פסקי דין על יגאל עמיר | פסקי דין על שרות בתי הסוהר

1475/04 עעא     30/05/2004




עעא 1475/04 יגאל עמיר נ' שרות בתי הסוהר





יגאל עמיר

בעניין:
העותר
שמואל דוד קספר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
שרות בתי הסוהר
המשיב
הילה חג'ג' פרגו

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

הקדמה

1. במוצאי שבת, 4.11.95, עמדה מדינת ישראל מול מציאות שאין לה אח בתולדותיה. יגאל עמיר
רצח את ראש הממשלה יצחק רבין זכרו לברכה. הרצח בוצע לאחר שהסתיימה עצרת המונים בכיכר מלכי ישראל בתל - אביב. עמיר הורשע ברצח וכן גם בפציעתו של המאבטח יורם רובין בנסיבות מחמירות (ע"פ 3126/96 יגאל עמיר
נ' מ"י, פ"ד נ (3) 638). בהליך פלילי אחר הורשע עמיר בעבירות נוספות הקשורות ברצח, יחד עם אחיו חגי ועם נאשם נוסף שהוא דרור עדני (ע"פ 8019/96 יגאל עמיר
נ' מ"י, פ"ד נ"ג (4) 459). על כל אלה נידון עמיר למאסר עולם וכן גם לתקופות מאסר מצטברות.

2. עמיר נושא בעונשים שהוטלו עליו כשהוא אסיר-בהפרדה, על פי אישורו של בית המשפט העליון (הנשיא א' ברק רע"ב 3172/99 יגאל עמיר
נגד שב"ס, תק - על 99 (3) 54), וגם לפי החלטות נוספות שניתנו, מפעם לפעם, על ידי בתי המשפט המחוזיים. במהלך ריצוי עונשו פנה עמיר אל נציב השב"ס, והודיע לו על כוונתו לשאת לאישה את ד"ר לריסה טרמבובלר. הנציבות השהתה את תשובתה בשל משמעותו המיוחדת של הנושא, ועל כן פנה עמיר לבית משפט זה באמצעות בא כוחו עו"ד שמואל קספר, אשר הגיש עתירה בשני העניינים הבאים: (א) להורות לנציב השב"ס לנמק בדחיפות מדוע הוא מעכב את תשובתו בכל הנוגע לבקשתו של עמיר לשאת אישה; (ב) להורות לנציבות לקיים את החתונה ולאשר לו מפגשי התייחדות עם הגב' לריסה.

3. המדינה הגיבה על העתירה בסיכומים מפורטים ומנומקים באמצעות עורכי הדין שי ניצן, המשנה לפרקליטת המדינה לתפקידים מיוחדים והילה חג'ג' - פרגו, עוזרת ראשית לפרקליטת מחוז המרכז. בתגובתם בקשו באי כוח המדינה להקדים ולדון בשאלה הכרוכה במתן אישור להתייחדות לפני השאלה הכרוכה בנישואין. אני מאמץ גישה זו מהטעם הבא: אישור להינשא בין כתלי הכלא איננו כולל בחובו גם אישור להתייחד עם בת הזוג. ייתכן בהחלט מצב שבו יינתן לאסיר אישור להינשא, ויחד עם זאת לא יקבל אישור להתייחדות עם בת הזוג. אסירים נשואים ושאינם נשואים, המבקשים להתייחד עם בנות זוגם, עליהם לקבל תחילה אישור מרשויות השב"ס על פי הוראות המעוגנות בדין ובהלכה הפסוקה. נציב השב"ס מתנגד להתיר לעותר להתייחד, ומשום כך נכון יהיה לדון קודם כל בשאלת הסבירות של התנגדות השב"ס למתן אישור להתייחדות. והעותר יכלכל את צעדיו הבאים לפי שיקול דעתו.

4. לאחר סיום הדיון הגיש עו"ד קספר בקשה בכתב, וביקש לצרף את הגב' לריסה בתור צד לעתירה זו. דחיתי את בקשת הצירוף מכיוון שהמבקשת איננה אסירה, ולכן איננה יכולה לעתור נגד רשויות השב"ס בתחומיה של עתירה המוגשת לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש]. אולם הוספתי ואמרתי כי לא אתעלם מהטיעונים הכלולים בבקשתה, וכך אעשה בהמשך דברי.

עקרונות יסוד - היחס בין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין זכויות האסיר - כבוד האדם של האסיר - התייחדות היא "טובת הנאה" ולא זכות מוחלטת - פגיעה מידתית בזכויות האסיר

5. משעה שאסיר נכנס לבית הכלא, הוא מרצה את עונשו ככל שהוטל עליו לקולה או לחומרה. ומכאן ואילך הוא נתון למשטר קפדני שרובו איסור ומיעוטו היתר. האיסורים וההיתרים אינם נתונים לשרירות מינהלית וגם לא לשיקול דעת מקרי. הכול רשום וקבוע בתוך תחומים של חוק, תקנות, פקודות ושיקול דעת של רשויות השב"ס. שיקול הדעת מפוקח ומבוקר על ידי בתי המשפט המחוזיים בתחומיה של "עתירת אסירים", והדין נתון לפרשנות של ההלכה הפסוקה. כך הולכת ונקבעת בבתי הסוהר מסגרת חיים נורמטיבית כופה ומחייבת, שאיננה מתעלמת כל עיקר מזכויות היסוד של האסיר כאדם.

6. בית המשפט העליון עמד על היחס שבין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין זכויותיו של האסיר בהיותו בכלא (השופט א' מצא רע"ב 4409/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ (4) 136, 154, 155, 156). פסק הדין בעניין אבי גולן קובע, בפריסה רחבה וכוללת, את מגילת הזכויות של האסיר בכלאו. וכך מורה לנו העיקרון הבסיסי:

"כבוד האדם של האסיר הוא ככבודו של כל אדם. המאסר פוגע בחירותו של האסיר, אך אסור שיפגע בכבוד האדם שלו." (שם עמ' 156).

יחד עם זאת, המציאות היומיומית כופה מתח מתמיד בין העיקרים הטבועים בחוק היסוד לבין זכויותיו של האסיר בכלא, ועל רשויות השב"ס מוטל נטל לא קל למצוא, בכל עניין, את נקודת האיזון המתאימה לו:

"נקודת המוצא היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו; ופגיעה בזכות האדם של אסיר, מצד הרשות המופקדת על בית הסוהר, היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקדת הרשות. ואולם ככל שהזכות הנפגעת היא חשובה ומרכזית יותר, אף המשקל שיינתן לה במסגרת האיזון בינה לבין האינטרסים המנוגדים של הרשות, יהיה רב יותר. תפיסה זו הינחתה את פסיקתנו מאז ומעולם. בזמננו, לאחר שזכויות האדם במדינתנו עוגנו בחוקי-יסוד בעלי מעמד חוקתי על-חוקי, חלה עלינו חובה מוגברת לדקדק, אף יותר מבעבר, בכיבוד זכויות האדם של אסירים. ההכרה במעמדן החוקתי של זכויות האדם טעונה הגשמה באורחות החיים המעשיות. ההכרה בתפקידן לשקוד על כך חייבת להנחות את כל רשויות השלטון "(שם עמ' 155).

זכויותיו של האסיר אינן מוחלטות (לבד מהזכות למזון, ללינה בתנאים סבירים ולקבלת טיפול רפואי). ועל כן מוטלת חובה על רשויות הכלא להתחשב בשיקולים כלליים הקשורים בשגרת חיים יומיומית ובשמירה על סדרי משטר ומשמעת בבית הסוהר:

"בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של אסיר מובאים בחשבון, מעבר לשיקולים הכרוכים באינטרסים כלליים או מיוחדים אחרים, גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר: צורכי השמירה על כלל האסירים; קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר; השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים; וכן שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים, המופקדים על ניהול בתי הסוהר ושמירה על שלום האסירים הכלואים בהם" (שם עמ' 154).

וכאשר באה הרשות, ומבקשת להפעיל סמכות שבדין ולפגוע בזכות מסוימת הנתונה לאסיר, עליה לבדוק ולהשתכנע כי קיימים טעמים נכונים לפגוע באותה זכות:

"הווי אומר: גם משניתנה לרשות, בהוראה מפורשת של החוק, סמכות לפגוע בזכות האדם של אסיר, אין הרשות רשאית לעשות שימוש בסמכותה בטרם תבדוק ותשתכנע כי, בנסיבות העניין הנתון, מתקיימים טעמים ממשיים, המצדיקים לשלול מן האסיר את זכותו או להגבילה..." (שם עמ' 152).

ברור הדבר כי רשויות השב"ס עומדות בפני
מהמורות לא מעטות בבואן לעשות במלאכת האיזון בין אינטרסים הנוגדים בעליל זה את זה:

"נקודת המוצא היא, כי הזכות ראויה להגנה ויש לכבדה. שלילת הזכות, הגבלתה או פגיעה בה מותרת רק על יסוד נימוקים ענייניים שיש להם עיגון בדין" (שם עמ' 155).

התוצאה המשוקללת בין כל הנתונים, היא זו שעומדת לביקורת שיפוטית בתחומיה של עתירת אסירים.

7. עד שניתן פסק הדין המנחה בעניין וייל (בג"צ 114/86 חיים לואיס וייל ואח' נ' מ"י ואח', פ"ד מ"א (3) 477) לא היו בפקודות-נציבות-השב"ס (פקנ"צ) ובהוראות השירות הנחיות בנושא של התייחדות אסירים. פקודות והוראות אלה מהוות חלק מהדין הכללי על פי ההוראה המקובצת שבסעיפים 80א + 80ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש]. בפסק הדין האמור נקבעה הלכה פסוקה בנושא של ההתייחדות, ולאורה נקבעו בפקנ"צ הוראות המהוות בסיס קבוע לשיקול דעתן של רשויות השב"ס בתחום זה. ב

פסק דין
וייל קבע השופט (לימים המשנה לנשיא) מ' אלון -

"דבר ברור הוא, ואין צריך לאומרו ולנמקו, ששלילת האפשרות מאדם בוגר לקיום יחסי אישות, לתקופת זמן שאינה קצרה, פגיעה קשה יש בה באדם שהימנו היא נשללת..."

"שלילת הזכות לקיום יחסי אישות אינה כלולה מאליה בשלילת החירות וחופש התנועה של מי שהושת עליו עונש מאסר; ועצם הזכות לקיום יחסי אישות סדירים המצויה בידי כל אדם מצויה גם בידי האסיר".
השאלה היא האם שלילת החירות של אסיר משפיעה על זכותו לקיום יחסי אישות; ואם כן - מה טיבה ומידתה של השפעה זו, ומהו האיזון הראוי והדרוש בין שלילת החירות, לעומת מתן אפשרות לקיומה של הזכות ליחסי אישות סדירים (פרשת וייל שם).

8. בנוהלי מחלקת האסיר (פרק "התייחדות אסירים", נוהל מספר 04.06 בתוקף מיום 20.9.00) טבוע איזון סטטוטורי כללי ונרחב, שיש להפריט אותו בכל מקרה לפי נתוניו המיוחדים:

"שירות בתי הסוהר נוטה לאשר התייחדות לאסירים מתוך גישה אנושית ובמסגרת טובת הנאה".

כלומר: התייחדות איננה זכות מוחלטת הנתונה לאסיר, והיא באה בגדרה של "טובת הנאה" שהענקתה כרוכה בהפעלת שיקול דעת פרטני על ידי מנהל בית הסוהר בו נמצא האסיר המסוים. שירות בתי הסוהר אמנם נוטה לאשר התייחדות לאסירים אלא שטובת הנאה זו איננה נימנית על הזכויות המובנות מאליהן שהאסיר זכאי להן בכלאו כמו הזכות למזון, לינה בתנאים סבירים וטיפול רפואי. ולכן מוטלת חובה על מנהל הכלא לערוך תמיד את האיזונים הדרושים בין מתן אפשרות לאסיר להתייחד, לבין האיסורים וסדרי המשמעת המוטלים עליו בהיותו אסיר.

9. איזון זה קיבל ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון (רע"ב 4338/95 אמיר חזן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד מ"ט (5) 274). בהחלטה האמורה נקבע כי על רשויות השב"ס מוטלת אמנם חובה מוחלטת לספק לאסירים סדרי חיים אנושיים בכלא, שיבטיחו שמירה על כבודם ועל שלומם הגופני והנפשי. אולם מתן אישור להתייחדות איננו נימנה על החובות המוחלטות שעל השב"ס למלא אחריהן, ומשום כך אין לאסירים זכות מוחלטת לקבל אישור זה. רשויות השב"ס מוסמכות איפוא להעניק או לא להעניק לאסיר את האפשרות להתייחד עם בת זוגו, בכפוף לעריכת איזון בין טובת הנאה זו לבין הבטחת סדרי משמעת וביטחון בכלא (פרשת אמיר חזן שם).

10. בתחומיו של איזון זה מוטלת חובה על רשויות השב"ס לשמור על עקרון המידתיות, ולדאוג לכך שמידת הפגיעה בזכויותיו של האסיר לא תהיה גדולה מהדרוש וההכרחי כדי לשמור על ביטחון הצבור וסדרי בית הסוהר (עע"א 4/82 מ"י נ' תמיר, פ"ד ל"ז (3) 212). אמנם החלטה זו בעע"א 4/82 ניתנה כעשר שנים לפני שנכון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כאשר עקרון המידתיות לא היה חרוט עדיין בספר החוקים. אלא שעקרון-על זה הוא פרי ההלכה הפסוקה, ואותה הלכה שנקבעה בעע"א 4/82 נותנת לו ביטוי מפורש. עיקר הדברים הוא כי האיזון בין הזכויות והאינטרסים המתמודדים ביניהם על הבכורה, במקרה מסוים זה, הוא המפתח לפתרון הסוגיה בענייננו, ואותו אבחן כעת.

שיקולים פרטניים - העותר הוא אסיר ביטחוני - חוות דעת של שב"כ - מידע מודיעיני חסוי - המסקנות העולות ממנו

11. יגאל עמיר
מסווג כ"אסיר ביטחוני" כמשמעותו של ביטוי זה בדין, קרי: בפקודות הנציבות. בתחומיה של קבוצה זו נימנים אסירים שעברו "עבירה ביטחונית מובהקת" או "עבירה ביטחונית בתנאי שהמניע הוא לאומני", לפי המשמעות הנודעת לביטויים אלה בפקודת הנציבות 04.05.00. העותר נימנה על הקבוצה שאנשיה עברו "עבירה ביטחונית בתנאי שהמניע הוא לאומני", והכוונה היא לעבירה המנויה בנספח ב' לפקודה הנ"ל. עבירת רצח מנויה בנספח ב', ולכן היא נימנית על העבירות שהן במהותן עבירות ביטחוניות, בכפוף לכך שנעברו מתוך המניע האמור על ידי האסיר המסוים. הגדרתו של עמיר על ידי הרשויות כאסיר ביטחוני עומדת בעינה, כל עוד לא תשתנה לפי נימוק מבורר כלשהו. ולכן אין מקום וצורך לבחון אם אכן התקיימו בעמיר כל הרכיבים המנויים בפקודה 04.05.00 הנ"ל. מעמד זה של "אסיר ביטחוני" מהווה נקודת מוצא לבחינת עניינו בהקשר של היתר התייחדות.

12. המעמד של "אסיר ביטחוני" נושא אתו מגבלות המוטלות על כל האסירים ממעמד זה. בין השאר מוטלות על האסירים הביטחוניים מגבלות על התייחדות ועל פעולות אחרות המנויות בסעיף 1ב סיפא של פקודה 03.02.00 (והן חופשות, ביקורים ושיחות טלפון). כלומר: נקודת המוצא היא שלגבי אסירים ביטחוניים קיימת הגבלה כללית על קיום התייחדות, אלא אם כן מצאו רשויות השב"ס מקום להקל בהגבלה זו בעניינו של אסיר מסוים. ההגבלה איננה מוחלטת והיא נתונה לשינוי ולהקלה, אם נמצא מקום לכך לפי הנתונים האופייניים למקרה המיוחד. בתהליך קבלת ההחלטה חייב שירות בתי הסוהר להיעזר בחוות דעת של שירות הביטחון הכללי, לפיה לא נשקפת סכנה לפגיעה בביטחון המדינה אם לא יוטלו על אסיר ביטחוני אותן הגבלות המנויות בפקודה 03.02.00 וביניהן נושא ההתייחדות (סעיף 1ג (2) לפקודה):

"1ג. על אף האמור בס"ק ב' ניתן לאשר כליאתו של אסיר ביטחוני, שלא בנפרד מאסירים פליליים וכן ניתן להימנע מלהטיל עליו מגבלות כאמור בס"ק ב' באופן מלא או חלקי או בתנאים, אם נתקיימו לגביו שני התנאים הבאים:
(1) ...
(2) ניתנה חוות דעת שב"כ כי לא נשקפת כתוצאה מכליאתו שלא בנפרד ומאי הטלת מגבלות עליו כאמור בס"ק ב', סכנה לפגיעה בביטחון המדינה" (הדגשתי - ד.ב.א).

13. חוות הדעת (במ/1) אמנם ניתנה, אולם לא זו בלבד שאיננה סותרת את ההגבלה הכללית על ההתייחדות, אלא היא והמידע המצורף אליה מונים מספר טעמים לפיהם העותר מוסיף להוות סיכון לביטחון המדינה גם בכלאו. המסמך במ/1 על תחולתו הובא בפני
, לפני תחילת הדיון, על ידי נציג של שירות הביטחון הכללי שהיה מלווה בנציגת המדינה עו"ד הילה חג'ג'-פרגו. הוא מסר לעיוני תיק ובו חוות הדעת הנ"ל וכן מידע מודיעיני שעל פיו נערכה חוות הדעת. יודגש כי בעמ' 5 רישא לתגובה שבכתב של המדינה הודיעו באי כוחה שבדעתם להגיש, במעמד צד אחד, את חוות הדעת לעיוני ואכן כך היה. קראתי חלק מהחומר החסוי, בהעדרו של עו"ד קספר, והחזרתי אותו לידי הנציג מכיוון שנכנסתי לאולם הדיונים. לאחר שהסתיים הדיון התייצבו בפני
שני נציגים של השב"כ יחד עם באת כוח המדינה. עיינתי במסמכים שבתיק החסוי (ושוב בהעדרו של עו"ד קספר) סימנתי את התיק במ/1, וקבלתי מפיהם הסברים משלימים על טיבו ואיכותו של החומר שהיה בפני
. התיק הוחזר לידיהם, והוא נמצא במשמורתו של שירות הביטחון. אדגיש ואומר כי נציגי השב"כ ביקשו למסור לידי בלבד את החומר המודיעיני בעצמם, ואף לא באמצעות באת כוח המדינה. הם ביקשו גם שהתיק יוחזר באופן ישיר לידיהם. הנציגים נמנעו מלהופיע באולם הדיונים כדי לא להיחשף לעיניהם של נציגי התקשורת ואנשים אחרים שהיו באולם באותה עת. במהלך כתיבתה של החלטה זו, ביום 20.5.04, בקשתי לעיין פעם נוספת בתיק החסוי בכדי לשוב ולהבהיר לעצמי פרטים אחדים מתוכו. לפי בקשתי הובא התיק ללשכתי שבבית המשפט המחוזי בתל - אביב על ידי איש שב"כ. עיינתי בתיק והחזרתיו לידי האיש שהמתין עד שאסיים את העיון.

14. ולגופו של עניין: דעתי היא שחוות הדעת ונספחיה מדברים בעד עצמם, ולא היה מקום וצורך בהסברים שקבלתי בעל פה. בתחומיה של עתירת אסירים ניתן לעיין בחומר מודיעיני ולסמוך עליו בתהליך קבלת ההחלטה (בג"צ 3456/92 תחסין יחיא חסן אבו עאסי נ' שב"ס, תק - על 92 (3) 2678; רע"ב 1144/01 האני אבו זייד נ' מ"י, דינים עליון נ"ח 931; רע"ב 6678/02 יזרייב נ' שב"ס, תק-על 2002 (3) 177; עע"א (ת"א) 1527/02 ג'אבר אוסמה נ' שב"ס, דינים מחוזי ל"ג (3) 549). בא כוחו של העותר ידע היטב על כוונתה של המדינה להגיש חוות דעת של שירות הביטחון הכללי, שכן הדבר נאמר במפורש בתגובתה המנומקת שהעתק ממנה הועבר גם אליו. עורך הדין הנכבד לא הגיש עתירה לגילוי ראיה, ולכן איננו יכול להלין על כך שנושא גילויו של החומר הסודי לא עלה כלל לדיון (השווה: עע"א (תל-אביב-יפו) 1711/00 - נחום מנבר נ' שב"ס, תק-מח 2001(2) 1431; אושר ברע"ב 5581/01 פלוני נ' השר לביטחון פנים ואח', לא פורסם).
15. מהן המסקנות העולות מתוך עיון במידע שבידי השב"כ? ראשית: אמינותו של המידע ניצבת ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד, כפי שעולה ומסתבר מתוך עיון בתוכנו של התיק. ושנית: מסקנתי היא שהעותר ניצב היום באותו צומת רעיוני מסוכן ורצחני בו עמד כאשר ירה ביצחק רבין ורצח אותו. וכך אמר, בין השאר, במשפטו:

"...... לא מענין אותי מאסר עולם או לא. עשיתי את המעשה בלב שלם. התקשורת פירשה את הדברים איך שהיא רוצה, נעשה ממני רוצח פליליסט שכל הזמן הולך ורוצח אנשים, רציתי להגדיר כמה נקודות... כנראה שלא הבינו אותי. אני רוצה שיגידו את האמת בעולם. לא עשיתי את המעשה בגלל שאני עבריין, אלא מבחינה אידיאולוגית"

בחקירותיו במשטרה אומר עמיר את הדברים הבאים כפי שהובאו בפסק הדין:

"כן, יצאתי במטרה להרוג את רבין, לא להרוג, לשתק מבחינה פוליטית...באמצעות האקדח שהיה ברשותי."

"אני אמרתי שאני אגיע לאירוע ואם תהיה לי הזדמנות אני אהרוג אותו. כרגיל, זה כמו בפעמים הקודמות. אני לא רציתי להיתפס מבלי להרוג אותו ולכן רק כשהייתי בטוח שאני יכול להרוג הייתי פועל".

"אני התפללתי ערבית רגיל בבית הכנסת ליד הבית, ובתפילה ביקשתי שאני אצליח להרוג את ראש הממשלה בלבד ואצא מזה בשלום. שלום הכוונה מבחינת פגיעות גוף שלי. ידעתי שאני אשב בכלא" (תפ"ח (תל-אביב-יפו) 498/95 מ"י נ' יגאל עמיר
תק-מח 96 (1) 3411, 3422).

16. דבר לא השתנה מאז הרצח ועד היום בתפיסת עולמו הרעיונית של העותר (ידיעה מס' 5 מיום 13.11.03). גם היום הוא מוצף באידיאולוגיה רדיקלית והרסנית שחיציה מופנים כלפי יעדים אנושיים ומוגדרים וביניהם אנשי ממשל. הוא מקיים קשר שיחות רצוף מתאו עם מקורבים רעיוניים אשר קשובים לתורתו, ומוסיף גם היום לקיים דו שיח מיליטנטי עם ידידיו ודורשי טובתו (ידיעה מס' 9). מדובר ברצף של התנהגות מזיקה אשר מתפרסת על פני כל שנות מאסרו, והיא מגיעה גם אל הזמן האחרון. הוא משמיע דעות שלפי תוכנן הן תומכות-טירור בעליל (ידיעות מס' 2+5) ודבק בעולם מושגים קיצוני וקנאי. הוא מטיף גם היום להתנגדות פעילה לצעדים של רשויות השלטון ולפגיעה פיזית בעומדים בראשן (ידיעות מס' 4 + 11). התרשמותי היא שהעותר מתעתע ברשויות הכלא ועושה פלסתר את ההגבלות המוטלות עליו. יודגש כי הגב' לריסה משתפת פעולה עם העותר ומסייעת בידיו להוציא מכתבים ומסמכים אל מחוץ לכלא ללא היתר (ידיעה מס' 3). זוהי נקודה חשובה במערכת השיקולים, מכיוון שהגברת הזו נוטה (כך נראה) לשתף איתו פעולה, וגם יצרה קשר עצמאי עם גורמים קיצוניים (ידיעה מס' 14 מיום 19.4.04).

17. מהמידע שהבאתי עד כאן וממסמכי מודיעין אחרים המצויים בתיק במ/1, עולה כי העותר ממשיך לעשות נפשות לתורתו האלימה, מבית הכלא, ומפר אגב כך את ההוראות המפורשות שקיבל לפיהן אסור לו ליצור קשר טלפוני עם חלק מהאנשים שהם בני שיחו. ההגבלות על השיחות הטלפוניות אושרו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בהחלטה שניתנה בעתירה 7675/96 מיום 17.11.96 על ידי חברתי הנכבדה השופטת חנה סלוטקי:

"אכן, שיחות הטלפון של העותר מוגבלות לפי שעה לבני משפחתו הגרעינית, וזאת בשל אופי העבירות בהן הורשע, ובשל היותן כרוכות, כך עפ"י חשדות המשיב, בתכנון, הסתה, ושיתוף פעולה ממושך עם גורמים נוספים. לפיכך קיים חשש אצל המשיב, שהעותר ימשיך בדרך זו אף מתוך כותלי הכלא. כמו כן עמדת המשיב היא כי אין להפוך את העותר ואת תאו למוקד לעלייה לרגל - לא באמצעות שיחות הטלפון ולא באמצעות הביקורים."

18. הגיון הדברים אומר לנו כי על משפחתו הגרעינית של עמיר נימנים הוריו, אחיו ואחיותיו והם בלבד, חוץ מאחיו חגי שגם הוא אסיר ביטחוני ואסור להם להתקשר זה לזה ללא היתר. האמת היא שעמיר משוחח גם עם חגי וגם עם אנשים אחרים שאיננו רשאי ליצור איתם קשר. ואם כך הדבר הרי ברור שהוא מפר את ההגבלות באופן שיטתי (ידיעות מס' 6 מיום 12.12.03; מס' 7 מיום 5.2.04; מס' 8 מיום 10.2.04; מס' 9 מיום 22.2.04; מס' 10 מפברואר 2004). אם אין די בכך, הוא מפר גם את תחום השעות שבהן מותר לו להתקשר עם החוץ. השיחות מתנהלות בשעות החורגות מהאישור שקיבל.

19. כל הנתונים שעמדתי עליהם מהווים שיקולים ראויים בתהליך קבלת ההחלטה של רשויות השב"ס, אם לאפשר או לא לאפשר לעותר להתייחד עם בת זוגו. כשם שמנהל כלא בשב"ס רשאי שלא לאשר התייחדות לאסיר כאשר הוא מפר משמעת שיטתי ומסרב להשתלב בחיי השגרה של הכלא - כך רשאי המנהל שלא לאשר התייחדות ליגאל עמיר
שהתנהגותו מתריסה כלפי רשויות הכלא ומתעלמת מההגבלות המוטלות עליו, למרות שכלפי חוץ נראה שהוא אסיר שקט וממושמע. יתרה מזו: לא מדובר כאן רק בעבירות משמעת כלפי רשויות השב"ס אלא גם, כפי שאמרתי, בפעילות רעיונית מתמדת שתכליתה לערער את סדרי המשטר ולפגוע בדרכים אלימות בדרגים מדיניים ובתושבים ערבים. מי שנוקט בדרכי פעולה כאלה, איננו זכאי לקבל טובת הנאה אשר מוענקת רק למי שהתנהגותו תקינה, והליכותיו עולות בקנה אחד עם הכללים הנוהגים בבית הסוהר ואינן פוגעות בביטחון הציבור.

העותר הוא אסיר שנתון בהפרדה

20. עמיר נושא בעונשו כשהוא נתון בהפרדת יחיד. תאו מפוקח באמצעות מערכת מצלמות טלוויזיה במעגל סגור במשך כל שעות היממה. בסיכומיהם אומרים באי כוח המדינה כי החזקתו בהפרדה נועדה לפקח עליו משיקולי ביטחון ולמנוע ניסיונות בריחה וניסיונות אובדניים. בפסק הדין שכבר הזכרתיו (רע"ב 3177/99 הנ"ל) אישר בית המשפט העליון את השיקולים לעניין הצבת המצלמות בתא, מכיוון שהן נועדו לפקח על תנועותיו של העותר, להבטיח את ביטחונו ולסכל ניסיונות בריחה מצידו. שיקולים אלה מונעים לדעתי את הסרת הפיקוח הצמוד על תנועותיו, לצורכי התייחדות, ואת הפסקת המעקב אחריו אפילו לזמן קצר. לפי המידע שנחשף בפני
ממשיך העותר לתת ביטוי לנטיותיו ההרסניות, והרי נטיות אלה כבר הוכחו בעליל ברצח שביצע ובשיח הרעיוני שהוא מנהל עם חבריו. אסיר בעל נטיות כאלה חייב להיות בפיקוח מלא מסביב לשעון, כדי למנוע מעשים ומהלכים בלתי צפויים שלא ניתן לצפות ולנחש אותם מראש, והרי זה נימוק נוסף שלא לאפשר לו להיעלם מעיניהם המפקחות של הסוהרים.

העותר מסכן את ביטחון המדינה - משמעויות שונות לביטוי זה

21. אני שב ומזכיר כי ההתייחדות מוגדרת בפקודות השב"ס כ"טובת הנאה", ופירוש הדבר הוא שאין לעמיר זכות מוקנית לקבל טובת הנאה זו אם איננו עונה על דרישות התנהגות נאותות בכלא, ואם צפויה ממנו בהיבט הרחב סכנה לביטחון המדינה (פקודה 03.02.00). לביטוי זה, ביטחון המדינה, אין משמעות אחת ויש לו פנים רבות. אין לבחון אותו רק בהיבט המיוחד והשגור של הסכסוך הישראלי - פלשתיני, אלא גם מזווית הראייה של פורעי חוק ואנשי טרור יהודים, שמטרתם לערער את יסודות המשטר הדמוקרטי במדינה ולפגוע בראשיו. לא רק מחבלים ערבים שפוטים מוסיפים לסכן את ביטחון המדינה ותושביה בהיותם בכלא, אלא גם אסירים יהודים תומכי טרור אשר מאמצים אידיאולוגיות קטלניות, ותומכים בהיותם בכלא בפעולות טרור נגד נבחרי ציבור ישראלים ונגד תושבים ערבים בישראל ובשטחים המוחזקים. כל אלה מסכנים את ביטחון המדינה לא פחות ממחבלים ערבים כלואים, ובסמכותן של רשויות השב"ס להביא גם שיקולים אלה בחשבון, במהלך קבלת ההחלטה בעניינו של עמיר.

טיעוניה של ד"ר לריסה טרמבובלר

22. לריסה טרמבובלר זכתה בתואר ד"ר לפילוסופיה בשנת 2001 באוניברסיטה העברית בירושלים. נושא המחקר שלה היה "המחלה בהגות היהודית והמוסלמית של ימי הביניים: מכשול או סיוע בהשגת התכלית האחרונה?" היא מדברת רוסית, עברית, אנגלית וערבית. לדברי בא כוחה היא כתבה מאמרים מדעיים בנושא היחסים שבין הגוף לנשמה בפילוסופיה היוונית המאוחרת והנוצרית הקדומה; יהודים וערבים; דטרמיניזם במחשבה יהודית וערבית בימי הביניים ומאמרים נוספים. בשנת 1999 כתבה גם רומן ששמו ותוכנו לא נמסרו לנו. עו"ד קספר מעיד על לריסה שהיא אזרחית טובה, אקדמאית, אם לארבעה ילדים קטינים, העסוקה במחקר ופרסום של רעיונות שברומו של עולם. היא מתנגדת לאלימות פוליטית, והיא הייתה ותהיה (כך נטען) גורם ממתן, מרגיע אוהב ומשקם לעותר, אם יותר לה להינשא לו ולהתייחד אתו.

23. אינני מתעלם כל עיקר מנתונים חשובים אלה והם נרשמים לזכותה. אולם מתוך חומר המודיעין עולה כזכור כי הגב' לריסה סייעה לעותר בהוצאת מסמכים מהכלא ללא אישור. איננו יודעים מה תוכנם של המסמכים ובמה טמון נזקם, וייתכן גם שאינם מזיקים כלל. הנקודה החשובה לענייננו היא שלריסה נתנה יד להפרתן של הוראות השב"ס כאשר הוציאה את המסמכים מהכלא ללא היתר. אילו היו המסמכים תמימים, מה מנע ממנה ומעמיר למסור אותם לבדיקה לסוהרים? מותר להניח אם כן לצורך ענייננו, כי המסמכים לא היו כל כך תמימים וישרים ולכן הוברחו ללא ביקורת. העיון בחומר המודיעין מורה על כך שהגב' לריסה הייתה ערה לכך שביצעה מעשים שאסור היה לה לעשותם. ופירוש הדבר שהיא מסייעת לעמיר לשמור על קשרים עם דורשי טובתו ותורתו שמחוץ לכלא, תוך הפרתם של כללי התנהגות המחייבים אותו כאסיר.

24. אינני קובע שמדובר כאן בפעילות אינטנסיבית אסורה מצידה של הגב' לריסה, ואינני קובע שהיא פורעת חוק. אולם די בכך שהיא נתנה יד להפרת הוראות השב"ס (אפילו לעתים רחוקות) כדי להעמיד אותה במצב עובדתי שאיננו מאפשר לתת בה אמון. תוצאת הדברים היא כי קיים יסוד סביר לחשוד בה שתסייע לעמיר לתכנן ולבצע פעולות אסורות שלא ניתן לצפות אותן מראש, בעת ששניהם יהיו מחוץ לתחום הפיקוח של המצלמות. יתר על כן: היא מגבשת לאחרונה, בעצמה, קשרים עם פעילים קיצוניים אשר מזוהים בדעותיהם עם דעותיו של עמיר. קשרים אלה מצערים למדי, כי בניגוד לדבריו של עו"ד קספר נראה שעמיר משפיע עליה לרעה במקום שהיא תשפיע עליו לטובה.

25. מתוך החומר שבפני
ניתן להסיק שקיים קו מאפיין בפעילותו של עמיר לפני הרצח ואחריו בהיותו כבר בכלא. הוא נוהג לשתף את בני משפחתו בפעילותו הטרוריסטית, וראיה לכך ששיתף את אחיו חגי במהלכים שקדמו לרצח של ראש הממשלה, והוא משתף גם את לריסה, במידה מסוימת, בפעילות האסורה שהוא מנהל מתוך כותלי הכלא. רשויות השב"ס רשאיות לבחון גם שיקול זה של התנהגות בת הזוג, בבואן להחליט אם להתיר לעותר התייחדות או למנוע ממנו טובת הנאה זו. התנהגותה של הגב' לריסה מהווה שיקול אחד בין שאר השיקולים הענייניים בתהליך קבלת ההחלטה, ומה עוד שגם היא הרי מעוניינת בקבלת אותה טובת הנאה ולכן עליה להקפיד על כך שכל פעולותיה תהיינה בתום לב.

העותר איננו מתחרט על מעשהו

26. חרטה אמיתית וכנה שמביע אסיר על פשע שביצע, אמורה להשפיע גם על מידת עונשו וגם על הקלות בתנאי מאסרו (השווה: רע"ב 6965/98 נביל חמארנה נ' מ"י ועדת השחרורים, דינים עליון נ"ה 391 ולעומתו: רע"ב 5782/02 ג'בארין מוחמד עיד נ' ועדת שחרורים גוש גליל, דינים עליון ס"ב 19). עמיר לא הביע מעולם חרטה על הרצח שביצע, ובמהלך משפטו אף הצדיק את המעשה שעשה "מטעמים אידיאולוגיים". ברור מתוך המידע המודיעיני שעדיין הוא דבק במעשהו ואף מוצא לו כף זכות בשיחותיו עם חברים לדעה. עמיר איננו מכה על חטא, איננו מבקש מחילה ועדיין הוא תומך ברעיונות אלימים וטעוני טרור שהובילו אותו לבית הסוהר לכול ימי חייו. מצב דברים זה בא, גם הוא, בגדר השיקולים הראויים במהלך קבלת ההחלטה של הרשויות, ובסמכותן להביא שיקול זה לחומרה.

אסיר עולם לכל ימי חייו

27. עמיר הוא אסיר עולם ביטחוני בעל מעמד ייחודי מכיוון שלא ניתן לקצוב את עונשו, ויהיה עליו לשאת בו כל ימי חייו פשוטו כמשמעו. כך קבע המחוקק בסעיף 30א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א - 2001:
"המלצה לענין אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה

30 א. מצאה ועדת שחרורים מיוחדת שאסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה פעל ממניע פוליטי-אידאולוגי, יראו לענין סעיף 29 כאילו המליצה הועדה שלא לקצוב את עונשו של האסיר, ולענין סעיף 30 כאילו המליצה שלא להפעיל את סמכות הנשיא לפי סעיף 11 (ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה; הוראות סעיף 29 (ג) לא יחולו לענין זה."

הוראת חוק זו גוזרת על עמיר מאסר עולם עדי עד, והיא מצביעה על המגמה המחמירה של המחוקק בעניינו של מי שהורשע ברצח ראש ממשלה ממניעים פוליטיים-אידיאולוגיים. מגמה מחמירה זו מכתיבה לדעתי גם התייחסות מחמירה לבקשת ההתייחדות של העותר, יחד עם נימוקים אחרים אשר הולכים ומצטברים כנגד אישור בקשתו.

טענת הפלייה

28. בעתירתו ובתוספת לעתירה טען עו"ד קספר כי העותר מופלה לרעה על פני אסירי עולם אחרים שחלקם אסירים ביטחוניים גם הם. באי כוח המדינה טוענים כי מדובר כאן באבחנה מותרת ולא בהפליה אסורה. אני מאמץ טענה זו. האסירים שבא כוח העותר מנה בעתירתו - חלקם אסירי עולם שאינם אסירים ביטחוניים, וממילא אין להשוות את מעמדו של העותר למעמדם. הטעם לכך הוא כי שיקול הדעת בעניינם של אלה שונה מזה שמופעל בעניינו של עמיר. ובאשר לאסירי עולם שהנם מוגדרים כאסירים ביטחוניים - לפי בדיקתו של שירות בתי הסוהר לא ניתן לסמיר קונטאר היתר התייחדות, ובעניינו של עמי פופר חלות נסיבות ענייניות שונות מאלה המתייחסות לעמיר. טענת ההפלייה נדחית.

בקשת פסילה

29. לקראת סיום עלי לייחד דברים לעניין הבקשה לפסילתי מלשבת בדין בתיק זה, שנטענה בעל פה בתחילת הדיון. להשלמת התמונה אחזור על דברים אחדים שכבר הבאתי בהחלטה זו. לפני תחילת הדיון הופיעו בלשכתי, שליד אולם המשפטים במתחם איילון, באת כוח המדינה עו"ד הילה חג'ג'-פרגו ונציג שירות הביטחון הכללי. הנציג הניח בפני
תיק מודיעין בסיווג סודי ביותר שהוחזק בידיו, וביקש שאעיין בו במסגרת הדיון שעמד להתנהל בפני
. עוד ביקש הנציג שאחזיר את התיק לידיו בלבד לאחר שאסיים את העיון בו. הוא הסביר לי שאיננו מעוניין להיחשף בפני
הנוכחים באולם, וביניהם אנשי תקשורת, ולכן נמנע מלהיות נוכח בדיון. משום כך לא נמסר לי התיק באולם אלא בלשכה. עיינתי בחלקו של החומר המודיעיני והחזרתי את התיק למחזיק בו, מכיוון שעמדתי להיכנס לאולם הדיונים. בין כה וכה נכנס עו"ד קספר ללשכה בלא שקיבל רשות לכך, והביע את תימהונו על כך שנציג השב"כ נמצא בלשכתי. הצעתי לו שיטען את טענותיו באולם, ואכן בתחילתו של הדיון ביקש עו"ד קספר שאפסול עצמי מלדון בעתירה זו מכיוון שכבר קבעתי עמדה. דחיתי את בקשת הפסילה, כמו גם בקשה לעכב את הדיון כדי לאפשר לעותר לערער בפני
בית המשפט העליון על החלטתי. יתרה מזו: עו"ד קספר הודיע, במסגרת טיעוניו בפני
, כי יתלונן עלי בפני
נשיא בית המשפט העליון בשל כך ששוחחתי לפני הדיון עם נציג השב"כ. אני מגנה את דבריו אלה של עו"ד קספר וקובע כי איום זה שהושמע מפיו, כמו גם כניסתו ללא רשות ללשכתי, באים בגדרה של התנהגות פסולה שאיננה הולמת עורך-דין.

30. קביעתי היא שאין יסוד לבקשת הפסילה. כאשר נציג שירות הביטחון הכללי היה בלשכתי, לא גיבשתי עדיין כל עמדה בעתירתו של העותר לעניין נישואיו ולעניין ההתייחדות. מסירת החומר המודיעיני לידי, כשלעצמה, איננה מצביעה על גיבוש דעה קדומה מצידי בעניינה של עתירה זו. לא ניתן היה להגיש את התיק באולם הדיונים מכיוון שנציג השב"כ החזיק בו, והוא בעצמו ביקש למסור אותו לידי ולקבל אותו בחזרה לידיו לאחר העיון. נראה לי כי עו"ד קספר לא הצביע על סיבה מבוררת כלשהי לפסילתי מלדון בתיק, וההלכה הפסוקה מורה לנו כי השאלה אותה יש לשאול היא, האם יש חשש ממשי כי בית משפט לא יוכל לדון בעניין המובא לפניו ללא משוא פנים (רע"ב 2028/02 שוטיכין נ' שב"ס, דינים עליון ס"א 266). כבר אמרתי כי במקרה מסוים זה אין כל חשש למשוא פנים מצידי, ואפילו אם יש לעותר ולבא כוחו תחושה סובייקטיבית כלשהי בנושא זה, גם אז תחושתם האישית איננה מצדיקה את פסילתי (ע"פ 5/82 אהרן אבו-חצירא נ' מ"י, פ"ד ל"ו (1) 247).

סיכום הדברים

31. הגענו לשלב הסיום של החלטה זו ולדברי הסיכום: פסיקתו של בית המשפט העליון מחייבת את רשויות השב"ס לכבד את זכויותיו של האסיר בכלאו. כבוד האדם של האסיר הוא ככבודו של כל אדם. המאסר פוגע אמנם בחירותו של האסיר, אולם אסור שיפגע בכבוד האדם שלו. נקודת המוצא החוקתית היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו. ופגיעה בזכות האדם של אסיר מצד רשויות השב"ס, נעשית כדין רק אם היא עומדת בשני המבחנים הבאים: (א) מבחן הסמכות העניינית, לפיה רשאית הרשות לפגוע לפי דין בזכות מסוימת של האסיר; (ב) מבחן האיזון הראוי בין זכות אדם של האסיר לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקד השב"ס. יודגש כי גם כאשר ניתנה לרשות המוסמכת סמכות חוקית לפגוע בזכות האדם של אסיר, אין היא רשאית לעשות שימוש בסמכותה לפני שתבדוק ותשתכנע כי, בנסיבותיו של העניין הנתון, מתקיימים טעמים ממשיים אשר מצדיקים לשלול מהאסיר את זכותו או להגבילה. כלומר: לשלילת הזכות דרושים נימוקים ענייניים שיש להם עיגון בדין.

32. דברים אלה אמורים גם בהתייחדות שהיא, לפי מהותה המשפטית בדיני בתי הסוהר, "טובת הנאה" ולא זכות מוחלטת הקנויה לאסיר. נקודת המוצא היא כי שירות בתי הסוהר נוטה לאשר התייחדות לאסירים מתוך גישה אנושית ובתחומיה של אותה טובת הנאה. הענקת אישור להתייחדות כרוכה בהפעלת שיקול דעת פרטני על ידי רשויות השב"ס, ועליהן מוטלת חובה לערוך תמיד את האיזונים הדרושים בין מתן אפשרות לאסיר להתייחד, לבין האיסורים והחובות המוטלות עליו בהיותו אסיר.

33. דעתי היא שרשויות השב"ס עשו את השיקלול הנכון והענייני בין הנתונים העובדתיים והמשפטיים הסותרים. הן הביאו בחשבון שיקוליהן שיקולים פרטניים וכלליים והגיעו למסקנות נכונות לפי הנתונים שהיו בפני
הן. שיקול הדעת נתון בעניין זה בידי הרשויות המוסמכות ולא בידי בית המשפט, והן פעלו בדרך שקולה, הגיונית וסבירה בסוגיה שיש בה הרבה מאוד רגשות סוערים שלא כבו עד היום. ההלכה פסוקה קובעת כי תפקידו של שופט בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית הייתה להגיע לאותה החלטה אליה הגיעה. ביסודה של הביקורת השיפוטית לא עומדת השאלה איך היה השופט מחליט אילו היה איש הרשות המבצעת, ועליו לבחון אם רשויות השב"ס שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב - השופט לא יחליף את שיקול דעת הרשויות בשיקול דעתו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר (רע"ב 6/82 ועדת השחרורים נ' בן שטרית, פ"ד ל"ז (1) 393; עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיטוס, פ"ד ל"ז (2) 688; עע"א 7/83 ועדת השחרורים נ' פלוני, פ"ד ל"ח (1) 505). אינני סבור כי היה מקום לערוך איזון אחר, והאיזון שנעשה בענייננו הוא, לדעתי, איזון נכון וענייני בנסיבותיו המיוחדות של עניין זה.

34. סוף דבר: רשויות השב"ס שקלו ושיקללו את כל הנתונים הרלבנטיים וערכו את האיזון הסביר והמתאים בין הנתונים הנוגדים. וההחלטה שהגיעו אליה מבוססת היטב בדין ובעובדות ואין יסוד להתערב בה. העתירה נדחית.
ניתנה היום, 30 במאי 2004, במעמד _________________________
דוד בר-אופיר
, שופט
סגן-נשיא
1
בתי המשפט
עעא001475/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
30/05/04
תאריך
כב' השופט דוד בר-אופיר
, סגן-נשיא
בפני








עעא בית משפט מחוזי 1475/04 יגאל עמיר נ' שרות בתי הסוהר (פורסם ב-ֽ 30/05/2004)