פסקי דין על בנק דיסקונט רחביה | פסקי דין על אליהו דוד ליברמן

26277-12/10 תת     13/06/2011




תת 26277-12/10 בנק דיסקונט רחביה נ' אליהו דוד ליברמן








בית משפט השלום בירושלים



ת"ת 26277-12-10 בנק דיסקונט רחביה
נ' ליברמן






בפני

כב' הרשם
בן שלו


התובע (המשיב)

בנק דיסקונט רחביה


נגד


הנתבע (המבקש)

אליהו דוד ליברמן



החלטה

1.
בפני
בקשת המבקש (נתבע מס' 2)
להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בסך
נומינאלי של 18,546
₪ שהגיש המשיב כנגד המבקש, כנגד חברה בה היה בעל עניין וכנגד נתבעת נוספת, בלשכת ההוצאה לפועל (להלן: "החברה"). בין היתר, ערב המבקש בערבות שאיננה ערבות יחיד וללא הגבלה בסכום לחובות החברה.

הטעם לאיחור בהגשת ההתנגדות נסוב, כך המבקש, על היעדר מודעות מצידו לחובותיו הדיוניות ובהן החובה לתמוך בקשתו בתצהיר, שהובילו לעיכוב בהגשת הבקשה.

באשר לטענות ההתנגדות לגופן, מגולל המבקש בתצהירו את נסיבות ניהולה של החברה על ידו ועל ידי הנתבעת הנוספת, עד להעברתן הנטענת של הזכויות בחברה לידי אחר. המבקש מודה כי בחשבון החברה נוצר חוב ומלין כנגד התנהלות המשיב בעניינו אולם מודה, כי בשנת 2005 כרת עם המשיב הסדר לפירעון החוב, אשר נועד לפרוע את
החובות למשיבה. משלטענת המבקש התברר לו שתנאי ההלוואה וההסדר לא עמדו בציפיותיו, נוכח התווספות ריביות ועמלות נוספות ועקב העובדה שלא היה מודע לכך שיחוייב גם בדמי ניהול חשבון בסך 150 ₪ לרבעון, הודיע (במועד שלא הובהר דיו), כי אינו מוכן לפרוע יותר את החוב, וכך עשה (ראו גם בעמ' 3 – 4 לפרוטוקול הדיון מיום 28.3.11). על פי טענת המבקש, מסר לו פקיד עלום שם שעליו להפקיד את הפיגור והוא "יטפל בעניין". לאחר מכן, לטענת המבקש, כיוון שהעניין "נמאס עליו", לטענתו, הציע לאותו פקיד, כי יפרע את יתרת ההלוואה המקורית, כפי הנראה בסכום הקרן בלבד. לטענת המבקש, בעודו ממתין לתשובה מטעם הפקיד, הופתע לקבל את כתב התביעה.

2.
המשיב מתנגד לבקשות, הן לבקשה להארכת המועד שהוגשה לכל הפחות,
לשיטתו, באיחור העולה על חודש ימים, והן להתנגדות לגופה.
באשר להתנגדות, טוען המשיב, כי המבקש עצמו הודה בחוב וכרת ביום 10.2.05 את הסדר הפירעון אל מול המשיב, במסגרתו הוסכם בין היתר, כי תינתן הלוואה חדשה לפירעון חובות החברה, שתיפרע בין היתר על ידי המבקש (להלן: "הסדר החוב"). נוכח תנאי הסדר החוב, מבהיר המשיב, מנוע המבקש מלכפור בו, ואף אינו רשאי לזקוף כרצונו סכומים ששילם על חשבון החוב (כמפורט בפסקות 3 ו – 7 להסדר). הואיל ובשנת 2007 החלו הליכי פירוק כנגד החברה, ואף, כך נטען, ניתן צו פירוק, פנה המשיב לאכיפת החיוב כנגד המבקש. המשיב אף מבהיר, כי ביום 5.2.08 הואיל, באמצעות נציג מסניף הבנק, להגיע עם המבקש להסכמה בעל-פה לפיה בתמורה לכך שהמבקש יתמיד בתשלומי פירעון החוב, לא ינקוט נגדו בהליכי גבייה ולא יחייבו דמי ניהול חשבון בסך 165 ₪ (להלן: "ההסכמות המאוחרות"). אולם המבקש עצמו לא עמד בתנאי הסכמות אלה, שעה שחדל מלפרוע את החוב ולא הותיר למשיב ברירה אלא לתבעו ולהמשיך ולחייבו בדמי הניהול. בנסיבות אלה, טוען המשיב, סיכויי הגנתו קלושים ביותר ואין ליתן לו רשות להתגונן.

התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקר המבקש על תצהירו ובסופו סיכמו הצדדים טענותיהם בקצרה.

לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים, שאף נשמעו בפני
, שוכנעתי, כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, אולם דין ההתנגדות להידחות בעיקרה, ובתנאים שיפורטו.

3.
ככלל, שעה שאין עסקינן באיחור בן חודשים רבים, טענה בדבר היעדר ייצוג משפטי והשלכותיה על המודעות לעצם ניהול הליכים – בין אם בלשכת ההוצאה לפועל ובין אם בבית המשפט – יכולה בנסיבות מסויימות לשמש כטעם מיוחד להארכת מועד. זאת במיוחד שעה שהעניין המהותי, שנידון, קשור בטבורו עם אפשרותו של המבקש להעלות טענותיו ולבקש רשות להתגונן אצל הערכאה הדיונית (במובחן, למשל, מערכאת הערעור). גם בהתחשב במשנה התוקף שנודע לזכות הגישה לערכאות שעה שעסקינן בדיון בערכאה ראשונה ובכך שלא ניתן אל נכון לקבוע, כי האיחור (שאינו ממושך) פגם באינטרס המשיב לסופיות ההליך יש כדי להוסיף ולשמש כטעם מיוחד להארכת המועד. בנסיבות אלה, לא מצאתי סיבה שלא להיעתר לבקשה להארכת המועד.

4.
יחד עם זאת, דין ההתנגדות להידחות בעיקרה לגופה, בין היתר מנימוקי המשיב.

כפי שטען המשיב, במסגרת הסדר החוב, הודה המבקש בסכום החוב למשיב עד אותה העת ואף ויתר, כעולה מפסקה 3 להסדר, על כל טענה כנגד המשיב בקשר עם החוב ועם ניהול החשבון עד אותה העת. המבקש אף לא חלק על כריתת הסדר החוב, ולא טען בתצהירו (המשמש כידוע, כמסד העובדתי לבירור טענותיו) דבר באשר לנסיבות כריתתו שיש בהן כדי להשליך על תוקפו הנטען. בנסיבות אלה, טענותיו של המבקש בכל הקשור לניהול החשבון עד למועד כריתת הסדר החוב לא תוכלנה לשמש לו כהגנה אפשרית (לעניין זה השוו: ע"א (ת"א) 3440/05 סגל נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (18.2.08 ; פורסם במאגר "נבו").

המבקש אף הסכים במפורש להקנות למשיב את הזכות לזקוף תקבולים שיתקבלו על חשבון חוב החברה, ובכך ויתר על זכותו זו (ראו בפסקה 7 להסדר החוב).

המבקש אף הסכים, כי במידה שייפר את הסדר החוב (והלכה למעשה אלו הם פני הדברים, משחדל לפרוע את הלוואת ההסדר) יהא המשיב רשאי לנקוט נגדו בהליכים לפירעון מלוא חוב החברה באופן מיידי, בכלל זה בתוספת ריבית פיגורים (ראו פסקה 5 להסדר החוב).




5.
מנגד, המבקש לא הבהיר ולא פירט בתצהירו מה העילה בדין, לשיטתו, להפטירו מתשלום סכומים מסויימים על חשבון החוב ואך טען באופן סתמי כי אין עליו לשאת בתשלומי העמלות והריביות השונות שנפסקו לו. המבקש אף לא הבהיר בכל דרך מה השלכתם של חיובים אלה על סכום החוב למשיב. כידוע, ניסוח כוללני של טענות בתצהיר, באופן שאיננו מגלה פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת הגנתו של המבקש, אין בו כדי ליצור תשתית של ממש לשם מתן רשות להתגונן (לעניין זה השוו, למשל ע"א 431/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מג (2) 362 כמו גם עניין סגל שנזכר לעיל, והאסמכתאות שם).

בנסיבות אלה, אין די בטענות הסתמיות שהועלו בתצהיר בכל הנוגע עם סירובו של המבקש לשלם את החיובים הנלווים באופן גורף (שנטענו בחלקן כ"הצעות" שהעלה לשם הסדר חובו), כמו גם בטענות הקשורות עם זקיפת תשלומים, ככל שנטענו כאלה במשתמע, על מנת לשמש כהגנה אפשרית למבקש מפני התביעה.

6.
חרף העובדה, שאין מחלוקת, כי המבקש ונציגים מטעם המשיב נדברו והמשיב אף הסכים שלא לנקוט נגד המבקש הליכי גבייה ואף להקל במידת מה על סכום החוב הכולל בתנאי שיעמוד בפירעון החוב (תנאי בו המבקש עצמו מודה כי לא עמד), לא טען המבקש בתצהירו (ואף לא טען זאת במהלך הדיון) כי לאחר כריתת הסדר החוב הגיעו הצדדים לכדי הסכמות של ממש המאיינות את תוקפו. בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שגם על פי פסקה 6 להסדר החוב עצמו, שינויים והקלות בתנאי ההסדר יבוצעו בכתב, אף לא ראיתי כי עשויה לצמוח למבקש הגנה אפשרית מפני התביעה על יסוד טענותיו לפיהן הציע הצעות שונות למשיב, אשר לא נתקבלו בסופו של יום.
באשר להסכמות המאוחרות, הרי שטענות המבקש בעניין לא נטענו מפורשות בתצהיר והועלו באופן כוללני אך במהלך הדיון (תוך שהמבקש אינו מפרט לאיזו מן ההצעות שהציע, לפי הנטען בתצהירו, למשיב, כוונותיו). ולו מטעם זה דין טענת המבקש בעניין זה (אשר ממילא, כך נראה, לא תועיל לשם מתן רשות להתגונן מפני עיקר סכום התביעה), דחייה (בהקשר זה השוו בפסקה 5 לעיל). למעלה מן הצורך אף אוסיף, כי ממילא, לא הבהיר המבקש בכל דרך מה השלכת החיוב ב"דמי ניהול חשבון" החל ממועד ההסכמות המאוחרות, על סכום החוב הנטען, וגם בכך יש כדי להוביל למסקנה שיש לדחות טענה זו, בהיותה בלתי מפורטת דיה.

7.
כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, ושעה שהמבקש לא הצליח להצביע על הגנה אפשרית, ולו דחוקה, מפני התביעה בכללותה, שוכנעתי כי דין ההתנגדות להידחות.

יחד עם זאת, משיקולי חסד, נוכח סיכויי ההגנה התלויים על בלימה, ועל מנת שלא לחסום בפני
המבקש את שערי בית המשפט, תינתן למבקש רשות להתגונן בשאלת נפקות ההסכמות המאוחרות והחיוב בדמי ניהול החשבון בלבד, בכל הקשור עם סכום החוב למשיב, החל ממועד ההסכמות המאוחרות ואילך (ובשאלה זו בלבד). התנאי למתן הרשות להתגונן בשאלה זו יהא
הפקדה בקופת בית המשפט של ערובה בסך 15,000 ₪ בתוך 20 יום, וזאת בנוסף לסכום שכבר הפקיד כתנאי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. זאת, בשים לב בין היתר לכך שלכל היותר, ניתן להעריך כי השלכתו של החיוב בדמי ניהול החשבון החל ממועד ההסכמות המאוחרות, משנית ביחס לסכום התביעה הכולל.


היה ולא תופקד הערובה, בחלוף המועד שנקצב, תידחה ההתנגדות במלואה, הכספים שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט יועברו למשיבה על חשבון החוב, והיא תדאג לדווח על קבלתם בהתאם להוראות תקנה 17א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979, בתיק ההוצאה לפועל.

לפנים משורת הדין, ובהתחשב בהסכמת באת-כח המשיב במהלך הדיון, איני עושה צו להוצאות.

לעיוני ביום 19.7.11.

ניתנה היום, י"א סיון תשע"א, 13 יוני 2011, בהעדר הצדדים.








תת בית משפט שלום 26277-12/10 בנק דיסקונט רחביה נ' אליהו דוד ליברמן (פורסם ב-ֽ 13/06/2011)