פסקי דין על יוסף ארגז | פסקי דין על יצחק ערגס | פסקי דין על אלי ערגס | פסקי דין על אברהם ערגס | פסקי דין על אלי הראל | פסקי דין על סוזי הראל | פסקי דין על שמשון חב' לביטוח |

3939/00 א     24/05/2004




א 3939/00 יוסף ארגז,יצחק ערגס, אלי ערגס, אברהם ערגס נ' אלי הראל , סוזי הראל , שמשון חב' לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 003939/00
בית משפט השלום הרצליה
24/05/2004
תאריך:
כב' השופט צבי דותן

בפני

1. יוסף ארגז

2. יצחק ערגס

3. אלי ערגס

4. אברהם ערגס

בעניין:
התובעים
ש' מרבאום

ע"י ב"כ עו"ד
נגד
1 . אלי הראל

2 . סוזי הראל

3 . שמשון חב' לביטוח בע"מ
הנתבעים
ד' מלכא
- בשם נת' 1, 2
א' רוטקופף
- בשם נת' 3
ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

1. הגב' סוזנה ארגז (שתיקרא להלן, לשם הנוחות, "התובעת"), אשה בת 88 במועד הרלוונטי, ביקרה ביום 25/8/99 בביתם של נכדתה ובעלה (הם הנתבעים 1, 2). בנה של התובעת, יוסף, נלווה אליה. לאחר סיום ארוחת הערב, ניגשו שני הגברים לסלון, ואילו התובעת ונכדתה נשארו במטבח, ישובות זו לצד זו. בשלב מסוים נפלה כוס פלסטיק על הרצפה, והמים נשפכו על הרצפה. הנכדה קמה ממקומה מיד, בכדי להביא סמרטוט לניגוב הרצפה. התובעת קמה אף היא ממקומה, אולם החליקה על הרצפה הרטובה, נפלה, ושברה את עצם הירך השמאלית. היא הועברה לבית חולים תל השומר, שם אושפזה ונותחה, הוכנסה לה תותבת במקום ראש עצם הירך, וחודש לאחר מכן שוחררה לביתה.

2. התביעה הוגשה נגד הנכדה ובעלה, בטענה כי התרשלו כלפי התובעת, וכן כנגד הנתבעת 3, אשר ביטחה את הנכדה ובעלה ב"ביטוח אחריות כלפי צד שלישי של בעל/מחזיק מבנה הדירה".
ניתן לאמר בבטחה כי התובעת אינה מעוניינת, לאמיתו של דבר, בקבלת פיצויים מאת נכדתה ובעלה, אלא רק מאת הנתבעת 3. אולם, למותר לציין, תנאי לחבותה של הנתבעת 3 לשלם תגמולי ביטוח על פי הפוליסה (שהיא פוליסה לביטוח אחריות) הוא, שהנכדה ובעלה, או מי מהם, יחוייבו לשלם לתובעת פיצויים עפ"י פקודת הנזיקין, היינו כי ייקבע שהם חבים ברשלנות כלפי התובעת.

3. יש לציין כי ביום 5/10/02 הלכה התובעת לעולמה, והיורשים צורפו כתובעים תחתיה, עפ"י תקנה 39 לתקסד"א (אך לשם הנוחות אקרא לה גם להלן - "התובעת").

הרשלנות המיוחסת לנתבעים 1, 2
4. מהי הרשלנות המיוחסת ע"י התובעת לנכדתה ולבעלה?
בכתב התביעה מפורטים פרטי רשלנות שונים, אולם בסיכומיה מבססת התובעת את עילת הרשלנות על דבר אחד ויחיד: העובדה שהנכדה לא הזהירה אותה על דבר היקוות המים על הרצפה, ולא ביקשה ממנה לבל תקום מכסאה עד שהיא (הנכדה) תייבש את הרצפה. לטענתה, היה צפוי שאם תקום התובעת מכיסאה, אל תוך שלולית המים שעל הרצפה, יתרחש הנזק שהתרחש (שהרי בדיוק לשם כך קמה הנכדה מיד, על מנת להביא סמרטוט לייבוש הרצפה), ולכן, היה עליה להזהיר את התובעת כי יש מים על הרצפה, וכי לא תקום מכיסאה עד אשר תיובש הרצפה. הנזק נגרם אך בשל הימנעותה מלהזהיר את התובעת לבל תקום. עד כאן - טענת התובעת בסיכומיה.
מי הפיל את הכוס
5. כדי להכריע בסוגית האחריות, יש, לעניות דעתי, חשיבות רבה לשאלה: מי הפיל את הכוס. הנכדה "הודיעה בוודאות", בעדותה, שלא הסבתא שפכה את הכוס (פרו', עמ' 12, ש' 15), ואילו הנתבעת 3 טוענת בעקביות כי הסבתא (התובעת) היא היא שהפילה את הכוס ארצה.
להלן אבחן את העדויות בנקודה זו.

6. התובעת עצמה כלל לא זכרה כי התאונה אירעה לה בגלל כוס שנפלה על הרצפה (פרו', עמ' 3, ש' 6-7). ברור אפוא שלא היה טעם לשאול אותה מי הפיל את הכוס.

7. בנה של התובעת, כמו גם בעלה של הנכדה, העידו כי הם ישבו בסלון, ולא ראו מי הפיל את הכוס (עמ' 7, ש' 16, ש' 21; עמ' 14, ש' 20; עמ' 15, ש' 20).

8. העדה היחידה שהיתה ממש במקום האירוע, ברגע התרחשותו, היתה הנכדה, ורק היא יודעת אל נכון מי הפיל את הכוס. הנכדה העידה כהאי לישנא: "בוודאות אני מודיעה... ושלא הסבתא שפכה את הכוס" (פרו', עמ' 12, ש' 15).

אולם, במקומות אחרים בעדותה היא פחות בטוחה בכך:
"...הכוס נפלה, אני לא יודעת אם אני הפלתי או היא הפילה" (עמ' 11, ש' 28); "אני לא זוכרת אם אני או הסבתא הפלנו את הכוס" (עמ' 12, ש' 23);
"נפלה הכוס בוודאות אני לא יודעת אם הסבתא הפילה את הכוס או אני. אני לא יכולה לשלול את העובדה שהסבתא הפילה את הכוס, אבל אני גם בוודאות לא יכולה לאשר שהיא זו שהפילה" (עמ' 13, ש' 17-19).
עינינו הרואות, הנכדה אינה זוכרת ואינה יודעת, במועד מתן עדותה בביהמ"ש, בשנת 2002, מי הפיל את הכוס. היא מאשרת, עם זאת, כי שנה אחרי התאונה זכרה את הדברים טוב יותר (עמ' 13, ש' 20).

9. והנה, כשנה אחרי מועד התאונה, בתאריך 6/11/00, ביקר בביתה חוקר מטעם הנתבעת 3. אותו חוקר הקליט, באופן סמוי, את שיחתו עם הנכדה ובעלה. הקלטת נתקבלה כראיה וסומנה נ/5. תמליל ההקלטה נתקבל כראיה וסומן נ/6.
להלן הקטעים החשובים לעניננו מן התמליל:

מתוך עמ' 8 בתמליל -
סוזי: הם באו לפה לארוחת ערב. ישבנו בשולחן פה במטבח.
חוקר: פה במטבח.
סוזי: כן, והם סיימו לאכול... נשפך לה כוס, כוס שתיה, הא, קמתי לקחת את הסמרטוט לנגב, עד שקמתי הסבתא כבר, הא, קמה ועפה לנו עד למטה, ו...
חוקר: היא ראתה, אבל, איך שנשפך, הא -
סוזי: היא ראתה, אבל הא -
חוקר: אז למה - ?
סוזי: למה אני לא יודעת. היא קמה. אני לא יודעת...

מתוך עמ' 9 בתמליל -
חוקר: כאן היה רטוב? פה באיזור הזה?
סוזי: הא, היא שפכה את זה, שפכה את זה פה... היא שפכה את זה פה, פה, פה, במקום שלה. עד שאני קמתי לקחת סמרטוט...

ומתוך עמ' 15 בתמליל -
חוקר: מי הפיל את הכוס?
סוזי: הסבתא.

שמעתי את הקלטת, והתמליל משקף נאמנה את שהוקלט בה. הדברים ברובם נשמעים היטב. השיחה היתה שיחה חופשית. החוקר לא משך את הנכדה בלשונה. היא אמרה לו, יותר מפעם אחת, כי התובעת היא שהפילה את הכוס. אין אפוא כל ערך לעדותה (וגם זאת "כמעט בוודאות") כי לא אמרה לחוקר, שהתובעת הפילה את הכוס (פרו', עמ' 12, ש' 25-26).

10. החוקר לא הסתפק בהקלטת השיחה. הוא גם רשם בכתב ידו את עיקרי עדותה של הנכדה, והחתים אותה על טופס גביית העדות (ר' נ/2). בטופס זה נרשם, בין היתר, כי -
"...תוך כדי כך היא הפילה את כוס התה מהשולחן והתה נשפך על הרצפה...".

נכון הדבר שהחוקר לא רשם מלה במלה את דבריה המדויקים של הנכדה, אלא רק סיכם בלשונו את תוכן השיחה (עמ' 23, ש' 25), ונכון שישנם אי דיוקים במסמך זה, כגון בענין כוס התה (הנכדה לא אמרה לחוקר כוס תה, אלא כוס שתיה. גם בעדותה בביהמ"ש אמרה כי היתה זו כוס שתיה קרה, מפלסטיק קשיח, ר' פרו' עמ' 11, ש' 24-27). אולם מה שנרשם במסמך כי התובעת היא שהפילה את הכוס מהשולחן, אלה דברים שנאמרו גם נאמרו ע"י הנכדה לחוקר, יותר מפעם אחת, והדברים נשמעים היטב בקלטת.

11. ואם לא די בכך, הרי שלשה חודשים לאחר ביקור החוקר בביתם, וכשנה וחצי לאחר התאונה, חתמו הנכדה ובעלה על תצהיר תשובות לשאלון (ר' נ/3), בו נכתב (בתשובה מס' 14) כך:
"במהלך הארוחה בביתנו, עת ישבה התובעת ליד השולחן נפלה מידה כוס שתיה בה אחזה. כאשר קמה סוזי להביא סמרטוט רצפה, קמה הסבתא לפתע לבדה מהשולחן והחלה ללכת, ואז החליקה על המים ונפלה".

בעלה של הנכדה, רואה חשבון במקצועו, העיד כי הינו קורא מסמכים לפני שהוא חותם עליהם, כי קרא את תצהיר התשובות לשאלון לפני שחתם עליו וידע על מה הוא חותם (עמ' 16, ש' 30 עד עמ' 17,ש' 1). אולם, לגירסתו, הוא ביקש לשנות תצהיר זה באופן שבמקום המלים "נפלה מידה" ייכתב "נפלה", אך עוה"ד שהכינו את התצהיר אמרו לו, לטענתו, שאי אפשר לשנות זאת, והוא לא התווכח איתם, בהיותם, אז, עורכי הדין שלו, והוא סמך עליהם (פרו', עמ' 17, ש' 2-7). גם הנכדה העידה כך, אולם היא אינה יודעת את הדברים מידיעתה שלה, אלא רק מפי בעלה (עמ' 14, ש' 1-2).
גירסה זו של הבעל היא גירסה שקשה לקבלה. אני מתקשה להאמין שעד ביקש לנסח תצהיר בנוסח א', ועוה"ד כפה עליו לחתום על תצהיר בנוסח ב'. יותר מתקבל על דעתי, שהנוסח המופיע בתצהיר התשובות לשאלון הוא נוסח שנכתב באופן מדויק מפיהם של הנכדה ובעלה (שחתמו עליו, לאחר שקראוהו), נוסח התואם גם את מה שסיפרו לחוקר.

12. לסיכום האמור עד כאן, אני קובע, כי הוכח שהתובעת היא שהפילה את כוס השתיה מן השולחן לרצפה.

חובת זהירות
13. אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית על בעל מקרקעין כלפי המבקר במקרקעין (ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח פד"י לא(2) 630, בעמ' 636; ע"א 145/80 ועקנין נ' מ"מ בית שמש פד"י לז(1) 113, בעמ' 124-125). אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו נקבעת (כמו החובה המושגית) עפ"י מבחן הצפיות, היינו, האם בעל דירה סביר יכול היה, מבחינה פיזית, לצפות - בנסיבות המיוחדות של המקרה - את התהוות הנזק, והאם הוא צריך היה, מבחינה נורמטיבית, לצפות את התרחשות הנזק (פס"ד ועקנין הנ"ל, שם, בעמ' 125-126). בדרך כלל, נזק שהינו צפוי במישור הפיזי, נחשב כצפוי גם במישור הנורמטיבי (ע"א 915/91 מ"י נ' לוי פד"י מח(3) 45, בעמ' 65).

14. כאמור, במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב ביהמ"ש בעובדותיו המיוחדות של המקרה שבפני
ו. האם במקרה דנן יכולה (וצריכה) היתה הנכדה - בנסיבות המיוחדות של המקרה - לצפות את התרחשות הנזק?
אני סבור שלא.
הן בנה של התובעת, והן בעלה של נכדתה, העידו, כי שמעו את הכוס בנפילתה, וכי "זו כוס פלסטיק, כשהיא נופלת על הרצפה שומעים אותה היטב", "זה עשה רעש, כוס פלסטיק שנופלת, שומעים אותה" (פרו' עמ' 15, ש' 18-19, עמ' 17, ש' 19, עמ' 14, ש' 27; עמ' 7, ש' 20-21, עמ' 11, ש' 7). הנכדה היא היחידה, שעל אף שהיתה הקרובה ביותר למקום האירוע, "לא זוכרת" שהנפילה גרמה לרעש (פרו', עמ' 14, ש' 3). אם נפילת כוס כזאת גורמת רעש, והכל שמעו רעש, ולתובעת אין כל בעית שמיעה (פרו', עמ' 17, ש' 21), הרי שגם הסבתא מן הסתם שמעה את נפילת הכוס.

15. מכל מקום, למה לי לעסוק בהשערות האם הסבתא שמעה או לא שמעה את נפילת הכוס, הרי כבר קבעתי, כממצא עובדתי, כי היא זו שהפילה את הכוס, וממילא ברור שידעה על נפילת הכוס. ואם ידעה על נפילת הכוס, אין צורך להביא עדות מומחה כדי להוכיח, שכאשר כוס נופלת, המים נשפכים. ב"כ התובעת בסיכומיו (סע' 28) מעלה אפשרות שאולי היא לא ידעה שהכוס מלאה במים. על כך אשיב כי הנכדה העידה מפורשות, בשיחתה עם החוקר, כי הסבתא ראתה שנשפך (ר' עמ' 8, וכן עמ' 9 לתמליל).

16. לאמור לעיל יש להוסיף כי "הסבתא היתה צלולה לחלוטין, היא היתה 10. יש לסבתא משקפיים, אבל לא היתה לה בעיית ראיה מיוחדת, או בעיית שמיעה, היא היתה ג'דע" (עמ' 17, ש' 20-21). וכן: "לפני האירוע אמא שלי היתה אשה עצמאית באופן מוחלט" (עמ' 8, ש' 11). "המצב של אמא שלי היה מצוין, היא גם טיילה איתי לחו"ל" (עמ' 8, ש' 27). וכן: "לפני האירוע סבתא היתה צלולה לחלוטין" (עמ' 13, ש' 14). וכן: "היא היתה אשה מאד עצמאית. אמא שלי בת 62 אמרה שהיא לא מבינה איך אשה בגילה עושה דברים כאלה. היא היתה עושה טיולים רגליים שהלוואי על כולנו" (עמ' 16, ש' 12-14).

17. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, שהנכדה לא היתה יכולה, וצריכה, לצפות, שהתובעת - אשה בוגרת וצלולה בדעתה לחלוטין - תקום מכיסאה ותתהלך בתוך שלולית מים שנקוותה על הרצפה. התובעת, שהיתה כזכור בת 88 במועד התאונה, ידעה מן הסתם על הסכנה - בייחוד לאשה בגילה - הטמונה בהליכה על רצפה רטובה. אינני רואה מדוע היתה נכדתה אמורה לצפות כי היא תעשה מעשה פזיז שכזה.

18. אעיר כי התובעת טענה וטוענת גם בסיכומיה כי רצפת קרמיקה היא חלקה במיוחד כשנשפכים עליה מים. אולם במקרה דנן אין מדובר ברצפת קרמיקה, אלא ברצפה רגילה וסטנדרטית ("מוזאיקה"), כפי שעולה בבירור הן מן התמונות (ת/1), והן מעדותה של הנכדה (נ/2), ותמוה הדבר שהתובעת חוזרת על טענה שגויה זו, גם בסיכומים. אילו היה מדובר באמת ברצפת קרמיקה, שהיא חלקה במיוחד כשנשפכים עליה מים, ייתכן שהיתה מוטלת על הנכדה חובה להזהיר את התובעת, מתוקף העובדה הזאת כשלעצמה. אולם, כאמור, מדובר ברצפה רגילה לכל דבר וענין, ולא ברצפת קרמיקה.

19. התובעת טוענת כי היה זה צפוי, שאם היא תקום מכסאה, שעה שהרצפה רטובה במים, יתרחש הנזק שאירע. ייתכן. אולם מה שלא היה צפוי הוא, שהיא תקום מכסאה. אדם בגיר מוחזק כיודע את התוצאות העלולות לקרות באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים, כתוצאה ממעשיו או מחדליו. אשה בגיל כה מתקדם, שזה עתה הפילה כוס מים מהשולחן אל הרצפה, אמורה היתה להבין, מכח עצמה - גם ללא כל אזהרה מצד נכדתה - כי אל לה לקום ולהתהלך על הרצפה הרטובה. כל אדם בוגר היה מבין זאת. הנכדה מצידה לא אמורה היתה לחשוש, שמא הסבתא אולי לא שמה לב לנפילת הכוס, או אולי לא ידעה שהכוס מלאה מים. הנכדה הרי סיפרה לחוקר (ודבריה נשמעים בקלטת), כי הסבתא היא שהפילה את הכוס, וראתה איך שהמים נשפכו (עמ' 8 לתמליל). כלומר, ברגע התרחשות האירוע, הנכדה יודעת שהסבתא יודעת על הנפילה, ועל שפיכת המים על הרצפה. מה לה, אם כן, כי תזהיר את הסבתא שלא לקום? וכי הסבתא אינה יודעת זאת? מדוע היה על הנכדה לצפות את האפשרות שהסבתא הקשישה תקום ותנסה ללכת על הרצפה הרטובה, מעשה שכל אדם סביר בגילה לא היה עושה?

20. התובעת בסיכומיה (סע' 27) משווה קשישים, המוזמנים כאורחים למקום פלוני, לתינוקות ולילדים קטנים. גם בנה של התובעת עשה את ההשוואה הזאת בעדותו, כאשר נשאל מה היה על בתו לעשות, ולא עשתה, כדי למנוע את התאונה. תשובתו על כך: "מחובתה של בתי לקחת את אמא ולהוריד אותה לסלון. להעביר אותה מסביב לשלולית ולהוציא אותה מהמטבח אל הסלון, זה כמו שאני עושה היום עם הנכדה שלי" (עמ' 11, ש' 1-2).
אכן, אפשר שהצד השווה לענייננו בין קשישים לילדים הוא, שכאלה כן אלה עלולים להיפגע ביתר קלות, ולכן צריכים לנקוט יתר זהירות. אולם השוני המכריע הוא, כמובן, שתינוקות וילדים קטנים אינם מסוגלים בדרך כלל לצפות את תוצאות מעשיהם, ולכן יש להשגיח עליהם "בשבע עיניים", פן יזיקו, בחוסר דעת, לעצמם או לאחרים. לכן, אילו היה מדובר בילד קטן, ייתכן שהייתי קובע כי היה זה מחובתה של הנכדה ליטול אותו בידיה ולהוליך אותו מסביב לשלולית אל הסלון, או לפחות לאמר לו שלא יקום ממקומו עד שהרצפה תיובש. שונה המצב כאשר מדובר באדם בוגר, שהוא צלול בדעתו לחלוטין. לו אין צריך לאמר שייזהר לא ללכת על הרצפה הרטובה. העובדה שאילו אמרה הנכדה לתובעת: "תמתיני רגע, אל תקומי עד שאנגב", היתה התאונה אולי נמנעת, היא בגדר חכמה שלאחר מעשה. אולם מראש, לא יכולה היתה הנכדה לצפות, שהתובעת תקום ותלך על המים שנשפכו זה עתה (בידיעתה) על הרצפה. לא רק היא לא יכולה היתה לצפות, גם בנה של התובעת (שהעיד כעד מטעמה) לא צפה זאת. כדבריו - "נפלה כוס, זה לא ביג דיל, לא תיארתי לעצמי שיקרה מה שקרה" (עמ' 11, ש' 8). אם כך, מדוע בתו היתה צריכה לתאר לעצמה?

21. דעתי היא, לסיכום, כי, בנסיבות מקרה זה, כפי שהוכחו, לא היתה מוטלת חובה על הנכדה להזהיר את הסבתא, שנפלה כוס, או שיש שלולית מים על הרצפה, או שלא תקום מכיסאה. הדבר היחיד, לעניות דעתי, שנדרש מן הנכדה, בנסיבות המקרה דנן, הוא - לקום ממקומה בזריזות, ולהביא סמרטוט לניגוב הרצפה. את זאת עשתה הנכדה: "מהרגע שהכוס נפלה ונשפכה השתיה, אני קמתי מיד, ברגע שהסתובבתי, כבר סבתא שלי היתה על הרצפה, חלפו שניות בין לבין" (עמ' 14, ש' 4-5; עמ' 12, ש' 30; עמ' 13, ש' 1). ובנה של התובעת, שהעיד מטעמה, לא יכול היה לסתור זאת, הואיל ואין הוא יודע מה בתו עשתה מיד לאחר נפילת הכוס, והאם היא קמה להביא סמרטוט, אם לאו (עמ' 8, ש' 3-4, עמ' 7, ש' 22-23). הנה כי כן, הנכדה, לפי עדותה שלה, שלא נסתרה, עשתה את הדבר הטבעי והנכון שהיה מצופה ממנה לעשות, ועשתה זאת בזריזות רבה מאד. אינני רואה במה היא התרשלה.

22. אוסיף ואציין כי אף לו קבעתי שהיה זה מחובתה של הנכדה להזהיר את התובעת לבל תקום, ספק אם היתה לה אפשרות מעשית למנוע את התאונה, לנוכח המהירות שבה התרחשו הדברים. לפי עדותה, "מהרגע שהכוס נפלה ונשפכה, אני קמתי מיד, ברגע שהסתובבתי, כבר סבתא שלי היתה על הרצפה, חלפו שניות בין לבין" (עמ' 14, ש' 4-5). וכן: "כשהכוס נפלה אני מיד קמתי לכיוון המגבות שנמצאות ליד החלון, לא הספקתי להסתובב והסבתא כבר עפה" (עמ' 12, ש' 30-31).

23. התובעת בסיכומיה (סע' 33) אינה שוכחת להעלות את הטענה כי אף בעלה של הנכדה התרשל. לטענתה, היה עליו, למשמע רעש הכוס הנופלת, להסיט את מבטו לעבר המטבח, לברר מה מקור הרעש, ולמנוע מן התובעת לקום מכסאה, או להזהירה.
כבר נתתי לעיל את כל התשובות לטענה בדבר חובה שהיתה מוטלת כביכול על מאן דהוא להזהיר את התובעת מפני סיכון, שהיה צריך להיות נהיר לה עצמה. מעבר לכל שנאמר לעיל, אוסיף כאן, כי אם בכלל היה צריך מישהו להזהיר את התובעת, או למנוע ממנה לקום, הרי היתה זו נכדתה, שישבה לידה במטבח, ולא בעלה של הנכדה, שישב במרחק-מה משם, בסלון. בנה של התובעת (ששימש עד תביעה) ישב אף הוא בסלון. והוא העיד: "אני לא קמתי כששמעתי את הכוס נופלת, הבת שלי ישבה שם, מה יש לי לקום?" (עמ' 11, ש' 11). הוא צודק בדבריו אלה, והם נכונים לא רק ביחס אליו, גם ביחס לחתנו. ומלבד זאת, מאחר שהאירוע התרחש תוך שניות (עמ' 14, ש' 5), ברור שהוא, שישב בסלון, לא יכול היה למנוע את הדבר, בכל דרך שהיא.

סיכום
24. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים 1, 2 בסך 3,000₪ בצירוף מע"מ, ובהוצאות הנתבעת 3 בסך 9,000₪ בצירוף מע"מ, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום ד' סיון, תשס"ד (24 במאי 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

צבי דותן
, שופט

קלדנית:חיה י.









א בית משפט שלום 3939/00 יוסף ארגז,יצחק ערגס, אלי ערגס, אברהם ערגס נ' אלי הראל , סוזי הראל , שמשון חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/05/2004)