פסקי דין על "מנדרין" - כץ דפנה | פסקי דין על דפנה כץ | פסקי דין על שמואל כץ | פסקי דין על גאולה טל | פסקי דין על רות נבון | פסקי דין על מאירה סברן |

23205-06/11 רעא     26/06/2011




רעא 23205-06/11 "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ, דפנה כץ, שמואל כץ נ' גאולה טל, רות נבון, מאירה סברן










בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

רע"א 23205-06-11 "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ
ואח' נ' טל ואח'



26 יוני 2011




בפני

כבוד השופט א' קיסרי

מבקשים

1
.
"מנדרין" - כץ דפנה בע"מ

2
.
דפנה כץ

3
.
שמואל כץ



נגד

משיבות

1. גאולה טל
2. רות נבון
3. מאירה סברן




החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' וגנר, סגן נשיא) מיום 17.5.11 בעש"א 12191-12-09 ("פסק הדין"), שבו הוא קיבל את ערעור המשיבות על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשמת, כתוארה אז, ש' אייזנברג) מיום 15.10.09 בתיק הוצל"פ 02-20466-09-3 ("ההחלטה"). בהחלטה קיבלה הרשמת את טענת "פרעתי" שהעלו המבקשים דכאן, ובהתאם לכך הורתה על סגירתו של תיק ההוצאה לפועל.

עיינתי בבקשה ובנספחיה והגעתי למסקנה שיש לדחותה.

הרקע, בקיצור המתבקש, הוא שביום 2.3.08 ניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' רטנר)

פסק דין
בתיקים אזרחיים (מאוחדים) 16233/03, 8999/04 ו-11780/03, שלפיו נדחתה התביעה בת"א 16233/03 והתביעות בשני התיקים האחרים התקבלו כנגד המבקשת 1 ("מנדרין") ונמחקו ביחס לנתבעים האחרים (אשר שניים מהם הם המבקשים 2 ו-3 בבקשה הנוכחית) ("פסק הדין הראשון"). עוד נקבע בפסק הדין הראשון כי על המבקשת 2 ועל מנדרין לסלק את ידם (לפנות) מצריף הנמצא בתחומי המגרש של הבית המשותף בשד' הנשיא 129א' בחיפה ("הצריף").

על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 436/08), וביום 28.10.08 ניתן

פסק דין
בערעור (כב' השופטת ש' וסרקרוג, סגנית הנשיאה) אשר בו נקבעה, בחלק הצריך לענייננו, ההוראה הבאה:

"לעניין צו הפינוי, ככל שיהיה בידי המערערים (המבקשים כאן, א"ק) חוזה שכירות אחר, תעמוד להם הזכות מכוח אותו חוזה שכירות להמשיך ולשכור את המושכר ולא יהיה צורך לבצע פינוי. בנסיבות העניין, וכדי לאפשר לבעלי הדין לשקול עריכת חוזה שכירות אחר, יעוכב צו הפינוי עד
ל-5 חודשים מהיום (לא יאוחר מ-30.3.09), הכול בכפוף לכך שעד לאותו מועד לא יהיה בידי המערערים חוזה שכירות חדש" ("פסק הדין בערעור").

המשיבות פתחו בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקשים, והאחרונים הגישו בקשה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, שבגדרה הם העלו טענת "פרעתי" בכך שפסק הדין בערעור קוים במלואו, מפני שלטענתם נחתם הסכם שכירות בינם לבין נציגות הבית המשותף שהצריף מצוי בחצריו. כאמור, הרשמת קיבלה את הבקשה וערעור שהגישו המשיבות על החלטתה התקבל, ופסק הדין הוא מושא הליך זה.

עיקר הנמקתו של בית המשפט קמא לקבל את ערעור המשיבות היה שאת המשפט "ככל שיהיה בידי המערערים חוזה שכירות אחר, תעמוד להם הזכות מכוח אותו חוזה שכירות להמשיך ולשכור את המושכר ולא יהיה צורך לבצע פינוי", שנכלל בפסק הדין בערעור, יש לפרש באופן שחוזה השכירות האחר צריך להיות עם המשיבות ולא עם כל אדם אחר, ובכלל זה גם לא עם נציגות הבית המשותף.

אומר מיד, שמסקנתו של בית המשפט קמא מקובלת עלי, ולא מצאתי בה כל דופי ומשום כך החלטתי לדחות את הבקשה.

עיקר טענת המבקשים הוא שמסקנתו של בית המשפט קמא מבוססת על פרשנות שהוא נתן לפסק הדין שבערעור וכי, וזה העיקר, לצורך פרשנות זו הוא נזקק לדברים שנאמרו בעת הדיון בערעור ומשתקפים בפרוטוקול אותו דיון. עוד לטענתם, סמכותו של בית המשפט קמא אינה יכולה לחרוג מסמכותו של רשם ההוצאה לפועל בעת שזה דן בטענת "פרעתי", ובגדר סמכות זו לא ניתן לחקור ולדרוש בכוונתו המשוערת של בית המשפט מעבר למשתקף ממילותיו של פסק הדין. לכן, משנדרש בית המשפט קמא לדברים שנאמרו במהלך הדיון, הוא חרג מהסמכות הנתונה לו, ומשום כך יש לקבל את הערעור ולהותיר את החלטת הרשמת על כנה.

לאחר שעיינתי בהחלטות הערכאות השונות שדנו בפרשה, אני סבור שטענת המבקשים איננה מבוססת די הצורך ומסקנתו של בית המשפט קמא מתיישבת עם מילותיו של פסק הדין שבערעור, וכי אין דופי בפרשנות שניתנה על ידו לאותו

פסק דין
.

בפתח הדברים אזכיר שבפסק הדין הורה בית משפט השלום על פינוי המבקשים מן הצריף. בפסק הדין שבערעור נקבע שזכות החזקה במושכר (הצריף, א"ק) היא של המבקשות ולהן הייתה הזכות לערוך את חוזה השכירות ולגבות את דמי השכירות. עוד נאמר בפסק הדין שבערעור שקביעות אלה הן בגדר מעשה בית דין בין כל בעלי הדין שהיו צד לאותו הליך. מכאן, קצרה הדרך למסקנה שכאשר נאמר בפסק הדין שבערעור שצו הפינוי יתייתר אם יהיה בידי המבקשים חוזה שכירות אחר, הכוונה היא לחוזה שכירות שהמשיבות הן צד לו ולא לכל חוזה שכירות אחר. מסקנה זו היא הכרחית בהתחשב באופייה של טענת "פרעתי" המאפשר לחייב להעלות רק טענות הנוגעות לנסיבות שנוצרו במערכת היחסים שבין החייב לבין הזוכה לאחר שניתן פסק הדין (ולענייננו, פסק הדין בערעור) ואשר בעטיין יכול החייב לטעון כי אין עליו עוד למלא אחר החיוב (ע"א 4972/06 חזקיהו (אקי) בבכנוף נ' דוד קמי (טרם פורסם, 12.1.05)) . בענייננו לא התרחשו נסיבות חדשות ביחסים שבין המבקשים למשיבות אלא שהמבקשים "גייסו" לטובתם נסיבה חדשה בדמות חוזה שכירות עם נציגות הבית המשותף. לחוזה זה אין כל משמעות לאור הקביעה בפסק הדין שבערעור שלפיה זכות החזקה בצריף היא בידי המשיבות.
כבר נקבע ש
"חוק המקרקעין

, תשכ"ט-1969 מסדיר את הגנת המשפט על החזקה במקרקעין בפורשו את ההגנה על המחזיק בין שהוא בעלים בין שהוא זכאי לחזקה שלא בתורת בעלים ובין שהוא מחזיק בקרקע בפועל שלא מכוח זכות כלל
"
(רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון,

פ"ד נח(1)
827, 836 (2003)). דברים אלה הם היסוד למסקנה שבכל הנוגע למבקשים, המשיבות הן בעלות הזכות להשכיר את הצריף, ואילו היחסים שבין המשיבות לנציגות הבית המשותף אינם מעניינם של המבקשים. זוהי המסקנה שבית המשפט קמא הגיע אליה, וכאמור, אין בה כל פגם.

מעבר לדרוש אוסיף כי לא מצאתי יסוד מספיק לטענת המבקשים בדבר חריגתו של בית המשפט קמא מסמכותו. נראה לי שכל אשר עשה בית המשפט קמא הוא לבחון את הדברים שנאמרו בפסק הדין שבערעור על מנת לקבוע אם צדקה הרשמת כאשר היא קיבלה את טענת "פרעתי" שהעלו המבקשים. ממש כפי שהרשמת פירשה את פסק הדין שבערעור, יכול היה בית המשפט קמא לעשות כן, ואין כלום בכך שהוא הגיע למסקנה שונה ממנה.

הבקשה נדחית ומשלא התבקשה תשובה לא יהיה צו להוצאות.


ניתנה היום,
כ"ד סיון תשע"א, 26 יוני 2011, בהעדר הצדדים.













רעא בית משפט מחוזי 23205-06/11 "מנדרין" - כץ דפנה בע"מ, דפנה כץ, שמואל כץ נ' גאולה טל, רות נבון, מאירה סברן (פורסם ב-ֽ 26/06/2011)