פסקי דין על אייל כהן | פסקי דין על רונן כהן | פסקי דין על עיריית תל-אביב

50235-03/11 עפא     22/06/2011




עפא 50235-03/11 אייל כהן, רונן כהן נ' עיריית תל-אביב








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים



עפ"א 50235-03-11 כהן ואח' נ' עיריית תל-אביב






בפני

כב' השופטת
יהודית שיצר

המערערים


אייל כהן

רונן כהן



ע"י ב"כ עו"ד מנחם דויד




נגד

המשיבה

עיריית תל-אביב

ע"י ב"כ עוה"ד אתי לוי





פסק דין


1.
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (כב' השופטת לימור בן שמן) ב– 8666/09, מיום 6.12.2010 ומיום 9.2.2011 בהתאמה. המערערים הורשעו בעבירה של בנייה ללא היתר לפי סע' 145 ו – 204(א) ל-חוק התכנון והבניה – התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק"). על המערערים הוטלו העונשים הבאים: קנס בסך 7,500 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו, כפל אגרות ותשלומי חובה בסך 920 ₪ וכן צו הריסת המבנה נשוא האישום.

2.
בימ"ש קמא מצא כי המערערים בנו בחודשים ינואר-מרץ 2009, ללא היתר, תוספת בנייה בשטח של כ– 16 מ"ר, לרבות חלון, הצמוד לצידו המערבי של בית קיים ברח' ל"א 33 בתל –אביב.


הכרעת הדין של בימ"ש קמא מבוסס על ממצאי מהימנות ואמון.
הכרעת הדין נסמכת בעיקר על עדותו של פקח העיריה, זכר נחין (להלן: "הפקח נחין" או "הפקח"), שהעיד כי ביקר במקום מספר פעמים ותיעד שני ביקורים. במועד אחד מצא סככה עטופה יוטה שבתוכה לא היו קירות מתחת לבד ואילו בביקור השני מצא קירות בנויים.

בימ"ש קמא קבע כי הוא
מאמין לעדותו של הפקח נחין, שהעיד כי ביקר במקום וראה את תהליך בניית תוספת הבנייה:

"...המהנדס נחין העיד על תהליך בנית תוספת הבניה כהגדרתה בכתב האישום ובמועדים המצוינים בה, כעולה מהביקורות אשר ערך במקום, עליהם העיד בפני
...
הנני נותנת אמון בעדות עד התביעה זכר נחין. עדותו הינה קוהרנטית, עקבית וסדורה לא נסתרה".




(עמ' 3, ש' 16 - עמ' 4, ש' 22 לפסה"ד).

מנגד, קבעה הערכאה קמא, כי היא לא מאמינה לגרסת המערערים, לפיה הבנייה נשוא האישום היא מלפני שנים רבות, עוד מתקופת הסבתא:

"טענתם המרכזית של הנאשמים הינה כי המבנה נשוא כתב האישום קיים מזה שנים רבות, קרי מתקופת סבתם ז"ל... עדויותיהם הראשיות של הנאשמים היו לקוניות וסתמיות, זאת חרף מקבץ ראיות המאשימה, המסבכות את הנאשמים. הנאשמים לא פרסו בפני
בית המשפט גירסה סדורה באשר לעובדות נשוא כתב האישום".




(עמ' 7 לפסה"ד, ש' 1-7).

"הנאשמים ביקשו לטעון כי עסקינן במבנה אחד המחובר בדלת. עיון בתמונות מצביע על כך כי טענה זו חסרת יסוד, אינה נתמכת בראיות כלשהן, נסתרת בראיות המאשימה ונלוות להסברים פתלתלים וחסרי היגיון של הנאשמים..."


(עמ' 7, ש' 21-23 לפסה"ד).

"עדויות הנאשמים בכללותן, הותירה רושם לפיו הנאשמים מתחמקים מהבאת העובדות כהוויתן, מפגינים תמימות מעושה ואינם מתמודדים כהלכה עם עובדות המחלישות את גרסתם, אשר עולות מיתר העדויות בתיק.
לסיכום אינני נותנת אמון בעדות הנאשמים.
אשר על כן, המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי עבודות הבנייה כמפורט בכתב האישום בוצעו ללא היתר כדין".




(עמ' 8, ש' 1-3 לפסה"ד).
המחלוקת וטיעוני הצדדים

3.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק זה היא, האם המבנה נשוא האישום נבנה בתקופה שבין ביקוריו של הפקח נחין במקום, דהיינו בין ינואר למרץ 2009, או שמא המבנה היה קיים במקום, כגירסת המערערים, שנים רבות, עוד מתקופת סבתם ז"ל של המערערים. יצויין כי המערערים לא ציינו מועד מדויק או משוער של בניית המבנה נשוא האישום.

ב"כ המערערים טען כי שגתה הערכאה קמא בקביעתה כי תוספת הבנייה נבנתה, כנטען בכתב האישום, בין ינואר למרץ 2009, שכן מראיות שונות עולה כי תוספת הבנייה הייתה קיימת עוד קודם לכן. המערערים התבססו על מכתבי מנהל מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית ת"א, המהנדס דוד רבינוביץ (להלן : "מנהל המחלקה"), בתשובתו למחלקת פניות הציבור, מהם עולה כי בניגוד לנטען ע"י הפקח נחין שביקר במקום, הרי שמהנדסים אחרים שביקרו במקום במרץ 2009 דיווחו שלא הייתה בנייה לא חוקית נוספת במקום מעבר לצו הריסה שבוצע באותה תקופה ביחס למבנה
בלתי חוקי אחר. עוד הפנו המערערים למפה המבוססת על צילום אווירי של הנכס שבנדון, ממנה הם מסיקים כי תוספת הבנייה נשוא האישום הייתה קיימת לפחות עוד משנת 2004. המערערים אף הגישו תמונות המתעדות את ביצוע צו הריסה שבוצע במקום לגבי בניה אחרת, לטענתם עוד בנובמבר 2008, ובה רואים את היריעות שלטענתם מתחתן כבר היתה הבניה נשוא האישום. המערערים גם טענו כי מספרי הגוש והחלקה של המבנה נשוא האישום אינם תואמים למספרי הגוש והחלקה שמופיעים בתשריט שצורף לכתב האישום. באשר לגזר הדין חזר ב"כ המערערים וציין בפני
י את נסיבותיהם האישיות של המערערים, שאמורים להוות שיקולים להקלה בעונש.

ב"כ המשיבה טענה כי הכרעת הדין של בימ"ש קמא מבוססת כדבעי בראיות, ונשענת על קביעות מהימנות, ומשכך אין להתערב בה. מכתבי מנהל המחלקה לא עוסקים בנכס נשוא האישום ולכן אין ללמוד מהם שלא הייתה במתחם בנייה בלתי חוקית נוספת. גם מנהל המחלקה אישר בעדותו כי מכתביו מתייחסים לנכס אחר, נשוא צו הריסה מנהלי שבוצע במקום. עוד אישר מנהל המחלקה כי ייתכן שהיתה באזור בניה בלתי חוקית אחרת שלא היתה צריכה להיות מצויינת במכתבו. ב"כ המשיבה אף ציינה כי עפ"י הפסיקה מספרי הגוש והחלקה אינם האמצעים היחידים לזיהוי מבנה, ומכל מקום הבניה הנדונה היא על שתי חלקות.

דיון

4.
הלכה פסוקה היא כי בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. ראה: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל ואח' (לא פורסם) (כב' השופטת ע. ארבל) בסע' 19 לפסה"ד:

"עקרון יסוד הוא בשיטתנו כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית שהיא האמונה על שמיעת העדים, בחינת הראיות וקביעת הממצאים העובדתיים, ואשר לה היתרון שבהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים. ערכאת הערעור תתערב בממצאים שבעובדה אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים, דוגמת מקרה בו נפל בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשרשו של עניין או שממצאיה העובדתיים אינם מבוססים על פניהם. כל עוד יש לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט דלמטה יסוד ושורש בחומר הראיות, לא יתערב בהן בית המשפט שלערעור (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 856). שונים הם פני הדברים מקום שבית המשפט שלערעור סבור כי נתגלה פגם במסקנות שהסיק בית המשפט דלמטה. התערבות ערכאת הערעור במקרה שכזה היא מקובלת יותר, שכן בהסקת מסקנות שבהיגיון אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור (רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה אדומים, פ"ד נו (5) 779, 792)".

לאחר שעיינתי בפרוטוקול ובחומר הראיות, אינני סבורה כי זהו המקום לחרוג ממנהג זה, שכן התרשמתי כי צדקה הערכאה קמא בכך שלא האמינה לגירסת הנאשמים.

כך למשל, המערער 1 סתר עצמו כאשר נשאל ממתי המבנה נשוא האישום. תחילה טען מלפני 4 שנים, לאחר מכן טען "אני בן 36 והמבנה קיים כפי שהוא מאז ומתמיד" (עמ' 8 לפרוט', ש' 20-22), ובהמשך טען שהקיר בתוספת הבנייה נשוא האישום קיים "הרבה שנים" (עמ' 9 לפרוט', ש' 20-21).

סתירה נוספת בגרסת המערערים התגלתה לעניין מעורבותו של המערער 2 בנכס נשוא האישום. בישיבת ההקראה הראשונה מיום 29.11.09 טען המערער 1 כי המערער 2 מתגורר ברחוב ל"א 31 וכי הוא לא קשור כלל לכתובת נשוא האישום - רח' ל"א 33. לעומת זאת בישיבת ההקראה השנייה, מיום 3.1.2010, אישר ב"כ המערערים כי שני המערערים הם הבעלים, המחזיקים והמשתמשים בנכס נשוא האישום.
למרבה הפלא, בסעיף כ"ד להודעת הערעור חזר ב"כ המערערים וטען כי "לנאשם שני יש דירה משלו נפרדת מהצד השני של המבנה", אלא שלא ברור לאיזה משני המערערים כוונתו.

הוסף לכך שלמרות טענתם של המערערים כי ירשו את הנכס, לרבות תוספת הבניה, מסבתם ז"ל, לא טרחו המערערים להגיש נסח או מסמך כלשהו המאשר כי הם יורשים ומה שטח הנכס שירשו מהסבתא.

הצילומים

5.
בצילום ת/2 של תוספת הבנייה נשוא האישום, שצולמה ביום 26.5.2010, ואשר משקפת את המבנה כיום, נראה קיר עם חלון המשוייך לתוספת הבנייה נשוא האישום. כך נראה גם
בתמונה מס' 5 שצורפה לת/1, שצולמה ע"י הפקח בביקורו השני מיום 19.3.09.
השוואת שתי תמונות ממרץ 2009 וממאי 2010, עם התמונה שצילם הפקח בביקורו מיום 27.1.09 (תמונה 6 שצורפה ל– ת/1) מראה בבירור בחלק שבו הבד מורם כי אין קיר מתחת לסככה, אלא ריצוף וחלל פתוח לגמרי הן בחזית והן בעורף, אשר דרכו נשקפת בבירור החצר.
הפקח נחין העיד כי:
"ש: אתה יודע שבכתב האישום המבנה המדובר הינו מבנה מושלם שמתגוררים בו נאשם 2, אשתו והבת שלו מבנה שהיה מוקדמת דנא.
ת. זה לא נכון, התנהל תיק פלילי כנגד הנאשמים לפי מיטב זכרוני ב- 2004 כאשר המבנה הזה לא היה קיים, כמה שנים מאוחר יותר, היה שם שטח מרוצף עם מעקה נמוך של כחצי מטר שבו תקופה מסוימת הוחזק כלב רוטוויילר שאחד המהנדסים ננשך על ידו, אני זוכר את השטיח
(צ"ל: "שטח") פנוי מהמבנה נשוא הדיון, כך שהמבנה קיים מקדמת דנא אין לטענה זו כל בסיס עובדתי".


עדות זו מחזקת את האמון בגירסת הפקח, שכן קיומו של כלב הרוטווילר נצרב בזכרונו של הפקח בשל אירוע הנחשב לחריג, של נשיכת המהנדס ע"י כלב הרוטווילר שנמצא במקום. קשה להניח שהיה ממציא אירוע כזה, מה גם שהמערערים לא חלקו על עדות זו בצורה כלשהי. קטע זה בעדותו מתיישב לחלוטין עם הצילומים.

יתירה מכך, כאשר נתבקש המערער 1 להתייחס לתמונות מס' 6 ו - 7 (שבהם נראה החלל חסר הקירות) השיב:

"ת:...אין כאן דלת כי אני החלפתי את הדלת לפלדלת. יש כאן תריס ההזזה.
ש: בדיוק באותו יום חיכיתם לאיש שיתקין את הדלת?
ת: כן.
ש: באיזה יום הגיע איש הפלדלת?
ת: אני לא זוכר. אני יודע כי הצילום הוא מאותו יום כי רק יום אחד הייתי בלי דלת
בבית.
ש: רואים את הדלת המפורקת כאן, ב 6 או 7?
ת: שמתי אותה בפח".

גירסתו זו של המערער 1 מופרכת על פניה. ראשית לא סביר התזמון המיוחד שבאותו היום בדיוק שבו ביקר הפקח במקום, ב - 27.1.09, וצילם את המבנה, החליף המערער 1 את הדלת, כאשר המערער הדגיש כי ביתו היה ללא דלת רק יום אחד. שנית וזה העיקר, כפי שרואים בתמונות מס' 6 ו- 7 (שצולמו ע"י הפקח ב- 27.1.09), החלל שנראה הוא חלל רצוף העובר משני צידיו של המבנה נשוא האישום. לפיכך, גם אילו היה ממש בהסברו הדחוק של המערער 1 לקיומה של דלת בחזית המבנה, הרי שאין בדבריו כל הסבר לקיומו של הפתח שמול הכניסה. אילו באותה עת היתה בניה במקום, היה נראה בצילום קיר שתוחם את החלק שמול הדלת. משכך, אין מנוס מהמסקנה הפשוטה, כי לא היו קירות מתחת ליריעות בביקורו המתועד והמצולם של הפקח במקום, ביום 27.1.09.

יתירה מכך, בצילומים בביקור השני של הפקח במרץ 2009 הן הקיר והן החלון שמותקן בו נראים חדשים, גם כשלעצמם וגם בהשוואה למראה קירות הבית האחרים המופיעים באותם צילומים ונראים ישנים מאד, לרבות החלונות והסורגים הישנים המותקנים בהם. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הבנייה חדשה, בוודאי שאינה מלפני עשרות שנים, עוד מתקופת הסבתא, כפי שטענו המערערים בהודעת הערעור.

זאת ועוד, אין ממש בתירוץ המערערים, כי מי הגשמים הרטיבו את קירות הבית, ולכן הם כיסו את הקירות ביריעה. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שלא נראים על הקירות החדשים של תוספת הבנייה כל סימני בלאי או רטיבות של מי הגשמים שפגעו בהם במשך עשרות שנים לגרסתם והמראה תואם דווקא את
עדותו של הפקח לפיה הקירות עשויים מצמנט בורד.

תמונות צו ההריסה

6.
המערערים גם ניסו להבנות מעדות הפקח נחין שאישר בחקירתו, כי הוא מזהה בתמונות נ/1א-נ/1ד את המבנה נשוא האישום, בעת שבוצע במקום צו הריסה מנהלי של מבנה סמוך. לטענת המערערים ההריסה שנראית בתמונות בוצעה בנובמבר 2008, דבר המוכיח כי המבנה קיים במקום לפחות מנובמבר 2008, ולא ממרץ 2009.

אינני מקבלת טענה זו. המערערים לא הוכיחו את מועד הצילום, או מועד ביצוע צו ההריסה ולא הגישו מסמכים הנוגעים לצו ההריסה על מנת להוכיח כי ההריסה שנראית בתמונה קשורה להריסה ספציפית כלשהיא שאכן בוצעה כטענתם בנובמבר 2008. יצויין כי כעולה ממכתבי ראש המחלקה, נ/2 ו– נ/3, צו הריסה מנהלי מס' 2008-0634 בוצע בתאריך 22.2.2009, וצו הריסה מנהלי 2009-0100 הוצא בתאריך 22.3.2009 אך לא ידוע מהמסמכים שהוגשו לביהמ"ש מתי בסופו של דבר בוצע צו מנהלי זה, אם בכלל. אי לכך, לא ברור לאיזה צו הריסה מנהלי מכוונים המערערים בטענתם.

זאת ועוד, עצם הודאה זו של הפקח נחין לא יכולה להועיל למערערים שכן בתמונות רואים רק את הסככה כשהיא מכוסה בבד. לא ניתן להוכיח מתמונות אלה כי מתחת לבד אכן היו באותה העת הקירות שצולמו ע"י הפקח במרץ 2009. משכך, לא נתערערה כהוא זה עדות הפקח לפיה בינואר 2009 לא היו קירות מתחת לבד ואילו ב – 19.3.09 מצא קירות מתחת לבד.

מכתבי מנהל המחלקה

7.
אינני מקבלת את טענת המערערים כי מכתבי מנהל המחלקה סותרים את עדות הפקח נחין ומוכיחים כי תוספת הבנייה הייתה קיימת במקום זה מכבר.

במכתבו הראשון של מנהל המחלקה, מיום 8.3.09, נ/2, צויין:

"בביקור שערכו מהנדסי בכתובת הנדונה בתאריך 2.3.09, לא נמצאה בנייה אחרת".

המכתב הנ"ל מתייחס לביקור שנעשה במקום ע"י מהנדסים ביום 2.3.09, לפני הביקור השני של הפקח מיום 19.3.09, שבו גילה הפקח את הקירות עם החלון שנבנה מאז ביקורו הראשון ב– 27.1.09. הפקח כשנחקר נגדית על מכתבי מנהל המחלקה, השיב כי ייתכן שהקירות שמצא נבנו רק לאחר ביקור המהנדסים מיום 2.3.09 שצויין במכתב הנ"ל ולפני ביקורו השני מיום 19.3.09 (עמ' 5 לפרוט'):

כל מה שנאמר לה בכתב עדיין לא סותר את כתב האישום, מאחר והצילום המאוחר שלנו נעשה ב – 19/3 שהיינו המבנה יכול היה להיבנות בין 2/3 כפי שהוזכר במכתב של רבינוביץ ל – 19/3 שהינו מועד הביקורת.

במכתבו השני של מנהל המחלקה, מיום 2.4.2009, נ/3, צויין (ההדגשות שלי, י.ש.):

"בביקור מהנדסינו בתאריך 22.3.2009 לא נמצאה בניה חדשה במקום הנ"ל, אך נמצא שמאחורי הבניין בפינה הצפונית-מזרחית בנו תוספת מקרשי עץ וכיסוי מיריעות".

הסיבה לכך היא שהקירות היו מכוסים בבד, ולכן הפקחים אכן לא ראו בנייה חדשה במקום, כי הרי כאמור, הסככה עצמה היתה קיימת עוד קודם, והיריעות הסתירו את הבניה.

באשר לטענת ב"כ המערערים כי מנהל המחלקה רבינוביץ, שהיה עד מטעם ההגנה, דיבר בטרם עדותו עם עד המאשימה זכר נחין, אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן גם אם נתעלם לחלוטין מעדותו של רבינוביץ ונסתפק במכתבים, אשמתם של המערערים הוכחה ע"י התביעה.

המפה הטופוגרפית ועדות גטניו ברנרד

8.
לשיטת המערערים המפה הטופוגרפית, נ/4, (שהכין עד ההגנה גטניו ברנרד (להלן – "גטניו"), ושמבוססת על תצלום אווירי של המקום מדצמבר 2004
מוכיחה כי המבנה נשוא האישום היה קיים לפחות עוד מדצמבר 2004. המערערים הדגישו כי גטניו הוא עד אובייקטיבי מאחר שהוא שימש כעד מטעם המשיבה בתביעת הפינוי שהגישה יחד עם חברת חלמיש נגד המערערים, בבימ"ש השלום בהרצליה.

אינני מקבלת עמדה זו של המערערים. המפה הנ"ל, אשר נערכה ע"י גטניו על סמך צילום אווירי משנת 2004 וביקור גטניו משנת 2008, מראה לכאורה כי תוספת הבנייה נשוא האישום הייתה קיימת עוד מדצמבר 2004, אלא שממפה זו לא ניתן לדעת כיצד נראה המבנה עצמו בדצמבר 2004, וגטניו בהגינותו לא תיאר בעדותו את מהות המבנה שראה בעת ביקורו במקום בדצמבר 2008. אין סתירה בין גירסתו לבין תיאורו של הפקח נחין לגבי ינואר 2009, לפיו הייתה קיימת במקום רק סככה (גג), על עמודים, ללא קירות כלל, ולא מן הנמנע כי הסככה קיימת בשטח שנים רבות. מהמפה שהגישו המערערים לא ניתן איפוא ללמוד כי המערערים לא בנו את הקירות נשוא האישום בראשית שנת 2009, ומול גירסתו החד-משמעית של הפקח שנתמכת בדוח הפיקוח שנרשם בזמן אמת משקלה של המפה כראיה קלוש ביותר.

יתירה מכך, באופן תמוה ומעורר סימני שאלה, המערערים לא הגישו את הצילום האווירי של המקום משנת 2004 שעל בסיסו הוכנה לכאורה המפה נ/4, כך שלא ניתן להשוות ולהיווכח בצורה ויזואלית איך נראה המקום בשנת 2004. המערערים אף נמנעו מלהגיש את חוות הדעת של גטניו במלואה, לרבות סדרת המפות שצורפו לה, (ראו: עמ' 2 לפרוט', ש' 23-24). הגשת המפה נ/4, לבדה במנותק מהקשרה בחוות דעתו המלאה
של גטניו מכרסמת במשקלה הראייתי. כמו כן, הימנעות המערערים מלהגיש ראיות חיוניות להגנתם, מקימה את החזקה הראייתית כי ראיות אלו היו פועלות לרעתם.

בימ"ש קמא הרחיב ופירט את הפגמים שבמפה ובעדות גטניו, וקבע כי המערערים לא הוכיחו את זהות המבנה המסומן בכתום במפה נ/4 עם המבנה נשוא האישום שסומן בירוק בתשריט שצורף לכתב האישום. לא מצאתי לחלוק על קביעותיה של הערכאה קמא. יתירה מכך, גם אילו היו מוכיחים המערערים באמצעות חוות דעת מומחה של מודד מוסמך (מה שכלל לא נעשה על ידם) כי המבנה המסומן בכתום במפה נ/4 זהה למבנה נשוא האישום, הרי שכאמור לעיל ממילא אין מפה זו מוכיחה כי היו קירות, מתחת לסככה.

מספרי הגוש והחלקה

9.
טענת המערערים כי בכתב האישום צויין גוש 6129, בעוד שבתשריט שצורף לכתב האישום צויין גוש 6146 מופרכת לחלוטין ומוטב שלא היתה נטענת. עיון בתשריט שצורף לכתב האישום מעלה כי הן בכותרת התשריט והן על פני תרשים הסביבה שבתשריט רשום גוש 6129, ולצידו מופיע המספר 6146.

כך גם באשר לטענת המערערים כי חסר מספר החלקה 74 בתשריט שצורף לכתב האישום (כאשר המספר הוסף בכתב יד רק בזמן הדיון ע"י הפקח). בתרשים הסביבה שבתשריט שצורף לכתב האישום צויינה חלקה 74. יתירה מכך, בצילום המוגדל שמשמאל לתרשים הסביבה, לא מופיע המספר 74 מאחר שהוא נחתך בצילום ההגדלה, אך ניתן עדיין לראות משמאל לריבוע הירוק (המסמל את תוספת הבנייה נשוא האישום) את הספרה הימנית 4 מתוך המספר 74. תוספת הבנייה נשוא האישום נמצאת בעיקרה על חלקה 74, כאשר "משולש" קטן בלבד נמצא על חלקה 73 הצמודה לה. על כל פנים, המערערים הודו מפורשות בישיבת ההקראה השנייה כי הם הבעלים, המחזיקים והמשתמשים של תוספת הבנייה נשוא האישום, כך שלמעשה אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לזהות הנכס נשוא האישום. מטעם זה גם לא היה הכרח להזמין כעד את האדם שערך אישית את התשריט שצורף לכתב האישום.

גזר הדין

10.
באשר לגזר הדין, הרי שלמרות שבפתח הודעת הערעור צויין כי הערעור מכוון הן להכרעת הדין והן לגזר הדין, בהודעת הערעור עצמה אין זכר להשגה כלשהי על
גזר הדין. בטיעונים בפני
י הוסיפו המערערים טענות ביחס לגזר הדין, טענות שכבר נטענו בפני
הערכאה קמא ונשקלו על ידה (היות המערערים בגמילה מסמים ואסירים משוחררים, והיותם אנשים פשוטים חסרי תחכום). אינני מוצאת לנכון להתערב בגזר הדין, הן מאחר שטיעונים אלו לא הופיעו בהודעת הערעור, אך בעיקר כיוון שהעונש שגזרה הערכאה קמא – 7,500 ₪ קנס או 45 ימי מאסר תמורתם לכל אחד מהנאשמים וכפל אגרות ותשלומי החובה בסך של 932 ₪ לכל אחד מהנאשמים וכן צו הריסה – הינו עונש סביר ואפילו לא חמור בגין העבירה בה הורשעו.

אשר על כן הערעור נדחה.

ניתן היום, כ'
סיון תשע"א, 22.6.2011, במעמד הצדדים.








עפא בית משפט מחוזי 50235-03/11 אייל כהן, רונן כהן נ' עיריית תל-אביב (פורסם ב-ֽ 22/06/2011)