא בסדר", וכשהוא ראה שהיא איננה מבינה את אחת המילים הם פישטו לה אותה והבהירו את כוונתם. בהמשך, הם אף נעזרו במתורגמנית לצרפתית. העד טען כי "מארי ניהלה שיחה בעברית, הבינה כל מה שנאמר לה והתוצאה היא אותה תוצאה.. היא הבינה, זה לא שהיא לא הבינה" (עמ' 1124-1122).

בתגובה לטענת ב"כ הנאשמת שהפרשנות שנתן לדברים של הנאשמת בתשאול ביום 15.9 (ת/62) לא עולה בקנה אחד עם כוונותיה, לדוגמה- השימוש במילה "להיפטר", או למשל העובדה שהיא טענה באנגלית, שהיא חשה בושה, והוא לא הבין את האמור וכתב כי "היא לא מגינה על רוני שלדבריה נמצא נמוך מאד והיא לא ברמה שלו", השיב החוקר "אם את היית עושה את התשאול והיית נוכחת בשיחה והיית עורכת את הדיאלוג הזה היית מבינה את זה... היא לא רצתה להתייחס לרוני כי היא מבחינתה, מה שאני הבנתי, מבחינתה הוא כל כך נמוך במה שהוא עשה בתוצאה של מה שהוא עשה שהיא לא רצתה להתייחס אליו בכלל" (עמ' 1130).

5. איתן שיינמן
לקח חלק בתשאול של הנאשמת ביום 13.8 (ת/46א'). לדבריו קורה שנחקר נרדם במהלך החקירה בשל עייפות בלבד, אך מאחר והמטרה הראשונה היתה למצוא את רוז, חוסר בשעות שינה לא יכול היה להוות עילה להפסקת החקירה, שכן גם צוות החקירה לא ישן בשעות הראשונות כשלא היה ידוע מה עלה בגורלה של רוז. הוא לא ידע אם הנאשמת לא אכלה במשך 48 שעות וייתכן והיה צורך להעיר אותה כדי שתצא מחדר החקירות.
בחקירה של הנאשמת ביום 14.8 הוא איפשר לנאשמת לסיים משפטים, למרות הקושי שלה להתבטא בעברית, ודיבר לעיתים בקולניות ומהר שכן מדובר בדינאמיקה של חקירה (עמ' 585).
העד אישר שהנאשמת ציינה בפני
ו פעמים רבות שהיא לא מבינה והוא לא הביא מתורגמן שכן להתרשמותו היא מבינה ו"היא יודעת עברית... ומה שהיה לה קשה אז או.קי, קשה" (עמ' 588).
6. אלי קורלנד
חוקר החל משנת 1993. לדבריו אין כללי חקירה אחרים כאשר המדובר בחשוד בעבירת רצח ואפשר מעבר לשאלת שאלות וקבלת תשובות גם להעלות תזות ולבדוק גרסאות שעולות מהתיק ואף לנהל שיחות חולין עם העדים.
בתגובה לטענת ב"כ הנאשמת שהוא כינה את הנאשמת בכינוים מעליבים מול ע.ג. שלא לצורך. כשאמר שהיא "חולה" ויש לה "הפרעה נפשית רצינית" אמר שהוא עודנו חושב כך ואינו רואה בעיה בהתבטאותו שכן "אמא שיושבת איתי ולא מעניין אותה כהוא זה מהילדה בכלל, אז יש לה איזו הפרעה...".
לדברי קורלנד החקירה של הנאשמים ביום 13.8 (דוח התשאול ת/46) הוקלטה באודיו בלבד, מאחר ולא היתה אפשרות טכנית להקלטה בוידאו למרות החובה לתעד בתיעוד חזותי את החקירה. במהלך החקירה הוא הטיח בנאשמת שאין בבית תמונות של רוז, אלא רק של שתי הבנות הקטנות, בעוד שלטענת ב"כ הנאשמת נמצאו בבית אלבומים רבים עם תמונות של רוז כי "מצאנו מלא מלא דיסקים, עברנו על הדיסקים, יש רק תמונות של רוני עם מרי והילדים בלי רוז, אז אמרתי איך זה שבכל הדיסקים אין תמונות של רוז, אלא רק של שתי הילדות האחרות. אני מדבר על דיסקים ספציפיים".
קורלנד אישר שהנאשמת הגיעה לחקירה מותשת, במצב שהוא חמור מעייפות או חוסר ריכוז, שכן היא ציינה בפני
ו שהיא לא ישנה למעלה מ- 24 שעות ולא אכלה למעלה מ- 47 שעות. לדבריו "ניסיתי לדבר איתה, ניסיתי לראות, ראיתי שזה לא אפקטיבי, אז סגרתי". היה צורך להמתין עד שניתן היה להחזיר את הנאשמת לנווה תרצה ולכן היא ישנה כשעתיים על כסא (עמ' 717-716).
קורלנד אישר שהוא קרא את מכתביה של הנאשמת, אך לא הוא תפס אותם ועלה מהם שהנאשם הוא אלים כלפי הנאשמת ורוז. בתגובה לטענה שבזמן שהטיח בפני
הנאשמת את העולה מהמכתבים על הנאשם והאלימות שלו, היא ניסתה להמעיט את חומרת המעשים, אמר קורלנד שבתשאול הזה היא לא שיתפה פעולה באופן מלא בכל הנושאים שעלו, ולא רק בסוגיה הזאת.
מדו"ח התשאול עולה שהנאשמת טענה שאין לה רגשות כלפי רוז לאחר שלא ראתה אותה במשך שנתיים. ולדבריו "כשניסיתי לדבר איתה היא אמרה שמה שמעניין אותה זה רק איפה רוני, איפה רוני. תנסה לדבר איתה על הילדה הזאת, לא מזיז לה בכלל. את יושבת עם בן אדם ומנסה לשאול אותו לגבי הילדה" (עמ' 715).
בסוף חקירתו אמר קורלנד שהוא, ולא הנאשמת, נקב בתאריך 12.5, כיום בו ראתה את רוז לאחרונה והיא ציינה שהיה זה ביום בו הביא הנאשם את רוז מאמא שלו.
7. אבי מונקר
חקר את הנאשמת ביום 18.8 (ת/49). לדבריו חלק מהחקירות תורגמו לצרפתית ע"י החוקר אייל אנקונינה, ובחקירה זו חלק מהשאלות תורגמו (עמ' 730).
בתגובה לטענת ב"כ הנאשמת שהדברים, כפי שנרשמו על ידו אינם תואמים את שנאמר ע"י הנאשמת, וכי קיים פער שמביא לעיוות הדברים שנאמרו על ידה, ענה מונקר "קודם כל לא יכול להיות עיוות לעולם מאחר ואני חוקר בחקירה הזאת ואני יודע שזה מתועד, ...נצא מנקודת הנחה שאני יודע שמקליטים את כל החקירה, אז לעולם לא יכול להיות, .. שאני לא תהיה לי מוטיביאציה לעוות כי אני יודע שבסופו של דבר הדברים מתועדים בצורה חזותית ובצורה של אודיו. עכשיו, כמובן שיש רצון כן לתמצת איזה שהוא דו שיח, וזה בעצם גם על פי החוק, המטרה של העדות זה לא לכתוב כל מילה במילה אלא את עיקרי הדברים" (עמ' 732).
לדעתו ההודעה אכן משקפת את החקירה, הוא לא מוצא באמור סתירות מהותיות והתיעוד החזותי והקולי הוא המדויק ביותר, אבל עיקרי הדברים נרשמו גם בכתב יד.
באשר לחקירה שחקר את הנאשמת ביום 15.9, עם ענת קצב (ת/63), הוא לא זוכר שהחל מתחילת החקירה הם צעקו על הנאשמת, אך הוא לא שולל זאת. זכורה לו הסיטואציה שבה הראו לנאשמת את המזוודה והיא התפרצה והוא זוכר "במעורפל" שאכן היתה חקירה באווירה קשה. לא זכור לו שבמהלך החקירה ענת קצב העירה לו מס' רב של פעמים שהוא לא מתנהג כפי שהם קבעו ולא זכור לו שקבעו דבר מה לפני החקירה. הם לא קבעו בטרם החלה החקירה לקטוע אותה בצעקות ולא לאפשר לנאשמת להשיב, על מנת ליצור אווירת לחץ.
הוא לא שולל אפשרות שהחקירה היתה קולנית תוך השמעת מילים בוטות, אך לא מדובר בעניין שנקבע מראש ומטרת נוכחותו בחקירה לא היתה על מנת להלחיץ את הנאשמת (עמ' 741).
8. אייל אנקונינה

בן 29, יליד הארץ והוריו, ילידי מרוקו, עלו לארץ כשהם בני 22 לערך. הוא התחנך במסגרות הרגילות בארץ. בבית הוא משוחח עם בני המשפחה בצרפתית וכן עבר מבחני בגרות במקצוע הצרפתית. הוריו מעולם לא התגוררו בצרפת, אולם מרבית דודיו חיו או עודם חיים בצרפת ובשוויץ והם משוחחים בצרפתית.
העד שימש כמתורגמן בחקירת הנאשמת ע"י אבי מונקר. מדובר בחקירה שהוקלטה והוא אינו זוכר בכמה חקירות נכח או בכמה שימש כמתורגמן (עמ' 1196). אם הוא לא נכח או תרגם בחקירות נוספות כנראה ולא נתבקש לעשות כן. רויטל אלמוג ביקשה ממנו לתרגם שיחה בין הנאשמת ובין קונסולית צרפת, להיות נוכח בשיחה ולוודא שהשיחה אינה גולשת לדברי שיבוש חקירה וכד' וכן סייע בתרגום השיחה של רויטל אלמוג עם הקונסולית. מעבר לכך, רויטל ביקשה ממנו לסייע גם בחקירה של הנאשמת.

9. ענת קצב

בפתח חקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמת אישרה העדה שהנאשמת נחקרה רבות ע"י חוקרים רבים. בעוד שרויטל אלמוג הייתה דומיננטית יותר בחקירת הנאשמת, היא הייתה דומיננטית יותר בחקירת הנאשם.
לדבריה "בחקירות של מרי רויטל ואני התהפכנו, רויטל הייתה החוקרת הטובה כמו שהיא הייתה הרעה אצל רוני ואני הייתי החוקרת הרעה אצל מרי בדיוק כמו שרוויטל הייתה אצל רוני... אני, בחקירות גם מרימה את הקול לפעמים וגם כועסת וגם על רוני וגם על אחרים וגם עליה לפעמים. ללא ספק באיזה שהוא שלב הרמתי את הקול וצעקתי וכעסתי ואמרתי דברים" (עמ' 1027).

העדה אישרה שייתכן והיא דפקה על השולחן, במסגרת תפקידה כ"חוקרת הרעה", וייתכן והיא אף חקרה את הנאשמת כשהיא אזוקה בידיה, אך היא לא נחקרה כך במשך שעות מאחר והחקירות שלה היו קצרות יחסית. לדבריה: "בחקירות שלי אני נהגתי להשאיר את מרי אזוקה. מרי גם בחקירות שלי נהגה להתנהג בצורה פחות שגרתית...אני לא זוכרת כמה זמן, אבל אצלי בחקירה מרי מאוד יכול להיות שהייתה אזוקה. היא עצורה, אין מניע מזה ואין שום סיבה שהיא לא תהיה. אצל רוני נהגתי אכן כחלק מזה שסמכתי והקשר בינינו להוריד את האזיקים שעל ידיו" (עמ' 1029).

היא סרבה לאפשר לחוקר אחר לפתוח את האזיקים בטענה שהנאשמת מסוכנת והיא עלולה להרביץ לה, והוסיפה "אפשר לראות בחקירות של מרי שבאחת החקירות היא בורחת לי בתחילת החקירה מהחדר ואנחנו צריכים לרוץ אחריה ולעצור אותה ומשתוללת. מרי אמורה על פי חוק, עקב התנהגותה להישאר אזוקה.. אני לא סמכתי עליה אצלי בחדר החקירה. מרי התנהגה לא בצורה שגרתית.." (עמ' 1030-1029) וכן "אני לא חשבתי שמרי תכה אותי אבל אמרתי שאולי היא הייתה משתוללת או שהייתה בוכה.." (עמ' 1031).

העדה אישרה שהנאשמת שיתפה פעולה עם כל שאר החוקרים מלבדה, ואמרה שמתוקף תפקידה, אותו היא לוקחת ברצינות רבה, טבעי שהנאשמת לא תרצה לשתף פעולה עם ה"חוקרת הרעה". אמנם בתחילה הנאשמת לא שיתפה פעולה כלל, אך בחקירה השלישית היא מסרה נתונים חשובים.
בתגובה לטענת ב"כ הנאשמת לפיה היא רשמה בהודעה ת/51 דברים שלא מסייעים לנאשמת ולא רשמה דברים שמסייעים לה אמרה החוקרת "...אין פה איזה משהו שניסינו להעלים חלילה כי נלקחה ממנה עדות מפורטת על האלימות, שהוא זרק עליה בקבוק ושהוא הכה ורוני נחקר על תקיפה לכאורה. זה לא איזה משהו שנעשה חלילה עם איזו שהיא כוונה ל..זה מתועד בחקירה. ידוע לי שזה מתועד בחקירה קודם לכן אצל רויטל, גם את נושא האלימות כלפיה וגם את נושא האלימות כלפי רוז. אבי מונקר הקליד את ההודעה..." (עמ' 1040-1042) וכן "... ידעתי שמרי נחקרה על זה ארוכות, על כל המכתבים על ידי רויטל.. היא נשאלה חקירה מפורטת לגבי גם האלימות על רוז וגם כלפיה וגם כל המכתבים .. וידעתי את זה. זה לא שחלילה התעלמנו ממשהו ושהייתה איזו שהיא כוונה להתעלם מאיזה חומר שמובא בפני
נו. הכל גם טופל. ..אני אומרת שצריך לבדוק את מי שהקליד, מה הקליד בדיוק..אם הספיק לא הספיק.." (עמ' 1043).
העדה אישרה שהנאשמת החלה לשתף פעולה רק לאחר שרויטל אלמוג הרגיעה אותה והגישה לה כוס מים שכן "... מרי גילתה אנטגוניזם בחקירה מולי... מתי בדיוק היא שיתפה פעולה ולא שיתפה פעולה ומתי רויטל נכנסה אני לא יכולה להגיד, זה מופיע... אני עוררתי אנטגוניזם אצל מרי וזו הייתה המטרה".
העדה אישרה שבחקירה מאוחרת יחסית היא הזהירה את הנאשמת לראשונה בחלק מהעבירות, וכי היה מדובר במונחים שהיא לא שמעה קודם לכן בחקירות. הנאשמת טענה שהיא לא מבינה את האמור וביקשה חוקר דובר צרפתית אך החוקרת לא הגיבה לבקשתה. לדברי העדה היא סברה שהטענה של הנאשמת לא כנה, שכן עם כל החוקרים היא שוחחה בעברית. מעבר לכך, היא ציינה בפני
ה שמה שהיא לא תבין- היא תסביר לה במילים פשוטות יותר.
לדברי החוקרת היא חקרה את הנאשמת לאחר מציאת התיק בירקון ובו גופתה של רוז. היא הציגה בפני
הנאשמת תמונת המזוודה, וכשהנאשמת חשבה שהגופה תוצג לה בתוך המזוודה היא הגיבה בצורה נסערת. מטרתה הייתה לקבל אישורה של הנאשמת שאכן זו המזוודה שלהם. היא הציגה לה תמונה של תיק סגור, ללא תכולתו, ולא מצאה לנכון לעדכן את הנאשמת בטרם הצגת התמונה מאחר ולא שיערה שזו תהיה תגובתה למראה התיק בלבד. בעקבות הצגת התיק הנאשמת נכנסה להיסטריה, צרחה וברחה מהחדר. היא הוכנסה בכוח בחזרה לחדר החקירות כשהיא נסערת מאוד (עמ' 1054-1056).
10. אריאל כהן
תרגם את מכתביה של הנאשמת מאנגלית לעברית, והוציא חומר מדיסקים של מחשב ולא מהמחשב עצמו. הוא הוציא את החומר הרלוונטי לחקירה שלהם, ייתכן והיו בדיסקים קבצים נוספים, שניתן לבדוק ע"י בדיקת הדיסק. לא ייתכן שהיה חומר בדיסק שנמחק מאחר ומדובר בדיסק צרוב שלא ניתן לבצע בו שינויים. לא ידוע לו שנעשתה פעולה נוספת בדיסק הזה ע"י ליאור לוי ואת הפלטים שהפיק הוא צירף למזכר ותייק בתיק החקירה.
באשר לדו"חות תשאול שכתב אמר כהן כי "בדו"חות תשאול אני משתדל לתת הלך כללי של הדברים שהיו במהלך החקירה ודברים עיקריים שעלו כמובן בזהירות המתבקשת מאחר ולא תמיד זוכרים את הפרטים הקטנים".
ביום 10.9 הוא יצא ביחד עם רויטל אלמוג לתשאול שחלקו התבצע בחדר החקירות וחלקו מחוץ לתחנה- בנתניה, תל ברוך וכו'. נודע להם שהחקירה התנהלה ללא הקלטה רק בשלב מאוחר במהלך הנסיעה ולא בתחילת החקירה, אך הם בחרו להמשיך בה (עמ' 965).
יתכן והוא לא נכח בעת אזהרת הנאשמת, שכן החקירה התחילה ע"י רויטל אלמוג והוא הצטרף רק לאחר מכן, כך שהרישום מתבסס על מה ששמע מרויטל. במהלך התשאול הוא נהג ברכב, הנאשמת ישבה מאחור עם רויטל, והוא היה איתן כל העת, גם כאשר ירדו מהרכב.
בתשאול ביום 1.9 (ת/54א') גילתה הנאשמת שאחותה של השמרטפית היתה בעבר בת זוגו של הנאשם והיתה המומה מכך. הוא לא יודע האם מדובר בפרט אמיתי או שזה היה תרגיל חקירה. ידוע היה לו כי מטרת החקירה היתה לגרום לנאשמת לכעוס על הנאשם על כך שהוא בקשר עם בחורות אחרות. באשר לנכונות הנתון אודות הקשר, אמר "אני מאמין שזה אמיתי כי זה עלה לפני כן ולא סתם היינו אומרים את זה".
במהלך אותה חקירה הציגו לנאשמת פלט שיחות וטענו שהנאשם קיים שיחות עם בחורות רבות, שהיא לא מכירה, כחלק מתרגיל חקירה, על מנת לעורר בה רגשות. הוא היה מודע לכך שמדובר בתרגיל חקירה כבר בעת הצגת הפלטים (עמ' 969 - 967).
העד הופנה ע"י ב"כ הנאשמת לדו"ח תשאול, ת/56 אשר נכתב ע"י ליאור לוי, לאחר שהחזירו ביחד את הנאשמת לנווה תרצה. לדבריו הוא לא זוכר מי נהג ומי שמר על הנאשמת ולא זכור לו שהוא שאל אותה שאלות. במידה והיו עולים בנסיעה נושאים חשובים, בנוכחותו, שהיה מקום לתעד אותם, הוא מניח שהיה עושה כן (עמ' 970-971).
העד הופנה לחקירה ביום 7.9.08 (ת/58 א'), שבה נכח, ובמהלכה הוצגו בפני
הנאשמת מכתבים שנתפסו ע"י החוקרים. העד אישר שהוא תרגם את המכתבים מאנגלית לעברית, אך לא היתה זו יוזמה שלו. הוא אינו זוכר את תוכן המכתבים אך הוא תרגם מכתבים מהתקופה שבה הנאשמת נלחמה על רוז בהיותה בצרפת בהם היא מביעה רגשות כלפי רוז, והוא אינו פרטים אודות אלימות כלפי הנאשמת וכלפי רוז שעלו מתוך המכתבים.
11. ליאור לוי
נסע להחזיר את הנאשמת מנווה תרצה ובמהלך הנסיעה התנהלה שיחה אותה הנציח בדו"ח ת/56. הוא לא הונחה לתשאל אותה ומדובר ביוזמה שלו, הוא לא הפעיל אמצעי הקלטה מאחר ומטרת הנסיעה לא היתה תשאול (עמ' 935).
לא זכור לו אם הוא נהג או ישב כמלווה אך בכל מקרה, הוא לא כתב את הדברים תוך כדי נסיעה, אלא בתום הנסיעה כשחזר למשרד. הם שוחחו בעברית והוא אינו זוכר אם שורבבו בתשאול גם מילים באנגלית, כפי שקרה בחלק מן החקירות.
עדות הנאשמת

1. הנאשמת נחקרה ארוכות ע"י באת כוחה, עו"ד סוויד, וע"י ב"כ המאשימה. העדות נמסרה בשפה הצרפתית, כאשר היא מתורגמת לעברית וגם השאלות שנשאלה הנאשמת תורגמו לעברית, כפי שכל מהלך המשפט תורגם לשפה הצרפתית עבור הנאשמת.

2. אומר כבר עתה כי התרשמתי שהנאשמת מבינה עברית, אם כי הבנה בסיסית, שכן לחלק מהשאלות ענתה בצרפתית עוד טרם תורגמו מעברית ולמספר שאלות ענתה בעברית במלואן או בחלקן. כך גם השתמשה הנאשמת במילים בעברית במכתבים שכתבה לנאשם ואשר הוצגו בפני
ה במהלך חקירותיה (ראה למשל המכתבים נ/26, ת/112 ות/144). ברוב חקירותיה במשטרה היא נחקרה בעברית, השיבה בעברית ובמקרים שלא הבינה את השאלות בשל קשיי שפה הדברים הוסברו לה והיא ענתה בעברית. תרגום השאלות לעברית סייע במקרים לא מעטים לנאשמת לחשוב על תשובותיה יותר ממה שהיה מתאפשר לה אלמלא התרגום ובמספר מקרים התערבו באות כוח הנאשמת בחקירתה ע"י ב"כ המאשימה, תוך ניצול הזמן ששימש לתרגום השאלות והתשובות.

3. במהלך עדותה של הנאשמת הוצגו בפני
ה מכתבים שכתבה לנאשם, חלקם נושאים תאריך וחלקם לא נושאים תאריך. המכתבים נכתבו בשפה האנגלית ובחלק מהם שובצו מילים בעברית.

4. בפתח עדותה סיפרה הנאשמת שהיא נולדה בנורמנדי, צרפת, בשנת 1985. כשהיתה כבת 9 חודשים התגרשו הוריה והיא המשיכה להתגורר עם אמה, שנתנה לה להרגיש שהיא מיותרת, עצלנית ובכיינית. היו ביניהן יחסים מאוד פרדוקסאליים, כאשר מצד אחד היא הייתה קשורה לנאשמת ומצד אחד היא לא הייתה סובלת את נוכחותה (עמ' 1590).
אמא שלה היתה אישה היסטרית שאוהבת לעשות צרות, כלומר, לעשות מדבר קטן דבר עצום ולהוסיף כל מיני מספרים ופרטים שבכלל לא קיימים. אמא שלה היתה אישה דיכאונית ומאד אלכוהוליסטית, שניסתה הרבה פעמים לשלוח יד בנפשה גם בנוכחות הנאשמת.
היא ראתה את אביה באופן רציף עד גיל שש בלבד, מאחר ואמה פרשה לא נכונה אמירה שלה באשר לשינה משותפת שלה עם אביה, והוציאה צו מביהמ"ש שאסר עליו להתקרב אליה. מאז היא פגשה בו לעיתים רחוקות בלבד וסבתה מצד אמה היתה ה"מקלט שלה".
כשהיתה ילדה היא תמיד היתה במצב חרדה ודאגה לאמה, שהיתה מאושפזת בבי"ח לחולי נפש. בגיל 11 היא הועברה למוסד דתי נוצרי בגלל בעיות שינה שהיו לה וזו היתה התקופה הכי טובה בחייה (עמ' 1591).

5. לדברי הנאשמת היא פגשה בבן כשהייתה בת 15, 16 במסיבה אצל שכנים, ומהר מאד היחסים ביניהם הפכו להיות מאד רציניים. הם חיו יחד בנורמנדי, הלכו ביחד לאותו בית ספר ובנוסף בן עבד. באותה עת החל בן להתנהג באופן אלים אך לא מדובר על אלימות כלפיה אלא על היותו "עצבני", ולאחר כמה חודשים היא נכנסה להריון. לדבריה: "ההריון הזה היה ממש בשבילי חלום. למרות שהייתי מאד, מאד צעירה, בת 17, זה היה חלום... מפני שרצינו לבנות משפחה, משפחה שלא אני ולא הוא לא עשינו, זה היה מין מפלט".
רוז היתה תינוקת מאד קלה, הן היו מאד קרובות אחת לשנייה ושום דבר לא עניין אותה ברגע שהיתה הילדה. בן היה אבא טוב, הם תפקדו כ"הורים", אך לא כ"בני זוג". כמו כן לבן היו התפרצויות אלימות כלפיה, אך לא כלפי רוז. אמה הייתה במצב של דיכאון בזמן ההריון אך לאחר לידת רוז הייתה מאושרת מאוד והיא היתה "סבתא אוהבת". היא לא ידעה רבות על אביו של בן, הוא הנאשם, אך כחודשיים לאחר שנישאו הודיעה להם בטי, אמו של בן, שהנאשם מעוניין לפגוש בהם. בן טס לישראל ופגש בנאשם והיא נשארה בצרפת. כשבן חזר לצרפת, הוא הפך אלים יותר כלפיה והרגיש עצמו "אבוד" כהגדרתה, בעקבות המפגש עם אביו. באותה עת היא לא סיפרה על האלימות של בן כלפיה לאיש.

לאחר שבן חזר לצרפת הוא שב וביקש ממנה לעלות לישראל, בתחילה היא סירבה לעלות לישראל, מפני שלא היה להם אף אחד בישראל, אך לאחר המפגש של בן והנאשם הם שקלו את הרעיון בחיוב.

6. המפגש הראשוני של הנאשמים היה שבועיים לפני שעלו ארצה, בסוף דצמבר 2004. הנאשם הגיע לצרפת וההתרשמות הראשונה היתה שאמנם הוא היה מבוגר מבן אבל הוא היה גבר נאה. הוא נכח באירוע שבו בן היכה אותה, בהתחלה הוא עשה כאילו הוא לא ראה כלום ויצא מהחדר אך כמה שעות לאחר מכן, כשהיו לבד, היא פרצה בבכי וסיפרה לו שבן הוא אדם אלים. הנאשם הקרין בטחון ואמון והיא חשה שניתן לסמוך עליו (עמ' 1597).

7. לאחר העלייה לישראל מצבה הבריאותי היה ירוד. מאחר והייתה בחודשי ההריון הראשונים היא חשה ברע, הקיאה ואיבדה נוזלים. הם השתכנו בדירת הנאשם במודיעין, שהיתה לא מרוהטת וללא טלפון. בן למד באולפן אבל היא לא יכלה ללכת משום שמצבה הפיסי והנפשי לא אפשר לה זאת. מאז שהגיעו לארץ האלימות של בן התגברה יותר ויותר, היא אושפזה הרבה פעמים ורק הנאשם בא לבקר אותה. כשחזרה הביתה בן היכה אותה, היא ברחה מהבית וקראה לעזרת הנאשם (עמ' 1590).
בן החל דורש ממנה לחזור לצרפת, תוך שהוא מאיים שלא יאפשר לה להמשיך לחיות אם לא תרשה לו לחזור עם רוז לצרפת. היו לה כמה סיבות בגינן ביקשה להישאר בארץ, בין היתר, כי לא נשאר לה שום דבר בצרפת. הם החליטו לנסות להתחיל חיים חדשים בישראל אך הם לא נתנו לניסיון הזה מספיק זמן כדי לוותר.

8. הנאשמת תיארה אירוע שבו בן שב ודרש ממנה לחזור לצרפת, כשהוא מצמיד לה סכין לגרון ומאיים עליה כי תחתום על תצהיר לפיו היא מסכימה שייקח את רוז ושתהיה לו הזכות לשמור על רוז. היא חתמה על התצהיר מאחר ולדבריה, היתה "אבודה", מפוחדת, "חסרת אונים" ובמצב נפשי ירוד לאחר שביצעה הפלה ויום לאחר מכן בן לקח את רוז והם שבו לצרפת בסוף חודש פברואר 2005 (עמ' 1600).
הנאשמת תארה את מצבה לאחר חזרתם של בן ורוז לצרפת " זה היה סוף העולם בשבילי. רוז נסעה ואני למעשה איבדתי את כל עולמי" (עמ' 1601).
הישארותה בארץ היתה הטעות הגדולה בחייה, היא חשה בדידות עצומה, הנאשם היה מגיע אחת לכמה ימים, אך היה לה קושי ללא רוז וכחודש לאחר מכן היא שבה, בעצת אביה, לצרפת כדי להתחיל לבנות את עצמה מחדש בצרפת, להתגרש מבן ולקבל את רוז בחזרה.

9. לדברי הנאשמת "היו לי רגשות כלפי רוני אבל לא ידעתי מה שיהיה איתו... הייתי מאוהבת בו והוא היה בן אדם יותר מבוגר ממני שהיה עשוי להביא לי יציבות. הרגשתי בטחון, הרגשתי בטוחה איתו" (עמ' 1601).
במכתב נ/9 שכתבה לנאשם ב- 29.3.2005, יום לפני שובה לצרפת, ציינה הנאשמת שהיא חוזרת לצרפת ברגשות מעורבים. מצד אחד, היא שמחה שתוכל לפגוש ב"מלאך הקטן" שלה - רוז, אך יש בלבה עצב על שעליה לעזוב אותו. היא אוהבת אותו והיא מוכנה לעשות הרבה כדי לבסס את הקשר ביניהם, גם אם היא יודעת שזה עלול לקחת זמן. היא רוצה להקים איתו משפחה, והדגישה את אהבתו לרוז ואת אהבתה של רוז כלפיו. הוא נתן לה את האומץ לעזוב את בן והיא מקווה לפגוש אותו בקיץ.

10. הנאשמת תיארה את המפגש עם רוז בצרפת כ"פגישה מאוד מאושרת". אמה לא הסכימה לשכן אותה בביתה כי היא לא סבלה אותה ולא רצתה שתחיה איתה, אלא רצתה שתהיה מקלט לאמהות במצוקה. רוז היתה אצל בטי עם אבא שלה. שוב פעם היא הרגישה כאילו מיותרת. היא היתה בקשר טלפוני עם הנאשם, שלא הסכים שתחזור אך יום אחד הוא הסכים שתחזור מאחר והוא ידע שיש לה רגשות כלפיו, ושאם תחזור אז יתחיל רומן ביניהם וזו היתה תקוותה (עמ' 1603-1602).
היא שבה לישראל בתחילת מאי 2005 ללא רוז, ויום לאחר מכן הגיע בן לדירה במודיעין, היכה אותה, היא ברחה מהדירה, התקשרה לנאשם שכעס עליה בגלל שפתחה את הדלת. הוא התקשר למשטרה והיא התלוננה במשטרה.
עזיבתה את רוז הייתה קשה, אך היא קיוותה שמדובר במצב זמני בלבד. באותה תקופה בן לא אפשר לה להיות עם רוז בקשר והיא הייתה מקבלת מידע אודות רוז דרך אמא שלה ומתקשרת איתה בזמן שרוז היתה אצל אמה.

כמו כן היא נהגה לשלוח לרוז מכתבים ומתנות וכך התנהל הקשר במשך כשנה. כעבור שנה החל בן מאיים על אמה שימנע ממנה לראות את רוז אם היא תאפשר את הקשר ביניהן ולכן היא החלה לקבל דיווח מאמה אודות רוז, מבלי שהיה ביניהן קשר נוסף (עמ' 1604-1605).

11. את הקשר עם הנאשם באותו זמן תארה הנאשמת כך:
"במודיעין הייתי לבד, לא היה לי אף אחד. שום דבר בבית... רון היה עובד מאד קשה... הייתי כל היום לבדי בלי לעשות כלום... כמעט חודש לאחר שהגעתי ארצה הודעתי לו שברצוני לחזור לצרפת כי אין לי מה לעשות כאן. אחר כך הבנתי שרוני הוא איש של נשים... זאת אומרת שהיו לו יחסים עם הרבה נשים באותו זמן. אז הרגשתי רע מאד... רוז הבת שלי היתה בצרפת לא היה לי מה לעשות בישראל... רון הבין שאני הייתי עומדת לחזור ואז הוא הבטיח לי שהוא יהיה רציני" (עמ' 1605).

היא לא הלכה לאולפן מכיוון שהנאשם לא אפשר לה לצאת מן הבית לנסוע לבד באוטובוס ולא יצאה לעבוד משום שהנאשם לא הסכים לכך ומשום שהיו לה קשיי שפה. לא היו לה חברות, היא לא נהגה להסתובב ברחובות מודיעין ולעיתים הייתה נשארת סגורה בתוך הבית לאחר שהנאשם היה לוקח את כל המפתחות (עמ' 1606). חרף זאת היא בחרה להישאר עם הנאשם משום שחשה בטחון עמו, חשה שהוא אוהב אותה והוא שימש עבורה מודל, מעבר לכך שלא היה לה מקום לחזור אליו בצרפת.
היא הכירה את משפחתו של הנאשם עוד בביקורה הראשון בארץ עם בן.
בתחילה, כאשת בן, בנות המשפחה קיבלו אותה יפה מאוד אך "המפנה היה כשהיה בלתי אפשרי עוד להסתיר את היחסים ביני לבין רון כי הייתי כבר בהריון ממנו כבר שישה חודשים. אז רוני גילה להן שאנחנו ביחד. אז ויויאן ואחת מהאחיות התחילו לשנות את היחס. ויויאן התחילה לקלל אותי, היא אמרה לי כשהייתי כבר בהריון לחזור לצרפת, לחזור לבן... הייתה מתעלמת ממני כאילו לא הייתי..." (עמ' 1608).
היחסים בינה ובין הנאשם כשהם גרו במודיעין היו די טובים, למרות שהיו ביניהם בעיות בעיקר סביב בקשתה לעזוב את הדירה במודיעין, אך לאחר מות אביו הוא הפסיק לעבוד, ומספר שבועות לאחר שג. נולדה הוא התחיל להיות מאוד אלים כלפיה. "זה לא רק היה אלימות אלא היתה הרבה השפלה, הרבה קללות".

12. בחקירתה הנגדית אישרה הנאשמת שהכירה את הנאשם בדצמבר 2004, כשהגיע לצרפת, אך שללה את הטענה שהיא יזמה את הקשר הרומנטי ביניהם. לא היתה ביניהם "אהבה ממבט ראשון", אלא הנאשם היווה עבורה בן ברית, היא היתה משתפת אותו באלימות של בן והוא היה סוג של הגנה עבורה עוד בצרפת.
הנאשמת אישרה שלקח זמן עד שהנאשם לקח את הקשר ביניהם ברצינות וכל החברים התפלאו מאחר והנאשם נחשב "רווק מושבע" ואף אישה לא הצליחה לכבוש אותו, אך היא לא חושבת שהכניעה אותו, אלא הוא, ביוזמתו העצמית, התחשק לו להתקשר איתה באופן רציני.
בתשאול ביום 1.9.08 ע"י רפ"ק אלמוג ורס"ר כהן אמרה הנאשמת שהיא ביקשה מספר רב של פעמים מהנאשם למכור את הדירה במודיעין והוא לא רצה בכך. היא רצתה למכור את הדירה כי אמרה לנאשם שצריכה כסף על מנת להחזיר את רוז אך כשהיא היתה מעלה את נושא מכירת הדירה הוא היה מכה אותה לפעמים ולעיתים היה עונה בשלילה ללא שימוש באלימות אך לבסוף הוא נכנע ללחיצים שהפעילה עליו ומכר את הדירה. (ראה דו"ח התשאול ת/54).
13. במהלך עדותה, כמו גם בחקירותיה במשטרה התייחסה הנאשמת למעבר הדירה ממודיעין לנתניה.
בתשאול שנערך לה ע"י החוקרים הנ"ל וסנ"צ בן שלום הנאשמת השיבה שמכירת הדירה נבעה מהצורך שלהם בכסף, כדי להביא את רוז, והכחישה את טענת החוקרים שזה היה בשביל שתהיה מאושרת, כפי שביקשה להיות באם רוז תשוב לחזקתה, ולא בגלל שרוז היתה חשובה לנאשם (ראה התמליל ת/58 ד' עמ' 71-69).
בניגוד לכך, אמרה הנאשמת בעדותה כי "נכון שבהתחלה לעזוב את מודיעין זה היה רעיון שלי. משך שנתיים רציתי לעזוב את מודיעין. וזה דבר שהייתי מבקשת מרוני. ורוני החליט לעשות זאת רק לאחר שזה היה באינטרס שלו. אם היה צריך לעשות את זה למעני, היה צריך לעשות את זה הרבה יותר מוקדם" (עמ' 1766).
לדבריה בשלב זה היא הייתה עם שתי בנות קטנות ובכוונתה הייתה להחזיר את רוז לארץ, כך שהיה צורך ממשי להתקרב לבני המשפחה לצורך קבלת עזרה. בנוסף, היה ידוע לה שבנתניה יש צרפתים רבים וגם חשבה שתוכל להיות עצמאית יותר.
היא כתבה לנאשם מכתב בעניין הרצון שלה לעבור לנתניה (ת/136, והתרגום ת/136א) ובו היא טענה שהבית חשוב לו יותר ממנה ומג..
הנאשמת הכחישה שהנאשם הסכים בסופו של דבר למכור את הבית במודיעין על מנת להביא את רוז לארץ. לדבריה, במשך שנתיים היא ביקשה למכור את הבית והוא סרב. בסופו של דבר הוא מכר את הבית בעיתוי שהיה נוח לו, לאחר שהבין שיש לה ההזדמנות להתגרש מבן, בעיה שהיה חשוב לו לפתור, שכן "רק אם אני מתגרשת היתה לו האפשרות היחידה שיכול לרשום את הילדות שלו על שמו. כשראה שאני יכולה להצליח להביא את רוז ולהתגרש מבן, אז, כשראה שהמצב הזה הוא לטובתו, אז, רק אז עשה את זה" (עמ' 1767).
וכן "... אני הייתי ההיא שרוצה להביא את רוז לפה לארץ, וזה הייתי דורשת במשך חודשים וחודשים. ובהתחלה הייתי זו אני שרציתי למכור את הדירה. אבל בסיכומו של דבר זה לא משנה את העובדה שהוא עושה את זה רק באינטרס שלו... באמת היו הרבה סיבות בכדי למכור את הבית. אבל הסיבה הראשונה זה היה רוז. וזה אפשר להרגיש תוך כדי המכתבים שכתבתי. והדבר השני, הסיבה השנייה מפני שרציתי לבנות איזה חיים משפחתיים. והדבר הזה לא היה אפשרי להתגשם עם כל "הנשים" שהיו מסתובבות במקום או על יד הדלתות שם" (עמ' 1768-1767 וכן עמ' 31-37 לתמליל התשאול מיום 1.9.08 ת/54 ג' ועמ' 74 לתמליל החקירה ע"י פקד ענת קצב ביום 15.9.08 ת/63 ב').

14. באשר ל"פער הכוחות" ומערכת היחסים בין הנאשמים אישרה הנאשמת שהנאשם הוא הגבר הדומיננטי בבית והיא פועלת כדבריו. לדבריה "אני לא חושבת שזה רק אלימות, גם גילו המבוגר תורם לדומיננטיות שלו וגם מפני שהוא נמצא במדינה שלו" (עמ' 1837). לכאורה, היה אמור להיות לה נוח שהנאשם נמצא במעצר, שכן הוא לא יכול עוד לשלוט עליה ולהתנהג כלפיה באלימות, אך היא לא יכלה להסתדר בלעדיו.
באשר לטענת המאשימה כי היא נהגה כלפי הנאשם באובססיביות ורצתה אותו קרוב אליה כל הזמן, וגם כאשר יצא לעבודה היא עשתה לו "סצנות איומות", וכתבה לו מכתבים כמו המכתב ת/112 שנכתב באנגלית ומתחיל במשפט "אהובי, היום הוא היום בו אתה אמור לשוב לעבודה אני יודעת שאתה חייב ואתה הולך למעננו ולמען ג.... אבל זה כל כך קשה להניח לך ללכת". אמרה הנאשמת שמדובר במכתב שנכתב בין יולי לדצמבר 2006, בתקופה שהם גרו במודיעין, בדירה לא היה כלום, היא לא הכירה אף אחד ומבחינתה הוא נטש אותה "בתוך מדבר ריק". לטענתה, אם הוא רצה ללכת לעבודה הוא היה הולך שכן היא לא החזיקה בו באזיקים.

15. לדברי הנאשמת הנאשם הפסיק לעבוד לאחר מות אביו, באפריל 2006, חזר לעבודה מסודרת רק בחודש אוגוסט 2008 ועבד "פה ושם בתור נהג טקסי או באוטו משא... אחרי שנתיים שהוא לא עבד, שהבנות התרגלו אליו, זה היה מאד פתאומי. אי אפשר להבין, ממש היה מאד קשה להבין דבר כזה... אני חושבת שהוא רצה לברוח מהמצב שהיה בבית... היה פרדוקס גדול. מצד אחד הייתי מרגישה חופשייה, יכולתי לטפל בבנות כמו שרציתי, מצאתי את המקום שלי בתור אמא. ג. היתה יותר רגועה. אבל מצד שני, הרגשתי כמו עזיבה... הייתי חיה תקופה מאד קשה, לא הייתי מרגישה טוב. הייתי צריכה אותו. הייתי צריכה את העזרה שלו. זה היה כל כך פתאומי" (עמ' 1876).
ממכתבה מאוגוסט 2008 (ת/130) עולה שהיא שמחה על יציאתו של הנאשם לעבודה אך הביעה תרעומת על הדרך שבה הוא עשה את זה. היא שמחה שהוא יוצא לעבוד ושהיא נמצאת עם הבנות, גם אם לא קל עבורה למצוא את ה"שגרתיות" אחרי שנתיים ביחד, בגלל שהיא מתגעגעת אליו.
הנאשמת אישרה את דבריו של נאור מסלאווי שעם צאת הנאשם לעבודה היא היתה מתקשרת אליו בלי הרף מפני שהיה לה צורך לקבל את הסכמתו על כל מה שהיתה עושה (עמ' 1839).
הנאשמת הכחישה ששלטה בנאשם וגרמה לו להשפיל את אמא שלו ולא אפשרה לה להיכנס לדירתם. לדבריה אמו של הנאשם "לא באה מפני שהיא לא קיבלה את העובדה שאנחנו חיינו ביחד שהיה בינינו קשר, בגלל זה היא לא רצתה. היא היתה מתנהגת רע לא יפה כלפי. היא לא היתה מקבלת אותי ולא גם את הבנות ג. ול." (עמ' 1840).
בתשובה לשאלה מדוע במהלך כל החקירות שלה, עד חודש ספטמבר היא הכחישה שהנאשם היה אלים כלפיה, אמרה "מפני שהייתי מתביישת לדבר על האלימות שלו. ואני חשבתי שהאלימות שלו נובעת מדבר כאילו אני הייתי אשמה, שגורמת לזה. והייתי פוחדת לעשות לו רע אם הייתי מגלה את זה. זאת אומרת אם לא היו המכתבים האלה שהיו מעידים על כך אני לא בטוחה שהייתי מדברת אפילו על זה" (עמ' 1840). מה שגרם לה לספר אודות האלימות של רוני כלפיה, כעבור חודש של חקירות, היה ששמו בפני
ה את המכתבים שכתבה לו והיא כבר לא יכולה הייתה להתעלם מכך.

16. במהלך עדותה התייחסה הנאשמת לצעדים שנקטה כדי להביא את רוז ארצה. לדבריה "אני הייתי אמא מאד מאד גרועה בשביל רוז. אני נטשתי אותה. אני עזבתי אותה... זה נכון שנלחמתי בשביל רוז, אבל הייתי בכל זאת אמא לא טובה כי לא נלחמתי מספיק, לא הגנתי עליה מספיק" (עמ' 1769).
לא עלה על דעתה למנוע את הוצאתה של רוז מהארץ ע"י פניה למשטרה. היא טסה לצרפת ב- 30.3 למשך חודש לערך, ולא זוכרת אם במהלך שהותה בצרפת חתמה על מסמכים בפני
עו"ד בקשר לרוז. היא חזרה לישראל בלי שהיא יידעה אף אחד, יום לפני הנסיעה היא הייתה עם רוז אצל אבא שלה ואמרה לה שהיא חייבת לנסוע, אבל יום אחד הן יתראו שוב.
עם חזרתה לארץ, ביום 10.5.2005, היא הגישה בנוכחות הנאשם תלונה נגד בן במשטרה (ת/138), על שהכה אותה, ובין היתר עלה גם הנושא של רוז. בתלונה ת/138 היא ציינה שבן לחץ עליה לכתוב מכתב שהיא מאשרת שרוז תהיה בחזקתו, היא כתבה את המכתב ביום 20.2 וביום 23.2 הוא עזב את הארץ עם רוז.
בהתאם למכתב היא מוותרת על המשמורת עד ההליכים המשפטיים, היא הוסיפה תנאים, אך בן לא קיים את התנאים ולא עידכן אותה על מצבה של רוז.
בחודש דצמבר 2005 היא פנתה ללשכת הסיוע המשפטי בטענה שבן חטף את רוז וחתמה על התצהיר ת/137, וביום 21.12.05 הגיעו הנאשמים למחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, לשם הפנו אותה מלשכת הסיוע המשפטי (ראה סיכום ישיבה ת/139 ומייל ששלחה ת/140). הנאשמת נשאלה שם מתי לראשונה עשתה מעשה כדי להחזיר את רוז והשיבה שלפני 3 שבועות היא פנתה לקונסוליה שהפנתה אותה לעורך דין.
הנאשמת קיבלה לידה מכתב מפרקליטות המדינה (ת/141), לפיו עוד בעת שעלתה לארץ עם בן, היא החליטה שאין בכוונתה לחיות עמו והיא הגיעה איתו לארץ מאחר והיה יהודי והייתה זו הדרך היחידה שלה לעלות.
לדברי הנאשמת: "זה היה מאד קשה בין שנינו, אבל היינו בכל זאת ביחד... אני לא נשארתי עם בן רק בשביל שיהיה לי אפשרות לעשות עליה לישראל. היינו ביחסים קשים, לא טובים, אבל זו לא היתה הסיבה שבגללה נשארתי איתו..." (עמ' 1774).
בפרקליטות אמרו לה שהם לא יכולים לעזור לה ובשבילה זה היה כאילו שחטפו לה את הבת שלה בגלל שהיא רצתה שתישאר איתה.
במרץ 2006, הם חיו בדירה במודיעין, היא היתה בהריון מהנאשם והגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ת/142) שבה היא ביקשה תמיכה מהביטוח הלאומי מאחר ולדבריה היא מתגוררת לבד, וזאת לפי הנחיית הנאשם, שטיפל בכל העניינים האלה, והיא רק חתמה על המסמכים בלי לקרוא אותם בגלל שנתנה בו אמון.
באשר לדף עם קיפול שמכל צדדיו כתוב בעברית "ביטוח לאומי", ו- don't forget, ובסופו כתוב מכל הצדדים בצרפתית "אני אוהבת אותך" (ת/143) אמרה הנאשמת שהיא זוכרת את הדף המדובר וסבורה שהייתה ניירת בין הקיפול ושייתכן שהשאירה את זה לנאשם על השולחן שכן "... מתחילים באיזה הליכים, ורון יכול להיות שהוא שוכח, אז אני מזכירה לו" (עמ' 1780).

מכתבי הנאשמת לנאשם
17. במהלך עדותה של הנאשמת הוצגו בפני
ה מכתבים שכתבה לנאשם בתקופות שונות והתבקשו הסבריה באשר למועד כתיבת המכתבים ותוכנם.
לדברי הנאשמת היא כתבה את המכתבים כי "בהתחלה לא היתה אפשרות עם רוני לפתח שיחה... רוני לא מסכים לשמוע אותי לא מוכן שאני אדבר איתו" (עמ' 1610).
בתשובה לשאלה אם הנאשם קרא את המכתבים שכתבה לו השיבה
"אני מקווה שהוא קרא אותם, אני יודעת שהוא לא קרא את כל המכתבים שכתבתי. אבל אני מקווה רק שלכל הפחות הוא חלק מהמכתבים האלה קרא. לפעמים בכדי להיות בטוחה שהוא קרא אותם ... אני קראתי לו את המכתבים" (עמ' 1610).

להלן התייחסות הנאשמת למכתבים שכתבה לנאשם:
א. במכתב נ/10 שכתבה לנאשם ביום 25.7.06 כתבה הנאשמת בסוף עמ' 1
"... there is no more respect there is too much bad words too much violence and i cannot accept it. i'm the mother of your child and you have to respect me..."

בהמשך המכתב נ/ 10 הנאשמת ביקשה סליחה מהנאשם שכן לטענתה, היא חשה אשמה מאחר והנאשם היה משליך את האשמה עליה באופן קבוע עד שהיא האמינה בכך שהיא אשמה.

ב. במכתב נ/19 מיום 5.6.07 ציינה הנאשמת שהיא עתידה לפגוש בנאשם, האיש שהיא אוהבת ובבתה ג., אך היא חוששת, בין היתר, מהמגורים במודיעין.

ג. במכתב נ/23 מיום 30.9.07 הנאשמת תארה את האלימות של הנאשם כלפיה ואת הקושי שלה לנהל את מערכת היחסים שלהם בדרך זו. היא ציינה שההתנהגות שלו כלפיה מעוררת בה הרבה שאלות, האם הוא הגבר שהיא מחפשת, והאם היא רוצה להמשיך במערכת היחסים הזאת. הקשר ביניהם הופך "שגרתי" בעוד שהיא זקוקה ל"אקשן", "הפתעה" ו"חידוש".

ד. המכתב נ/26, שאינו נושא תאריך, נכתב בתקופה שבה נולדה הבת הבכורה, הנאשמים ציפו ללידת בתם השניה ורוז עודנה בצרפת. הנאשמת ציינה את הצורך שלה להרגיש מוגנת ובטוחה, וכתבה "הרסתי הכל" בגלל ש"רציתי יותר... שאני כל הזמן רציתי יותר. למה אני כזאת?!".
יחד עם זאת, לא היה לה מקום אחר ללכת אליו ולכן היא נשארה לחיות עם הנאשם.

ה. במכתב נ/11 שנכתב ביום 22.5.07, בטרם הנאשמת טסה לצרפת להביא את רוז לאחר שנודע לה שהיתה קורבן לאלימות. תיארה הנאשמת את הנאשם כך:
"ronny my love, my sun, my angel, my man, my sweet, my all".

הנאשמת הסבירה בעדותה כי הנאשם רכש עבורה את כרטיס הטיסה והמכתב מבטא את התודה העמוקה שהיא חשה כלפיו, וכן את היותו הכל בשבילה.
באשר לתחושותיה אודות המפגש עם רוז כתבה הנאשמת:
"tomorrow i go for a big travel will i hope bring my daughter back. i pray that this travel will bring our family complete. i will do all for this you can be sure. i'm so happy that in few hours i will be with ross i promise to you that i will kiss her for you and hug her a lot and for juliet too of course".

לטענת הנאשמת, היא רצתה לטוס לצרפת עוד קודם לכן, אבל חששה וגם לא היה לה מימון כלכלי לצורך כך מאחר והנאשם דחה את בקשתה. בסופו של דבר, לאחר שרוז התאשפזה בצרפת הנאשם רכש עבורה כרטיס טיסה על מנת שתסדיר את הגירושים מבן וכך ניתן יהיה לרשום את ג., שהייתה רשומה עד אז כבתו של בן, כבתו של הנאשם.
הנאשמת תארה את מצבה הפיסי הקשה באותה עת שכן היא הייתה בהריון בסיכון גבוה ולא הייתה בקו הבריאות.יחד עם זאת היא החליטה לטוס מאחר וביקשה לקבל את רוז בחזרה. היא ביקשה לקחת עמה את ג. לצרפת, אך הנאשם סרב מאחר וחשש שלא תשוב לארץ, ומאחר והמצב המשפחתי היה "בלתי נסבל" ומתואר כ"גיהנום".

ו. לאחר נחיתתה של הנאשמת בצרפת, ב-24/5/2007, היא כתבה את המכתב נ/12 שבו כינתה את הנאשם "אהובי האהוב" וחתמה אותו במילים "אני מתגעגעת אליך ואל ג. מאוד".
באשר לתחושותיה כלפי רוז כתבה הנאשמת שהיא לא חשה בנוח שרוז בבית ילדים, וזה עושה אותה חולה ועצובה שהיא לא יכולה לראות אותה, היא רוצה ברוז ותילחם כדי שתזכה בה.


לדברי הנאשמת בעדותה מדובר היה בתקופה של שנתיים שבהן היא לא ראתה את רוז. כשהגיעה לצרפת היא גילתה שרוז נמצאת במוסד ומאחר וכוונתה היתה להילחם על חזרתה של רוז לחיקה היא פנתה לעו"ד יונג שייעצה לה כיצד לנהל את המאבק.
הסיבה להוצאתה של רוז מחזקתו של בן, היתה קיומה של "נסיגה" בהתנהגות של רוז כפי שתארה בעדותה:
"הרופאים תיארו את הרגרסיה הזו ככאבים נוראים או סבל נוראי. לרוז היו תופעות אוטיסטיות היא היתה נכנסת לתוך עצמה ולא היתה מדברת עם אף אחד. לא היתה נקייה לא היתה אוכלת כשהיא נכנסת בתוך עצמה, מבחינה פסיכולוגית... העובדים הסוציאליים והרופא חשבו שהמצב שלה זאת אומרת הסיבה היא אלימות" (עמ' 1615).

ז. בעת שהותה בצרפת כתבה הנאשמת מכתבים בתאריכים 24.5 - 31.5, היא לא התכוונה להעביר אותם לנאשם, גם אם היא הפנתה את הדברים אליו אלא היה מדובר במעין "יומן אישי".
במכתב נ/13 שבה הנאשמת וציינה את געגועיה העזים לנאשם ולג.. היא כתבה שראתה את רוז וזה גרם לה לאושר והביעה תקווה לשוב במהרה לישראל עם רוז.
במכתב נוסף שכתבה הנאשמת ביום 29.5 היא שבה והביעה געגועים לנאשם ולג., כינתה אותו "אהובי", וסיפרה על המאבק שהיא מנהלת על מנת לקבל את רוז במהלכו היא נפגשה עם עו"ד והיתה בתחנת המשטרה.
בתאריך 30.5, יום הדיון בבית המשפט, כתבה הנאשמת מכתב נוסף שבו היא שבה ומכנה את הנאשם "אהובי", מביעה געגועים עזים אליו ולג., מתארת את הקושי להיות במרחק רב מג. וכן את הקושי בהליך לקבלת רוז. היא הדגישה כי היא לא רוצה לעזוב את רוז, למרות הרצון שלה לשוב הביתה במהרה. יחד עם זאת, הנאשמת תארה קושי במערכת היחסים שלה עם הנאשם והביעה תקווה לשינוי מצידו, לאחר שכינה אותה "טיפשה" ביום 31.5.

בעדותה הסבירה הנאשמת שהנאשם לא הבין את ההליכים הממושכים שיש לעבור בצרפת על מנת להביא את רוז לחזקת אמה וכן את החלטת בית המשפט להשאיר את רוז 6 חודשים נוספים במוסד, כ"מקום ניטראלי", מאחר והייתה מנותקת תקופה ממושכת ממנה. הנאשם כינה אותה "טיפשה" מאחר והיא פעלה בהתאם לנהלים ולחוקים בצרפת בעוד שהוא ציפה שתיקח את רוז ותשוב לישראל, מתוקף היותה אמה (עמ' 1617).
לעומת זאת, בחקירתה במשטרה, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/58ד' בעמ' 73-75, היא הסבירה שהנאשם היה עצוב על שהיא לא הצליחה להביא את רוז באותו מועד וכך הוא בחר לבטא את עצמו. כמו כן, הנאשמת השיבה שהנאשם לא קרא את המכתב הזה.

ח. במכתב נ/20 שכתבה הנאשמת לנאשם, לאחר שנתיים של קשר זוגי, היא תארה את האהבה העזה שלה אליו לצד הציפייה שלה כי הוא ינהג בה באופן ראוי ובכבוד. לדבריה, הוא נוהג בה באופן אלים הן פיסית והן נפשית והיא מצפה שיסייע לה מבחינה כלכלית להביא את רוז לישראל וכן תארה את הקושי שלה להיות רחוקה מרוז ואת הציפייה שלה לגדל את רוז.
במכתב היא כותבת שהיא עצובה בגלל האלימות הפיזית והפסיכולוגית שהוא מפעיל כלפיה, ובגלל הטרור שהוא נוהג כלפיה בכך שהוא מדבר אליה בחוסר כבוד ומקלל אותה. לדבריה הנאשם נשאר איתה רק בגלל ג., אך למעשה הוא לא אוהב אותה ואף מסתכל על נשים אחרות.

ט. במכתבה נ/21 מיום 6.7.07 הנאשמת פנתה לנאשם, והביעה בפני
ו את הגעגוע ל"רוני שאהבה, לרוני שהיא הכירה". ממכתבה עולה כי מזה כמה חודשים שאין ביניהם אהבה, רק אלימות ומריבות. בין יתר הנושאים שפוגעים בזוגיות שלהם ובמצב הנפשי שלה הם הציפייה לרוז, האלימות, והאהבה שאיננה. היא חשה שגם הנאשם מבולבל והוא אף מעלה אפשרות של פרידה.

התקופה שלאחר לידת ל., בתם השנייה של הנאשמים

18. ל., בתם השנייה של הנאשמים נולדה ב- 16.9.07, כשהנאשמת היתה בת 22 והנאשם בן 44. לטענת הנאשמת, היא לא רצתה ילד נוסף, אך מכיוון שלא יכולה הייתה ליטול אמצעי מניעה בשל מצבה הבריאותי היא נכנסה להריון. לדבריה, הנאשם ידע שהיא לא מעוניינת להיכנס להריון וביקשה להשקיע את הכוחות שלה בגידולה של ג. ובקבלת רוז.
במכתב נ/22 שכתבה הנאשמת ביום 24.9.07, ימים ספורים לאחר לידת ל., היא כתבה
"...yesterday you break me...you hurt me like i never thought it will be possible to hurt. you violence women ronny it's very חמור ... i'm sad for me for us for you and all the violence in your דיבור. ...where is the respect that you need to have to me. you are nervous with me and i understand it. i tell you i ask you one more time i'm sorry i'm ready to do all what i can to fix it. i push you since days to move ourselves to find something you hold me this thing push why? if you cannot forgive me be a man and let's stop in normal way in the most nice way the possibility. since juliet born you are very different you live for her speak just about her looks just at her...
... it's already few weeks, few month that i tell you i don't feel no more our love. you don't look at me you don't give kiss, hand, nice words suddenly you are more exciting for me and i don't understand why you hate me so much...".
בעדותה תארה הנאשמת את האלימות מצד הנאשם כעניין שגרתי, שלא פסק גם כשהיתה בהריון וגם לאחר שילדה. לדבריה "בקושי אפשר לה לנשום, לא היה בינינו כבר שום דבר, כל תנועה בינינו היתה ממנו אלימות" (עמ' 1622-1621).
נסיעת הנאשמת לצרפת לצורך הבאת רוז
19. בנובמבר 2007 חזרה הנאשמת לצרפת, על מנת להחזיר את רוז לישראל וכן להסדיר את עניין הגירושין. הבנות הקטנות נשארות בארץ עם הנאשם, שכן מאחר ולא הייתה ניירת עבורן לא ניתן היה להוציא אותן מן הארץ.
במכתב נ/24 כתבה הנאשמת לנאשם ביום 17.11.2007 מבית המלון שקשה לה קצת להיות רחוקה ממנו ומשתי הילדות והם חסרים לה כל כך, היא חולמת להיות בזרועותיו ולהרגיש את חום גופו והיא אוהבת אותו כל כך.
במכתב נ/25 כתבה הנאשמת ביום 20.11.07, לאחר החלטת ביהמ"ש בצרפת לאפשר לה לקחת את רוז לישראל, שהיא כל כך שמחה אך היא עדיין לא מאמינה שחלומה התגשם. היא לחוצה מכך שהיא צריכה להישאר, ומתגעגעת לילדות ולחיבוק ולנשיקה של הנאשם.
הנאשמת ורוז הגיעו לארץ ביום 3.12.07 והנאשמת הביאה את רוז, שהיתה כבת ארבע וחודשיים לדירתם בנתניה.

הקשר בין רוז לנאשמת
20. הנאשמת תיארה בחקירותיה, כאמור, את הקשר בינה לבין רוז לאחר שהביאה אותה ארצה.
בחקירתה הראשונה ע"י יהודה להט ואמנון בוסי, סמוך לאחר מעצרה ביום 12.8.08 בעקבות חקירת הנאשם, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/3 ב' מעמ' 95 אמרה הנאשמת "אני לא מכירה אותה... ואם תבוא ו... ותשאלי... כמה ילדות יש לי? אני אומרת שיש לי שתיים... אני לא מכירה אותה" (עמ' 99) וכן "זה לא ילדה שלי... זה ילדה שלי בגלל הביולוגית... אבל לא בלב שלי" (עמ' 142). ולקראת סוף החקירה "... ואמרתי כמה פעמים "יש לה בעיה בראש", איך אפשר לומר את זה, זה בת שלך", "כן, זה בת שלי ו... מה איכפת לי שזה בת שלי והיא יושבת ולא עושה כלום..." (עמ' 152).
בחקירתה ביום 13.8.08 נשאלה הנאשמת ע"י החוקרת אורית זילברשטיין אם היא תבכה על רוז כשהיא תבין שרוז מתה, והשיבה: "לא יודעת לבכות על זה... אני לא יודעת, אני לא מכירה אותה...". הנאשמת השיבה בחיוב לשאלה אם רוז היא כמו מישהי ברחוב, ובתשובה לשאלה אם "לא עושה לך כלום", אמרה "לא יודעת". בהמשך השיבה הנאשמת בחיוב לשאלות חוקריה אם היא מרגישה שרוז היא בן אדם זר לה ולא שייכת לה (עמ' 31).

21. בעדותה תארה הנאשמת את מערכת היחסים בינה לרוז כשהיו בצרפת כך:
"כשהייתי עוד בצרפת הכל היה בסדר גמור. היינו לאט, לאט מכירות אחת את השנייה. כשהגעתי לישראל היא לא היתה מוכנה לקבל שיש לה עוד שתי אחיות קטנות. ולא היתה גם מוכנה שרוני, רוז היתה צריכה הרבה תשומת לב. היו לה המון שאלות. למשל איפה היתה סבתא שלה, למה היה כל כך חם .. איך אני נטשתי אותה. איך עשיתי את החיים שלי בלעדיה. הרגשתי רגש אשמה, זאת אומרת בהתחלה היינו מאד קרובות אחת לשנייה, רוז ואני... רוז היתה מדברת רק צרפתית... לכן היינו תמיד ביחד היינו מאד קרובות אחת לשנייה. זאת אומרת הייתה כל המשפחה והיה התא אני והיא. אני ורוז... כשהייתי יותר מדי עם רוז רוני היה טוען שאני הייתי אם רעה לשתי הילדות האחרות שהן הבנות שלי" (עמ' 1626).

לדבריה היא לא קיבלה הדרכה לקראת שובה של רוז לחיק המשפחה, מלבד הנחיה שרוז צריכה להיות במעקב פסיכולוגי.

מצב המשפחה לאחר הגעת רוז ארצה והמעבר של רוז לויויאן

22. לדברי הנאשמת רוז הגיעה לארץ חולה, היא הדביקה את שתי אחיותיה הקטנות, ול., שהייתה אז כבת 3 חודשים, אושפזה בבית החולים במשך 10 ימים בהם היא היתה נתונה בקושי עצום.
בחקירתה הראשונה במשטרה ביום מעצרה תארה הנאשמת את המצב שהיה בבית באותה תקופה כך:
"זה היה קשה בבית, וכל הזמן (רוז - א.ט.) היסטרית, וכל הזמן בלגאן איתה, והיא לא רוצה לאכול, או היא אוכלת ארבע בננות ככה והולכת להקיא... היא מרביצה את הילדות, את הקטנות, והיא עושה אפצ'י עליהם כל הזמן והם חולות אחר כך... הקטנה הלכה לבית חולים שבועיים בגלל זה... הכול היה קשה. כל הזמן היא בוכה, כל הזמן רוטנת, כל הזמן משהו לא טוב... כל לילה אני בוכה... והיא עושה פיפי בכל מקום כמו כלב... והיא עושה פיפי ככה על הרצפה... אני לא יכולה לראות אותה בעיניים. כי אני לא מכירה אותה, מה, מה, אני צריכה לנקות את הפיפי שלה?" (עמ' 118-117 לתמליל ת/3 ב').

וכן

"... אמרתי כמה פעמים שהיא אוטיסטית... ואתה לוקח אותה באמבטיה, והיא עושה קקי באמבטיה.. אתה יודע מה היא עושה, כשלא רואים אותה? היא אוכלת את הקקי שלה... זה לא בסדר בבית..." (עמ' 152).

23. בעדותה אמרה הנאשמת שבזמן של. הייתה בבית החולים רוז הלכה לגור אצל ויויאן מספר ימים והיה קשה מאד בבית בין הנאשם לרוז בגלל קשיי השפה ובנוסף לזה היא לא היתה בבית. הנאשם היכה והשפיל אותה (את הנאשמת - א.ט.).
רוז לא היתה רגילה לחיות עם המשפחה, היו לה המון שאלות, היא הייתה ילדה שהיו לה חיים מאוד קשים, היא בנתה כאילו לעצמה עולם משלה, היתה מדברת לעצמה ולפעמים היא לא הייתה עונה. עיקר הקושי של רוז היה להבין את המצב שלה במסגרת התא המשפחתי, ביחס לנאשם ולאחיות הקטנות שלה (עמ' 1629-1627).

24. באשר ליחס של הנאשם לרוז אמרה הנאשמת שהנאשם עזר לה ותמך בה בהבאתה של רוז לארץ ושאלמלא עזרתו היא לא היתה מביאה אותה אך לאחר שהגיעה הוא לא נתן לרוז מקום שווה בין הבנות, העדיף באופן מוחלט את ג. ורוז לא הבינה מה מקומו במשפחה (עמ' 1850).
לדברי הנאשמת:
"הוא (הנאשם - א.ט.) לא היה מתנהג טוב איתה (עם רוז - א.ט.) ... הוא היה מעניש אותה. שם אותה בפינה שעות על שעות. הוא היה אומר לה תגידי שרוז מגעילה... הוא לא היה נותן לה לקפוץ. היה אומר לה - אל תזוזי מהמיטה. לא לזוז מהמיטה. כשרוז היתה שוכבת על הגב שלה, היא היתה מדברת עם עצמה וזה היה מפריע לל.. הוא היה מחייב אותה לשכב על הבטן" (עמ' 1631).

בתגובה ליחס שלו כלפיה "רוז נסגרה. פשוט נסגרה. התחילה לחזור כאילו לאחורה. רגרסיה כזאת. רוז היתה סובלת... רוז חזרה עוד פעם לעשות במיטה, גם פיפי בתחתונים. לפעמים שהיתה רואה איזה מצב קשה, היא היתה נכנסת לחדר והיא היתה דופקת את הראש על הקיר. היו סימפטומים של אוטיזם. היא היתה הולכת באיזה פינה בבית או על המיטה והיא היתה מתכופפת כמו תינוק בבטן" (עמ' 1632).

בהמשך עדותה תארה הנאשמת את תגובתה למצבים הנ"ל כך:
"אמרתי לרוני להפסיק. אמרתי לרוז להפסיק לקחת על עצמה ולעשות מה שהיא רוצה. לא להקשיב לרוני, להקשיב רק אלי. ומהר הבנתי שממש העונשים יהיו יותר קשים... כי רוני לא היה סובל שרוז לא מקשיבה לו... אמרתי לו להפסיק להציק לרוז, יותר טוב להציק לי" (עמ' 1633).

25. יחס זה של הנאשמת בא לביטוי במכתב נ/27 שכתבה לנאשם ביום 11.1.2008, שבו כתבה לו שהיא פוחדת ואבודה, היא לא אוהבת את יחסו לרוז, לא מבינה ולא מסכימה לאלימות שבה הוא התייחס לרוז באותו בוקר ושאלה אותו אך הוא יכול להתייחס באלימות לילדה בת 4.
בחקירתה ע"י פקד ענת קצב ביום 27.8.08, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/51 ב', התייחסה הנאשמת למכתב ואמרה שהיא לא ראתה את הנאשם מכה את רוז (עמ' 50-49), לדבריה "הוא לא היה יפה איתה (עם רוז - א.ט.), היא יודעת שהיתה אלימות למרות שלא ראתה כי היא הרגישה בה".
בתשובה לשאלה כמה פעמים בשבוע הנאשם הרביץ לרוז, כשהיא היתה אצלם ענתה הנאשמת "בשבוע שאין שום דבר... ושבוע שיותר קשה... קשה לי להגיד... הרבה פעמים לא חושבת" (עמ' 61), היא מהססת לספר את האמת אודות הנאשם בהתייחס לאלימות שלו כלפי רוז כי היא יודעת "שהוא לא רע".
בחקירתה ע"י פקד קצב ביום 29.8.08, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/52 ב', אישרה הנאשמת שהנאשם היה אלים כלפי רוז (עמ' 53), היה איכפת לה שהרביץ לרוז והיא אמרה לו "שהוא לא בסדר. שהוא לא יכול לעשות את זה. איך הוא יכול לעשות את זה" (עמ' 59-58).

26. לדברי הנאשמת בעדותה כשהיא ראתה את האלימות שהפגין הנאשם כלפי רוז היא ביקשה ממנו שיחדל אבל לא ניתן היה להשתלט עליו. היא ביקשה ממנו לצאת מהחדר, והוא אכן יצא לאחר ש"נרגע" ו"נרגע עלי", דהיינו, היכה אותה (עמ' 1634).
היא הבינה שהתנהגות הנאשם לא תשתנה ושרוז תמשיך לסבול ותמשך הרגרסיה שלה בעקבות כך. לדבריה:
"הבנתי שרוז היתה צריכה לעזוב את הבית והיה צריך למצוא לה איזה מסגרת איפה שהיא היתה יכולה להמשיך את החיים שלה.. לפרוח".
וכן
"... היינו (הנשמת ורוז - א.ט.) כמו בן אדם אחד... מתי שהיא חזרה אז זה לא היה יותר מובן, זה לא היה יותר ברור. היה קשה למצוא בחזרה את הקשר בין האמא והילדה... תמיד שהיה לנו רגעים אחד עם השני, רוני היה מאשים אותי שאני הייתי מטפלת ברוז ולא באחיות הקטנות... תמיד שהוא היה יוצא או שהיה מתקלח, הייתי מנסה להיות עם רוז, למצוא קשר עם רוז, אבל זה לא היה מספיק. זה לא היה מספיק כי 3 שנים כבר היינו בנפרד, אז היה צריך הרבה הרבה זמן כדי שנחזור כמו שהיינו... זה היה מאד קשה לי לראות את הבת שלי לסבול. הייתי גם סובלת. היה צריך שזה יפסיק... היה מגיע לה אושר" (עמ' 1636-1635).

27. בחודשים פברואר ומרץ 2008 הנאשמת עברה ניתוחים ורוז נשלחה להתגורר אצל ויויאן. לדברי הנאשמת:
"רוז היתה מאושרת שמה. היא היתה סוף סוף נרגעת. היה לה כל התשומת לב של העולם. היה לה סוף סוף, סוף סוף היא היתה אוכלת כמו שצריך. היא היתה רגועה... היא היתה יכולה לדבר בצרפתית, לעשות מה שהיא רצתה בלי לפחד מהמעשים שלה. היא חזרה עם חיוך על הפנים" (עמ' 1636).

28. בחקירתה הנגדית טענה הנאשמת שהיא אהבה את רוז. לדבריה, נוצר קושי ביחסי רוז והנאשם והיא ניסתה לגשר עליו. מעבר לכך, היא עצמה נתקלה בקושי ליצור קשר ולרקום יחסים עם רוז, לאחר שהיו מנותקות במשך תקופה ארוכה.
בתגובה לטענת ב"כ המאשימה שהיא רצתה להביא את רוז לארץ, אך לאחר שרוז חזרה, היו לה קשיים והיא לא רצתה בה יותר, השיבה
"... הדברים היו לא כל כך פשוטים... זה היה מכלול של דברים. הקושי בשבילנו, בשביל אני ורוז, למצוא שוב פעם את עצמנו. לרקום שוב פעם את היחסים. ההתנהגות של רון כלפי רוז, ההתנהגות של רון כלפי, זה היה מכלול שהיה מצטבר... ואז הייתי תוך כדי זה רואה את הרגרסיה, את ההידרדרות של רוז מיום ליום, אז נראה לי זה היה יותר טוב למען רוז שנמצא פתרון אחר לרוז, שנמצא מקום איפה לשים אותה שבו תוכל להרגיש יותר טוב. אולי מקום שהיא יכולה למצוא איזה יציבות. אבל זה לא כמו שאת אומרת שאני רציתי כאילו להיפטר ממנה" (עמ' 1783).
29. ב"כ המאשימה טענה כי במהלך החקירות ניכר שהנאשמת שונאת את רוז, והנאשמת השיבה "זו שאלה מאוד גדולה, ואני לא יכולה לענות בכן או לא. בטח שאני לא שנאתי את הבת שלי" (עמ' 1784-1783). לדבריה, מאחר והיא שמה מחסום לרגשותיה היא אמרה דברים לא יפים על רוז, היא מאוד מתביישת בכך, ואין לה שנאה כלפי רוז. היא ניסתה והשתדלה להסביר לחוקרים, ולשכנע אותם שהיא לא ידעה איפה נמצאת רוז, וזו הייתה הדרך בשבילה להסביר להם שהיא לא יודעת איפה הבת שלה וגם לשכנע אותם. לא היו לה את המילים בעברית להסביר וכשאמרה שזאת לא הבת שלה רצתה להגיד שלא יכלה לחדש את הקשר בינה לבין רוז ובעברית שלה לא יכלה להסביר את זה במילים אחרות.
לאחר הקרנת קטע מתוך קלטת החקירה של הנאשמת ת/3 ב' שבו הנאשמת מחקה את רוז, אמרה הנאשמת:
"לא יודעת מה להגיד... מה שאמרתי שם על רוז זה דבר נוראי. זה נראה כמו כעס עצום. הייתי מלאת דאגה בשביל רוז. ואם אני עשיתי כמה חיקויים על רוז, עשיתי את החיקויים האלו כי לא היו לי המילים בעברית בשביל להביע שרוז הייתה סוגרת, נסגרת בתוך עצמה, והדבר הזה היה מפחיד אותי..." (עמ' 1795-1794).

30. ב"כ המאשימה הפנתה להתכתבות של הנאשמת עם חברתה בצרפת, רוקסן, כאשר גם בפני
ה היא התלוננה וטענה שרוז הרסה את חייה.
בתכתובת ת/98 מיום 4.4.08 הנאשמת כתבה לרוקסן שכל תוכניותיה עלו בתוהו מאז שרוז הגיעה. היה בכוונתה לחזור ללימודים ולקחת זמן לעצמה, אך היא לא תוכל לממש את תוכניותיה מאחר והיא מבלה את חיה בהתמודדות עם ה"קריזות", של רוז ועם ניקוי הצרכים שהיא עושה על הרצפה.
הנאשמת הסבירה בעדותה שאת הדברים היא אמרה מתוך דאגה לרוז. היא אכן ביקשה לשוב ללימודים וחזרתה של רוז יצרה הרבה בעיות מאחר ודרשה תשומת לב רבה ונטלה הרבה מזמנה, אך אין בכך כדי להעיד אודות שנאה שלה כלפי רוז (עמ' 1787-1788).
גם בתכתובת בין רוקסן לנאשמת מיום 11.4.08 שעה 10:43:48 רוקסן דיברה על הטראומות שרוז עברה, והנאשמת השיבה לה שרוז עכשיו מכניסה את כולם לטראומה. הנאשמת הסבירה בעדותה שמדובר בהמשך השיחה, שבה היא הביעה את הדאגה שלה לרוז. בהמשך השיחה בשעה 10:42:52 הנאשמת אמרה לרוקסן שהיא צריכה לקבל החלטה לגבי רוז, והיא הסבירה בעדותה כי
"... כשדיברתי עם רוקסן, דיברנו על הפתרון שאפשר לשים את רוז אצל בטי... ודיברנו על הקשיים של רוז בבית. ודיברנו ביחד וסיכמנו, חשבנו שאם רוז תישאר בבית, זה לא היה פתרון טוב עבורה" (עמ' 1789).

לטענת הנאשמת הם חיפשו מקום אחר עבור רוז למרות שבאותו זמן רוז היתה אצל ויויאן משום שהשהות אצל ויויאן הייתה זמנית, וגם אם זה היה מקום טוב עבור רוז היה צורך במציאת מקום קבע ויציב עבורה.
הנאשמת הכחישה שקינאה ברוז ובאשר לטענה לפיה לרוז היה סוג של אוטיזם, שהיה מקום לאבחן אותו, אמרה הנאשמת שהם התייעצו עם הרופא וכן עם איריס בר און ובכוונתם היה לקחת את רוז לאבחון, לאחר שיימצא עבורה מקום קבע יציב, כאשר כוונתה היתה שרוז תעבור לגור עם בטי, גם אם היא ידעה שיכול וייקח זמן עד שהנאשם יסכים להעביר אותה לבטי.

ב"כ המאשימה הפנתה את הנאשמת למכתבים ת/113 ות/114 שכתבה לנאשם. במכתב ת/114 כתבה הנאשמת ביום 19.4.08 כי

"i want she go, it's the solution."
ואמרה בעדותה שהפתרון הטוב ביותר שהיה לה באותה עת היה העברת רוז לגור עם בטי בצרפת.
במכתב ת/113 (ללא תאריך) כתבה הנאשמת על רוז
"she is killing my happyness. i am not good to here. i prefer to stop all of this that she go from my life."

בתשובה לשאלה למה התכוונה ברצון שהביעה שרוז תצא מחייה, אמרה
"אני לא זוכרת את המובן בזמן שכתבתי אותו, אבל אני מניחה שכן מדובר על בטי. זה יכול להיות. אני רציתי שרון ואני נשב ביחד ונשוחח ונבדוק איך למצוא איזה פתרון לרוז. וזה היה כמה שאני זוכרת לפני שהלכנו לראות את איריס בר-און. וזה גם היה לפני שאיריס הסבירה לרון שהדבר הטוב ביותר היה שרוז תעזוב את הבית" (עמ' 1797).

בחקירתה ביום 7.9.08 ע"י רויטל אלמוג ויגאל בן שלום, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/58 ד', אמרה הנאשמת שהיא לא זוכרת מתי נכתב המכתב (עמ' 57-58), ובאשר לכוונת המילים שהיא רוצה שרוז תצא מהחיים שלה, השיבה "לא, זה לא נכון... כי זה רק מילים". בעוד שלמעשה, כוונתה הייתה "שרציתי שהיא תלך מהחיים שלנו אבל למקום טוב. רק לא כתבתי. אבל הוא ידע" (עמ' 61-60).

בשני המכתבים ת/113 ות/114 היא לא הזכירה בכלל את השם של בטי מפני שהנאשם לא סבל שיגידו או שידברו על בטי. היה קונפליקט גדול בינו לבטי, וכשהייתה מדברת הוא ידע על מי היא מדברת בלי שתציין את השם.
היא החליפה עמוד כאשר כתבה את המכתב ת/113 כי
"... להסכים על הפתרון שרוז תעזוב את הבית, הייתה החלטה מאוד קשה בשבילי... היה לי בושה עצומה כלפי וכלפי גם הבנות שלי... כמו שאתם ראיתם אני שומרת על כל המכתבים האלו, ויבוא יום שיגדלו ויקראו את המכתבים האלו ואז תהיה הבושה" (עמ' 1798).

31. הנאשמת הכחישה את טענת ב"כ המאשימה, שלא רק שהיא כתבה מכתבים לנאשם, אלא היא גם עשתה לו "סצנות" המלוות בבכי וצעקות, כדי שיוציא את רוז מהבית, מפני שהיא לא מסוגלת להמשיך לחיות איתה. היא טענה שהתנהגות כזו מצידה, של בכי וצעקות, לא היתה יכולה להוביל אותה לשום מקום, אלא לסיום השיחה בתוך זמן קצר ולאלימות של הנאשם כלפיה ולכן לא ייתכן כלל שהיא תנהג כמתואר לעיל.
32. בחקירתה של הנאשמת ע"י החוקרות ענת קצב ורויטל אלמוג ביום 15.9.08, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/63 ב', אמרה הנאשמת שהיה ידוע לה שהנאשם עומד לקחת את רוז מויויאן "כי ויויאן לא רוצה אותה... כי היא לא הולכת לגן אולי?" (עמ' 19) וכן "... שהוא צריך להביא את רוז... מאמא שלו... ואמרתי לו שאני לא רוצה שהיא תבוא הביתה, אני רוצה שהיא תלך לחב"ד... הייתי מפחדת. מההתנהגות של רוז.. מה אמרתי לו?... שאני לא רוצה אותה בבית, שייקח אותה למקום... וזה היה ברור שזה מקום טוב בשבילה... מקום, כן. טוב זה היה ברור בינינו" (עמ' 29-27). לדבריה היא ציינה בפני
הנאשם שצריך "למצוא מקום לילדה... אני לא רוצה אותה בבית... שאני רוצה לחפש לה מקום טוב" (עמ' 25) וכן "שאני מעדיפה שהיא תישאר או עם ויויאן, או שהיא תלך למקום טוב" (עמ' 31).
אמנם היא לא ציינה באופן מפורש בפני
הנאשם שהיא רוצה שרוז תשהה במקום טוב עבורה, אבל זה היה ברור לנאשם שהיא מתכוונת לכך שהיא רוצה להעביר את רוז לבטי.
הנאשמת הכחישה בעדותה (עמ' 1801-1803) שאמרה לנאשם ביום שבו לקח אותה שהיא לא רוצה אותה ואמרה "בחקירה של ענת זה היה מדובר על היום... שרוני לקח מויויאן את רוז. כן. אבל היום הזה היה יום לגמרי נורמלי... אני אפילו לא ידעתי שהוא, שרוז הייתה, הוא היה הולך להביא את רוז הביתה. לא ידעתי שויויאן לא הייתה מוכנה, אלא אם היא תלך לגן... אני חשבתי שהוא מביא אותה ואחר כך הייתה חוזרת שוב פעם לויואן באותו יום".
לדבריה היא אמרה בחקירתה שבאותו יום היא אמרה לנאשם שאינה רוצה את רוז בגלל שענת "דחפה אותה עד קצה הסבלנות".

היחסים בין הנאשמים והיחס לרוז
33. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם אישרה הנאשמת שהנאשם היה עבורה בתחילת היכרותם כמו מלאך מושיע ומעבר לאהבה ביניהם מדובר היה בתחילה ברצונו לסייע לה ולדאוג לה. לדבריה " אני אף פעם לא הגשתי תלונה למשטרה בקשר לאלימות שלו כי הוא היה הכתובת היחידה שלי ולא היה לי איפה ללכת בלעדיו" (עמ' 1844).
לדבריה מעולם לא היו אנשים שהתערבו או ניסו לברר את היחסים ביניהם שכן לא היה להם מגע עם שכנים, כך שלא היו שכנים שלמיטב ידיעתה שמעו או ראו את האלימות. גם באשר לאירוע אלים שארע בינה לנאשם ברכב, לא היו עוברי אורח או נהגים שראו או שהבחינו בה בוכה בדרך. מדובר בנסיעה בדרך מהירה ולכן הגיוני, שלא פנו אליה ושאלו לשלומה. כמו כן, גם לגורמים מטפלים אחרים היא לא סיפרה על האלימות, לאיילת גפן קרסו, אחות טיפת חלב, היא פנתה רק בהקשר לבנותיה ולא ציינה את האלימות והיא לא היתה בקשר עם עו"ס.
לדבריה "רון הוא בן אדם שכשיש חברים הוא יודע היטב להסתיר את האופי האמיתי שלו אבל כשאנחנו לבד אני לא מאחלת לאף אחד את כל המכות שקיבלתי ממנו". יחד עם זאת, היא המשיכה וטענה שהיא אהבה אותו.

34. באשר ליחס של הנאשם לבנות ולרוז - הדגישה הנאשמת שהיה פער ושוני בין היחס שלו לבנות הקטנות מול היחס שלו כלפי רוז "רון לא היה מתנהג אותו דבר, היה מתנהג בצורה שונה כלפי הילדות שלו וכלפי רוז... בחיים המשותפים בדרך כלל היה מתנהג יפה אבל היו רגעים קשים מאד שהיה מתנהג בצורת אלימות איומה... זה לא היה פשוט רק האלימות זו היתה ההתנהגות איך הוא היה מדבר, איך הוא היה מתנהג" (עמ' 1845).
בתגובה לטענת ב"כ הנאשם לפיה מלבד דברי הנאשמים לא היו עדים שהעידו על התנהגות אלימה או ברוטאלית של הנאשם כלפי רוז, אמרה הנאשמת "...כולם אמרו את זה. קודם כל עוזי אף פעם לא ראה את רוז, נאור אף פעם לא ראה את רוז וליאור ראה אותה רק פעמיים. לאה ראתה את רוני עם רוז אולי רק פעמיים ואני גם על זה לא בטוחה. אילנית אף פעם לא ראתה את רון ורוז. אני לא חושבת שויויאן לא אמרה שרון היה מתנהג כלפי רוז בצורה יפה" (עמ' 1846). עם זאת, הנאשמת אישרה שלעולם לא שמעה את הנאשם אומר שבכוונתו להרוג את רוז, גם בשעת כעס או עצבים, ושלרוז היה פתרון אצל בטי ואצל ויויאן.
35. הנאשמת תארה את בטי, סבתה של של רוז מצד אביה בן, כדמות חשובה בחייה של רוז, שהתגוררה אצלה בתקופה ששבה מישראל לצרפת. היחסים בין בטי לבינה לא היו קרובים מאוד. לאחר שהחל הקשר בין הנאשמים בטי לא קיבלה את הקשר ביניהם, אך מאחר והיא רצתה לשמור על קשר עם רוז היא ניסתה לשמור על יחסים תקינים עם בטי. גם לאחר שרוז הגיעה לישראל, בדצמבר 2007, הן המשיכו לשמור על קשר באמצעות המייל, באמצעות מכתבים, ובעת שהנאשם לא היה בבית הם ניהלו גם קשר טלפוני.
היה לה קושי בניהול הקשר עם בטי שכן הנאשם לא קיבל את העובדה שהיא ביקרה את בטי בעת שהותה בצרפת, אף על פי שהיא לא הבינה את הבעיה שהייתה בינו לבטי ואת הסיבה בגינה הוא כעס על הקשר ביניהן. לאור האמור, הן היו בקשר טלפוני רק בעת שהוא נמצא מחוץ לבית.
הנאשמת שיתפה את בטי בקשיים של רוז, בקשיי ההסתגלות שלה ובקושי שלה ליצור קשר מחודש עם רוז, באסופת המיילים ת/99 (תרגום ת/99א'). במייל מיום 30 למרץ 2009 בשעה 19:50 כתבה בטי לנאשמת שלמיטב הבנתה המצב עם רוז לא כל כך טוב, זה גורם לה להיות אומללה, והיא תהיה שם תמיד בשביל רוז.
אחרי המייל של ה- 30.3, בשיחת טלפון ארוכה שניהלו ביניהן, הן החליטו שלטובת רוז כדאי להחזיר אותה לחזקתה של בטי בצרפת שכן "הבנתי מהר שלא יהיה יותר טוב במצב. לא היה לי שליטה איך רוני יתנהג לגבי רוז, אם הוא מרגיש שזה הבת שלו או הנכדה שלו. הבנתי מהר שעם רוני מסביב לא יהיה לנו, לא נחזור לקשר... הקשר בין הבת וביני, שהיה לנו... ידעתי שבטי זה יהיה יותר טוב בשביל רוז... רוז היתה כבר חיה אצלה. אני ידעתי שבשביל רוז היא הבת אדם הכי חשובה בשבילה... אני חושבת ששום דבר לא יותר חשוב מאמא. אם יש אמא שקשה לה להתמודד, אז יותר טוב הסבתא" (עמ' 1645).
במייל מיום 3 באפריל 2008 בשעה 10:56, בתגובה למייל שכתבה לה הנאשמת יום קודם לכן, כתבה בטי שהיא מבינה שהן, רוז והנאשמת, סובלות ולטובת רוז כדאי שהיא תשוב במהרה לצרפת שכן בכוונתה לדאוג לכל צרכיה. במייל מיום 3.4 ניסתה בטי לזרז את הגעתה של רוז לצרפת, שכן בשל עניינים של בירוקרטיה הדבר עלול לקחת זמן, אלא אם הנאשמת תגיע איתה לצרפת.
במייל מיום 4 באפריל, בשעה 16:28 הנאשמת ביקשה מבטי לטפל בעניין החוקי, כיצד ניתן להעביר אליה את רוז בדרך המהירה ביותר. בטי פנתה לעו"ד כדי לבדוק את ההליך שיש לבצע ועוה"ד ביקש מבטי לכתוב תצהיר כדי שניתן יהיה לקדם את הפרוצדורה בעניין העברת רוז.
לדברי הנאשמת במכתב האחרון לבטי " סיכמנו על הכרטיס טיסה. הכול היה כבר מובן, מוסכם. הכול היה מוסכם, על העתיד, על כל מה שיקרה", אך רוז לא נסעה לבטי כי "בזמן הזה הוא (הנאשם - א.ט.) לא היה מסכים שרוז תעזוב את הבית. הוא לא הסכים בכלל שזה יהיה בטי. שהיתה בעיה ענקית ביניהם, ואני לא יודעת מה הבעיה ביניהם. הוא לא הסכים שרוז תלך אצל בטי... לא הבנתי את הבעיה של רוני. אמרתי לו לשים את הגאווה שלו בצד ולעשות רק את הטובה לרוז, מה שטוב לרוז. לא הבנתי למה הוא לא רצה שבטי תטפל בה... ישבתי עם רוני, דיברנו ודיברנו,... הוא לא החליט. ידעתי שהדברים עם רוני היו לוקחים הרבה זמן... היה צריך לדבר ולדבר עוד עם רוני, והוא היה מחליט מתי שזה היה טוב לו. מתי שהוא היה מחליט לקחת את ההחלטה. זה כמו לגבי הדירה. דיברנו חודש אחרי חודש, כמה חודשים, ובסוף כן, הוא עשה. מתי שהוא החליט... הייתי בטוחה שבסוף הוא יבין שזה היה הכי טוב לרוז, הכי טוב למשפחה, זה שהיא תלך אצל בטי" (עמ' 1650-1648).

36. במכתב ת/113 (לא נושא תאריך) שכתבה הנאשמת לנאשם, לאחר שהחליט סופית לא לשלוח את רוז לבטי, היא כתבה (ההדגשות לא במקור - א.ט.).
" roni, i don't know how to speak about this with you. it's about rose . it's too difficult to me. she's killing my happiness. i am not good to her. i don't want to see my self bad, that you see me bad, that the baby see me bad. i prefer to stop all of this, that she go from my life. i know my words are strong and difficult. what do you think about? what we going to do? i don't want that she brake our stability, our girls, our family".

לדברי הנאשמת "אמרתי לו (לנאשם - א.ט.) מילים קשות כדי שהוא יבין... אני קיוויתי שהוא יגיד - בסדר, שרוז תלך אצל בטי".
הנאשמת פרשה את הדברים הקשים שהיא כתבה על רוז כך: "זאת לא היתה רוז שהיתה הורסת את האושר שלי, זה היה את המצב, היה קשה לגבי המצב הזה. המצב שלא יכולתי להתמודד עם זה היה נורא קשה. זה היה נורא קשה לי...היה הרבה דברים. הדבר הראשון -... למצוא את הקשר בינינו... ההתנהגות של רוני מול רוז...לא יכולתי לעשות דברים בין הילדה והאמא בצורה נורמאלית... ידעתי שהיה יותר טוב בשבילה ללכת במקום אחר... ידעתי שזה היה יותר טוב בשבילה ויותר טוב גם בשביל הבנות וגם בשביל כולם" (עמ' 1651).

בחקירתה במשטרה ביום 7.9.08 ע"י רויטל אלמוג ויגאל בן שלום, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/58ד', הנאשמת נשאלת אודות המכתב הזה וציינה שהיא לא זוכרת מתי נכתב המכתב. באשר לכוונתה בכך שהיא רוצה שרוז תצא מחייה, השיבה: "לא, זה לא נכון... כי זה רק מילים". לטענתה, כוונתה הייתה "שרציתי שהיא תלך מהחיים שלנו אבל למקום טוב. רק לא כתבתי. אבל הוא ידע" (עמ' 61-56).
בהמשך חקירתה אמרה הנאשמת שהיא רצתה לזעזע את הנאשם ולכן עשתה שימוש במילים הקשות הללו (עמ' 82). היא סרבה להביט בתמונות של הנאשם אך דבקה בגרסתה שהיטיבה איתו (עמ' 86).

המפגשים עם איריס בר און

37. בעקבות המלצתה של ל. אחות הנאשם, לאחר האירוע האלים בין הנאשם לנאשמת ברכב, נפגש הנאשם עם איריס בר און, הנאשמת הבינה שמדובר בפסיכולוגית, וכך הנאשם הציג אותה בפני
ה. היא היתה אצל איריס בר און 5 או 6 פעמים, בחלק מן הפעמים היתה לבד ובחלק מן הפגישות היתה עם הנאשם. היא שוחחה איתה על האלימות ועל הקושי והסבל של רוז בבית ואיריס בר און אף ניסתה להסביר לנאשם אודות הקושי של רוז בבית. בהתחלה הוא לא רצה להבין ואחר כך הוא הבין שזה יהיה יותר טוב לכולם שרוז תלך מהבית, אבל היה קשה לו להבין שהיא תלך אצל בטי (עמ' 1652).
איריס בר און העלתה בפני
הם מספר אפשרויות של מוסדות דתיים, בין היתר חב"ד, וכן אפשרות להעביר את רוז למשפחת אומנה, אך היא (הנאשמת - א.ט.) המשיכה להסביר לה שהכי טוב יהיה לרוז אצל בטי ולמשפחות אומנה לא הסכימה. היא חשבה שחב"ד יכול להיות פיתרון ביניים שכן שהילדים שמה חוזרים הביתה כל שבוע, או כל שבועיים, לחופשות.

38. בתקופה שלאחר הפגישות עם איריס בר און, האלימות של הנאשם פחתה, והיא עודדה אותו להמשיך לנהוג כך. מאחר והיה לה קושי רב לדבר איתו, היא יכולה הייתה ליצור עמו קשר באמצעות הכתב וכתבה לו במכתב ת/114 ביום 19.4.08 כשרוז היתה כבר אצל ויויאן כך (ההדגשות לא במקור - א.ט.).

"roni my love, i write you a letter because we have a lot of difficulty to speak and i need to tell you things. i think the way that we choose for our life is the good way for us and i hope that everything will be o.k ... i need to tell you that i'm proud of you. i'm proud that you are less violent. i'm proud that you go to see "psicholog", to save our relationship. for ever and ever i'm in love with you. your, mari. ".

בהמשך אותו המכתב כתבה הנאשמת (ההדגשות אינן במקור)-
"i change page because i don't want to keep this part of the letter. rose is here since 4.5 months and i don't feel good since than ... make me sad, that make not good juliet and louise . i feel juliet pressure since she is here, she doesn't sleep well, louise doesn't breath good. and to see my 2 babies not good make me more than sad. and rose doesn't feel good here too. i want she go. i think that for her, for juliet and louise , for us, it's the solution. the life will be better, more quiet, more sweet for all of us. i want you trust me roni, i waiting answer from you. i love you. mari" .

39. הנאשמת הסבירה כי על מנת לשכנע את הנאשם שהפתרון הטוב ביותר להעביר את רוז מביתם היה עליה לדבר אל ליבו ע"י ל. וג. וכך הוא יבין טוב יותר שיש צורך למצוא פתרון עבור רוז שכן " רציתי שהוא יסמוך עלי. רציתי שפעם אחת בחיים שלו הוא יסמוך עלי. שייתן לי להחליט לבד. שרוז תלך אצל בטי. רציתי שיסמוך עלי" (עמ' 1655).
באשר להסדר שהיה עם ויויאן ושהותה של רוז שם אמרה הנאשמת שרוז עברה לגור אצל ויויאן 15 יום לאחר פורים והיא גרה אצלה עד חודש מאי. רוז היתה חוזרת בערך פעם בשבוע והיא הייתה רואה אותה בין הביקורים. הקשרים בין ויויאן לבינה היו מאד מאד מסובכים, היא לא יכלה ללכת אליה, לא הייתה מתקשרת אליה והנאשם היה מתקשר ומספר לה את החדשות. רוז היתה מאושרת אצל ויויאן, היא היתה חוזרת עם חיוך על הפנים ועם הרבה דברים חדשים שהיא למדה אצלה.

חזרתה של רוז מויואן לבית הנאשמים בטרם נעלמה
40. הנאשמת התבקשה לתאר את הפעם האחרונה רוז שבה הלכה לויויאן ולא חזרה יותר והשיבה כי למעשה מדובר על חזרתה של רוז אליהם הביתה והיעלמותה לאחר כמה ימים, מבלי שהיא יודעת אם רוז חזרה לויויאן אם לאו.
לדברי הנאשמת "מתי שהיא חזרה מאצל ויויאן, לא הבנתי שהיא לא תחזור אף פעם... חשבתי שהיא תלך ותחזור. לא הבנתי שזה יהיה ממש סופי... הבנתי שהיא תלך והיא תחזור, כמו החודשים האחרונים" (עמ' 1663).
היה ידוע לה, מדברי הנאשם, שלויויאן יש בדיקה אצל הרופא ולכן רוז הגיעה לביתם, אך היא אינה זוכרת את התאריך המדויק.
לדבריה "רוז חזרה הביתה כאילו לא קרה כלום. יום רגיל... באותו יום נראה לי שהיינו אצל איריס בר און. רוז חזרה אחר כך. זה היה יום רגיל. לא ידעתי שהייתה בעיה בין ויויאן ורוני... זה היה יום רגיל. לא היה משהו מיוחד, זה היה יום רגיל...אחר כך היא הייתה חיה איתנו בבית... חזרנו לחיות ביחד כמו שהיה לפני שהיא הלכה אצל ויויאן. היה תמיד את הרגרסיה של רוז... אבל היה תקווה, כי היינו מתחילים לחפש מקום בשבילה. רוני היה הולך בכל מיני מקומות, אצל חב"ד וכל מיני מקומות" (עמ' 1664).

41. דברים אלה מנוגדים לדברים שאמרה הנאשמת לענת קצב ורויטל אלמוג ביום 15.9.08 לפיהם ידוע היה לה שהנאשם עומד לקחת את רוז מויואן והיא הביעה התנגדות לכך שרוז תשוב לביתם וכדבריה, "כי ויואן לא רוצה אותה... כי היא לא הולכת לגן אולי?.... שהוא צריך להביא את רוז... מאמא שלו... ואמרתי לו שאני לא רוצה שהיא תבוא הביתה, אני רוצה שהיא תלך לחב"ד... הייתי מפחדת... מההתנהגות של רוז... מה אמרתי לו?... שאני לא רוצה אותה בבית, שייקח אותה למקום... וזה היה ברור שזה מקום טוב בשבילה... מקום, כן. טוב זה היה ברור בינינו" (עמ' 21-19 לתמליל ת/63 ב').

42. את מה שקרה ביום שרוז חזרה מויויאן פעם אחרונה תארה הנאשמת כך:
"נראה לי שויויאן התקשרה. היא דיברה עם רוני. נראה לי שהם רבו, אבל אני לא זוכרת בדיוק. זה לא היה "ביג דיל", זה לא היה משהו יוצא דופן... ויויאן התקשרה הביתה, בלי להגיד שלום, אני עניתי לה, רק אמרה לי - רוני. אמרתי לה, כשהיא מתקשרת הדבר שהיא יכולה לעשות, לשאול מה שלום הבנות, מה שלומי. היא התעצבנה והיא התחילה לקלל. אז החזרתי לה את הקללות בחזרה וביקשתי ממנה שהיא לא תתקשר עוד פעם הביתה. שיהיה לה קשר עם הבן שלה, אבל בלי שאני אהיה באמצע. זו לא היתה הפעם הראשונה שהיתה לנו שיחה כזאת. אני לא צחקתי, כמו משוגעת... למחרת שהיא חזרה הביתה, יצאנו, אז היא השאירה על הידית של הדלת שקית עם בגדים, על הידית של הדלת, עם הבגדים של רוז. היה בגדים שהיא קנתה והיא בגדים ששייכים כבר לרוז" (עמ' 1671).

לדברי הנאשמת "רוז חזרה מאצל ויויאן. זו תקופה קשה. הרגשתי... שלא הייתי שווה כלום... תמיד שניסיתי לדבר איתו, הוא היה אומר לי שאני רוצה לריב... רציתי רק שיחות בינינו ורציתי רק להבין, שיסביר לי..." (עמ' 1672).

43. ביום 19.5.08 כתבה הנאשמת במכתב נ/30 כך

" roni, i hope you will read this letter and that you will understand it. because it's a few months that when i speak, tell you something, pass you a massage, write to you a letter, you don't pay attention. for you it's clear, i'm a person, love to fight, to be sad, to scream, to cry. .. i'm sad to be in your eyes just a person sad, fighter, change his mind, not good.. i'm nothing for you. nothing more than the mother of your children..
... i know that i'm not an angel, and than that i have my "עוולה" too !".
ביום 30.5.08 כתבה הנאשמת את המכתב נ/31 שבו "הזהירה" את הנאשם שהוא עתיד להתעורר "מאוחר מידי", לאחר שלא שמע לאזהרות שלה. מבחינתה, עכשיו זה כבר "מאוחר מידי", שכן הקשר ביניהם אינו כולל עוד רגשות אהבה, הבנה ודיבור. וכן:
between us, it's finish, i know it...""

44. בתשובה לשאלות ב"כ המאשימה בדבר ההסדר שהיה עם ויויאן באשר לשהותה של רוז אצלה אמרה הנאשמת שרוז היתה אצל ויויאן ומידי פעם היא הייתה מגיעה לבקר בבית, מדובר היה בחזרה ליום ולעיתים גם ללינה. כאשר רוז חזרה מויויאן בפעם האחרונה היא נשארה בבית כשלושה שבועות או 15 ימים. היא שמעה את הנאשם משוחח בטלפון עם ויויאן, אבל לא התערבה בשיחה ולמעשה לא ידעה מה היתה הבעיה עם ויויאן. אמנם רוז נשארה בביתם זמן רב מזה שהייתה נוהגת להישאר, אך הדבר לא היה בדיוק תמוה כי "כמה ימים לאחר מכן רוני הסביר לי בצורה קצת מהירה ככה, מה היתה הבעיה עם ויויאן... כן. שאלתי אותו את השאלה הזאת, מפני שכמו שאת אומרת, היה קצת מוזר שהילדה נשארת ולא חזרה כרגיל לויויאן... הוא סיפר לי שהיתה בעיה עם ויויאן, כשויויאן סירבה לקבל בחזרה את רוז, כי רוז היתה צריכה ללכת לגן... רוז היתה בינתיים אצלנו מפני שהיינו מחפשים לה מקום מתאים שתוכל להיות בו" (עמ' 1700).
ויויאן הסכימה לקבל את רוז בחזרה, בתנאי שהיא תהיה רשומה לגן אך נקודת המבט שלהם הייתה למצוא לרוז מקום של קבע ולכן היא נמנעה מהחזרתה של רוז לויויאן, תוך קליטתה בגן, והמתינה לפתרון קבע יציב, במקום לטלטל אותה ממקום למקום. היא ידעה שויויאן מטפלת היטב ברוז, אך היא ביקשה למצוא פתרון אחר עבורה וידוע היה לה שהאופציה לשלוח אותה חזרה לויויאן מחייבת רישומה לגן. היה לרוז פתרון במוסדות הדתיים, היא ידעה שלא ניתן יהיה לקבל אותה במוסדות חב"ד, אבל היו מוסדות אחרים שיכלו לקלוט אותה. "היו מיליון פיתרונות של מוסדות לרוז, הכול היה פתוח, היינו מחכים... ואני הייתי מחכה שהוא יסכים עם בטי" (עמ' 1701).

45. את הפער בגרסאות שמסרה הנאשמת באשר לתקופה שבה שהתה רוז בבית הנאשמים, כאשר בעדותה טענה שרוז חיה בביתם 3 שבועות. בניגוד לטענתה בחקירותיה כפי שתובא להלן, לפיה רוז נעלמה ביום שבו נלקחה מויויאן הסבירה כך:
"אני חושבת שזה לא משך האמירות נבע ממני, אלא שזה מה שהחוקרים אמרו... ותוך כדי הדברים האלו הם נתנו לי להבין זאת אומרת שרון כבר אמר את זה... אז באותו זמן בכל מצב הייתי רוצה להגן על רון. מפני שבאומרי כך לא רק הייתי מגנה על רון, אלא הייתי מגנה על כל המשפחה שלי. כי באותו זמן לא עלה על דעתי בכלל שרון הרג את הבת שלי רוז בידיים שלו" (עמ' 1803).

היא ידעה שהיתה תאונה ושרוז נהרגה ונפטרה, אבל לא ידעה שהנאשם עשה את זה במו ידיו. היא הבינה מהשוטרים שהנאשם אמר שזה קרה ביום שלקח את רוז מויויאן ואם הייתה אומרת דבר נגדי, לא כמו שהוא אמר, היא לא הייתה מגנה עליו.
בתשובה לכך שלאורך כל החקירות דובר על היום שבו רוז נלקחה מויויאן ובחקירה ביום 18.9 היא אף ציינה את התאריך, 1 ביוני, אמרה הנאשמת "אני לא חושבת שאמרתי שאני בטוחה במאה אחוז, כי אף פעם בחיים שלי בתוך החקירות לא אמרתי שאני בטוחה במאה אחוז, כי למעשה אף פעם לא הייתי בטוחה במאה אחוז... אני אמרתי שלא נראה לי שזה היה ב-12 למאי. וגם נדמה לי שלא היה ב-12 למאי, אבל יכול גם, מאוד יתכן שאמרתי שזה קרה ב-1 ביוני... אני לא זוכרת בדיוק למה אמרתי את זה...אני לא זוכרת בדיוק את המילים שאמרתי בתוך החקירות האלו" (עמ' 1804).
לדברי הנאשמת היום היא יודעת שרוז נעלמה ביום 4.6.08 כי "כשרוני אמר לי, אמר לי את האמת. כשרוני סיפר לי ב-18 ליוני את האמת, וכשרוז לא הייתה בחיים, חזרתי חזרה אחורה והתחלתי לנסות להשתדל, זאת אומרת למצוא את התאריכים, ונזכרתי שזה היה אותו יום. היום הזה, 4 ליוני..." (עמ' 1804).
במהלך החקירות שלה במשטרה היא אמרה, לא אחת, שהיא ידעה שרוז לא תחזור לאחר שהנאשם לקח אותה. בזמן החקירות דובר על כך שהנאשם לקח את רוז לבית ספר צרפתי והיה הגיון שתספר לחוקרים שהיא ידעה מראש שרוז נלקחה.
"... ניסיתי לשכנע את החוקרים שלי שהנושא של הבית ספר הצרפתי זה היה גרסה נכונה. ... אני הייתי צריכה להסביר לחוקרים שלי איך משך שלושה חודשים לא הלכתי לבקר את רוז. הייתי צריכה להסביר שידעתי שאני לא אראה את רוז לפני שלקחו אותה..." (עמ' 1805).

לדבריה כל השקרים שסיפרה לחוקרים שלה היו בשביל להגן על הנאשם והיא לא יכולה היתה להתכחש לשקרים שלה אחרי שאמרה אותם.

יום ההיעלמות של רוז
גרסת הנאשמת בחקירה במשטרה

46. בחקירתה הראשונה ביום המעצר, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/3 ב', אמרה הנאשמת שהנאשם אמר לה שרוז בבי"ס צרפתי, והוא לקח אותה לשם עם כמה בגדים וספרים. היא לא היתה בבית כשלקח אותה כי לא רצתה לראות אותה הולכת ולא רצתה שהבנות האחרות יראו אותה הולכת (עמ' 123-122).
בהמשך חקירתה אמרה שהנאשם הודיע לה אודות דבר כוונתו לקחת את רוז לבי"ס הצרפתי בטרם לקח אותה (עמ' 137).

47. בחקירתה ע"י אורית זילברשטיין ויניב גולן ביום 13.8.08, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/44 א', אמרה הנאשמת שידעה שהנאשם יקח אותה מהסבתא והוא אמר שהוא מצא בית ספר צרפתי. היא לא נתנה לרוז כלום ולא רצתה לראות אותה הולכת כי היה קשה לה. היא ראתה אותה מרחוק וידעה שכשתחזור הביתה עם הבנות הקטנות רוז כבר תהיה בבי"ס צרפתי (עמ' 2-4 לתמליל ת/44א').

48. בחקירתה ע"י ענת קצב ביום 27.8.08 כפי, שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/51 ב', אמרה הנאשמת שראתה את רוז לאחרונה בחודש יוני. לדבריה "הוא (הנאשם - א.ט.) לקח את רוז מהסבתא... והלכתי, אני הולכת לגן... עם שתי הקטנות, אז אני רואה אותו מרחוק... אני הולכת לפארק... הוא חוזר הביתה" (עמ' 31).
היא לא יודעת אם הנאשם החזיק במשהו, אולי החזיק בשקית. היא חושבת שאחז בידה של רוז ולא יודעת אם הבחין בהן מאחר והיו במרחק מה ממנו. היא לא ניגשה לרוז כי הילדות הקטנות ביקשו ללכת לגינה, וג. רצתה להגיע למגלשה.

כמה שבועות לפני אותו יום ובתשובה לשאלה מדוע לא ניגשה לרוז, ענתה "... לא אמרתי לה שלום... כי היה קשה לי לראות שהיא מסתכלת עלי... וזה כאילו זה אני לא , לא יודעת מה לעשות איתה... גם ככה היה קשה בבית... אז היה לי קשה לחבק אותה, ולעשות לה נשיקה... אני לא מכירה אותה" (עמ' 34).

49. במהלך דו"ח הובלה והצבעה למקום שבו ראתה פעם אחרונה את רוז שביצעה עם אורית זילברשטיין (ראה הדו"ח ת/60 והתמליל ת/60א') תארה הנאשמת את הרגעים האחרונים בהם ראתה את רוז.
לדבריה, היא יצאה מהבניין עם ל. וג., ואז ראתה את הנאשם עם רוז לידו. היא לא אמרה להם שלום בגלל שהוא היה רחוק אלא המשיכה ללכת עם הבנות (עמ' 3). הנאשם הגיע מאמא שלו, ברגל, והלך עם רוז לכיוון הבית, כנראה אחז בידו בשקית ניילון עם הדברים של רוז, אך היא לא בטוחה בכך, ובכך שהוא ראה אותה בהזדמנות זאת, הוא לא צעק לה והיא לא סימנה לו דבר (עמ' 10-9 לתמליל ת/60א'). היא נוהגת לצאת עם הבנות בשעה 16:00 ולחזור עד השעה 18:00-18:30, וכך היא מעריכה שנהגה גם ביום המדובר. למיטב זיכרונה לא מדובר ב- 12.5 , והיא בטוחה שמדובר בחודש יוני. היא ביססה את קביעתה זו הן על כך שהחוקרים סיפרו לה שהנאשם התקשר לכל מיני מוסדות ביוני, וברור שהוא לא התקשר לחפש לרוז מקום אחרי שהיא הלכה, וגם ללא קשר לכך היא חושבת שזה היה בחודש יוני (עמ' 13-15).
בהמשך חקירתה, כפי שתומללה בתמליל ת/60 ג', אמרה הנאשמת לחוקר יניב גולן שידעה שהנאשם הלך להביא את רוז מאמא שלו כי הוא אמר לה שאמו לא רוצה את רוז, שהיא משגעת אותו ומתקשרת כל שנייה. היא אמרה לנאשם שינסה למצוא לה מקום מהר כי לא רצתה שתלך לפנימיה.
לדבריה "לא אמרתי לו שאני רוצה שהיא, שהוא יהרוג אותה, או לא יודעת מה... אמרתי לו, שאני רוצה שהוא ימצא לה מהר פנימייה.. מקום טוב" (עמ' 38-35).

50. בהודעה ת/63 שגבתה פקד ענת קצב מהנאשמת ביום 15.9.08 בצהרים נשאלה הנאשמת מה היא אמרה לנאשם ביום שבו הביא את רוז מאמו והשיבה "לא זוכרת מה אמרתי בדיוק, לפני שהוא הלך דיברנו ביחד רוני ואני..רוני אמר הולך לאמא שלו להביא את הילדה שלא רצתה אותה ויויאן.. אמר אולי כי היא לא הולכת לגן אולי.. זה לא פעם ראשונה שאמרה שלא רוצה אותה ומתקשרת".
וכן "... אני לא זוכרת בדיוק. רוני דיבר קודם כי זו אמא שלו מתקשרת אליו אבל כמה פעמים היא משגעת אותו ורוני אמר שצריך להביא את רוז מאמא שלו ואמרתי לו שאני לא רוצה שהיא תבוא הביתה ואני רוצה שתלך לחב"ד.. אני הייתי מפחדת מההתנהגות של רוז ולא לדעת איך להתמודד עם זה ואז אמרתי לרוני שאני לא רוצה את רוז בבית ושייקח אותה לאיזה מקום".
לדבריה היא לא רצתה בכלל שהנאשם יילך להביא את רוז מאמו כי חשבה שיותר טוב לה שמה. היא אמרה שהיא לא רוצה את רוז בבית ושייקח אותה למקום טוב (עמ' 1-3 להודעה ת/60). היא לא הכינה תיק לרוז, היא משערת שהנאשם הלך לאמו ברגל. כשהיתה בחוץ היא ראתה אותו חוזר, היא לא דיברה איתו כשחזר מאחר ופנתה ללכת לפארק עם הבנות. הנאשמת הודתה שאמרה לנאשם "או אני או רוז" ואם לא - תתאבד כי היא לא ידעה איך להתמודד. היא לא מבינה שהלחיצה את הנאשם כי "אם אוהב אותי לא יעשה את זה. אני לא התכוונתי, זה רק מילים... אני לא זוכרת אם אמרתי את זה, אני לא זוכרת מתי היה הרגע שזה נאמר.. אם אמרתי- זה רק מילים... כי קשה לי בבית.. בכיתי וצעקתי לו שאני לא רוצה את רוז בבית".
היא אמרה לנאשם, כשהיא בוכה וצועקת, שהיא לא רוצה שיביא את רוז הביתה והיא לא יודעת מה הוא אמר על זה. הנאשם חזר באותו יום שבו לקח את רוז בשעה 21:00, ולדבריו היה בבית הספר הצרפתי (עמ' 4-6).
בתגובה לדברי הנאשם מפי החוקרים כי הוא ראה אותה כשעזב את הבית. אמרה הנאשמת שראתה אותו מגיע ולא כשעזב ובתגובה לדברי החוקרת שהמטפלת הייתה בביתם בשעות הצהריים בשעות 13:31-14:45 ביום 12.5.08 הנאשמת אמרה כי "אם ענבל היתה בבית ביום הזה זה לא היום שרוז נעלמה. זה לא היום שרוני הביא את רוז..." וכי באותו יום הם לא יצאו לחפש מקומות לרוז (עמ' 9).

גרסת הנאשמת בעדותה
51. בחקירתה הראשית תארה הנאשמת את היום האחרון בו היא ראתה את רוז כך:
"... עד שיום אחד רוני, אני לא זוכרת בדיוק אם הוא היה צריך ללכת אצל העורך דין שלו או בדואר, יצאתי לפארק, לגן שעשועים עם הבנות... הפעם הזאת אני יצאתי עם ג'וליייט ול. והוא הלך... רוז הלכה עם רוני... יצאנו שנינו... אני לא זוכרת מי יצא הראשון, אבל יש לי את התמונה. פניתי כדי ללכת לכיוון הפארק והוא היה על המדרכה. בערב חזרתי, הוא לא חזר אז טיפלתי בבנות. מתי שהוא חזר הייתי חצי ישנה. שאלתי אותו איפה רוז. הוא אמר לי - היא אצל אמא שלי. תשני, תשני, נדבר על זה מחר. למחרת דיברנו, הוא אמר לי שהיא אצל אמא שלו לכמה ימים. אחרי כמה ימים הוא אמר לי שהיא נמצאת בבית ספר צרפתי. שאלתי אותו שאלות, אם היה לה כל מה שהיא צריכה, אם הוא לקח לה, אם הוא דאג לה לבגדים. תמיד הייתי שואלת אותו שאלות, בלי תשובות.. בהמשך הזמן התרגלתי שרוני לא עונה לי..." (עמ' 1665-1664).

בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה לאן היא חשבה שהנאשם לוקח את רוז בפעם האחרונה שיצא איתה מהבית, השיבה "אני לא יודעת בדיוק. לפעמים רון לוקח אחת מהבנות לכל מיני סידורים, בבנק, כל מיני מקומות. אני לא יודעת איפה" (עמ' 1701).
הנאשם לא לקח איתו בגדים עבור רוז ולא נראה לה שהיה לו משהו ביד. התמונה של רוז והנאשם על המדרכה חרוטה בזיכרונה למרות שמדובר היה ביום שגרתי מבחינתה, שכן בעת שהנאשם אמר לה את האמת, היא שחזרה את המעמד וזו התמונה האחרונה שהיא זוכרת מאותו יום.
לדברי הנאשמת כאשר היא חזרה הביתה עם הבנות מהגינה בשעה 19:00 לערך הנאשם לא היה בבית. רוז נהגה לאכול ארוחת ערב בשעה 19:30-20:00 ובשעה 21:00 היא הייתה הולכת לישון. היא לא התקשרה לנאשם כשגילתה שהוא ורוז לא הגיעו הביתה כי "בדרך כלל רון, כשהוא יוצא, היה שוכח לקחת את הטלפון שלו איתו, אז היה קשה להתקשר איתו. לא היה לו טלפון... אני לא ניסיתי ויש לנו רק טלפון אחד בשביל שנינו. ועד כמה שאני חושבת, אני לקחתי את הטלפון כשהייתי בגן הציבורי... אני לא זוכרת בדיוק אם זה אני שלקחתי אותו או זה נשאר בבית" (עמ' 1704).
לפני שהיא שכבה לישון, בחצות לערך, היא לא ניסתה ליצור קשר עם חבריו או מכריו של הנאשם כדי לברר היכן הוא נמצא עם רוז בשעות כה מאוחרות כי "לפעמים ההרגל של רוני, הוא היה יוצא בלילה וחוזר די מאוחר... בלי רוז. אני לא דאגתי, אפילו אם הוא היה עם רוז, ורוז סך הכול היא הבת שלו, הוא צריך לדאוג לה... נכון שבתוך הבית הוא היה מתייחס אליה לא טוב, אבל בחוץ, כשהיה יוצא לטייל, לא הייתה שום בעיה איתו. שום בעיה עם רוז ביניהם.. אני לא דאגתי".
וכן "אני אף פעם לא הייתי מעזה לטלפן למשפחה או לחברים שלו בלי לקחת את הרשות של רוני בשביל לעשות כן" (עמ' 1704). כשחזר בשעת לילה מאוחרת, היא שאלה אותו היכן רוז והוא השיב "רוז אצל אמא שלי", ו"לא היה שום דבר חריג בזה".
לדברי הנאשמת במשך יומיים הוא המשיך לספר לה שרוז אצל ויויאן. זה היה תמוה שויויאן קיבלה את רוז בחזרה, לאור העובדה שלא נמצא לה גן, והיא אכן ביררה עמו את הסוגיה.
"הוא אמר לי שאין בעיות, הכול יסתדר, אין לך מה לדאוג. כי אני יודעת שכשרוני מבקש משהו, איזה טובה או משהו מויויאן, היא אף פעם לא מסרבת לו... אז שאלתי אותו מה שלומה, זאת אומרת, אם היא מרגישה טוב, אם אני חייבת לעשות איזה מסמך בשביל רישום בשביל הגן..." (עמ' 1705).
52. בהמשך עדותה תיארה הנאשמת את נסיבות הסיפור שסיפר לה הנאשם באשר למקום שבו נמצאת רוז, לדבריה " אחר כך סיפר לי שרוז הייתה בבית ספר צרפתי... היו לנו שיחות ותוך כדי שיחות אז הוא היה מספר לי ואני הייתי שואלת אותו, אולי אני צריכה לעשות מסמך רשות שהיא תתקבל בגן. ותוך כדי שיחות הדבר הזה יצא... בשלב מסוים יצא שהוא אמר לי פשוט מאד, אני צריך להגיד לך את האמת, רוז לא נמצאת אצל אמא שלי אלא בבית ספר הצרפתי... אז התחלתי לשאול אותו הרבה שאלות. דבר ראשון הופתעתי, והיה מאד מוזר לי שהוא שיקר... שאלתי אותו קודם למה הוא שיקר אותי. ורציתי לדעת אם רוז היתה צריכה משהו. אם היה לה מספיק בגדים. אם היה צריך לקנות לה ספרים. כל כמה זמן היא היתה צריכה לחזור הביתה בחופש... הוא תמיד היה דוחה אותי, היא משאיר אותי ככה באוויר בלי לתת לי תשובות מדויקות. אף פעם רוני לא ענה לי תשובות ברורות, לעניין, אף פעם... אני הייתי רגילה שרוני לא היה נותן תשובות ברורות ותמיד היה דוחה אותי. וגם הוא היה במתח, וזה המצב. ולכן, נכון, לאחר מכן התחלתי אז לחשוד. שאלתי אותו עוד ועוד יותר שאלות ועוד יותר שאלות מדויקות לעניין... אני הייתי מודאגת, אבל, זאת אומרת, האמנתי לרוני... לא היתה שום סיבה שהוא ישקר אותי... נכון, הוא שיקר אותי פעם אחת. אבל חשבתי לאחר מכן, הוא התחיל להגיד לי את האמת מפני שהוא היה מלא בושה. הוא היה מתבייש במה שהוא עשה. אני חשבתי שהוא התבייש שהוא שם את הילדה בבית ספר הצרפתי. היה מתבייש... הוא היה מתבייש מזה שהוא לא לקח את עצתי לפני לעשות את זה. הוא לא התייעץ איתי לפני זה" (עמ' 1076-1705).
הנאשם החזיק בגרסה שקרית זו במשך עשרה ימים וביום 18.6.08, יום הנישואין שלהם, חודש לאחר שרוז הגיעה בפעם האחרונה מויויאן וכחודשיים בטרם נעצרו, היא התחננה שיספר לה מה עלה בגורלה של רוז והנאשם השיב לה:
"... שזה נגמר, זה הסוף. שרוז לא תחזור... הוא אמר - נגמר. היא לא תחזור. המילים שלו זה לא היה ברור, אבל הבנתי. הוא לא אמר היא מתה. הוא אמר - היא לא תחזור. זהו. נגמר... חשבתי שאני אשתגע. נתתי בעיטות עם הרגל. אמרתי לו שהוא חייב לעשות משהו, שזה בלתי אפשרי. צריך ... את המצב. לא יכולתי להסכים, לקבל את זה... בכיתי, צרחתי. אמרתי לו שהוא חייב לשנות את המצב, שזה לא יכול להיות. לקחתי את הטלפון והתקשרתי למישהו... הוא לקח לי את הטלפון מהיד. הוא רצה לשלוט עלי והוא ניסה לתפוס אותי עם הידיים שלו. אמרתי לו - אל תיגע בי. והלכתי. רצתי לחדר של ג., סגרתי את הדלת וישבתי על הרצפה שעות אחרי שעות. התנדנדתי עם כל הגוף שלי... ימים אחרי ימים לא הייתי עצמי. לא יכולתי לעשות כלום... בהתחלה זה היה בור שחור. אני לא זוכרת מה קרה ואיך זה קרה, מה עשיתי, מה לא עשיתי. הייתי במיטה ובוכה. לא יכולתי לעשות כלום. אחר כך אמרתי לעצמי שצריך להמשיך... באותו יום רציתי לספר למישהו ולא עשיתי את זה. אז אמרתי לעצמי שאני צריכה להגן על הבועה שלי, שאני צריכה להגן על הבנות שלי. פחדתי להיות לבד. חשבתי שאני לא שווה כלום בלי רוני" (עמ' 1666).

באותו יום הנאשם רק אמר שהיתה תאונה, מבלי לספק הסברים נוספים.
"באותו יום לא היה הסבר כי לא הייתי מסוגלת לקבל הסברים. ההסברים באו יותר מאוחר... אחרי כמה ימים... הוא רק אמר לי שזה תאונה...תמיד שהייתי שואלת אותו הוא היה דוחה את התשובות שלו והוא לא היה עונה" (עמ' 1668).

53. בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ המאשימה אמרה הנאשמת שרק כעבור 15 ימים, שבהם היא חשבה שרוז נמצאת אצל ויויאן, אמר לה הנאשם שהיתה תאונה ורוז לא תשוב. היא התחננה לפניו שוב ושוב שיספר לה את האמת ושיגיד לה איך רוז מרגישה וייקח אותה בשביל לראות אותה ולבקר אותה וגם ביקשה את זה דרך ג..
את תגובת הנאשם תארה הנאשמת כך: "רוני אמר לי שרוז לא תחזור והעניין נגמר... על המקום באותו רגע לא שאלתי שאלות. היה לי בלתי אפשרי, לא הייתי במצב שאפילו יכולתי לשאול שאלות... הייתי באותו רגע לגמרי היסטרית, לגמרי אבודה... הייתי בסערת רוחות כזאת שלא זוכרת במדויק את המילים. אבל מה שאני זוכרת שהוא הסביר לי שרוז לא תחזור. זה הכול. זה נגמר... במילים שלו היה ברור... אני התחלתי לבכות, לצרוח, ... אני הייתי בפאניקה. אני רציתי שהוא ישנה את המילים שלו. רציתי שהוא ישנה את העובדות ושיחזיר לי את רוז. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי... אז הוא היה עונה לי - אין מה לעשות. את צריכה להשלים עם זה... אני שאלתי אותו הרבה שאלות, אלפי שאלות, אבל לא הייתי מסוגלת לחכות ולצפות לתשובות. שאלות שאלתי. ... באותו רגע נראה לי שלא קיבלתי תשובה, באותו רגע... הוא פשוט אמר לי - זה היתה תאונה... הוא אמר לי - לא צריך לפרט, זה היתה תאונה. יותר טוב לך לא לפרט ויותר טוב לך גם בשבילך אפילו לא לדעת" (עמ' 1710).

54. לדברי הנאשמת היא כתבה לנאשם לאחר הגילוי בדבר ה"תאונה" שהיא היתה "בשוק" על מה שקרה. היא המשיכה לשאול ולנסות לברר איתו מה קרה במשך שבועות רבים, אך הוא נסגר ונמנע מלהשיב לה "... הייתי כועסת. אבל אף פעם לא עלה על דעתי שהוא עשה את זה, זאת אומרת, שהדבר היה דבר אחר מתאונה. חשבתי שזה באמת תאונה... שאלתי אותו על איפה הגופה. הוא אמר לי - יותר טוב לי לא לדעת. והכי טוב בשבילי הוא לשכוח מזה... משך כל השנים שהיינו ביחד, 3 שנים, הוא אף פעם לא נתן לי על השאלות שלי תשובה ברורה, עניינית... החיים עם רוני זה לשאול שאלות בלי לקבל תשובות. ושאלתי את השאלות האלה בלי לקבל תשובות" (עמ' 1712).
היא האמינה לגרסה שסיפר לה הנאשם ולא היה לה ספק שבאמת היתה תאונה (עמ' 1714). היא חשבה שהוא רצה להתחשב בה ולא לתת לה את "התשובות הכואבות האלה" ורצה לחסוך ממנה את "הפרטים הנוראים של העניין" (עמ' 1717-1716). בשלב זה היה ברור לה שרוז אינה בחיים, אך היא ביקשה להגן על הנאשם ונמנעה מלגרום לו נזק, ולכן נמנעה מלנסות ולברר פרטים אודות האירוע ברשויות השונות (עמ' 1710-1712).
באותה תקופה הקשר הזוגי בינה לנאשם לא היה טוב והייתה בעיה גדולה של תקשורת ביניהם. לדבריה "זה היה מאד קשה בינינו. הייתי מחכה ממנו, מצפה ממנו שיתמוך בי מבחינה פסיכולוגית, ... אבל הוא לא היה. היו שלבים שרציתי להיפרד ממנו, אבל לא נשאר לי בחיים שום דבר חוץ ממנו ושתי הילדות שלי. אני חשבתי שבגלל שאני אוהבת אותו אני בלעדיו אני כלום" (עמ' 1714).
במשך כמעט כחודשיים מיום 18.6 עד יום המעצר, 12.8, היא לא כתבה מכתבים לנאשם אודות נסיבות התאונה של רוז או על רצונה להגיע למקום התאונה או למקום קבורתה כי "... לא השלמתי עם זה, בכלל לא. לא קיבלתי את זה... היות ואני חשבתי שרוני לא עשה דבר רע בכוונה לרוז, אז הפרדתי בין שני הדברים. מצד אחד שמתי את המוות של רוז בצד, לא רציתי בכלל לחשוב על זה, לא רציתי לקבל את זה. ומצד שני היה החיים ביני לבין רוני... לא היינו חיים בצורה טבעית נורמאלית... זאת אומרת, בשבועות הראשונים הייתי מרגישה נורא ואחר כך אמרתי לעצמי שאני חייבת לשרוד. ורוני תמיד אמר לי - אסור לך לתת לעצמך להתדרדר, ליפול, כי יש בינתיים גם ג. ול., ואסור לך להיראות בעיניהן בצורה כזאת ירודה... רוני זה כל מה שהיה לי ולא חשבתי שהוא עשה משהו רע... באותו זמן אני לא חשבתי שהוא היה הבעיה שלי. אני חשבתי שהבעיה היא אצלי" (עמ' 1716).
למחרת גילוי דבר ה"תאונה", הנאשמת התקשרה לאמה בצרפת, ולדבריה השתדלה להגיד לה מה שהנאשם אמר לה , שרוז כבר לא תחזור שוב, אבל "זה לא היה, לא יכולתי להוציא את זה", וכדי לעצבן אותה אמרה לה שרוז נמצאת בבית-ספר לאוטיסטים (עמ' 1720).

55. בעדותה התייחסה הנאשמת למכתב נ/28 שנכתב בתקופה שבה רוז לא נמצאה יותר, היא הרגישה בודדה, הנאשם לא דיבר איתה ולא התייחס אליה בזמן שהיא היתה זקוקה לעזרתו והוא לא עזר לה "לעבד את האבל" (עמ' 1668).
במכתב כתבה הנאשמת, בין היתר, שהיא נשברה, מרגישה שהוא לא מבין שהיא סובלת ממה שקרה לרוז, היא מרגישה שהיא אמא רעה והוא לא עוזר לה כשהיא צריכה אותו. היא חתמה עת המכתב במילים "speak to me".
היא ביקשה מהנאשם הסבר על מה שקרה לרוז, אך הוא התעלם ממנה ולא דיבר איתה. כמו כן, רצתה שיסביר לה איך הם הגיעו למצב הזה ואיך הם ימשיכו לחיות כך.
בחקירתה ביום 7.9.08, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/58 ד', אמרה הנאשמת שאינה יודעת מתי נכתב המכתב וייתכן שמדובר באלימות של הנאשם כלפיה, והיא עשתה בכוונה שימוש במילים "חזקות", כדי להעביר את המסר לנאשם (עמ' 54-49).

56. ביום 4.7.08 כתבה הנאשמת את המכתב נ/29 שבו היא כתבה שאינה חושבת שיש לה עוד רגשות לנאשם והיא מצטערת עבורם ועבור הילדות שכך נגמרות שלוש שנים.
לדברי הנאשמת, היא הפנימה שהנאשם לא יבין אותה ולא יעזור לה, ועליה לצאת לדרך חדשה. לא היה עוד יחס זוגי ביניהם והיא ביקשה לעזוב, אך בסופו של דבר היא לא עזבה כי "לא היה לי איפה לברוח. אף מקום. איפה לברוח עם שתי הבנות שלי. יש לי שתי תינוקות בבית. אין שום דבר לתת להם. ורוני היה הכול בשבילי. חשבתי שאני אוהבת אותו" (עמ' 1671).
בעדותה אמרה הנאשמת שלא ידוע לה אם הנאשם קרא או לא קרא את המכתבים. הם היו מונחים על השולחן וכעבור כמה ימים היא הייתה לוקחת אותם. מדובר היה בתקופה קשה בין בני הזוג, לא היה ביניהם קשר ולכן היא לא יכולה לדעת האם הוא קרא אותם אם לאו (עמ' 1669).

57. בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם אם היום, לאחר שהראיות מונחות בפני
ה, היא מאמינה לגרסת הנאשם שמדובר היה בתאונה או שהוא ביקש להביא למותה של רוז ענתה הנאשמת שהיא לא בטוחה בדבר, בעיקר לאחר שהתגלו השקרים שלו, היא מבקשת להאמין ולקוות שזו תאונה אבל היא לא יודעת.
בתקופה שבה הנאשם סיפר לה אודות התאונה היא חשבה והאמינה באמת שזו היתה תאונה ולא עלה על דעתה שהוא יכול לעשות דבר כזה במו ידיו מפני שהייתה חיה איתו, היה מדובר בבת שלה והיא לא יכלה לחשוד בדבר כזה מפני שהייתה "אוהבת אותו בטירוף".
בתשובה לשאלה כיצד היא היתה יכולה לשמור על הסוד הזה ענתה הנאשמת "לא הייתי חיה אלא הייתי שורדת. בהתחלה זה היה משהו מאד חשוך, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להמשיך בגלל הבנות שלי. שמתי הכול בצד ואמרתי, אני רק צריכה לשכוח. דמיינתי שרוז עוד בצרפת. לא יכול להיות שקרה כל מה שקרה. שרדתי בצורה שלי, כמו שיכולתי... למחרת שהוא הסביר לי, התקשרתי לאמא שלי. ניסיתי בתוך השיחה להסביר לה, זה לא בא. זה היה מילים מאד קשות בשבילי. הבנתי שאני לא אגיד את זה. הייתי צריכה להגן על הקצת שנשאר לי... הבנות שלי ורוני" (עמ' 1670-1669).

58. הנאשמת נחקרה ארוכות באשר לתיק האדום שבו נמצאה גופתה של רוז ואמרה שאינה זוכרת במדויק היכן היה התיק. "... היו כמה תיקים שהיו מעל לארון. והיו כמה זאת אומרת תיקים ומזוודות שהיו מתחת למיטה..ככה שאני לא במדויק אדע איפה זה היה" (עמ' 1793).
לדבריה מדובר בתיק מאוד מאוד גדול, שהיה בשימוש לעיתים נדירות כאשר טסו לחו"ל או בעת מעבר דירה. תיקים אחרים שהיו להם, קטנים יותר, שהיו משמשים לטיולים קצרים או לצרכים יומיומיים נשמרו במקומות שונים בבית "... בתוך הארון ואחד על העגלה של הילדה או של הבנות".
הנאשמת השיבה בשלילה לשאלת ב"כ הנאשם אם ייתכן שמי שזקוק היה לתיק במהירות, וידע היכן נמצאים התיקים בבית, יכול היה להגיע ולשלוף משם תיק במהירות וללא כל קושי שכן לא מדובר בתיק שנמצא בהישג יד.

תשובות הנאשמים לשאלות אודות מקום הימצאה של רוז

(א) הקשר של הנאשמת עם רוקסן

59. רוקסן היא חברתה הקרובה של הנאשמת, שמגדירה אותה כ"אחות".
ביום 4 לאפריל 2008, בשעה 11:42, התקיימה שיחה אלקטרונית ביניהן (ת/98) שבה הנאשמת תארה את החיים בבית מאז שרוז חזרה לישראל כ"גיהנום".
בעדותה הסבירה הנאשמת שהיא לא רצתה לדבר עם רוקסן על הקושי עם הנאשם מאחר ובצרפת לא קיבלו את הקשר שלהם, בעיקר לאור הפרש הגילאים, אך מאחר והיא לא רצתה לשקר לרוקסן, ואף לא רצתה לספר על האלימות של הנאשם, העדיפה שלא לספר דבר אודות הקשר שלהם.
הנאשמת הסבירה את משמעות המשך ההתכתבות עם רוקסן "הרגשתי לא טוב, לא יכולנו ליצור קשר רוז ואני. היה לי הרגשה שאני לא מכירה את רוז...האשמתי את עצמי" (עמ' 1657).
באותה שיחה רוקסן בררה האם אמה של הנאשמת לא יכולה לקחת את רוז אך הנאשמת השיבה לה שהיא ממילא לא תיתן לאמא שלה את רוז כי אמא שלה לא יציבה.
בהמשך השיחה כתבה הנאשמת לרוקסן כי "זה אולי עושה רושם שאני רוצה להתפטר ממנה (מרוז - א.ט.), אבל באמת רע לה, באמת גרוע, היא בכלל לא מסתגלת למשפחה שלנו. והייתי כל כך רוצה שהיא תהיה בסדר ושתהיה מאושרת. יש לי את הרושם שאנחנו רצים לקראת אסון".
בעדותה הסבירה הנאשמת כי "רוקסן אמרה לי שכאילו זה נותן הרגשה שאנחנו מתפטרים. רציתי להסביר לה שלא, לא רציתי להתפטר ממנה.... רציתי פיתרון כדי לעזור, שהיא תרגיש יותר טוב, כי ראיתי שממש היא לא מרגישה טוב" (עמ' 1659).
הנאשמת שוחחה פעם נוספת עם רוקסן ביום 8.5.08. רוקסן בררה אם נמצא פתרון עבור רוז והנאשם השיבה "לא ממש". לדברי הנאשמת היא פנתה לייעוץ מקצועי ואיריס בר און הסבירה לה, שזה יהיה רע גם עבור רוז וגם עבורה אם רוז תישאר איתם. היא הסבירה לאיריס בר און על רגשות האשם שיש לה בעקבות חוסר היכולת שלה ליצור קשר חיובי עם רוז ובר און הרגיעה אותה שאין לה סיבה לחוש כך ושיימצא פתרון. הנאשמת הסבירה לרוקסן שלדעתה של איריס בר און היא ורוז למעשה "הורסות אחת את השנייה" (עמ' 1661).
הנאשמת הסבירה בעדותה כי "כשהייתי מסתכלת על רוז, זה כאילו אני מסתכלת על עצמי כשהייתי קטנה... ראיתי את הסבל בעיניים שלה. לא רציתי שהיא תרגיש מה שאני הרגשתי כשהייתי קטנה. רציתי להציל אותה מההרגשה הזאת שלא אוהבים אותה. ההרגשה להיות מיותרת" (עמ' 1662), והיא הייתה נוהגת אחרת, אם יכולה היתה להחזיר את הזמן לאחור.
ביום 18.6.08 ניהלה הנאשמת שיחה עם חברתה בצרפת רוקסן, ששאלה אותה לשלומה ולשלום רוז והיא השיבה לה: "... בסדר, בסדר. לעזאזל, אני צריכה לעזוב אותך, יש מישהו בדלת. להתראות. מהר. נשיקות". הנאשמת הסבירה שרצתה לברוח מהשיחה כי לא הייתה מסוגלת לספר לרוקסן את האמת.

(ב) השמרטפית ע.
60. הקשר עם ע. היה בד"כ מול הנאשם, מאחר והיה משוחח עימה בעברית. יצא לה לשמור על רוז פעמיים- פעם אחת במרץ ופעם שנייה באמצע או סוף מאי.
בתגובה לדברי ע. לפיהם הנאשם היה דומיננטי בטיפול בבנות. אמרה הנאשמת: "רוני הוא מישהו שהוא צריך לשלוט, להדריך... וגם הוא היה מדבר בעברית..זה קשה לי להסביר אם הוא היה יותר או פחות דומיננטי". בתגובה לדברי ע. שרוב היחס הוענק לשתי הבנות הקטנות, ופחות לרוז, אמרה " שמרה על רוז רק פעמיים. זה קשה לתת חוות דעת על פעמיים, רק פעמיים. אבל אף פעם אף פעם אף פעם, אף פעם לא היה הבדל בין הבנות ורוז. ג. היתה תמיד רצה לרוני, תמיד זה היה ככה בבית. ול. היא תינוקת. אבל רוז היא ילדה מאד ביישנית, קשה לה להראות את הרגשות שלה. אולי היא היתה באה פחות אלינו, זה היה יותר קשה לה" (עמ' 1663-1662).
לדברי הנאשמת היא שמעה פעם אחת שהנאשם אמר לע. שרוז אצל אמא שלו, אך היא לא תיקנה כי לא היה על מה לתקן והיא לא יכלה להגיד לו כי זה לא נכון שכן רוז איננה.

61. בחקירתה במשטרה ביום 4.9.08 ע"י ענת קצב, כפי שתומללה בת/57 ב', הנאשמת טענה שהיא לא שוחחה עם ע. מאחר והנאשם היה מנהל איתה שיחות. היא התביישה לנהל שיחות בעברית מאחר והעברית שלה לא טובה. היא לא ענתה לשאלתה של היכן רוז מאחר והנאשם הקדים לענות. וכן בשל העובדה שהיא היתה באותה עת עם הבנות הקטנות (עמ' 31).
62. בעימות בין ע. לנאשמת ביום 7.9.08 (ראה הדו"ח של רויטל אלמוג ת/58 ב' והתמליל ת/58 ד') אמרה ע. שהיא שמרה על רוז פעמיים, לראשונה, ב- 10 או 11 במרץ והפעם השניה, והאחרונה, שבה שמרה על רוז היתה בתחילת מאי. מאז היא הגיעה לשמור על הבנות הקטנות, אך רוז לא היתה שם. היא שאלה את הנאשמים היכן נמצאת רוז, יותר מפעם אחת, והנאשם תמיד השיב לה שרוז אצל אמא שלו. הנאשמת שמעה את השאלה והתשובה, והיתה מבינה היטב עברית שכן "... אני יודעת שהיית מבינה עברית... כשהיינו מדברים היא היתה מבינה הכל. הייתי מדברת איתה אנגלית אבל הייתי נתקעת והיא היתה אומרת ש"אני מבינה"".
לדברי הנאשמת בעימות, ע. שמרה על הבנות עד שעה מאוחרת ביום שהייתה בניתוח, בחודש מרץ וכן ביום ההולדת שלה, 13.7, מעבר לכך שמרה עליהן לא עד שעה מאוחרת, וביום שבו רוז נלקחה מאמא של הנאשם ע. לא הייתה אצלם (עמ' 29 לתמליל ת/58 ד'). לדבריה, היא לא שמעה את הנאשם אומר לע. שרוז אצל אמו (עמ' 35).
במהלך העימות ע. זיהתה את שק השינה שהיה מונח על המיטה של רוז, וציינה שבשלב מסוים הוא נעלם, לא זוכרת באיזה חודש (עמ' 44-42).

63. בהודעתה ת/63 מיום 15.9.08, אמרה הנאשמת "אני שמעתי פעם אחת שע. שואלת את רוני איפה רוז והוא ענה לה שרוז אצל אמא שלו וזה היה בבית בסלון בכניסה זה היה ביום הולדת שלי 13.7" (עמ' 8). ובחקירה באותו יום ע"י ענת קצב ורויטל אלמוג הכחישה הנאשמת שביום שבו הנאשם הלך לויויאן לקחת את רוז ע. עשתה לבנות הקטנות בייביסיטר בצהריים, שוחחה בטלפון עם חברה שלה ועם המנהל שלה בעבודה מהטלפן שלהם בבית, וטענה כי באותו יום "לא הייתי לשום מקום... לא היינו לשום מקום ביום שרוז נעלמה...", ורוז לא נעלמה ביום ה- 12.5 (עמ' 113 לתמליל ת/63 ב').

64. באשר לרמת ההבנה ושליטתה בשפה העברית העידה הנאשמת שהיא לא היתה מדברת כלל עברית, היא הבינה מידי פעם את האמור, אך את השיחות עם הנאשם היתה מנהלת באנגלית. למעשה, לא היה לה צורך כלל בעברית משום שלא היה לה עם מי לשוחח בעברית. את העובדה שמכתביה כתובים בשפה האנגלית, אך יחד עם זאת משולבות בהם מילים בעברית הסבירה הנאשמת:
"האנגלית זו לא שפת אם שלי ויש כמה מלים שאני לא יודעת, כשאני צריכה למצוא מילה ספציפית אני הולכת לחפש את זה במילון, זה מילון צרפתי עברי וכשאני מוצאת את המילה מצרפתית לעברית אני רושמת אותה בעברית בתוך כל המכתב באנגלית...כשאני הייתי נוסעת לפעמים באוטו המשא של רון זה היה משחק הייתי לומדת את האותיות" (עמ' 1853).

(ג) עוזי ענתר

65. חבר של הנאשם, שלדברי הנאשמת היא לא מכירה אותו באופן קרוב. היא פגשה בו פעמיים והוא כתב מכתב המלצה לביהמ"ש בצרפת על מנת שתוכל לזכות ברוז. הייתה להם שיחה משותפת בחודש יולי, בנושא מעבר לארה"ב, מאחר והנאשם רצה לעבור לשם והיא סירבה.
בתגובה לטענה שבשיחה זו הנאשם אמר לו בנוכחותה שרוז נמצאת ב"קייטנה אצל הפרנס אוים" והיא לא תיקנה אותו, אמרה הנאשמת "אני לא שמעתי. לא ישבתי בשיחה, אני הייתי הולכת וחוזרת... לא שמעתי קייטנה "פרנסאווים", אבל בכל זאת לא הייתי מבינה בכלל. ואפילו אם הייתי מבינה, מה הייתי יכולה לענות? לא, רוז לא נמצאת בקייטנה של "פרנסאווים". מה הייתי יכולה לענות? ...ידעתי שרוז איננה" (עמ' 1673).
66. גרסה זו סותרת את טענת הנאשמת בחקירתה במשטרה מיום 7.9.08, לפיה היא לא היתה נוכחת כלל בחלק זה של השיחה (התמליל ת/58 ד' עמ' 67-66) ואת דברי עוזי ענתר לפיהם הנאשם השיב לו שרוז נמצאת בקייטנה של "הפרנסאויים" שעולה 900 ₪, הנאשמת היתה נוכחת בשיהח ולקחה בה חלק.

(ד) איילת גפן קרסו, אחות טיפת חלב

67. טיפלה בג. מאז שנולדה והנאשמת נהגה להתייעץ איתה ולנהל עמה שיחות מאחר וסמכה עליה מאוד.
השיחה האחרונה ביניהן התקיימה מס' ימים בטרם נעצרו, ותוארה ע"י הנאשמת בעדותה כך:
"היינו צריכים לנסוע כדי להביא את הבנות לביקור רופא, ביקור אצל האחות. היה צריך ביקור לל. והיה כמה ימים שרוני חזר לעבודה. הייתי מאד תלויה בו. הייתי תלויה בו כדי לנסוע, כי אין לי רישיון. אז לא הלכתי. היא התקשרה אלי והיא שאלה אותי - למה לא באתם לפגישה? אני לא יודעת איך זה קרה, דיברנו הרבה על ל. בתוך השיחה. דיברנו על רוז והיא שאלה אותי לגבי ההרשמה של רוז לגן. עניתי לה שאנחנו נחשוב על זה ושאנחנו נטפל בזה. לא ידעתי מה לענות לה" (עמ' 1675).

התנהגות הנאשמת לאחר שנודע לה דבר מותה של רוז

68. ביום 27.6 חגגו הנאשמים את יום הולדתה של ג. בביתם. לדברי הנאשמת באותו יום היה לה מאד קשה להתמודד עם החגיגה הזאת, והנאשם אמר לה שהיא צריכה להיות מספיק חזקה כדי להתמודד, מפני שלא צריך להעניש את ג.. בתשובה לשאלה איך החיים השגרתיים בבית התנהלו כרגיל, ענתה:
"בימים הראשונים לא, אבל לאחר מכן הסתגלתי לדבר ורציתי שלא ירגישו... אני לקחתי על עצמי את כל העול ועשיתי כאילו כלום לא קרה... אני לא קוראת לזה משחק... סגרתי בתוכי במשך הרבה חודשים את המוות של רוז, נסגרתי בפני
ם. במשך הרבה חודשים תיארתי לעצמי שרוז נמצאת בצרפת. זה יכול להיראות לכם דבר מאד מוזר ודבר לא מציאותי... זה היה הרבה יותר קל לדמיין בשביל להמשיך. בשביל להמשיך את החיים היה יותר קל לדמיין מלקבל את המציאות" (עמ' 1719).

69. ביום 13.7 חגגה הנאשמת את יום הולדתה, הנאשמים יצאו למסעדה אך היא סירבה לקבל את המתנה שהעניק לה הנאשם, שהרגיש שהיא מרגישה לא טוב, ובגלל זה הוא רצה שתשנה אווירה והם ייצאו לחגוג. היא לא רצתה לקבל שום דבר ממנו, מפני שבמשך כל התקופה הזו, כל פעם ששאלה שאלה הוא היה כל כך עצבני שנגד השאלות האלה היתה מקבלת מכות.
הנאשמת אישרה את דברי הנאשם כי לאחר ששמעה אודות מותה של רוז היא הגיבה בצורה קשה וביקשה שיקנה לה ולבנות כרטיסי טיסה לצרפת.
"... אבל לא היה בכוונתי באמת שהייתי מוכנה לנסוע. לא היו לי ניירות או מסמכים של הבנות ולא היה לי איפה ללכת. אפילו אם הייתי רוצה לנסוע, לא היה נותן לי את הרשות לעשות את זה".
וכן
"אבל מה זה משנה? לא היה לי אף מקום איפה לגשת, איפה ללכת. מה זה משנה? אני, אין לי לא אבא ולא אמא.... נכון שיש לי אמא, אבל זה אמא שלא מסוגלת לקבל אותי. היא דיכאונית, היא אלכוהוליסטית, היא לא יכולה לקבל אותי. והיא לא רוצה" (עמ' 1719).

וכן
"אני לא השלמתי עם המצב. זאת היתה סיטואציה, מצב מאד קשה לחיות בו. אני בכיתי את המצב... אבל אני דמיינתי שדבר כזה לא יכול להיות שרוני מסוגל לעשות דבר כזה ורציתי להאמין שזה פשוט היתה תאונה" (עמ' 1725-1724).

הנאשמת נשאלה אם גם ברגעים אלה היא עדיין המשיכה לחפות על הנאשם, והשיבה
"אני לא מחפה על רוני. אני עוד, בשבילי, בעיני עוד מקווה ורוצה לחשוב שזה פשוט היתה תאונה.. מפני שאני לא רוצה לחשוב שבן אדם בכוונה רצה להרוג או לרצוח את הבת שלי... אני מאד מאד כועסת על רוני. יש לי הרבה בליבי נגדו, אבל עוד אני מאד מאד מקווה שבאמת היתה רק תאונה.. אני לא מחפה על רוני והוא יקבל את העונש שהוא חייב לקבל, זה לא בכלל מעניין אותי.. כבר אין לי שום דבר להסתיר".

70. ב"כ המאשימה הציגה בפני
הנאשמת את המכתבים ת/110 ות/111, שלא נושאים תאריך, ובהם הציבה בפני
הנאשם תנאים שונים, כאשר בתחתית המכתב ת/111 כתב הנאשם באנגלית "מסכים" ושאלה האם לא היה ראוי לדרוש ממנו לדעת היכן נמצאת רוז, כתנאי ראשון מבין שלל הבקשות שהיא מציבה בפני
ו.
לדברי הנאשמת "שום דבר לא יותר חשוב מלדעת איפה היתה נמצאת הבת שלי. שום דבר. אתם אומרים שאני התניתי לו תנאים, אנחנו אף פעם לא התחתנו, אנחנו אף פעם לא נסענו לחופשה, הוא אף פעם לא היה יותר רומנטי, להיפך, אני יותר ויותר קיבלתי יותר מכות ממנו, ואני זוכרת בדיוק את כל התנאים האחרים. זה לא אומר מפני שאני מעמידה תנאים שאני משיגה אותם. אני יכולה לבקש ולרצות כל מיני דברים, אבל אני אף פעם לא השגתי כלום" (עמ' 1726).
וכן
"רוני, בשביל לא לשמוע אותי ולהיפטר ממני, הוא פשוט רושם agree וחותם. נקודה. זה לא אומר מפני שהוא כתב agree שאני השגתי או קיבלתי כל מה שביקשתי" (עמ' 1727).
בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה מדוע היא לא עשתה שימוש ב"קלף המיקוח" שהיה בידה ולא איימה על הנאשם שאם לא יגלה לה מה עלה בגורלה של רוז היא תפנה למשטרה, אמרה הנאשמת "... מפני שהקלף הזה, זה לא באמת היה בידי. כי הוא במשך 15 יום לפני זה, הוא היה מספר לי כל מיני סיפורים, אצל האמא, אולי בבית ספר צרפתי, והיה מסובב אותי. בסוף, שהוא אמר לי ממש שזה נגמר, זה היה בשביל לשים קץ לכל הויכוחים והעניין לגביו לא היה נושא לויכוח (עמ' 1728).
וכן "אני יודעת שעם רוני אי אפשר להתנהג ככה. זה עניין שאיתו לוקח הרבה זמן. וללכת למשטרה זה היה דבר מאד קשה ואני את האופציה הזאת, סגרתי אותה מיד. לא יכולתי לגשת למשטרה מפני שאני למעשה במצב הזה איבדתי את הכול. הכול אבד לי. חששתי ופחדתי עוד להפסיד את המעט שנשאר לי, שלא היה לי איפה ללכת, איפה לחיות, שום דבר" (עמ' 1728).

71. באשר למכתבים שכתבה הנאשמת, אמרה הנאשמת כי לא היה מדובר בתקשורת שנעשית באמצעות המכתבים, שכן היא כלל לא יודעת אם הנאשם קרא את מה שכתבה. מדובר במכתבים שהם "לעצמה", בתקווה שיקרא לפחות את חלקם, המשמעות של המכתבים היתה עבורה יותר מעין "יומן". היא בכל זאת כתבה אותם באנגלית, ולא בשפת אמה, מאחר והיתה לה ציפייה שיקרא אותם.
לאחר שנודע לה על מותה של רוז היא כתבה את המכתב נ/28, ובאשר למשפט שכתבה בו i'm suffered from what happened to rose , הסבירה שאמנם לא ידעה בדיוק מה קרה לה, אבל ידעה שהיא מתה ומכאן הסבל שהיא מתארת. מעבר לכך, היא לא פרטה ולא שאלה במכתב שאלות רבות מאחר והיה לה קשה לדמיין את העניין ו"להוציא" אותו על גבי הכתב. היא כתבה לנאשם באותו מעמד שהיא רוצה את הכתף שלו, רוצה שיאהב אותה, יאמר לה מילים יפות, ייגע בה. ואף סיימה את המכתב במילות אהבה משום שהיא אהבה את הנאשם.
לדבריה "מה שלא ידעתי, שרוז היתה בתוך תיק בעומק הירקון. זה לא ידעתי. לא ידעתי שהוא היה מסוגל לבצע דבר כזה... הוא לקח לי את רוז ולקח לי גם את שתי הבנות האחרות שלי... אני לא ידעתי איפה (רוז - א.ט.). אני רק עכשיו תוהה איך אפשר להשפיל ילדה כזאת בצורה שהוא התנהג" (עמ' 1732-1730).

72. בהמשך חקירתה הנגדית הציגה ב"כ המאשימה לנאשמת דף תדפיס מהמחשב, (ת/97 א) ובו רשימת חפצים שנמצאים בבית הנאשמים בקובץ אקסל מחולק לעמודות: מטוס, פדקס, ישראל, פח זבל (ת/131, ת/131א').
הנאשמת אישרה שמדובר בכל החפצים והפריטים שהיו בביתם אך אמרה שהיא לא זוכרת איך, מתי ולמה עשתה את הרשימה הזאת, אך מיד לאחר מכן הסבירה כי

"בשלב אחד רוני היה רוצה להגר לארצות הברית, הוא רצה שניסע לארצות הברית, נהגר, לא רציתי ולא הסכמתי לזה. אני רציתי להמשיך לחיות בישראל בכדי לנסות למצוא יציבות למען הבנות שלי" והיא הכינה את הרשימה בשביל הנסיעה לארה"ב (עמ' 1738).

לדברי הנאשמת היא "גברת רשימות", שנוהגת לערוך רשימות באופן תכוף, כשמשעמם לה. כאשר הוצג בפני
ה שהרשימה הוכנה החל מיום 20.6.08, יומיים לאחר המועד שבו לטענתה סיפר לה הנאשם אודות התאונה, אמרה:

"אני לא זוכרת מתי עשיתי את זה, למה עשיתי את זה, איך עשיתי את זה. אני לא זוכרת. אם עשיתי את זה בזמן כל כך קצר לאחר שידעתי, זה מפני שיש דברים שרוצים לדחות, דברים שלא רוצים להיזכר. מפני שזה דברים שרוצים לשים אותם מתחת לכרית ולדחוק אותם, מפני שזה דברים שנורא כואבים... לאחר שרוני סיפר לי שכבר נפטרה רוז, דבר שרציתי לדחוק או להרחיק ממני, והעדפתי לדמיין שהוא באמת לא אמר לי את זה ולהתעסק בדברים אחרים... כשנמצאים בבית ללא מעשה עם מחשבות מדכאות, אז משתדלים להתעסק איכשהו בכל דבר שבא (עמ' 1740).

בתשובה לשאלת ביהמ"ש אם הנאשם ידע שהיא עשתה את הרשימה הזאת ענתה הנאשמת:
"אני כבר לא זוכרת. יכול להיות, אפילו יתכן שהוא ביקש ממני שאני אכין את הרשימה הזאת. יתכן....בכדי להכין תקציב ולדעת, לפי התקציב הזה, כמה העלות של הנסיעה המתוכננת" (עמ' 1740).

בחקירה החוזרת הסבירה הנאשמת את רשימת החפצים בדירה שנמצאה בקובץ במחשב כך

"אני עשיתי רשימות למטרות שונות ומשונות... זו לא היתה מטרה מדוייקת ספציפית, זה היה בשבילי. את הרשימה הזאת עשיתי בשביל להרוג את הזמן... אני הייתי לבד בבית לא היה שום דבר אחר לעשות. אבל אם זו היתה המטרה כמו שאתם חושבים המטרה לנסוע לארצות הברית אבל אנחנו יכולנו לנסוע מתי שאנחנו רוצים לארצות הברית... לפני שעשיתי את הרשימה הזאת במחשב בטח הכנתי אותה קודם בכתב היד שלי. זאת אומרת אחרי שהייתי עושה את זה בכתב היד שלי הנושא שאני שמתי אותם במחשב זה היה פשוט הדפסה ממה שכתבתי ביד... זה לוקח לי הרבה שעות לכן אני מחלקת את זה על כמה ימים... זה היה מהתחלה ב-2005 זאת אומרת עלה הנושא של נסיעה לארצות הברית. הנושא הזה לאחר מכן עלה בתדירות מאד גבוהה" (עמ' 1858).
73. ב"כ המאשימה הציגה בפני
הנאשמת מספר גורמים אליהם יכולה היתה הנאשמת לפנות ולא פנתה.
הנאשמת אישרה שמשפחת הנאשם ובטי אהבו את רוז, אך עצם האהבה והדאגה שלהם לרוז לא בהכרח היתה גורמת להם לסייע לה. לא ידוע לה אם משפחת הנאשם ניסתה לברר מה קורה עם רוז, מאחר והיא לא הייתה מצויה עמם בקשר.

היא ניסתה לנתק את הקשר עם בטי על מנת שלא תאלץ להתמודד עם השאלות שלה כך שבחודש האחרון לא היתה איתה כלל בקשר. גם לאמה לא היה לה טעם לפנות משום שהיא "אישה חולה" ולא יכולה היתה לספק לה עזרה. היא לא מצאה לנכון לפנות לל. אחות הנאשם, שסייעה לה בעת שפנתה אליה בעבר, כי היא לא הרגישה של. סייעה לה אז ולכן לא מצאה לנכון לפנות אליה גם כעת (עמ' 1742-1743).

74. באשר להתקשרות הטלפונית בין הנאשמים ביום 30.6 אמרה הנאשמת כי "זה היה ערב אם אני לא טועה, הוא (הנאשם - א.ט.) יצא עם ליאור. אם אני לא טועה, הוא דיבר איתו לפני בטלפון. כשהוא יצא היה כבר מאוחר. רציתי לדעת איפה הוא, מה הוא עושה. הוא ענה לי שהוא רוצה להיות לבד. הוא היה מוזר. המשכנו לדבר. אני לא זוכרת בדיוק על מה דיברנו... בלילה, מאוחר בערב".
וכן: "באותו יום זה היה היום מה שהוא סיפר לי שהיה היום שהוא הלך לפגוש את החבר שלו ליאור. הם היו לעתים קרובות יוצאים ביחד אבל אף פעם לא מאוחר עד השעה הזאת של אותו יום" (עמ' 1841).
בתשובה לשאלה על מה הם שוחחו בשיחת טלפון שנמשכה 12 דקות ענתה הנאשמת "אני הייתי דואגת לו ולא שמעתי ברקע שום רעש, אז היה לי גם מוזר שהוא היה עם ליאור משום שלא היה שום רעש ברגע... אני לא זוכרת בדיוק מה היה תוכן השיחה אבל עד כמה שאני זוכרת הוא אמר שהוא היה רוצה להיות לבד, אבל יותר מזה אני לא זוכרת מה בדיוק היה תוכן השיחה... מפני שאני הייתי גם דואגת גם סקרנית ולכן הארכתי את השיחה בשביל לדעת מה קורה בדיוק".
הנאשמת הכחישה כי באותו יום הנאשם השליך את התיק ובתוכו רוז לירקון, ושהיא ידעה בדיוק להיכן הוא הלך, ולכן הם ניהלו את השיחות. היא ידעה שהנאשם הביא למותה של רוז, אך הביעה זעזוע מכך שרוז נמצאה בתיק בירקון. לגרסתה יש הבדל עצום בין הידיעה שרוז קבורה היכן שהוא לבין מציאת הגופה בירקון כי "כשהוא דיבר איתי, דיבר איתי על תאונה. היום כשאני יודעת שהוא שם אותה בתוך תיק ובתוך מזוודה וזרק אותה בעומק הירקון עכשיו אני כבר יודעת שזאת לא תאונה" (עמ' 1842).
הנאשמת תיארה אירוע "חריג" שקרה בזמן שהיא היתה לבדה בבית כאשר דפקו על דלת הבית 2 אנשים, היא התקשרה לנאשם כדי לדעת אם לפתוח את הדלת והוא אמר לה שלא לפתוח. היא חששה שהיא תישאל אודות רוז והתקשרה לנאשם שוב ושוב כי פחדה ורצתה לדעת מה לעשות בדיוק.

תמונות, דיסקים וקבצי מחשב

75. הנאשמת אישרה שהייתה לה מצלמה דיגיטלית, שהיא נהגה לצלם תמונות רבות של המשפחה, וצילמה את רוז הרבה, הן עם הגעתה לארץ והן במהלך התקופה שהייתה כאן עד להיעלמותה. היא צרבה 28 דיסקים ובהם תמונות שצילמה, אשר כוללים את התמונות שצולמו על פני כל התקופה מאז שהיא הכירה את הנאשם, מסודרים לפי חודשים (ת/146 ורשימה ת/147).
לדבריה "אני לא זוכרת בדיוק מתי, ועשיתי אותם לאחר שידעתי על האירוע" (עמ' 1806) וכן "אני עשיתי אותם שוב פעם לאחר 18 ביוני...בדיסקים האלה אין את התמונה של רוז.... לאחר שאמרו לי מה שקרה, לאחר שנאמר לי מה שקרה, ג. נורא אוהבת להסתכל על התמונות. פחדתי שהיא תשאל אותי שאלות... והיה לי אחר כך בבית בנפרד את הדיסקים שרוז הייתה מופיעה, וגם מסודרים לפי מספרים וגם הוידאו אותו דבר. בנפרד".
הנאשמת הסבירה את ההפרדה שעשתה בין תמונותיה של רוז לתמונות אחרות של המשפחה, למרות שג. היתה בת שנתיים כך "אני את ג. הייתי מושיבה לידי ליד מסך המחשב והייתי מראה לה כל מיני דברים. למה אני עשיתי את ההפרדה הזו? מפני שזה הרגל טבעי שלי שאני מתפקדת בצורה של למיין את זה... אני אין לי הסבר לדברים שעשיתי באותה תקופה באותו זמן..." (עמ' 1821).

76. בתגובה לטענת ב"כ המאשימה שהדיסקים נצרבו בימים שונים בין המועדים 16.5.08- 10.6.08 אמרה הנאשמת שאין בכך הגיון מאחר ואת הדיסק האחרון של "הפתעה" לנאשם, היא סיימה יום לפני יום הנישואין, ויום לפני שידעה על המקרה, כלומר ב- 17.6 ולא כפי שהמחשב מורה ב- 19.6.
בתגובה לטענה כי באם לא ניתן שם לדיסקים הצרובים, המחשב קובע באופן אוטומטי, כברירת מחדל, את מועד היווצרות הדיסק כשמו של הדיסק, הנאשמת טענה כי כל אחד יכול לבחור איזה תאריך הוא מציין כשם הדיסק , וניתן להדפיס תאריך אחר באופן יזום. לדבריה "אני לא הכנסתי שום תאריך בתוך המחשב שלי בהקשר לדיסקים האלו. אבל כשאני עושה דיסקים, קומפקט דיסק, אני עושה על יד זה כל מיני דברים אחרים. ואני מטפלת בילדות שלי ופשוט לוחצת על הכפתור של אנטר. זה כל מה שאני עושה. ויכול להיות כל מיני דברים, אפילו אחת מן הילדות יכולה זאת אומרת ללחוץ על כפתור ולשבש דברים. יכול להיות כל מיני דברים שיהיו כתובים" (עמ' 1811).
באשר לדיסק ובו הקובץ: דיג'יסטרפ, עץ משפחה בצרפתית ובעברית, שהוכן עבור ג. בשנת 2006 (ת/148 ות/149) אישרה הנאשמת שרוז לא נכתבה כחלק מהעץ המשפחתי כי "בזמנו רוז הייתה אצל אבא שלה, ואני עשיתי חוץ מזה, חוץ מאלו דיג'יסטרפ.... ואז עשיתי גם דברים פחות או יותר מסוג זה עם רוז ועם תמונות של זה. .. הם היו בקופסא הנפרדת של הסי.די. של רוז. תמצאו אותה. ואפילו בטלויזיה של ערוץ 10 הראו את אמא שלי וגם הראו את אותם דיג'יסטרפ שעשיתי על הדיסקים של רוז, שהם בנפרד..." (עמ' 1812).
לדבריה היא הכינה גם קובץ עבור הנאשם שכותרתו: "הנאהבים" ובו מצוינות תכונות שלו בתוספת תמונות (ת/150, ת/151) למרות שהתעלל וזילזל בה כי "האהבה שהיתה לי כלפי רוני היא הייתה אהבה שלמה.. אני הייתי מכנה את זה בתור אהבה עיוורת. ואפילו הייתי כאילו משוכנעת שאם היה מתעלל בי ונותן לי מכות, האשמה הייתה בי. אני הייתי האשמה" (עמ' 1812).

77. בין התיקיות בדיסק קיימת תיקיה שנקראת "רוני ומארי" ויש תיקיה שנקראת "ארבעתנו". מתוך תיקיית "רוני ומארי" נמצא הקובץ: " שלוש שנים של אהבה, שלוש שנים יחד" שהנאשמת הכינה (ת/152, ת/153).
הנאשמת נשאלה מדוע רוז לא מופיעה בקובץ המשפחתי (ת/154) ואמרה שהם "ארבעה" ולא "חמישה", למרות שבתקופה זו רוז היתה עודנה בחיים כי "כשעשיתי את המתנה הזאת לרוני לא רציתי, כשעשיתי את התמונות האלו בתור מתנה לרון, לא רציתי להכניס בתוך האלבום הזה את רוז ..אני עשיתי את זה רק בשביל רוני, בכדי לחגוג את השנה .. והיה כאמור ידוע קשיים בין רון ורוז, אז לא רציתי. והייתי מנסה, משתדלת זאת אומרת להרגיל אותו שיקבל שרוז צריכה לעזוב. אבל בראש שלי היה שאם הייתי שמה את רוז בתוך התמונה הזו, הייתי גורמת לאיזה קונפליקט. זאת אומרת הייתי סותרת את עצמי" (עמ' 1814). לדבריה גם לרוז היתה תיקיה ובה התמונות שלה והיו תמונות של שלוש הבנות יחדיו.
לדברי הנאשמת היו הרבה תמונות בתוך המחשב שלה והיא רצתה לעשות דיסק שיהיה עוד מקום בתוך המחשב. השיטה שלה הייתה צריבה על גבי דיסק ומחיקה מהמחשב לאחר הצריבה. יתכן שלפני מותה של רוז, כשצרבה דיסקים, היא שמה את התמונות של רוז בנפרד שכן "היו דיסקים אחרים חוץ מ-28 הדיסקים שאתם מדברים עליהם היו בבית".
בתגובה לטענת ב"כ המאשימה שהיא מחקה את זכרה של רוז עוד בטרם היא מצאה את מותה, אמרה הנאשמת "אני לא מחקתי את רוז, אני לא מחקתי את התמונות של רוז ובאף רגע לא קיוויתי או תכננתי או חשבתי או רציתי את המוות של רוז. אני מסכימה איתך שלא הייתי אמא לדוגמה, אמא טובה, עשיתי הרבה שטויות אבל אף פעם לא רציתי ולא חשבתי ולא חשתי במותה של רוז אף פעם" (עמ' 1820).
הנסיעה לארה"ב

71. הנאשמת טענה בעדותה שהיא לא רצתה לטוס לארה"ב, וכי זה היה "סתם איזה פרויקט באוויר" של הנאשם מאז 2005 .
את העובדה שהנאשמים הוציאו אלפי שקלים עבור תשלום לגרין גארד (ת/129), כאשר בכל חודש החל מחודש אפריל שולמו סכומים עבור ניסיון השגת גרין כארד וביוני הסכומים הוגדלו בצורה מאד משמעותית, הסבירה הנאשמת כך:
"אני אישית לא יודעת מכל הסכומים האלה ששולמו, הם לא שולמו על ידי ולא שולמו ביוזמה שלי. זה היה הפרוייקט של רוני לנסוע לארצות הברית... אם באמת ובתמים כוונתנו היתה לנסוע לארצות הברית, לרוני יש כבר ויזה לנסוע לארצות הברית, אני בתור צרפתיה, הדרכון הצרפתי שלי מרשה לי להגיע לארצות הברית בלי ויזה. אם באמת היינו רוצים לנסוע לא היתה שום מניעה היינו קונים כרטיסי טיסה.

וכן
"אם הייתי באמת צריכה לנסוע למה לא הלכתי להנפיק דרכונים לבנות. ב-12 באוגוסט כשהיינו במשרד הפנים לא רציתי להנפיק לבנות האלה דרכונים וזה סימן שלא רציתי לנסוע. יתר על כן אמרתי לעוזי שאני לא רציתי לנסוע. אני רציתי לשים את ג. בגן ..." (עמ' 1822).

לדברי הנאשמת הגרין קארד התבקש עבור הנאשמים, ג. ול. שכן באותו זמן היא ידעה שהאינטרס של רוז היה שהיא תעזוב את הבית, וידעה שהייתה צריכה למצוא לה מקום שיש בו יציבות. באותה תקופה רוז היתה זקוקה ליציבות ובטח שלא היתה צריכה את הנסיעה לארצות הברית.
הנאשם הכניס את המשפחה להגרלה עבור קבלת גרין כארד למשך עשר שנים ורוז לא הייתה חלק מ"התוכנית" מאחר ומבחינתה מדובר היה ב"פרוייקט לא קונקרטי". אמנם אם מצבה של רוז היה מתייצב לא ניתן היה להוסיף אותה לבקשת קבלת הגרין כארד, אך ממילא היא לא ראתה בכך משהו ממשי.
בתשובה לשאלה למה כתבה ביום 23.4.08 בטופס הבקשה ת/156 שיש לה שתי ילדות ענתה הנאשמת:
"זה הדבר ההגיוני... אם הייתי כותבת שלוש הייתי צריכה שלושה טפסים של ילדים ולא היו לי שלושה טפסים של ילדים לכן הבקשה לא היתה מתקבלת... מפני שאז ידעתי באותו זמן שעשינו את זה ידעתי שרוז לא יכולה לנסוע היא צריכה יציבות אז היא לא באה בחשבון באפליקציה הזאת".
וכן
"אני לא עלה על דעתי הדבר הזה. אני הייתי מתרכזת בקשר לרוז רק את ענין היציבות שלה. ב-29 באפריל אותו יום הדבר היחידי שהעסיק אותי ודיברתי על זה עם בטי שנמצא מקום לרוז כדי שתמצא יציבות בחיים שלה. שהיא תרגיש יותר טוב שהיא תשתפר. לכן לא עלה אפילו על דעתי לעשות מה שאת אומרת" (לכלול את רוז בבקשה למקרה שהיו רוצים לצרף אותה לנסיעה - א.ט.) (עמ' 1827-1825).

הנאשמת הכחישה את הטענה כי כבר באפריל היא לא לקחה את רוז בחשבון במסגרת התוכניות של המשפחה מאחר וכבר אז היא תכננה שרוז לא תהיה "בכלל בשום מקום".
מעצר הנאשמים

1. הנאשמים נעצרו, כאמור, ביום 12.8.08. באותו יום הם היו במשרד הפנים לאחר שאפשרו להם לרשום את ג. ול. כבנותיו של הנאשם בתעודת הזהות שלו. הנאשמים חזרו הביתה והחלו להתארגן, כאשר נשמעה דפיקה בדלת.
את שקרה בדירה תארה הנאשמת בעדותה כך:
"... התחלתי להכין להם אוכל ומישהו דפק בדלת. רוני אמר לי שאני אשתוק ושאני אכנס לחדר של ל. עם הבנות, ובכלל לא לעשות רעש. אחרי כמה דקות הוא פתח את הדלת וחזרתי בסלון עם הבנות. השוטר היה שואל אותנו שאלות. זה היה מאד מסובך בשבילי להבין את השאלות שלו. הבנתי שזה היה לגבי רוז. אבל הבנתי שזה היו הסבתות שביקשו מה לגבי רוז ורוני תרגם לי..הבנות היו מאד בלחץ, היה המון לחץ בבית. ניסיתי להבין, נדמה לי שרוני הסביר להם שרוז הייתה בגן והסכמתי. ... אישרתי... נדמה לי שאני חזרתי על המילים שהוא היה אומר לי... אחר כך רוני ביקש ממני שאני אוציא את הטפסים איפה שכתוב שרוז שייכת לי, שאני הייתה לי את ההשגחה לגבי רוז... הבנתי שזה היה כדי להראות לשוטרים שהסבתות לא היה להן, הסבתות הצרפתיות, לא היה להן על מה להתערב... הם דיברו בעברית. אני ניסיתי לדבר איתם כמה פעמים באנגלית או בצרפתית, אבל לא הבינו כלום....חזרתי על מה שאמרתי קודם, שרוז הייתה בגן...אמרתי שיעזבו אותנו... הוא החליט לקחת את רוני ולא הבנתי למה...השוטר... הייתי ממש אבודה, בהיסטריה, ממש עם פאניקה גדולה. הייתי מפחדת, לא ידעתי מה לעשות, מה יקרה. אני לא זוכרת מי התקשר אחד לשני, או הוא או אני" (עמ' 1678-1679).

2. בחקירתה האחרונה ביום 18.9.08 טענה הנאשמת שהיא לא האזינה לשיחת השוטרים עם הנאשם ביום המעצר בביתם, למרות שלא היה מדובר בסיטואציה שגרתית מבחינתה, שכן היא הייתה עסוקה עם הבנות הקטנות, להחליף להן חיתול ולהאכיל אותן. בתשובה לשאלה אם הנאשם אמר לשוטרים שרוז נמצאת בבי"ס הצרפתי, השיבה:
"לא שמעתי... זה היה בעברית ולא שמתי לב, כי הם מדברים מהר... ואני יודעת שרוני מסתדר עם זה, אני מסתדרת עם הבנות".

3. לאחר שהנאשם נלקח מהבית ע"י השוטרים היא שוחחה איתו ולאחר מכן עם חברו ליאור מסלאווי. על השיחות סיפרה הנאשמת בעדותה כדלקמן:
"במשך השיחה הוא אמר לי לא לדאוג, הכול יהיה בסדר וביקש ממני שאני אתקשר לליאור. ... הוא היה מדוכא והוא היה בלחץ, הוא היה עצבני. הוא אמר לי לא לשאול שאלות, לעשות מה שהוא אומר. אני אמרתי לו שאני לא רוצה להתקשר לליאור, אני לא הייתי מבינה מה שהוא מבקש ממני, מה שהוא שואל. זאת אומרת, זה היה בקשה ממנו, לדעתי היתה בקשה מטורפת....הוא אמר לי שאתקשר עם ליאור בכדי לקחת ילדה קטנה לנתניה. זאת אומרת, ילדה קטנה באותו גיל של רוז....בכדי שהשוטר יראה ילדה קטנה ויחשוב שהיא רוז...הוא אמר לי - אם לא תעשי את זה, את תמצאי את עצמך לבד ואני אצטרך ללכת לכמה שנים טובות בכלא. אז התקשרתי לליאור ואמרתי לליאור כל מה שהוא אמר לי להגיד לו. ... היה לי קשה להתקשר איתו, מפני שהוא לא היה בכלל מדבר אנגלית, הייתי לחוצה, הייתי בוכה. הוא דיבר איתי, אבל בלי להכריע, השאיר אותי ככה באוויר...קשה לי מאד לזכור בדיוק מה אמרתי לו, כי היינו במצב מאד מתוח ואני הייתי מאד תחת לחץ... אני ביקשתי ממנו שיביא ילדה, יוביל אותה לנתניה, וסיפרתי לו שרוני היה עלול להיכנס לבית כלא. ושאני חרדה להישאר עם שתי הילדות שלי לבד ולא היה לי כלום בשביל להאכיל אותן, ואחר כך הייתי עלולה להישאר, למצוא את עצמי לבד, עזובה. ... ליאור אמר לי - אני לא מבין מה הבעיה. תביאו את השוטר שיבוא לבקר את רוז. ובאמת לא ידעתי על זה מה לענות לו. לא יכולתי להגיד לו את האמת. הייתי במצב מביך. אמרתי לו - בינתיים זה לא הדבר החשוב. ... אז התקשרתי שוב פעם בחזרה לרוני ואז דיברתי עם רוני והסברתי לו שאני הייתי מתביישת שהמשימה שנתן לי לעשות לא הצלחתי בה. שוב פעם אני הייתי מרגישה לא טוב. ... הוא ביקש ממני שאתקשר שוב לליאור. זאת אומרת, לעמוד על זה. אז שוב פעם התקשרתי לליאור. בהתחלה הוא לא היה עונה לי. לאחר מכן הוא ענה לי, אבל אמר לי שלא..." (עמ' 1681-1683).

4. בחקירתה הנגדית הנאשמת הבהירה אילו הוראות קיבלה מהנאשם בשיחה הטלפונית:
"הוא אמר לי להתקשר טלפונית לליאור, הוא היה מאד עצבני רון, הוא אמר לי להגיד לליאור, זאת אומרת, להביא, להשיג לו ילדה בגיל של רוז. לא רציתי הייתי מתנגדת לרעיון הזה והוא אמר לי אין לך ברירה את חייבת לעשות כך. היה צריך שיביאו לו ילדה כזאת ולהגיד לו לליאור שלא ישאל שאלות ושיספק לו ילדה כזאת, זה היה בשביל הסבתות. ומפני שרון נתפס והוא לא יודע יכול להיות שהוא יצטרך לבלות הרבה זמן בכלא, אם הוא לא יעשה מה שהוא מבקש ממנו. אני לא רציתי לעשות את זה אמרתי לו שזו בקשה מטורפת. ...כשהמשטרה באה אני לא הבנתי בדיוק מה מתרחש מה קורה ומה שהבנתי מרון שהסבתות בצרפת ביקשו לראות את רוז מפני שהיו דואגות לה. ... מה שאני הבנתי שקודם כל הסבתות לא היו בישראל והן רצו לדעת דרך המשטרה איפה רוז איפה היא נמצאת. ....אני הבנתי שהיה צריך ללכת לאיזה גן ילדים ולמצוא ילדה. זה מה שהוא אמר לי וכרגיל אני שאלתי המון שאלות בנושא אבל גם כהרגלו לא היה עונה" (עמ' 1827).

לדברי הנאשמת היא עשתה כמצוות הנאשם כי פחדה ממנו "זה היה רק שעתיים שעצרו אותו ולא ידעתי אם הוא ימשיך להיות עצור משהו כזה, לגורלי פחדתי".
היא לא אמרה לשוטרים שהנאשם הרג את רוז "מפני שפחדתי מה שהוא יכול לעשות לי רע וגם מצד שני ידעתי שהוא היה הכתובת היחידה שהיה לי בחיים. רוני היה כל העולם שלי".
ובהמשך "... זה לא היה זמן ולא היה מקום ולא היה העיתוי בשביל לשאול שאלות כאלה באותו זמן שתפסו אותו. זה לא היה הזמן לחשוב להרהר, זה היה פשוט בשבילי הזמן לבצע מה שהוא מבקש ממני" (עמ' 1828-1827).
הנאשמת הכחישה את הטענה שהיא שיתפה פעולה עם הנאשם מאחר והייתה שותפה למעשה ואמרה "... איך אפשר בן אדם בעולם לחשוב שאני ארצה את המוות של הבת שלי? נכון שאולי לקחתי החלטות רעות או לא נכונות כלפי הבת שלי אבל לרצות את המוות שלה בשום פנים ואופן לא" (עמ' 1828).

5. בחקירתה ביום 27.8.08 ע"י ענת קצב ואבי מונקר, במהלכה עומתה עם ליאור מסלאווי, אמרה הנאשמת שהיא התקשרה לנאשם בזמן שהוא היה עם השוטרים, לאחר שיצא איתם מהבית. הוא אמר לה שהוא לא יכול לדבר כי הוא עם השוטרים והם סיימו את השיחה. לדבריה, בשלב זה היא הבינה שמדובר בעניין הקשור לרוז והתקשרה לליאור, חבר של הנאשם, מפני שהיא פחדה (עמ' 77 לתמליל ת/51 ב').
היא אמרה לליאור שהשוטרים לקחו את הנאשם, והם רוצים לראות את רוז. ליאור הרגיע אותה שהכל יהיה בסדר. היא לא אמרה עוד משהו לליאור, היא לא ביקשה מליאור שום דבר ובהמשך טענה שהיא לא יודעת (עמ' 79 לתמליל).
לאחר שהשוטרים אמרו לה שהם יודעים את כל הפרטים אודות השיחה , הנאשמת פרטה:
"... רוני אמר לי להתקשר לליאור.. לא הבנתי שום דבר מה הוא רוצה, הוא רק אמר לי תתקשר לליאור ותגידי לי שהוא צריך למצוא ילדה.. הוא אמר לי אל תסבירי כלום וזהו, תגידי לליאור שיעשה את זה.. הראש שלי לא היה במקום בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.. עשיתי מה שהוא רוצה.. זה קשה לי לדבר עם ליאור כי הוא לא מדבר אנגלית.. שהוא צריך להביא ילדה.. לפארק.. הוא רק צריך לעשות את זה כי רוני אמר לי להגיד לו ככה.. רוני אמר לי שאם הוא לא יביא מישהו הוא יילך לבית סוהר.. ולא הבנתי שום דבר" (עמ' 89-87).

לדברי הנאשמת ביום המעצר היא שוחחה גם עם נאור, חבר ילדות של הנאשם, שעבד אצלו באותם ימים. נאור התקשר לבדוק מדוע הנאשם לא הגיע לעבודה והיא סיפרה לו שהיה שוטר שבא לקחת אותו, הוא שאל אותה למה והיא אמרה לו שהיתה בעיה עם הסבתות הצרפתיות. היא ביקשה מנאור שיתקשר למשטרה בשביל לדעת מה קורה עם הנאשם שכן היא התביישה שהיא לא יכולה בעצמה לעשות את זה. חוץ מזה היא לא ביקשה ממנו שום דבר אחר כי הנאשם לא ביקש ממנה שתבקש מנאור משהו אחר. אם הנאשם היה מבקש ממנה ליצור קשר עם אדם נוסף, הייתה עושה כהוראתו "כמו רובוט" (עמ' 1684).

חקירות הנאשמת במשטרה

1. לדברי הנאשמת היא היתה בבית עם הבנות ואז הגיעו שוטרת ושוטר וביקשו כי היא תענה על מס' שאלות. היא הראתה להם את דירתה, לקחה כמה חפצים של הבנות כי חשבה שתחזור הביתה תוך פחות או יותר 3 שעות, והלכה איתם.

2. במהלך עדותה הסבירה הנאשמת את התנהגותה ותשובותיה במסגרת החקירות הראשונות "בחקירות הראשונות אני שמתי לעצמי מין קיר כזה ... שקראתי שוב פעם את כל החקירות ואת התשובות שלי שהיו לי, שערכו בשבילי, קראתי אותם. נבהלתי ממה שעשיתי, ממה שעניתי. איך אני דיברתי על רוז, הבת שלי... הייתי סגורה. לא יכולתי לחזור ממה שאמרתי לפני כן. אני לא ידעתי איך לעשות 'רברס'... באותו זמן לא הייתי מגנה על רוני, מכסה על רוני, הייתי מגנה על עצמי, על כל הדברים ששייכים לי" (עמ' 1713).
לטענתה היא דיברה כפי שדיברה על רוז מאחר ובדרך זו חשבה שהיא מגנה על הנאשם שכן "היה לי מול השאלות האלה שתי אופציות: או להגיד להם שאני לא יודעת איפה רוז וככה אני יכולה להגן על רוני. או להגיד את האמת ואז אני מכשילה אותו" (עמ' 1714).
על תחושותיה בחקירה סיפרה הנאשמת "זה היה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נמצאת בתחנת משטרה, בזמן ששואלים אותו שאלות מאד ... אני עניתי במתח עצום... כולם היו צועקים והיו צעקות. ג. ול. היו צורחות ובוכות. שמעתי את רוני צורח, צועק מחדר אחר. הם היו שואלים אותי שאלות. היו הרבה אנשים הולכים, חוזרים, נכנסים. תנועה... לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי איך להגיב. לא הייתי מוכנה למצב, לסיטואציה כזאת... אחר כך שאלו אותי - איך זה יכול להיות שאת לא יודעת איפה הבת שלך ואת לא שואלת את עצמך, אחרי שכבר עברו, שהיא נעלמה, חודשיים שלוש? אני בהתחלה אמרתי להם, לא פעם, אבל הרבה פעמים - אני לא יודעת. אני לא יודעת. ואחר כך שמעתי שני שוטרים שמדברים ביניהם על איזה בית ספר צרפתי. הם היו בפרוזדור ואני שמעתי מה שהם היו מדברים. ... עד אז לא היה בכתב, עד השלב שהתחיל בכתב. כששאל אותי בחזרה אותה שאלה, לא ידעתי מה לענות, אז עניתי - בבית ספר צרפתי. ... כשאמרו את הדבר הזה לא ידעתי מה לענות, ואז נזכרתי, שזה היה הדבר הראשון שרוני אמר לי לפני שהוא אמר לי אחר כך את האמת... אני הרבה פעמים ביקשתי שאני רוצה לראות את רוני" (עמ' 1686-1685).

המפגש בין הנאשמים

4. הנאשמת תארה בעדותה את נסיבות ותוכן פגישתה עם הנאשם, כך "... אני הייתי אבודה והייתי רוצה לראות אותו כדי שירגיע אותי ורציתי באופן מיוחד להגיד לו, רציתי להגיד לו שיעצור את כל הסיפור הזה ושסוף סוף יגיד את האמת. אני לא יכולתי להמשיך לחיות בסיוט ובשקר הזה שהייתי חיה עד אז. הייתי רוצה להגיד לו - מספיק, 'סטופ', תגיד את האמת... אני הבנתי, ברגע שנפגשנו, שאנחנו לא היינו משדרים על אותו גל... הוא אמר לי שיש מצלמות, זאת אומרת, היו קולטים אותנו במצלמות. הבנתי מזה שהוא היה רומז לי שעלי לשתוק" (עמ' 1687).
לדבריה: "אני רציתי להרגיע אותו. אני רציתי להגיד לו שאני לא הייתי עוזבת אותו, זאת אומרת, עוזבת אותו לבד במערכה. שאני לא הייתי הולכת לבגוד בו. אני הייתי משוכנעת שמה שקרה היתה תאונה ורציתי לדעת, רציתי שהוא יידע שאני לא הייתי כועסת עליו".
היא לא אמרה לנאשם להפסיק עם הסיוט הזה, כפי שטענה שרצתה להגיד לו "... כשהתחלתי לדבר איתו וכשהוא סיפר לי שיש מצלמות, אני לא זוכרת איזה מן דברים שאמר לי, אבל הבנתי בבירור שהוא היה דורש ממני שאני אשתוק וששנינו לא היינו משדרים על אותו גל כאילו.... מצידי הייתי רוצה שיגיד את האמת, הייתי רוצה להפסיק את השקר ואת הסיוט הזה. אבל הוא מצידו נתן לי להבין שהיה צריך להמשיך הלאה, בשקר" .
לטענת הנאשמת היא לא הבינה כלל את דבריו של הנאשם, ובעיקר את דבריו אודות התיק, כי "הוא שאל אותי אם אני הכנתי איזה תיק, אם הוא עשה איזה תיק, אני לא הבנתי. אני ידעתי שהוא עשה או הכין את התיק. אני מצידי לא עשיתי שום דבר, שום תיק....הוא היה מדבר על תיק ואני לא הבנתי על איזה תיק, על מה הוא היה מדבר... ידעתי שהם מצלמים אותנו ולא רציתי להכשיל אותו... בכלל בכלל אני לא ידעתי על איזה תיק הוא היה מדבר...לא ידעתי שרוז היתה נמצאת בתוך תיק. לא ידעתי" (עמ' 1688).

5. בחקירתה הנגדית אמרה הנאשמת כי "... בשלב הזה של החקירות המצב היה לגמרי מטורף, אני רק רציתי בהתנהגות שלי כלפי רון להגיד לו שאני איתו שאני תומכת בו באותו זמן". היא פעלה בהתאם למה שנדמה לה שהיא הגרסה של הנאשם, כפי ששמעה במסדרונות המשטרה, על מנת לתמוך בו. היא שינתה את גרסתה, לאחר המפגש, שכן במפגש אמר לה הנאשם שהוא לא לקח אותה לבית ספר צרפתי, אלא לקח אותה לכנסייה / מיסיונרים כי רצתה שבסופו של עניין המשטרה תאמין לה למה שהיא אומרת ואם הייתה משנה כל פעם את הגירסאות זה לא היה אמין.
לדברי הנאשמת, רוז שהתה אצלם כשלושה שבועות ולא נעלמה ביום שבו נלקחה מויויאן ע"י הנאשם, והסבירה את הפער בגרסאות כך "... אני הגעתי לבית המשפט בכוונה להגיד את כל האמת. למרות שרוני אומר שהדבר קרה ביום שהוא לקח את רוז מאמא שלו למרות שהוא ככה אני הייתי נחושה לדעתי להגיד את כל האמת בבית המשפט".
את הגרסה שרוז נעלמה ביום שהובאה מויויאן היא שמעה מהחוקרים, ואישרה את מה שהחוקרים אמרו לה.
היא מסרה את מיקומה של רוז בטרם העימות עם הנאשם, ולכן לא יכולה הייתה לסגת מגרסתה. באשר למועד היעלמותה של רוז, היא קיבלה את המידע מהחוקרים ולכן יכולה הייתה לדבוק בגרסה זו ולאשר את האמור. בשלב זה היא לא ידעה מהן נסיבות מותה של רוז ולפיכך כשהנאשם שאל אותה את השאלה לגבי התיק היא לא הבינה על מה מדובר בכלל. זה לא היה המקום על יד המשטרה לשאול אותו את השאלות האלה, והבינה שכשהיה מדבר היה מדבר בכיוון בית הספר הצרפתי. היא אמרה לו שהוא הכין את התיק כי ידעה שהיא לא הכינה את התיק (עמ' 1833).
במהלך אותו מפגש היא ניסתה לקבל מהנאשם כמה שיותר פרטים ורמזים כיצד עליה לנהוג ומה עליה להגיד לחוקרים ומה שנאמר על ידה נאמר בהתאם לרמזים שקיבלה מהנאשם באותה שיחה. במהלך המפגש הבנות הקטנות לא בכו בחוץ שכן הן נלקחו עוד קודם לכן.
הנאשם הגיב בשמחה לכך שהמכתבים נלקחו ע"י השוטרים וציין שזה טוב שהמכתבים נלקחו, שכן שם ניתן יהיה לקרוא עד כמה שהוא אלים. הנאשמת הסבירה את תגובתו, כפי שהיא הבינה אותה באותה עת, כך "... כשהם לקחו את המכתבים אני הייתי מרגישה בושה. ואני חשבתי להיפך שבגלל שהם לקחו את המכתבים האלה הוא אף פעם לא היה סולח לי שהם תפסו את המכתבים האלה... אני הייתי מפוחדת לשאול את השאלה הזאת מפני שאני מכירה את התגובה שלו".

בתשובה לשאלה אם אכן לא היה לה חלק בכל הקשור למותה של רוז, מדוע היה על הנאשם לציין ולהדגיש בפני
ה שהוא נוטל את האחריות עליו, השיבה הנאשמת ".. אני הבנתי שהוא רק מיידע אותי על מה שקרה ולא היה יותר מזה... הוא אומר שהוא לוקח את האחריות עליו זה ברור שהוא צריך לקחת את האחריות עליו. אז מה יש יותר לשאול שאלות? ... כשהוא היה מדבר איתי על נושא של בית ספר צרפתי, כשהיה מדבר איתי על הנושא של כנסיה זה היה בשבילי סימן שהוא לא היה לוקח על אחריותו את העניין".

ובהמשך:
"זה אנחנו היינו במשטרה היה לחץ איום אני באמת מה שאני שומעת זה חצי ממה שהוא אומר. כשהוא אמר את זה אני הייתי מרגישה כל כך אחראית, מרגישה כל כך אשמה, זאת אומרת, אשמה כלפי רוז. לא אשמה בגלל המוות שלה כי בעניין המוות אין לי שום נגיעה לזה מפני שנטשתי אותה ולא יכולתי לחדש את הקשר בינינו, ביני ובין רוז. על זה הייתי מאד מרגישה אשמה וחשבתי שהוא רצה להרגיע אותי בדיבורים שלו" (עמ' 1837-1836).

לדבריה בעת החקירה היא כלל לא הבינה שהיא עצמה חשודה והסיקה שלאחר שתשאל כמה שאלות היא תישלח בחזרה לביתה ולא התקיים מפגש נוסף בינה ובין הנאשם.
התייחסות הנאשמת בעדותה לחקירותיה במשטרה

1. הנאשמת נחקרה בעדותה על הגרסה לפיה הנאשם אמר לה שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי, ואמרה שבהתחלה אמרה לחוקר יהודה להט פעמים רבות שהיא לא יודעת איפה נמצאת רוז אבל הוא לא האמין לה.
בתגובה לטענה שהנאשמים תיאמו גרסאות בענין זה אמרה הנאשמת:
"לא הסכמנו לא דיברנו שום דבר בינינו. אבל אפשר גם לוודא דבר כזה במה שקרה בחקירה הראשונה. לא סיכמנו בינינו שום דבר. ואני תמיד אמרתי שאני לא יודעת, לא יודעת עד שבאיזה רגע מסויים בפרוזדור שמעתי שרון אומר את המילה בית ספר צרפתי ואז אני אומרת אותו דבר שוב פעם לחוקר שלי... שמעתי את זה במסדרון אז נזכרתי מה הוא אמר לי בהתחלה רון והמשכתי באותו כיוון" (עמ' 1829).

הנאשמת הכחישה שהם תיאמו מראש מה יאמרו למי שיבקש לברר היכן רוז והוסיפה:
"אבל הדבר הזה לא עלה על דעתי מפני שאף פעם אני לא הייתי פוגשת אף אחד, אף פעם לא היה לי מגע עם אף אחד לא עלה על דעתי שמישהו ישאל כזה דבר... הפעם האחרונה שראיתי את לאה במרץ ובשיחה בינינו סיפרתי לה על האלימות שאני הייתי סובלת מרון. וסיפרתי לה שאני הייתי מאד מאוכזבת מההתנהגות של רון ומאז לא ראיתי אותה כבר... אמא שלי נמצאת בצרפת והיחסים בינינו הם כל כך מסובכים... ויויאן לא היה לי מגע איתה, בטי כבר ניתקתי את הקשרים איתה... רוקסן כל פעם שהיתה מנסה לדבר איתי במחשב דרך האינטרנט אני תמיד ניסיתי לנתק ולחתוך את השיחה, לא רציתי" (עמ' 1831-1832).

בעדותה הסבירה הנאשמת מה גרם לה למסור בחקירתה הראשית גרסה שונה מזו שמסרה בחקירות במשטרה, כך:
"אני כלואה כבר 14 חודשים, היה לי זמן לחשוב ועוד לחשוב ולא יכולתי עוד להתאפק, רוני לא יכול עוד להשתלט עלי. אני חייבת, לזכרה של רוז, להגיד את האמת. שתוכל לשכב במנוחה על משכבה. גם למען שתי הבנות שלי ל. וג., שיידעו את האמת. בכדי שאני אוכל להמשיך את חיי, מפני שאני כבר לא יכולה לסבול יותר... היו הרבה אנשים שעזרו לי, וכומר במיוחד. יום אחד עשיתי התוודות ..ואז אמרתי לו, לכומר הזה, את כל האמת. הוא היה הבן אדם הראשון שסיפרתי לו את כל האמת... פגשתי אותו בבית הכלא והוא נשלח על ידי הקונסוליה הצרפתית... שאלתי אותו מה עלי לעשות כדי שרוז תסלח לי. הוא אמר לי שאני צריכה ללכת עם האמת, להגיד את האמת...הוא הסביר לי והבנתי, נוכחתי לדעת שרוז לעולם לא תחזור" (עמ' 1693).
את העובדה שבמהלך החקירות היא דיברה על רוז בנימה מזלזלת וסיפקה תשובות קשות היא הסבירה בעדותה כך:
"לא ידעתי מה לענות. מה אתם רוצים שאני אגיד לחוקרים שלי, שהבת שלי אני לא יודעת איפה היא? מה עלי לענות?... אני סגרתי את עצמי, הרחקתי אותה ממני. הייתי חייבת לעשות את זה, לסגור את עצמי, להתרחק ממנה, בכדי לעבור את השלב הקשה הזה של החקירות" (עמ' 1694).

2. בחקירתה הנגדית נשאלה הנאשמת מדוע המשיכה לחפות על הנאשם גם לאחר שנעצרה לראשונה בחייה ובנותיה נלקחו ממנה, והשיבה:
"זה לא היה לחפות על רוני, זה לא היה רק לחפות על רוני, זה היה להגן על התא המשפחתי... אני אז לא חשבתי שהדבר יימשך כל כך הרבה זמן. אני אף פעם לא עלה על דעתי, כשלקחו את רוני, עצרו את רוני, שגם הם יעצרו אותי. אף פעם לא עלה על דעתי שאחרי שעצרו אותי הייתי נשארת עצורה כל כך הרבה זמן".

הנאשמת אישרה כי באותה עת שבו היא נעצרה הגרסה שהייתה ידועה לה ושבה האמינה היתה שמדובר בתאונה, כפי שסיפר לה הנאשם ביום הנישואים שלהם. היא לא העלתה גרסה זו אלא הכחישה אותה כאשר החוקרים הציגו לה אותה כי
"הם באותו זמן אמרו לי שרוני הודה על הכול ואני אמרתי להם שאני רוצה לשמוע את זה מפיו של רוני... היה מאד חשוב לי לשמוע את זה מפיו של רוני, לראות אותו אומר את זה... בזמן שראיתי אותו בעימות שהיה בינינו, הרגשתי שהוא לא היה בכיוון ההודיה... אני רציתי לשמוע מפיו שהוא אמר אותו דבר למשטרה.. בהתחלה לא רציתי לבגוד בו ולאחר מכן פחדתי לחזור על הדברים שלי ולהודות שאני שיקרתי".

וכן "... עד כמה שאני זוכרת, בזמן העימות בינינו המצב לא נראה ככה בכלל... הוא היה מוציא אני לא יודעת איזה מן סיפור ואני לא רציתי לבגוד בו. אני רציתי לשמוע ממנו שיגיד לי, תגידי את האמת. לשמוע ממנו... והרבה פעמים אמרו לי שהוא חזר בו מהגרסה שלו. אז לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד... היום אני מודעת שהייתי צריכה להגיד את זה... בהתחלה זה היה בשביל לחפות על רוני ולאחר מכן הרגשתי, נוכחתי לדעת שהלכתי מאד רחוק בשקרים שלי ולא ידעתי איך לעשות צעד חזרה" (עמ' 1748-1747).
מאחר ועפ"י הגרסה של הנאשמת הנאשם לקח את רוז ביום התאונה לאחר שהיא שהתה בביתם כ- 3 שבועות, זאת בניגוד לגרסתו של הנאשם לפיו ביום שבו נלקחה מויויאן קרתה התאונה, הרי שהיא "בוגדת" בו, אך כעת, אחרי חודשים ארוכים במעצר, היא מרגישה עצמאית, ושאינה בשליטתו, ולכן היא מרגישה שעליה למסור את הגרסה האמיתית.
לעומת זאת, במשטרה זה היה זמן קצר לאחר שיצאה מן הבית, היא עדיין חשה שהיא תחת השליטה שלו ולא יכולה הייתה למסור את הגרסה כפי שהיא מסרה בפני
בית המשפט מתוך הצורך להגן עליו ולא לבגוד בו. "בהתחלה זה היה בשביל לחפות על רוני. לאחר מכן זה היה בשביל להגן עלי לאחר שאמרתי הרבה שקרים. הייתי מפחדת, זאת אומרת, לחזור בי, לחזור אחורה, לא ידעתי איך לעשות את הדבר הזה. ימים וימים דיברתי על רוז בצורה שאפילו לעצמי לא ידעתי להסביר..." (עמ' 1750).
בתשובה לשאלה האם לא קיבלה עצה מעורכי דינה לספר את ה"אמת", ענתה "אני בכלל לא דיברתי על הדבר הזה עם עורכי הדין שלי, לא באוגוסט ולא בספטמבר, לא הייתי מסוגלת לגלות את זה. לא יכולתי להודות לעצמי את הדבר הזה".
לדבריה, גם לאחר שידעה שהנאשם סיפר את האמת ומצאו את גופתה של רוז היא לא הייתה מסוגלת. היא הייתה כבר בחקירה במשטרה, עצורה כבר חודש ימים, ולא הייתה מסוגלת לחזור אחורה. בשום שלב היא לא הבינה שמחשידים אותה כשותפה לרצח של רוז ועד עצם היום הזה היא לא יכולה להבין מה שקרה. רק לפני כמה שבועות, כאשר קראה את כל החקירות, היא הבינה שהייתה חשודה ברצח הזה.
לדבריה בזמן החקירות "לא הבנתי את המילים הללו... הם היו מתחילים לקרוא לי בהתחלת החקירה והייתי מבקשת מהם - תסבירו לי, המילים האלה לא מובנות לי...".
ב"כ המאשימה הפנתה את הנאשמת לחקירתה מיום 27 אוגוסט (ת/51) שבה היא ידעה שהנאשם הודה במה שהודה ושהיא חשודה, מאחר והיה זה לאחר שהתקיים דיון בפני
ביהמ"ש (ת/109), והנאשמת השיבה שהיא כלל אינה זוכרת. ייתכן אמנם שעורכת הדין שלה הסבירה לה במה מדובר אבל "זה היה דבר מטורף להמציא דבר כזה בכל. אני לא מבינה שיכול לעלות על הדעת של כל בן אדם שאני הרגתי את הבת שלי...".

את התנהגותה כאשר נשארה איתנה בגרסתה שרוז נמצאת בבית הספר הצרפתי, גם לאחר שניתנו לה הזדמנויות לחזור בה ולספר את האמת, אחרי שהנאשם הודה שהרג את רוז וגם אחרי שהוגש כתב אישום, הסבירה הנאשמת כך:
"אני לא זוכרת בדיוק מה שקרה בבית המשפט. ובחקירה הזאת, כל פעם שענת היתה, במשך כל החקירות עם ענת, היא היתה כל כך רעה וכל כך קשה... אני הייתי יותר ויותר נסגרת בתוך עצמי. והדבר השני, שבכלל לא הייתי מסוגלת לחזור אחורה, לא יכולתי... אני הייתי מאד נפחדת ממה שהיה עלול לקרות בעתיד.. באותו זמן זה לא עלה על דעתי שדבר כזה או שהאשמה כזו יכולה לקרות לי" (עמ' 1753).

לדברי הנאשמת היא לא ידעה היכן נמצאת רוז ורק ביום מציאת הגופה, 11.9.08, גילתה את מיקומה "אני חשבתי שהוא קבר אותה באיזה מקום ולכל הפחות, זאת אומרת, היה מכבד את הילדה הזאת. זאת אומרת, קבר אותה. ...אני שאלתי אותו הרבה פעמים - איפה מקום קבורתה? אבל הוא ענה לי שיותר טוב לי לא לדעת" (עמ' 1690).

עצם הוצאתה של רוז מתוך התיק בירקון גרם לה ל"שוק" שכן "כשמוצאים את הבת שלי בתוך תיק בירקון, זה 'שוק' עצום. עד עצם היום הזה מול העיניים שלי אני רואה את התמונה הזאת, שהתיק הזה שיוצא מהמים", ובתשובה לשאלת ביהמ"ש "אם התיק הזה היה יוצא מתוך האדמה אז זה לא 'שוק', ענתה "אבל זה היה ממחיש את הדברים בצורה הרבה יותר מציאותית".
בהמשך עדותה אמרה הנאשמת כי כשאמרו לה שהוציאו את רוז בתוך תיק מן הירקון, הבינה שלא היה יכול להיות שהיתה תאונה. כי רוז לא יכלה להיכנס בעצמה בתוך תיק.
בתגובה לדברי ב"כ המאשימה כי גם באותו שלב, לאחר שגילתה שרוז נמצאה בירקון, ועלה כעסה על הנאשם, היא בחרה שלא למסור את גרסתה כפי שמסרה בבית המשפט, אמרה הנאשמת "אבל באותו זמן לא הייתי מחפה על רוני. ... מפני שכמו שהסברתי לא יכולתי לחזור אחורה על מה שכבר אמרתי. זה כאילו בן אדם שצריך לזרוק את עצמו מאיזה מגדל גבוה. לא יכולתי לעשות את זה... עכשיו כשנוכחתי לדעת שזה לא תאונה, דבר כזה אני לא יכולה לסלוח לו... אני עד עצם היום הזה מקווה שזה תאונה. אבל העובדה שהוא שם אותה בתוך תיק בירקון, זה כבר לא תאונה... מה שאני לא סולחת לו, איך הוא הסתיר ממני מה שהוא עשה ואיך הוא עשה דבר נוראי כזה. זאת אומרת, זה לא היה מספיק שהוא ישפיל אותה בזה שהוא הרג אותה, אבל ישפיל אותה עוד יותר שהוא שם אותה בתוך תיק... זה שני הדברים ביחד".

הנאשמת העידה על עצמה בעדותה כי היא ביצעה תהליך מחשבתי ארוך בעת תקופת המעצר. " אני עכשיו לומדת לחיות באופן עצמאי לעצמי וגם כלפי מה שאומר לי רוני... כל הזמן יש שינויים באישיות..מהיום שהכומר בא...זה כבר כמה חודשים. בהתחלת השנה. בדיוק אני לא זוכרת, זה כמה חודשים, בהתחלת השנה", בזמן שהיא נעצרה כל שידעה זה שהיתה "תאונה" (עמ' 1724) ואת הגרסה האמיתית שלה סיפרה רק לכומר ולעוה"ד.

באשר לתזמון שבו סיפרה את גרסתה לעוה"ד שלה אמרה כי מאז שנכנסה לבית הכלא, כל יום המצב משתנה, והיא לא יכולה לדייק בדיוק באיזה שלב או מתי סיפרה לעורכת הדין שלה, ואם זה היה לפני או אחרי שהתוודתה בפני
הכומר.
הנאשמת אישרה שההתוודות בפני
הכומר היתה אירוע חשוב עבורה, אך יחד עם זאת היא לא זוכרת את מועד הוידוי כי בבית סוהר כל יום דומה לשני והיא זוכרת רק שלאחר שעשתה את הווידוי לכומר היא הרגישה בהקלה גדולה (עמ' 1756).
הנאשמת נשאלה, לאחר שהוסבר לה עניין חיסיון עו"ד-לקוח והיא ויתרה עליו בשאלות קודמות, מה ומתי היא סיפרה לעורכות הדין שלה, בהתייחס לגרסה אותה מסרה לראשונה בבית המשפט והאם בכל אותן 18 הפעמים שבהן ביקרו אותה עורכות דינה היא המשיכה לטעון שככל שהיה ידוע לה רוז נמצאת בבית הספר הצרפתי, והשיבה "אני לא מוותרת על החיסיון. אני לא רוצה לדבר על השיחות שהיו ביני לבין עורכות הדין שלי" (עמ' 1756).
הנאשמת הכחישה שהייתה שותפה לרצח רוז, ואמרה "... ואני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להעלות על דעתם שאני אעשה רע לבת שלי. אף פעם בחיים שלי לא עלה על דעתי, לא יכול להיות שאני אוכל לעשות שום רע, לנגוע בבת שלי. אני רציתי בשביל הבת שלי רק את האושר שלה" (עמ' 1694).

כן הכחישה הנאשמת את הטענה ששידלה את הנאשם לרצוח את רוז ואמרה "אף פעם לא יכולתי לרצות את המוות, שתמות הבת שלי. אני לא יכולה לשדל את רוני לשום דבר. אני לא מסוגלת לעשות את זה. רוני הוא שולט ועושה מה שבא לו, לבד, בלי שום שליטה מאף אחד" (עמ' 1694).
בתגובה לטענת ב"כ המאשימה שייתכן שלא ידעה שרוז נמצאת בירקון, מפני שהיא הטילה על רוני את המשימה מבלי לבקש הסברים אמרה "אני בכל פעם אף פעם לא רציתי את המוות של רוז. מה שרציתי, רציתי פשוט מאד שתלך לבטי ושתהיה מאושרת.." (עמ' 1843).



עדת הנאשמת

גב' מיריי דנון

1. מטעם הנאשמת הוגשה חוות דעתה של הפסיכולוגית הקלינית מיריי דנון, ת/53, מיום 17.1.2000, המתבססת על בדיקת הנאשמת שבוצעה בצרפת ביום 5.12.07 ע"י ד"ר קורן וע"י מומחים ממכון "שלם" ביום 1.4.09. חווה"ד ניתנה על פי בקשת ב"כ הנאשמת, במטרה להעריך את הפרופיל האישיותי של הנאשמת, כפי שעולה מחוות דעת קודמות, כאמור לעיל.

2. בפתח חוות דעתה ת/53 מדגישה הגב' דנון את החפיפה המלאה בין שתי חוות הדעת הקודמות שמעידה על אמינות גבוהה של הנתונים המופיעים בחוות הדעת האמורות.

3. חווה"ד מיום 5.12.07 ניתנה ע"י ד"ר א. קורן, לבקשת בית המשפט בצרפת, במטרה לבדוק מסוגלות הורית של הנאשמת לגבי רוז.
עפ"י חווה"ד במבט ראשון עשתה הנאשמת רושם של אישה המסתגלת היטב חברתית, אך בהדרגה ניכר פער משמעותי בין תוכן הדיבור שלה והאפקט המלווה את התוכן, היא דיברה בטון דכאוני ומונוטוני ונראתה זרה לסיפור שלה.
הנאשמת תארה את מהלך חייה וציינה "גרמתי לבנימין לחשוב ששכבתי עם אביו כעונש על האלימות שלו". היא תארה את מהלך החיים עם הגעתה לישראל, חזרתה לצרפת, ושובה לישראל, כמו גם ההליך של הבאת רוז ארצה.
בחווה"ד מתואר מצבה של רוז באותה עת ומודגש כי בנוכחות הנאשמת רוז מרגישה חרדה ומחוקה ובהתייחס ליחסה של הנאשמת למצבה של רוז נכתב כי "האם מתבטאת בצורה לא בשלה והגנתית ואומרת ש"רוז מאוד רוצה לנסוע ולהתחיל לחיות עם האחיות שלה".
ההתרשמות הייתה כי הנאשמת חיה בישראל חיים תלותיים בנאשם, הן בהיבט החומרי והן בהיבט הרגשי, והיא לא תארה ניסיון אמיתי מצידה להסתגלות חברתית או משפחתית.
ההמלצה הייתה כי הנאשמת תפנה לטיפול ומעקב פסיכיאטרי דחוף. לדברי ד"ר קורן "המלצה זו גם מתבססת על נטייתה הכרונית והמדאיגה של מארי לתת הסברים כביכול רציונאליים חוזרים על כך שהיא "לא רוצה לחשוב על דברים מסוימים"... תוך אמונה שאם "לא חושבים על דברים" זה מעלים את המציאות". נטייה נפשית זו הנה תוצאה של מנגנוני פיצול חמורים, אשר הם סימנים חיצוניים של תפקוד נפשי אישיותי מדאיג ביותר".
4. חווה"ד מיום 1.4.09 ניתנה ע"י ד"ר חיוטרוביץ וד"ר שרי , מטעם מכון שלם, לבקשת ביהמ"ש לנוער, בהקשר להסדרי הראיה של הנאשמת את שתי הבנות הקטינות.
עפ"י חווה"ד, הנאשמת, שהיתה בעלת הופעה מסודרת, ונראתה שברירית ועצובה "שיתפה פעולה מרצון וענתה לשאלות בצורה יחסית עניינית ומאורגנת. בו בעת בלטה אצלה נטייה להימנע מלהגיב לשאלות יותר מעמתות, בייחוד בכל הקשור לשיקול דעתה ולאופן קבלת ההחלטות סביב אירועים שונים.. לעיתים היא נשמעה "מדקלמת"...בלטה במיוחד נטייתה להציג את עצמה במצבים שונים כקורבן הנסיבות..".
הנאשמת התגלתה לבודקים כבעלת רמה קוגניטיבית פורמאלית תקינה, גילתה יכולת נאותה לחשיבה מופשטת ויכולתה המילולית מפותחת במיוחד. בה בעת, קיים פער בין פוטנציאל קוגניטיבי פורמאלי לבין יכולתה התפקודית בפועל, המושפעת מגורמים רגשיים וגורמי לחץ. היא גילתה קושי משמעותי בהתמודדות עם מצבים מורכבים, בהם יש להתחשב בגורמים רגשיים, ובולטת אצלה נטייה להתמקד בהווה תוך השקעה מועטה בתכנון לטווח ארוך.
לדברי הבודקים "דפוס ההתנהלות בפועל נוטה להיות בלתי עקבי... נוטה לקבל החלטות ולפעול בצורה אימפולסיבית.. נוטה לקבל החלטות בהשפעת לחצים רגשיים מידיים, בצורה שאינה מספיק שקולה ומחושבת.. בולטת נטייה לסגת לדפוסי התנהלות פאסיביים, כאשר היא מניחה לנסיבות ולדמויות האחרות להוביל אותה, תוך ויתור על שיקול דעת עצמאי".
הבודקים התרשמו כי הנאשמת נוטה לגלות נכונות לפעול לפי מוסכמות מקובלות, אך קיימת אצלה נטייה לראיית מציאות חד צדדית, תוך קושי לראות מצבים שונים מנקודת ראותו של האחר, בייחוד במצבים הטעונים רגשית. נכרת תלות גבוהה בתמיכה מעשית ורגשית ביחס לאחר לצד אמונתה המועטה ביכולתה לנקוט בעמדה אפקטיבית ומשפיעה מול האחר.
האבחון העלה כי הנאשמת סובלת מקשיים אישיותיים משמעותיים, נמצאת במצוקה רגשית כרונית, בולטת אצלה נטייה להכחשה, והיא מנסה לא לחשוב על נושאים מורכבים ומשמעותיים מבחינה רגשית. בהתנהלותה במצבים מורכבים היא נוטה להיות פאסיבית ולראות באחרים ובנסיבות כגורם המניע, כשהיא מתקשה לראות עצמה כסובייקט פעיל, מה שמאפשר לה שלא לשאת באחריות על החלטותיה ותגובותיה.
לדברי הבודקים הנאשמת לא מטילה ספק ביכולתה ההורית ביחס לבנות, מבצעת הפרדה גורפת בין הקשר שלה עם הבנות לבין "הנושא של רוז" ונוטה לראות את המשך הקשר עם הבנות כמפגש טבעי מהנקודה שבה הופסק הקשר.
הממצאים מעלים סימני שאלה באשר להתמודדות הנאשמת עם האחריות ההורית בעבר ובאשר ליכולתה לקיים קשר עם בנותיה בצורה בלתי פוגעת. הנאשמת לא מגלה כוונה של פגיעה פיזית בבנות ורוצה להיטיב איתן מבחינה רגשית, אך לא ניתן להתעלם ממצבה הנוכחי, כשהיא נמצאת בעיצומו של הליך משפטי שתוצאותיו בלתי ניתנות לחיזוי. לאור האמור, הומלץ שלא לאפשר, באותו שלב, לחדש את הקשר בין הנאשמת לבנותיה.
5. גב' דנון קובעת בחוות דעתה ת/53 כי חייה של הנאשמת רצופים אלמנטים טראומטיים חוזרים ומאחר והיחסים שלה עם האב הביולוגי ואביה החורג היו רצופים אכזבות, פרידות ותחושות שקר ותעתוע, ייתכן והנאשמת תבחר דמויות התקשרות, בעיקר גברים, לא מיטיבות ליחסים בין אישיים פתולוגיים. מאחר והנאשמת גדלה בסביבה בלתי יציבה מבחינה פיזית ונפשית נוצר מבנה אישיותי שברירי, פגיע ולא מגובש, היא נמצאת במצוקה רגשית כרונית ומצבה מוגדר כ"דיכאון כרוני עם אפיזודות של דיכאון מג'ורי".
מחווה"ד עולה כי הנאשמת היא בעלת תפקודים קוגניטיביים פורמאליים, המסתגלת היטב חברתית, ללא קשיים בתקשורת בין אישית, בחשיבה לוגית או בתפיסה טובה של המציאות. עם זאת, כאשר עליה להתמודד עם מצבים עמומים ומורכבים הדורשים התחשבות בגורמים רגשיים, אישיים ובין אישיים, כמו אמהות וגידול ילדים, תפקודה יורד במידה ניכרת. במצבים כאלה היא בוחרת להפעיל מנגנונים נוקשים של הכחשה גורפת והחלטותיה לא מתבססות על שיקול דעת או חשיבה לטווח ארוך, אלא מושפעות מלחצים רגשיים מיידיים. במצבים מורכבים במיוחד היא נוטה לאפשר לנסיבות ולדמויות הנתפסות על ידה כתומכות, לא תמיד בצורה תואמת, להחליט עבורה ולהוביל אותה, תוך ויתור על חשיבה עצמאית.
גב' דנון התרשמה כי במצבים מורכבים מתעוות בוחן המציאות של הנאשמת, היא מפעילה מנגנונים של פיצול מאסיבי, כך שהיא נוטה לראות רק חלק מן המציאות, תוך התעלמות מכל דבר שעלול לסבך אותה. לנאשמת יש דימוי עצמי מפוצל ותפיסה עצמית בעייתית וניכר פער בין שאיפותיה לבין משאביה הרגשיים.
גב' דנון תארה את הנאשמת כאישה פאסיבית ותלותית , שזקוקה נואשות לתמיכה על מנת להרגיש קיימת, ואינה רואה עצמה כישות נפרדת מהאחר בו היא תלויה. היא נוטה להתחבר לדמויות מתעללות ומאכזבות וככל שהקשר הוא כוחני ושתלטני כך היא נגררת ונתלית יותר.
לדבריה "בהתבוננות בחומר הבדיקות ובסיפור חייה, אין עדות לרמת תוקפנות גבוהה.. בטסטים פסיכולוגים באופן כללי ובמבחן הרורשך, שהוא מבחן השלכתי, קיימים נתונים מובהקים לזיהוי סימנים של תוקפנות פתולוגית או קווים סדיסטיים. בדוחות המצורפים של המבחנים בפסיכולוגים .. אין שום נתון המעיד על קיומם של סימנים אלה. ההיפך הוא הנכון. בשתי הערכות אובחנו נטיות לתלות גדולה, לפאסיביות, לתכונות מזוכיסטיות ודיכאוניות. במבנה אישיותי כזה, במידה וקיימת אלימות או תוקפנות, היא מופנית פנימה כלפי העצמי ולא החוצה.. אין מדובר באישה בעלת אישיות אנטיסוציאלית או פסיכופטית. הקווים הבולטים באישיותה הם קווים תלותיים, פאסיביים ,דיכאוניים והימנעותיים..."
הנאשמת הוגדרה בחווה"ד כ- " אישה בעלת מבנה אישיות ברמה גבולית נמוכה עם מאפיינים של הפרעת אישיות תלותית והימנעותי המגיבה בדיכאון אל מול התמודדויות קשות במצבים עמומים ומורכבים. יש סכנה לאפיזודות חוזרות של דיכאון מג'ורי".
6. ביום 14.2.10 כתבה ד"ר דנון חוות דעת משלימה נ/54, לאחר שנפגשה עם הנאשמת, ביום 3.2.10 במשך 4 שעות בכלא "נווה תרצה". הבדיקה התנהלה בשפה הצרפתית, וכללה בדיקה קלינית ומבחן רורשך.
לצורך חווה"ד המשלימה התבססה הגב' דנון על חוות הדעת הקודמות, שנערכו ע"י ד"ר א. קורן בצרפת וע"י בודקי מכון שלם, על חומרי הגלם של הבדיקה הפסיכו דיאגנוסטית של מכון שלם ועל הבדיקה שביצעה בעצמה.
גב' דנון אימצה את רוב הנתונים המתייחסים לנאשמת בחוות הדעת הקודמות וחזרה על הממצאים מחוות הדעת הראשונה נ/53 ועל הטענה שהתנהלותה של הנאשמת עלולה להטעות במבט ראשון.
גב' דנון קובעת בחוות דעתה נ/54 כי הנאשמת סובלת "מהפרעת אישיות תלותית", וכן "שתפקודה הפסיכולוגי של גב' פיזאם אינו יציב, בוחן ושיפוט המציאות ותהליכי החשיבה שלה נפגעים במצבים טעונים רגשית, יחסי האובייקט שלה חלקיים, רודפניים ומפוצלים, היא מתקשה לראות את עצמה כישות נפרדת מן האחר ומתבלבלת בין פנים וחוץ, זהותה האישית אינה בשלה וברורה, היא פאסיבית ותלותית, מערכת ההגנות שלה מבוססות על מנגנונים ראשוניים כמו פיצול, הכחשה, השלכה ודיסוציאציה, מנגנונים אלה מאסיביים ונוקשים מאוד. על פי כל אלה מדובר באישה בעלת ארגון אישיות גבולית ברמה נמוכה עם קווים תלותיים והימנעותיים".
מניתוח מבחן הרורשך שערכה לנאשמת "עולה תמונה של סכנה אובדנית מובהקת.. סובלת מדיכאון וחרדה קשים, ברמה של הפרעה דיכאונית... תוצאה של עבודה עצמית.. מתחברת יותר ויותר לאשמה שהיא מרגישה על זה יכלה לשמור ולהגן על הילדה שלה.. היא מרגישה בוז עצמי, ייאוש וחוסר תקווה.. דרוכה ומרגישה שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד.. מנגנוני הפיצול אשר שירתו את הגב' פיזאם עד כה נחלשים. כתוצאה מכך, ישנו חיבור הולך ומתגבר בין החלקים השונים של אישיותה הגורם לעצב, דיכאון וחרדה גדולים בהרבה. היא מתחברת לרגשות של אשמה, של בושה ושל אבל.. הביעה את חוסר התקווה שלה לשינוי..".
לדברי גב' דנון בתקופה לפני ואחרי מותה של רוז הנאשמת היתה במצוקה נפשית רבה, אך דרך מנגנוני הכחשה, פיצול ודיסוציאציה היא התמודדה עם המצוקה באופן לא תואם ולא מובן למתבונן מן החוץ. התלות בנאשם והחשש לאבד אותו הביאה אותה להתנהגויות שונות, בין היתר, היא הזדהתה איתו ודיברה כביכול מגרונו ".. ואמרה את הדברים הקשים והמגעילים שהוא אמר על רוז. הדברים יצאו רק מהפה שלה אך לא מהראש או מהרגש..".
באשר למצבים הרגשיים של צורך בבחירה בין רגש אימהי, דאגה לילד ובחירה בחיים שלו לבין אהבה פתולוגית, תלותית לבן זוג ובחירה במותו של הילד "המסקנה המקצועית היא שלא סביר שתהיה בחירה כל שהיא במוות, אלא במצבים פסיכוטיים או במצבים של דיכאון פסיכוטי. גב' פיזאם לא סובלת מההפרעות האלה.. ללא ספק, בעיותיה הרגשיות הקשות של גב' פיזאם, לא מאפשרות לה להיות אמא טובה דיה ומטילות בספק גדול את מסוגלותה ההורית.. אך יש מרחק גדול בין זה לבין תכנון רצח של ילדתה".
מאחר ובעת גילוי דבר מותה של רוז היה על הנאשמת לקבל החלטה, ההחלטה שקיבלה היתה מתוך תלות ואהבה פתולוגית לנאשם ומתוך רצון לשמור את שנשאר להם.

בסיכום חוות דעתה קבעה גב' דנון כי אצל הנאשמת "אין סימנים של אלימות או של נטיות סדיסטיות בכלל. כאשר במקרים מועטים קיימים סימנים של תוקפנות, התוקפנות מופנית אך ורק כלפי העצמי ולא כלפי האחר. העמדה הנה עמדה מזוכיסטית, פאסיבית, ותלותית ולא אגרסיבית, סדיסטית ואקטיבית".
7. בפתח החקירה הנגדית ע"י ב"כ המאשימה אישרה גב' דנון כי בעת שכתבה את חווה"ד נ/53 היא לא בדקה ולא שוחחה עם הנאשמת. בשלב זה של הכנת חוו"ד היא לא ראתה את המבחנים הפסיכו דיאגנוסטיים שנערכו לנאשמת ע"י הבודקים הקודמים.
בתגובה לדברי ב"כ המאשימה כי הבדיקות שנערכו לנאשמת ע"י מכון שלם ובצרפת נערכו עבור צרכים מאוד ספציפיים ובכך הם התמקדו בהקשר האישיותי שלה, השיבה העדה שנערכה גם בדיקה כוללנית של אישיות הנאשמת, גם אם בסיכום ההתייחסות היא לנושאים ספציפיים. אם היה בכך פגם, הרי שבחוות הדעת השניה היא התבססה על חומרי הגלם, ומשכך הוא נרפא ואם היה צורך לסייג דברים שנאמרו בחווה"ד הראשונה, היא היתה עושה כן.
בחווה"ד נ/53 היא התבקשה להשוות בין שתי חוות הדעת הקודמות ומאחר והיא למדה בצרפת ועבדה שם, היא מכירה את נהלי העבודה ודרך הבחינה, כך שהיא יכולה היתה לבחון התאמת חוות הדעת. מעבר לחומר שהיה בפני
ה היא שוחחה עם עוה"ד סוויד שמסרה לה רקע על המקרה, חייה של הנאשמת ונסיבות הגעתה של רוז לארץ, מעט על יחסי בני הזוג, היחסים של רוז לנאשמת והרצון שלה לשלוח את רוז לצרפת, הטיפול עם הגב' בר און ועד למעצר. מדובר בפרטים שניתנו לה בטרם קראה את חוות הדעת, והיה ברור לה שחלק מהפרטים אינם מהווים עובדות מוכחות והם נתונים במחלוקת (עמ' 1885-1884).
העדה ציינה כי בחוו"ד הראשונה לא היה טעם בבדיקתה של הנאשמת, מאחר ולא עברה שנה מאז נערך המבחן ע"י מכון שלם. ב"כ המאשימה טוענת כי קביעה זו נכונה אך ורק ביחס למבחן ספציפי אחד- אקסנר, שכולל למידה וזכירה, ולא לגבי שאר המבחנים.
ב"כ המאשימה הפנתה את גב' דנון לחווה"ד מצרפת, שם סיפרה הנאשמת שגרמה לבן לחשוב שהיא קיימה יחסים עם הנאשם כעונש על האלימות שלו כלפיה וכן שמשפחתה ראתה בה כמי שמתנהגת באופן מניפולטיבי (עמ' 3 לחוות הדעת).
העדה השיבה שאכן ניתן לראות באמור כהתנהגות מניפולטיבית מצדה של הנאשמת, אך היא מפרשת זאת אחרת. היא רואה בנאשמת כמי שלא היתה מסוגלת להתמודד עם מצבים מורכבים ולכן היא לא מוצאת את הדרך הישרה לבצע אותם. מדובר בהתנהגות הנובעת מחוסר אונים של הנאשמת ומעבר לכך, הדרך שבה היא מתארת את בני משפחתה כמי שרואה בהתנהגותה מניפולציה, מלמדת על הסתייגותה מכך (עמ' 1887).
גב' דנון התבקשה ליישב בין הקביעה שלה שהנאשמת היא בעלת אישיות פאסיבית ותלותית לבין התנהגות אימפולסיבית, חסרת אחריות והרפתקנית במהלך חייה ואמרה כי לדעתה הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות קשה, שעיקרה פאסיביות ותלותיות, כאשר היא עונה על לפחות 5 מרכיבים, אם לא למעלה מזה של הגדרה זו ב 10 - dsm (ת/159).
לדבריה יש לראות בנאשמת כאדם תלותי וגם לאחר הבדיקה שלה, היא לא יכולה לקבוע כיצד תגיב במצבים מסוימים, בהתאם לאישיות שלה.
העדה הסבירה את ההבדל בין דיכאון ודיכאון מג'ורי, בכך שדיכאון מיג'ורי נמשך תקופה קצרה, והוא מאוד ספציפי, תחום בזמן ועוצמתי. העדה לא הסכימה עם טענת ב"כ המאשימה כי גם דיכאון מינורי יכול להימשך זמן קצר, וכי ההבדל הוא בעוצמת הדיכאון. היא שאבה את המסקנה, שהנאשמת סובלת מדיכאון עם אפיזודות של דיכאון מג'ורי מחווה"ד של מכון שלם, לפיה מדובר ב"אפיזודות של דיכאון". היא מבססת את הקביעה לפיה הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות תלותית והימנעותי על חווה"ד של מכון שלם לפיו "מדובר באישה אשר עולמה הפנימי מוצף בתחושות של עצב, ייאוש, וויתור פאסיבי", ועל הבדיקה הקלינית שביצעה לנאשמת.
בהמשך עדותה אמרה גב' דנון שהיא למעשה לא קובעת שהנאשמת סובלת מהפרעת אישיות אלא שהיא "אישה בעלת מבנה אישיות ברמה גבולית נמוכה עם מאפיינים של הפרעת אישיות תלותית והימנעותית", עפ"י קרנברג (1996), ולא עפ"י ה- dsm (עמ' 1905-1904).
לטענת העדה, העובדה שהנאשמת הצילה את אמה מהתאבדות בהיותה כבת 10 וטיפלה באחיו הקטנים של בן, בני 9 ו- 10, לאחר שבטי נסעה, ובמקביל עבדה לא מעידה על כך שהיא אינה תלותית שכן לא מדובר באדם שאינו מתפקד, אלא מדובר בתפקוד בצורה לקויה, מתוך מניעים פאסיביים (עמ' 1906).
8. בהמשך חקירתה הנגדית נשאלה גב' דנון על חווה"ד נ/54 ואמרה שהיא לא הסתמכה על חומרי חקירה וחקירות מוסרטות של הנאשמת, אך ראתה קובץ ממכתביה של הנאשמת.
היא העבירה לנאשמת מבחן רורשך, אותו ניתן היה להעביר פעם נוספת בפרק הזמן שבו נבדקה הנאשמת על ידה. מדובר במבחן הפסיכולוגי האישיותי התקף היחידי, בניגוד למבחן ה- tat שאינו תקף עוד מחקרית. אמנם גם למבחן רורשך יש התנגדויות, כמו לכל בדיקה רפואית של נפש האדם, אך מדובר במבחן התקף ביותר כיום.
יש אמנם הבדלים בין ממצאי הבדיקות שלה לממצאי מכון שלם, אותם ניתן להסביר, אך לא מדובר ב"שני אנשים שונים", כפי שתיארה זאת ב"כ המאשימה.
בהמשך עדותה תארה גב' דנון את סיפור חייה של הנאשמת, כפי שתואר לה בעת הבדיקה ובאשר לתקופה המתייחסת לרוז ולנסיבות מותה, תארה את הנאשמת כ- "קוהרנטית, היא היתה מחוברת רגשית מאוד.. הביעה את הרגשות אשם מאוד קשים על ההתנהגות שלה... היא אמרה שהיא עשתה עבודה מאוד גדולה על עצמה בבית הסוהר, גם בשיחות עם העו"ס וגם בשיחות עם הכומר".

ב"כ המאשימה הפנתה את העדה לדברי הנאשמת לפיהם היא בחרה לשלוח את רוז לבטי בעוד שבפני
הבודקים בצרפת היא הציגה את בטי כדמות חסרת אחריות ומופקרת מינית, תארה אותה כאישה לא יציבה, אימפולסיבית, שנטשה את ילדיה הקטנים ועברה להתגורר עם גברים זרים.
העדה ציינה שהיא אכן הפנתה את השאלה לנאשמת והתשובה שקיבלה היא שבאותה סיטואציה הבחירה היתה בין דבר נורא ודבר נורא פחות ולכן היא בחרה ברע במיעוטו מבחינתה, מתוך הבנה ששם רוז תרגיש אהובה מוגנת וחופשית (עמ' 1916).
העדה נשאלת אודות תיאורה של הנאשמת את היחס של הנאשם לרוז, ואמרה שמדברי הנאשמת עלה שהיחס של הנאשם לרוז היה קשה, היא חשה שהנאשם מקנא בקשר שיש בינה לרוז לעומת הקשר עם ג.. לאחר תקופה, התחילו עונשים לילדה והתעללות רגשית בעיקר. היא ניסתה להגן על רוז ואז ההתעללות בה היתה גוברת. מכיוון שכך, היא הרגישה שאינה יכולה לספק בטחון לרוז ואז היא החליטה לשלוח אותה לצרפת.
בתגובה לטענת ב"כ המאשימה שהיה מקום לברר את הסיבה לכך שהנאשמת תארה במכון שלם אלימות כלפיה ולא כלפי רוז, וטענה שביקש שרוז תישאר בבית, השיבה שהיא אכן שאלה אותה על הניגודים, גם אם ייתכן ולא שאלה אותה שאלה ספציפית בנושא הנדון ולהבנתה ההליך שעברה הנאשמת במשך השנה הביא לפער הגרסאות (עמ' 918).
באשר לנסיבות מותה של רוז, אמרה העדה שהנאשמת תיארה את היום שבו הנאשם אמור היה להחזיר את רוז מויויאן כיום היעלמותה של רוז. היא ביררה איתו היכן רוז והוא השיב לה שהיא בפני
מייה/בי"ס צרפתי, והיא קיבלה את זה. כעבור שבועיים, הוא סיפר לה שרוז מתה, ומדובר היה בטעות. היא בחרה להמשיך בחייה עד היום שבו נודע לה דבר מציאת הגופה בתיק בירקון, אז היא לא יכולה היתה לשאת את העניין. היא שאלה את הנאשמת שאלות בעקבות כך ולהבנתה, היא התמודדה עם המוות ע"י מנגנוני ההגנה שלה, היתה מספרת לעצמה מעין סיפור לפיו רוז בצרפת או בפני
מייה, וכך התמודדה עם הנתון הזה, היא שכנעה עצמה בצורה לא מודעת שזאת האמת.
העדה אישרה שהנאשמת ידעה שרוז מתה, שהיא אינה פסיכוטית ובוחן המציאות שלה תקין אך קיים אצלה מנגנון הפיצול, כך שמבחינה קוגניטיבית היא ידעה שרוז מתה, אך מבחינה רגשית היא לא תפסה את זה (עמ' 1920-1921).
היא שאלה את הנאשמת אודות הטענה שלה בבדיקה הקודמת במכון שלם,בניגוד לאמור בבדיקה שלה, כי היא הסתפקה במה שאמר לה הנאשם על כך שרוז בפני
מייה ולא העלתה עוד הנושא מאחר ולא היתה לה סיבה שלא להאמין לו. הנאשמת השיבה לה שמבחינתה הנאשם היה הגורו שלה, המציל שלה, והיא הייתה "מכושפת" על ידו. מאחר והיא חשה שהיא עלולה לאבד אותו, העניין הפאסיבי האישיותי תופס מקום (עמ' 1922).
לדברי גב' דנון אכן הניתוק מהנאשם בתקופת המעצר הביא את הנאשמת להתאושש מאותו "פיצול" באופן הדרגתי בשנה האחרונה, מה שבא לידי ביטוי בהבדלים שבין מבחן הרורשך של מכון שלם והרורשך שהיא ביצעה, כאשר ברורשך הראשון אין אלמנט של מודעות עצמית, של חקירה עצמית, בניגוד לרורשך השני.
העדה התבקשה להתייחס לתוצאות המבחן של tat- תמונות של מצבים ודמויות שהנבדק צריך לספר עליהם סיפור שנערך לנאשמת במסגרת מכון שלם, שבו סיפרה הנאשמת סיפורים של מאבק והצלחה, נשות קריירה, ואין בהם כל סימן לתלותיות ומסכנות והעדה השיבה כי אין לשכוח את מנגנון ההכחשה שעושה את ההיפוך.
לדברי גב' דנון כל הדמויות בציורים שציירה הנאשמת נראות עם ידיים מאוגרפות וייתכן שיכולה להיות לכך משמעות של אינדיקציה לתוקפנות או אלימות, אך אין להסיק מסקנות רק על סמך פרט אחד. מעבר לכך, הבחינה על סמך ציורים אינה תקפה יותר מאחר והאינטרפרטציה שכל אחד נותן להם היא שונה לחלוטין. התנהגותה של הנאשמת, כ שהיא מוחקת ומסתירה מהבודקת את מה שהיא מציירת, לא מלמדת על התנהגות זהירה ומחושבת של הנאשמת, אלא ייתכנו הסברים נוספים להתנהגותה.
בסוף עדותה אמרה גב' דנון שהנאשמת סיפרה לה מיוזמתה על הדברים הקשים שאמרה על רוז במשטרה, אך להבנתה היא לא היתה מחוברת רגשית לדברים שאמרה אלא הדברים נאמרו מתוך חשש לאבד את הנאשם.
לפי מכתביה של הנאשמת ניכר שהנאשמת אהבה את רוז ודאגה לשלומה ובאשר למשפטים שהיא כתבה אודות כך שרוז הורגת את האושר שלה, הסבירה העדה ש"היא ראתה בילדה שלה את עצמה כילדה. זאת אומרת, הסבל של הילדה שלה, הילדה בעיה איך שהיא הצטיירה בתוך המשפחה, הזכירה לה כל הזמן את עצמה כילדה והכניסה אותה לחרדה מאוד מאוד קשה..." (עמ' 1962).

טיעוני המאשימה לגבי הנאשמת

1. אין להאמין לדברי הנאשמים בדבר מאבקם להביא את רוז מצרפת ארצה שכן איש לא רצה בה בצרפת והיא שהתה במוסד לאחר שהוצאה ממשמורתו של בן.

2. מחקירותיהם של הנאשמים, ממכתבי הנאשמת ומעדויותיהם של נאור בן אפרים, אחות הנאשם ל. ואמו עולה שחייהם המשותפים של הנאשמים התנהלו לפי רצון הנאשמת, כמו לגבי מכירת הבית במודיעין.
הצגת הנאשמת כאישה חסרת אישיות וכנועה שתלויה בחסדי הנאשם לא משקפת את המציאות.
הנאשמת השליטה את רצונה על הנאשם בדרכי מניפולציה, סחיטה, רגשות ותוקפנות פסיבית ובמערכת היחסים בין הנאשם לא יעלה על הדעת שהנאשם החליט לרצוח את רוז וירצח אותה שלא על דעת הנאשמת, שלא בשיתוף איתה ומבלי שהונע על ידה.

3. מחקירות הנאשמת ומההתכתבויות שלה עם רוקסן עולה שלאחר הגעת רוז ארצה הנאשמת מאסה בה והרחקתה מהבית הפכה למטרה מרכזית בחייה.
שנאתה של הנאשמת לרוז היתה המניע לרצח שכן הנאשמת לא יכולה היתה לסבול את נוכחותה בבית ולאחר שנכשלו המאמצים שעשו הנאשמים למצוא לה מקום נפתרה הבעיה ע"י מותה בנסיבות מסתוריות.

4. מחקירות הנאשמת, מהמכתבים שכתבה לנאשם ולא לעצמה ומההתכתבויות שלה עם רוקסן עולה שהנאשמת אמרה לנאשם כל הזמן שהיא לא רוצה את רוז בבית ולחצה עליו שימצא לה סידור מחוץ לבית.
דברי הנאשמת במסמכים הנ"ל מוכיחים שההחלטה להמית את רוז היתה משותפת לנאשמים והובלה ע"י הנאשמת שחזרה והפצירה בנאשם להוציא את רוז מחייה אחרת תעזוב אותו או תתאבד.
לאחר שנכשלו הנסיונות למצוא לרוז פתרון חוקי מיידי הדרך היחידה להגשים את רצון הנאשמת היה במותה של רוז והנאשמת ידעה שרוז לא תשוב לעולם, כפי שאמרה בחקירותיה.
דברי הנאשמת במסמכים הנ"ל מהווים יותר מראשית הודאה בעבירה של שידול לרצח.
מדברי אמו של הנאשם ואחיותיו, מדברי הנאשמת במשטרה ומעדויותיהם של איריס בר און, מנחם ברוד ואברהם סעדה ומשיחות הטלפון של הנאשם למוסדות שונים במחצית השניה של מאי 2008 ובתחילת יוני 2006, עולה שהנאשמים ערכו חפושים נואשים כדי למצוא פתרון דחוף, מלא ומוחלט לרוז שמתאפיין בניתוק הקשר איתה לצמיתות.

6. מדברי אמו ואחותו של הנאשם ל. ומהתקליטורים ת/146, שכוללים תמונות של בני המשפחה ללא רוז ושנערכו בחודשים מאי-יוני 2008, ומפניית הנאשמים לקבלת אשרות כניסה לארה"ב ב- 23.4.08 עולה שהנאשמים לא כללו את רוז בתוכניות המשפחה בעתיד ומחקו את זכרה עוד בחייה.

7. משהוכח שהנאשם רצח את רוז המסקנה היא שגם הנאשמת היתה מעורבות ברצח שכן היה לה מניע לרצות במותה והנאשם לא יכול היה לבצע את הרצח על דעת עצמו משום שלא יכול היה להסתיר את העלמות רוז מפני הנאשמת והיה צריך לחשוש שתסגיר אותו.
התנהגות הנאשמים עד למעצרם ושיתוף הפעולה ביניהם בבידוי ראיות ושיבוש החקירה מוכיחה על שיתוף פעולה ביניהם.

8. במהלך החודשים יוני-אוגוסט 2008 התגבר שיתוף הפעולה בין הנאשמים ותוכניתם לרדת מהארץ לארה"ב נכנסה להילוך גבוה.
מדברי חבריו של הנאשם עוזי ענטר וליאור בן אפרים ומעדות השמרטפית ע. עולה שבמהלך החודשים לפני ואחרי מות רוז, התחמקו הנאשמים מלענות על מקום המצאה של רוז או שנתנו מידע כוזב.

9. דברי הנאשמת לשוטר ביום המעצר שרוז נמצאת בגן ונסיונותיה להשיג מאחותו של הנאשם ל. ומחברו ליאור מסלאווי ילדה בגילה של רוז כדי להציגה במשטרה כרוז ותיאום הגרסאות בינה לנאשם במהלך העימות שנערך ביניהם ביום מעצרם מלמדים על תחושת אשם שלה ומשליכים על הלך רוחם בזמן גרימת מותה של רוז.

10. היצמדות הנאשמת בחקירותיה במשטרה לגרסה שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי מעידה על כך שהגרסה שמסרה בעדותה, אשר הוצעה לה ע"י החוקרים בכל מהלך חקירתה נדחתה על ידה בדרך דרמטית ומניפליטיבית של בכי, היא גרסה כבושה ושקרית.

11. מחקירות הנאשמת ועדותה ניתן ללמוד שהיא מבינה עברית, כך שלא נזקקה לתרגום כדי להבין את השאלות והתרגום איפשר לה לשקול את תשובותיה, תוך הסתייעות בדברי באות כוחה, ויש בכך כדי להשפיע על אמינותה ומשך עדותה.

12. גרסת הנאשמת בעדותה באה כדי להסביר את העובדה שבמשך חודשים אחדים היא לא התעניינה בגורלה של רוז בביה"ס הצרפתי.
התאור שהנאשמת לא לחצה על הנאשם לאחר שחזר ללא רוז, ובמשך מספר ימים לדעת איפה רוז הוא מופרך.
אין להאמין לנאשמת שהתמוטטה פיזית ונפשית לאחר שהנאשם סיפר לה שרוז מתה שכן למחרת הוציאה מהאינטנט מתכון לעוגה וכעבור יומיים ערכה את רשימת החפצים ת/131 לצורך ההגירה לארה"ב ללא רוז, תוך שהיא מפרידה את התמונות של רוז מתמונות המשפחה.
המכתב נ/28, שאינו נושא תאריך, לא תומך בגרסת הנאשמת שכן הוא לא נכתב לאחר שהנאשם הודיע לה שרוז מתה בתאונה אלא בתקופה שלפני הבאת רוז ארצה.
13. הנאשמת לא מסרה הסבר סביר ואמין לכבישת הגרסה שמסרה לראשונה בעדותה, היא לא סיפרה לאחותו של הנאשם, להוריה, לחברתה רוקסאן ולאימו של בן, איתן היתה בקשר באת התקופה ושיקרה לאחות טיפת חלב, איילת גפן-קרסו כשאמרה לה שרוז נמצאת איתם.
הגרסה הכבושה הועלתה ע"י חוקרי הנאשמת לאורך חקירתה והנאשמת לא סיפרה את הגרסה לחוקרות אורית זילברשטיין ורויטל אלמוג, כלפיהן לא היו לה טענות.

14. הנאשמת לא זכרה את מועד המפגש עם הכומר, בפני
ו התוודתה לראשונה ולא הביאה כל ראיות לגבי עצם המפגש ומועדה, למרות שעל נתונים אלה אין חסיון, ואם נערך בתחילת שנת 2009 בתגובתה לכתב האישום שנמסרה ב- 3.2.09 אין רמז לגרסה שמסרה לכומר.

15. בגרסת הנאשמת במשטרה יש סתירות ופרכות בכל הקשור לסיפורים שסיפר לה הנאשם לאחר היעלמות רוז בקשר למקום הימצאה ולגבי מכתבים שכתבה הנאשמת לנאשם ובעקבות מות רוז (ת/130).

16. יש להתייחס בזהירות לעדותו של זמיר כחלון, שהועסק ע"י ב"כ הנאשמת, ביקר איתה בדירת הנאשמים והציג בפני
ביהמ"ש תמונות של הדירה ואלבומי תמונות שנלקחו באקראי מהדירה על ידו וע"י ב"כ הנאשמים.

17. אין לקבל את הממצאים והמסקנות של גב' מיריי דנון שכן חווה"ד הראשונה ת/53 היא סיכום אלקטיבי ומגמתי של חווה"ד של ד"ר קורן מצרפת ושל מכון "שלם" שנערכו לצרכים אחרים. גב' דנון לא בדקה את הנאשמת, ולא עיינה בחומר הבסיסי של הבדיקות שנערכו ע"י מכון שלם, ואין בכך רק מחדל מקצועי אלא גם הפרה של כללי האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים.
גב' דנון התעלמה מפרטים בקורות חיי הנאשמת שתוארו ע"י ד"ר קורן ומלמדים על התנהגות עצמאית ואימפולסיבית ולא תלותית ולא כללה בחווה"ד שלה קביעות של מכון "שלם" שלא התאימו לתיזה שלה.
פרק הסיכום בחווה"ד ת/54 מנוסח כ

פסק דין
שכולל קביעות עובדות פסקניות בנושאים שנויים במלוקת כמו התנהגותו האלימה של הנאשם כלפי הנאשמת וכלפי רוז.
חווה"ד ת/54 מבוססת על פרשנות של גב' דנון לתוצאות מבחן רורשך שערכה לנאשמת אך מדובר במבחן השלכתי שקיימות מספר שיטות לניתוח שמובילים לפרושים שונים של תגובות הנבדק. גב' דנון התעלמה מסתירות בין הגרסה שמסרה לה הנאשמת לבין גרסאות שמסרה לד"ר קליין ולמכון "שלם" וקיים שוני בין הגרסה שמסרה הנאשמת לגב' דנון ובעדותה בין הגרסה שמסרה במכון "שלם" לגרסה שמסרה לגב' דנון.

18. טיעונים משפטיים:

(א) הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה אפשרית יחידה שמתיישבת עם ההגיון לפיה מות רוז היה תוצאה של מעשה מתוכנון ומכוון שלביצועו חברו שני הנאשמים.
כשמדובר בשותפים לעבירה מספיק שתובאנה ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לקשור את הנאשמים לצורך הרשעת הנאשם האחר גם בהעדר ראייה ישירה לחובתו בהעדר גרסה הגיונית מטעמו.
המסקנה ההגיונית היחידה שעולה מהתנהגות הנאשמים בחקירותיהם ומכך שהגרסאות שמסרו בעדויותיהם הופרכו היא שהם אחראים לרצח של רוז.
(ב) ניתן להרשיע כל אחד מהנאשמים ברצח של רוז גם אם לא הוברר כיצד בוצע הרצח, מה עשה הנאשם להשלים את ביצועו ומה חלקו של כל נאשם במותה של רוז.
(ג) ערך עדותה הכבושה של הנאשמת בביהמ"ש הוא מועט שכן היא לא הסבירה מדוע כבשה את עדותה ומדוע החליטה לחשוף אותה ולא הביאה כל ראייה מחזקת לטענתה שסיפרה לראשונה את גרסתה לכומר.
(ד) שידול יכול לבוא לביטוי במגוון דרכים והתנהגויות ואין צורך שייעשה באופן מפורש ויתייחס לכל פרטי ביצוע, לא מן הנמנע שמשדל יהיה אחראי לביצוע העבירה גם כמבצע בצוותא.
ניתן להסיק על היותו של נאשם משדל גם מהתנהגותו לאחר ביצוע העבירה, מסתירות ופרכות בגרסתו ומהיות גרסתו בביהמ"ש עדות כבושה.

טיעוני ב"כ הנאשמת

1. אין לתביעה ראיות ישירות שקושרות את הנאשמת לרצח רוז, אין לה ראיות באשר לאופן ולנסיבות ביצוע הרצח, אין לה ראיות שמצביעות על חלקה של הנאשמת או תרומתה הפיזית לביצוע הרצח, אין לה ראיות שמצביעות על נוכחות הנאשמת בזירת הרצח ואין לה ראיות למעט גרסת הנאשמת באשר למועד הרצח. אין לתביעה כל ראיה לכך שקדם לרצח שלב של תכנון ושהנאשמת היתה מעורבות בו.

2. עתירת התביעה להרשיע את הנאשמת כמבצעת בצוותא של הרצח בהעדר ראיות על מעורבותה ושליטתה על ביצוע הרצח נידונה לכישלון.

3. אין בידי התביעה ראיות להוכחת ההחלטה של הנאשמת להמית את רוז, דהיינו, שהנאשמת רצתה במותה של רוז וציפתה לו. כשלונה של הנאשמת להתמודד עם רוז ורצונה להוציא אותה מהבית לא מלמדים על רצונה במותה.

4. מדברי הנאשמים בעדויותיהם ובחקירותיהם, ממכתבי הנאשמת ומעדויות בנות משפחתן של הנאשם ואיריס בר און ותוך מתן משקל לאופי החריג והייחודי של הקשר ביניהם, פער הגילאים ביניהם, התלות המוחלטת של הנאשמת בנאשם, מבנה אישיותם של הנאשמים ותולדות חייהם (במיוחד ילדותה של הנאשמת וחייה בצרפת עם בן) והתא המשפחתי החולה של הנאשם עולה שאין בסיס עובדתי לטענות התביעה באשר למערכת היחסים בין הנאשמים ואפיון אישיותם ולמסקנות שהיא מבקשת מהן.

5. מעדות הנאשמת וממכתביה האותנטיים, מדברי הנאשם בעדותו ובהודעותיו לפיהם שום אישה לא תנהל אותו הנאשמת עשתה כל מה שאמר לה לעשות, עולה אישיותו השתלטנית והדומיננטית של הנאשם, לפחות מאז פטירת אביו.

6. מעדותה של הנאשמת, מעדויות אימו ואחיותיו של הנאשם, מהדברים שאמרה הנאשמת בחקירותיה ובמיוחד ממכתביה של הנאשמת ניתן ללמוד על התנהגותו האלימה של הנאשם פיזית ונפשית, כלפי הנאשמת.
הנאשם קבע את מקום מגורי הנאשמים ובנותיהם בנתניה ולאחר מות אביו הוא הפסיק לעבוד והתנהגותו השתנתה לרעה.

7. יש להעניק כוח ראייתי רב למכתבי הנאשמת, שהם מסמכים אותנטיים שנכתבו כיומן אישי של הנאשמת ועל מנת שהנאשם יקרא אותם. המכתבים מתארים את תמונת הנפש של הנאשמת, מצביעים על חוסר התקשורת בין הנאשמים ועל הקשר הזוגי ביניהם כאשר הנאשמת אוהבת את הנאשם ורוצה בגילויי אהבה מצידו, אין ביניהם תקשורת מילולית, היחס של הנאשם כלפי הנאשמת הוא יחס חסר כבוד ופוגעני הנאשמת, עורגת לרוז לפני הגעתה ארצה, יש לה יחס אמביוולנטי כלפי הנאשם שנוקט כלפיה, בהיותה כנועה ופגיעה באלימות פיזית ונפשית.

8. התביעה כשלה בהתמודדות עם מכתבי הנאשמת, לא התייחסה למכתבי הנאשמת נ/10 - נ/31 ונתנה פרשנות מגמתית למכתבים ת/110 ו- ת/111 שבהם הנאשמת מבקשת מהנאשם להגן עליה מפני אמו ולדבר אליה בעדינות.

9. מעדות הנאשמת וממכתביה עולה שהנאשמת ערגה להביא את רוז ארצה, עשתה מאמצים בצרפת כדי להביא אותה ארצה, כאשר לנאשם עפ"י דבריו, היה מניע עצמאי להבאתה ארצה.
מדברי הנאשמת בעדותה ובהודעותיה, ממכתביה עולה שלאחר הגעת רוז ארצה רוז והנאשמת חיו בנפרד מיתר המשפחה, הנאשם נהג באלימות כלפי רוז והנאשמת הבינה שרוז צריכה לעזוב את הבית ולמצוא לה מסגרת. מסיבה זו עברה רוז לגור אצל ויויאן לאחר חג הפורים, שם היה לה טוב והנאשמים דאגו לה והתעניינו בשלומה.

10. לנאשמת לא היה מניע להמית את רוז והחלטתה לוותר על גידולה לא מהווה מניע.
הנאשמת ביקשה להעביר את רוז לבטי, סבתה, שהוא היה המקום הטוב ביותר עבורה. מהתכתובת ת/99 בין הנאשמת לבטי עולה שהנאשמת דאגה לרוז והיא שיתפה את חברתה רוקסן בקשייה לגדל את רוז וברצונה לשלוח אותה לבטי.
מעדותה של איריס בראון על מפגשה עם הנאשמים, ממכתבי הנאשמת ת/113 ות/114 ומהדברים שאמרה בהודעותיה ובעדותה עולה שלנאשמת לא היה מניע להמית את רוז אלא היא רצתה שלא תמשיך לסבול.
אם הנאשם היה עושה רצונה של הנאשמת הוא היה מסכים להעברתה לבטי אבל הוא סרב לכך ממניעים אישיים.

11. יום חזרתה של רוז מויויאן לבית הנאשמים 12.5.08, היה יום רגיל עבור הנאשמת, ההחלטה שרוז לא תחזור לויויאן היתה רק של הנאשם.

12. המשטרה, ובעקבותיה התביעה עד לסיכומיה אימצה את התיזה לפיה יום חזרתה של רוז מויויאן הוא יום מותה, בעוד שהנאשמת טענה שראתה פעם אחרונה את רוז ב- 4.6.08.
המשטרה והתביעה התבססו על דברי הנאשם שבחר במועד הנ"ל כדי לקשור את אימו, שחשפה את היעלמותה של רוז, למעורבות במותה.
גרסת התביעה לפיה רוז הומתה והושלכה לירקון ביום 30.6.08 נסתרת לא רק בדברי הנאשמת אלא גם בעדויות השמרטפית ע. וליאור מסלאווי.

13. מעדויות איריס בראון, מנחם ברוד ואברהם סעדה, ומדברי הנאשמים עולה שהם דחו את הצעתה למסור את רוז לאימוץ ופעלו למצוא לרוז מסגרת חוץ ביתית בארץ במוסדות דת במקום קבוע ויציב ולא כמקום שמתאפיין בניתוק הקשר ההורי איתה לצמיתות.
סרוב הגורמים אליהם פנו הנאשמים לא הובילו אותם לדרך ללא מוצא שכן הם יכלו לרשום אותה לגן ולהחזיר אותה לויויאן או להעביר אותה לבטי, או לפנות למסגרות נוצריות או לא דתיות.
14. ממכתבי הנאשמת נ/30 ונ/31 שנכתבו במחצית השניה של מאי 2008 עולה שהקשר בין הנאשמים היה מעורער באותו זמן, הנאשם התייחס לנאשמת בזלזול והיא היתה חסרת בטחון עצמי ובעלת דימוי עצמי נמוך כך שלא ייתכן שהחליטו במשותף על המתתה של רוז.

15. דבר מותה של רוז נודע לנאשמת רק באמצע חודש יוני 2008, ולאור תאור מבנה אישיותה בחווה"ד של גב' דנון וד"ר קורן היא בחרה שלא לחשוף את מותה של רוז בפני
אחרים כדי לא להקריב את כל עולמה והעדיפה לנצור לנצח את מותה כדי שתוכל להמשיך לחיות עם הנאשם, ועליו החליטה להגן.

הנאשמת החליטה לא לשתף את הוריה, בטי, חברתה רוקסן ואחות טיפת חלב איילת קרסו גפן במותה של רוז על מנת שלא לפגוע בנאשם ובכך להרוס את עולמה וכך גם יש לפרש את התנהגותה כאשר הנאשם אמר לשמרטפית ולעוזי ענתר בנוכחותה שרוז נמצאת במקומות שונים.

16. התביעה לא הוכיחה שהנאשמת שוטטה יום למחרת ידיעתה שרוז מתה (19.6.08) בחיפושים באתרי אינטרנט, שהורידה מתכון לעוגת יום הולדת (שהורד ביום 17.6.08) ושביצעה פעולה כלשהי במחשב באותו יום אלא היא הדפיסה את המתכון ת/132 חודש לפני כן.

17. המכתבים נ/28 ונ/29 שנכתבו ביוני - יולי 2008 והתייחסות הנאשמת אליהם בעדותה מלמדים על סבלה של הנאשמת בגלל מות רוז, על אכזבתה מתחושת הנאשם כלפיה ועל כך שלא עזבה אותו בגלל שלא היה לה לאן ללכת.

18. העובדה שהמשטרה לא תפסה בחיפוש שערכה בדירת הנאשמים סמוך לאחר מעצרם תמונות של רוז אלא של בני המשפחה האחרים לא מלמד על כוונת הנאשמת למחוק את זכרה של רוז שכן עפ"י דברי זמיר כחלון בביקור שערך עם ב"כ הנאשמת נמצאו אלבומים תמונות וחפצים של רוז שלא נתפסו ע"י המשטרה, אשר מוכיחים שהנאשמת לא מחקה את זכרה של רוז אלא שמרה את המזכרות שנשארו לה ממנה.

19. הדיסקים ת/146 לא הוגשו באמצעות חוקר מחשב מיומן, התביעה לא הוכיחה שאמורים היו להימצא בהם תמונות של רוז, ולא הוכיחה שהוכחו או נצרבו כדי למחוק את זכרה וחלק ניכר מהדיסקים כולל מזמנים שרוז לא היתה בארץ ולא היתה בבית הנאשמים. הנאשמת לא העלימה דברים שקשורים ברוז לאחר מותה למרות שדבר מותה לא נחשף ולא סביר שעשתה כך לפני שמתה. יש להאמין להסבר שנתנה הנאשמת להפרדת הדיסקים עם התמונות של רוז מאלה של בני המשפחה לאחר מות רוז.

20. מדברי הנאשמת ומהמכתב ת/130 עולה שגם בחודש אוגוסט 2008 לא היו יחסים טובים בין הנאשמים והנאשמת כעסה על הנאשם שחזר לעבוד מבלי ששיתף אותה והיא היתה תלויה בו ולכן לא עזבה אותו.
תוכניות ההגירה של הנאשמים היו תוכניות מגירה, שכן סיכוי הזכיה בהגרלה היו אפסיים, הם השקיעו סכום כסף קטן וההגרלה היתה פעם בשנה. הנאשמת התנגדה להגירה לארה"ב, כדי להגר לארה"ב הם לא היו צריכים להשתתף בהגרלה שכן היו להם ויזות והם לא הנפיקו דרכונים לבנותיהן במשרד הפנים.

21. רישום בנות הנאשמים במשרד הפנים ביום המעצר כבנותיו של הנאשם והעובדה שהנאשם החל לעבוד בחודש אוגוסט 2008 סותרים טענת התביעה בדבר כוונות ההגירה של הנאשמים.
התביעה לא הוכיחה את מועד יצירת רשימת החפצים ת/131 במחשב ולא הזימה טענת הנאשמת שלא הכינה אותם ביום 20.6.08 לאחר שנודע לה על מות רוז. יש להאמין לנאשמת שהכנת הרשימה לקחה כמה ימים ואין בהכנתה כדי ללמד על כוונת הגירה לחו"ל.

22. התנהגות הנאשמים ביום המעצר לא היתה תוצאה של שיתוף פעולה אלא הנאשם היה הדומיננטי, הנאשם ביקש מאחותו להביא לו ילדה בת 5 וכשהיה ברור לו שאחותו לא תעזור לו, הורה לנאשמת לבקש זאת מליאור מסלאווי.
מעדות ליאור מסלאווי ודבריו במפגש עם הנאשמת במשטרה עולה שהנאשמת ביקשה לעזור לנאשם באמצעותו וניסתה למלא הנחיות שנתן לה הנאשם.
מעדויות מסלאווי ונאור בן אפרים על שיחותיהם עם הנאשמת עולה שבקשת הנאשמת ודבריה להם לא מלמדים על תחושות אשם אלא על חששה מה יקרה לנאשם ושלא תישאר בלעדיו.
התנהגות הנאשמת ביום המעצר לא מלמדת על כוונתה לגרום למות רוז, שכן היא לא נעשתה סמוך לאחר מותה.

23. מתמלילי הקלטת המפגש בין הנאשמים בליל המעצר עולה שהנאשם הוביל והנחה את הנאשמת, שהיתה מודעת להקלטת המפגש, בנושאים שונים. התנהגותה הפסיבית מלמדת שלא חששה כי לא היתה מעורבת במות רוז ושהיתה מאוהבת בנאשם. במהלך המפגש הנאשם הדריך את הנאשמת לגבי מועד ונסיבות מותה של רוז שבו בחר כדי להרחיק עצמו ולקשור את מותה לאימו.

24. מדברי הנאשמים בחקירותיהם ועדויותיהם עולה שהנאשמת לא היתה מעורבת בהכנת התיק ובשימוש שנעשה בו לצורך גרימת מותה של רוז, ולא ידעה על השימוש שנעשה בו לצורך הנ"ל עד שגופתה של רוז נמצאה בתיק, דבר שערער את אמונה בנאשם והצמיח בה חשד שהוליך אותה שולל.

25. אין לזקוף לחובת הנאשמת את הדברים שאמרה בחקירותיה לפיהם הנאשם סיפר לה שרוז בבי"ס צרפתי שכן מדובר בדברים שאמרו להם החוקרים והנאשם והיא לא יכלה לבגוד בנאשם ולהלשין עליו. שכן, כפי שעולה מחקירותיה היא אהבה אותו באופן טוטאלי.
הנאשמת ביקשה מהחוקרים להיפגש עם הנאשם או להציג בפני
ה את הודעותיו, לא כדי לבדוק אם הפליל אותה אלא כדי להבין מה עשה לרוז אך החוקרים סרבו לבקשתה.
לאחר שהנאשמת הבינה מהחוקרים שהנאשם הודה בגרימת מות רוז היא אחזה בגרסה הנ"ל כדי להגן על עצמה.
הנאשמת לא הודתה במהלך חקירותיה כי הודאה כזו חייבה אותה להכיר בכך שלא תפקדה כאם ובכך שהנאשם פגע בביתה ולשם כך היתה צריכה לעבור תהליך פנימי ממושך.
אמנם מציאת גופתה של רוז בירקון גרם לנאשמת להתחיל להתפכח אך ההתפכחות לא היתה מידית אלא היה תהליך שנמשך תקופה ארוכה. אין לקבל טענת התביעה שהנאשמת סיפרה באותו שלב לראשונה שהנאשם היה אלים כלפיה שכן הנושא עלה לראשונה סמוך לאחר מעצרם, הנאשמת הכחישה כדי להגן על הנאשם וגם כשסיפרה עליה עשתה זאת בצמצום.

26. מתולדות חיי הנאשמת עולה אמנם שפעלה באופן שונה וחריג בשל מבנה אישיות שונה וייחודי, אך החלטותיה לא מצביעות על אישיות עבריינית ועל מעורבותה במות רוז.
מחוות הדעת של גב' דנון עולה שהנאשמת עברה במהלך מעצרה תהליך פסיכולוגי בכל הקשור לרוז ולנאשם ויש להאמין לעדותה בכל הקשור לשינוי בגרסתה שחל בעדותה, ולא בגלל שיחותיה עם הכומר.
הנאשמת אמנם דוברת עברית אך במהלך חקירותיה ביקשה הנאשמת פעמים רבות פירוש של מילים בסיסיות ומאחר ולא כל דבר ניתן לפשט היה על החוקרים לתת לה להיעזר במתורגמן.

27. יש להסתמך על הממצאים והמסקנות בחוות הדעת של גב' דנון, שתואמים את אלה של מכון שלם וד"ר קורן, שכן הן לא לוקות בסלקטיביות ומגמתיות והתביעה לא הביאה חוות דעת נגדית על מנת לסתור אותן.
28. מחווה"ד של גב' דנון עולה שילדות הנאשמת אופיינה בנסיבות חיים קשות, התפתחו אצלה מנגנוני הגנה של הכחשה ופיצול אישיות, והיא פיתחה דימוי עצמי נמוך ומפוצל ותחושות של נגררות, יחסים בין אישיים מהווים עבורה גורם מתסכל, היא פסיבית ותלותית וככל שבן זוגה כוחני יותר היא נגררת יותר, היא נמצאת במצוקה רגשית כרונית, אין לה אישיות אלימה והיא סובלת מהפרעת אישיות תלותית.
מחווה"ד המעודכנת ת/54 עולה שהנאשמת עברה תהליך של העצמה רגשית ונפשית שגרם לה לספר את מה שסיפרה בעדותה.
מחווה"ד של ד"ר דנון עולה שהחלטתה לא לגדל את רוז נובעת מרגשות אמיתיים של אהבה ודאגה, אין כל אפשרות שהיתה מעורבת במותה ואין סבירות שתבחר באופציה של מות רוז.
מעשי הנאשמת מוכיחים את מבנה אישיותה וניתוח אישיותה מצביע על כך שפרשנות התביעה למעשיה ולדבריה מנוגדת למבנה אישיותה.
שילוב קווי אישיותה של הנאשמת עם הקווים המרכזיים באיפיון אישיותו של הנאשם לפי חווה"ד של ד"ר טל, שלא נחקר עליה, לפיה הנאשם נרקסיסט, אגוצנטרי, אימפולסיבי ובעל אישיות אנטי סוציאלית מסבירים את הדינאמיקה ביניהם.

דיון והכרעה לגבי הנאשם

1. המחלוקת העיקרית בין המאשימה לב"כ הנאשם היא בשאלה אם הנאשם גרם למות רוז בכוונה תחילה או שמותה נגרם בתאונה כתוצאה ממכה שנתן לה הנאשם כשנסעו ברכב כאשר החזיר אותה לבית אימו.
מחלוקות נוספות שקשורות למחלוקת הנ"ל, ושלחלקן יש קשר לחלקה הנטען של הנאשמת במותה של רוז, נוגעות למערכת היחסים בין הנאשמים, ליחסים בין הנאשמים לרוז לאחר הבאתה לארץ ע"י הנאשמת, למועד שבו לקח הנאשם את רוז לאחרונה מאמו, למועד, למקום ולנסיבות שבהן נגרם מותה של רוז, ולמועד השלכתה של רוז או של גופתה לירקון.

2. על מערכת היחסים בין הנאשמים ניתן ללמוד מעדויות אימו ואחיותיו של הנאשם, מעדותה של גב' איריס בר און, מהדברים שכתבה הנאשמת במכתבים שהוצגו בפני
נו ומהדברים שאמרו הנאשמים, במיוחד הנאשמת, בחקירותיהם ובעדויותיהם.
לאור הראיות הנ"ל הגעתי למסקנה שאמנם הנאשם נהג לעיתים תכופות יותר מאלה שבהם הודו הנאשמים באלימות מילולית ופיזית כלפי הנאשמת אך במערכת היחסים בכללותה, לרבות בכל הקשור לרוז ולבנות האחרות, השליטה הנאשמת בד"כ את רצונה על הנאשם.
כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, פער הגילאים בין הנאשמים והמראה השונה שלהם, כשהוא חסון והיא רזה ושברירית - אינו מעיד על יחסי הכוחות ביניהם.
עפ"י דברי הנאשמים בחקירותיהם, הנאשם מכר את ביתו במודיעין והם עברו לגור בנתניה כמימוש רצונה של הנאשמת (ראה דו"ח התשאול ת/53, תמליל חקירת הנאשמת ע"י רויטל אלמוג ת/54 ג', תמליל חקירת הנאשמת ע"י אורית זילברשטיין ויגאל בן שלום ת/48 ב' והודעת הנאשם מיום 13.9.08 ת/9).
עפ"י דברי אמו של הנאשם ואחותו ל.ר. הנאשמת גרמה להחמרה ביחסים בין הנאשם לבין אימו, הגם שהאם גידלה את רוז בביתה, עד כי לא אפשרה לאימו של הנאשם לבקר בביתם (ראה עדות האם בעמ' 460, עדות האחות בעמ' 296 ודברי הנאשמת בחקירתה ביום 7.9.08 ע"י רויטל אלמוג ואריאל כהן כפי שתומללה בתמליל ת/54 ד').

מערכת יחסים זו בין הנאשמים תוארה גם בדברי חברו ומעבידו של הנאשם, נאור בן אפרים, כשאמר שהנאשמת הרבתה להתקשר לנאשם במהלך עבודתו אצלו, הוא שמע את דבריה בסבלנות והיא כעסה על כך שאיחר לחזור מעבודתו (ראה עדותו בעמ' 61-63 לפרוטוקול).
מערכת יחסים זו באה לביטוי גם בחלק מהמכתבים שכתבה הנאשמת לנאשם, אשר כללו דרישות שלה ממנו כמו המכתב ת/111 שבו העלתה הנאשמת 10 דרישות, נתנה לנאשם אפשרות של 3/4 שעה לענות לה והנאשם כתב באנגלית "מוסכם" (ראה גם המכתבים ת/136 ות/143).
חרף מערכת יחסים זאת נהג הנאשם באלימות פיזית במספר מקרים ובאלימות מילולית כלפי הנאשמת, כפי שהתלוננה על כך בפני
אחותו ל.ר. וכפי שכתבה במכתביה ותארה בחקירותיה ובעדותה, כאשר לאחר שהוכתה על ידו ברכב הם פנו לקבלת טיפול אצל גב' איריס בר און.
בצד מערכות היחסים הנ"ל, וכפי שעולה ממכתבים שכתבה הנאשמת לנאשם, שנועדו על מנת שהנאשם יקרא אותם ולא נכתבו כ"יומן אישי" כטענת הנאשמת, שררו בין הנאשמים יחסי אהבה, במיוחד מצד הנאשמת, אך גם מצד הנאשם. יחסים אלה, ויחסי תלות של הנאשמת בנאשם, באו לביטוי במכתבים והתקיימו גם כאשר הנאשם נהג שלא כראוי כלפי הנאשמת ורוז.
אהבתו של הנאשם לנאשמת ודאגתו לה ולבנותיהם ג. ול. באה לביטוי בחקירותיו במשטרה, כאשר עשה הכל על מנת לנתק את הנאשמת ממותה של רוז, לרבות בכל הקשור לידיעת הדברים לאחר מותה של רוז, שבה מודה הנאשמת.
הנאשם דרש חזור ודרוש מחוקריו לשחרר את הנאשמת כתנאי לשיתוף פעולה בינו לביניהם ואמר שהם הבטיחו לו את שחרורה של הנאשמת, וזאת למרות שלדברי החוקרים המהימנים עלי, אשר נתמכים בתמלילי החקירות, הם אמרו לנאשם שישחררו את הנאשמת רק אם יתברר להם שהיא אינה מעורבת במותה של רוז, דבר כלא נכון.

3. מדברי אמו של הנאשם והשמרטפית ע.ג (אף כי טיפלה ברוז ובשתי הבנות האחרות רק פעמיים), מהדברים שכתבה הנאשמת במייל לחברתה בפריז רוקסן (ת/98, ת/98 א') ומהדברים שאמרה הנאשמת בחקירותיה, החל מתחילתן (ראה החקירה ע"י החוקר להט כפי שתומללה בתמליל ת/3 ב' בעמ' 104 ו- 118-117) עולה שהנאשמים ייחסו לרוז התנהגויות חריגות ומעשים שמחשידים אותה באוטיזם, הגם שהתנהגויות אלה לא נראו ע"י אחרים ואם היו הן היו בודדות ולא חריגות לילדות בגילה. עוד עולה מדברי העדות הנ"ל שהנאשמת, ובמיוחד הנאשם, הפלו לרעה את רוז, הגם שהנאשם מימן את הגעתה ארצה עם הנאשמת, לעומת בנותיו ל. וג. והיא גודלה למעשה בבית אימו, שם היו לה תנאים טובים והיה לה טוב.

4. לאור הקשיים שהנאשמים נתקלו בהם בגידולה של רוז, בצד בנותיהם הקטנות, הם עשו הכל על מנת להרחיק את רוז מביתם. היוזמת בענין זה היתה הנאשמת, אשר דרשה מהנאשם לעשות הכל על מנת שרוז לא תהיה בבית והיתה מוכנה שתיגדל אפילו בבית אימו, שנואת נפשה, ושתחזור לצרפת, למרות ששם היה לה רע, אך הנאשם התנגד לכך.
אמנם מעדותה של גב' בראון עולה שהנאשם אמר לה שהוא אוהב את רוז והוא מעדיף שתגדל בביתם והיא התרשמה שטובתה של רוז עמדה לנגד עיניו אך המאמצים שעשה על מנת לגרום לכך שרוז לא תמשיך לגור במחיצתם מלמדים על כך שרצונה של הנאשמת גבר עליו.

5. המאמצים שעשה הנאשם על מנת שרוז לא תהיה במחיצתם החלו בפורים 2008, כאשר עפ"י עדויות אימו ואחיותיו, הוא העביר אותה לאימו, שגידלה אותה בביתה במשך רוב הזמן (למעט מקרים בהם יצאה בשעות הערב או שרוז נלקחה ע"י הנאשם למספר ימים) עד שהתנתה את המשך הטיפול ברוז בכך שתישלח לגן ילדים ועד שנלקחה בפעם האחרונה על ידו ביום 12.5.08.
מעדויותיהם של הגורמים אליהם פנה הנאשם בחודשים מאי - תחילת יוני 2008, בעקבות הפנייתה של גב' בראון, על מנת למצוא פתרון לרוז כדי שתוכל להמשיך לשהות בבית אימו או שתוכל לשהות מחוץ לבית במשך כל שעות היממה, עולה שהנאשם עשה הכל על מנת שרוז לא תהיה במחיצתם, אלא תהיה מחוץ לבית (ראה עדותו של דובר חב"ד, מנחם ברוד, והודעתו ת/75. עדותה ע"י עו"ד מירב כהן; עדותה של רבקה כהן והודעתה ת/4, ועדותו של אברהם סעדה), כאשר בחלק מהמקרים הוא מסר פרטים כוזבים.

6. לאחר שכשלו ניסיונותיו של הנאשם להוציא את רוז מהבית, כפי שנדרש לעשות ע"י הנאשמת וכפי שהתנתה איתו אימו על מנת שתמשיך לטפל ברוז בביתה, ומאחר והוא התנגד להחזרתה לבנו או למוסד בצרפת, כשהנאשמת לא חדלה מלהפציר בו להיפטר מרוז לצמיתות, הוא גיבש את החלטתו לפתור את "בעיית רוז" באופן סופי ולגרום למותה.
מדובר בהחלטה שהתקבלה בכורח ההפצרות והדרישות הנ"ל, אך לא מדובר בהחלטה ספונטנית אלא בהחלטה מתוכננת כפי שמוכיחה לקיחת תיק הנסיעות גדול המידות שבו נמצאה גופתה של רוז, וכפי שמוכיחה השלכתה כשהיא בחיים או השלכת גופתה לאחר מותה בתוך התיק למימי הירקון.

7. אינני מתעלם כלל ועיקר מהטענה שמעשהו של הנאשם היה אווילי מבחינתו שכן דבר העדרה של רוז היה אמור להתגלות. ואולם הנאשמת שחפצה היתה בהיעלמותה של רוז לא היוותה סיכון עבורו, ובאשר לאמו הקשר עמה נותק. הנאשם לא העריך את התעניינותן של אמו ואחיותיו או של סבתה של רוז בצרפת, כפי שאמנם קרה לאחר חלוף זמן מאז שנעלמה.
לטענת הנאשם הוא סיפר לנאשמת שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי, בשורה שהתקבלה אצלה בשביעות רצון עד שלא ביקשה לראות כל מסמך בקשר לכך, ולאור היחסים הקרירים ששררו בין הנאשם לבין אימו ואחיותיו הוא יכול היה לחשוב שיחלוף זמן עד שהן תגלנה ענין בגורלה של רוז או שלא תסתפקנה בתואנה שרוז נמצאת בבי"ס צרפתי.
לכל אלה יש לצרף את תוכנית הנאשמים להגר לארה"ב עם בנותיהם ג. ול., וללא רוז, שהחלה להירקם אמנם עוד בחודש אפריל 2008 אך סכומי הכסף שהושקעו ע"י הנאשם בהגרלת אישורי השהייה (גרין-כארד) הוגדלו בחודש יוני 2008 (ראה המסמך ת/129).

8. כאמור, הצעד העיקרי שבו נקט הנאשם על מנת לעכב ככל האפשר את גילוי רציחתה של רוז היה הכנסת גופתה לתיק הגדול והטבעת התיק במימי הירקון. בעשותו כן נהג הנאשם כפי שאמר לחברו נאור בן אפרים, אמנם מספר שנים לפני כן, שכך עושים כאשר רוצים להעלים חפצים (ראה עדותו בעמ' 69-70 לפרוטוקול) ולחברו יוסף אוחיון שכך עשה ברכב שנפגע בתאונה והוא רצה לזכות בדמי הביטוח (ראה עדותו בעמ' 543 לפרוטוקול).

9. לשם מימוש המטרה הנ"ל לקח הנאשם את התיק גדול המידות שנראה בתמונות ת/70, הכניס בו בגדים של רוז עד מחצית תכולתו ובמרווח שנותר הכניס את רוז או את גופתה והשליך אותו למימי הירקון בידיעה שבשל משקלו הכולל את תכולתו של התיק הוא ישקע במימי הירקון.
בעניין בחירת התיק יש להתייחס לדברי הנאשמת לפיהם מדובר היה בתיק ששימש אותם לנסיעות לחו"ל, כמו לנסיעתה עם רוז לצרפת, ולדברי אימו של הנאשם בהודעתה במשטרה, שאומצו על ידה לאחר שבעדותה אמרה שהנאשם הביא בעבר את הדברים עבור רוז בתוך תיק, לפיהם הנאשם נהג להביא בגדים וחפצים אחרים לרוז בשקית ניילון.

10. הצדדים חלוקים בשאלה מתי לקח הנאשם בפעם האחרונה את רוז מאימו. המאשימה טוענת, בהסתמך על עדויות אימו של הנאשם ואחותו א.פ., שהיתה בבית אימו באותו מעמד, כי הדבר ארע ביום 12.5.08 ואילו הנאשם טוען שהדבר קרה בימים הראשונים של חודש יוני 2008 ומסתמך על כך שעשה מאמצים למצוא פתרון לרוז עד יום 10.6.08 לערך, כאשר היא היתה עדיין בחיים, ולא לאחר מותה.
מעדותה של ויויאן עולה שהיא הסתמכה בטענתה שהנאשם לקח את רוז ממנה בפעם האחרונה ביום 12.5.08 על כך שבאותו ערב היא השתתפה באירוע מטעם גימלאי צבא קבע, כפי שהאירוע נרשם בלוח השנה שלה נ/1 וכפי שהשתתפותה בו אושרה גם בעדותו של יצחק דואני, יו"ר סניף נתניה של הארגון. עם זאת בלוח השנה נ/1 מופיע אירוע נוסף של הארגון הנ"ל שהתקיים ביום שני, 2.6.08, בהיכל התרבות בנתניה, שגם בו השתתפה ויויאן.
לדברי ויויאן באירוע שבו היא השתתפה בערב שבו נלקחה ממנה רוז פעם אחרונה ע"י הנאשם הוגש כיבוד בכניסה ולדברי דואני מדובר היה באירוע שהתקיים ביום 2.6.08.
חרף האמור לעיל, שוכנעתי כי הנאשם לקח את רוז בפעם האחרונה מויויאן ביום 12.5.08 והיא שהתה במחיצת הנאשמים לפחות עד ליום 9.6.08.
הדבר נתמך בדברי הנאשמת לפיהם רוז היתה אצל הנאשמים במשך כשלושה שבועות מאז שנלקחה ע"י הנאשם מאימו ועד שנלקחה ע"י הנאשם אל מותה, בנסיונות שעשה הנאשם במחצית השניה של חודש מאי ובימים הראשונים של חודש יוני 2008 למצוא מקום קבע לרוז מחוץ לבית הנאשמים.
לכך מצטרפות עדותו של ליאור מסלאווי ודו"ח האיכון הטלפוני של מכשיר הטלפון הסלולארי שלו לפיהם הוא ראה את רוז בפעם האחרונה יחד עם הנאשם ובנותיו במתחם "איקאה" ביום 9.6.08 והעובדה שהקשר הטלפוני בין הנאשם לויויאן נפסק ביום 13.5.08, למחרת לקיחתה של רוז לאחרונה מביתה.
בהקשר לדברים הנ"ל אומר כי אינני מאמין לדברי הנאשמים בעדויותיהם לפיהם הם שוחחו שיחות חולין במכשירי הטלפון הניידים שלהם באישון הלילה של יום 30.6.08, כאשר הנאשם היה ליד הירקון.
אינני מאמין לדברי הנאשם בחקירתו ובעדותו לפיהם הוא הלך לשם על מנת לממש כוונות אובדניות שהיו לו במקום שבו השליך את גופתה של רוז למימי הנחל, שכן הוא הכחיש בהודעתו ת/14 את נוכחותו שם באותו לילה והודה בה רק כשנאמר לו שמכשיר הטלפון הנייד שלו אוכן שם.
חרף האמור לעיל, והגם שזמן שהותו של הנאשם באותו לילה ליד הירקון מתאים יותר לביצוע מעשה של השלכת תיק גדול למימיו מאשר הזמן שבו השליך, לטענתו, את התיק לירקון בשעות הערב, המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר שרוז נרצחה ע"י הנאשם ביום 30.6.08 או שלמצער הושלכה לירקון באותו לילה.
אין בידינו די ראיות לקבוע את המועד המדויק של המתת רוז או מועד השלכתה למימי הירקון. הוכח כי היה זה בין ה- 9.6.08 ועד לכל המאוחר עובר למועד מעצרם של הנאשמים ביום 12.8.08. אין בידינו גם די ראיות לקבוע את אופן רציחתה של רוז, פרטים אלה נותרו בידיעת הנאשם.

11. אינני מאמין לגרסת "המכה ברכב" שגרמה, לדברי הנאשם במהלך חקירתו, אך לא בתחילתה, ובעדותו למותה של רוז ואלה נימוקי:

(א) עיון בתמלילי חקירותיו של הנאשם החל מיום מעצרו ועד לסיומן, לרבות בתמלילי החקירות בהן הודה בגרימת מותה של רוז ע"י מכה שנתן לה ברכב, ובדברים שאמר למדובב שהיה איתו בתא בימים הראשונים למעצרו, מעלה שהנאשם מסר גרסאות שונות ומשונות באשר לנסיבות היעלמותה של רוז ולמקומות בהם היתה יכולה להימצא כשהיא בחיים.
בחלק מהחקירות, לרבות במהלך החקירות בהן הודה בכך שהוא זה שגרם למותה ברכב, אמר הנאשם שאימו היא שגרמה למותה של רוז כאשר שתיהן היו ברכבו (ראה תמליל החקירה מיום 18.8.08 ת/14 ה' ועדותו של המדובב יאיר ביטון), או שאמר שרוז נמסרה על ידו או ע"י אימו לאנשים אחרים והיא עדיין נמצאת בחזקתם.
(ב) עפ"י דברי הנאשם בחקירות, במהלכן הודה בגרימת מותה של רוז ברכב, ובעדותו הדם שזב מראשה של רוז לאחר שהוכתה על ידו ברכב ליכלך את הריפודים בחלק האחורי של רכבו והוא לא ניקה את הריפודים מאז האירוע ועד שהרכב נתפס ע"י המשטרה ביום מעצרו.
גרסה זו של הנאשם נסתרה בחוות הדעת ת/69 ות/69 א' ובעדותו המהימנה והמקצועית של טכנאי מז"פ דני עשור, שהובאה לעיל, לפיה במספר בדיקות שביצע ברכבו של הנאשם הוא לא גילה באף אחד מחלקיו סימנים של דם.
אינני מקבל טענותיו של ב"כ הנאשם לפיהן הבדיקות שעשה עשור ברכב לא היו יסודיות מאחר ולו היתה רוז שותתת דם בהיותה ברכב ניתן היה למצוא שם, ולו כתם דם אחד, באמצעים שבהם השתמש הטכנאי לצורך גילויו.
חוות דעתו ועדותו המהימנות והמיומנות של הטכנאי דני עשור לא נסתרו בחקירתו הנגדית וב"כ הנאשם לא הציג בפני
נו חוות דעת סותרת את ממצאיו ומסקנותיו של עשור.
לא למותר לציין בענין זה שכאשר הנאשמת אמרה לנאשם במהלך המפגש ביניהם בתחילת חקירותיהם שהשוטרים לקחו את רכבו הוא אמר שאינו מתנגד שהם יבדקו את הרכב. מכאן עולה שהנאשם ידע שלא ימצאו ברכב ממצאים שקושרים אותו למותה של רוז שכן הוא לא גרם למותה של רוז כאשר הם היו ברכב.

(ג) הנאשם מוסר בחקירות בהן העלה את טענת "המכה ברכב" ובעדותו תיאורים סותרים באשר להתנהגותה של רוז, לדברים שאמר לה בטרם היכה אותה ובאשר לסיבת מותה.
בעוד שבחקירותיו במשטרה אמר הנאשם שהוא נתן לרוז ופלה והיא לא רצתה אותה אלא נגעלה ממנה ולכן הוא סטר לה (ראה תמליל החקירה ת/14 ב') אמר הנאשם בעדותו שהיא ביקשה ממנו שיתן לה את הופלה והוא סטר לה כדי שתפסיק לקפוץ ברכב ולדפוק את ראשה בתקרת הרכב (עמ' 1381, 1476 לפרוטוקול).
(ד) גרסת הנאשם לפיה רוז שברה את המפרקת ונחנקה כתוצאה מהמכה שהנחית על פניה וכי זב דם רב מפניה ולכלך את בגדיו ואת רכבו נסתרת בממצאי הנתיחה, למרות שחלף זמן רב יחסית (שלושה - ארבעה חודשים) מאז מותה ועד שנמצאה גופתה במי הירקון ולמרות שלא ניתן לקבוע בוודאות הדרושה את סיבת מותה.
עפ"י ממצאי הנתיחה של גופתה של רוז, כפי שהובאו בחווה"ד ת/65, לא נמצאו נזקים חבלתיים בגולגולת, בלסת התחתונה או בעצמות השלד של רוז. עפ"י התשובות לשאלות ההבהרה ת/84 ות/84 א', שנתנו פרופ' היס וד"ר זייצב, שלא נחקרו ע"י ב"כ הצדדים, האפשרות של מוות בגלל חבלה כהה בראש ללא שבר בבסיס הגולגולת (שלא נמצא אצל רוז - א.ט.) היא אפשרות תיאורטית ועל מנת שיזלוג דם מתעלת שמע חיצונית בגלל מכה בראש (כפי שטוען הנאשם - א.ט.) יש צורך שהחבלה שגרמה לדימום תגרום גם לשבר.

(ה) גרסתו של הנאשם לפיה הוא סטר לרוז כדי להשתיקה, לא סבירה ולא מהימנה שכן הוא לא המשיך לנסוע לבית אמו, אליו היו פניהם מועדות, ותחת זאת הוא נסע לכיוון היציאה בנתניה, וזאת עוד לפני שעצר וגילה שרוז מתה.

12. גם אם הייתי מקבל את גרסתו של הנאשם לפיה מותה של רוז נגרם כתוצאה ממכה שהיכה אותה ברכבו לא הייתי מקבל את טענתו שמדובר במכה שהנחית עליה בשוגג וללא כוונה לגרום למותה שכן התנהגותו לאחר המכה היא התנהגות מפלילה שיש בה כדי ללמד על כוונתו לגרום למותה.
הנאשם, לאחר שהבחין שרוז נפגעה כתוצאה מהמכה שהנחית עליה, לפי דבריו, לא ניסה לבצע בה פעולות החייאה, למרות שהיה בקיא בהן, ולא הסיע אותה לאחד מהמוסדות הרפואיים (בית חולים או מרפאת קופ"ח או סניף מד"א) על מנת שתקבל טיפול, שלו היתה זקוקה, או על מנת שייקבע מצבה הרפואי אלא העדיף להחליט בעצמו שרוז כבר איננה בין החיים והכניס אותה לתיק הגדול שלקח מראש על מנת להעלים בתוכו את גופתה.
לא מדובר בתוצאה של אובדן עשתונות או של בלבול חושים או של חוסר אונים אלא לטענת הנאשם הוא נסע את כל הדרך מנתניה לנחל הירקון כדי להשליך לתוכו את התיק הכבד ובתוכו גופתה של רוז על מנת שתשקע במימיו ולא יתגלה דבר מותה.

13. המאשימה עותרת בעמ' 76-74 לסיכומיה לאמץ את הגרסה שמסר הנאשם ביום 13.8.08 בפני
מפקד תחנת נתניה, רון גרטנר ובפני
החוקר יצחק אלבז, כפי שהוקלטה ותומללה בתמליל ת/4 ד', לפיה הוא לקח את רוז מבית אימו, הסתובב איתה בתל אביב, לא ידע מה לעשות איתה וזרק אותה לים כשהיא ישנה, במקום שהירקון נשפך לים.
ספק בעיני אם דברים אלה משקפים את מה שעשה הנאשם לרוז, חרף העדר גירסה מהימנה אחרת מפיו של הנאשם ולמרות שגרסה זו עומדת ב"מבחן החיצוני", שכן יש לה דבר מה בכך שגופתה של רוז נמצאה בתיק בתוך מימי הירקון כשמוצץ בתיק.
הנאשם לא מסר גירסה זו בהודעה בכתב עליה חתם והתרשמתי כי באותו שלב מוקדם של החקירה, יותר מאשר בשלבים אחרים, עיקר רצונו היה שהנאשמת תשוחרר ממעצר לאחר שיתברר שאין לה כל מעורבות בהיעלמה של רוז. לכן הנאשם לקח על עצמו את גרימת מותה של רוז, ללא כל מעורבות של אחרים, אך מיד חזר בו מגרסה זו, אליה לא חזר באף שלב של חקירתו.

14. אינני מקבל טענות ב"כ הנאשם בכל הקשור לאופן חקירתו של הנאשם, כפי שמופיעות בפרק החמישי לסיכומיו.

(א) אכן, הנאשם נחקר באופן אינטנסיבי ע"י חוקריו החל מתחילת מעצרו, כאשר במקרים מסוימים החוקרים לא אפשרו לו לאכול ולישון די צרכו ומנעו ממנו להיפגש עם עורך דינו מיד לאחר שביקש להיפגש איתו, אך הדבר היה מוצדק בצורכי החקירה ובהתנהגותו של הנאשם במהלך חקירותיו, כפי שעולה מעדויות החוקרים, מהדו"חות שכתבו ומתמלילי החקירות.
בבחינת טענותיו של ב"כ הנאשם יש להביא בחשבון שהחוקרים רצו לדעת מה עלה בגורלה של רוז ואילו הנאשם, עוד בטרם נעצר ונחקר, עשה הכל כדי לשבש את החקירה בכך שהתקשר לאחותו וביקש מהנאשמת להתקשר לחברו נאור מסלאווי כדי לבקש מהם להביא ילדה קטנה, קרובה בגילה לרוז, על מנת שהחוקרים יחשבו שמדובר ברוז והוא יורשה לחזור לביתו.
אמנם הנאשם נחקר ע"י חוקרים רבים, שכל אחד מהם ניסה לרכוש את אמונו בדרכים לגיטימיות על מנת לברר היכן נמצאת רוז. לאור הגרסאות השונות והמשונות שמסר הנאשם במהלך כל חקירתו, גם כאשר העלה את גרסת "המכה ברכב", אין תימה שהוא נחקר ארוכות ושהחוקרים לא האמינו לגרסאות הרבות שמסר וסברו שהוא רצח את רוז.

(ב) העובדה שהנאשם לא הוזהר מיד בתחילת חקירתו שהוא חשוד ברצח של רוז אלא "רק" בהזנחת קטין (ראה ההודעה ת/3), כמו גם העובדה שנמנעו ממנו לפעמים שעות שינה, לא השפיעו על רצונו הטוב של הנאשם לומר את הדברים שאמר לחוקריו שכן הוא ידע היטב שכאשר השוטר שמילוביץ בא לביתו ושאל אותו ואת הנאשמת שאלות לגבי רוז הוא עתיד להיות עצור ולהיחקר בקשר לגרימת מותה.
ככל שהתקדמה חקירתו של הנאשם מבחינת הזמן ידע הנאשם שהוא נחקר בחשד שגרם למותה של רוז, גם אם הוא מסר גרסאות שונות ומשונות לפיהן היא עדיין חיה או שאימו גרמה למותה. משכך, גם אם הנאשם לא הוזהר בטרם כל תשאול וחקירה לא היה בכך כדי לפגוע ברצונו לומר את הדברים.
אכן, בנוסף לחקירותיו של הנאשם ע"י חוקריו הוא שוחח עם מפקדי משטרת נתניה ומרחב השרון ועם גורמי מודיעין בבית המעצר שבו היה עצור. גם אם לא היה מדובר בחקירות "רשמיות" ידע הנאשם שהשיחות התנהלו איתו במהלך החקירה, אמר את הדברים מרצונו וחזר עליהם גם בחקירותיו ע"י החוקרים.

(ג) אינני מקבל טענת ב"כ הנאשם שהחוקרים עשו שימוש פסול בבנותיו של הנאשם על מנת לגרום לו להודות שכן מתמלילי חקירותיו של הנאשם, במיוחד בתחילת חקירתו, עולה שהוא זה שניסה להשתמש במעצרה של הנאשמת ובניתוקם מבנותיהם על מנת לסחוט הבטחות מהחוקרים שישחררו את הנאשמת אם יודה ואילו החוקרים אמרו לו שלא יודה במה שלא עשה ושהם ישחררו את הנאשמת רק אם יתברר להם שאין לה קשר להיעלמותה של רוז.
מהאמור לעיל עולה שהנאשם הוא שעשה שימוש פסול בבנותיו על מנת לגרום לשחרורה של הנאשמת מהמעצר למרות שידע שהיא מעורבת, ולו בדרך של ידיעה לאחר מעשה, במותה של רוז.

(ד) מבלי להקל ראש בהיעלמותו של "הסכם ההפעלה" של המדובב שישב עם הנאשם בתא בתחילת חקירתו, אינני מוצא פסול בהפעלתו של המדובב כאמצעי נוסף כדי לברר מה עלה בגורלה של רוז.
מתמלילי הדיבוב ומעדותו המהימנה של המדובב עולה שהמדובב לא איים על הנאשם ולא הפעיל כלפיו אמצעים פסולים שפגעו ברצונו לומר את הדברים שאמר לו, ושעליהם חזר גם בפני
חוקריו במהלך שהייתו עם המדובב ולאחר מכן, גם אם הם התבררו כדברי כזב.

15. הלכה פסוקה היא שניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות אשר מובילות למסקנה החד משמעית שהוא ביצע את העבירה המיוחסת לו גם כאשר מדובר בעבירה של רצח וגם אם אין ראיה מדעית או ראייה ישירה לאופן ולמועד גרימת מותו של הקורבן (ראה ע"פ 4656/03 מירופלסקי נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 1.12.04).
במקרה שבפני
נו יש בראיות המהימנות שהובאו ע"י המאשימה באשר לנאשם ובהעדר הסבר סביר ואמין לנסיבות מותה של רוז כשהיתה עם הנאשם כדי להביא למסקנה החד משמעית שהוא גרם בכוונה תחילה למותה של רוז.

16. לאור כל האמור לעיל אני מציע לחברי הנכבדים שבמותב להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

דיון והכרעה לגבי הנאשמת

1. אינני מאמין לגרסתה הכבושה של הנאשמת, היא "גרסת החיפוי", שבאה לראשונה במהלך עדותה שכן הנאשמת לא נתנה הסבר לכבישת הגרסה, לא רק כאשר לא סיפרה אותה בחקירותיה הממושכות במשטרה אלא היא גם לא סיפרה אותה לבאות כוחה עד סמוך לאחר שנפגשה, לדבריה, עם כומר בבית המעצר בתחילת שנת 2009.
דברי הנאשמת לפיהם היא סיפרה את הדברים לכומר שביקר אותה במקום מעצרה אינם מהימנים עלי גם מאחר ורשימת המבקרים ת/133 החל מיום 7.9.08 עד יום 24.5.09 כוללת רק את באות כוחה של הנאשמת, עוה"ד סוויד, גרינברג ויצחק שדה ואת אימה של הנאשמת, ואינה כוללת כל אדם נוסף.
נראה כי הנאשמת ניצלה לרעה את החיסיון המוחלט שחל על תוכן שיחות עם איש דת על פי סעיף 51 לפקודת הראיות, שלא ניתן להסרה גם אם היא או הכומר הנטען היו מסכימים לגילוי תוכן השיחה.

2. ב"כ הנאשמת העלתה במהלך חקירותיה הנגדיות את חוקריה של הנאשמת והנאשמת העלתה בעדותה טענות באשר לאופן חקירתה.
מדברי חוקריה של הנאשמת בעדויותיהם בפני
נו, כפי שנתמכים בדברים שכתבו בדו"חות התשאול ובתמלילי החקירות, עולה שהנאשמת אכן נחקרה ארוכות ונמרצות במיוחד בימים הראשונים לאחר מעצרם של הנאשמים, כאשר גורלה של רוז לא היה ידוע לחוקרים, אשר היו כמהים לדעת מה עלה בגורלה. הנאשמת, כמו הנאשם, מסרה באותו זמן פרטים כוזבים באשר לגורלה של רוז, אשר הטעו את החוקרים לחשוב שהיא עודנה בין החיים וכי יש מקומות שעליהם לחפש אותה שם וכאשר נסיונות החיפוש כשלו אין תימה שהחוקרים המשיכו לחקור את הנאשמים כפי שחקרו אותם.
מעדויותיהם המהימנות של החוקרים ומתמלילי החקירות התרשמתי שרצונה החופשי של הנאשמת לא הושפע מהדרך שבה נחקרה וכך גם תוכן התשובות שנתנה לחוקריה, מבלי להתייחס לאמיתותן.
אינני מקבל טענת הנאשמת ובאות כוחה שהחוקרים ניצלו לרעה את חוסר השליטה שלה בשפה העברית שכן במכתבים שכתבה הנאשמת במהלך שהותה בארץ שורבבו מילים בשפה העברית והמכתב ת/144 שנכתב לנאשם כתוב כולו עברית, גם את הבקשה לקבלת "גרין קארד" לארה"ב ת/136 מילאה הנאשמת בעברית.
מתמלילי החקירות של הנאשמת עולה שכאשר היא לא הבינה, לטענתה, דברים שנאמרו לה בעברית החוקרים הסבירו לה את השאלות, תוך עשיית שימוש בלשון פשוטה יותר, ולאחר מכן השיבה הנאשמת לשאלות ללא כל קושי.

3. מתיאור תולדות חייה של הנאשמת, כפי שבא בחקירותיה במשטרה ובעדותה וכן במכתבים שכתבה, עולה שהיתה לה ילדות קשה בחברת אימה (ראה המכתב נ/26 והדברים שאמרה הנאשמת בחקירותיה כפי שתומללו בתמלילים ת/43 ב' מיום 13.8.08 ות/48 ב' מיום 14.8.08).
גם ימי נערותה של הנאשמת לא היו מאושרים, שכן היא הוכתה ע"י בעלה הראשון, בנו של הנאשם, בן, הן בהיותם בצרפת והן כאשר הוא בא לארץ יחד עם רוז בסוף שנת 2004, כאשר רוז היתה בת שנה.

4. מערכת היחסים בין הנאשמים היתה מערכת יחסים חריגה לאור הפרשי הגילאים ביניהם ומאחר והנאשם היה אבי בעלה הראשון של הנאשמת וסבה של בתה, רוז.
אמנם הנתונים הנ"ל גרמו למערכת היחסים בין הנאשמים להיות דומים ליחסים בין אב לביתו, כפי שתיארו חבריו של הנאשם נאור בן אפרים (ראה עדותו בעמ' 75-77 לפרוטוקול) וליאור מסלאווי (עמ' 119-118 לפרוטוקול). חרף זאת כאשר היו לנאשמת דרישות מהנאשם, כמו מעבר דירה ממודיעין לנתניה, הנאשם קיים את דרישותיה של הנאשמת וכך גם כאשר היו לנאשמת דרישות מהנאשם בקשר לעבודתו ולנושאים נוספים היא כתבה אותם במפורש במכתב ת/111 והנאשם כתב על גבי המכתב שהוא מסכים להן.
כך גם גרמה הנאשמת לניתוק מסוים של הקשר בין הנאשם לאימו ולאחיותיו כאשר לא ענתה לשיחות טלפון מאמו של הנאשם ולא אפשרה לה לבקר בביתם.
מהראיות שהובאו בפני
נו עולה גם שהדרישה האולטימטיבית מהנאשם למצוא מסגרת חוץ ביתית לרוז באה מצד הנאשמת והנאשם מילא את דרישתה בכך שעפ"י הכוונתה של גב' איריס בר און עשה מאמצים על מנת למצוא לרוז מסגרת כזו, שלא באמצעות הגופים הרשמיים אלא באופן עצמאי.

5. מהראיות שהובאו בפני
נו עולה שהנאשם נהג להשפיל את הנאשמת ואף נהג כלפיה באלימות פיזית, במיוחד לאחר מות אביו והפסקתו לעבוד.
הדברים אמנם לא באו לביטוי מיד בחקירותיה הראשונות של הנאשמת אלא רק לקראת סיומן אך התרשמתי שהדבר נגרם כתוצאה מרצונה של הנאשמת להגן על הנאשם, אשר חרף המעשה שעשה לרוז, נשאר האדם היחיד בעולמה של הנאשמת וכן משותפות הנאשמת לגרימת מותה של רוז ע"י שידול הנאשם כפי שיפורט להלן.
עם זאת, הנאשמת נתנה ביטוי להתנהגות האלימה של הנאשם כלפיה במכתבים שכתבה לנאשם בזמן אמת כמו במכתב נ/10 שנכתב חודש לאחר הולדת הבת הראשונה ג.; נ/22, שנכתב שבועיים לאחר הולדת ביתם השניה ל., נ/23 שנכתב סמוך להגעת רוז ארצה ובמכתב נ/26.
דברי הנאשמת בכל הנוגע להתנהגותו האלימה של הנאשם כלפיה, אמנם בקשר לאירוע אחד, נתמכו בעדותה של אחות הנאשם ל.ר. לה סיפרה הנאשמת על האירוע של הכאתה בזמן שנסעה ברכבו של הנאשם, ובעדותה של גב' בר-און, אליה הגיע הנאשם, ולאחר מכן הצטרפה אליו הנאשמת, בעקבות אותו אירוע.

6. באשר ליחס שגילתה הנאשמת כלפי רוז התרשמתי מהראיות שהובאו בפני
נו שאכן רוז היתה נקודת אור בחייה המשותפים עם בן והיא עשתה מאמצים רבים, בסיועו הכספי של הנאשם, על מנת לקבל אותה לחזקתה, לחלץ אותה מהחזקתה ע"י בן ומשהותה במוסד בצרפת ולהביא אותה ארצה.
עם זאת, לאחר הגעתה של רוז ארצה, התגלו קשיים בגידולה של רוז בצידן של שתי הבנות האחרות. עפ"י עדותה של השמרטפית של הבנות הפלה הנאשם, שהיה המטפל העיקרי בבנות, בין הטיפול ברוז לבין הטיפול בבנותיו.
על מנת להצדיק את הקשיים בגידולה של רוז ואת הצורך במציאת פתרון עבורה מחוץ לבית והרחק מהבנות האחרות, ייחסה הנאשמת לרוז התנהגויות חריגות שתואמות לילדה אוטיסטית למרות שהשמרטפית ע. ואימו של הנאשם, במחיצתה שהתה רוז כמעט ברציפות מאז פורים 2008 ועד שנלקחה ממנה ע"י הנאשם, לא היו עדות ראייה ושמיעה להתנהגויות כאלה אלא תארו התנהגויות שתואמות ילדה בגילה של רוז והתנהגויות שהן תוצאות של יחס מפלה שגילו הנאשמים, ובמיוחד הנאשם, כלפי רוז לעומת הבנות האחרות.
לקשיים אלה של הנאשמת לגדל את רוז בביתה יחד עם אחיותיה הצטרפה גם התנהגותו האלימה של הנאשם כלפי רוז כפי שתארה במכתב נ/27, בהודעתה ת/51 ובעדותה בעמ' 1631-1633 ואושרה גם על ידי הנאשם בחקירתו, כפי שהוקלטה ותומללה בתמלילים ת/29 ב' ות/51 ב'.

7. הקשיים שהיו לנאשמת לגדל את רוז גרמו לה להסכים להימצאותה הכמעט רצופה של רוז בבית אימו של הנאשם, למרות היחסים העכורים ששררו ביניהם והיא אף היתה מוכנה לשלוח את רוז לסבתה בטי (אימו של בן - א.ט.) בצרפת ורק התנגדותו של הנאשם הכשילה פתרון זה.

8. הנאשמת תינתה את צרותיה בכל הכרוך לקשיים בגידולה של רוז בשיחותיה המקוונות עם חברתה רוקסן בתחילת אפריל ובתחילת מאי 2008 (ת/98, ת/98 א') ובשיחות שקיימה עם בטי בתאריך 3.4.08 (ת/99) וכן שוחחה על כך עם איריס בר און, איתה נפגשה יחד עם הנאשם במהלך חודש אפריל 2008 והיא שהציעה להם לפנות לגורמי חב"ד על מנת שרוז תהיה שם במסגרת חוץ ביתית.
9. הפצרותיה של הנאשמת בנאשם למצוא פתרון שיאפשר לה להיפטר מרוז לצמיתות גברו לאחר שויויאן סרבה להמשיך להחזיק את רוז בביתה אלא אם ישלחו אותה לגן ילדים. הנאשמת הפעילה לחצים על הנאשם למצוא פתרון לרוז ואינני מאמין לה שהיא ביקשה ממנו למצוא לרוז מקום שבו יהיה לה טוב אלא כל דאגתה היתה לעצמה ולהמשך החיים המשותפים עם הנאשם והבנות הקטנות מבלי שרוז תחזור לחיק המשפחה.
התרשמות זו מבוססת גם על כך שכאשר הנאשם אמר לנאשמת שרוז נמצאת בבית ספר צרפתי היא לא ביקשה ממנו להראות לה מסמכים בקשר לכך, לא ביקשה לקבל ממנו פרטים באשר לאותו בית ספר ולא ביקשה לראות את בית הספר, להבין מתי רוז חוזרת לביקורים ובוודאי שלא ביקשה לפגוש אותה.

10. הנאשמת נתנה ביטוי ממשי לרצונה להיפטר מרוז ולהוציאה מחייה לצמיתות, ולתקוותה שכך יקרה, בכך שכאשר היא ביקשה לקבל אשרת כניסה לארה"ב עבור משפחתה היא ציינה בשאלון ת/154 שיש לה רק שתי בנות, ג. ול., וצרפה את תמונותיהן לבקשה, וכל זאת עוד לפני היעלמותה של רוז.

כך צרבה הנאשמת במהלך התקופה שבה רוז היתה בביתם, לאחר שנלקחה מביתה של ויויאן, ובמהלך התקופה שבה עשו הנאשמים מאמצים להוציאה מביתם, את הדיסקים ת/147 כאשר תמונותיה של רוז לא מופיעות בהם. יש בפעולה זו, גם אם תמונותיה של רוז מופיעות בדיסקים אחרים, כדי להוכיח את כוונתה של הנאשמת להיפטר מביתה רוז לצמיתות.

11. הנאשמת לא סיפרה לאימה, לחברתה רוקסן או לאחותו של הנאשם ל.ר. על גורלה של רוז לאחר מה שכביכול סיפר לה הנאשם בדבר גורלה של רוז. הנאשמים הגבירו את מאמציהם להגר לארה"ב ע"י השקעת יותר כספים בהגרלת ה"גרין קארד" במהלך חודש יוני 2008, ע"י נקיטת צעדים כדי שהילדות ל. וג. תירשמנה כבנותיו של הנאשם וע"י עריכת רשימת החפצים שנמצאו בבית הנאשמים (תוך הפרדת חפצים שהיו שייכים לרוז - א.ט.) ת/131, וחלוקתם לפי מה שייעשה בהם כשהנאשמים ובנותיהם יעזבו את הארץ ללא רוז, אשר הוכנה יומיים לאחר שהנאשם סיפר לה שרוז מתה בתאונה והיא לא תחזור יותר.

12. לא הוכח בפני
נו כי הנאשמת נטלה חלק ברציחתה של רוז, כמבצעת בצוותא. ואולם, כפי שיפורט להלן, הוכח שהיא שידלה את הנאשם לעשות כן בכוונה לגרום למותה.

13. מארג הראיות הנסיבתיות, על רקע ההתרשמות הבלתי אמצעית מדברי הנאשמים, מוביל למסקנה חד משמעית כי הוכחו ביחס לנאשמת יסודות העבירה של שידול לרצח. מעשיה ודבריה של הנאשמת מובילים למסקנה ההגיונית היחידה כי היא שידלה את הנאשם להיפטר מרוז לצמיתות, ובדרך בלתי חוקית לאחר שלא נמצאה מסגרת חוקית חוץ ביתית להחזקתה, תוך שהיא צופה את האפשרות שהנאשם ייפטר מרוז ע"י הריגתה, והיא חפצה באפשרות זו, גם אם כמוצא אחרון, והגם שלא לקחה חלק בביצוע המעשים ולא תיכננה את דרך ביצועם.
לנאשמת לא היה הסבר חלופי שהינו אמין וסביר ומעוגן בראיות, למארג הראיות הנסיבתיות ומשכך הן מובילות למסקנה החד משמעית לפיהן הנאשמת שידלה את הנאשם לגרום למותה של רוז.

14. לאור ההתרשמות הבלתי אמצעית מהנאשמת ומהיחסים המורכבים בין הנאשמים, התנהגות הנאשמת לפני העלמותה של רוז, המניע והרצון שהיו לה להיפטר מרוז, התנהגותה לאחר העלמותה, במהלך חקירותיה במשטרה וגרסתה הכבושה בבית המשפט - שוכנעתי שהנאשמת הפצירה בנאשם במשך תקופה לא קצרה, במכתבים ובמילים, ובדברי איום כי תתאבד, להיפטר מרוז, להוציא אותה מחיי הנאשמים ובנותיהם לצמיתות, תוך שהיא צופה את האפשרות שהנאשם יפטר מרוז ע"י המתתה, והיא, חפצה באפשרות זו, ולו כמוצא אחרון ביודעה שלא נמצאה מסגרת חוץ ביתית.
כשם שהנאשמת עשתה רבות, ובהצלחה רבה, לשכנע את הנאשם לפעול להבאת רוז למשמורתה בארץ, כך היא פעלה, לאחר שגילתה כי היא לא מסוגלת לטפל כראוי ברוז, וחשה שרוז מפריעה לחיי האהבה שלה עם הנאשם ולגידולן של בנותיה האחרות, כדי להיפטר ממנה.
מדובר בנאשמת מניפולטיבית, שבכישרון רב ניסתה במהלך עדותה הראשית, במסגרת הגרסה הכבושה שהעלתה בפני
נו, להציג עצמה כבחורה חלשה, פאסיבית וקורבן לילדות קשה. גם אם אין לשלול את ילדותה הקשה, שנסיבותיה נלמדים ממנה, הרי מדובר במי שידעה בדרך מניפולטיבית, עיקשת ובהתמדה לגרום לנאשם לפעול לפי רצונה.
הנאשמת אמנם היתה תלויה בנאשם, אך היא היתה כפייתית בדרישותיה ממנו, בהתקשרויות הרבות אליו כשיצא מהבית בלעדיה, וכשהשאיר אותה בבית כשיצא לעבוד. היא ידעה להציב לנאשם דרישות שהועלו על הכתב והוא אף חתם על המסמך שהוא מקבל את הדרישות (ראה המכתב ת/111).
הפצרותיה הרבות של הנאשמת בנאשם לעשות כן, איומיה כי היא תפגע בעצמה אם הוא יחזיר את רוז לביתם, הצהרת אמו כי לא תמשיך לטפל ברוז אם לא יימצא לה גן ילדים הובילו את הנאשם לחפש לה מסגרות חוץ ביתיות, במוסדות שונים. כשניסיונותיו למצוא מסגרת כזו לא צלחו והנאשמת לא הרפתה ממנו, גמלה בליבו ההחלטה להיפטר מרוז ע"י רציחתה והעלמתה במימי הירקון, תוך שהוא יודע כי לא ניתן יהיה למוצאה.
במסגרת פעולותיו למימוש החלטה זו, הנאשם נטל את התיק הגדול, הכניס לתוכו בגדים של רוז, ובמועד מדוייק שאינו ידוע, בין 9/6/08 (אז נראתה רוז לאחרונה ע"י ליאור מסלאווי במתחם איקאה), לבין מעצרם של הנאשמים, הכניס את רוז לתיק, בין בחיים ובין לאחר גרימת מותה, והטביע אותה במימי הירקון על מנת שלא תתגלה גופתה.

15. ההתרשמות הבלתי אמצעית מהנאשמת שונה ממאפייני האישיות שלה כפי שצוינו ע"י המומחית מטעם ההגנה, גב' מיריי דנון, בחווה"ד נ/53 ונ/54 ובעדותה בפני
נו.
הנאשמת הינה אמנם בעלת אישיות תלותית, כפי שנקבע בחוות דעתה של גב' דנון, עם זאת, אין המדובר בבחורה פאסיבית, חלשה ומושפעת מאחרים אלא היא רואה את האינטרסים והצרכים שלה בלבד, פועלת להשיגם תוך התעלמות מצרכי האחר, גם כשמדובר בביתה שעברה תלאות רבים.
בדרכה, הצליחה הנאשמת לגרום לנאשם להתנתק מהנשים שהיו בעברו, למכור את ביתו במודיעין, אליו הגיעו נשים שחיפשו אותו; לעבור להתגורר עמה בנתניה; לאפשר לה לנסוע לצרפת להביא את רוז ולשאת בכל ההוצאות הכספיות הכרוכות בכך; לנתק את היחסים עם אמו ואחיותיו ולהיפטר מרוז ע"י רציחתה, כך שלא תראה אותה עוד לעולם.
הנאשמת ידעה שהנאשם הוא אלים, שכן כך הוא נהג כלפיה וגם כלפי רוז. היא צפתה שדרישתה העיקשת להיפטר מרוז, להוציאה אחת ולתמיד מחייהם, תיעשה על ידו ע"י רציחתה ואף חפצה בתוצאה זו, גם אם כמוצא אחרון.

16. על מעשיה, ועל הלך נפשה של הנאשמת כלפי מותה של רוז, ועל רצונה העז להיפטר ממנה ולהוציאה מחיי משפחתה, ניתן ללמוד מהתנהגותה לפני העלמותה של רוז, אחרי העלמותה, במהלך חקירותיה במשטרה ולאחר שהוברר לה שרוז מתה והוטבעה בירקון, כמפורט להלן:

(א) לפני העלמותה של רוז, ולאחר שהנאשמת גילתה שהיא אינה מסוגלת לטפל בה, ובחרה להעדיף את חיי האהבה עם הנאשם וחיי המשפחה עם בנותיה האחרות, על פני גידולה של רוז - התבטאה הנאשמת כלפי הנאשם, בכתב ובעל פה, ובתכתובת עם חברתה רוקסן, כי היא אינה רוצה את רוז בחייה.
כך כתבה הנאשמת לנאשם במכתב ת/114 מיום 19/4/08 שמחזיק שני עמודים. העמוד הראשון אינו נוגע לרוז ואילו בעמוד השני (ת114א'), כתבה הנאשמת כי היא בוחרת להחליף עמוד שכן היא אינה מעוניינת לשמור חלק זה של מכתבה .
בחלק זה היא כותבת שרוז נמצאת איתם כבר ארבעה וחצי חודשים, הנאשמת אינה חשה טוב מאז, היא מרגישה שזו טעות גדולה שרוז אינה טובה לבנותיהם ובסופו של המכתב היא מבקשת שרוז תלך וכי זה הפיתרון לכולם ובלשונה (שיבושי הלשון והאיות, לרבות הנקודות וההדגשות, במקור) :
i change page because i don't want to keep this part of the letter ...!!!
rose is here since 4 months and half.... and i don't feel good since then...
i live this like a big echec, a big mistake that make me sad... that make not good juliette and louise...
i feel juliette pression since she is here, she doesen't sleep well, louise doesn't brde good...
and to see my two babies since she is here, she doesn`t sleep well, louise doesn`t bride good...
and rose doesen`t feel good here too...!
i want she go, i think that for her, for juliette and louise, for us. it`s the solution...
the life will be better, more quite, more sweet for all of us....
i want you trust me, roni...! (ההדגשה במקור)
i am waiting answer from you....

i love you....
marie

גם במכתב בכתב יד (ת/113), ללא תאריך, חזרה הנאשמת על עיקרי הדברים ואף הוסיפה שרוז הורגת את אושרה, היא לא טובה לרוז, לא רוצה שהנאשם ובנותיה יראו את הנאשמת מתנהגת באופן רע , היא מעדיפה להפסיק את הכל כדי שרוז תצא מחייה ואינה רוצה שרוז תפגע ביציבות של משפחתה החדשה ובלשונה :
roni, i don`t knaw how to speak about this with you....
it`s about rose....
it`s too difficult to me,
she is killing my hapeness
i an not good to her,
i don`t want to see my - self bad, that you see me bad, that the babys say me bad....
i prefer to stop all of this!
... that she go from my life
i knaw my words are strong and difficult...!
what do you think about...?
what we going to do?
i don`t want that she breack our stability, our girls, our family....

אינני מאמין להסבריה של הנאשמת כי במכתביה היא התכוונה לכך שרצתה למצוא לרוז מקום טוב לשהות בו לרבות שליחתה לצרפת לבטי מאחר שהם אינם הולמים את הראיות שהיו בפני
נו.
בזמן כתיבת המכתב ת/114, באפריל 2008, ידעה כבר הנאשמת שהנאשם אינו מסכים לשליחתה של רוז לצרפת ובכל זאת היא דאגה רק לעצמה ולהמשך החיים המשותפים עם הנאשם ושתי בנותיהם. לא היתה בפני
נו כל ראיה (למעט עדותה הכבושה של הנאשמת) לפיה כוונתה הייתה למצוא מקום טוב לרוז או לשלוח אותה לבטי בצרפת.
הנאשמת גם לא פעלה באמצעות הגופים הרשמיים למצוא לרוז מסגרת חוץ ביתית. לאחר דחיית הסברה של הנאשמת, אין בפני
נו כל הסבר אחר להתנהגותה של הנאשמת מלבד ההסבר לפיו היא רצתה להיפטר מרוז בכל מחיר, לרבות ע"י המתתה ע"י הנאשם, כאשר התנהגותו האלימה כלפיה וכלפי רוז הוכחה בעבר. הסבר זה מתיישב עם התנהגותה של הנאשמת גם לאחר היעלמותה של רוז ולאחר שנודע לה, לדבריה, מפי הנאשם כי היא מתה בתאונה ולא תחזור.
גם לחברתה רוקסאן, כתבה הנאשמת בחודש אפריל 2008 (ת/98), כי כל תוכניותיה עלו בתוהו מאז שרוז הגיעה, היא מבלה את חייה בהתמודדות עם הקריזות של רוז וניקוי הצרכים שהיא עושה על הרצפה. בתכתובת נוספת לחברתה (ת/98א'), ציינה הנאשמת שרוז מכניסה את כולם לטראומה והיא צריכה לקבל החלטה לגביה:
"זה אולי עושה רושם שאני רוצה להתפטר ממנה אבל באמת רע לה באמת גרוע, היא בכלל לא מסתגלת למשפחה שלנו. והייתי כל כך רוצה שהיא תהיה בסדר ושתהיה מאושרת. יש לי את הרושם שאנחנו רצים לקראת אסון".

ביום 8/5/08 ביררה רוקסאן אם נמצא פתרון עבור רוז, והנאשמת השיבה "לא ממש".

הנאשמת גם פעלה, עוד לפני העלמותה של רוז, באופן המלמד כי רוז אינה חלק מתוכניות המשפחה, כאשר ביום 23/4/08, היא כתבה בשאלון שצורף לבקשה שהגישו הנאשמים לקבל "גרין קארד" לארה"ב כי יש לה שתי בנות בלבד והעלימה את קיומה של רוז (ת/ 154) .

לפי אמרותיה של הנאשמת במשטרה, מאז הפעם האחרונה שרוז חזרה מויויאן ועד העלמותה, חלפו כשלושה שבועות במהלכם שהתה רוז בביתם. גירסה זו של הנאשמת מקובלת עלי ומתיישבת עם הראיות, דהיינו, עם עדותה של ויוויאן ועדות בתה, אחות הנאשם, א.פ, ששכבה חולה בביתה של ויויאן וראתה את הנאשם לוקח בפעם האחרונה את רוז ביום 12/5/08.

כמו כן מעדותו של ליאור מסלאווי ומאיכון מכשיר הטלפון הסלולארי שלו עולה שהוא פגש פעם אחרונה את רוז ביום 9/6/08 במתחם "איקאה" בנתניה. מהמקובץ עולה, כאמור, כי רוז נלקחה מביתה של ויוויאן ביום 12/5/08 והיא היתה בחיים בבית הנאשמים עד מעצרם. רוז לא הוחזרה לויויאן עקב סירובה לקבל אותה בשל כך שלא שובצה לשהות במסגרת גן ילדים.

עוד עולה מהראיות שהובאו לעיל כי החל מיום 4/5/08 ועד יום 10/6/08 ניסה הנאשם למצוא לרוז מסגרת חוץ ביתית(טירת הילד, לב לאחים וחב"ד), וזאת עשה שלא באמצעות הגורמים הרשמיים.

מתוך אמרותיה של הנאשמת במשטרה עולה במפורש כי היא ידעה שרוז עתידה להיעלם סופית מחייה כפי שהיא דרשה, חזור ודרוש, מהנאשם בכתב ובע"פ, בצעקות ובבכי. הנאשמת ציינה כי היא נמנעה מלגעת פיזית ברוז מאחר והיא ידעה שהיא הולכת לבלי שוב, היא ידעה מהנאשם שהוא לוקח את רוז ושהיא לא תראה אותה יותר לעולם. ולכן היא גם נמנעה מלארוז לה את הדברים בתיק ולהיפרד ממנה.

בחקירתה ביום 14.8 בערב, כאשר הנאשמת כבר ידעה שרוז אינה בין החיים, אמרה הנאשמת

"ש. ואת לא מקלחת אותה כבר את לא נוגעת בה כבר בתקופה הזאת ?
ת. לא כי אני יודעת שהיא תלך." (ע' 64 לתמליל ת/48 ב')
"ש. ואת לא תראי אותה אף פעם יותר הוא אמר לך ?
ת. כן
ש. איך הוא אמר לך לא הבנתי
ת. כי רציתי את זה ... שתגדול בלעדי ובלי ... אותי ... כי אני לא טובה לה (ע' 71)".

הנאשמת נחקרת אודות היום האחרון בו היא פגשה ברוז ואמרה כי היא לא ארזה את חפציה של רוז בתיק משום ש"זה שקשה לעשות את זה שזה הסוף אני לא תראה אותה אני יודעת" (ע' 79).

הנאשמת ציינה כי היא לא נפרדה מרוז למרות שידעה שהנאשם לוקח אותה והיא לא תראה אותה יותר "כי היה קשה לי לראות את הילדה ולדעת שהיא הולכת". ש. ידעת שהוא לוקח אותה בלי לחזור? ת. כן. ש. ולא רצית להגיד שלום לילדה. ת. זה קשה" (ע' 110).

מן האמור לעיל עולה שהנאשמת ידעה, בנקודת הזמן בה הנאשם לקח את רוז, כי זו הפעם האחרונה שהיא תראה אותה. מבחינתה מטרתה להיפטר מרוז ולהוציא אותה מחייה ומחיי המשפחה עם הנאשם ושתי בנותיהם, הושגה כאשר היא היתה מודעת לכך שהנאשם יעשה כן ע"י רציחתה בהעדר כל מסגרת ולאור אופיו האלים כלפיה וכלפי רוז.

לצד דרישתה להיפטר מרוז הנאשמת איפשרה לנאשם לקחת את רוז ולעשות בה את אשר ימצא לנכון, כשהיא יודעת שבאותו זמן לא נמצאה לרוז מסגרת חוץ ביתית כלשהיא. כל זאת עשתה הנאשמת תוך הפרת חובותיה כאימה של רוז, אשר חייבת כלפיה חובות על פי דין (ראה סעיפים 324-323 לחוק העונשין).

(ב) גם לאחר העלמותה של רוז, הנאשמת פעלה באופן שמלמד על כוונתה שהנאשם יגרום למותה של רוז והסכמתה לתוצאת המוות. היא לא ביררה פרטים היכן רוז, אם היא כטענת הנאשם במוסד, לא ביררה לאיזה מוסד היא נלקחה, מה התנאים באותו מוסד, מה עלות החזקתה שם, מי מממן את עלות החזקתה שם ומתי, אם בכלל, היא תגיע לביקור. וכמובן שגם לא ביקשה לבקר אותה במוסד בו נמצאה רוז לדברי הנאשם, אם אכן אמר לה שהיא בבי"ס צרפתי.
לקראת יום ה"נישואין" של הנאשמים, שחל ביום 18/6, אחרי העלמות רוז ועובר להודעת הנאשם (לפי הגירסה הכבושה של הנאשמת) שהתרחשה תאונה ושהנאשמת לא תראה יותר את רוז, הנאשמת הכינה מתנה לנאשם, תקליטור (ת/154) עם תמונות המשפחה, אך טרחה להוציא את תמונותיה של רוז, לדבריה על מנת לא ליצור עימות עם הנאשם ובלשונה:
"אבל בראש שלי היה שאם הייתי שמה את רוז בתוך התמונה הזו, הייתי גורמת לאיזה קונפליקט. זאת אומרת הייתי סותרת את עצמי" (עמ' 1814).

הנאשמת שמעה את הנאשם אומר לשוטר שמילוביץ שהגיע לביתם ביום המעצר שרוז נמצאת בגן, ולא רק שהיא לא תיקנה אותו ולא אמרה לשוטר שרוז אינה כבר בין החיים, אלא היא חזרה על דברי הנאשם ואישרה אותם למרות שגם לשיטתה באותו מועד היא כבר ידעה על דבר מותה של רוז בתאונה.
הנאשמת שיקרה גם לאחות בקופת החולים גב' איילת גפן קרסו, כשאמרה לה ביום 5.8.08 שרוז נמצאת עמה בבית והיא צפויה ללכת לגן בספטמבר.
גם לפי גרסתה הכבושה של הנאשמת, הרי לאחר שהנאשם סיפר לה אודות התאונה, היא לא שאלה פרטים, כיצד, מתי, היכן זה קרה, היכן רוז קבורה ולא ביקשה לפקוד את מקום קבורתה. ודוק! התנהגות כזו אינה מתיישבת עם ההתרשמות מהנאשמת ומדבריה לפיהם היא נהגה לשאול את הנאשם שאלות רבות, גם אם לא קיבלה תשובות.

(ג) התנהגותה ודבריה של הנאשמת במהלך חקירותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט, מהווים גורמים חשובים בהבנת סיפור המעשה ומארג הראיות ויש בהם כדי להעיד על היותה משדלת לרציחתה של רוז ועל רצונה בהשגת התוצאה הקטלנית.
צפיה בתקליטור המתעד את חקירתה הראשונה של הנאשמת ביום מעצרה (ת/3א), לא יכולה להותיר את הצופה אדיש נוכח העדר כל רגש אימהי טבעי אצל הנאשמת כלפי רוז. הנאשמת תארה את רוז באופן משפיל, מכוער, חיקתה אותה והביעה רגשות שנאה ותיעוב כלפיה(ר' למשל מונה 04:13).

היא ציינה שרוז היא אמנם בתה הביולוגית אך היא לא באמת בתה, "לא מהלב שלה", אין לה כלום איתה, ומבחינתה יש לה רק שתי בנות. בכל פעם שהוצגה בפני
ה האפשרות שקרה משהו לרוז היא שללה זאת או התעלמה מהשאלה וכל שביקשה היה לראות את הנאשם, אותו היא אוהבת, ודאגה לבנותיה הנמצאות במסדרון ובוכות.
קשה שלא להתרשם מהיחס של הנאשמת כלפי רוז, ובעיקר בהשוואה לרגשי האהבה העזים שגילתה כלפי הנאשם במהלך חקירתה וכשהושארו לבדם, כשלגרסתה היא ידעה כבר באותה עת שהוא גרם למותה של רוז בתאונה.

בחקירה מיום 13.8.08 הטיחה החוקרת בנאשמת שהנאשם מסר שהיא ידעה שהרג את רוז אך היא עצמה עיניים ולא רצתה לדעת את הפרטים, ותשובתה של הנאשמת, מדברת בעד עצמה:" באמת, באמת לא רציתי לראות,... אז לא ראיתי... לא רציתי ל... לדעת, כי הבנתי שיש משהו לא יפה..." (עמ' 6 לתמליל ת/45 ב').
התנהגותה המפלילה של הנאשמת במהלך הדקות בהן נותרה ביחידות עם הנאשם, כשהם מתאמים ביניהם גרסה לפיה הנאשם הוא שהכין את התיק, והוא מרגיע אותה באומרו שאין למשטרה ראיות נגדם ומתחייב לקחת את האחריות על עצמו- מתיישבת עם היותה משדלת לביצוע הרצח.
כפי שצויין לעיל, במהלך העימות הנאשם הזהיר את הנאשמת שהם מצולמים ומוקלטים, ובדרך ערמומית, העלו הנאשמים שני נושאים ותיאמו את עמדתם, בנושאים מהותיים אלה, כשניתן לראות גם בתיאום את מעמדה של הנאשמת ביחסים בין השניים.
כך, ביחס למועד העלמותה של רוז - הנאשם ציין שהיה זה כשלקח אותה מאמו, ואילו הנאשמת הציעה את ההמשך:
"i go to the "gan" beacause i didn't want to see her go".
בנוסף, עלה ענין התיק, שדבר קיומו עדיין לא ידוע לחוקרים, כשהנאשמים תיאמו ביניהם את הגרסה כך שהנאשם יאמר שהכין אותו.
הנאשם:
"and after i do to her the bag... or you do to her the bag... i don't remember.
נאשמת: you do
נאשם: "i do?... yes... i do"
(ת/2 ג' עמ' 2 להשלמות)

התנהגות זו של הנאשמת מלמדת על כך שהיא ידעה על קיומו של התיק, אותו תיק בו הטמין הנאשם את רוז והשליכה לירקון וחשוב היה לה לתאם עם הנאשם שהוא הכין את התיק, ושהיא הלכה לגן כדי לא לראות את רוז - והכל כדי להרחיק עצמה ממעורבות ברציחתה של רוז.
גם בענין סידור התיק, עמדתה של הנאשמת היא זו שהתקבלה ע"י הנאשם. אני דוחה את הסברה של הנאשמת בבית המשפט ובסיכומי ההגנה כאילו היא לא ידעה במה המדובר, על איזה תיק מדבר הנאשם, שכן דבריה שהובאו לעיל אומרים ההפך.
גם הנאשם היה נחרץ בעמדתו להרחיק את הנאשמת ממעורבות, והבטיח לה לקחת את כל האחריות על עצמו, ויידע אותה בדבר הגרסה שמסר לחוקרים, לפיה היא לא מקבלת החלטות, רק הוא עשה כן וכן: "הכל עלי... הכל עלי שאני לקחתי את הילדה לכנסיה הקתולית" (עת/2 ג' עמ' 22).

גם שיחת הטלפון שעשתה הנאשמת לחברו של הנאשם, ליאור מסלאווי, בטרם מעצרה, בבקשה שיביא ילדה בגילה של רוז על מנת להציגה לאנשי המשטרה כרוז, לצורך שחרורו של הנאשם, מהווה לא רק עבירה של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, אלא התנהגות מפלילה שמהווה נדבך נוסף בראיות להוכחת עבירת השידול לרצח.
התדהמה שביטאה הנאשמת כאשר החוקרים סיפרו לה שרוז מתה מלמדת על אופיה המניפולטיבי ועל כך שלא היססה להציג מצג עובדתי שיקרי כשהדבר התאים למטרותיה, כשהיא מתבלת את דבריה בדמעות תנין ואומרת
"אני בשוק... כי הבנתי עכשיו שהבת שלי (בוכה) ... אני לא יכולה להגיד אפילו ... שאומרים לי שהיא מתה ... אני רוצה לדעת איך זה קרה ... אני אוהבת אותה... אני לא יכולה לדבר..." (עמ' 154-155 לתמליל ת/51 ב').

17. המסגרת הנורמטיבית לעבירת השידול נמצאת בסעיף 30 לחוק העונשין שקובע כי:
"המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, מהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה".

18. היסוד העובדתי של עבירת השידול לרצח, כולל קיום משודל, התנהגות אפקטיבית של המשדל וזיקה בין השידול לביצוע העבירה.
היסוד הנפשי של העבירה, כולל מודעות של המשדל לכך שיש בהתנהגותו להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה שהיא יעד השידול וכן מחשבה פלילית מיוחדת החותרת להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה.
תמצית השידול היא בהבאת אחר לידי ביצוע העבירה, היינו בתרומת המשדל ליצירת ההחלטה או בגיבושה, כך שמתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות לבין ביצוע העבירה.
על השידול לטעת בהכרת המשודל את רעיון ביצוע העבירה, ואם רעיון זה כבר עלה במוחו של המשודל - על השידול לפחות להכריע את הכף בזכות ביצוע העבירה. לכן, אין זה תנאי שהמשודל לא העלה מעולם על דעתו את ביצוע העבירה ויתכן שהוא אף יזם אותה אך ההחלטה טרם גובשה והשידול מילא תפקיד מכריע בגיבוש ההחלטה. מרגע שהשתכנע המשודל והחליט לבצע את העבירה, מסתיים תפקידו של המשדל.

19. המשדל אינו עובר עבירה במישרין, פעילותו מתבטאת בעיקרה בשיח: בשכנוע, בעידוד, בדרישה וכו', הוא כבש את ליבו של העבריין, והולך איתו כרואה ואינו נראה (ראה ע"פ 7894/03 נסרין מסראווה נ' מדינת ישראל
, לא פורסם, ניתן ביום 18.2.08; ע"פ 2813/95 פלונים נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 9.7.97; ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, עמ' 228-236; קדמי, על הדין בפלילים, תשס"ה-2004, עמ' 373-380, וע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(2) 65, וע"פ 6095/08 אבבה סלומון נ' מדינת ישראל
, פורסם ביום 29.12.08).

20. עוד נקבע שאין זה הכרחי שהשידול יתייחס לכל פרטי הביצוע: "הגשמת הביצוע העיקרי נתונה בידי המשודל והוא עשוי לפעול שלא לפי הדרך שהציע המשדל, מה עוד ששידול יכול להתקיים גם ללא הצעת דרך פעולה קונקרטית למשודל" (ע"פ 7894/03 ואח' מסארווה וג'אבר, ניתן ביום 18.2.08, פורסם בנבו).
בענייננו, הנאשמת לא היתה בקיאה בדרך מימוש השידול, וכך היא כתבה במפורש במכתבה ת/111
"you don't care how i do the chocolate cake, you want the chocolate. i don't care how you do your business, i want the result".

21. באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של שידול כותב פרופ' פלר בספרו יסודות בדיני עונשין (כרך ב') תשמ"ז) 307-308, כי הקובע מבחינת המשדל הינו למה היה מודע שהמשודל יבצע ובלשונו:
"המשדל מביא את המשודל לביצוע ישיר של עבירה, כדי שזה האחרון יבצע אותה, על ההיבט העובדתי והנפשי גם יחד, כאשר היסוד הנפשי הטמון בשידול יכול, אך אינו צריך, להיות גם שונה, אם כי, הכל, באותה מסגרת של מחשבה פלילית. למשל, א' נוהג במכונית ו- ב' משדל אותו לנהוג במהירות מופרזת מתוך כוונה לגרום לתאונה קטלנית בה ייהרג רוכב קטנוע שנסע לפניהם. א' שעה להפצרותיו של ב' ואכן האיץ את המהירות מעבר למותר, תוך מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, שלא איחרה להיגרם. אם נשווה במקרה זה את היסוד הנפשי שבשידול להמתה, עם היסוד הנפשי שבביצועה הישיר, ניתן לגרוס שהמשדל פעל מתוך כוונה אופיינית לרצח, ואילו המבצע הישיר פעל מתוך פזיזות אופיינית להריגה. ובכל זאת, היה כאן שידול להריגה בלבד, שכן הקובע הוא למה היה מודע המשדל שהמשודל יעשה. ניתן גם לשנות את הדוגמה, ולהחליף ביניהם את טיב היסודות הנפשיים אצל שני השותפים, והתשובה לא תשתנה; למרות שהמשדל פעל למשל מתוך אדישות בלבד, הוא יהיה משדל לרצח, משום שהיה מודע לכך שחברו פעל מתוך חפץ בגרימת התוצאה הקטלנית. כמובן, ייתכנו מקרים, ואולי הם גם הרוב, בהם תהיה חפיפה, מבחינה זאת, בין סוגי היסודות הנפשיים, שהתלוו אל השידול מזה והביצוע מזה. אך, כפי שעולה מן האמור, אין זה מן הנמנע שלא תהיה זהות כאמור".

22. הנסיבות המיוחדות בענייננו, מערכת היחסים המורכבת והמיוחדת בין הנאשמים, יצרה תרחיש, לפיו הנאשמת שידלה והפצירה בנאשם להיפטר מרוז, כשהיא היתה מודעת לכח ההשפעה שלה עליו ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית בהכירה את הנאשם והיא חפצה בתוצאה הקטלנית, גם אם כמוצא אחרון. הנאשם, בעקבות ההפצרות הרבות, לאור אישיותו האלימה, וכשלא נמצא עוד מוצא אחר, החליט לגרום למותה של רוז ולהטביעה בירקון, כך שיוכל להיפטר ממנה לעד.

23. בסיכומי ההגנה נטען כי בפסיקה הדנה בשידול לביצוע עבירה, העיד המשודל, או שהדברים עלו מהראיות, כי הושפע מהמשדל, ואילו בענייננו הנאשם שלל כל מעורבות של הנאשמת במותה של רוז. ואולם, ההתרשמות הבלתי אמצעית הינה כי הנאשם העיד כך, משום שבחר להגן על הנאשמת וליטול על עצמו את האחריות הבלעדית, בשל אהבתו לה, וכל ניהול התיק מבחינתו היה כדי להגן עליה ולמזער את חלקה ומעורבותה, באמירות שאינן מתיישבות עם חלק מהראיות, כגון עם התנהגותו ודבריו לנאשמת במהלך "העימות" ביניהם במשטרה.

24. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברי הנכבדים שבמותב לזכות את הנאשמת, מחמת הספק, מהעבירה של ביצוע בצוותא של רצח ולהרשיעה בעבירה של שידול לרצח.
__________________
אברהם טל
, שופט, אב"ד
סגן-נשיא

השופט ד"ר אחיקם סטולר
אני מסכים לממצאים ולמסקנות של חברי, השופט אברהם טל
, אב"ד - סג"נ.
__________________
ד"ר אחיקם סטולר
,
שופט

השופטת רות לורך
אני מסכימה לממצאים ולמסקנות של חברי, השופט אברהם טל
, אב"ד - סג"נ.
__________________
רות לורך
, שופטת
ההכרעה

לאור כל האמור לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם 1 בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
לאור כל האמור לעיל, אנו מרשיעים את הנאשמת 2 בעבירה של שידול לרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) יחד עם סעיף 30 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ניתנה והודעה היום, ט"ו אייר תשע"א, 19 במאי 2011, במעמד ב"כ הצדדים והנאשמים.

__________________ ________________ _________________
אברהם טל
, שופט, אב"ד ד"ר אחיקם סטולר
, רות לורך
,
סגן-נשיא שופט שופטת

קלדנית: ליאת ב.
??

??

??

??

28
1
בבית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקווה

מדינת ישראל
נ' רון ומרי פיזם
תפ"ח 10953-09-08









פח בית משפט מחוזי 10953-09/08 מדינת ישראל נ' רוני רון, מרי פיזם (פורסם ב-ֽ 19/05/2011)