פסקי דין על עופר חוגי

3068/09 א     01/06/2011




א 3068/09 מדינת ישראל נ' עופר חוגי








בית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א 3068-09 מדינת ישראל
נ' עופר חוגי







בפני

כב' השופט יוסף שפירא


תובעת
:

מדינת ישראל
ע"י עו"ד ד' שני


נגד


נתבע
:

עופר חוגי
ע"י עו"ד י' תוסיה-כהן



החלטה

מהי תקופת ההתיישנות בתביעת נגררת להרשעה בפלילים מכוח סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"
)?
האם תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות") גוברת על הוראות חוק ההתיישנות? מהו היחס בין שתי הוראות דין אלה? האם קיימת עילה בתביעה נגררת להרשעה בעבירת ניסיון בלבד? האם יש מקום לדון בסוגיות אלה בגדרן של טענות מקדמיות?

1.
לפני תביעת המדינה (להלן: "המדינה" או "המשיבה" או "הנתבעת", בהתאמה) לחייב את הנתבע בסך של 2,347,957 ₪ בצירוף ריבית והצמדה, סכומים שקיבל הנתבע מהמדינה, לטענתה, במרמה, לאחר שהנתבע הורשע ודינו נגזר, ערעורו לבית המשפט העליון נדחה ביום 13.11.08, ופסק הדין הינו חלוט. בגדרה של התובענה טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות והעדר עילה.

רקע כללי
2.
ביום 29.12.03 הוגש נגד הנתבע כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים, ת"פ (ירושלים) 264/03 מדינת ישראל
נ' עופר חוגי
. הנתבע הורשע, וביום 19.2.07 ניתן גזר דין בעניינו של הנתבע, תוך שבקשתו לעיכוב ביצוע גזר הדין נענתה בחיוב.

ביום 13.11.08, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של הנתבע על הרשעתו (ע"פ 3031/07) והתקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש (ע"פ 3044/07), ופסק הדין בפלילים הפך חלוט.

3.
רשת "מעיין החינוך התורני" (להלן:"הרשת") היא עמותה למטרות חינוך מיסודה של תנועת ש"ס, הכוללת ישיבות, בתי ספר, גני ילדים ומעונות יום, בהם מקבלים התלמידים חינוך דתי.

הנתבע שימש עוזרו ויד ימינו של הרב ראובן אלבז, נשיאן ומנהיגן הרוחני של העמותות "נראה אור" ו"אור החיים" (להלן:"העמותות"). הנתבע שימש בפועל "מנכ"ל על" של העמותות, היה "המוציא והמביא" העיקרי בהפעלתן, ובחלק מהנושאים עסק בלעדית בכל הנוגע לניהול ענייני העמותות.

הרשת היא מעין עמותת-גג המאגדת תחתיה עמותות שונות לחינוך הפזורות בכל רחבי הארץ, והנתמכות על ידה.

עמותת "אור החיים" היא מעין תת-רשת של רשת "מעיין החינוך התורני", המנהלת בין השאר, כ-14 בתי ספר.

במועדים הרלבנטיים לתביעה טיפל "האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי" במשרד החינוך במתן רישיונות לבתי הספר שהוקמו על ידי רשת "מעיין החינוך התורני" וכן עסק בתיקצובם – בין היתר בתחומי הסעות תלמידים, שכר עובדי הוראה, שכר דירה ושיפוץ מבנים.

האגף לחינוך נוער במשרד העבודה והרווחה מתקצב בתי ספר טכנולוגיים הנמצאים בפיקוחו, וזאת על פי קריטריונים קבועים, בסכומים הנקבעים, בין היתר, על פי מספר התלמידים בבית הספר, פרופיל המורים ועלות שעה שבועית הנמדדת בהתאם למסלול הלימודים של בית הספר.

במהלך השנים 1997-1999, במסגרת פעילות העמותות, קיבל הנתבע מהמדינה במרמה, בעקבות מצגי השווא שהציג בכזב בפני
משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה כפעילות מזכה, במימון המדינה מיליוני שקלים כמפורט בכתב האישום שהוגש נגדו בת"פ 264/03.

האמור לעיל,לשיטת המשיבה, הינו, בבחינת דוגמא לאחד האישומים בכתב האישום, ובא להמחשת אופן הפעולה של הנתבע, שכן לעניין החלטה זו, אין צורך להרחיב היריעה ולפרט את כל פרטי האישומים.
טיעוני הנתבע
4.
הנתבע טוען כי התביעה התיישנה, הואיל ותקנה 17 לתקנות אינה נוגעת לעניין ההתיישנות, ואף העבירות בהן מדובר אינן בגדרן של אלה המנויות בסעיף 354(א)(ו) ו-(2) לחוק העונשין, ועל כך ניתן ללמוד מהצעת החוק בסוגיה זו.

כן טוען הנתבע כי קיומו של הליך פלילי איננו עוצר את ההתיישנות האזרחית, אף לו הוגש כתב האישום בגין אותם המעשים, זאת מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות. כן טוען הוא כי מדובר בתביעה בעילה נזיקית ומכאן שתקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ולא 10 שנים.

טענה נוספת בפי הנתבע הינה כי התביעה לוקה בהיעדר עילה, שכן התובעת ידעה כי היא מעבירה כספים על אף שאין פעילות טכנולוגית במכללה, וכן מן הטעם שהנתבע הורשע בעבירת ניסיון, וכי בפרשת ההסעות, הנתבע לא היה מצוי בקשרים ישירים עם התובעת ולא קיבל מעולם תשלום ממנה.

טיעוני התובעת
5.
הנתבע לא טען את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה כנדרש בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, ולפיכך אין להיזקק לה. אף לגוף הטענה, הרי שהנתבע לא פירט את טענתו בדבר התיישנות התביעה.

אשר להוראות הדין, הרי שאכן ניתן להגיש תביעה להשבה כתובענה אזרחית רגילה והתובעת אינה מוגבלת להגיש תביעה נגררת. כך גם מכח סעיף 7 לחוק ההתיישנות שנושאו "תרמית ואונאה", המאריך את תחילת ההתיישנות ליום שבו נודע לתובע דבר התרמית. המועד הרלוונטי לעניין, במקרה הנדון, הינו סמוך להגשת כתב האישום ביום 29.12.03 דהיינו, כאשר החומר שנאסף בשנת 2000 (בעניין המכללה הטכנולוגית) לא היה בו עדיין מספיק להגשת תביעה אזרחית, שכן לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות יש צורך בידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית, שרק בהיווצרותה תתחיל תקופת ההתיישנות.

אשר לטענת היעדר עילה, הרי שזו נטענה בעלמא והיא סותרת את הכרעת הדין, זאת בשתי הפרשות: המכללה הטכנולוגית ופרשת ההסעות, הכול כעולה מהכרעת הדין.
דיון

טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה
6.
אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי ביום 6.8.09 הגיש הנתבע כתב הגנה (להלן: "כתב ההגנה המקורי"), לאחר שקיבל ארכה להגשתו (בהסכמה). כמו כן, אין מחלוקת כי התובעת הסכימה להגשת כתב הגנה מתוקן, אשר הוגש ביום 12/11/09. הסיבה לבקשת הארכה הראשונה נבעה מן העובדה שהנתבע ריצה אותה עת עונש מאסר, וכי מדובר בחומר רב שמצריך עיון.

בהחלטת השופט רפי כרמל מיום 9.8.09, אישר הוא את הבקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה. דהיינו, הצדדים היו מודעים שאין במסמך הראשוני שהוגש משום כתב הגנה. ביום 12.11.09 הוגש לראשונה כתב הגנה מלא ומפורט ובו נכללת טענת ההתיישנות. כן טוען הנתבע כי גם בטיוטות כתב ההגנה מופיע נושא ההתיישנות, הגם שהוא עוד לא גובש סופית, בהעדר אינפורמציה עובדתית, כאמור.

לאור האמור, אני דוחה את הטענה כי הנתבע לא העלה את נושא ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

המתווה הנורמטיבי
7.
טרם נדון בשאלת ההתיישנות לגופה, נבדוק את הוראות החוק המתייחסות להליך בו קעסקינן.

סע' 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), קובע כדלקמן:
"הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

ואילו סע' 42ד לפקודת הראיות קובע כדלקמן:
"בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי".

סע' 35א המוזכר לעיל, הוחלף בסע' 77 לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). סע' 42ד מקנה לממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה שאיננה ניתנת לסתירה. זאת להבדיל מממצאים ומסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, כאשר ההליך הוא אזרחי "רגיל", בהבחנה מתביעה אזרחית על-פי סע' 77 לחוק בתי המשפט, או אז הממצאים והמסקנות במשפט הפלילי הם קבילים כראיות לכאורה. סע' 77 קובע כדלקמן:

"77.
(א)
הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו – ונגדו בלבד – תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לעניין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט השלום.
(ב)
שר המשפטים יקבע בתקנות את סדרי הדין בתביעה האזרחית, לרבות הוראות בדבר המועד והדרך להגשת התביעה וההליכים בערעור
".

מטרת הוראת החוק באה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק, כך:

"בסעיף זה מוצעת דרך נוספת, שיש בה למנוע כפילות הליכים ולחסוך בזמנו של בית המשפט, והיא לאפשר העברת תביעה אזרחית, שנתגבשה תוך ההליכים במשפט פלילי, לשופט שפסק במשפט הפלילי וקבע את המסקנות שבו... התובע האזרחי אינו צד להליך הפלילי ואינו רשאי להתערב בו, ואילו הריכוז המבוקש מושג: השופט הבקי בעניין, שקבע את העובדות והסיק את המסקנות, הוא שיפסוק גם בשאלת האחריות לנזק, כשהעניין כולו טרם נשכח ואינו מצריך בירור חדש. כדי להשיג את התוצאה המבוקשת יש להתעלם משאלת עצם סמכותה העניינית של הערכאה שדנה בפלילים לדון בתביעה האזרחית, שאם זכות הצירוף תהיה מותנית בסמכות העניינית, ספק אם נמצאנו מועילים. לכן, מוצע שהשופט שגזר את הדין יהיה מוסמך לדון בתביעה האזרחית גם אם אינה בסמכות הערכאה שבה הוא יושב..."

8.
בסופו של יום, אימץ המחוקק את הצעת החוק ואכן כך נוהגים כאשר מוגשת תביעה אזרחית הנגררת לפלילים, המונעת כפילות, עמידה נוספת בפני
ערכאה שיפוטית וכן נחסך זמן שיפוטי כשהשופט או המותב ששמעו את ההליך הפלילי הם המותב בהליך האזרחי, ובדרך זו נחסך לא רק חלק מההליכים, אלא גם מסקנות וקביעות שניתנו במסגרת ההליך הפלילי ישמשו את בית המשפט במסגרת ההליך האזרחי (ראו: רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636).

בנוסף, תקנה 17(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת את המועד להגשת תביעה שכזו – ובה נקבע כדלקמן:
"(א) תביעה אזרחית כאמור בסעיף 77 לחוק בתי המשפט, תוגש לבית המשפט כאמור באותו סעיף, תוכתר במלים "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים", ובנוסף לאמור בתקנה 9 יפרט כתב התביעה את מספר תיק בית המשפט שבו הורשע הנתבע;התובע יצרף לכתב התביעה העתק מפסק הדין שלפיו הורשע הנתבע והעתק מכתב האישום.

(ב) כתב התביעה יוגש לבית המשפט תוך תשעים ימים לאחר שפסק הדין
בפלילים הפך לחלוט.

(ג) תביעה אזרחית שהוגשה כאמור תידון כאילו היתה תובענה
".

המועד הנקוב בתקנה 17(ב), היה בעבר 30 יום, ועל-פי תיקון מס' 3 תשס"ו-2006 תוקן ל-90 יום. מכאן, שעל פני הדברים, תביעה שכזו מתיישנת לאחר 90 יום כאמור, או אז יכול התובע להגיש תביעה "רגילה", או אז תיבדק שאלת ההתיישנות על-פי הדין הכללי.

סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע ברורות כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר...". חוק הפרשנות, התשמ"א-1981, מגדיר את המונח "דין", בין היתר כ"חיקוק". המונח "חיקוק" מוגדר בחוק הפרשנות כ"חוק או תקנה". "תקנה" מוגדרת בחוק הפרשנות כ"הוראה שניתנה מכח חוק והיא בת-פעל תחיקתי".
לפיכך, אם לא נקבל את הדעה שלפנינו תקופת התיישנות מיוחדת, הרי שנעקר את הרציונאל שבתחיקתה, שהרי מן המפורסמות שהליכים משפטיים עלולים להתמשך לאורך שנים עד להיותם בבחינת

פסק דין
חלוט.

מן הכלל אל הפרט
9.
כאמור לעיל, התביעה דנן הוגשה יומיים טרם חלפו 90 הימים, לפיכך יש לדחות את טענת ההתיישנות, בשלב זה.


מעבר לכך, נראה בעיניי כי מחיקת הליך על הסף תיעשה רק במקרים בהם ברור כי התובע לא יוכל בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש בתובענה (ראו: ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נק פנטריסה בע"מ, פ"ד ל(1) 732; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (פורסם בנבו), 26.4.06; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ
(אתר נבו, 14.12.06).

כן אפנה לדברי כב' השופט א' גרוניס ברע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, המפרק הזמני) (אתר נבו, 12.9.09), שהורה כי טענת ההתיישנות תישקל לאחר שמיעת הראיות בדיון לגופו, בציינו:

"בית המשפט יכריע מחדש בשאלה האם התביעה התיישנה. דומה, כי בנסיבות העניין רצוי להכריע בסוגיה זו בתום הליך ההוכחות ולאחר שהראיות ייפרשו במלואן. מובן, כי בהחלטתי זו אין כדי להביע עמדה לכאן או לכאן בשאלת ההתיישנות לגופה או בטענות הצדדים בעניין זה".

עילת תביעה
10.
הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה כנגדו בעילה הנזיקית בפרשיה זו, לאור העובדה כי המשיבה ידעה בזמן אמת כי היא מעבירה כספים על אף שאין כל פעילות טכנולוגית במכללה. ידיעתה זו של המשיבה, והעובדה כי על אף שידעה העובדות לאשורן העבירה הכספים שוללת ממנה את עילה התביעה הנזיקית כנגד המבקש שכן למעשה הוא לא הטעה את המשיבה. ולחלופין מן הטעם שהמבקש הורשע בעבירה של ניסיון בלבד.

הנתבע טוען כי במהלך הבאת הראיות במסגרת התיק הפלילי, הודה מר פרחי ממשרד העבודה והרווחה
לגבי הידיעה שבמקום מתנהל בית ספר ללימודי קודש בלבד, ובשלב מאוחר יותר גם לימודים עיוניים אך לא לימודים טכנולוגיים. הוא אישר את העברות התקציב של רכישת שירותים רטרואקטיביים.

לאור האמור, קבע בית-המשפט קביעה עובדתית לפיה המדינה ידעה כי היא מעבירה כספים אשר לא הגיעו באותה העת לעמותות השונות ומשכך הורשע המבקש רק בעבירת הניסיון ולא בעבירה המלאה, דהיינו בית-המשפט קבע כי הוא לא קיבל דבר במרמה שכן המדינה ידעה ידוע היטב כי המצגים אשר הוצגו בפני
ה לא היו נכונים.

ידיעה זו ואישור זה של המשיבה ופקידיה נוטלים מידיהם את זכות התביעה כנגד המבקש או כל גוף אחר שכן כאמור התשלום הכספי המדובר נעשה בידיעת המצב לאשורו, ועל-כן אין לה לבוא בתלונות אלא לעצמה.

11.
אשר לפרשת ההסעות – המדובר בפרשייה בה הועברו כספים מידי המדינה לרשת מעיין החינוך התורני, בהתאם לחלוקה פנימית אותה ערכה, ובהתאם לשיקוליה העבירה את הכספים אותם קיבלה בעבור הסעות לידי גופים שלישיים ובהם חברת המימד העשירי אשר היתה בבעלות המשיבה.
משכך ומשעה שהנתבע מעולם לא קיבל לידיו תשלום כלשהו מידי המדינה,
הרי שלא קמה עילת תביעה לדרוש ממנו את השבת הכספים שנתקבלו לידיו, ואין
עילת תביעה כנגדו גם בנושא זה.

כאמור, המדינה ציינה כי טענה זו נאמרה בעלמא והיא סותרת את הכרעת הדין, המדברת בעד עצמה, כעולה מן האמור בעמוד 14 להכרעת הדין, שם פורטו העובדות כפי שהוכחו לגבי האישום הראשון של פרשת המכללה הטכנולוגית. כן מפנה לעמ' 86 להכרעת הדין, שם נאמר: "בהינתן שהעובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו, האם ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום 1?", ומכאן מסקנתה כי העובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו.

אכן, סע' 153, להכרעת הדין סותר באופן מפורש, חד וברור, את טענת הנתבע בדבר העדר עילה, דהיינו כי אלמלא פעולותיו הפליליות של הנתבע כלל לא היה מקום לתקצב את בתי הספר, כדלקמן:

"משקבעתי כי המכרזים היו מזויפים, ורשימות התלמידים היו כוזבות, אין ממש בטענה כי לא נגרם נזק למדינה. כפי שטוענת המאשימה, אף לשיטתו של הנאשם יש להרשיעו בקבלת דבר במרמה בעצם הזכייה במכרז אף אם היתה מתקבלת גרסתו שלא נגרם נזק וחסר למדינה. טענתו זו של הנאשם לא ניתן לקבל, שכן אם המכרזים היו מזויפים, כפי שקבעתי, באשר הם נערכו על בסיס רשימות תלמידים כוזבות ומזויפות, הרי שלא היה מקום לתקצב את בתי הספר בגין הסעת תלמידים אלה. לפיכך, הנאשם קיבל במרמה לא רק את עצם הזכייה במכרז, אלא אף את כספי הזכייה שהתקבלו כתוצאה מהזכייה בהם".

כן טוענת המדינה כי גם טענת הנתבע לפיה לא הוא קיבל את הכספים בהם מדובר, סותרת באופן מפורש את הקביעות בפסקי הדין שניתנו בעניינו, ומפנה לסע' 26 לפסק דינו של בית המשפט העליון (בערעור) שם נקבע:
"העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות. מדובר בעבירות שנתקיימו במוקדים אחדים. מדובר בשורה ארוכה של מעשים, בפרשות שונות, המתמשכים על-פני זמן רב ומצטברים יחד לכדי התנהגות פלילית מתוכננת ומתוחכמת. אין המדובר במעידה אלא בתרמית נמשכת שמטרתה ליטול שלא כדין כספים מן הקופה הציבורית. מידת התעוזה מתבטאת בין השאר בנכונות ליצור ולהגיש מסמכים מזויפים ולהציג מצג שווא בדבר קיומו של בית-ספר גם בעת שלא היה קיים במתכונתו הנחזית. זאת ועוד: המערער הוא איש ציבור שעל-פי דבריו ומצגיו כך פעלו רשויות הציבור (הגם שיש לציין כי בעת ההיא לא היה נבחר ציבור). חומרה יתרה יש בהתנהגות מן הסוג הנדון עת שהיא מבוצעת בידי פעילי ציבור המחזיקים בכוח ובהשפעה. אפשר שהמערער ראה עצמו כמי שפועל לטובת מגזר מסוים בציבור אך בעשותו כן מעל ופגע בציבור בכללותו ובאינטרסים המשותפים שלו. יש לציין כי המערער לא השיב פרוטה מן הכסף שהוצא מן הציבור בעקבות העבירות שביצע".

וכן בסע' 25 לפסק-דינו של בית-המשפט העליון, נקבע:

"הוכח במקרה זה כי הן למערער הן לאשתו היו טובות הנאה שבאו לכיסם מתוך הכספים שהגיעו לחברת 'המימד העשירי'..."

כן נטען כי די בעובדה שהוא הוא זה שפעל בתרמית להוצאת הכספים מהמדינה, תוך גרימת נזק לקופה הציבורית, לצורך הגשת התביעה שבכותרת.


התוצאה
12.
תשובת המשיבה נראית בעיני, ואין מקום, בשלב זה, לקבל את הטענה בדבר העדר עילה. התוצאה היא אפוא שהטענות המקדמיות נדחות בזאת.

נקבע לקדם-משפט ליום 11.7.11 בשעה 14:00.

ניתנה היום, תשע"א ( יוני 2011), בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 3068/09 מדינת ישראל נ' עופר חוגי (פורסם ב-ֽ 01/06/2011)