פסקי דין על גאולה טל | פסקי דין על רות נבון | פסקי דין על מאירה סברן | פסקי דין על "מנדרין" - כץ דפנה | פסקי דין על דפנה כץ | פסקי דין על שמואל כץ |

12191-12/09 עשא     17/05/2011




עשא 12191-12/09 גאולה טל, רות נבון, מאירה סברן נ' "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ, דפנה כץ, שמואל כץ








st1\:*{behavior: }


בית משפט השלום בחיפה

עש"א 12191-12-09 טל ואח' נ' "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ
ואח'



17 מאי 2011




בפני

כב' השופט יעקב וגנר
– סגן נשיא

המערערות
1
.
גאולה טל


2
.
רות נבון


3
.
מאירה סברן


נגד

המשיבים
1. "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ

2. דפנה כץ

3. שמואל כץ




פסק דין




1.
בפני
י ערעור על החלטת כב' הרשמת (כתוארה דאז) שלי איזנברג מיום 19.10.09 בטענת "פרעתי" שנטענה ע"י המשיבים (החייבים) כנגד ההליכים שננקטו נגדם ע"י המערערים לפינויים ממבנה/צריף המצוי בחצר הבית בשד' הנשיא 129א' חיפה (להלן : "הצריף" או "המושכר").

2.
תחילה לעובדות הרלוונטיות; בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שהוכרעו בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 2.3.08 (כב' השופט י' רטנר) בת.א 16233/03 מנדרין כץ דפנה בע"מ ואח' נ' גאולה טל
ואח' , במסגרתו אוחדו שתי תביעות נוספות באותו עניין (להלן: "פסק הדין"). בפסק דינו הרלבנטי לנשוא הדיון בערעור זה, הורה ביהמ"ש על סילוק ידם של המשיבים וזאת עד ליום 3.5.08 בשעה 12:00. המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי בחיפה שנדון בע.א. 436/08
מנדרין כץ דפנה בע"מ ואח' נ' גאולה טל
ואח' בית משפט המחוזי בחיפה (כב' ס' הנשיאה ש' וסרקרוג). ביהמ"ש המחוזי,
אימץ את עיקר ממצאי פסק הדין תוך הוספת מספר הערות (להלן: "פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי").

לאורך ההתדיינות בין הצדדים בשתי הערכאות הנ"ל, המחלוקת נסובה סביב חוזה שכירות מיום 15.4.99 לפיו השכירו המערערות למשיבים את זכויותיהן בצריף הנמצא בתחומי מגרש הבית המשותף, הוא המושכר דלעיל וזאת לצורך הפעלת בית קפה הידוע בשם המסחרי "מנדרין
בחצר האחורית". העניינים האחרים שנדונו בתיקים המאוחדים אינם נוגעים לערעור זה.

3.
בית משפט המחוזי בפסק דינו אישר את קביעות בית משפט השלום וקבע כי אומנם למערערות הייתה הזכות לחזקה במושכר ומכוח זה הייתה להם גם הזכות לערוך את חוזה השכירות ולקבל את הכספים בגינו(סעיף 3.1. לפסה"ד).
בנוסף, בית המשפט קבע את דמי השכירות הראויים לאחר תום תקופת השכירות המוסכמת ובהעדר הסכם שכירות חדש ניתן צו פינוי.
בסעיף
3.2 לפסק הדין התייחס בית המשפט לעניין צו הפינוי וקבע כי
"ככל שיהיה בידי המערערים חוזה שכירות אחר, תעמוד להם הזכות מתוך אותו חוזה שכירות להמשיך לשכור את המושכר ולא יהיה צורך לבצע פינוי. בנסיבות העניין, כדי לאפשר לבעלי הדין לשקול עריכת חוזה שכירות אחר, יעוכב צו הפינוי עד ל -5 חודשים מהיום (לא יאוחר מיום 30.3.09), הכל בכפוף לכך שעד לאותו מועד לא יהיה בידי המערערים חוזה שכירות חדש". חלק זה בפסה"ד הפך למוקד המחלוקת בין הצדדים והם נשוא ההחלטה עליה הוגש ערעור זה ופרשנותה היא שתקבע גורלו של ערעור זה.

ההחלטה נשוא הערעור

4.
ביום 16.4.09 נפתח על ידי המערערות תיק הוצל"פ נשוא הדיון לביצוע פינוי בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי בית משפט המחוזי.
כב' הרשמת, לאחר ששמעה את הצדדים קבעה כי עולה ממילותיו הברורות של פסק הדין כי ככל שיהיה בידי החייבים, המשיבים, בתיק זה שלפניי, חוזה שכירות אחר, תעמוד להם הזכות מתוך אותו חוזה שכירות להמשיך לשכור את המושכר ולא יהיה צורך לבצע פינוי.
כב' הרשמת סברה כי לשון פסק הדין ברורה וחד משמעית וכי אין לייחס ללשון החוזה מעבר לפרשנות המילולית. משכך, כתבה בהחלטתה, כי מתפקידה כרשמת ההוצל"פ הוא לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו ואין היא רשאית להרהר אחרי מידת תבונתו או צדקתו
(כך נקבע למשל בע"א 347/71 סנסור נגד הקונסוליה הכללית של יוון פד כו (2) 333). כפי שנפסק בעבר, אין הרשם מוסמך להציץ מאחור הפרגוד ולחקור מה נאמר בכתבי בית דין או מה הייתה כוונת הצדדים או מה הייתה כוונת השופט שישב בדין עליו לבצע את פסק הדין כפי שניתן ואין הוא רשאי למלא החסר על פי

פסק דין
על דעת עצמו (ראו: רע"א 8494/08 ולדימיר סולובי נגד מיכאל אייכל
- פורסם בנבו).

כב' הרשמת מצאה חיזוק לעמדתה בכך שהצדדים דכאן לא היו בעלי הדין היחידים בדיון שהתקיים בבית משפט המחוזי. בדיון בבית משפט המחוזי צוינו 23 משיבים, רובם ככולם דיירי הבית המשותף. כלומר, הגדרת "בעלי הדין" כוללת את דיירי הבניין המשותף ולא רק המערערות בלבד. בנוסף דחתה כב' הרשמת את טענת הזוכות לעניין קיומו של מעשה בית דין לפיו נקבע כי זכותן להשכיר את המושכר לעולמי עד. עוד התבססה ההחלטתה על העובדה כי עולה מפסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום שהצריף/המושכר המופיע במסמכי רישום הבית המשותף ובנסח הרישום מופיע כרכוש משותף של כלל הדיירים.
כל זאת על אף העובדה כי בפסק דינו של בית המשפט השלום נקבע כי המערערות עשו בצריף בתקופות מסוימות שימוש עצמי ובתקופות מסוימות השכירו אותו וזו בידיעת והסכמת כל הדיירים. (סעיף
21 לפסק הדין של בית המשפט השלום).
עוד נקבע בהחלטה נשוא הדיון כי זכות החזקה שנקבעה בפסקי הדין לא נקבעה כזכות בלתי
מוגבלת היא נקבעה לגבי תקופה מסוימת בלבד.
העובדה כי ביום 15.1.09 נחתם חוזה שכירות בין המשיבים לנציגות הבית המשותף, יש בה כדי ללמד על התנגדות הדיירים להמשך החזקה של הזוכות בצריף. באשר לטענות לעניין סמכות הנציגות לחתום על חוזה השכירות הנוגע לרכוש המשותף הפנתה כב' הרשמת את הצדדים למיצוי זכויותיהם בפני
הערכאה המוסמכת.
סיכומו של דבר הרשמת סברה כי סמכותו של רשם ההוצל"פ מוגבלת לפרשנות בסיסית של פסק הדין המבוצע בהליכי הוצל"פ ולחישוב אריתמטי גרידא (השוו; ע"א 3033/04 קרדוב ייזום והשקעות בע"מ נגד טל חיות חברה לבניין בע"מ – פורסם בנבו). לפיכך, היא דחתה
את טענת המערערות לפיה יש לפרש את פסק הדין כמסייג חתימת חוזה עם הזוכות בלבד. התוצאה האופרטיבית של ההחלטה היתה סגירת תיק הוצל"פ תוך חיוב המערערות בהוצאות המשיבים.
בטרם אכריע במחלוקות שבין הצדדים אביא בתמצית את טענותיהם.

טענות המערערות
5.
לטענת המערערות בהחלטתה נשוא הדיון למעשה, ביטלה כב' הרשמת את פסקי הדין של בית משפט השלום ובית משפט המחוזי כאילו לא ניתנו וכאילו לא ננקטו מתוכם הליכי פינוי. על פי סעיף 3.1 לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ברור כי זכות החזקה במושכר היא של המערערות אשר היו זכאיות לדמי השכירות בגין התקופה האמורה. עוד יש להבין מפסקי הדין כי המערערות והן בלבד זכאיות להשכיר את המושכר וכי מדובר למעשה בקביעה שהיא מעשה בית דין וככזו איננה ניתנת לערעור או לפרשנות. על רקע האמור, יש להבין כי משקבעה כב' השופטת וסרקרוג בסעיף
3.2 לפסק דינה כי: "לעניין צו הפינוי ככל שיהיה בידי המערערים חוזה שכירות אחר תעמוד להם הזכות מכוח אותו חוזה שכירות להמשיך לשכור את המושכר ולא יהיה צורך לבצע את הפינוי", כי הדברים מכוונים לחוזה עם המערערות
שהן היחידות המוסמכות להשכיר את המושכר. כלומר - המערערות ולא אדם אחר. כל פירוש אחר מרוקן למעשה מכל תוכן את פסקי הדין האמורים שתוצאתם היא כי זכות החזקה בשימוש במושכר מוקנית למערערות בלבד. חיזוק לעמדתם זו מוצאות המערערות בעובדה כי נציגות הבית המשותף כלל לא היתה צד להליכים של פסקי הדין הנ"ל. יתרה מזאת ב"כ המשיבים בעצמו אמר בדיון שהתקיים בבית משפט המחוזי כי עד לאותו יום הזכות לחזקה בקבלת דמי שכירות היו של המערערות וכי אין הוא רואה כל מניעה להמשיך לערוך חוזה שכירות גם לגבי העתיד ובכך הוא חיזק למעשה את עמדת המערערות עוד הוצהר על ידו כי התנהל מו"מ בין הצדדים אך לא הבשיל לכדי חתימה על חוזה שכירות.
עוד לטענת המערערות לא היה כל היגיון בצורך עיכוב צו הפינוי למשך 5 חודשים כמצוות בית משפט המחוזי (סעיף
3.2 לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי) אלמלא התכוון בית המשפט כי עריכת חוזה השכירות החדש הוא עם המערערות. שהרי המערערות הן בלבד זכאיות היו לפעול לפינוי המשיבים מהמבנה ולא אדם אחר. קביעת נציגות הבית המשותף כבעלת החוזה, עומדת בסתירה לקביעותיהם של שתי הערכאות שקבעו באופן הנחרץ ביותר כי למערערות בלבד זכות השימוש במבנה הכוללת את הזכות להשכירו. המערערות אומנם אינן חולקות על זכותם של בעלי היחידות השונות בבית להשכיר את שטח החצר (הוא "השטח הנוסף")
אבל זאת במובחן מהמבנה עצמו שאיננו חלק מהרכוש המשותף וככזה ניתן להשכרה רק על ידי המערערות. עוד נטען כי הסכם השכירות עם הנציגות הוא קנוניה בין נציגות הבית בניסיון משותף לגזול את רכוש המערערות תוך ניצול ציני של דרישת בית המשפט המחוזי לעריכת חוזה שכירות אחר
כתנאי למניעת הפינוי.
המערערות טענו עוד כי נציגות בית משותף ככזו אינה מוסמכת לייצג את בעלי הדירות בבית בעסקה מסחרית שהרי תפקידה אך לעשות בהחזקת הרכוש המשותף (ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף ברחוב עקיבא נגד קדמת לוד בע"מ פ"ד לו (2) עמ' 21). לפיכך, להסכם השכירות עליהם מתבקשים להסתמך המשיבים אין להם תוקף.
לטענתן, כב' הרשמת כלל לא התייחסה לטענה זו.

טענות המשיבים:
6.
המשיבים טענו כי דין הערעור להדחות וכי החלטת הרשמת בדין יסודה. לטענתם מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולות שתי חלופות; האחת, שאם ייחתם הסכם שכירות אחר בקשר לנכס נשוא המחלוקת לא יהיה צורך לבצע את צו הפינוי ולצורך זה ניתנה ארכה עד ליום 30.6.09, סעיף 3.2 לפסק הדין.
החלופה השנייה, כי בהעדר הסכם שכירות יינתן צו לפינוי הנכס.
כעת, לדידם, משנחתם הסכם שכירות חדש עם הנציגות ובית הקפה פועל מכוח הסכם שכירות חדש בדין קבעה כב' הרשמת כי אין לחייב את המשיבות בפינוי. לטענתם אף אחד משני פסקי הדין הנזכרים לעיל לא התיימר להכריע בשאלת הבעלות בצריף ולא קבעה כי דווקא למערערות זכות בעלות עליו. פסקי הדין פוסקים אך ורק בשאלת החזקת הצריף בעבר. פסקי הדין דנים רק במועדים הרלוונטים לקביעות וקובעים כי בתקופות הללו המערערות החזיקו בצריף השכירו אותן וגבו דמי שכירות וזאת מבלי שיתר בעלי הדירות או נציגות הבית השיגו על התנהלות זו. לדעת המשיבים המערערות היו ברות רשות בשטח הצריף וכן דמי השכירות הגיעו אליהן בלבד.
באשר לטענה כנגד הנציגות טוענים המשיבים כי הנציגות הוא גוף כשר להתקשר בהסכם שכירות וכי המערערות זכאיות לחלק יחסי בדמי השכירות כאשר דמי השכירות משמשים בפועל לשיפוץ כולל ונרחב של כל הבית המשותף לרבות חלקן היחסי של המערערות ברכוש המשותף.

עוד נטען כי אין כל עילה כנגד המשיב 3 שהיה ערב רק להתחייבות הכספיות בלבד וכי מכיוון שנציגות הבית איננה המשיבה בערעור זה המשיבים למעשה נקלעו למצב קפקאי בו עקב מחלוקת בין המערערות לנציגות הבית באשר למי הזכות להשכרת הנכס הם נאלצו לנהל הליכים משפטיים סבוכים אשר סופם בפסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי שהיה ער לסיטואציה הזו השהה את צו הפינוי שניתן על מנת לאפשר התקשרות בהסכם שכירות חדש כפי שנעשה בפועל. עוד נטען כי ככל שלמערערות טענות ביחס להסכם השכירות החדש, עליהן לנקוט בהליכים מתאימים אך הליך הפינוי בו נקטו בלשכת הוצל"פ אינו ההליך הנכון.

דיון
7.
שקלתי את מכלול טענות הצדדים ועיינתי במסמכים והגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. אבהיר מסקנתי זו.

ראשית אבהיר כי לדעתי ערעור זה היה מתייתר לו פנתה כב' הרשמת בבקשת הבהרה לכב'
ס. הנשיאה ש' וסרקרוג בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967
כאשר הועלתה אפשרות כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ובמיוחד הפיסקה 3.1. ו3.2 אינם חד משמעיים (השוו לעניין פסק בורר ופק' ביזיון ביהמ"ש:
רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט
(4) 49 (2004)). הבהרה בנוגע איזה "חוזה שכירות" היה מייתר את הליכי הפינוי והליכי ההוצל"פ, בין אם חוזה שאמור היה להחתם עם המערערות או עם כל אדם או גוף אחר. הליך כאמור בוודאי היו מייתר את הדיון בערעור זה. מובן כי הבהרת

פסק דין
לפי החוק איננה אלא מתן הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. אין בבקשת הבהרה כזו כדי להסמיך את בימ"ש שנתן את פסק הדין להוסיף או לתקן את פסק דינו אלא להבהירו בלבד.


משלא נתבקשה הבהרה לפי סעיף 12 כאמור וכב' הרשמת נתנה החלטתה, אין מנוס מאשר דיון לגופו של עניין.

8.
בפסיקה נקבע לא אחת כי פרשנות ראויה לחוק ובכלל זה

פסק דין
היא זו המגשימה את תכליתם בצורה המיטבית (ראו למשל:
בג"ץ 10017/09
קרן דולב לצדק רפואי העותרת ב-בג"ץ 10017/09 נ' ממשלת ישראל המשיבה 1 בבג"ץ 10017/09 ובבג"ץ 10094/09,
תק-על 2010(2), 2578 , 2584 (2010)).

פסק דין
יש לפרש ככל מסמך. הפרשנות אומנם צריכה להתבסס על פרשנות מילולית אולם יש לראות את הרקע העובדתי לרבות ההליכים המשפטיים שננקטו עד למתן פסה"ד והרציונאל שמאחורי הדברים.

במקרה שלפניי, הצריף או כפי שנקרא במסמכים "המבנה" נבנה ככל הנראה, באמצע שנות ה – 50. בעת רישום הבית כבית משותף הצריף בו מדובר, למרות שהוא מופיע בתשריט,
מסיבה לא ברורה, לא נרשם כיחידה עצמאית הוא גם לא נרשם כחלק מהרכוש המשותף של הבית המשותף. בתשריט הבית המשותף הצריף מופיע עם ציון מידותיו תחת השם
hut
(מבנה או צריף). בפסק דינו הבהיר והממצה של כב' השופט י' רטנר נקבע כי המערערות החזיקו בצריף זה החזקה ייחודית, עשרות שנים. תחילה שימש הצריף לצורך מגורי משפחת המערערות עם השנים נעשה בו שימוש מסחרי. בית משפט השלום קבע כי המערערות עשו בצריף שימוש בלעדי מבלי שמשהו מבעלי הדירות מחה על כך. בעלי הדירות גם לא התייצבו לדיון בהליך משפטי בפני
השופט רטנר למרות שצורפו כבעלי דין לטעון או לסתור את הקביעה כי הצריף היה בחזקתם הייחודית של המערערות (פסקה 16 לפסק הדין). זהו המצב המשפטי הקיים. כך נקבע בפסקי הדין של השלום והמחוזי.


9.
פועל יוצא של מצב המשפטי המתואר בהיותן המחזיקות הבלעדיות אל הצריף המערערות הן אלה שהשכירו את הצריף למשיבים, קיבלו את דמי השכירות והן אלה שהיו בעלי דברם של המשיבים. שאלת טיב זכותן של המערערות בצריף אינה מעניינם
של המשיבים והם בוודאי לא יכולים לסתור את ממצאי בתי המשפט כפי שנקבעו בשני פסקי הדין הנ"ל, למי
החזקה הייחודית בצריף ומי רשאי לחתום עימם על חוזה שכירות.
השימוש בנציגות כגוף מייצג את הדיירים, איננו יכול להועיל במקרה זה מכיוון שהדיירים עצמם היו צד להליכים הקודמים והם בחרו או לא להתייצב או לא להתנגד לחזקה הייחודית של המערערות בצריף.

המשיבים שלא אמור להיות להם אינטרס כזה או אחר עם מי לחתום חוזה שכירות בודאי שאינם יכולים לעשות דין לעצמם ו"לבחור" עם מי יחתמו על החוזה
והסיבה מדוע העדיפו לעשות כן עם נציגות הבית ולא עם המערערות, אינה חשובה. החשוב הוא כי עד כה הם היו התקשרו בחוזה שכירות עם המערערות והיו חייבים בדמי השכירות, לרבות דמי שכירות ראויים, למערערות.

פסק דין
הפינוי ניתן בתביעת המערערות ומי שיכול לשנות החלטות של ביהמ"ש
בעניין החזקה בצריף הוא רק ביהמ"ש, אם תוגש בקשה או תביעה ע"י מי שלא היה צד להתדיינות הקודמת.

10.
על רקע האמור לעיל, יש לפרש את הוראות ביהמ"ש המחוזי שקבע כי "לעניין צו הפינוי ככל שיהיה בידי המערערים חוזה שכירות אחר תעמוד להם הזכות מכוח אותו חוזה שכירות להמשיך לשכור את המושכר ולא יהיה צורך לבצע את הפינוי" . פרשנות אחרת מאשר כוונה הדברים לחוזה שכירות עם המערערות, המחזיקות בחזקה ייחודית בצריף, איננה מתקבלת על הדעת.

העובדה כי הנציגות, שכאמור לא הייתה צד להליכים הקודמים, אולם היא טוענת כי היא מייצגת את הדיירים שכאמור היה להם את יומם בביהמ"ש, עשתה דין לעצמה בחתמה על הסכם שיכורת עם המשיבים, אינה יכולה להעמיד למשיבים "זכויות" שאינן של הנציגות אלא של המערערות כאמור. היעלה על הדעת כי מה שלא עשתה ערכאת הערעור שאימצה את קביעותיו של פסק הדין של בית משפט השלום, יעשה ע"י צד שלישי, היא נציגות הבית?
יודגש כי בפסק הדין מצא ביהמ"ש חיזוק לקביעותיו בדבר החזקה הייחודית של המערערות בצריף דווקא מעצם אי התייצבותם של הדיירים שפורמלית היו צד להליכים כמלמדת כי הם הכירו בזכות החזקה הייחודית של המערערות ולא ערערו עליה.

11.
המצב המשפטי המתואר היה נהיר למשיבים ולא בכדי הזכיר ב"כ המערערות כי דבריו של ב"כ המשיבים שנרשמו בפרוטוקול הדיון בבית משפט המחוזי בנוגע לזכות החזקה הייחודית של המערערות עד לאותו יום וזכותן לקבלת דמי שכירות וכי אין הוא רואה כל מניעה להמשיך לערוך חוזה שכירות גם לגבי העתיד וכי למעשה כבר מתנהל באותו זמן מו"מ עם המערערות להמשך השכירות, מחזקים את מסקנתי הנ"ל.
לדעתי, זו גם הסיבה שביהמ"ש המחוזי נתן אורכה של 5 חודשים לאפשר לצדדים להגיע להסכמה לגבי חתימת חוזה חדש. הפרשנות שמציגים כעת המשיבים, כי הם רשאים היו לחתום על חוזה שכירות עם הנציגות ובכך לטעון לאי פינויים על פי פסק הדין,
נולדה לאחר הדברים הנ"ל ואין לקבלה. אילו סבר ביהמ"ש המחוזי כי הזכות לחזקה והזכות להשכיר הייתה של המערערות רק לעבר, למה היה צריך ליתן צו פינוי? פרשנות זו של המשיבים אינה מתיישבת גם עם אימוץ פסק הדין של ביהמ"ש השלום ע"י פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שאחרת הערעור היה מתקבל לפחות בנושא הוראתו הקטגורית של פסק הדין בערכאה הראשונה, כי על המשיבים לפנות את הצריף.

עוד אציין כי "השטח הנוסף" שהושכר בנפרד למשיבים אין בו כדי לשנות מהפרשנות האמורה ומהתוצאה בערעור זה.

12.
סיכומו של דבר, דין הערעור להתקבל. מסקנתי הינה כי צריך לקרוא את סעיף 3.1. לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולפיו הדבר היחיד שיכול למנוע פינוי של המשיבים הוא חתימת חוזה שכירות עם מי שהחזקה הייחודית בצריף נתונה לו אשר על פי פסקי הדין הנזכרים, הן המערערות. משלא נחתם חוזה שכירות עימן, צו הפינוי ימשיך ויעמוד בתוקפו. לנוכח מסקנה זו אין צורך לדון ביתר טענות הצדדים גם לא בהפניית כב' הרשמת את הצדדים לדון בחוזה עם הנציגות להליך בפני
הערכאה המוסמכת. אומר רק זאת כי מי שקורא תיגר על החלטות שיפוטיות ופסקי דין חלוטים ומחזיק בידיו חוזה שכירות חדש הוא שצריך לפנות לערכאה המוסמכת לשינוי המצב הקיים.

אשר על החלטת כב' הרשמת נשוא הדיון, בטענת פרעתי מתבטלת. המערערות רשאיות להמשיך בנקיטת הליכי הפינוי בתיק ההוצל"פ נשוא הדיון.

המשיבים ישלמו למערערות הוצאות ערעור זה ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
הפקדון שהופקד ע"י המערערות, יוחזר להן.

המזכירות תמציא את פסק הדין
לצדדים.

ניתנה היום,
י"ג אייר
תשע"א, 17
מאי 2011, בהעדר הצדדים.
















עשא בית משפט שלום 12191-12/09 גאולה טל, רות נבון, מאירה סברן נ' "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ, דפנה כץ, שמואל כץ (פורסם ב-ֽ 17/05/2011)