פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על משה גבאי | פסקי דין על רחל גבאי |

10417-11/08 תאמ     13/06/2011




תאמ 10417-11/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' משה גבאי, רחל גבאי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בחיפה



תא"מ 10417-11-08 מינהל מקרקעי ישראל
- חיפה ראש מח' חוזים נ' גבאי ואח'



מספר בקשה:4

בפני

כב' השופטת
חנה לפין הראל

התובע
מינהל מקרקעי ישראל


נגד

הנתבעים
1.משה גבאי
2.רחל גבאי




פסק דין


התביעה כאן בגין תשלום דמי חכירה, עבור דירה הנמצאת ברחוב פועה 4 בחיפה.
הנתבעים הם החוכרים, ולטענת ב"כ מנהל מקרקעי ישראל הנתבעים חייבים למינהל 25,487 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

התביעה מוגשת מכוח סעיף 81א' לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז-1967, וב"כ המינהל טוענת, כי מדובר בתביעה בסדר דין מהיר (סעיף 9). אני מניחה שנפלה טעות קולמוס והכוונה הייתה לסדר דין מקוצר, היות ולדעתה מדובר בסכום כסף קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשת או מכללא, שיש עליה ראיות בכתב.

ב"כ המינהל צירפה לכתב התביעה את שטר החכירה מיום 28/07/91, עליו חתמו הנתבעים וכן צירפה דפי חשבונות ומכתבי התראה, אשר נשלחו על ידה לנתבעים.

משהוגשה התביעה על פי סעיף 81א' לחוק ההוצל"פ והנתבעים הגישו התנגדות, הועבר התיק לטיפולי.

הנתבעים הגישו בקשה כאמור, למחיקת כותרת וליתן רשות להתגונן וטענו, כי המינהל מתנהל בחוסר תום לב, כי על התביעה חלה התיישנות וכביכול הנתבעים נטלו על עצמם את כל החובות על פי חוזה החכירה מיום 01/04/1954.
הנתבעים טוענים, כי יש למחוק את התביעה היות והתובעת יודעת ומודעת לעובדה, כי היא זו אשר חייבת לנתבעים ולא להפך, כאשר היא מציעה להם לשלם את הסכום בדרך של מבצע היוון ועוד היא מסתירה מהם, כי חלק גדול מהחוב התיישן וכי אין הם חייבים בו כלל.
עוד טוענת ב"כ הנתבעים, כי התביעה הוגשה שלא בהתאם לסדר הדין ולכן יש לדחותה.

על-פי החלטה מיום 31/10/10, הגישו הצדדים את סיכומיהם.

ב"כ המינהל טענה בסיכומיה, כי אין לקבל את טענת הנתבעים, שאינם יודעים מהו החוב.
הנתבע עצמו הודה בבית המשפט, בעת הדיון בפני
כב' הרשמת, כי הוא חייב כספים, אלא שהוא בחר ב"שב ואל תעשה במשך שנים רבות" מאז שחתם על הסכם החכירה, והוא חתום על השטר מיום 01/04/1954.

לטענת ב"כ המינהל, על הנתבעים חלה חובת תשלום דמי החכירה, וטענת אי ידיעתם, איננה יכולה לפתור אותם מהתשלום.
לעניין ההתיישנות, טענה ב"כ המינהל, כי טענת ההתיישנות היא מגן בלבד ואיננה מבטלת את הזכות המהותית.
מכיוון שהנתבע הודה בחוב, הרי על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אין הוא יכול להישמע בטענה זו.
אי לכך, עומדת למנהל הזכות לגבות את דמי החכירה באופן רטרואקטיבי.
ב"כ המינהל הפנתה לפסק דינה של כב' השופטת אביטל בית-נר בתיק 3102/05, והחלטת כב' השופט טירקל בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פד"י נ"ד (2) 553,535.
ועוד טענה ב"כ המינהל, כי בית המשפט נוטה להימנע ככל האפשר מסגירת שעריו בפני
תובעים, אך מחמת ההתיישנות ולפרש טענה זו בצמצום.

סיכומי הנתבעים
התביעה מתייחסת לחובות בין השנים 1991-2008, כאשר
התביעה מסתמכת על חתימת הנתבעים על שטר העברת זכות חכירה, כי קיבלו את כל הזכויות והחובות משנת 1954, כאילו החוזה נחתם על ידם מלכתחילה.

התובעת איננה מפרטת את חובותיה, יתר על כן המסמך צורף ללא הנספחים, שניתן ללמוד מהם לעניין החוב.
החוב הנטען בחלקו הגדול התיישן, יתר על כן ממסמך זה עולה, כי הסכום הנדרש לתשלום הוא 1,650 ₪ לשנה, ולכן לא ברורה שיטת החישוב של התובעת לפיו הגיעה לסכום של 25,487 ₪.
יתר על כן, המינהל לא פנה אל הנתבעים בדרישת תשלום, והערכה מחודשת נעשתה על ידי המינהל, לא בהתאם לדין, ללא הערכת שמאי.

עומדת לנתבעים טענת ההתיישנות, והנתבע מטעמי פשרה שילם את החוב בגין 7 שנים האחרונות שקדמו להגשת כתב התביעה.
אין לקבל את הטענה כי הנתבע מיתמם, שכן הודה שיש לו חוב למינהל.
ב"כ המינהל מוציאה דברים מהקשרם, הנתבע העיד כי יש לו חוב למנהל, משמע בהווה, ולא התייחס לעבר הרחוק.
יש לזכור, כי העיד פעם ראשונה בחייו והוא בן 73, כאשר הוא נמצא בבית המשפט, איש לא הדריך אותו לעניין תשלום דמי החכירה, הוא ידע שצריך לשלם ארנונה, חשמל ומים וכך עשה.
מיד לאחר שהנתבע קיבל פנייה לתשלום, פנה אל המינהל, אך נידחה והפנו אותו ישר לעו"ד.
יש לדחות את טענות ב"כ המינהל, לעניין היות הנכס המוכתר, חנות ולא דירת מגורים, ולכן בית המשפט מתבקש להפעיל רחמיו במשורה.
יש לשקול זה כנגד זה את העובדה, כי הנתבעים הם אנשים מבוגרים שכל פרנסתם בחנות קטנה זו במשך שנים רבות, כי לא ידעו על קיום החוב וכאשר נודע להם שילמו את החוב בגין 7 השנים האחרונות.
אין מדובר בנכס "מניב פירות" ומיליוני שקלים.

אכן מדובר בהתיישנות המקנה מגן לנתבעים, ואילו התובעת שהיא גוף ציבורי הנדרשת לפעול בתום לב, חייבת שלא לתבוע חוב הנפרש על פני תקופת ההתיישנות.
ב"כ הנתבעים, מפנה לפסק הדין של כב' השופטת אלמגור בת.א 15714/99, בכל הנוגע לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, וכן לפסק הדין של הכפר הירוק אליו הפנתה ב"כ התובעת. מדובר בפירוש דווקני.
הטענות דווקא תומכות בטענת הנתבעים ולא להיפך.

על כן, מבקשת ב"כ הנתבעים לדחות את התביעה, באשר ליתרת חוב דמי החכירה, ולחייב את התובעת בתשלום הוצאות שכר טרחת עו"ד.

דיון
מינהל מקרקעי ישראל
איננו אישיות משפטית נפרדת, כפי שנפסק בבג"צ 8350/00 ואח' קיבוץ שדה נחום ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל
ואח' (2002), והוא איננו יכול לתבוע כשלעצמו.
המינהל מנהל את אדמות המדינה, קרן קיימת לישראל, ורשות הפיתוח.

בכותרת כתב התביעה בענייננו, כתוב מינהל מקרקעי ישראל
בלבד, ולא ידוע אדמות מי מנהל המינהל בתביעה זו, ובשם מי הוא בעצם תובע.

בסעיף 1 כתוב: התובעת הינה משרדי הממשלה, כתובתה כנ"ל והיא מיוצגת כנ"ל.
אין אישיות משפטית כזו: "משרדי הממשלה" היכולה לתבוע.

מטעם זה בלבד יש לדחות התביעה. יחד עם זאת, אילו לא היה מקום לדחותה לגופו של עניין, הייתי מתירה תיקון כתב התביעה והעמדת בעלי דין נכונים, גם ללא בקשה, אלא שמטעמים של מהות התביעה יש לדחותה: שטר העברת זכות החכירה עליו נסמכת ב"כ המינהל מעיד, כי מעביר הזכות הוא מר לזר פורזנסקי, אשר לו היו זכויות וחובות החל משנת 1971, לא ברור מן השטר המטושטש האם החוכר הראשי הוא הכנסייה היוונית הקתולית ובתי ספר קתוליים, או שהם בעלי הקרקע.
כתוב בשטר, כביכול הכנסייה מיוצגת על ידי מינהל מקרקעי ישראל
. לכתב התביעה לא צורף כל ייפוי כוח המייפה כוחו של המינהל לנהל את אדמות הכנסייה. לא צורף כל נסח רישום ממנו ניתן ללמוד מי הבעלים של המקרקעין.
בנוסף וזה החשוב, עומדת לנתבעים טענת ההתיישנות ולא היה זה מן הראוי לתבוע בגין חוב אשר קיים מעבר לתקופת ההתיישנות. גוף ציבורי כמו מינהל מקרקעי ישראל
, נדרש לרמה גבוהה של התנהלות בתום לב ובהגינות ציבורית.

הנתבעים שילמו את חובם למשך כ-7 שנים, צייקנות יתרה היא לציין, כי הם עשו זאת בתשלומים, או בגלל שהם מנהלים חנות פירות וירקות יש "להפעיל רחמים במשורה".

מכל הטעמים דלעיל, התביעה נדחית.

מינהל מקרקעי ישראל
, ישלם לנתבעים הוצאות המשפט, שכר טרחת עו"ד בשיעור 2,000 ₪.


המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א סיון תשע"א, 13 יוני 2011, בהעדר הצדדים.








תאמ בית משפט שלום 10417-11/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' משה גבאי, רחל גבאי (פורסם ב-ֽ 13/06/2011)