פסקי דין על סימון עדו | פסקי דין על כהן אהרון | פסקי דין על כהן אהרון | פסקי דין על |

1259/00 א     07/06/2004




א 1259/00 סימון עדו נ' כהן אהרון,כהן אהרון,




1


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 001259/00


בפני
:
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל


07/06/2004


בעניין:
סימון עדו

ע"י ב"כ עו"ד א' חן





התובע

נ ג ד



ובענין

כהן אהרון
ע"י ב"כ עו"ד ח' ליפקין


כהן אהרון
ע"י ב"כ עו"ד ח' ליפקין


נ ג ד
סימון עדו

ע"י ב"כ עו"ד א' חן


הנתבע


התובע שכנגד



הנתבע שכנגד





פסק דין


א. מהות התביעה

המדובר בסכסוך שכנים.
התובע הוא הבעלים של דירת מגורים המורכבת משתי יחידות דיור בקומה ראשונה בבנין בית משותף, ברחוב יעל 2 פינת רחוב שולמית 9, הידועה כגוש 6903 חלקות 11/5 ו – 111/6 (להלן: "הדירה").
הנתבע הינו המחזיק ואחד מהבעלים ( סעיף 13 לכתב ההגנה) של מבנה צמוד קרקע בן קומה אחת, המצוי בחזיתו הקדמית של הבנין לכיוון רחוב יעל 4, ממזרח לבנין התובע והכולל 3 קומות מעל קומת הקרקע, גדר משותפת מפרידה בין שני חצרות הבית.
המבנה מוחזק ע"י הנתבע בו והוא עושה בו שימוש למקצועו: יעוץ לעניני מס.

להלן תמצית טענות התובע:

(1) גורס התובע כי המבנה בו מחזיק הנתבע הוא מבנה לא חוקי, שנבנה ללא היתר, ואף ניתן לגביו צו הריסה שלא קוים. מבנה זה הינו בניגוד להוראות התכנית שבתוקף, ועצם קיומו מהווה הפרת חובה חקוקה וגורם לתובע נזק, ומכאן מתבקש בית המשפט להורות על הריסת המבנה.
(2) לעמדת התובע הוקם קיר נוסף למבנה בסוף שנת 1999 על חלקת התובע, ללא רשות וללא היתר בניה, באופן המהווה השגת גבול ברורה. לכן לחילופין ואם לא יינתן פס"ד להריסת המבנה כולו, יש להורות על הריסת אותו חלק, גם מכח השגת גבול מגם מכח העוולה של הפרת חובה חקוקה.
(3) גורס התובע כי השמוש שהנתבע עושה במבנה ( שימוש מסחרי) הוא שימוש חורג, הן מהתב"ע החלה על המקום, והן מהיתר בניה פוטנציאלי, שלא קיים. שימוש מעין זה, הוא הפרת חובה חקוקה, ומטרד לכן הוא עותר ,לחלופין, שאם לא יינתן פס"ד להריסת כל המבנה, יש להורות על הפסקת השימוש החורג לאלתר.
(4)על חלקת התובע נותרה אדנית שהיא משטח בנוי באורך של כ – 4 מטר בגובה של 60 ס"מ וברוחב של 60 ס"מ. מלוא האדנית נמצאת על חלקתו, - ולכן הוא עותר לכך שיתאפשר לו להורידה.

להלן תמצית טענות הנתבע:

(1) (1) התביעה התיישנה.
(2) (2) קיים מעשה בי"ד ו/או השתק פלוגתא באשר למכלול הנושאים.
(3) (3) אין המדובר בגדר, ואין המדובר באדנית. המדובר בקיר קיים ובקיר תומך, שנבנו לפני כ – 60 שנה, ולא ע"י הנתבע.
(4) (4) לא נגרם נזק לתובע.
(5) (5) הנתבע הגיש תביעה שכנגד שענינה תביעת פיצויים בגין השמצות התובע כנגדו.




ב. עובדות רבלנטיות

העתירה הוגשה במקורה לבית משפט השלום; מאחר ועילתה העיקרית היתה הריסת חלק מבנין, - היא הועברה לבית המשפט המחוזי.

עם "עליית" העתירה לבית המשפט המחוזי, תוקן כתב התביעה וכלל גם חיובים כספיים.
בתאריך 8.10.02, החליט בימ"ש זה לאור הדין שצוין ב – רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שוורץ (פ"ד נג(1) 670) שהוא ידון רק בסעדים שאינם כספיים.

התובע גר בדירה כ –14 שנה לפי עדותו ( עמ. 20 מתאריך 29.10.2003), כלומר בערך משנת 1989.

הנתבע יליד 1960, הוא מתגורר בבנין ברחוב יעל 4 מאז לידתו וממשיך להתגורר בו. (סעיף 3-4 ל – נ/23). החל משנת 1986 הוא משתמש במבנה לניהול משרד . (סעיף 9 לתצהירו), כלומר כ – 17 שנה.

התובע הוא אדם הרגיש לזכויותיו ולזכויות הסביבה בה הוא גר. הנתבע פירט במסגרת עדויותיו את מכלול התביעות שהגיש התובע לגבי אנשים ומחזיקי מבנים בסביבה.

מאחר והתובע סבור כי קיימת פגיעה בזכויותיו כבעלים וכמחזיק של הדירה, - , הוא הפעיל רשויות שונות לענין .

לאור ההסטוריה- כפי שיפורט להלן - התרשמתי כי התובענה הנוכחית, תהיה תוצאתה אשר תהיה, לא תסיים את "פגישות" הצדדים במערכת השיפוטית.

בתאריך 25.6.2003 בבית משפט לענינים מקומיים בת"א (4891/00 – נ/25) גזר בית המשפט את דינו של הנתבע – הנאשם - , תוך שהוא מציין הוא מרשיעו בכך שעשה שימוש חורג במבנה בן 24 מ' כי:

"אכן מדובר פה גם במסכת שכרוכה בה תביעה אזרחית, שבה המתלונן הוא שהחל בתלונות אשר ללא תלונותיו אין ביטחון כי תיק זה היה נשמע בכלל בביהמ"ש הפלילי".

בית המשפט הורה לנתבע להפסיק את השימוש החורג במבנה בתוך 24 חודשים מיום מתן גזר הדין (25.6.2003) אא"כ בינתיים יתקבל היתר לנשוא כתב האישום. למועד שמיעת הראיות בבימ"ש זה לא הודע לבית המשפט על קבלת היתר מעין זה.

בתאריך 19.7.1989 הוגשה לבית משפט השלום בת"א תובענה (ת.א. 31510/89) ע"י הנתבע כאן לצו מניעה.
מעיון בעתירה עולה כי הנתבע (התובע שם) הלין על כך כי קיימת גדר בנויה תומכת קיר של מבנה ברוחב של 30 ס"מ בבית ברחוב יעל 4 הגובל עם הבית ברחוב יעל 2. עפ"י המפורט בכתב התביעה הנתבע (התובע כאן) וועד הבית רוצים להוריד את הגדר למטרת חניה, ואילו מהנדסת העיריה וקבלן שמטפל בשיפוץ לא מוכנים לאשר הורדת הגדר או לקחת על עצמם אחריות.

בתאריך 19.7.1989 הוגשה ה"פ 16567/89 בבית משפט השלום במסגרת תיק אזרחי 3150/89. המבקש בה היה דוד כהן ואילו המשיבים היו עידו סימון ויעקב אטלס ראש ועד הבית מרחוב יעל 2 ת"א.במסגרת בקשה זו, הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פס"ד.
מחמת חשיבות אפשרית של פס"ד והסכמות אלו לנשוא דיוננו, אצטטם כלשונם:

"אנו המבקשים והמשיבים בתיק המרצה מס. 1657/89 מגיעים להסכמה בקשר לקיר הצמוד לקיר המבנה ב"עסק" (?) בין רחוב יעל 4 ויעל 2 לפי הפרטים הבאים:
(1) המבקשים מבטלים בזאת את בקשתם לצו המניעה ומאפשרים למשיבים להוריד את הקטע בקיר שמתחיל כ 4.מטר מהחזית המבנה ורחוב יעל לאורך המבנה הראשון ועד פחי הזבל והמסומן בתסריט...
(2) המבקשים יסדרו את המזגן כך שלא יבלוט לתוך שטח המשיבים
(3) המבקשים אינם מתנגדים לחניה ויסירו את ההתנגדות בעיריה.
(4) המשיבים והמבקשים מוותרים על כל תביעה לגבי נזק שנגרם להם עד למתן

פסק דין
זה."




ג. מהי משמעות הסכם הפשרה?

הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין ו/או מניעות ו/או השתק פלוגתא, כל זאת mutatis mutandis.

בסעיף (1) לסעדים המבוקשים מבית המשפט, גורס התובע כי עצם קיומו של מבנה לא חוקי גורם לתובע נזק.
המבנה הלא חוקי הינו כבן 50 שנה בחלקו; חלק אחר ייתכן שנבנה בשלב מאוחר יותר; ברם אין מחלוקת כי הוא היה קיים בצורתו דהיום כבר בשנת 1989, כשהצדדים הגיעו להסכמות ביניהם שקיבלו תוקף של פס"ד.

שם לא הועלתה ולו ברמז כל טענה שהתובע סובל נזקים מעצם קיום המבנה.
והצדדים היו ערים לנזקים אפשריים, שהרי בסעיף 4 להסכם הפשרה, - הם סתמו את הגולל על הגשת תובענות בעילה של נזקים.
ייתכן שהתובענה דהיום היא , בין היתר, מכיון שההסכמות אליהם הגיעו הצדדים, - לא בוצעו בפועל כלשונן בשטח.
זו אינה סיבה להגשת משפט חדש, אלא לטיפול בנושא בדרך שונה, ונראה, לאור נסיון הצדדים בהליכים משפטיים שונים, שאין צורך לייעץ למי מהם מה לעשות.

אומנם לא הוברר מה היתה תגובת התובע כאן לתביעה כנגדו בזמנו בשנת 1989, ברם ברור היה לשני הצדדים כי נושא ה"גדר תומכת" כלשון הנתבע, היא זו שעלתה לדיון, וכשברור לאור הדיונים בבית משפט זה, שהנתבע מכנה את הגדר כגדר תומכת ואילו התובע מתיחס לאותו קטע כאל אדנית.
התוצאה של מפגש הרצונות הלז היתה שהוסכם שהצדדים מוותרים על כל תביעה לגבי נזק שנגרם להם עד למתן פסה"ד, שם.

נתחיל בסיפא – לנושא הנזקים - עיון בהודעת הפשרה מעיד על כך כי הצדדים לא סבלו נזקים כספיים בפועל.

התלונות היו על קיר מפריד גדר תומכת, על מזגן בולט, על חניה בחצר.
מכאן שיש לחפש את סיווג "הנזקים" בסוג ענינים כזה: כלומר: השגת גבול, קירות,וחפצים/דברים שיכולים לפגום ברמה העקרונית במרחב הבעלות והחזקה של כל צד, או לגרום לחוסר נוחות, למשל בחניה. זה נזק מסוג חוסר נוחיות אפשרי (ר' אנלוגיה מ – ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי תופיק ואח' (תק-על) 2003(2), 1522). ענין הסיליקון בחלב– , שם קבע בית המשפט כי רמה של "גועל נפש" המהווה פגיעה באוטונומיה של הפרט, נכללת בגדר נזק אפשרי בתביעת נזיקין).
כלומר – חוסר הנוחות והמטרד שהיו קיימים עובר להסכם הפשרה על רקע המבנה הישן והאדנית או הקיר התומך. (סעיף 4 לתמצית טענות התובעת בפרק א ' לעיל)-, הם "הנזקים" שהיו מגובשים נכון ליום הסכם הפשרה, ועליהם ויתרו הצדדים במודע.

מכיון שהצדדים "סגרו" ביניהם נושאים אלה, אין צורך לשוב ולפותחם עתה, וכך אני קובעת.

לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה לענין הריסת המבנה והאדנית, מסיבות אלה.
הסכם הפשרה שבין הצדדים מונע מהם מלהעלות נושאים אלה לדיון מחודש.


ד. שימוש מסחרי שנעשה במבנה

לאחר הגשת תובענה זו, ניתן פס"ד פלילי בבית המשפט המוסמך הדן בנושאים אלה לפיו על הנתבע לפנות את המבנה. פינוי המבנה יפסיק את השימוש המסחרי החורג שבו, ולכן אין צורך לעסוק גם בסוגיה זו, בערכאה נוספת.


ה. הריסת קיר נוסף שהוקם.

ביום 17.12.1999 בשעות הבוקר, לגירסת התובע החל הנתבע להרחיב את המבנה שלו ובנה בשטח חלקת התובע קיר בטון נוסף באורך של כ- 4 מ' ובעובי של 15 ס"מ, דבר המהווה השגת גבול.

אין מחלוקת שקיר זה לא נדון בהסכם הפשרה, - מאחר ולגירסת התובע הוא נבנה לאחר מכן.

התובע מסתייע בדיון בועדה המייעצת ליוהמ"ש בענין נקיטת צעדים (נ/17) היא מציינת כי: "מדובר בבניית קיר צמוד לקיר קיים (קיר חיזוק)..." הדיון נערך כתוצאה מביקור של הפיקוח על הבנייה, שהוזן בתלונה (כנראה של התובע). בתאריך 23.2.2000 ניתנה החלטה של העיריה,שאין להמשיך בהליכים בשלב זה.

לא הובא כל עד להסביר מהות החלטה זו ומיקומו המדויק של הקיר ומועד בנייתו.

העיד התובע כי:

"אם מר ליפקין יאפשר למודד להכנס למבנה, יכול לראות שיראה את הקיר המקורי. יש כנראה שני קירות . קיר פנימי וחיצוני". (עמ. 22)

עוה"ד ליפקין הסכים לכך, אבל מאומה לא נעשה.
מעדות זו עולה, כי הקיר שנבנה אינו חיצוני, אלא פנימי.

הדיווח של העיריה הינו כללי. הוא נעשה לא כדי "למקם" את הקיר, אלא לבדוק אפשרות של נקיטת הליכים משפטיים.
כאמור, נראה כי המדובר בקיר פנימי שנבנה, מאחר והמומחה של התובע , לא ראה מבחוץ את הקיר.
הוא העיד לגבי הקיר הנוסף:

"איך אני יכול לדעת אם בנו עוד קיר. אני עמדתי בחוץ וראיתי קיר אחד. אולי מאחורי הקיר הזה יש עוד קיר. אם בנו עוד קיר אז יש שני קירות. אני לא הייתי בתוך המבנה, מבחוץ ראיתי קיר אחד'". ( עמ. 11 )

עדותו זו של מר אברבוך תומכת בכך, שקיר תומך שנבנה, הוא קיר פנימי.

מכאן שאני נכונה לצאת מהנחת עבודה כי המדובר בקיר חיזוק פנימי;
מדוע לא עשה התובע שהראה דבקות במטרה כל נסיון להביא ראיות ולהוכיח נפקותו של קיר זה?
ייתכן שהקירות כ"כ רעועים שהיה צורך בחיזוק פנימי.
על כל פנים, חיזוק פנימי מעין זה בוודאי אינו חורג ממעטפת המבנה ומכאן שאינו גורע משטחו של התובע. שאלת היתר בניה היא שאלה אחרת, שלא זה בית המשפט שידון בה.

אשר על כן אני דוחה גם את העתירה בראש פרק זה.

לאור העובדה שבימ"ש זה החליט שהוא דן בעתירות שאינן עתירות כספיות, התביעה שכנגד נמחקת.
מעבר לצורך אציין כי לבד מאמירות כלליות לא היה בה מאומה.

שקלתי אם לא להטיל על כ"א מהצדדים הוצאות לטובת המדינה, על דרך ניהול המשפט.
ייתכן והדבר היה חוסך התדיינויות נוספות ביניהם, והפניית מאמציהם יותר לטיפוח יחסי שכנות טובה.

לאחר התחבטות החלטתי שכל צד ישא בהוצאותיו, ברם במידה ומי מהצדדים יגיש תובענה כספית כנגד רעהו או תובענה אחרת בנושאים שנדונו כאן ובהסכם הפשרה, - כי אז הצד התובע ישא בהוצאות לטובת המדינה בסכום של 15,000 ₪.

ניתן היום 7.6.2004, בהעדר.

המזכירות תמציא עותק פס"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.

ד"ר דרורה פלפל
, שופטת















א בית משפט מחוזי 1259/00 סימון עדו נ' כהן אהרון,כהן אהרון, (פורסם ב-ֽ 07/06/2004)