פסקי דין על שי גרוסי | פסקי דין על מוניק גרוסי | פסקי דין על גבריאל גרוסי | פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על משרד החינוך- מדינת ישראל | פסקי דין על בית הספר זלמן ארן ואח' |

9704/05 א     16/06/2011




א 9704/05 שי גרוסי, מוניק גרוסי, גבריאל גרוסי נ' עירית ירושלים, משרד החינוך- מדינת ישראל, בית הספר זלמן ארן ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בירושלים



16.6.11

ת"א 9704-05 גרוסי ואח'
נ' עירית ירושלים
ואח'




בפני

כב' השופטת
ענת זינגר


תובעים

1
.
שי גרוסי

2
.
מוניק גרוסי

3
.
גבריאל גרוסי
ע"י ב"כ עו"ד א. גבעון ואח'


נגד


נתבעים

1.עירית ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד ט. שינפלד ואח'

2.משרד החינוך- מדינת ישראל
3.בית הספר זלמן ארן
שניהם ע"י ב"כ עו"ד י. עוזיאל ו/או ה. פנחסי ואח'




פסק דין


1.

בכתב התביעה נטען כי ביום 4.11.02 נפגע התובע 1, יליד 23.6.91 (להלן:"התובע") במהלך שיעור התעמלות, עת היה תלמיד בכיתה ו' בבית הספר זלמן ארן הוא הנתבע 3 (להלן:"בית הספר"). בנוסף לבית הספר נתבעו גם עיריית ירושלים - הנתבעת 1 ומשרד החינוך - הנתבע 2 וזאת - כבעלים/ מפעילים/ מחזיקים של ביה"ס וכמעסיקי המורים בו. התביעה הוגשה גם בשם הורי הקטין כתובעים 3-2.

2.

נסיבות אירוע הפגיעה כפי שתוארו בכתב התביעה הן כדלקמן;
התובע השתתף בשיעור התעמלות במהלכו בצעו התלמידים קפיצות לגובה. כאשר ניגש התובע לקפוץ לגובה של 1.5 מ' הוא נפל על ראשו ואיבד את הכרתו (להלן: "התאונה"). בהמשך פונה התובע לבית החולים ושם אובחן לפי הטענה שבר בגולגולת. לפי הנטען, נגרם לתובע זעזוע מוח ומאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש וסחרחורות המוחמרים בשכיבה ובעמידה ולעיתים אף סובל מהתקפים של כאבי ראש עזים למשך יממה.

3.

לעניין אחריות הנתבעים, נטען כי אלו אחראים מתוקף היותם מחזיקי המקום, בעלי סמכויות הפיקוח והאכיפה לבטיחות התלמידים והאחראים על התכנון והבניה במשטח בו ארעה התאונה. עוד נטען כי בית הספר, נתבע 3 גרם לתובע נזק ראייתי מהותי משלא דווח כראוי ובמועד לנתבעים 2-1 על התאונה. הנתבעים, לפי הנטען, לא ביצעו חקירה ובדיקה ראויים, ואף בשל כך, יש להטיל עליהם אחריות לתאונה.
התובע טען לקיום עוולת הרשלנות, לרבות ביחס למורה לחנ"ג, בין היתר בכך שהורתה על ביצוע התרגיל ולא מנעה את התאונה, לא דאגה למשטח רך ומתאים למניעת חבלת ראש, לא החזיקה את התובע בטרם ייפול, לא בדקה את כשירותו של התובע לביצוע התרגיל, לא ווידאה שהתובע בצע חימום לקראת התרגיל, לא דאגה שהתובע ינעל נעליים מתאימות, לא השגיחה על התובע בעת ביצוע התרגיל ולא הדריכה אותו. ביחס לנתבעים נטען כי לא דאגו כמחזיקי מקרקעין למשטח רך ובטוח ולא מנעו את קיום התרגיל, לא נהגו באופן זהיר כנדרש ממפעילי בית ספר, לא הנחו את המורה לגבי ביצוע התרגיל במקום ובמתקן בטוחים. נטען להפרת חובה חקוקה לפי סעיף 326 לחוק העונשין. בנוסף נטען לקיומם של הכללים "הדבר מדבר בעד עצמו" ו"דבר מסוכן" ובהתאם להיפוך נטל הראיה והטלתו על הנתבעים.

לכתב התביעה צורף חומר רפואי רלוונטי ובו גם סיכום המחלה של התובע מבית החולים הדסה עין כרם, שנערך ביום 5.11.02. בסיכום המחלה נכתב, בין היתר, כי בדיקת
ct
ראש הדגימה שבר קווי אוקסיפיטלי משמאל, ללא עדות לדימום.

4.

נתבעות 3-2 טענו בהגנתן שבית הספר אינו אישיות משפטית היכולה להיתבע. לגוף התביעה נטען כי השיעור בו ארעה התאונה, היה השיעור השלישי בסדרת שיעורים אשר במסגרתה למדו התלמידים, ובהם התובע, כיצד לבצע קפיצה לגובה. נטען כי במהלך השיעורים הדריכה המורה את התלמידים כיצד לבצע הקפיצות נכונה ופרטה את הוראות הבטיחות. בתחילת השיעור האמור, העבירה המורה חימום כללי וחימום ספציפי לקפיצה לגובה. בשיעור היה התובע לבוש בתלבושת ספורט הכוללת נעלי ספורט ואף השתתף בחימום כנדרש. במהלך השיעור, בצעו התלמידים תרגול קפיצות לגובה, כאשר בהתחלה היו הקפיצות לגובה נמוך ולאחר שכל התלמידים הצליחו לקפוץ מעבר לרף, הוא הוגבה לחמישה ס"מ נוספים. נטען כי התלמידים בצעו את הקפיצות תחת השגחתה של המורה לחנ"ג. באשר לתאונה, נטען כי לאחר שהתלמידים, והתובע ביניהם, בצעו מספר רב של קפיצות, הוגבה הרף לגובה של 1.25 מטרים. התובע נפגע במהלך קפיצה לגובה האמור ולאחר שהצליח לפני כן בביצוע קפיצות בגובה נמוך יותר. במהלך ניסיון הקפיצה המדובר רץ התובע לעבר הרף אך קפץ מנקודה רחוקה ממנו ומהמזרנים. התובע קפץ לפני מיקום הקפיצה אשר לגביו ניתנה ההדרכה ואשר לפיו קפצו התלמידים, עובר לאירוע. כתוצאה מכך נחת התובע על רצפת האולם. לאחר האירוע קיבל התובע טיפול רפואי ראשוני ע"י צוות בית הספר ופונה לבית החולים ע"י הוריו שנקראו למקום.

5.

נטען כי הנתבעת 1 היא הבעלים, המחזיקה והאחראית על מבנה בית הספר, מתקניו וציודו. נטען כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה ובין הנזקים הנטענים. בנוסף - הוכחשה אחריות הנתבעים שכן האירוע הינו מקרי ופתאומי, בלתי ניתן לצפייה ומניעה ואין בגינו אחריות בנזיקין. נטען כי הנתבעים ועובדיהם פעלו באופן סביר בנסיבות העניין ואף נקטו באמצעי זהירות סבירים.
במקום שיועד ל"נחיתת" התלמידים הקופצים, הוצבו ארבעה מזרנים המוצמדים זה לזה על מנת למנוע פגיעות. התובע בצע את הקפיצה המדוברת לאחר שבצע קפיצות רבות קודמות. אין המדובר בקפיצה מסוכנת והנפילה נמנית על הסיכונים הטבעיים הכרוכים בהשתתפות בפעילות גופנית. לחילופין נטען כי ככל שתוטל אחריות, יש להטילה על הנתבעת 1 כבעלים או מחזיקה, כאמור. כמו כן נטען לאשמו התורם של התובע שבצע קפיצה מסוכנת ובניגוד להנחיות שניתנו לו, נהג בפזיזות ובחוסר אחריות ולא כפי שילדים סבירים בגילו נוהגים.

6.

הנתבעת 1 מצידה טענה בהגנתה כי יש לסלק התביעה כנגדה על הסף מחמת עדר עילה והעדר יריבות, ולדידה, אין לה אחריות, שליטה, חבות או השפעה על האירוע והנזקים הנטענים, ואלו קשורים עם מעשיהם של התובע ושל הנתבעת 2. יתר סעיפי התביעה הוכחשו באופן גורף.

חוות דעת המומחים מצד הצדדים:

7.

מטעם התביעה הוגשה חוות דעתו של ד"ר י. היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה. המומחה בדק את התובע ביום 30.7.07 וציין שהתובע מתלונן, בין השאר על כאבי ראש וסחרחורות, טשטוש ראייה, קשיי שיווי משקל והליכה "ללא מטרה", קושי בקשב וריכוז, שינה ממושכת, דיכאון ודמעת. התלונות מתאימות למצב שלאחר זעזוע מוח עם פגיעה ניכרת וקבועה בלימודים ובהתנהגות התובע עד כדי סילוקו מבית הספר. המומחה המליץ על הערכת פסיכיאטר מומחה לילד. צוין כי עקב השבר הגולגולתי, לא ניתן לשלול אפשרות של פרכוסים מאוחרים, אפילו שנים רבות לאחר האירוע. לאור האמור העמיד המומחה את נכותו הנוירולוגית של התובע על 15% לפי תקנה 34 (ב)-(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, תוך שהוא מבהיר כי נכות זו אינה כוללת ואינה חופפת נכות פסיכיאטרית, ככל שזו תיקבע.

8.

מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של פרופ' נ. בורנשטיין, מומחה לנוירולוגיה, אשר בדק את התובע ביום 16.10.07. בבדיקה מצא המומחה בחור חביב, מסודר בלבושו, המוסר פרטים בצורה שוטפת ומאורגנת, ללא כל עדות לחוסר קוגניטיבי כלשהו. הבדיקה הנוירולוגית על כל מרכיביה המוטוריים, התחושתיים ותפקודי המוחון הייתה תקינה לחלוטין. לדברי התובע, כפי שמסרם למומחה, הוא מנהל אורח חיים תקין ומתפקד כרגיל. כאבי הראש אינם משמעותיים ומופיעים לעיתים רחוקות. התובע ציין כי אינו נוטל משככי כאבים ולא נמצא במעקב נוירולוגי, לא התלונן על קשיי ריכוז וזיכרון ואף התחיל ללמוד במסגרת מסודרת, ללא כל תלונה על הפרעה קוגניטיבית. לאור האמור, ובעיקר היות הבדיקה הנוירולוגית תקינה לחלוטין, קבע המומחה כי לתובע לא נגרמה נכות נוירולוגית כלשהי בגין התאונה.

חוות דעת המומחה מטעם בית משפט וחקירתו
:

9.

לאור הפער בין חווה"ד שהוגשו מטעם הצדדים, מונה מטעם ביהמ"ש פרופ' נ. גדות, מנהל היחידה הנוירולוגית בבית החולים "מעייני הישועה", ואשר בין שאר תעודות המומחה בהן הוא מחזיק כלולות גם תעודות התמחות בנוירולוגיה של הילד ושל המבוגר. פרופ' גדות בדק את התובע ביום 28.10.08. בתיאור נסיבות המקרה ציין המומחה, כי התובע בן 17 וארבעה חודשים, ימני והשני מארבעה ילדים, בריא בד"כ. המומחה ציין כי התובע נולד לאחר שמירת היריון, בשל מום במבנה הרחם של האם, ואולם תולדות הלידה וההתפתחות הרכה דווחו כתקינים. בבית הספר היסודי למד התובע היטב. מספר שנים עובר למתן חוות הדעת, בשל תהליך גירושין מתמשך של הוריו, הסתגר התובע בביתו עם המחשב ונעדר מהלימודים עד לנשירה מהמסגרת. צוין כי מאז לא לומד התובע. הליך ההסתגרות ארע מספר חודשים לאחר האירוע בגינו מוגשת חוות הדעת. באשר לאירוע עצמו, ציין המומחה, מפיו של התובע, כי במהלך קפיצה לגובה נפל על הראש ונחת לצד ומחוץ למזרון. התובע אינו זוכר כחצי דקה עד דקה מהאירוע, אך זוכר שחבר בא ועזר לו לעלות לחדר המורים, שם הקיא ובעקבות כך הוזעקה אימו לבית הספר. התובע פונה למיון בבית החולים הדסה, שם "הושהה" ליומיים ולאחר חמישה ימים חזר לבית הספר.

10.

התובע התלונן בפני
המומחה כי מאז האירוע הוא סובל מהתקפים של כאבי ראש בתדירות של אחת לחודש - חודשיים, המלווים בתחושת סחרחורת, אך לא בבחילות או הקאות. ההתקפים נמשכים חצי יום ובמהלכם נותר התובע במיטתו. התובע ציין עוד כי חומרתם של ההתקפים פחתה בהדרגה במהלך השנה וחצי - שנתיים אחרונות ומכל מקום הוא אינו משתמש בתרופות לשם כך. לשאלות המומחה, השיב התובע כי הוא אינו חושב או חולם על התאונה, אך מאז ארעה הוא לא שב לפעילות גופנית וספורטיבית שאהב. עובר לתאונה עסק התובע, לטענתו, בג'ודו כשלוש פעמים בשבוע. את הסתגרותו, הנ"ל, הסביר התובע ברצונו להתנתק מהעולם עקב הגירושין וציין כי מצב רוחו השתפר באופן משמעותי כאשר התממשו הגירושין, שנתיים קודם לכן. אימו של התובע, שנכחה בבדיקה, הוסיפה כי מאז האירוע - חייו של התובע השתנו בעיקר בשל ההכרח להתנתק מהפעילות הגופנית, כאשר המשבר המשפחתי רק הוסיף לכך. האם ציינה עוד כי התובע היה אלוף ישראל בג'ודו והריחוק מעיסוק זה תרם לריחוקו החברתי.

11.

בבדיקת התובע, ציין המומחה כי מדובר בנער צנום, נמוך קומה, נחמד ומשתף פעולה שאינו נראה סובל ולא נראות עליו צלקות .כמו כן לא הייתה רגישות למישוש הקרקפת ולא הגבלה כלשהי בהנעת הצוואר לכל הכיוונים. בדיקה נוירולוגית מפורטת, הסתכמה בתפקוד תקין של עצבי הגולגולת, מערכת התנועה, התחושה, הקואורדינציה, תפקודי המוחון, היציבה, תבחין רומברג, הליכה והחזרים גידיים. המומחה ציין כי לא הופקו החזרים חולניים.
המומחה סרק את המסמכים הרפואיים שהונחו בפני
ו וציין כי בהזמנה לביצוע
ct
צוין, לקונית, "חבלת ראש". בתשובת
ct
מוח ומערות פנים, נוסח א', צוין כי אין לזהות נפיחות רקמה רכה, דמם תת קשתי או דמם מוחי. כמו כן, צוין כי מערות הפנים היו תקינות. בסיכום המחלה מתוארת חבלת ראש לאחר קפיצה לגובה 1.5 מ' עם אובדן הכרה למספר שניות ומאז הקאות. התובע היה בהכרה מלאה וללא סימני חבלה. צוינה בקצרה בדיקה נוירולוגית, ללא ממצא חולני. בטבלת תשובות בדיקות עזר צוין הפעם כי ב-
ct
הודגם ראש שבר קווי אוקציפיטאלי משמאל ללא עדות לדמם. התובע טופל כמקובל בהקאות ושוחרר ללא כאבי ראש וללא הקאות ביום המחרת.

12.

מרישומי המרפאה שהיו בפני
המומחה, עלה כי התובע טופל במרפאה שלוש שעות לאחר האירוע הנדון, צוינו שלוש הקאות וכאבי ראש. פורטה בדיקה נוירולוגית תקינה לחלוטין והתובע הופנה לחדר המיון. עוד עלה מרישומי המרפאה כי עובר לאירוע הנדון, ביום 12.2.02, נבדק התובע כשבע שעות לאחר שנחבל בראשו ללא אובדן הכרה, כאבי ראש או הקאות. צוין חתך בקרקפת באורך של 1 ס"מ, שהודבק במקום והתובע נשלח לתפירה במרכז שטראוס. ביום 6.3.03 הופנה התובע ע"י רופא המשפחה לבירור כאבי ראש. ממצאי בדיקת

ct
מיום 28.1.07 היו תקינים.

13.

בפני
המומחה הונחו עוד רישומים מבית הספר, לפיהם בתעודת הערכה מיום 21.6 (לא צוינה שנה בחוו"ד - ע.ז.) צוינו הפרעות התנהגות יחד עם התמדה ושקידה. עוד צוין כי התובע הוא ספורטאי טוב, עובד יפה ומגלה יחס חיובי ורציני. נאמר כי התובע משקיע בהשתלבות חברתית על חשבון למידה. בפברואר 2005 נראה שיפור ברוב המקצועות. המחנך העיר כי "זה הזמן לקחת החלטה ולעשות שינוי על מנת לעצור את כדור השלג... שים קצת בצד את המחשב ואת החברים" (הציטוט, כמו יתר הציטוטים שיובאו לקוחים מחוות הדעת). ביום 20.6.05 נאמר כי אין שינוי משמעותי מהנאמר קודם.
ביום 2.4.06 צוין כי "במקרה ולא יקרה משהו קיצוני שי יישאר בגימנסיה". ביום 27.1.06 מעיר המחנך כי "זו הייתה מחצית סוערת שלוותה בטלטלות לא פשוטות". ביום 4.4.06 נרשמה ירידה בהישגים עם הצהרה שנכון לאותו מועד לא יכול התובע להירשם לגימנסיה. ביום 20.6.06 מסתמן שיפור שממשיך עד ליום 19.1.07. בתעודה מפורטת מיום 27.8.07 נכתב כי התובע אינו מתרכז דיו, התנהגותו משבשת את מהלך שיעורי האנגלית, בשיעורי חינוך גופני אינו משקיע מאמצים ויחסו למקצוע, כמו התנהגותו, טעונים שיפור.

14.

בפרק "דיון וסיכום" ציין המומחה כי הנבדק, קטין, היה בריא מבחינה נוירולוגית עובר לתאונה הנדונה, בה נחבל בראשו והקיא פעם אחת. לפי התיעוד הרפואי, אבד התובע הכרתו לשניות אך זכר שנעזר בחבר בעלותו לחדר המורים, לשם הגיעה גם אימו.
התובע נבדק ע"י רופא המשפחה בשל הקאות, שלוש שעות לאחר החבלה וזה לא מצא ממצאים נוירולוגיים חולניים בבדיקה. עילת שליחתו של התובע למיון הייתה מספר הקאות. לא הומצאה למומחה תעודת חדר המיון, אך מוזכרת בדיקת
ct
ראש ומערות פנים ללא ממצא חולני, המוכתרת "גרסא א'". במחלקה, נרשמה העובדה שנבדק ע"י רופא המשפחה, כאמור, ומכך הסיק המומחה שמצבו מיד לאחר החבלה לא הצדיק פניה דחופה יותר לקבלת טיפול רפואי. עוד צוין בסיכום המחלה בהדסה כי לא היו סימני חבלה חיצוניים ולא נמצא ליקוי נוירולוגי. עם זאת, תועד שבר קווי אוקציפיטאלי שמאלי. לאחר שעיין המומחה בעצמו בצילומי ה-
ct
הצליח להבין פשר שתי גרסאות הפענוח (העדר ממצא חולני מחד ורישום בדבר תיעוד שבר מאידך). לפי דבריו: "אם כי נראה ללא ספק קו שבר שנעלם ב-2007 הרי לא נראו בצילומים אלו סממנים מלווים לחבלת גולגולת כמו בצקת דימים תת קרקפתי מעל אזור השבר". לדברי המומחה חסרונם של הממצאים הנ"ל, הקשה את האבחנה אך הוא מוכן לקבל כי היה שבר שהתאחה לגמרי. צוין עוד כי תשעה חודשים טרם לאירוע, תועדה חבלת ראש נוספת עם חתך בקרקפת אך לא בוצעו צילומים.

15.

באשר לגרסתו של התובע בדבר כאבי ראש מתמשכים מאז התאונה ציין המומחה כי לזו אין תמיכה בתיעוד הרפואי. עוד ציין כי התובע תאר מיוזמתו את הסתגרותו החברתית ואת בעיות ההתנהגות והביקור הסדיר בבית הספר, אותם הוא ייחס למשבר המשפחתי. לסיכום, ציין המומחה, כי בדיקתו התקינה של התובע, מצב רוחו הטוב, והעובדה שאינו חושב, הוגה, או חווה בחלום או בהקיץ את אירועי החבלה, מעידים כי לא הייתה ולא קיימת כיום השפעה כלשהי של אירוע החבלה על מצבו הנפשי-חברתי- לימודי של התובע. גם אם תתקבל הטענה בדבר אובדן הכרה למספר שניות עד דקה, לא מוצא המומחה כי יש בכך להעיד על נזק נוירולוגי זמני ובוודאי לא קבוע. לפיכך נקבע כי לא נותרה לתובע כל נכות זמנית או קבועה בשטח הנוירו-התנהגותי בגין החבלה הנדונה.

ביום 9.11.09 נחקר המומחה באריכות על חוות דעתו
;

16.

המומחה נשאל על איזה חלק של הראש נפל התובע והשיב כי מעבר לגרסת התובע ואימו הוא לא יודע, שכן לפי הממצאים אף חלק בראשו של התובע לא נחבל. המומחה התייחס, בהקשר זה לממצאי בדיקת ה

ct

והעיד כי קיימות שתי גרסאות לתשובת הבדיקה שניתנה בהדסה. לפי גרסה אחת לא מוזכר שום סימן של חבלה בגולגולת ואף לא שבר. ולפי גרסה שנייה, המופיעה בסיכום המחלה בטבלת הבדיקות, קיים שבר קווי אוקציפיטאלי משמאל, ללא דימום. המומחה העיד כי שינוי הגרסאות הטריד אותו ולכן הוא פנה עם תקליטור הבדיקה לרנטגנולוג בכיר, וזאת משום שכאשר צפה בתקליטור ראה קו במקום המתואר אך לא היו סימני חבלה מצופים מסביב.
המומחה הסביר כי במקרים של שבר, ובהם גם שבר קווי, מקובל לראות בשולי השבר סימנים של תגובה גרמית כנפיחות ואי סדירות, ואלו לא היו כאמור במקרה זה. ואולם, הואיל ובכל זאת הקו היה קיים בתוצאות הבדיקה, ולאחר לבטים של המומחה ושל הרנטגנולוג, קיבל המומחה את העובדה שהיה שם שבר. עניין נוסף שהפליא את המומחה הוא שבבדיקה חוזרת צפוי היה לראות סימני איחוי ואלה לא הודגמו. על אף האמור, בהעדר הסבר אחר, קיבל המומחה את העובדה שכנראה היה שבר בגולגולתו של התובע וזאת חרף הדברים הנ"ל (ר' עמ' 3-2 לפרוטוקול החקירה).

17.

המומחה נשאל האם הידע הרפואי מכיר בכך שחבלת ראש יכולה לגרום לדימום תוך-גולגולתי והשיב "בוודאי", אך שלל את הטענה כי דימום כזה לא יודגם בבדיקת

ct
בטווח זמן כה קצר. עוד הסביר המומחה כי אם אכן היה במקרה זה דימום לתוך הגולגולת היה התובע מגיע לבית החולים ללא הכרה ולכל הפחות עם הכרה מעורפלת והוסיף כי: "גולגולת זו קופסא סגורה וזה לא שנופלת טיפת דם וזהו בלי סימנים מסביב" (ר' עמ' 4 , ש' 9-3).
המומחה נחקר בדבר האפשרות לבדוק הפגיעה באמצעות
mri
ולא

c.t
.
- ועלה מתשובותיו כי הבדיקה המקובלת לדימום גולגולתי היא בדיקת
c.t
, ללא חומר ניגודי. עלה מדבריו כי מדובר באבחון המתקרב ל- 100%. בדיקת
mri
אינה מבוצעת כבדיקה הראשונית אלא כאשר מהלך המחלה לא מתקדם כמצופה (ר' עמ' 4). עוד נשאל המומחה האם הידע הרפואי מכיר בכך שחבלות ראש, ללא זעזוע מוח, יכולות לגרום לשינויים התנהגותיים ונפשיים חמורים, ללא קורלציה הכרחית בין עוצמת החבלה לבין התגובה ההתנהגותית-נפשית שלאחריה. המומחה ענה כי השאלה מתייחסת לתסמונת המוכרת לאחר חבלות זניחות בהן מופיעים שינויים רגשיים והתנהגותיים במסגרת התסמונת הבתר-חבלתית (
ptsd
). תסמונת זו, כפי שהעיד המומחה, אינה תולדה של חבלה לרקמת המוח, אלא של החוויה של סכנת חיים והיא מדומה ל"הלם קרב". המומחה שלל את הטענה שהתסמונת מופיעה בתדירות גבוהה יותר כשיש עדות לזעזוע מוח (פגיעה טראומתית מינורית בשפה הרפואית העדכנית, ר' שולי עמ' 4), בעקבות חבלת ראש.

18.

בהמשך שלל המומחה הופעת התנהגות אלימה בעקבות חבלת ראש וציין כי ככל שזו מופיעה, ניתן לייחסה לתסמונת הבתר-חבלתית. כך גם באשר להסתגרות ילד בביתו, השיב המומחה כי זו לא התנהגות שכיחה כתוצאה מחבלת ראש, אלא אם זו לוותה בנזק קוסמטי (ר' עמ' 6). ראוי להדגיש כי לא רק שהמומחה ציין בחוות דעתו (ר' עמ' 4 לחווה"ד) שלא נותרה לתובע תסמונת נפשית בתר חבלתית מהאירוע, אלא הוא חזר על אותה עמדה גם במהלך חקירתו (ר' המילים "שאין לו" בעמ' 9, ש' 20). עלה באופן ברור כי עמדת המומחה היא שככל שקיים קושי נפשי - הרי שיסודו בגירושים של הורי התובע ולא באירוע נשוא התביעה (ר' עמ' 8, ש' 23-19).
בהמשך חקירתו השיב המומחה בחיוב באשר לשאלה האם תופעה של בעיות חברתיות וירידה בציונים יכולה לנבוע מסיבות שונות וביניהן גיל ההתבגרות (ר' עמ' 10). המומחה נחקר באשר לבדיקה נוירו-פסיכולוגית ולאפשרות לבדוק באמצעותה פגיעת ראש לאחר חבלה והקשר שבין הפגיעה והחבלה. מתשובותיו עלה כי נושא בדיקה זו, עת מדובר בחבלות ראש מזעריות, הוא נושא מורכב ושנוי במחלוקת. עוד הבהיר כי לדעתו בכל מקרה בדיקה זו אינה מתאימה למקרה דנן (באשר למקרים בהם מתאימה הבדיקה, ר' דבריו בראש עמ' 6 לפרוטוקול). אף ללא קשר למקרה דנן, הוסיף ואמר כי מדובר בבדיקות ורבליות אשר הדיוק בהם הוא רחוק מאופטימאלי ותלוי בעושר המבחנים הננקטים.

19.

עוד נחקר המומחה באשר לתלונותיו של התובע בדבר כאבי ראש מאז התאונה ונשאל האם אלו יכולים להימשך אף שנים לאחר האירוע. המומחה השיב כי המחקרים הפרוספקטיביים מגבילים את כאבי הראש, הנלווים לחבלה, בשנתיים מקסימום. המומחה הבהיר כי מדובר במחקרים המבוססים על עדויות מהימנות והוסיף עוד כי לא יעלה על הדעת שמי שסובל מכאבי ראש במשך שנתיים, לא יפנה לקבלת טיפול רפואי, לא יהיה לכך תיעוד רפואי ובעיקר כשמדובר בילד ובמדינה מודרנית (ר' עמ' 7 ש' 6-3). בהתחשב בכך שעלה כי המומחה מתקשה לקבל הטענה של כאבי ראש כאשר אין תיעוד לפניה לרופא וקבלת מרשמי תרופות - נשאל המומחה האם אקמול מהווה תרופה לשיכוך כאבי ראש, הנמכרת אף ללא מרשם והשיב בחיוב (ר' עמ' 7). בהמשך כשנשאל האם הוא מכיר מניסיונו מצבים של קטינים שספגו חבלות ראש, סבלו מכאבים וטופלו עצמאית השיב כי התובע היה בן 10.5 בזמן התאונה והיה מטופל על ידי אימו שהגיעה איתו אף לבדיקת המומחה. המומחה העיד כי לא הגיוני שהתובע או אימו ירכשו אקמול במשך חודשים ברצף, ללא שישובו ויפנו לרופא (ר' עמ' 9).

20.

בהנחה שהתובע קפץ, נפל ונפגע במקום השבר (היינו בצד שמאל מאחורי האוזן באזור העורף), נשאל המומחה, האם תהיה השפעה על עמוד השדרה הצווארי וכלי הדם הצוואריים.
המומחה השיב בשלילה ולאחר שנשאלה השאלה שוב, פרט כי בהעדר סימני חבלה בקרקפת- קליניים או רדיולוגיים, ובהעדר תלונה כלשהי על כאבי צוואר או ממצא כלשהו בצוואר, הרי שההנחה בשאלה מבקשת לבנות מצב רפואי, בהסתמך על נפילה ושלוש הקאות בלבד. להנחה האמורה, לפי עדות המומחה, אין ראיה סובייקטיבית מצד התובע או אימו או אובייקטיבית מצד הרופאים המטפלים, לרבות המומחה מטעם התביעה והמומחה מטעם בית משפט. המומחה הבהיר עוד כי לא ברור לכמה זמן, לפי הטענה, איבד התובע הכרתו אך מדובר למרב בדקה וחצי, ברור כי דובר באובדן הכרה קצר מאוד ומשך זמן האובדן, מהווה את הקריטריון הכי חשוב לחומרת חבלת הראש (ר' בשולי עמ' 9 לפרוטוקול).

21.

אטעים כי עדותו של המומחה הייתה עקבית, סדורה וברורה ובמהלכה לא חזר בו המומחה בפרט מהפרטים שציין ושקבע בחוות דעתו ולא מצאתי גם כי ב"כ התובע הצליח לערער בדרך כלשהי את קביעותיו.

אקדים את המאוחר ואציין עוד כי התובע בחר להתעלם בסיכומיו מהעובדה שבסופו של יום, לא הוכרה אפוא נכות בגין התאונה.

עדויות התביעה
:

22.

מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל אימו, כאשר צוין שיוזמן לעדות מר זהבי רותם ממונה ארצי על הבטיחות במשרד החינוך. בתצהירו הצהיר התובע, כי ביום 4.11.02, בהיותו תלמיד בכיתה ו' בבית ספר "זלמן ארן" בירושלים, נפגע ונחבל בראשו במהלך שיעור התעמלות, כאשר נפל עת המורה להתעמלות הורתה לו לבצע תרגיל קפיצה לגובה של כ-1.5 מטר. מיד לאחר מכן איבד הכרתו, ופונה לחדר המורים שם הקיא בפעם הראשונה. לטענתו נחבל בעורף מאחור. התובע הצהיר כי בעקבות התאונה הגיעה אימו לבית הספר, עת היה בהלם מוחלט מן האירוע ורעד כולו כשהוא שוכב בחדר המורים. האם לקחה אותו לקופת החולים, שם המשיך לחוש שלא בטוב והקיא. מיד לאחר מכן, בהוראת הרופאה נלקח לבית החולים "הדסה עין כרם" ואושפז לילה אחד. בביה"ח התלונן על כאבים עזים והקיא לטענתו מספר פעמים. התובע טען בתצהירו כי מבדיקות שנערכו בבית החולים אובחן שבר בגולגולת וזעזוע מוח משמעותי. לטענתו, הורו לו שלא לבצע פעילות ספורטיבית למשך חצי שנה. התובע שב בתצהירו על הטעמים שפורטו בתביעתו ואשר בעטיים הוא סבור שיש להטיל אחריות על כל אחת מהנתבעות. בין השאר טען כי המורה לחינוך גופני הורתה לבצע את התרגילים ללא השגחה נאותה, לא דאגה למשטח רך ומתאים, לא הורתה לבצע חימום מספיק ומתיחות כמתחייב ממאמץ גופני כזה, לא הדריכה אותו באופן נאות לגבי אופן ביצוע התרגיל, לא השגיחה בעת ביצוע התרגיל ולא הציבה משגיחים אחרים, לא הזהירה מפני הסיכון הכרוך בתרגיל, לא הייתה מיומנת ומוכשרת למנוע את הסיכון, לא מנעה את התאונה, ואף הפרה את הנחיות משרד החינוך, למניעת סיכון.

23.

התובע מבקש לציין כי ככל הידוע לו, בית הספר והמורה לא דיווחו כראוי ובמועד לעירייה ולמשרד החינוך על הנפילה. התובע טוען עוד לנזק ראייתי עקב כך שהנתבעים לא ביצעו חקירה ובדיקה ראויה, וטוען כי הופרו נהלי משרד החינוך, בכל הנוגע לכללי בטיחות בשיעורי חינוך גופני. התובע מציין כי עובר לתאונה היה ספורטאי מצטיין בתחום הג'ודו וזכה באליפויות שונות ובשל התאונה הפסיק לחלוטין את פעילותו הספורטיבית, בכך נמנעה ממנו המשך קריירה מקצועית. עוד הוא מצהיר כי מאז התאונה ועד היום הוא סובל מכאבי ראש קיצוניים, סחרחורות עם קושי בשווי משקל וטשטוש ראיה. לדבריו הוא מתקשה להתרכז בלימודים, עייף, חסר מוטיבציה, סובל משינויים קיצוניים בהתנהגות הבאים לידי ביטוי בדחייה חברתית, ירידה מתמדת בהישגיו הלימודיים, בעיות קשב ומשמעת רבות- בעקבותיהן סולק מבית הספר, בכיתה י'. התובע מציין כי מאז סולק מבית הספר הוא מעביר זמנו בחוסר מעש ובשנתיים האחרונות הוא עובד לסירוגין בעבודות מזדמנות, לרוב במסעדות מזון מהיר כנגד 21 ₪ לשעה. התובע מצהיר עוד כי בעקבות הטראומה וכתוצאה ממנה הוא סובל מקשיים בארגון וניהול חייו, חושב על הטראומה בתדירות גבוהה, התנהגות הבאה לידי ביטוי אף בדיכאון, והתפרצויות זעם אגרסיביות כלפי הסובבים. נטען כי נוירולוג צבאי קבע לתובע, בהליך טרום גיוס, פרופיל רפואי 82 (לפי סעיף ליקוי נוירולוגי 27642) בשל ממצאי כאבי הראש והמיגרנות.

24.

התובע מציין כי במהלך תקופת האשפוז ובמהלך תקופת ההחלמה שהו הוריו במשך כחודש ימים לסעוד וללוות אותו, כן מציין כי נדרש להוצאות רפואיות רבות במהלך האשפוז ותקופת ההחלמה, בגין רכישת תרופות ומשככי כאבים. לתצהיר התובע צורפו מסמכים רפואיים, נהליי משרד החינוך, צילום מדליות בהן זכה התובע עת עסק בג'ודו, מסמכים ותעודות בית ספר מהם ניתן ללמוד על קשייו שם, תלושים באשר לשכרו ורשומות מהצבא.

25.

מתצהירה של אם התובע, הגב' מוניק גרוסי
, עולה כי ביום האירוע, לקראת הצהריים, קיבלה שיחת טלפון מבית הספר בדבר הפציעה. עת הגיעה לבית הספר, ראתה את התובע חלש, מבולבל, סובל מטראומה, רועד ובהלם. האם לקחה את התובע לקופת החולים, שם המשיך להקיא, ובהוראת הרופאה נסעה עם התובע לבית החולים. בביה"ח אובחן שבר בגולגולתו של התובע וזעזוע מוח משמעותי. האם מצהירה כי במהלך האשפוז בבית החולים, התובע התלונן על כאבי ראש עזים והקיא מספר פעמים. אף היא מצהירה, כי בבית החולים הורו לתובע שלא לבצע פעילות ספורטיבית למשך חצי שנה. נטען בתצהיר כי עובר לתאונה היה התובע ילד בריא לחלוטין וספורטאי מצטיין ובשל התאונה הפסיק לחלוטין את פעילותו הספורטיבית. לטענתה - התובע מתלונן על כאבי ראש קיצוניים, סחרחורות עם קושי בשיווי משקל, טשטוש ראייה. התובע מתקשה להתרכז בלימודים, עייף וחסר מוטיבציה, מאז התאונה ובגללה סובל משינויים קיצונים בהתנהגות וירידה מתמדת בהישגיו הלימודיים. האם מציינת כי בנה קיבל "מכה קטנה" בראש ביום 12.2.02, אך לטענתה, זו לא הותירה כל נזק אחריה. האם מציינת עוד כי היא ואביו של התובע, קיבלו תלונות רבות על בעיות משמעת של התובע ושיחות בירור עם מנהל בית הספר ומחנכיו בנוגע לשיפור התנהגות התובע. לבסוף, לאור בעיות הקשב והמשמעת, סולק התובע מבית הספר, כאמור, בכיתה י' (ר' הפירוט בסעיפים 10-6 לתצהירה).

26.

האם מאשרת בתצהירה את דברי התובע לעניין גיוסו לצבא והפרופיל הרפואי שנקבע, בעקבות ממצאים של כאבי ראש ומגרנות. האם מצהירה כי במהלך אשפוזו של התובע ובתקופת החלמתו נאלצה להפסיד ימי עבודה ולסעוד אותו, כחודש ימים, יחד עם אביו. נטען בתצהיר כי היו הוצאות רפואיות רבות בעקבות האשפוז ובתקופות ההחלמה, אך לא נשמרו קבלות על כך. עוד מאשרת האם בתצהירה את דברי התובע לעניין היותו סובל מקשיים בארגון וניהול עצמי בחייו, התלות בהורים בכל פעולות היום יום, הטראומה והתפרצויות הזעם. כן טוענת האם, כי מאז התאונה ובעקבותיה, זקוק התובע לתמיכה מאסיבית בפן הנפשי, רגשי ולימודי.


עדויות הנתבעות
:

27.

מטעם הנתבעות הוגשו שני תצהירים. תצהיר מר שלמה דוד, מטעם העירייה - היא נתבעת 1 ותצהיר גב' רחל מזרחי מטעם המדינה - היא נתבעת 2.

28.

מתצהירו של מר שלמה דוד עולה כי הוא מרכז ארגון מוסדות חינוך יסודי בעיריית ירושלים. לטענתו, העירייה אינה מעסיקה את המורים או את המנהלת בבית הספר זלמן ארן בירושלים כי אם משרד החינוך. לעירייה אין כל נגיעה או אחריות ביחס להנחיה, הכשרה הדרכה או פיקוח על מורי בית הספר או על אופן דרכי ההוראה, שיטות האימון ואמצעי הזהירות בשיעורי הספורט. אחריותה של העירייה הנה ביחס לאחזקת מבנה בית הספר, ומטעם זה היא מעסיקה אב בית - המבצע עבודות תחזוקה נדרשות. מאחר ואין טענה לכשל במבנה, נטען כי אין להטיל כל חובה על העירייה.

29.

מתצהירה של גב' מזרחי עולה כי היא בעלת תואר ראשון בחינוך גופני ממכון וינגייט משנת 1998 ומגיל 15 עסקה בהדרכות בתחומים שונים של חינוך גופני. מעבר ללימוד בבית הספר היא גם מאמנת התעמלות קרקע ומכשירים, בחוגים בשעות אחר הצהריים. במועד הרלוונטי לתאונה הייתה המצהירה, מורה לחינוך גופני בבית הספר זלמן ארן בירושלים, והעבירה את שיעור הספורט, נשוא התביעה. במסגרת השיעור תרגלה עם התלמידים קפיצה לגובה, לאחר מתן הדרכות והדגמות, אשר קדמו לשיעור נשוא התביעה. כן, מציינת המצהירה כי תרגיל הקפיצה לגובה אותו תרגלה, "קפיצה לגובה בשיטת מספרת", הינו תרגיל נפוץ ומקובל עבור תלמידים בכיתות ה-ו, ונכלל בתוכנית הלימודית. הוצהר כי טרם תחילתו של השיעור נערכה ביקורת שמות ותלבושות ספורט. התובע, היה עם תלבושת ספורט והנעלה כנדרש. כן ציינה גב' מזרחי כי תלמיד המגיע ללא תלבושת מתאימה, אינו משתתף בשיעור. גב' מזרחי מוסיפה כי התחילה את השיעור בחימום דינאמי (ריצות וקפיצות) ומתיחות - כהכנה לתרגילי הקפיצה לגובה. לאחר החימום, סידרה בצמוד למוטות ומתחת לגומי ששימש כרף, בין 4 ל- 6 מזרונים, כל אחד בגודל של 2.5 על 2.3 מטר, ובעובי 20 ס"מ. גב' מזרחי מתארת כי נעמדה ליד אחד המוטות, החזיקה בו ופיקחה על הקפיצות, ובנוסף ביקשה מאחד התלמידים לעמוד ליד המוט השני ולהחזיקו שמא ייפול.

30.

המורה מוסיפה בתצהירה כי החלה את הקפיצות בגובה של כ 60-50 ס"מ, ולאחר מכן העלתה את הרף ב- 5 ס"מ. תלמיד שנכשל, לא המשיך לשלב הבא, בו הרף היה גבוה יותר.
התובעת מציינת כי במשך כל שנות ההוראה שלה, לפני ואחרי התאונה, מעולם לא הגיעה הכיתה לקפיצה לגובה של 1.5 מטר. למיטב זיכרונה הגובה הרב ביותר שהציבה אי פעם בכיתות היה בסביבות 1.3 מטר. עוד הצהירה כי התובע ניגש לקפוץ לגובה שהיה בסביבות 1.2 – 1.25 מטר, לאחר שעבר לפני כן, גבהים נמוכים יותר. גב' מזרחי מציינת כי התובע החל לרוץ, אך קפץ מוקדם מדי ונחת על הרצפה, לפני הרף. למיטב זיכרונה התובע לא איבד הכרתו וקם לבדו, לאחר מכן שלחה אותו עם חבר מהכיתה, לחדר המורים והתלוותה אליהם, לאחר ששחררה את הכיתה. האירוע היה כעשר דקות לפני תום השיעור. בסיום התצהיר נטען כי לא ניתן היה למנוע את התאונה ולא ניתן להניח מזרון במקום בו נחת התובע - מזרון כזה לא היה מאפשר כלל את הקפיצה ואף היה גורם לנפילות.
העדויות מיום 14.2.2011 -

31.

ביום 14.2.101
נשמעו לא פחות מ- 8 עדים, להלן תמצית הדברים שעלו מעדויותיהם;

32.

ראשונה העידה הגב' קרן ארואסטי המשמשת כיום, כמנהלת בית הספר, בו למד התובע במועד התאונה. במסגרת עדותה הוגש ת/1 המהווה דו"ח שמולא על התאונה, למחרת היום בו אירעה. בדו"ח נרשם כי ביום שני, 4.11.2011, בשיעור ספורט במהלך קפיצה לגובה, ביצע התובע מספרת ונחת על הרצפה. נרשם עוד שכתוצאה מהנפילה, קיבל שבר בגולגולת אשר אובחן בטיפול במיון בהדסה עין-כרם. חלקים מהדו"ח לא מולאו
ובכלל זה, פעולות שננקטו על ידי המנהלת בעקבות התאונה, חוות דעת המנהלת על התאונה, וכן פירוט באשר לחלק הגוף שנפגע וגורם התאונה. בנוסף, על אף שיש בטופס מקום לחתימת המנהלת, עולה כי זאת לא חתמה עליו. הגב' ארואסטי נחקרה באשר לתאונות נוספות בבית הספר, היא הסכימה שקורה שילדים שוברים יד או רגל בשיעור התעמלות, אך לא יכלה לציין מספרים מדויקים. כאשר נשאלה האם לאחר
אירוע ממין זה, מתקבלות מסקנות ממשרד החינוך, אמרה שלא קיבלה. לדבריה גם לא ראתה דו"ח ממין זה ביחס לתובע.

33.

לאחר עדה זו נחקר מר דובי ברנשטיין, שהיה מורה של התובע במועד התאונה. עלה מעדותו כי ביום התאונה הוא היה ביום חופש, לאחר מכן, שמע שהתובע קיבל מכה בראש. כאשר נשאל האם ביקש הסברים מהמורה להתעמלות, עלה כי לא עשה כן, מאחר ואין זה תפקידו. עת נשאל מפורשות האם בעקבות האירוע היה שינוי בהתנהגות של התובע, השיב שעד כמה שהוא זוכר, לא (ראה עמ' 4 שורות 12-11). לדבריו, התובע אף הפסיד חומר לימוד כשנעדר, אך מעבר לכך, לא היו זכורות לו היעדרויות והוא גם לא זכר תלונות ספציפיות של התובע. יש ליתן את הדעת לכך שעד זה ציין כי לימד את התובע גם שנה עובר לתאונה וממילא ניתן להניח כי ככל שהיה שינוי, הוא היה מבחין בו. באשר לשאלה האם היו בעיות אלימות עם התובע, עלה מהתשובה כי התובע היה מקובל חברתית, ולא זכורים מקרים ממין זה, למעט אירוע אחד לקראת סוף כיתה ו'. כאשר נשאל האם לאחר התאונה היה שינוי בהתנהגות מהבחינה החברתית, אמר כי אין הוא זוכר שינויים קיצוניים לגביו (ראה עמ' 5). אף באשר לשאלה האם היו היעדרויות ממושכות עובר לתאונה או לאחריה, אמר כי אין הוא זוכר היעדרויות כאמור, לא לפני ולא אחרי.

34.

מר

אברהם זוכמן שזומן לעדות הגיש נהלים רלוונטיים לשיעורי חינוך גופני (ראה ת/2 ות/3). לדבריו בשנה סטנדרטית יש כ - 4,000 תאונות ברחבי הארץ, כאשר 60% מתוכן הן תאונות עצמיות, כלומר ילד רץ ונופל ללא סיבה. באשר לחינוך הגופני עלה שיש כ - 1,000 תאונות בשנה, ב - 6,000 בתי ספר. לדבריו רק במקרים המתאימים נשלח דיווח לבדיקת מפקח המחוז. באשר לשאלה האם בית הספר של התובע "התברך" במספר רב של תאונות, השיב שאין הוא יודע (ראה חקירתו עמ' 5).

35.

לאחר מכן העידה הגב' טליה פינק אשר שימשה כמנהלת בית הספר במועד התאונה. מעדותה עלה כי אף היא לא הייתה בבית הספר ביום האירוע. עדה זו נחקרה באריכות רבה על טופס ת/1, וזאת הן באשר לשאלה מדוע לא חתמה עליו והן באשר לשאלה מדוע הוא לא מולא כולו. מתשובותיה עלה, כי הטופס מולא על ידי המזכירה ובאשר לאי מילוי הפרטים, היא ציינה שהיה מצורף אליו דיווח של המורה לספורט, אשר לטעמה השלים את הנדרש. אכן, אותו מסמך נוסף, שלפי הטענה היה מצורף לת/1, הוצג וסומן ת/4. העדה הסכימה שלא פעלה כראוי באי מילוי של פרטים אלה ואחרים, ובהעדר חתימתה ולא היה לה הסבר לאותם מחדלים. על אף שנראה כי אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע נפל על הרצפה ולא על מזרון, טענה עדה זו שאם כתוב בטופס שהתובע נחת על הרצפה, ייתכן שמדובר בטעות של המזכירה. בהקשר זה הוסיפה שהמורה לספורט: "לעולם לא תעשה קפיצות כשאין מזרון, אני מכירה אותה טוב מאוד" (ראה עמ' 8 שורה 23). התרשמותי הייתה, שהעדה אינה מעורה בפרטי מקרה, שאירע לפני מספר שנים, ולכן הניחה שהנפילה הייתה על המזרון ללא שהייתה מודעת לכך שהטענה אינה שלא היה מזרון במקום, אלא שהתובע נפל במקום בו המזרון לא היה ממוקם. כאשר הופנתה לפער כביכול בין התאריך והשעה שרשומים בדו"ח, לבין אלו הרשומים במכתב הנלווה, הניחה שמדובר במזכירה שהייתה מבלבלת תאריכים. בהקשר זה אציין שהשאלה הייתה מטעה, שכן התאריך והשעה אליהם הופנתה על גבי ת/1, היו אלו בהן מולא הדו"ח, בעוד שבתיאור התאונה עצמה בגוף הדו"ח, אכן כתוב שאירעה ביום 4.11.
מעדות זו עלה עוד כי המנהלת למעשה לא ערכה כל בירור נוסף עם המורה וגם לא פנתה לתובע לקבל את גרסתו, הסברה לכך היה כי לא ראתה את המקרה, כמקרה חשוב. באשר לאופן בו מתנהלים שיעורי הספורט בבית ספרה אמרה: "אני אומרת לך בשיעורי ספורט צפיתי בהרבה מאוד שיעורים שלה ותמיד היה מזרון, יחסית למורי ספורט אחרים, כמעט ולא היו לה תאונות, מעט מאוד תאונות, למורה ספציפית זאת, לא זוכרת כמה תאונות היו אבל יחסית יודעת כי למורים אחרים, ואני אומרת לך את זה, מדובר במורה מאוד מיומנת" (ראה עמ' 11 שורות 6-2).
לדבריה, בבית ספרה לא היו הרבה תאונות. העדה הוסיפה עוד, כי רק עכשיו היא שומעת שנעשה מאותו אירוע "כזה עניין", אבל אז הכול היה בסדר, שי היה בסדר (ראה עמ' 11 שורה 13). עדה זו אמרה כי משבר במשפחה של התובע השפיע עליו, ובאשר לשאלה איך היה לאחר התאונה השיבה: "הוא נשאר בדיוק אותו דבר, לא היה שום שינוי" (ראה עמ' 11 שורה 31).

36.

מטעם הנתבעת 1 העיד מר שלמה דוד, אשר כאמור לעיל, משמש כמרכז ארגון מוסדות חינוך יסודי בעירית ירושלים
. מדבריו עלה, כי למעשה כל הקשר של עירית ירושלים
עם מהלכים בשיעורי ספורט, בבית הספר, מסתכם בכך שהיא זו שנותנת את הכסף לקניית הציוד הנדרש.
ויוטעם, לא העירייה עצמה קונה את המזרונים, מתקן הקפיצה וכיוצ"ב, אלא היא רק נותנת תקציב לבית הספר וזה קונה את הנדרש לו. העד אמר כי אב הבית אינו עוסק גם בהזזת מזרונים או הצבתם במקום זה או אחר.

37.

עוד העידה הגב' רחל מזרחי, אשר הייתה המורה לספורט של התובע, בעת בו ארעה התאונה. לאחר שזו הופנתה לסתירה כביכול בין האמור בת/4 לבין האמור בסעיף 11 לתצהירה, השיבה כי אכן אין היא זוכרת בוודאות האם ילד אחד או שניים, ליוו את התובע לחדר המורים, אך היא כן זוכרת בוודאות שהתובע לא הלך ללא ליווי. עלה מעדותה, כי אין היא זוכרת את כל הפרטים וטרם שנתנה את התצהיר, נסמכה גם על רענון זיכרון, שביצעה באמצעות מידע שמסרה לחוקר מטעם חברת הביטוח. העדה לא זכרה מתי אותו חוקר היה אצלה. לדבריה, בעת התאונה לא קפץ התובע לגובה של מעבר ל – 1.20 מטר, 1.25 מטר. בהקשר זה הסבירה כי לקפוץ מעל לגובה של 1.45 מטר באותה כיתה, יכול רק אלוף אולימפי. עלה כי אם לטענת התובע הוא נפל בעת קפיצה מעל לגובה של 1.50 מטר, משמעות הדבר שעבר את הגובה הקודם, שעמד על 5 ס"מ פחות (ראה עמ' 32 שורות 15-9). מעדותה עלה עוד שמדובר באשת מקצוע בעלת הכשרה משמעותית, המורה הינה בעלת תואר ראשון מווינגיט שם למדה 6 שנים. עלה, כי בתחילת השיעור נבדקת התלבושת של התלמידים, כאשר מי שאינו מגיע בתלבושת מתאימה, אינו משתתף בשיעור. נערך חימום ורק לאחר מכן מתחילה הפעילות לגופה.

38.

באשר לאירוע הספציפי, ציינה כי היו הרבה מזרונים, אלו ממוקמים מאחורי המוט, כאשר הם משתרעים גם על צדדיו, ומגיעים עד לקיר שנמצא מאחור. הקיר מונע תזוזת המזרונים. המורה עומדת מצידו האחד של המוט וילד נוסף מהצד השני וכל פעם מעלים את המוט, כאמור ב - 5 ס"מ. התובע נפל לטענתה לפני המוט וזאת מאחר והתחיל את הניתור במקום מוקדם יותר.
עולה אפוא כי הנפילה שלא על מזרון, לא הייתה נעוצה במחדל באשר למקום בו הושמו המזרונים, אלא בטעות אנוש של התובע, עת קפץ. לא למותר לציין כי ברור הוא שלא ניתן להניח מזרונים במיקום המוקדם למוט, שכן אלו לא יאפשרו את הריצה המהירה הנדרשת שם. בניגוד לתובע שטען שנאמר לו שאיבד את הכרתו, העידה המורה בוודאות כי התובע לא איבד את הכרתו. לדבריה - היה עם עיניים פקוחות, השיב לה והיה בהכרה. בהקשר זה ציינה כי מכוח תפקידה נדרשה ואף עברה, קורס בעזרה ראשונה (ראה עמ' 31 שורה 23 "במאת האחוזים היה בהכרה"). המורה הוסיפה כי לא רצתה לשלוח את התובע לבד, בהתחשב בנפילה וכי היא שלחה אותו בליווי למזכירות. האירוע היה ממש בסוף השיעור ולאחר שזה הסתיים והתלמידים שוחררו, אף היא עלתה למזכירות. באשר לשאלה מדוע לא הזמינה אמבולנס אמרה שלא ראתה לנכון לעשות כן וציינה שיש אחות בבית הספר. לדבריה אף לא ראתה היכן בדיוק נפגע ורק לאחר ששמעה שהוא הקיא, הבינה מתופעות הלוואי שכנראה נפגע בראשו.

39.

עת נחקר התובע, עלה כי בעת התאונה הוא היה כבן 11.5 שנה. לטענתו, לאחר התאונה הרגיש בכאבים בכל הראש וכאב לו גם כשהלך. לטענתו בבית החולים הוא הקיא כל מה שאכל. כאמור, בניגוד למורה, הוא טען שהרגיש ערפול, וחבריו אמרו לו שהיה שכוב כחצי דקה. עת נשאל מה לטענתו לא היה כשורה, באופן בו נהגה המורה לחינוך גופני, השיב שאם המזרון היה במקום בו נחת - היה האירוע יכול להימנע. לדבריו, יכול להיות שלמורה הייתה מיומנות אבל הוא לא חושב שהשתמשה בה. כאשר נשאל לגובהו במועד התאונה, אמר שאין הוא זוכר, אך חרף האמור טען נחרצות שהוא זוכר בוודאות את הגובה אליו קפץ. עם זאת, לא זכר את השיא אליו הגיע, עובר לתאונה, והסביר זאת בכך שהוא הצטיין בגו'דו ולא הצטיין בקפיצה לגובה. בהקשר זה אעיר כי בא כוח התובע הסכים שהגיוני כי על בסיס תיעוד רפואי, היה התובע 9 חודשים לפני התאונה - בגובה של 1.35 מטר וכשנה לאחר התאונה בגובה של 1.42 מטר. כאשר המשיכה באת כוח נתבעת 2 וחקרה כיצד יכלה המורה למנוע את נפילתו, השיב "אף פעם לא הייתי מורה לחינוך גופני, יכול להיות שמשהו לא היה בסדר מבחינת ההתנהלות שלי לקראת הקפיצה יכול להיות שהייתי יותר מידי בצד, יכול להיות שהייתה צריכה לעצור אותי באמצע" (ראה עמ' 17 שורות 16-14). בניגוד למורה הוא טען שהגיע לעבר המזרון אך טען שהיה רק מזרון קטן באמצע והוא הגיע פשוט לצד שמאל של אותו מזרון. באשר לדברים אלו אמר: "את זה אני זוכר בוודאות" (ראה עמ' 17 שורה 26). בהקשר זה יוטעם כי לא הייתה מחלוקת שילדים רבים היו עדים לתאונה ולא ניתן טעם מדוע מי מהם לא הובא להעיד וזאת הן באשר למצב המזרונים שהיו בשטח, הן באשר למיקום הנפילה לפני או אחרי המוט, והן באשר לטענה בדבר אובדן הכרה.

40.

מעדות התובע עלה כי
היה ספורטאי טוב. במשך 6 שנים היה בחוג ג'ודו ואף זכה במדליות.
באשר לטענתו כי חשב על קריירה מקצועית, טען שלא מדובר במחשבה סתם של ילד בגיל 11, שכן זו הייתה מבוססת על הישגיו. התובע טען כי לאחר התאונה לא חזר ללימודי הג'ודו ולדבריו לא השתתף בשיעורי הספורט גם בכיתות ו', ז' ו-ח'. התובע טען כי הוא הפסיק להשתתף בריצות, והפסקת הפעילות הספורטיבית השפיעה גם על הפן החברתי, כאשר מצא עצמו יושב לבד בהפסקות. לטענתו, הדבר לא בהכרח השפיע על המקובלות בחברה אך השפיע על כך שהיה בפחות מגע עם הסביבה וממילא הקשרים התרופפו.
לא מצאתי הסבר מספק בתשובות התובע לשאלה כיצד מתיישבות טענותיו אלה, עם העובדה שבכיתה ז' היה הציון שלו בספורט 85. התובע טען כי ביום התאונה הרגיש בטוב, ובאשר לשאלה האם הקשיב להנחיות שניתנו על ידי המורה לספורט, אמר כי אין הוא זוכר ספציפית אבל בדרך כלל היה מקשיב ומתרכז בשיעורי ספורט. כאשר הופנה התובע לכך שקיימת אי סבירות בטענתו שקפץ לגובה של 1.50 מטר, שכן משתמע מכך שהצליח לעבור גובה של 1.45 מטר, הוא השיב שהוא לא טען שעבר גובה של 1.45 מטר, והוא לא זוכר מה היה הגובה הקודם אותו עבר. הוא אמר שלמיטב זכרונו, הרף היה יותר גבוה ממנו.

41.

עלה כי מחדר המזכירות נלקח התובע לקופת החולים מאחר וזו סמוכה לבית הספר. התובע טען כי במהלך האשפוז התלונן על כאב ראש וזאת על אף שהופנה לכך שבתעודת השחרור מבית החולים נרשם כי אין תלונות על כאבי ראש. עוד טען כי נאמר לו לא להשתתף בפעילות ספורטיבית במשך חצי שנה וגם באשר לכך לא היה לו הסבר, מדוע אין תיעוד לדבר בתעודת השחרור. בהקשר זה אעיר כי באותה תעודה כל שהומלץ הוא מנוחה למשך יומיים וחזרה למיון במקרה של החמרה. באשר לטיפול הרפואי שקיבל לאחר התאונה, טען כי לבית החולים חזר רק לבדיקות בשנים שלאחר מכן ונדרש מעת לעת לאקמול ותרופות דומות. מטבע הדברים, בהתחשב בגילו, לא ידע
להידרש לעלויות שהיו כרוכות בכך. התובע לא זכר עוד כמה זמן חלף עד שחזר לבית הספר ואמר שהוא מאמין שזה משהו כמו שבועיים, אך יכול להיות גם 5,4 ימים (ראה עמ' 19 שורות 28-25).
התובע הסכים שלא פנה לטיפול של יועצת בית הספר, במהלך שנת התאונה. מחקירת התובע עלה כי באותה שנה נפגע בראשו, עוד עובר לתאונה נשוא התביעה, וזאת כאמור ביום 12.2.2002. בהמשך לאותה פגיעה אף נזקק ל - 2 תפרים, ובשחרור ניתן לו פטור מפעילות ספורט בבית הספר. התובע לא זכר פרטים על נסיבות אותו אירוע, ולא ידע להשיב מדוע המסמכים הרפואיים, שניתנו לאחר האירוע המוקדם, כוללים המלצות משמעותיות יותר, מאלו שניתנו עקב האירוע הרלבנטי לתביעה זו.

42.

באשר לתיאור הפגיעה שנותרה, תיאר כאבי ראש התוקפים אותו מעת לעת, בתדירות של כאב אחד עד שלושה בחודש. לדבריו אין זה מפריע לו בהתנהלות יומיומית, אלא כאשר הוא נתקף בכאב הוא נדרש למנוחה. בהקשר זה עלה, כי הוא עבד כשליח על אופנוע, חרף אותו כאב, וגם גויס לצבא בפרופיל 82. לדבריו בצבא מכירים באותם כאבים, ומתחשבים בהם. חרף האמור הוא לא הציג כל מסמך המאשר טענה זו, ואף לא "גימלים" שניתנו לו.
עלה כי התובע משרת בבסיס סגור ומגיע לביתו אחת לשבוע. באשר לירידה בלימודים טען התובע כי היה תלמיד טוב, עובר לתאונה, והפנה לכך שאף היה בהקבצה של מתקדמים בחשבון. עם זאת עלה, כי ירידה בחשבון - לא חלה גם עד לסוף כיתה ו' (התאונה הייתה בתחילת השנה בחודש נובמבר), שכן התובע עצמו העיד כי במבחני המיון, בתחילת כיתה ז', הוא התקבל להקבצה הגבוהה ביותר.
בהקשר זה אעיר כי ניתן להניח שאם היה מדובר בפגיעת ראש המותירה פגיעה, זו הייתה באה לידי ביטוי בעיקר בשנת התאונה.
התובע אכן הפנה לירידה בהישגיו, אך נראה כי מדובר בשנים מאוחרות יותר, כאשר שילוב של הירידה ושל היעדרויותיו - גרמו לכך שבסופו של יום ירד להקבצה של 3 יחידות במתמטיקה בכיתה י' ולבסוף אף פרש בכלל מלימודים בבית הספר. התובע אמר כי הוריו התגרשו בכיתה י' והסכים כי היו וויכוחים גם בתקופה שקדמה לכך וכי ההורים התגוררו ביחד בבית עד לגירושין עצמם. התובע ניסה בעדותו למזער את השפעת הגירושין על חייו ואמר שאכן זה כואב ואכן היה קשה לו שבועיים, חודש, אבל אחרי זה - "פשוט זה עבר" (ראה עמ' 23 שורה 15).

43.

על אף שהתובע עשה רושם של אדם שקט ורגוע, הוא טען שיש לו התפרצויות. בהקשר זה הפנה לכך שלפני כחצי שנה, כאשר גילה שקר של חברה שלו הוא בתגובה קיצונית "לקח את רגליו ונסע לבד לחו"ל". לדבריו בשנים האחרונות הוא מנסה לשלוט בכך, אך עדיין יכולות להיות התפרצויות בוויכוח או ריב. כאשר הופנה לכך שלא מדובר במשהו חריג - הסכים. התובע הסכים עוד שהיה מהלך של התנתקות חברתית מצידו, והסתגרות בבית. אף שגם היום
הוא יוצא עם חברים, המינון פחת, כאשר לדבריו יכול להיות שזה גם עניין של גיל.
על אף שבחלק אחר של החקירה, ניסה התובע למזער את השפעת הגירושין על חייו, הוא הסכים בהקשר זה כי לאחר שקיבל את הידיעה על
הליכי הגירושין, הייתה מצידו תקופה של התנתקות חברתית (ראה עמ' 25 שורות 26-25). כאשר נשאל במה הוא תלוי בהוריו נוכח המגבלה שנטען שנותרה, עלה כי אין הוא תלוי בהם ברמת היום-יום אלא רק בעת שהוא סובל מכאבי ראש, בדומה לכל אדם אחר בעת שהוא חולה.

44.

עלה עוד מהעדות כי לאחר שהתובע סולק מהגימנסיה, הוא נרשם להמשך לימודים בבי"ס סליסברג, אך גם שם עזב כאשר למעשה ביטל את ההרשמה. כאשר נשאל מדוע, השיב: "לא יודע, הכול ביחד"
וכאשר התבקש לפרט הדברים, אמר: "לא יודע, לא הייתי מרבה לצאת עם חברים לא הרגשתי טוב בחיים". עוד אמר: "לא אוכל להצביע על משהו ספציפי אבל זה התחיל אחרי התאונה.." (ראה עמ' 26 שורות 26 ו - 28). עם זאת הסכים שאין הוא יכול להצביע על התאונה כגורם העיקרי (ראה שם שורה 30). במהלך חקירתו על ידי ב"כ נתבעת 1 הסכים שהגדרתו בתצהיר כ"דחוי חברתית", אינה נכונה והסביר שכוונתו הייתה שמאחר והוא יותר מסתגר ופחות יוצא מהבית, יש לו פחות חברים. הוא הסכים שייתכן שהדבר כרוך באופיו (ראה עמ' 27 שורה 27). עוד הוא הסכים שהוא לא חולם וחושב על האירוע, על אף שבתצהירו נאמר כי הוא חושב על כך בתדירות גבוהה והבהיר כי כוונתו הייתה להפנות לכאבי הראש, המרתקים אותו למיטה, מעת לעת. לתובע לא היה הסבר מספק באשר לדלות התיעוד הרפואי, לאחר התאונה, אל מול התיאור, הניתן על ידו, באשר למצבו.

45.

לבסוף נחקרה התובעת 2. האם טענה כי ילדים אמרו לה שבנה איבד את ההכרה וגם היא לא יכלה לתת הסבר מספק מדוע מי מהם לא הובא לעדות. עוד הסבירה כי לאור ההקאות החליטה לפנות מיידית לטיפול רפואי. היא לא פנתה לבית החולים אלא ראשית לקופת החולים, הן נוכח הסמיכות הפיזית והן על מנת לקבל הפניה לבית החולים. לדבריה, בנה אמר לה שקפץ לגובה של 1.50 מטר. אף היא לא יכלה להשיב מה היה גובה בנה באותו מועד, אך הסכימה שהוא היה תמיד נמוך מבני גילו. לדבריה, בעת שהגיעה אליו היה בהלם, חלש וחיוור וענה במילה אחת או שתיים בלבד. אף היא תמכה בטענת בנה כי הרופא אמר שלא לבצע פעילות ספורטיבית לזמן מה. לדבריה, ההנחיה ניתנה בעל-פה. לטענתה בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה, היא פנתה עם בנה למספר בדיקות. באשר לשאלה מדוע התיעוד הרפואי אינו תואם את חומרת הדברים המתוארת על ידה, הפנתה לכך שבעלה הוא שתמך בהגשת תביעה וליווה את הצד המשפטי של התהליך, וממילא המסמכים או שאלות באשר להם, יש להפנות אליו. היא לא יכלה להשיב מדוע האב לא התייצב אף הוא ולא הגיש תצהיר. האם הסכימה כי במהלך אותן שנתיים לא היה כל ממצא מיוחד בבדיקות אליהם היא פנתה. לטענתה, בנה לא נעדר מהלימודים, עובר לתאונה, אך לאחריה, הוא סבל מהתקפים קשים של כאבי ראש, בהם נדרש לשכב, ונדרש לעזרה מלאה.
על אף שבתצהירה נאמר שהיא נאלצה להיעדר כחודש לאחר התאונה (ויוזכר כי בנה הסכים שמדובר למרב בשבועיים), הסכימה בחקירה כי מדובר בפחות מכך, ובאשר לאותם הימים אמרה שהתובע היה מרותק למיטה 24 שעות ובלי יכולת לזוז. לדבריה, בתקופה הראשונה לאחר התאונה הסחרחורת היו בלתי נפסקות, כאבי הראש היו כל פעם ברמות אחרות, לפחות פעם פעמיים בשבוע ואלו היו ברמות: "שהוא פשוט לא יכול היה לזוז מהמיטה" (ראה עמ' 36 שורה 19) "הילד לא יכול היה להרים את הראש מהמיטה" (ראה עמ' 36 שורה 26 וראה עוד בראש
עמ' 37, שם אמרה שהיה צריך להגיש לו אוכל, כי לא יכול היה לרדת מהמיטה). בהקשר זה אעיר כי האופן בו תוארו אותם כאבים על ידי האם היו מוקצנים משמעותית, ביחס לתיאור על ידי הבן. היה קשה להבין כיצד תיאור זה, מתיישב עם העובדה שבמהלך כל אותה שנת הלימודים ובסמוך, לא הבחינו המחנך או המנהלת בהיעדרויות או בירידה בלימודים, אשר מטבע הדברים כרוכה בהם.

46.

באשר לשאלה האם פנתה לייעוץ פסיכולוגי נוכח תהליך ההידרדרות בלימודים וההסתגרות החברתית, הסבירה שלא הייתה לה אפשרות כספית. כאשר פנתה לברר אפשרות לטיפול שלא במימון פרטי, עלה כי מדובר בתהליך הדורש זמן והיא לא המשיכה בו, לנוכח דברי האב שיממן טיפול פרטי. אף היא, כמו בנה, לא הרחיבה באשר לפגיעת הראש הנוספת בפברואר 2002, אם כי טענה שאף זו אירעה במסגרת בית הספר. עלה מעדותה, כי היא סבורה שלנוכח הפגיעה הגופנית נאלץ התובע לחדול מפעילות ספורטיבית, על אף שזו היוותה בעבר חלק מרכזי בחייו, והדבר גרם לדיכאון, אשר גם השפיע על הקשרים החברתיים ועל ההסתגרות. אלו, בתוספת כאבי הראש, שגרמו להפסדי לימודים, גררו גם את ההידרדרות מבית הספר עד להפסקת הלימודים בכלל.
על אף שהיא לא חלקה על כך שיש לגירושין חלק בתהליך ההסתגרות, היא עמדה על כך שתחילתו של התהליך, נעוץ בנפילה באירוע נשוא התביעה.
האם לא הציגה כל תיעוד באשר להפסדי שכרה בחודש הסמוך לתאונה, ועלה כי למעשה לא עשתה כל מאמץ להציג תיעוד, ממין זה.
כמו כן, לא היה לה הסבר באשר לשאלה שעלתה באופן בולט במהלך חקירתה, מדוע אם מצב התובע היה כה רע, בחודש הסמוך לפגיעה, היא לא חזרה לבית החולים אף שנאמר במפורש בעת השחרור כי יש לשוב בכל מצב של החמרה. לא ניתן הסבר כיצד אם נעדרת כחודש מעבודתה, סועדת את בנה, אשר לדבריה אף לא יכול לרדת מהמיטה, ואין כל תיעוד רפואי במהלך אותו חודש - לא לחזרה לבית החולים ואף לא לפניה לרופא במסגרת אחרת.

47.

העדה הופנתה לכך שבמסגרת מכתב התראה מהגימנסיה נאמר שבנה נעדר במשך יומיים, בשבוע שקדם לשליחת המכתב, ללא הסבר. האם נשאלה האם אין זה מוזר שזה מה שנאמר בהתראה אף שלטענתה היעדרויות ממין זה, היו דבר יום ביומו, נוכח כאבי הראש. לעדה לא היה הסבר, אך היא עמדה נחרצות על כך שאכן היו היעדרויות כפי שטענה.

הכרעה
:

48.

לאחר שפרטתי בהרחבה רבה את כלל החומר שהונח בפני
ובכלל זה הפניתי כבר, אגב סקירת העדויות, לליקויים וחסרים שנמצאו בהן - אוכל לקצר מלאכתי בחלק זה. סיכומי התובע באשר לשאלת האחריות לא היו לטעמי ממוקדים והם היוו למעשה חזרה כללית על כלל הטענות המקוריות, ללא הדרשות לראיות שהובאו. חרף האמור, אלך בדרך נתבעים 3-2, אשר התייחסו למספר טענות אפשריות והבהירו מדוע אין מקום להטיל אחריות, ביחס לכל אחת מהן.

אפתח בנסיבות בהן ארעה התאונה;

49.

עדות המורה לחנ"ג הייתה אמינה עלי ואני מוצאת לקבלה. הנ"ל לא רק טענה כי הרף לא היה בגובה העולה על 1.25 מ', אלא אף הסבירה כי, בכל שנות עבודתה, לא הורתה לתלמידי כיתות ו', לקפוץ לגובה הנטען של 1.5 מ'. לא ניתן לקבל את עדותו הנחרצת של התובע - כי הרף היה בגובה של 1.5 מ' וזאת מקום בו עולה כי מספר חודשים לפני התאונה היה גובהו רק 1.33 מ' ואף לאחר התאונה, ביום 21.10.03, עמד גובהו על 1.42 מ'. לנוכח מנגנון העלאת הרף שהסבירה המורה, משמעות קביעת הרף בגובה 1.5 מ,' היא כי התובע עבר, טרם לכן, גובה של 1.45 מ', כלומר קפץ מעל לגובהו. מסכימה אני עם המורה כי קפיצה בנתונים אלה, היא למעשה מתאימה לקופץ אולימפי ולא לתלמיד בית ספר רגיל, אף אם הוא טוב בספורט. ייתרה מכך, התובע בעצמו אמר שאין הוא יודע אם עבר פעם גובה של 1.5 מ' ועלה למעשה בעדותו שאת דבריו באשר לגובה הקפיצה, נסמכים על דברים ששמע מחבריו (ר' הפרוטוקול מיום 14.2.11 עמ' 17 ש' 10-8).
על אף שהיה ברור שנושא זה נמצא במוקד המחלוקת, לא טרח התובע להביא לעדות מי מחבריו וגם לא נתן טעם מספק, למחדל זה. מסכימה אני עם הנתבעות כי יש מקום לתמוה עוד - כיצד כביכול זוכר התובע את גובה הרף ואת הטענה כי היה בסמוך רק מזרון אחד, אך לא זוכר פרטים רבים נוספים כללים, כגון - האם תורגלו קפיצות לגובה בשיעורים קודמים כנטען, מה היה השיא שלו בקפיצה לגובה בשיעורים הקודמים והאם היו תרגילי חימום, עובר לתאונה. יש לזכור כי עלה שהמורה לספורט היא מורה מיומנת והתרשמותי הישירה ממנה ומהימנותה - עולים בקנה אחד, עם האופן בו תוארה על ידי מנהלת בית הספר, שכאמור העריכה אותה כמורה מיומנת ואחראית.

50.

מכל מקום, בין אם הרף היה בגובה הנטען על ידי התובע ובין אם היה בגובה הנטען על ידי המורה, כקביעתי לעיל, עדיין יש לבחון מה היה מנגנון הנפילה, היכן נפל התובע, האם היה ניתן למנוע נפילתו והאם היה ליקוי באופן הצבת המזרונים בסמוך. גם בסוגיות אלו מעדיפה אני את עדות המורה על עדות התובע ומקבלת אני את טענת המורה כי הנפילה ארעה מחמת שהתובע קפץ במיקום מוקדם, עוד עובר לרף. מיקום בו לא ניתן להניח מזרונים, שכן אלה לא יאפשרו את הריצה הנדרשת, עובר לקפיצה. בדוח התאונה (ת/1) נרשם כי התובע נפל על הרצפה והדבר מתיישב היטב עם העדות הכוללת של המורה. המורה העידה באופן ברור וסדור כי היו לפחות 6 מזרונים כאשר אף ציינה כי אלה אינם בגודל סטנדרטי, אלא שטחם גדול כמעט פי 1.5, ממזרון רגיל. עוד העידה כי אלה היו ללא מרווחים בניהם וכי גם אפשרות החלקתם נמנעה, באמצעות הקיר שבסמוך. קשה להלום כי בתנאים אלה יכול היה התובע ליפול על הרצפה עצמה לאחר המוט ומתיישבת יותר הגרסה כי נפל עוד לפניו. כאמור לעיל, אף שהתובע טען כי היו במקום תלמידים רבים ואף שלטענתו היה מטושטש לאחר הנפילה (וממילא לא ברי על מה ניתן לסמוך מזיכרונו) - הוא לא הביא לעדות מי מבני כיתתו. לא הובאו עדים נוספים באשר למיקום נפילת התובע ולא באשר לטענתו כאילו היה במקום רק מזרון אחד. ידועה החזקה כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" ר' ע"א 641/87 קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פ"ד מד(1) 239 ,245. התרשמותי ממהימנות עדות המורה, מתיישבת גם עם דברי המנהלת פינק כי "יש לנו המון מזרונים, מדובר במורה מאוד אחראית, מיומנת ומומחית בתחומה, תמיד שמה מזרונים... (ר' עמ' 6 ש' 16-15)".

51.

יש לזכור כי לנוכח העובדה שהוכח לטעמי באופן מספק שהתובע נפל מחמת קפיצה מוקדמת, למעשה אין כמעט רלוונטיות לגובה הרף והיקף המזרונים המצויים מצידו האחר. באשר לנפילה עובר לרף, לא הצביעו התובע או בא כוחו על פעולה ממשית, בה היה ניתן לנקוט, כדי למנוע הנפילה ולא הבהירו מהי ההתרשלות של המורה. ור' הציטוט שהובא לעיל, בסעיף 39, שם למעשה מסכים התובע כי לא ברי מה היה ניתן לעשות.

52.

התובע טוען כי לא ניתן לסמוך על עדות המורה לנוכח העובדה שעלה כי אין היא זוכרת האם ליווה אותו תלמיד אחד או שניים. אין אני מוצאת בדבר ממש וכפי שציינתי התרשמותי מעדות המורה הייתה שונה. העובדה האמורה מהווה פרט שולי אשר לטעמי לא די כדי לשלול אמינות אותה עדות. אף שהתובע טען גם לאי עמידה בנהלי משרד החינוך, באשר לבטיחות בשיעורי חנ"ג, הטענה לא פורטה ולא הובהרה ולו מטעם זה אין צורך להידרש אליה. מכל מקום, אפנה למען הזהירות לאמור החל מעמ' 9 לסיכומי נתבעות 3-2 בעניין זה. הדברים שם מקובלים עלי.

53.

בת.א. (מחוזי -חי') 103/99 גיא פאול ג'ונס ואח'
נ. בית הספר האזורי "עמק החולה" ואח'
(ניתן ביום 13.12.05, כב' סגן הנשיא, ג. גינת) נאמרו דברים היפים בהתאמה לענייננו:

"לא הוכח כי אכן בעת שקפץ התובע, לא נכח במקום מורה אחראי. התובע לא הביא עדות של מי מחבריו לכיתה שנכחו בעת שביצע את הקפיצה. גם הנתבעת ו/או משרד החינוך לא העידו את המורה השנייה, שנטען על ידיהם כי נכחה במקום, אולם התובע הינו בעל

הדין שיש לו עניין מהותי בתוצאות התביעה והנושא בנטל השכנוע, והוא יכול היה לזמן כעד את מי מהנוכחים באירוע. אינני רואה סיבה שלא לקבל את עדותו של המורה חסון. גם אם אצא מנקודת הנחה, כי לא היה במועד קפיצתו של התובע ובסמוך לבור הקפיצה אדם מוסמך מטעם בית הספר, הרי שיש לבחון האם קיומו של פיקוח כזה היה יכול למנוע את הנזק. נראה, כי גם אם היה במקום מורה לחינוך גופני, לא היה ביכולתו למנוע את הנחיתה ה"לא מוצלחת" של התובע. ה"נחיתה" הינה תגובה ספונטאנית ובלתי נמנעת. ספורט הוא, מטבעו, תחום שנושא עמו סיכון מסוים, סביר וצפוי מראש, העלול לגרום לנזק גופני. כל פיקוח של אדם מוסמך ואחראי, כמו מורה, אינו יכול למנוע מעידה, נפילה או כמו במקרה שלפנינו, קפיצה שמובילה לנחיתה לא מוצלחת. העדרו או הימצאו של מורה לחינוך גופני בסמוך מאד לעמדת הקפיצה לא יכולה להשפיע על קרות הנזק אלא אם כן, בור הקפיצה לא היה תקין."

הדברים יפים בבחינת קל וחומר מקום בו הוכח כי המורה הייתה בסמוך ולא היה כל פסול בפעולותיה, באופן שנראה ודאי כי מדובר בסיכון טבעי הכרוך בפעילות ספורטיבית.

54.

אוסיף כי באשר לנתבעת 1 אין כל מקום להטלת אחריות וזאת אף בהתעלם מכל האמור לעיל. עלה כאמור מהעדויות כי אחריות העירייה מסתכמת במתן התקציב לרכישת הציוד הנדרש לשיעור והעסקת אב הבית. לא הוכח כי נפל פגם כלשהו בפועלה זה ואף אם תאמר כי היא אחראית גם על אולם הספורט, בו התקיים השיעור - לא הועלתה כל טענה כי היה ליקוי כלשהו במבנה עצמו. אציין כי סיכומי התובע לא הבחינו בין הנתבעים השונים ולא הבהירו מכוח מה ניתן להטיל אחריות על האחרונה.

55.

בשולי הדברים אציין עוד כי אין אני מוצאת ממש גם בטענות התובע באשר לנזק ראייתי והפיכת נטלי ההוכחה. אכן מעבר לאמירת המנהלת כי בדרך כלל הדוחות נשלחים למשרד החינוך, לא הובאה ראיה כי הדוח שהוצג, אכן נשלח בפועל. עם זאת, לא ברי מה הנזק שנגרם מכך לתובע. אף שהדו"ח חתום על ידי המזכירה (ככל הנראה עקב היעדרות המנהלת באותו יום) ואף שאכן לא מולאו כל חלקיו - די לטעמי במפורט בו, בתוספת הנספח אליו (שנערך על ידי המורה לחנ"ג), כדי להניח תשתית מספקת באשר לאירוע. התרשמותי הכוללת הייתה כי דובר באירוע זניח, מסוג האירועים שקורים מעת לעת וכי מטעם זה לא בוצעו חקירות נוספות וספק רב בעיני גם אם נדרשו.

56.

העולה מן המקובץ

; אף בטרם אדרש לסוגיית הנזק, שם כזכור נקבע על ידי המומחה מטעם בית משפט כי אף לא נותרה פגיעה - לא מצאתי, מכל מקום, גם כי יש להטיל אחריות על מי מהנתבעות. התובע נפל נפילה טבעית, ממין הנפילות שיכולות להתרחש בשיעור התעמלות. לא הוכח כל מחדל בפעילות המורה ולא הוכחה רשלנות ו/או דרך אחרת בה היה ניתן לנקוט כדי למנוע הנפילה.

באשר לנזק;

57.

כמובא לעיל בהרחבה, פרופ' גדות, המומחה מטעם בית משפט, סבר שלא נותרה כל נכות מהתאונה. בעדותו אף הרחיב באשר לסתירה בין פענוחי ה-

c.t
- אשר על פי אחד מהם אף לא נגרם כל שבר בגולגולת. אף שהסכים לקבל את הקביעה האחרת, בדבר קיום שבר (על אף הספק - מאחר ולא היה ניתן לראות בצילום מאוחר יותר תיעוד לאיחוי השבר כמצופה), עמד נחרצות על עמדתו כי דובר בפגיעה זניחה ואף נימק הדברים בהרחבה. קביעות המומחה לא נסתרו לטעמי ואף החקירה הממושכת, לא גמרה לי לפקפק בנכונות המסקנות.
ככל שהדבר נדרש אוסיף כי הדברים אף מתיישבים היטב - עם העובדה שהן המחנך של התובע והן המנהלת, העידו באופן ברור שלא היה ניכר שינוי מהותי בתובע בשנה הסמוכה לתאונה (ר' לעיל).

58.

אכן, נראה כי לתובע קשיים, אך יש ממש בטענות נתבעים 3-2 כי לא הוכח קשר סיבתי בינם ובין התאונה. אין אני רואה צורך לקבוע מסמרות בדבר אך ייתכן שהקשיים של התובע יסודם בגירושי הוריו, כפי שנרמז בחוות הדעת. כך לדוגמא, אף שהתובע טען כי ירד בלימודי מתמטיקה מתלמיד מצטיין לתלמיד בשלוש יחידות ולבסוף אף פרש - עלה כי ירידה זו אינה קשורה לתאונה שכן בשנת התאונה לא חלה עדיין ירידה ובסופה הוא אף התקבל להקבצה א' בכיתה ז'. נראה כי עיקר הירידה בלימודים, כמו גם פניה לעזרה נפשית, אצל יועצת השכבה - התמקדו בשלב התיכון ובסמיכות לגירושין (ר' הפרוטוקול עמ' 19 ש' 32 באשר לעזרה נפשית בתיכון, עמ' 22 ש' 28-27 באשר לירידה במתמטיקה בתיכון, ועמ' 23 ש' 5-4 באשר למועד הגירושין, כאשר יוזכר כי עלה שמערכת היחסים הייתה קשה, עוד טרם לכן).
הדברים מתיישבים היטב גם עם העובדה שבפני
פרופ' גדות אכן ייחס התובע את הסתגרותו בבית והנשירה מהלימודים, לגירושים של הוריו. אוסיף כי לא הוצגה חוות דעת פסיכיאטרית באשר לקיום תסמונת דחק בתר חבלתית אך מכל מקום, המומחה בתחום הנוירולוגיה גם שלל אפשרות זו.

59.

הטענה כי עקב האירוע החל התובע להסתגר מבחינה חברתית והופיעו בעיות התנהגות ואלימות - אף היא נסתרה. ראשית המחנך אמר כי אין הוא זוכר תלונות ספציפיות עליו ואף ציין כי התנהגותו לא השתנתה. גם המנהלת העידה כי "הוא נשאר בדיוק אותו דבר, לא היה שום שינוי" (ר' עמ' 11 ש' 31). אף התובע עצמו עת נשאל כיצד מתיישבות טענותיו עם העדויות האחרות, הסכים כי לא דובר ב"שינוי שהוא קיצוני ברמה שבולטת ממש..." (ר' עמ' 22 ש' 10). בנוסף - התרשמותי מהתובע, במהלך עדותו, הייתה שמדובר בבחור שקט ועדין. אף שעדותו התמשכה, הוא שמר על סבלנות והעיד עניינית וברוגע והתקשתי לקבל את הרושם שניסו ליצור כי מדובר בבחור הנתון להתפרצויות זעם. אזכיר כי עת התבקש להפנות להתפרצויות שאירעו לו, הפנה לאירועים רגילים ולא חריגים (ר' בחלק התחתון של עמ' 23 ובראש עמ' 24). חרף טענותיו עלה כי הייתה לו חברה והוא למעשה הסכים שלא היה דחוי חברתית, אלא עקב הפרישה מהלימודים, נגרמה גם פגיעה חברתית מסוימת. וכך הובאו הדברים מפי התובע בעמ' 27 לפרוטוקול:

"ת. דחוי? זה לא כן או לא.
ש. אדם שהולך לדיסקוטקים ויש לו חברה הוא דחוי חברתית.
ת. שוב, זאת לא תשובה חד משמעית, זה לא כן ברור ולא לא ברור.
ש. ילד דחוי הוא ילד שיושב בכיתה ואף אחד לא אומר לו להפסיק לפטפט בשיעורים ויש לו חברה.
ת. זה איך שאת מבינה את זה, דחוי חברתית, זה לא אומר שאין לי חברים ואני לא יוצא מהבית, לא חושב שאני מנהל אורח חיים כמו כל בן אדם בגיל שלי, מבחינה חברתית שוב זה לא כן או לא מוחלט, שוב אני לא מתחבר ליותר מידי אנשים.
ש. יכול להיות שזה פשוט אתה.
ת. יכול להיות."

60.

טענות התובע לא מתיישבות גם עם תעודות שבחר להציג ממועדים המאוחרים לתאונה, שם נאמר לו להשקיע בעצמו ופחות בסביבה ובהשתלבות חברתית. התובע מטעמיו בחר שלא להציג תעודות באשר להישגיו עובר לתאונה וממילא אין אלא להסתפק בדברי מחנכו כי בשנה הסמוכה לתאונה, לא הורגש כל שינוי דרסטי. גם הטענה באשר להיעדרויות מרובות נותרה מסופקת, מקום בו הוצג תיעוד של מכתב המדבר על היעדרות של יומיים והרושם מהמכתב אינו כי מדובר בהיעדרויות תמידיות ושגרתיות. כמו כן לא צורפו אישורי מחלה או תעודות אחרות שהוצגו בבית הספר (ר' עמ' 42 ש' 17-8).

61.

איני מוצאת להכריע בחלוקת הצדדים באשר לשאלה האם התובע איבד הכרתו, ששבה בסמוך או רק היה מטושטש, ברם אזכיר כי התובע בחר שלא להביא עדים מטעמו שנכחו במקום והמורה ציינה שבעת איבוד הכרה מוזמן אמבולנס, ברם הייתה נחרצת בעדותה כי התובע כלל לא איבד הכרתו. ניתן עוד להניח כי לו היה מדובר באיבוד הכרה, אף אם התובע לא היה מפונה לבית חולים ישירות מבית הספר, מכל מקום, אימו הייתה מפנה אותו לבית החולים ולא מקדימה לכך פניה לרופא קופת חולים. יש לזכור כי פרופ' גדות סבר שאף אם היה אבדן הכרה, הוא היה קצר מאוד ולא הותיר פגיעה.

62.

אף שהתובע טען לכאבי ראש עלה כי אלה אינם בתדירות גבוהה והתובע לא זכר אם החלו לאחר התאונה. עלה עוד כי מכל מקום, הוא מקבל טיפול באקמול בלבד וממילא אתה למד על עצמת הכאב. יוזכר כי לתובע הייתה תאונה קודמת סמוכה ביום 12.2.02 ואף שגם אז הייתה פגיעת ראש ואף ניתן פטור מפעילות ספורטיבית - לא טרח התובע להביא ראיות מספקות באשר לקשר הסיבתי לתאונה דנן, להבדיל מהאחרת. טענת האם שייחסה כאבי הראש לזעזוע מוח קשה שספג, אינה מתיישבת עם מסמכים שהוצגו לה. אף שטענה שהדבר נמצא בכתובים היא נאלצה להודות לבסוף, שאין כך המצב ואז טענה כי הדברים נאמרו לה בע"פ (ר' עמ' 37 לפרוטוקול). יוזכר כי במכתב השחרור הומלץ רק על שני ימי מנוחה. אין תיעוד להמלצה להימנע מספורט ואף נרשם כי התובע משוחרר ללא כאבי ראש. זאת ועוד, יש ליתן את הדעת שאין תיעוד רפואי תומך בשנים הסמוכות לתאונה, באשר לכאב הראש, אף שהמומחה מטעם בית משפט ציין כי אם נגרמים כאבי ראש הם מתמשכים על פני שנתיים לאחר התאונה (ר' עדותו בעמ'7 ש' 5-3).

63.

עדות האם באשר להעדר תיעוד רפואי התומך בטענות התביעה- הייתה מתחמקת:

"ש. היכן המסמכים מהרופא שבוע לאחר התאונה...
ת. לא אמרתי שלקחתי אותו לרופא, לקחתי אותו, לא מיד.
ש. אני מדברת איתך על שבועיים שהילד היה עם כאבי ראש משתקים.
ת. אני מדברת איתך על תקופה של חודש.
ש. ניקח תקופת זמן של שבועיים שאמרת שהיה נורא ואיום. אני רוצה לראות היכן הלכת עם הילד לרופא.
ת. אין.
ש. הילד יוצא מהמיון עם חבלת ראש והמצב קטסטרופאלי ולא לקחת אותו לרופא.
ת. תראי, בהתאם להנחיות שנאמר לי שכן צפויים לו כאבי ראש ויפחת בהדרגה זה מה שנאמר לי. אני לא ראיתי בזה החמרה, כי זה מה שהרופא צפה. כשראיתי שזה חוזר על עצמו, ניגשתי שוב לקופת החולים והם הפנו אותי בכל פעם לבדיקה אחרת. מפנה למסמכים של קופת חולים יש ביום 6.1.03.
ש. תפני אותי לשנת 2002...
לאחר שאלה נוספת –
ת. אני לא יודעת רואה הרבה פניות, אראה לך (מציגה)..יש לי כאן כמה דפים. אני לא דאגתי לכל הניירות לא יכולה לענות לך, אני רק יודעת מה הילד שלי עבר".

(ר' עמ' 42-41 לפרוטוקול).

64.

צודקות הנתבעות כי ביחס לתלונות הרלוונטיות הוצגו רק מסמכים בודדים ולא ברור כלל קשר סיבתי בהתחשב במועדיהם והאמור בעדות המומחה. טענת התובע כי נאלץ לפרוש מפעילות ספורטיבית, לא גובתה בראיות מספקות ולא הוצג כל מסמך עם הוראה רפואית תואמת. יוזכר שוב כי בעת השחרור מבית החולים הסתפקו בהמלצה למנוחה של יומיים. באשר לטענת התובע כי נאלץ לקטוע קריירה בתחום הג'ודו, יש לזכור את גיל התובע בעת התאונה ואת העובדה שלא הובא לעדות מאמן בדבר יכולות חריגות.

65.

בעניין תקופת היעדרות התובע מבית ספרו; אף שאם התובע טענה כי בשל פציעתו היא נאלצה לסעוד אותו ימים רבים, לא הובאו מסמכים או אישורים רפואיים תומכים וכן לא הוצגו תלושי שכר האם, כדי לתמוך בדבר ההיעדרות. התובע בעצמו אמר כי נעדר למשך שבועיים וכאשר הוצגה לו אפשרות שנעדר רק לארבעה - חמישה ימים אישר כי הדבר "יכול להיות", ר' עמ' 19 ש' 28. ממילא אף בהתעלם מכך שלא הוצגו ראיות ממשיות לנזקים (בין הפסדי שכר ובין קבלות על הוצאות), מכל מקום, גם על דרך האומדן, מדובר בנזקים תחומים ומתונים.

66.

בהמשך לכל האמור

;
אף אם הייתי סבורה שיש מקום להטיל אחריות על מי מהנתבעות - אזי בהעדר נכות רפואית, לא הייתי מוצאת לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר או פגיעה בכושר ההשתכרות. עוד לא הייתי מוצאת להיעתר לבקשת התובע לפסוק לו פיצויים עונשיים בסך 100,000 ₪, בגין חקירה לקויה של התאונה והייתי פוסקת לו למרב פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 5,000 ₪ והחזר סיעוד והוצאות בסמוך לתאונה על דרך האומדן בסך 1,500 ₪.

בהמשך לכל האמור התביעה אפוא נדחית.

משעמדו התובעים על התביעה אף לאחר קביעות נחרצות של המומחה ואף לאחר חקירתו ולא היו נכונים אף להגשת תחשיבי נזק על בסיס הקביעות (ר' הודעה מיום 10.6.09) -
אין אני סבורה שיש מקום להימנע מהטלת הוצאות משפט וניתן למרב לפסוק ההוצאות בדרך מתונה.

התובעים יחזירו לנתבעים את עלויות חוות הדעת מטעמם וחלקם בשכר טרחת המומחה מטעם בית משפט, כאשר כל סכום נושא ריבית והצמדה מיום הוצאתו.


בנוסף, ישלמו התובעים לנתבעות 3-2 בגין שכ"ט עו"ד סך של 4,640 ₪ ולנתבעת 1 בגין שכ"ט עו"ד סך של 3,480 ₪, (בהתחשב בהיקף החקירות ומהות הסיכומים והטענות שהועלו ביחס לכל צד), הכול בתוך 30 יום מהיום.

פסק הדין יומצא לצדדים.


ניתן היום,
י"ד סיון תשע"א, 16 יוני 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 9704/05 שי גרוסי, מוניק גרוסי, גבריאל גרוסי נ' עירית ירושלים, משרד החינוך- מדינת ישראל, בית הספר זלמן ארן ואח' (פורסם ב-ֽ 16/06/2011)