פסקי דין על אחוה מוניות כפר נצרת בע"מ | פסקי דין על אינג' עירית שפרבר ממונה הנדסה ותכנון תח"צ מחוזות חיפה והצפון | פסקי דין על ש.א.מ שרותי אוטובוסים מאוחדים נצרת |

1276/03 עתמ     07/06/2004




עתמ 1276/03 אחוה מוניות כפר נצרת בע"מ נ' אינג' עירית שפרבר ממונה הנדסה ותכנון תח"צ מחוזות חיפה והצפון,ש.א.מ שרותי אוטובוסים מאוחדים נצרת בע"מ




1
בתי המשפט

עתמ001276/03
בימ"ש לעניינים מינהליים חיפה
07/06/2004
תאריך:
כב' השופט: נאמן מנחם

בפני
אחוה מוניות כפר נצרת בע"מ

בעניין:
העותרת
הורנשטיין

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -

המשיבים
1. אינג' עירית שפרבר ממונה הנדסה ותכנון תח"צ מחוזות חיפה והצפון
.
ע"י ב"כ פרקליטות מחוז חיפה

2. ש.א.מ שרותי אוטובוסים מאוחדים נצרת בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד סלומון ליפשיץ
ואח'

פסק דין
1. העותרת הינה חברה המפעילה שירות מוניות באיזור נצרת. המשיבה הראשונה (להלן - "המשיבה") מהווה את הרשות המעניקה רשיונות קו לפי תקנה 385 ו- 386 לתקנות התעבורה. המשיבה השניה (להלן - "ש.א.מ.") הינה חברת אוטובוסים פרטית הפועלת אף היא באיזור נצרת.

2. העותרת קיבלה ב- 1998 רשיון להפעלת קו למוניות שירות כפרי הצפון ולפיו רשאית היא להפעיל קו מוניות שירות מכפר בועינה, כפר נוג'ידאת, כביש מס' 65, כפר טוראן, כביש מס' 77, כביש מס' 754 ובחזרה (להלן "המסלול").

ש.א.מ. קיבלה לאחרונה מהמשיבה רשיון הסעה וקו שירות במסלול דומה והעתירה נגד המשיבה היא שרשיון קו זה יבוטל וכי המשיבה תחוייב לנמק מדוע לא תסובסד העותרת לצורך הפעלת קו השירות שהיא מפעילה כדרך שמסובסדת ש.א.מ.

3. טענות העותרת כפי שהן עולות מסיכומיה הן אלו:

א. היא קיבלה את רשיון הקו רק לאחר פנייה לבג"צ (בג"צ 2075/92) והשקיעה רבות כדי לרכוש את לקוחותיה.

ב. המשיבה העניקה רשיון קו ל- ש.א.מ. הפועלת באותו מסלול ומאחר וש.א.מ. מקבלת סובסדיה, היא יכולה להרשות לעצמה לגבות מחירים נמוכים בהם לא יכולה העותרת לספק את שירותיה והתוצאה היא שהיא לא תוכל להמשיך ולהפעיל את שירותיה לפי רשיון הקו שהשיגה לאחר מאבק של שנים רבות ופרנסת חבריה תקופח.

ג. העותרת טוענת כי בהעניקה את רשיון הקו ל- ש.א.מ., המשיבה לא פעלה מתוך ראיית האינטרסים של התושבים הנזקקים לשירותי הסעה אלא מתוך מגמה לחסל את ענף מוניות השירות.

ד. על מגמה זו הוחלט בעבר במשרד התחבורה והדבר אף אושר במסגרת הדיון בעת"מ 1208/03 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעניין מוניות הטייסים נגד משרד התחבורה (להלן - "מוניות הטייסים") אך השיקולים שהביאו למדיניות זו שגויים ואין להם כל הצדקה.

ב- 08/06/99 פירסם המפקח על התעבורה את המדיניות למתן רשיונות להפעלת קווי שירות במוניות. לפי מדיניות זו יש לאשר קו שירות למוניות באחד משני מקרים:

א. באיזורים דלילי אוכלוסין בהם פועל קו אוטובוסים בתדירות נמוכה.

ב. באיזורים בהם קו האוטובוסים אמנם פועל בתדירות בינונית וגבוהה, אך הקו המוצע מציע מפלס שירות ברמה העולה על זה הניתן בשירות האוטובוסים הקיים ובתנאי שהקו המוצע לא יפגע בתשתית הכלכלית של קו האוטובוסים.

מקביעת מדיניות זו, עולה שמשרד התחבורה הכיר בהצדקת קיומו של ענף מוניות השירות במקום שיש בו כדי לשרת את ציבור הנוסעים.

בניגוד למדיניות זו, החליטה הממשלה בישיבתה מיום 20/10/02 (החלטה מס' 2604), לאשר מדיניות חדשה שהובאה בפני
ה על ידי משרד התחבורה, שמגמתה נוגדת את המדיניות הקודמת והיא להצר את צעדי קווי מוניות השירות כדי להביא להפסקת פעולתם. עניין זה כבר עלה בעת הדיון ב"מוניות הטייסים" ושם הצהיר נציג שר התחבורה, כי המדיניות החדשה אינה תקפה, היא נמצאת בבחינה מחודשת, הפעלתה דורשת הליכי חקיקה ראשיים ומשניים כדי להשיג את האיזונים הנכונים ועד לסיום הבחינה המחודשת, תמשיך לחול המדיניות הקודמת.

בניגוד להצהרה זו, כך העותרת, המשיבה בהעניקה את רשיון הקו ל- ש.א.מ, כאשר זו מסובסדת, פעלה ליישום המדיניות החדשה, בעוד שבפועל היה עליה ליישם את המדיניות הקודמת ולעודד את פעילותה של העותרת, שכן היא פועלת באיזור דליל אוכלוסין, בו תדירות האוטובוסים הינה נמוכה מאוד.

בפועלה כך חרגה המשיבה מסמכותה, כאשר הפעילה שיקול זר ליישום מדיניות שאינה בר תוקף, תוך התעלמות ממדיניות בת תוקף.

בפועלה כך, מנסה המשיבה להשיג את ביטול רשיון הקו שהיא נאלצה ליתן לעותרת, לאחר הדיון בבג"צ.

ה. במסגרת רשיון הקו שנתנה המשיבה ל- ש.א.מ, היא התירה לה גם להכנס לתוך הכפריים שבמסלולה, היתר שלא ניתן לעותרת על אף בקשותיה ובכך הפחיתה המשיבה עוד יותר את יכולת התחרות עם ש.א.מ.

4. במסגרת התשובה לעתירה טענו המשיבות כי לפני שניתן רשיון הקו ל- ש.א.מ, פעלה באותו מסלול חברת אגד. לפי הסדר פנימי בין אגד ל- ש.א.מ, נכנסה ש.א.מ. לנעליה של אגד. גם אגד היתה מסובסדת ולכן אין מקום לטיעונה של העותרת, כי לא השתנה דבר.

העותרת טוענת כי אין ממש בתשובה זו וזאת מהטעמים הבאים:

א. בעוד שאגד חוייבה לגבות עבור נסיעה מנצרת לכפר כנה 8 ₪, אושר ל- ש.א.מ. לגבות 5 ₪ בלבד.

ב. יש שוני מהותי בין המסלול בו נסע אגד לבין המסלול שעושה ש.א.מ, בכך שש.א.מ. נכנסת לתוך כפר כנה.

ג. אגד קיימה רק 3 נסיעות ביום לפי רשון הקו שהיה לה, בעוד ש ש.א.מ לפי רשיון הקו שאושר לה מבצעת 20 נסיעות ביום.

ד. מסלול הקו של אגד (קו 22) כלל רק 4 תחנות על כביש 754 ולא כלל שום תחנה בתוך כפר כנה, לעומת זאת, מסלול הקו שאושר ל- ש.א.מ כולל 8 תחנות בכפר כנה.

ה. הטיעון בעניין זה של המשיבה כי השוני הוא בכך שבעוד שש.א.מ נכנסת לתוך כפר כנא, העותרת לא נכנסת לתוך הכפר לפי קו השירות שאושר לה, הוא הוא המוכיח את המגמתיות של המשיבה שהרי היא זו שאסרה על כניסתה של העותרת לכפר והיא זו שאישרה לש.א.מ את הכניסה לכפר.

המשיבה בתשובתה לעניין זה, הסבירה כי בעבר לא ניתנה רשות כניסה, שכן היתה בעיה של תשתית בכפר כנא וברגע שזה נפתר היה אפשר להגיש את השירות לתושבים, היינו, לאפשר כניסה (עמ' 16 לפרוט'). אבל אם כך מדוע דחתה המשיבה בקשות חוזרות ונשנות של העותרת לאפשר גם לה את הכניסות לכפר?!

ו. לטענת המשיבה, כי רשיון הקו של העותרת אינו כולל את כפר כנא, משיבה העותרת כי רשיון קו מפרט רק את נקודת היציאה, נקודת הסיום וביניהן נקודות ציון על הכבישים. כפר כנא ממוקם על כביש מס' 754 ולכן לא היה צורך לציינו במפורש ברשיון הקו.

ז. לו אכן ש.א.מ היתה רק באה בנעליה של אגד כפי שטוענים המשיבים, מדוע צריך היה בכלל ליתן לש.א.מ רשיון קו חדש? הרי די היה לפי תקנה 388 לתקנות התעבורה במתן אישור להעברה?!

העובדה שש.א.מ נזקקה לרשיון קו מוכיחה כי רשיון הקו שקיבלה ש.א.מ שונה מזה שהיה לאגד.

5. תשובה נוספת היתה בפי המשיבות והיא שקו השירות של העותרת שונה במהותו מקו השירות שאושר ל- ש.א.מ. טיעון זה התבסס על השוואה טכנית בין המסלולים המפורטים ברשיונות של העותר מחד ושל ש.א.מ. מאידך.

לכך משיבה העותרת כי המוקד המרכזי לאיסוף נוסעים בשני הקווים הוא כפר כנה, שכן מרבית הנוסעים עולים ויורדים בנקודת איסוף זו בדרכם לנצרת וממנה. לפיכך, ההקבלה בין שני הרשיונות מבחינה מהותית, כמעט מלאה.

6. העותרת טוענת עוד, כי מתן הסובסידיה לש.א.מ מוכיחה אף היא את המגמתיות של המשיבה להצר את צעדי העותרת באופן שהיא תאלץ לחדול לפעול. טיעון זה מנמקת העותרת כך:

א. בעוד שיכולה להיות הצדקה למתן סובסידיה לקאופרטיבים כמו אגד ודן בהתחשב בכך שהם נאלצים להוביל נוסעים בקווי השירות במחירים שהותרו להם גם כאשר הסעה זו גורמת להם הפסד כספי, אין כל הצדקה למתן סובסידיה לש.א.מ.

ב. לא זו אף זו, מתן הסובסידיה לש.א.מ סותרת החלטות משרד התחבורה לפיהן מדיניות המשרד בנוגע לתחבורה הציבורית שינתה פניה וכעת לא זו בלבד שהמגמה היא לא ליתן סובסידיה אלא עד רבה, המגמה היא להקצות את הקווים בהליכי מכרז תוך דרישה מהזוכים לשלם למדינה תמלוגים בעקבות הזכיה במכרז.

מתן הסובסידיה לש.א.מ למרות כל זאת, מוכיחה לכן את המגמתיות של המשיבה, כפי שטוענת לה העותרת.
7. המשיבה ניסתה תחילה להתנגד לשאלות שנשאלה בעניין הסובסידיה ורק משחוייבה על ידי בית המשפט לתת תשובות, היא ניסתה להתחמק ממתן תשובות ענייניות באמרה שנושא הסוביסידיה אינו בתחום אחריותה (עמ' 14 לפרוט') .

טוענת העותרת, אם נושא הסובסידיה אינו בתחום ידיעתה, מדוע לא דאגה המשיבה לכך שמי שנושא זה הוא כן בתחום ידיעתו, הוא זה שישיב על השאלות.

8. העותרת טוענת עוד, כי באשרה את בקשתה של ש.א.מ פעלה המשיבה ללא כל שיקול דעת ואת טיעונה זה היא מנמקת כך:

א. הבקשה לאישור הקו הוגשה ביום 29.5.03, היה זה יום חמישי בשבוע, רשיון הקו ניתן ביום 1.6.03, היינו כעבור שלושה ימים שכללו יום עבודה אחד בלבד. לא ניתן לבחון את הנתונים הרבים שיש לבחון לצורך אישור קו ביום אחד.

ב. שאכן לא הופעל שיקול דעת ולא נעשו הבדיקות הדרושות אם ראוי או לא ראוי לאשר את הבקשה, עולה מתשובת המשיבה לשאלות שנשאלה בעניין זה על דוכן העדים.

המשיבה השיבה כי ש.א.מ הגישה את הבקשה כבר בפברואר 2003 וזו נדחתה מפני שהיא לא כללה כניסה לתוך כפר כנא ולכן משהוגשה הבקשה המתוקנת ביום 29.5.03, לא צריך היה יותר זמן כדי לבדוק את הבקשה כדי לאשרה. אבל, כאשר נשאלה המשיבה האם נעשתה בדיקה של המסלול שהוצע על ידי ש.א.מ. בתוך כפר כנא היא משיבה שבדיקה כזו לא נעשתה.

נסיבות אלו של אישור בקשת ש.א.מ על ידי המשיבה, כך העותרת, מוכיחות שהושג סיכום מוקדם בין השתיים למתן הרשיון עוד בטרם הוגשה הבקשה וגם עובדה זו מוכיחה את הדרך הפסולה בה פעלו שתי המשיבות כדי להשיג את המטרה הפסולה.

9. העותרת טוענת עוד כי בפועלה כפי שפעלה המשיבה היא פגעה בחופש העיסוק של העותרת שהיא זכות יסוד שכן, העותרת הועמדה בפני
תנאי תחרות בלתי הוגנים ובית המשפט העליון בבג"צ 53/96 תשלובת אלוני נ' שר התעשיה, פד"י נ"ב (2), עמ' 1 כבר אמר:

"ביבוא חופשי של מרצפות תת תקן, נפגעת בעליל יכולת התחרות של העותרות, תחרות שהיא בת לחופש העיסוק".

כב' השופטת ביניש בבג"צ 4769/95, רון מנחם נ' שר התחבורה (פד' נ"ז (1) ע' 235 קבעה כי פגיעה השוללת עיסוק הינה פגיעה חמורה וקשה ונדרשים יעדים חשובים וחיוניים ביותר לשם הצדקתה.

העותרת מזמינה אותי איפוא לבחון האם במקרה זה הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת וחבריה הינה לתכלית ראויה עד כדי היותה מוצדקת ועומדת בתנאי המידתיות.

הפגיעה בעותרת מגיעה גם לכדי פגיעה בזכות הקנין שיש לה ברשיון הקו שהיא קיבלה ובזכות הקנין של חבריה הרשאים למכור את החברות שלהם בעותרת. זכות הקנין אף היא זכות חוקתית לפי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע בס' 3, ש: "אין פוגעים בקניינו של אדם".

10. טענה נוספת בפי העותרת והיא שהמשיבה במתן רשיון קו לש.א.מ. פעלה בהסתר בלי לפרסם בציבור ובלי להודיע זאת לעותרת למרות שחייבת היתה לדעת כי העותרת תיפגע מכך עד כדי אובדן יכולת להמשיך בעיסוקה.

ביהמ"ש העליון כבר עמד על חובת הפרסום ברע"פ 1127/93 מ"י נ' קליין פד' מ"ח (3) עמ' 485 באומרו:
"שלטון ראוי לפעול לאור השמש, בגלוי, וכך חושף הוא עצמו לביקורת מתמדת וממילא אף לתיקון דרכי פעולה מעוותות".

חשיבות הפרסום, כך העותרת, מקבלת משנה תוקף שעה שמוקצים משאבי ציבור לגוף פרטי בפטור ממיכרז כדי למנוע חשש להענקת טובות הנאה למקורבים.

באי מתן הודעה על הכוונה ליתן לש.א.מ רשיון קו נשללה מהעותרת זכות טעון נגד מתן הרשיון. זכות זו חשובה לא רק לעותרת אלא היא מבטיחה קבלת החלטות ראויות ע"י מי שמוסמך לקבלן.

11. המשיבים התיימרו לטעון כי מועצת כפר כנא וראשה תמכו במתן רשיון הקו לש.א.מ. בעוד שבפועל מתברר מתשובות המצהיר מטעם ש.א.מ. שנספח ד' לתצהירו ממנו עולה לכאורה תמיכה כזו, הודפס בבית הדפוס השייך למשפחת המצהיר ותוכנו הוכתב על ידי ש.א.מ. (ע' 22).
לעומת זאת העותרת הציגה את מכתבו של ראש המועצה מר חמדאן עראף לפיו מתנגדת המועצה כי קו האוטובוסים יופעל ע"י ש.א.מ. בתוך כפר כנא.
בדיקת עמדת נבחרי הציבור במועצה מוכיחה אף היא שלא נעשה שימוש בשיקול דעת שהרי קימת אפשרות סבירה שמעבר אוטובוסים בתוך כפר קטן יש בו כדי לפגוע באיכות החיים של תושביו או כדי להפריע לתנועה.

12. מגמתה של המשיבה ליישם את המדיניות החדשה להצר את צעדי מוניות השירות עד שיחדלו לפעול, נוגדת את מגמת החוק כפי שהוא עולה מפקודת התעבורה שהגדירה "קו שירות" כמסלול ההסעה של אוטובוס ציבורי או מוניות שקבועות בו תחנות להעלאת נוסעים ולהורדתם כפי שנקבע ברשיון "קו השירות".
בהגדרה זו משווה המחוקק את מעמד מוניות השירות למעמד אוטובוסים.
הרשות המבצעת אינה יכולה ואינה רשאית לפעול בניגוד לעמדה זו של המחוקק. מחוקק המשנה קבע בתקנה 394 מתקנות התעבורה לגבי אוטובוסים שהרשות רשאית לפי שיקול דעתה לבטל בכל עת רשיון שנתנה אם התקיימו אחת החלופות המפורטות בתקנה. אין תקנה מקבילה לגבי שירות מוניות ומה שעשתה המשיבה הוא למעשה ביטול רשיון קו שהוענקה לעותרת.

13. מתן רשיון קו שירות לש.א.מ. לגבי אותו מסלול בתנאי סיבסוד ותוך הרחבת מסלול הנסיעה לתוך כפר כזה מפלה בין העותרת לש.א.מ. ופוגע בעקרון השוויון שהוא כפי שנאמר בבג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר,פד' מ"ו (י) ע' 191, מעקרונות היסוד של משפטינו ומנישמת אפו של המשטר החוקתי.

עד כאן סיכום טענות העותרת.
דיון:
14. חייב אני לומר כי אין טענה שניתן היה לטוענה ולא נטענה ע"י העותרת. אף על פי כן אין מנוס מדחית העתירה ולו מהסיבה הפשוטה הזו:
כפי שכבר נאמר בראשית פסה"ד (ס' 2) העתירה היא לשני סעדים:
א. שהמשיבה תחויב לבטל את רשיון הקו שנתנה לש.א.מ..
ב. שהמשיבה תחויב לנמק מדוע לא תסובסד העותרת כדרך שמסובסדת ש.א.מ..

העתירה השניה אינה מופנית נגד הכתובת הנכונה, והעתירה הראשונה אינה מתיחסת לסעד שאולי אפשר היה לתיתו.
אסביר:
המשיבה היא הגורם שמונה ע"י שר התחבורה ליתן או לא ליתן רשיונות קו. למשיבה אין כל סמכות ליתן או לא ליתן סובסידיה.

משלא הופנתה העתירה נגד הגורם המחליט למי כן ולמי לא ליתן סובסידיה, לא יכול היה לבוא בפני
ההסבר מדוע ניתנת סובסידיה לש.א.מ. ומדוע אינה ניתנת לעותרת. זאת ועוד, העותרת כלל לא ביקשה הנמקה מדוע ניתנת סובסידיה לש.א.מ. .
היא ביקשה הנמקה מדוע לא תינתן כזו לה.
לכן טענות העותרת שש.א.מ. אינה עומדת בקריטריונים למתן סובסידיה אינן יכולות לסייע לה, שכן גם לו היו בידי נתונים להחליט בענין לא היה בכך כדי להניעני לחייב את המשיבה לנמק מדוע מוענקת סובסידיה לש.א.מ. כאשר כלל אין עתירה כזו.

15. יתר על כן, גם לו העתירה שהובאה בפני
היתה להורות שלא תנתן סובסידיה לש.א.מ. סבורני שהכתובת לדיון בעתירה כזו הוא בג"צ וספק רב בעיני אם הוא היה נותן הסעד המבוקש נוכח מה שכבר אמר בבג"צ 635/95, מוניות הדרום נ' שר התחבורה, פד' נ"א (5) ע' 723. באותו ענין נדונה עתירת חב' מוניות שינתן גם לה רשיון קו מקביל לקו המופעל ע"י "דן".

העותרת טענה גם שאחד השיקולים לאי מתן רשיון לה הוא הצורך שיווצר אם ינתן גם לה רשיון קו להגדיל את הסובסידיה הניתנת לדן. בג"צ אמר ששיקול זה הינו שיקול לגיטימי.

כב' השופט חשין לעומת זאת הביע דעתו באותו ענין שתחום המנדט של המפקח:
"מגביל אותו לכאורה לנושאי תחבורה.. שיקולי טובתם של אלה הנדרשים לתחבורה ציבורית הוא שצריך להכריע את הכף".

שיקול הסובסידיה לדעתו הינו: "רחוק יתר על המידה מתחום האינטרסים הלגיטימיים שהמפקח על התעבורה הופקד על שמירתם".

ב"כ העותרת טוען בסיכומו (ע' 16) כי דעת הרוב הסבורה ששיקול הסובסידיה הוא שיקול לגיטימי מדברת על קואופרטיבים גדולים כמו אגד ודן החייבים להוביל נוסעים בקוי השירות שנקבעו להם ובמחירים המותרים להם תוך מודעות לקיומו של הפסד כספי בו נושא אוצר המדינה. דברים אלו, כך העותרת אינם רלוונטיים לחברה קטנה כמו ש.א.מ. שאינה חייבת כלל ליטול על עצמה להוביל נוסעים בקו השירות אותו קיבלה.

טעון זה נראה לי לכאורה (אני אומר "לכאורה" כי השיקולים של מי שהחליט ליתן סובסידיה לש.א.מ. לא נפרשו לפני מאחר והגורם הקובע לענין זה לא היה צד להתדיינות) אך הוא יכול להיות יפה וטוב כדי לא ליתן סובסידיה לש.א.מ., מה לטיעון זה ולעתירת העותרת שתנתן סובסידיה גם לה, הרי אדרבא נימוק זה מדבר נגד עתירה כזו של העותרת, שכן גם היא אינה חייבת ליטול על עצמה הסעת נוסעים.

בהמשך טיעונו מזמין אותי ב"כ העותרת לאמץ את דעתו של כב' השופט חשין ששיקול הסובסידיה רחוק יתר על המידה מתחום האינטרס שהמפקח הופקד על שמירתו ואני משיב על כך: אדרבא, אם כך מדוע מבקשת העותרת שהגישה את עתירתה נגד המשיבה ולא נגד מי שמופקד על נושא הסובסידיה כי אחייב את המשיבה לנמק מדוע לא תנתן סובסידיה לעותרת?!

16. הנימוקים שהעליתי לדחיית העתירה מיתרים את הצורך להתיחס לטענות הפורמאליות שהעלתה העותרת נגד מתן זכות טעון למשיבה (מפני שהיא לא הגישה כתב תשובה אלא להליך הביניים, שלא תמכה את תגובתה בתצהיר על העובדות שהיא טוענת להן ולא הגישה עיקרי טיעון), שכן כפי שהראיתי לא ניתן היה לקבל את העתירה גם לו המשיבה לא היתה טוענת דבר.

17. למרות שיכולתי לסיים בכך את פסק דיני אוסיף ואומר מספר דברים לשלמות התמונה.

18. לא שוכנעתי כלל כי בהעניקה רשיון קו לש.א.מ. כולל כניסה לתוך כפר כנא, מגמת המשיבה היתה להסיר את העותרת מהדרך. מקובלים עלי דברי המשיבה בפני
כי כפר כנא מונה 15,000-17,000 תושבים. כדי לצאת מהמקום נאלצו התושבים ללכת כברת דרך עד לכביש כדי ליסוע למקומות אליהם רצו להגיע.

לו העתירה נגד המשיבה היתה מדוע אינה נעתרת לעותרת ליתן גם לה אפשרות להיכנס לכפר, זו היתה עתירה ראויה לבחינה. עתירה כזו לא הוגשה ולכן הנימוקים לסרוב לא הובאו בפני
ואיני יכול להביע דעתי אם מוצדקים הם אם לאו.
הדרך בה נקטה העותרת, היינו לעתור נגד האפשרות שניתנה לש.א.מ. להיכנס לכפר, מעוררת ספק בליבי אם אכן טובת תושבי כפר כנא היתה נגד עיני העותרת או שרק את טובתה שלה היא מבקשת.

19. לא שוכנעתי שבהעניקה רשיון קו לש.א.מ. מגמת המשיבה היתה לפגוע בעותרת אם כי אין ספק שאכן בהתחשב בסובסידיה המוענקת לש.א.מ. (ואין זה חשוב כלל שלא מדובר בסובסידיה לקו הספציפי נשוא העתירה כטענת ש.א.מ. בסיכומיה), העותרת נמצאת נפגעת כלכלית. זה כשלעצמו אינו אומר שהמשיבה בהעניקה רשיון קו לש.א.מ. פעלה בחוסר סבירות בכלל ובודאי שלא בחוסר סבירות קיצונית שתצדיק התערבות ביהמ"ש.
20. אשר לטענה כי למשיבה לא היה די זמן לבדוק ולאשר את בקשת ש.א.מ. מקובלת עלי תשובת המשיבה כי הבקשה הוגשה כבר בפברואר 2003 וכל שנותר היה לבדוק את התיקון לבקשה זו.

21. סוף דבר, אני דוחה את העתירה על שני חלקיה ומחייב את העותרת לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום י"ח בסיון, תשס"ד (7 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.
מ. נאמן, שופט
001276/03עמנ051 אורלי ג.








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1276/03 אחוה מוניות כפר נצרת בע"מ נ' אינג' עירית שפרבר ממונה הנדסה ותכנון תח"צ מחוזות חיפה והצפון,ש.א.מ שרותי אוטובוסים מאוחדים נצרת בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/06/2004)