פסקי דין על אברהם הירשזון |

7641/09 עפ     04/07/2011




עפ 7641/09 אברהם הירשזון נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 7641/09

בפני
:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ע' פוגלמן
המערער:
אברהם הירשזון



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.6.09 ומיום 24.6.09 בת.פ. 40138/08 שניתן על-ידי כבוד השופטת ב' אופיר-תום

תאריך הישיבה:
כ"ד בחשון התשע"א
(1.11.10)

בשם המערער:
עו"ד בעז בן צור
; עו"ד שרון קלינמן
;
עו"ד אלירם בקל
; עו"ד הילה פרנקו

בשם המשיבה:
עו"ד אליהו שוורץ-שואף
; עו"ד ארז ריכטנברג
;
עו"ד לילך שלום
פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין
:

מבוא

1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו שני אישומים. במסגרת האישום הראשון הואשם המערער בשש פרשות גניבה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' אופיר-תום) הרשיעה את המערער בארבע מן הפרשות, שעניינן גניבה באמצעות קבלת תשלומים חודשיים (להלן: התשלומים החודשיים), גניבה באמצעות קבלת כספים לקראת החגים (להלן: כספי החגים), גניבת כספים לשם מימון תרופותיו האישיות של המערער (להלן: כספי התרופות) וגניבה באמצעות קבלת כספים לקראת נסיעות לחו"ל (להלן: כספי הנסיעות). המערער זוכה משתי הפרשות האחרות, שעניינן מימון הפריימריס ומימון כנס בגני התערוכה. בנוסף הואשם המערער והורשע – במסגרת האישום הראשון – בעבירות של גניבה בידי מנהל, מרמה והפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון אסורה. במסגרת האישום השני, הואשם המערער והורשע בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

בית המשפט גזר על המערער עונש מאסר בפועל למשך חמש שנים וחמישה חודשים; מאסר על תנאי לתקופה של שנה, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור תוך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסר, עבירה מהעבירות בהן הורשע; וכן קנס כספי בגובה 450,000 ש"ח, זאת בהתחשב בכך שהמערער החזיר את הסכום המשוערך של כספי הגניבה.

הערעור שלפנינו מתמקד בשניים: הרשעתו של המערער בעבירת הגניבה בארבע הפרשות השונות (ובעבירה של הלבנת הון, שנגזרת מההרשעה בעבירת הגניבה) וכן חומרת עונש המאסר שנגזר עליו.

הרקע העובדתי

2. המערער כיהן, החל מראשית שנות ה-70, בתפקידים שונים ב"הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל" (להלן: הע"ל). במהלך השנים התקדם המערער בסולם התפקידים, עד שנבחר לכהן כיושב-ראש הע"ל, תפקיד אותו מילא בין השנים 1995 ועד לראשית 2005. סמכויותיו של המערער כיושב-ראש הע"ל השתרעו, בין היתר, גם על עמותת "נ.י.ל.י – נוער יהודי למען ישראל" (להלן: נילי), שהיא עמותה בבעלות הע"ל ובשליטתה. במקביל לתפקידו בהע"ל, כיהן המערער החל משנת 1992 כחבר כנסת ומשנת 2003 שימש הוא כיושב-ראש ועדת הכספים. בשנת 2005 כיהן המערער כשר התיירות של מדינת ישראל
, והחל משנת 2006 כיהן כשר האוצר.

3. בשנת 1996 תוקן חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951 (להלן: חוק החסינות). במסגרת התיקון לחוק החסינות נקבע כי חבר כנסת אינו רשאי לקבל שכר או תגמול מכל גוף אחר זולת הכנסת. עוד נקבע, בסעיף 13ד לחוק החסינות, כי חבר כנסת העובר על ההוראה האמורה יהא נתון לשיפוטה של ועדת האתיקה של חברי הכנסת. לאור האמור, הפסיק המערער בשנת 1996 לקבל שכר מהע"ל. כמו כן שולמו למערער במועד זה פיצויי פיטורים בגובה מאה אחוזים.

4. כתב האישום במסגרתו הואשם המערער בעבירות שפורטו, התייחס אל שלושה נושאי משרה בכירים נוספים בהע"ל ובנילי: מר יצחק רוסו (להלן: רוסו), שכיהן כמנכ"ל הע"ל החל משנת 1995; מר אמציה בונר (להלן: בונר), חשב עמותת נילי בין השנים 2004-1998; ומר ציון כהן (להלן: ציון), מנכ"ל קרן הפנסיה של הע"ל. בנוסף, הוגש לבית המשפט כתב אישום קשור, במסגרתו הואשמו שלושה עובדים נוספים של הע"ל ושל נילי: מר עובדיה כהן (להלן: עובדיה), שכיהן כיושב-ראש עמותת נילי וכמנהל אגף הכספים בהע"ל עד חודש נובמבר 2003; הגב' רונית גרטי (להלן: גרטי), ששימשה החל מחודש ספטמבר 2004 כמנהלת הכספים של הע"ל; ומר דוד כהן (להלן גם: דוד), איש השליחויות והאחזקה בהע"ל (ששת הנאשמים הנוספים יכונו להלן: הנאשמים האחרים; ציון, עובדיה ודוד כהן יכונו ביחד להלן: האחים כהן).

התביעה טענה – במסגרת שני כתבי האישום הקשורים – כי בין השנים 1998 ל-2005 (להלן: התקופה הרלבנטית), היו המערער וששת הנאשמים האחרים מעורבים במעשי שחיתות חמורים, שהביאו לריקונן של הע"ל ושל נילי מנכסיהן, וכתוצאה מכך גרמו אף לשבר חברתי ומוסרי קשה בשני התאגידים. המערער והנאשמים האחרים, כך נטען, גנבו כספי עתק מהע"ל ומנילי, בסך מיליוני שקלים, כשחלקו של המערער בכספי הגניבה עמד על סכום כולל של בין 2,000,000 ל-2,500,000 ש"ח, שניטלו על ידו במשך התקופה הרלבנטית.

5. המעשים המיוחסים למערער ידונו בהרחבה במסגרת

פסק דין
זה. למען שלמות התמונה יצוין כי פרשת השחיתות האחרת שהובאה לפתחו של בית המשפט קשורה היתה לאחים כהן, ונסבה אודות כספי גניבה שנותבו אל דוד כהן. דוד, שעבד כאמור כשליח בהע"ל ובנילי, הסתבך בחובות כבדים, שנבעו ממעורבותו בהימורים, וכתוצאה מכך היה חייב סכומי עתק לנושים שונים, בהם נושים מ"השוק האפור". עקב הסתבכויותיו בחובות, פנה דוד לעובדיה, אחיו, ששלט בכספי התאגידים ועמד בראש עמותת נילי, וביקש ממנו לעזור לו. בעקבות זאת, במהלך השנים 2003-1998, גנב עובדיה עבור דוד – לבדו או בשיתוף עם אחרים – כספים בסכום כולל של כ-6,500,000 ש"ח. פרשה זו, כך הבהיר בית משפט המחוזי, עמדה ברקע הדיון בעניין המערער "אך ורק לצורך הבנת התמונה הכוללת ושאלת מעורבותו של הירשזון בה" (עמ' 9 להכרעת הדין).

ששת הנאשמים האחרים הודו במיוחס להם במסגרת הסדרי טיעון שקשרו עם התביעה, הורשעו ונדונו כולם, בעקבות הודאותיהם, לעונשי מאסר שונים. יצוין כי חלק מהנאשמים האחרים הורשעו, על סמך הודאתם, בגניבת כספים ביחד עם המערער ועבורו. המערער לעומתם ניהל את משפטו עד תום. הוא הודה אמנם עם פתיחת המשפט בחלק מן העובדות, אך כפר כפירה מוחלטת בחלקן האחר, ובעיקר במשמעות הפלילית הנובעת מהן.

האישומים

6. הפרשה הראשונה שיוחסה למערער בכתב האישום היתה פרשת התשלומים החודשיים. המערער הואשם בכך שבין שנת 2000 ועד לחודש אפריל 2005, שוגרו לביתו מדי חודש, לפי בקשתו, מעטפות סגורות שהכילו מזומנים על-סך 25,000-30,000 ש"ח כל אחת (להלן: מעטפות המזומנים). המעטפות שוגרו למערער על-ידי עובדיה ועל-ידי מר גדעון בן צור ז"ל (להלן: בן צור), ששימש במהלך השנים 1998-2004 כמנהל החשבונות של הע"ל והיה אחראי בפועל על ניהול ענייני הכספים בהע"ל ובנילי, וזאת באמצעות שליחי הע"ל – דוד כהן ושלמה ארואס (להלן: ארואס). סך כל הכספים שנשלחו למערער במעטפות הכסף באותה תקופה, כתשלומים חודשיים קבועים, הסתכם בסכום של 1,000,000 ש"ח – 1,200,000 ש"ח לאורך התקופה כולה. לקראת סוף התקופה, בחודשים ספטמבר 2004-אפריל 2005, לאחר התפטרותו של המערער מתפקידו כיושב-ראש הע"ל ומינויו של מר אנשל אשכנזי תחתיו (להלן: אשכנזי), כממלא מקום היושב-ראש, הועברו למערער הכספים באמצעות המנכ"ל רוסו. בתקופה זו, הועברו למערער כספים בסכום של 85,000 ש"ח. באותה עת, כבר שימש המערער כשר התיירות בממשלת ישראל. העברות הכספים החודשיות למערער נתגלו, בסופו של דבר, באקראי על ידי ממלא מקומו של המערער, אשכנזי. הלה הודיע לרוסו כי אם תמשכנה העברות הכספים למערער, הוא יתפטר מתפקידו. לאור האמור, הודיע רוסו למערער כי מעתה יופחת הסכום החודשי שיועבר אליו, ויועמד על סך של 5,000 ש"ח לחודש, במקום הסכום של 25,000 ש"ח לחודש. לאחר אותה שיחה, הופחתו סכומי התשלומים החודשיים שהועברו למערער עד שהופסקו לחלוטין בחודש אפריל 2005.

7. הפרשה השנייה שיוחסה למערער בכתב האישום נגעה לכספי החגים – תשלומים שניתנו לארבעה מבכירי הע"ל – המערער, עובדיה, בן צור ורוסו – על פי החלטתם, פעמיים בשנה, בסמוך לראש השנה ולפסח (להלן: כספי החגים). תשלומים אלה נעו בין 10,000 ש"ח ל-30,000 ש"ח בכל פעם, והועברו לידי הארבעה בדרכים שונות, תוך הסתרתם.

8. הפרשה השלישית בה הואשם המערער עסקה בכספי התרופות. נטען כי בין השנים 2004-2000 רכש ארואס עבור המערער מדי חודש בחודשו תרופות קבועות, על פי מרשמים שסיפקו לו רופאיו של המערער, בכספי הע"ל שקיבל מעובדיה או מבן צור. את התרופות רכש ארואס בבתי מרקחת שונים בבאר-שבע ובפתח תקווה, אליהם היה נשלח במיוחד לצורך כך.

9. הפרשה הרביעית עניינה בכספי הנסיעות – כספים שנטלו המערער וחלק מן הנאשמים האחרים בתקופה הרלבנטית לצורך מימון נסיעותיהם לחו"ל. המדובר בסכומים שנעו בין 2,000$ ל-3,000$ בשקלים או במטבע זר, שניתנו, על פי הנטען, לבכירי הע"ל ונילי עם כל יציאה לחו"ל. במהלך השנים 2004-2000 יצא המערער לחו"ל, כך על פי הנטען, בכ-50 הזדמנויות, כשמימון הטיסות התבצע בכספים אלה.

10. הוצאת כספי המזומנים מקופות הע"ל ונילי נעשתה באמצעות שתי דרכים עיקריות. הדרך הראשונה היתה על ידי פריטות של שיקים באופן הבא: עובדיה או בן צור משכו שיקים לפקודת השליחים, דוד כהן וארואס, ואלה מצידם נשלחו להפקידם בדלפקי השירות של הבנקים בהם התנהלו חשבונותיהם של שני התאגידים, פרטו את השיקים שם והעבירו את כספי הפריטה אל עובדיה או אל בן צור. האחרונים, העבירו חלק משמעותי מכספי הפריטה אל המערער במזומן, במעטפות, לביתו – בין בעצמם ובין באמצעות השליחים דוד או ארואס. כספי פריטות השיקים שימשו כצינור העיקרי לנטילת כספים מהע"ל בין השנים 2000 ל-2003, עד למועד סיום עבודתו של עובדיה בהע"ל.

דרך נוספת של גניבת כספים מקופות שני התאגידים היתה באמצעות שימוש ב"כספי החוגים". לקופתה של עמותת נילי הגיעו כספי מזומנים ששולמו בתמורה לחוגי הנוער שהפעילה העמותה ברחבי הארץ. על כספים אלה חלש בן צור, מתוקף תפקידו כאחראי על הכספים בהע"ל ובנילי. לאחר סיום עבודתו של עובדיה בהע"ל, בחודש נובמבר 2003, המשיך בן צור, בסיועה של גרטי, להעביר כספי מזומנים אל המערער, בעיקר תוך שימוש בכספי החוגים. מחודש ספטמבר 2004, בסמוך לסיום עבודתו של בן צור בהע"ל בעקבות מצבו הבריאותי הלקוי, החליפה גרטי את בן צור בתפקידו בפועל. ממועד זה הגיעו כספי החוגים לידיה ומהם הועברו כספי המזומנים למערער עד לתום התקופה הנדונה.

11. למערער יוחסו, כאמור, שתי פרשיות גניבה נוספות: של מימון הוצאות הפריימריס מכספי הע"ל וכן של מימון קבלת פנים שערך לחברי מפלגתו בגני התערוכה. מאחר שהמערער זוכה על ידי בית המשפט המחוזי מן האישומים בפרשיות אלה, לא נידַרֵש להן במסגרת ערעור זה. בנוסף, לא נידרש לעבירות הנוספות בהן הואשם המערער והורשע, שנלוו לעבירות הגניבה וההונאה. כך, הואשם המערער והורשע במניפולציות רישומיות יוצאות דופן בספרי הנהלת החשבונות של שני התאגידים, שנועדו להסוות את הגניבות המתוארות, ובעבירות של הלבנת הון (עבירות הלבנת ההון, יש לציין, נגזרות מעבירת הגניבה). בנוסף, הואשם המערער והורשע במסגרת האישום השני בשתי פרשיות מרמה נוספות – האחת, מתבססת על קבלת החזרי הוצאות שדרש המערער וקיבל מהע"ל עבור ארוחותיו הפרטיות בסופי השבוע, והשנייה – מתבססת על החזרי הוצאות שדרש המערער וקיבל על ארוחותיו במזנון הכנסת, בהיותו גם חבר-כנסת וגם יושב-ראש הע"ל. סכום ההחזרים בגין ארוחות בסופי שבוע ובמזנון הכנסת שהוצאותיהן לא הגיעו למערער בדין, עמד על סך של 115,000 ש"ח. מאחר שהערעור אינו מופנה כנגד ההרשעה בעבירות אלה, מתייתר הדיון בהן.

מתווה הדיון

12. פסק דינו של בית המשפט המחוזי משתרע על פני כ-200 עמודים. טענות הצדדים לפנינו מחזיקות אף הן עשרות רבות של עמודים. בשל היקף היריעה, נדון להלן, בנפרד, בכל אחת מפרשות הגניבה בהן הורשע המערער: נעמוד על התשתית הראייתית הרלבנטית לאותה פרשה, נפרט את נימוקי בית המשפט המחוזי שעמדו בבסיס ההרשעה, נבחן את טענות הערעור ביחס לאותה פרשה, את תשובת המדינה ונכריע בטענות לגופן. לבסוף, נדון בערעור ככל שהוא מופנה כנגד חומרת העונש.

פרשת התשלומים החודשיים

גרסאות המערער

13. המערער הכחיש בחקירתו במשטרה הכחשה גורפת כי קיבל כספים כלשהם מקופות הע"ל או נילי. כך למשל, בתשובה לשאלת החוקר בהודעתו ת/49 אמר המערער:

שקר וכזב. שמעתי את זה, מסתובבות השמועות האלה... לא נגעתי בכספי הע"ל, זה שקר וכזב שאין כמוהו... ארואס הביא דבר אחד, או תרופות, הביא מבאר שבע מספר מועט של פעמים... ארואס העביר לי בין השאר חומרי עבודה הביתה ובזה תם ונשלם העניין (עמ' 49-40 להודעה).
באופן דומה אמר הוא בהודעתו ת/7:

אני לא קיבלתי כסף מהע"ל, לא בצורה כזו ולא בצורה אחרת...לא לקחתי כסף ציבורי מהע"ל... (עמ' 18-17 להודעה).
ובהמשך אותה הודעה אמר המערער:

...אף אחד לא הביא לי כסף הביתה, לא במזומן ולא לא במזומן. כל הסיפור הזה שאלת אותי על ארואס ואני חוזר ואומר שלא היו דברים מעולם (עמ' 30-29 להודעה).
כך גם בהתייחסו לעדותו של דוד כהן, לפיה נהג האחרון להביא לביתו מעטפות מזומנים:

אני אומר שלא קיבלתי כספים מהע"ל אז איך הוא מעביר לי כסף של הע"ל... אותה תשובה באשר לארואס... לא קיבלתי כספים, לא במעטפות ולא לא במעטפות... לא דרך שליח כזה ולא דרך שליח אחר... (עמ' 33-31 להודעה).
ובהמשך:

אני לא קיבלתי כסף מהע"ל, אני לא יודע באיזה מעטפות הוא מדבר, מה עשה עם הכסף, אני לא יודע שום דבר, אני כסף לא קיבלתי (שם).

גם בהודעתו האחרונה, ת/13, אמר המערער:

לא קיבלתי מזומנים, לא בהסדר כזה ולא בהסדר אחר ואני לא יודע מאיפה המנכ"ל מוצץ את כל הדבר הזה (עמ' 22-19 להודעה).
14. המערער התייחס, במהלך חקירתו במשטרה, לפיצויים בגובה מאת האחוזים (בסך של כ-610,000 ש"ח) שקיבל מהע"ל בשנת 1996, השנה בה הפסיק לקבל משכורת . המערער ציין לעניין זה בהודעתו ת/7:

באותה תקופה הייתי יכול לעשות שני דברים. או להשאיר את זה לפנסיה ולקבל את זה במועד הפנסיה או לקבל פיצויים. אני לקחתי פיצויים באותו זמן משום שבני היה במצב כספי קשה אז, והעדפתי לקחת את הכסף ולעזור לו בתקופה של משבר. אני לא זוכר את גובה הפיצויים. אני זוכר שזה היה 100% פיצויים... ולא בניתי לי חבילת פיצויים כפי שאפשר לבנות של הרבה יותר אחוזים עם מצנחים כאלה ואחרים (עמ' 24).
המערער העלה את הטענה כי סכום הפיצוי שקיבל לא מיצה את מלוא זכויותיו וטען כי "בשלב מסוים הם הוציאו לי מכתב שהם מבינים שגובה הפיצוי הוא לא היה סביר או משהו מעין זה. כי זה באמת לא כלל חופשות או מחלה או שום דבר. לא ניצלתי את זה ונשארתי בגובה הפיצויים שהיו" (עמ' 25-24 להודעה). עם זאת, לא זכר הוא בחקירתו במשטרה שיחה בינו לבין בן צור על יתרת כספי הפיצויים שהגיעו לו, ולדבריו: "אני זוכר שתמיד הייתי בהתלבטות אם לתבוע את זה או לא, למרות שהיה לי מכתב בנושא הזה, לא תבעתי" (עמ' 25-25 להודעה).

15. עם פתיחת משפטו ובטרם עלה המערער על דוכן העדים כעד ההגנה הראשון, ביקשו הוא וסנגורו לומר כמה מילות הקדמה. בא-כוח המערער הודה לראשונה, בשם המערער, כי הלה אכן קיבל לביתו מעטפות סגורות ובהן מזומנים, וכי המעטפות שוגרו אליו מדי חודש בחודשו, באמצעות שליחי הע"ל (ארואס ודוד כהן), בלא שניתנה לכך הסכמת התאגיד. ואולם – כך טען הסנגור – כספים אלה הגיעו למערער כדין על חשבון פנסיה שלא מימש. בלשונו של הסנגור:

אותם תשלומים שמר הירשזון נטל אותם מידי חודש בחודשו, ונרשמו כפי שהם נרשמו, כאשר התביעה מייחסת בנטילת התשלומים הללו, עבירה של גניבה... הסיבה שהוא עשה את זה הייתה, משום שזכויות הפרישה של הירשזון זה היה דבר לא סגור. הירשזון הודיע ואמר, שהזכויות, זכויות הפרישה שלו לא מוצו. זכויות הפרישה שלו היו צריכים להסתכם בעתיד. ולמה בעתיד? משום שהירשזון לא ידע כמה זמן תימשך חברותו בכנסת... הוא רצה לשמור לעצמו את האופציה לחזור להסתדרות. הוא לא ידע מתי הוא יחזור, איך הוא יחזור, באיזה תנאים הוא יחזור (עמ' 1746-1745 לפרוטוקול).
קו ההגנה שהוצג היה אפוא כי הנטילה היתה כדין, שכן הכספים היו בפועל כספיו של המערער (כספי הפנסיה שלו), אלא שדרך הנטילה היתה פסולה. המערער, כך נטען לעניין זה, עבד בהע"ל למעלה מ-30 שנה, ועם הגיעו לגיל 55, זכאי היה בעקבות הפרישה שנכפתה עליו, לפיצויים שהצטברו לכדי מיליוני שקלים. המערער אמנם קיבל בשנת 1996 מאה אחוזי פיצויים, בסך של כ-610,000 ש"ח, עקב הזכויות שצבר בשנות עבודתו בהע"ל, אך בכך לא מוצו מלוא זכויותיו. על כן, נטל המערער, על חשבון זכויות הפנסיה שלו, את אותם תשלומים חודשיים ששוגרו אליו במעטפות מדי חודש בחודשו (גרסה זו תכונה להלן: גרסת הפנסיה).

16. במסגרת עדותו בבית המשפט, ביקש המערער תחילה להפריד בין פרשת השחיתות שהתרחשה בשנים הרלבנטיות בהע"ל ובנילי לבין התנהלותו שלו. המערער טען כי מעורבותו בהע"ל בתקופה הרלבנטית היתה מצומצמת מאד, כאשר עיקר עניינו היה ב"מאקרו" ולא ב"מיקרו". לכן, לא ידע לדבריו כלל על שהתרחש בכספי התאגידים שאותם ניהל. את האחריות לכאוס ששרר בהנהלת החשבונות של הע"ל באותם ימים, הטיל המערער על עובדיה, ששימש כיושב-ראש נילי וכגזבר הע"ל באותה עת. עובדיה, כך טען המערער, עשה בכספי שני התאגידים כאוות נפשו, תוך מידורו הוא מן המתרחש. המערער סיפר כיצד נתגלה לו דבר המעילה של עובדיה, כאשר יום אחד ביקש האחרון לפגוש אותו "באופן דחוף בהול" והתוודה בפני
ו כי מעל באמונו ונטל כספים מקופתה של נילי "למטרות של קזינו, הימורים. לא היה ברור" (עמ' 1765 לפרוטוקול). אף שעובדיה ביקש זמן להסדיר את העניין, המערער סירב לשמוע לו, דאג להביא לפיטוריו מהע"ל באמצעות המנכ"ל, ומידר עצמו מהטיפול במי שהיה ידידו הקרוב עד לאותה עת. עם זאת, העיד המערער כי לא פנה למשטרה על מנת שתטפל בפרשה, לאחר שגילה את דבר המעילה של עובדיה.

על רקע מעילה זו, כך טען המערער בעדותו, בחר הוא למסור במשטרה גרסה שאין בה אמת. הכחשתו הגורפת בחקירותיו במשטרה כי קיבל את מעטפות המזומנים, נבעה מתוך פחד, מצוקה ומבוכה, ומתוך החשש שאם יודה בנטילת כספים, תוטל עליו כל אשמת המעילה בכספי הע"ל. בלשונו:

לא ידעתי מה קורה אתי. אני הייתי במצב קשה מאד. אני ראיתי שכל העולם מתמוטט עלי. אני לא מציע לך להיות יום אחד שר אוצר ויום שני לעמוד לפני חקירות כאלה... זה מצב קשה מאד. עם עיתונות ששוחטת אותך כל יום... כשאני מגיע למשטרה אני מעריך שהולכים להפיל עליי את כל המעילה שאני חשפתי אותה... אני הערכתי שאני הולך להיחקר על כל נושא המעילה ושהולכים להפיל את הכל על ראשי, זה מה שהערכתי (עמ' 1844 לפרוטוקול).

17. בעדותו פירט המערער כי לקראת סוף שנת 1999 החליט לעזוב סופית את הע"ל שבראשה עמד, ולהתמקד בפעילות בכנסת. לכן, הוא פנה לבן צור, וביקשו לחשב עבורו את זכויותיו לפנסיה שלא מוצו. הוא הסביר כי סיכם עם בן צור על התשלומים שהחלו להישלח לביתו במעטפות סגורות, אחת לחודש, על חשבון הפנסיה, לאורך ארבע שנות התקופה הנדונה. המערער העיד כי ביקש מאנשי הכספים בהע"ל לערוך עימו את ההתחשבנות הסופית, אך הם, ובראשם בן-צור, דחו את ההתחשבנות. בן צור הציע לו במקום זאת לקחת "מקדמות על החשבון". בלשונו:

בא עכשיו ואומר לי גדעון [בן צור]... קח ממני כל חודש, על חשבון תנאי הפרישה שמגיעים לך, תיקח ממני סכום מסוים שאנחנו נקבע אותו, ובסכום זה תוכל בינתיים להתקיים. בסופו של דבר נעשה חשבון, מה שמגיע לך מגיע לך. אם מגיע לך יותר נתקזז בעניין הזה ונעשה חשבון סופי. לא קורה שום דבר. יהיה לך אפשרות קיום? בסדר. יהיה לך אפשרות לעבוד ולומר שאתה מרוויח, שיש לך כסף, יופי. בסוף נתקזז בעניין הזה, מה זה משנה (עמ' 1784-1785 לפרוטוקול).
המערער טען, אם כן, כי מי שהציע כי הכספים על חשבון תנאי הפרישה שלו ישולמו לו במזומן היה בן צור:

...מאחר ואני ידעתי שלא מיציתי את תנאי הפרישה ועבדתי שם ויכול להיות שהייתה לי כוונה לחזור לעבוד שם, ב-2000 או בערך בסוף 1999, כשישבתי עם מר בן צור ודסקסנו בנושא הזה, ההצעה היתה קח כל חודש תשלום כדי שתוכל ליהנות מהכספים שמגיע לך (עמ' 2061 לפרוטוקול).
המערער העיד אפוא כי היה זכאי לקבל את הכספים, אך הדגיש כי הוא מצטער מאד על הדרך בה החליט לממש את זכויותיו האמורות:

...מקובל עלי, שכל אגורה שקיבלתי מגיעה לי, אבל הדרך, הדרך היא קלוקלת. אני לא יכול להסביר את הדרך הזאת. איך אני אומר לך, זה עיוורון, זה קהות חושים. אני לא יודע איך להסביר את זה. אני אומר לך, בכל הכנות שבלב... אני בוש ונכלם בדרך שקיבלתי את הכסף... (עמ' 1750 לפרוטוקול).


18. בשלב הסיכומים חלה תפנית נוספת בגרסת המערער. המערער טען, באמצעות סנגוריו, כי בבסיס נטילת הכספים עמדה זכותו בתום לב לקבל שכר על עבודתו בהע"ל, אותה ביצע ללא שכר (להלן: גרסת ה"מעין משכורת"). תזה זו הפכה, למעשה, לתזה המרכזית בסיכומי ההגנה, תוך שהסנגוריה טוענת כי בכך היא מקבלת, למעשה, את גרסת התביעה לפיה התשלומים החודשיים, בסכומים שבין 25,000 ל-30,000 ש"ח בחודש, היוו "מעין משכורת" שקיבל המערער כגמול על עבודתו בהע"ל לאחר פרישתו ממנה, ואשר אותם לא יכול היה המערער לקבל באופן גלוי, עקב חוק החסינות. מאחר שמדובר היה בכספים "של המערער", שהגיעו לו מכוח עבודתו, כך על פי הטענה, הרי שהם ניטלו כדין ולא מדובר היה בגניבה, אלא לכל היותר בעבירה אתית של הפרת חוק החסינות.

התשלומים החודשיים – ראיות התביעה

19. התביעה העידה עדים שונים, בהם חלק מן הנאשמים האחרים שהיו מעורבים בפרשות המעילה, אשר הועמדו לדין בגין חלקם והורשעו במסגרת עסקאות טיעון שנחתמו עימם.

כך, העידה הגב' גרטי, שהחליפה את בן צור (מנהל החשבונות של הע"ל) כשחלה בשנת 2002, ונכנסה מאוחר יותר לנעליו, עת נאלץ סופית להפסיק את עבודתו בשל מצב בריאותו (בספטמבר 2004). גרטי הועמדה לדין בגין חלקה בפרשה במסגרת התיק הקשור, הורשעה במיוחס לה ונדונה במסגרת הסדר הטיעון שקשרה עם התביעה לששה חודשי עבודות שירות. גרטי העידה שמיד עם תחילת עבודתה כמחליפתו של בן צור, כמנהלת חשבונות של הע"ל, היא הבחינה "שיוצאים איזשהם שיקים מבנק דיסקונט, שיקים שלא אני רשמתי וכמובן לא גדעון [בן צור] כי הוא לא היה ולא ידעתי עבור מה הם" (עמ' 24 לפרוטוקול). השיקים נעו בין סכומים של 25,000 ש"ח ל- 30,000 ש"ח כל אחד. בהמשך הבחינה בהפקדת השיקים דרך תדפיסי הבנק שנחשפו בפני
ה גם הם עם כניסתה לתפקיד. על רקע האמור, פנתה גרטי אל עובדיה (יו"ר אגף הכספים בהע"ל ויושב ראש עמותת נילי) וביקשה לדעת מה הם השיקים האמורים. לדבריה, עובדיה "ככה נפנף עם היד", ואמר לה "תעזבי, כשגדעון [בן צור] יחזור הוא יגיד לך מה זה". גרטי העידה כי משלא קיבלה מענה לשאלותיה, פנתה היא למערער עצמו, כיושב ראש הע"ל. היא נפגשה עימו מספר פעמים ועדכנה אותו במתרחש, אך הוא לא עשה דבר. גרטי תיארה ספחי שיקים שראתה ובהם ראשי תיבות של שמות אנשים שונים, ומסרה כי היא כי אינה יודעת אם הוצאו כנגד השיקים האמורים קבלות מהנהלת החשבונות של הע"ל. כן העידה כי היתה בהנהלת החשבונות כרטסת מיוחדת של מס ארגון, שנקראה "הקופה המיוחדת", ובה נרשמו, לפי הנחיותיו של בן צור, שיקים שנשאו שמות של אות אחת בלבד, א', ועוד. פעילות זו נמשכה משנת 2003 עד סוף שנת 2004, אז הפסיק עובדיה את עבודתו בהע"ל.

20. גרטי העידה כי כספי פריטת השיקים שימשו את בן צור למילוי מעטפות המזומנים שנשלחו למערער, ובהמשך – הגיעו גם כספים נוספים, שמקורם היה בכספי החוגים שהגיעו מנילי ומן העמותות הקטנות שניהלו חוגי נוער, ואשר יועדו אף הם למעטפות הכסף. לדבריה, בן צור היה מקבל במזומן את הכספים מן העמותות הללו, והיא זו שהכניסה את כספי החוגים למעטפות על פי הנחיות בן צור. החל משנת 2003 החלה גרטי, בהוראת בן צור, לרשום כספים שנכנסו ויצאו על פי הנחיותיו של בן צור. בן צור לא דיווח על כספים אלה להנהלת החשבונות ולא בוצע לגביהם שום רישום פורמאלי. רשימות אלה זכו לכינוי "רשימות גרטי".

גרטי העידה כי עם מינויה כמנהלת מחלקת הכספים בהע"ל במקום בן-צור, מצאה שם תוהו ובוהו חשבונאי מוחלט, וכן מצאה בכספת מזומנים רבים, שלא ידעה להסבירם. היא פנתה אל המנכ"ל, רוסו, והלה מסר לה כי דיבר עם המערער, כי מדובר בכספי הפנסיה של המערער וכי היה למערער הסכם עם בן צור ועם עובדיה. לאחר שיחה זו, הוחלט על הפחתת סכומי התשלומים החודשיים ששולמו למערער ל- 5,000 ש"ח. בחודשים ינואר-מרץ 2005 הועברו למערער, לדבריה, כספים בגובה זה. או אז איתרה גרטי מסמכים שעסקו בפיצויי הפיטורין שקיבל המערער בזמנו ובדרישתו של המערער ממנהל כוח האדם בהע"ל לחשבם עבורו מחדש. בנוסף, נערך, לקראת סוף 2004 או תחילת 2005, מפגש בו השתתפו מלבדה גם רוסו ואנשל אשכנזי (ממלא מקומו של המערער). לדבריה: "שלושתנו, זה היה ברור לשלושתנו, שלושתנו חשנו מאד אי נעימות, לא נעים מכל הסיטואציה הזו שהגיעה אלינו בעצם בירושה ואתה צריך לאט באיזושהי צורה להפסיק אותה, לחתוך אותה במהירות" (עמ' 40 לפרוטוקול). בעקבות זאת, הורה לה רוסו להפסיק את התשלומים כליל, וכך אכן נעשה בחודש אפריל 2005.

21. עובדיה העיד כי המערער הוא זה שהיה פונה אליו ומבקש לקבל מקופת הע"ל כספי מזומנים בכל חודש, "מעין משכורת" בגין הוצאותיו, שהרי "...יש לו הוצאות והוא צריך כסף" (עמ' 994 לפרוטוקול). עובדיה פירט בעדותו בנוגע לפיצויי הפיטורין שקיבל המערער בשנת 1996, בעקבות הודעתו על פרישה. מדובר היה בפיצויים שחושבו על ידי בן צור, כאשר בסיס החישוב היה חודש משכורת בגין כל שנת עבודה, והכל בשיעור של 100%, כמתחייב על פי כללי הפרישה המקובלים. עובדיה העיד כי לא היה קשר בין הסדר הפיצויים הזה לבין התשלומים החודשיים, והוא עצמו לא שמע בשום הזדמנות מן המערער שלא מיצה את זכויות הפנסיה שלו.

22. אנשל אשכנזי שימש משנת 1990 כיו"ר האגף לארגון ולמשאבי אנוש עד לפרישתו מהע"ל בסוף שנת 2003. במסגרת תפקידו טיפל, בין השאר, בחישובי משכורות, לרבות חישובי פרישה, חישובי פיצויים וכיוצא באלה עניינים. בסוף שנת 2003 הוחזר לעבודה על בסיס הסכם מיוחד שנכרת עימו, ולפיו הוטל עליו לכהן כממלא מקום היושב-ראש, במשרה חלקית. אשכנזי העיד כי בתקופה הרלבנטית, עמדו בפני
המערער, לצורך פרישתו המוקדמת, שתי אופציות: קבלת פיצויים מיד עם הפרישה או הקפאת זכויותיו עד הגיעו לגיל 65, שאז יחל מרוץ הפנסיה שלו. עובד שלא הסתפק בפיצויים בגובה 100%, כך העיד אשכנזי, נדרש להביא את עניינו בפני
הוועד המנהל, לצורך דיון באפשרות הגדלת הפיצוי, אולם בעניינו של המערער לא הוגשה כל בקשה כזו.

אשכנזי העיד כיצד נכנס יום אחד במקרה למשרדו של רוסו, ושם מצאוֹ סופר כספים עם גרטי ומכניסם למעטפות. משהסבירו לו השניים כי מדובר בכספים שהם מעבירים למערער, וכי הלה דרש כספים אלה בתור פיצויים, הודיע אשכנזי לרוסו כי אם ישמע שמועברים למערער כספים נוספים – הוא יתפטר מתפקידו כממלא מקום היו"ר. רוסו השיב לו כי המערער לוחץ עליו בעניין זה, ואשכנזי אמר לו כי אם יש למערער טרוניות כלשהן, הוא רשאי להעבירן אליו בצורה מסודרת ואלה תועברנה לוועד המנהל לבדיקה. אשכנזי ראה באי הגשת בקשה מסודרת כזו על ידי המערער, הודאה באי זכאותו לפיצויים, שהרי "במידה וחייבים לך כסף, אתה אמור להגיש בקשה מסודרת וכתובה... אם הוא לא הגיש..., אז הוא כנראה לא, לא זכאי לפיצויים" (עמ' 423 לפרוטוקול). ממילא, לאחר שבדק את העניין, נוכח אשכנזי לדעת שהמערער לא היה זכאי לתשלום נוסף בגין פיצויים. בית המשפט ציין כי אשכנזי הרשימו "במהימנות ששידר באובייקטיביות שלו, ובחוסר רצונו המופגן לפגוע בנאשם [המערער]".

23. רוסו, שמונה בשנת 1995 על ידי המערער לכהן במנכ"ל הע"ל, העיד אף הוא לאחר שעניינו הסתיים במסגרת הסדר טיעון שכרת עם התביעה. רוסו טען כי היה ממודר באופן מוחלט מן התחום הכספי, בו שלטו עובדיה ובן צור. רק לאחר עזיבתו של עובדיה, בשלהי שנת 2003, הועבר הפיקוח על המערכת הכספית לידיו ולידי אשכנזי. רוסו תיאר את מעורבותו הרבה של המערער, אשר אף לאחר פרישתו ולאחר מינויו של אשכנזי כממלא מקומו "...המשיך להיות מעודכן בפרטי פרטים במה שקורה".

רוסו העיד כי דבר העברת הכספים למערער התברר לו רק בשנת 2005, בסמוך להתפטרותו הפורמאלית של המערער מהע"ל. גרטי, כך סיפר, נכנסה לחדרו והראתה לו את "רשימות גרטי", בהן נרשמו התקבולים במזומן שהגיעו מעמותת נילי. עוד הודיעה לו גרטי כי צריך להוציא למערער את הכספים שנשלחים אליו מדי חודש, והסבירה כי מדובר ב"תשלום קבוע שעוד היה מזמן של גדעון [בן צור], של סדר גודל של עשרים וחמש או שלושים, זה תלוי כמה נתנו חודש לפני..." (עמ' 1660 לפרוטוקול).

רוסו העיד כי נדהם ממה שראה ושמע:

אני הדבר הראשון שמכניס אותי לאיזה שהוא הלם, ואיזה שהוא מה הקשר? מה הכרטיס הזה? מה רוצה להגיד הכרטיס הזה? (עמ' 1671 לפרוטוקול).
על רקע האמור, העיד רוסו כי התקשר למערער ושאלו על הרשימות:

אמרתי לו, אברהם תשמע, יש פה איזה שהיא כרטיס שרונית [גרטי] הכניסה לי. יש איזה עניין של תשלומים לך, אני לא מדבר איתו על הכרטיס עצמו. אני מדבר איתו, יש תשלומים שצריכים להגיע לך? (עמ' 1661 לפרוטוקול).
משהשיב לו המערער בחיוב, ביקשו רוסו

...בכל לשון של בקשה, בכל זאת אני פונה פה ליושב ראש, הוא, אני עדיין מנכ"ל, פונה אליו ואני אומר לו, אולי קצת בחוצפה, אבל אני אמרתי לו – אברהם, אני מבקש ממך תוציא מכתב שיגיע לכאן כי בלי מכתב אני חושב שבנסיבות של המציאות הזו של כרטיס ידני, זה לא, זה לא במקום... (עמ' 1664-1662 לפרוטוקול).
באותו מעמד, כך העיד רוסו, הוא הודיע למערער כי אין מנוס מהפחתת הסכומים המופיעים ברשימות והעמידם על 5,000 ש"ח בלבד לחודש, וזאת מתוך אמונה כי יש הצדקה כלשהי לתשלומים אלה. המערער הפנה את רוסו לברר את עניין הסכומים המגיעים לו עם בן צור, אולם מפאת מחלתו, לא ניתן היה לערוך בירור כאמור. רוסו הסביר כי המשיך לשגר את התשלומים החודשיים לביתו של המערער, שכן האמין למערער כי יש להם הצדקה כלשהי, וכי בן צור יוכל להסביר את הדברים בהמשך. בית המשפט מצא את עדותו של רוסו אמינה, וקבע כי "די בעדות זו, היא לבדה, כדי למשוך השטיח מתחת בנין טיעוניו של הנאשם [המערער], בבואו לתרץ את נטילת מעטפות המזומנים לכיסיו, בזכאותו לפנסיה, או, בזכאותו לתגמול בגין עבודתו השוטפת בתאגיד לאחר פרישתו..." (עמ' 59 להכרעת הדין).

24. עוד העיד ארואס, ששימש כאמור כשליח הע"ל שעמד לרשות בכיריה. ארואס העיד כי אלה נהגו לשולחו לבנקים השונים, כשבידיו שיקים של הע"ל ושל נילי משוכים על שמו, על מנת שיפרטם בבנק ויביא אליהם את כספי הפריטה. לאחר הפריטה היה מקבל מעטפות, שאותן נדרש להעביר, בין השאר, לביתו של היושב-ראש [המערער]:

היו קוראים לי דחוף... שרה או ינקו. או גדעון או עובדיה... אמרו לי לך דחוף, דחוף, תן לו את המעטפה. מגיע אליו הביתה, הפיליפינית היתה פותחת את הדלת, הייתי נותן לפיליפינית את המעטפה, אומר לה זה עבור אברהם, וזהו (עמ' 170 לפרוטוקול).
ארואס טען כי לא ידע מה הכילו המעטפות שהביא לביתו של המערער, אך מכל מקום, ההעברה היתה מתבצעת לשיטתו לאחר פריטת השיקים בבנק ולאחר שמסר את הכסף לעובדיה או לבן צור:

הייתי מביא את הכסף לגדעון [בן צור], הוא סופר את הכסף. הייתי יוצא לשליחויות ואחרי איזה 4 שעות הוא קורא לי דחוף דחוף, בוא תיסע לבית של אברהם, נותנים את המעטפה...סגורה. ואין לי מושג מה יש במעטפה (עמ' 178 לפרוטוקול).
25. באופן דומה העיד דוד כהן, אף הוא שליח הע"ל, שהסתבך כאמור בעסקי ההימורים וסיבך את שני אחיו שעבדו בהע"ל. דוד הורשע בתיק הקשור, במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהודה בגניבת 5,500,000 ש"ח ובסכום נוסף בסך 860,000 ש"ח שגנב תוך כדי פריטת השיקים של הע"ל. כארואס השליח, העיד גם דוד על העברת מעטפות מזומנים למערער – בהם גם דולרים – וכן על הפקדת סכומי כסף בחשבונו של המערער, כשההנחיה שקיבל מבן צור, ששלחו להפקיד את הכספים בחשבונותיו של המערער, היתה להימנע מלהזדהות בשמו.

התשלומים החודשיים – הכרעת בית המשפט קמא

26. בית המשפט עמד תחילה על ניסיונו של המערער, הן בחקירותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, למזער ולהקטין את מעורבותו בנעשה בתאגידים. המערער חזר וטען כי לא היה מעורב בעשייה היום-יומית בהע"ל ובנילי, אלא צפה על המתרחש בתאגידים מלמעלה והתעניין רק במישור המאקרו. ואולם, בית המשפט לא קיבל דרך זו של הצגת הדברים, וקבע כי ההיפך הוא הנכון: "מן העיון בעדויותיהם של העדים השונים... כמו גם מן העיון החוזר בדבריו של הירשזון עצמו, עולה תמונה ברורה של יו"ר דומיננטי, מעורב ומתערב שיודע ומכיר את כל הפרטים, קטנים כגדולים; ושמחלק הוראותיו לכל מי שנמצא בדרכו, איך ומה לעשות בכל דבר ועניין" (עמ' 23-22 להכרעת הדין).

בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שהמערער הודה "בפה מלא עם פתיחת משפטו, כי קיבל לביתו מעטפות מזומנים, וכי אלה שוגרו אליו מדי חודש בחודשו בידי שליחי ההסתדרות, מבלי קבלת הסכמתו של התאגיד; ומשהעידו על כך גם עדי התביעה שנטלו חלק במעשים אלה... הרי הורם בכך הנטל שהיה מונח על התביעה להוכיח, כי היתה כאן נטילה מקופת התאגיד בלא הסכמה ובדרך לא דרך" [הדגשות במקור] (שם, בעמ' 25). על כן, כך נקבע, נותר למעשה להכריע אם "על אף נכונותן של העובדות – שאוששו בחלקן הגדול בפי הנאשם [המערער] עצמו – עדיין נכונה היא טענת החפות שבאה מפיו ומפי סנגוריו, על רקע הצידוק שהעלה בהתייחס לנטילת כספי ההסתדרות, באופן שוטף וקבוע לאורך שנים" (שם, בעמ' 8).

27. בית המשפט דחה את גרסת הפנסיה שהעלה המערער בקובעו כי גרסה זו אינה מתיישבת עם נהלים מקובלים במשק, אף לא עם נהלי הפרישה בהע"ל ואינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון האלמנטארי. בית המשפט העלה שורה ארוכה של תמיהות שעוררה גרסת המערער: מדוע לא חושבה הפנסיה לה זכאי היה המערער לטענתו? מהו שמנע מן המערער להורות על חישובה בתוך זמן סביר? מה מהותו של הסכום שנטל המערער כפיצוי פרישה ומה ביסוסו החוקי, שאם לא פרש – מדוע שולמו לו הפיצויים? ואם פרש, כיצד יכול היה לקבל תשלומים על חשבון פנסיה שעליה ויתר, במפורש או מכללא, עם קבלת פיצויי הפיטורין? מה מקור סמכותו של בן צור, שהחליט – לטענת המערער – על הוצאת כספים מקופת הע"ל לצורך תשלומים כאלה ואחרים, בלא שנתקבלה בנדון החלטה על ידי שום גורם מוסמך בתאגיד? וכיצד הסכים המערער, היו"ר, לקבל המלצתו של מי שעבד תחתיו, ליטול באמצעותו כספים מן הקופה, מבלי ביסוס זכותו החוקית תחילה, לעשות כן? (שם, בעמ' 41-40).

28. בית המשפט מצא את עדויותיהם של רוסו ושל גרטי אמינות. נקבע כי העובדה שהשניים – ומדובר "במנכ"ל בכבודו ובעצמו ובאשת כספים מרכזית בתאגיד" – לא ידעו כלל על סיכום כלשהו בין המערער לבין בן צור בענייני הכספים האמורים, מלמדת כי הפעילות הכספית שרחשה סביב מעטפות המזומנים לא היתה, כגרסת המערער, פעילות לגיטימית. "הטיוח וההסתרה בהן נקט הנאשם [המערער] בנטילת הכספים האמורים, אף כלפי המנכ"ל שמונה על ידו לנהל את התאגיד, מדברים יותר ממאה עדים, על אלמנט המרמה שעליו הושתתה נטילת התשלומים החודשיים האלה מן ההסתדרות" (שם, בעמ' 60). עוד נקבע כי חוק החסינות אינו מתייחס כלל לתשלומים על חשבון זכויות הפנסיה, על כן לא ברור היה רצונו של המערער להסתירם מוועדת האתיקה של הכנסת.

29. זאת ועוד. בית המשפט קבע כי אין בידיו להתעלם מהתנהלותו של המערער במשטרה, "בה העדיף כאמור לשוב ולחזור בכל חמש חקירותיו על סיפורים שהאמת היתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב" (שם, בעמ' 65). בית המשפט ציין כי רק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מפי המערער בדבר הסיבה לכבישת עדותו, יכול היה לרפא את הפגם שדבק בה, ואולם ההסבר שנתן המערער, ולפיו פחד שכל פרשת ההונאות תתגלגל לפתחו אם יודה בנטילת הכספים – לא נתקבל.

30. בית המשפט עמד על כך שגרסתו של המערער בבית המשפט נסמכה תחילה על זכויות הפנסיה שלו שלא מומשו, ורק בשלב הסיכומים העלה הוא גרסת ה"מעין משכורת", לפיה זכאי היה לגמול על עבודתו ללא שכר. מאחר שרק הגרסה הראשונה נדונה במסגרת פרשת ההוכחות, ניסה המערער לבסס רק את הגרסה הזו על עדויות נוספות מטעמו. המערער זימן שני עדים מומחים במסגרת פרשת ההגנה – רואה חשבון (ד"ר צור) ואקטואר (מר גרניט). עדויותיהם אמורות היו לבסס את גרסת הפנסיה, דא עקא שבית המשפט מצא את שתי העדויות מיותרות, לאור שינוי הגרסה בסיכומי המערער, והמעבר אל גרסת ה"מעין משכורת", שביטלה את גרסת הפנסיה. למעלה מן הצורך, מצא בית המשפט לנכון להתייחס לעדויות ההגנה האמורות, וקבע כי המערער אינו יכול להפיק מהן כל תועלת. נקבע כי מעדותו של רואה החשבון, ד"ר צור, עלה שכל נושא הרישום בספרים בהנהלת החשבונות של הע"ל לקה בכשלים מהותיים, שהקשו על הבנת המובא בהם; ואילו מעדותו של האקטואר, מר גרניט, עלה כי אף הוא מסכים שאם המערער פרש בשנת 1996 מרצונו, כנגד פיצויים מוסכמים, הוא הפסיד בכך את זכותו לפנסיה תקציבית (עמ' 2535-2536 לפרוטוקול). "לאור מסקנות חוות הדעת ועדותו של האקטואר מטעם הנאשם [המערער]" – כך נקבע – "אין תמה שהנאשם [המערער] נסוג בסיכומיו מגרסת הפנסיה, שבסיסה עורער אף בדברי העד מטעמו" (עמ' 74 להכרעת הדין).

31. בסיכומה של פרשה זו קבע בית המשפט כי אין חולק שכספים יצאו מהע"ל ומנילי אל המערער, וכי הדבר נעשה "במחשכים ובמסתור", כאשר רק מספר מצומצם של אנשים ידע על כך. בעשייה זו בכספי התאגיד, כך הובהר, נטלו חלק אקטיבי מספר בכירים מהע"ל ומנילי – המערער, בן צור, עובדיה, בונר וגרטי, וכן שליחי הע"ל – ארואס ודוד כהן, שסייעו להם במישור הטכני. "העדויות של כל אותם מעורבים, שריח חריף של עשייה פלילית עולה מעל פניהן" – כך נפסק – "מותירות את גרסתו של הנאשם [המערער], מרוקנת מתוכן. כך, בהתייחס לגרסתו האחת, שהתשלומים החודשיים באו על חשבון פנסיה שלא מומשה עדיין; וכך בהתייחס לגרסתו האחרת, שבאה מפי סנגורו המלומד בסיכומיו, כי עניין לנו ב'מעין משכורת' שניתנה לו על עבודתו 'בהתנדבות' בתאגיד, ושהוסתרה מפני עינא בישא של ועדת האתיקה של הכנסת. לא זו בלבד, ששתי הגרסאות המנוגדות הללו, לא מצאו אחיזה בעדויות השונות, ולא זו בלבד שהן באו בגדרה של גרסה כבושה, אלא, ששתיהן הוכחו כנגועות מלכתחילה, בחוסר הגיון בסיסי שמנע אימוצן" (שם). בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן ליישב בין שתי הגרסאות – האחת שמתייחסת לגמול עבור עבודה בעבר, והשנייה, שמתייחסת לגמול עבור עבודה שוטפת. "שתי אלה" – כך הובהר – "אינן יכולות לדור יחד, זו לצד זו" (שם, בעמ' 75). זאת ועוד. שום גורם מוסמך בתאגיד לא אישר את העברת הכספים האמורה – בין כמשכורת בין כפנסיה. אף "ההסדר" שהעלה המערער, שנכרת לדבריו בינו לבין בן צור, לא יכול היה להועיל לו, שהרי לא היה זה מסמכותו של הגזבר בתאגיד לכרות הסכמים או לקבוע הסדרים לעניין הוצאות כספיות חריגות מקופת התאגיד שעליה הופקד, ועל כן ממילא "הסכמתו של בן צור למהלך הנטען, אם ניתנה, איננה רלוונטית" (שם, בעמ' 75).

התשלומים החודשיים – הערעור

32. בערעורו שב המערער ומעלה את הטענות שהובאו במסגרת פרשת ההגנה בפני
בית המשפט המחוזי. הערעור נשען בעיקרו על הטענה לפיה הטעם לקבלת התשלומים במזומן ולהסתרתם היה רצונו של המערער לקבל תגמול מהע"ל בגין עבודתו מחד, אך ניסיונו להסתיר את קבלת הכספים מן הכנסת מאידך. המערער חוזר וטוען כי מאחר שהמשיך לעבוד בהע"ל באותה מתכונת שבה עבד עד לשנת 1996, הרי שהיה זכאי לקבל תשלום חודשי – "מעין משכורת" – עבור עבודתו. לאור האמור טוען המערער כי לא גנב את הכספים המיוחסים לו, אלא קיבלם כדין, בתמורה לעבודתו, כשהפגם שנפל במעשיו מתמצה במישור האתי – הפרת הוראות חוק החסינות.

33. המערער חוזר ומדגיש כי אין קשר בין הכספים שקיבל לבין פרשת המעילה הנוספת שהתרחשה בהע"ל ובנילי, במסגרתה נגנבו על ידי הנאשמים האחרים כספים בהיקף של למעלה מ-10 מיליון ש"ח. מעילה זו – כך מודגש – לא היתה ידועה למערער בזמן אמת, הוא לא היה שותף לה ונודע לו עליה מפי עובדיה רק בשלהי שנת 2003. במהלך חקירתו של עובדיה במשטרה, סיפר הוא על התשלומים במזומן שקיבל המערער, ואולם המערער בחקירתו במשטרה הכחיש קבלת כספים אלה. המערער שב וטוען בפני
נו כי הכחשתו הגורפת נבעה מחששו, שאם יודה בקבלת כספים כלשהם, תיוחס לו פרשת המעילה כולה. בנוסף לכך, כך נטען, חשש הוא מן ההשלכות הציבוריות של ההודיה בעובדה, שקיבל את התשלומים החודשיים מתוך ניסיון לעקוף את הוראות חוק החסינות. המערער סבור היום כי חששו אומת, שכן למרות שלא היה קשור לפרשת המעילה האחרת, בחרה המשיבה לכרוך את שתי הפרשות יחד בכתבי האישום שהוגשו. לטענתו, הזיקה המשתמעת שיצרה המשיבה בין הפרשות, הובילה למסקנות החמורות שהוסקו נגדו. זאת ועוד. המערער טוען כי למרות שלא ידע על מעילתם של האחים כהן, בית המשפט נסמך על הלכות מן התחום האזרחי, וייחס לו מכוחן ידיעה ואף מעורבות במעילה זו, אף שהדברים כלל לא נטענו בכתב האישום.

34. המערער טוען כי בשלב הסיכומים, שינתה המשיבה את העמדה אותה הציגה בכתב האישום, והסכימה לאמץ את התשתית העובדתית לפיה התשלומים החודשיים שקיבל המערער היו "מעין משכורת" בגין עבודתו. המשיבה, כך נטען, היתה נכונה לראות באמירותיו, לפיהן התשלומים החודשיים נועדו לעקוף את הוראות חוק החסינות, משום "אמירות אותנטיות" ששיקפו את הלך רוחו של המערער בזמן אמת. מעמדה זו של המשיבה, כך נטען, עולה שהמניע היחיד להסתרת התשלומים החודשיים על ידי המערער היה נעוץ ברצונו להסתיר את הדברים מעין הכנסת.

לאור האמור, סבור המערער כי בית המשפט קמא שגה כשסיווג את גרסת ה"מעין משכורת" כגרסה שלישית שלו, וראה בניסיונו להמיר גרסה אחת באחרת את הביטוי המובהק ביותר לכשל שהתגלה בעמדת ההגנה בתיק. המערער טוען כי משעה שנפתח משפטו, הוא לא שינה את גרסתו כלל, אלא טען למן תשובתו לכתב האישום כי התשלומים החודשיים ניתנו לו עבור עבודתו. עוד מדגיש המערער כי לא זנח כלל את הטיעון בדבר זכויותיו הפנסיוניות, אלא סבר כי שאלה זו הפכה להיות שאלה צדדית ומשנית בחשיבותה במשפט, לאחר שהתברר כי גם המשיבה מסכימה לגרסת ה"מעין משכורת". לשיטתו, השינוי בעמדת המשיבה יצר "גרסה עובדתית מוסכמת" המחייבת את התוצאה של זיכויו מעבירת הגניבה. כן טוען הוא כי גרסת ה"מעין משכורת" זכתה לתימוכין בעדויות במשפטו. הוא מפנה בעניין זה לעדותו של עובדיה, שכינה את התשלומים החודשיים שקיבל המערער "מעין משכורת".

35. מן ההיבט המשפטי טוען המערער כי לא ניתן היה להרשיעו בגניבה, שכן הכספים שולמו לו כתגמול בגין עבודתו. לשיטת המערער: "אין דמיון בין מקרה בו אדם מחליט לגנוב מרעהו מתוך רצון לשלול את רכושו, לבין מקרה בו אדם מבקש לקבל משכורת עבור עבודתו בדרך לא דרך, ותוך הפרת הוראה חוקית המונעת ממנו לקבל משכורת מטעמים אתיים המגנים על אינטרס של גורם אחר. מובן, כי זהו מצב שונה בתכלית, שאינו נופל להגדרה הקלאסית (ואפילו האינטואיטיבית) של עבירת הגניבה, ולאינטרס המוגן עליו היא באה להגן".

האינטרס המוגן בעבירת הגניבה, כך נטען, הוא הגנה על רכושו של האחר ומניעת גרימת נזק כלכלי לו. מאחר שהמערער עבד בהע"ל ונתן להע"ל תמורה עבור התשלומים החודשיים שקיבל, לא נפגע האינטרס המוגן שבעבירת הגניבה. המערער מדגיש לעניין זה כי גם עבירות הגניבה "המיוחדות" מגנות על האינטרס הרכושי, כשהנסיבות שאפפו את ביצוע העבירה – כמו העובדה שזו בוצעה בידי מנהל, מורשה או עובד ציבור – הן נסיבות לחומרה בלבד, אך לא חלק מהאינטרס הרכושי עליו באה עבירת הגניבה להגן.

36. זאת ועוד. המערער טוען כי לא הוכחו פגיעה כלכלית ונזק כספי להע"ל, שכן בתקופה בה קיבל המערער את התשלומים החודשיים, המשיך הוא לעבוד בהע"ל באותה מתכונת בה עבד בעבר וקיבל "מעין משכורת" בגובה שכרו האחרון. עוד טוען הוא כי לא הוכח קיומו של רכיב "העדר הסכמת הבעלים" בעבירה, אלא בית המשפט הסתפק בהצבת שאלות להגנה. אמנם, כך נטען, השאלה מי הגורם בתאגיד שאישר את תשלום ה"מעין משכורות" נותרה ללא מענה, אך המערער מדגיש כי מעולם גם לא התקבלה בפורום כלשהו של הע"ל החלטה להפסיק לשלם לו את שכרו. משלא נפגע אינטרס רכושי של הע"ל ומשזו לא יצאה ניזוקה מהעניין – כך על פי הנטען – הרי שלא מתקיימת הטיפולוגיה של עבירת הגניבה, ויש לזכות את המערער מן ההרשעה בעבירה זו.

התשלומים החודשיים – תשובת המדינה

37. המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא ועל כן דין הערעור להידחות. היא עומדת בהרחבה על מעמדו המיוחד של המערער בהע"ל – היותו "מנהל כל יכול", שעשה ככל העולה על רוחו בלא שאיש בדק בציציותיו. המשיבה מפרטת את קשריו הקרובים וההדוקים לאורך שנים ארוכות עם עובדיה, שהיה יד ימינו. הודגש כי עובדיה קיבל מהמערער שליטה מוחלטת בענייני הכספים תוך שהמערער דאג כי עובדיה יהיה חסין מביקורת על פעולותיו; עובדיה מצידו דאג להעברות הכספים למערער. בהעדר כל פיקוח עליו, יכול היה עובדיה להתנהל באין מפריע ולגנוב כספים גם במסגרת פרשת הגניבות השנייה – עבור אחיו דוד.

38. המשיבה מדגישה כי בית המשפט קבע שהמערער פעל שלא בתום לב, ולא נתן אמון בגרסאותיו השונות. כך, גרסתו של המערער במשטרה היתה כי לא קיבל במזומן כספים מהע"ל. המשיבה מציינת לעניין זה כי המערער נחקר במשך חמש חקירות, שנפרשו על פני ארבעה חודשים. המערער הכחיש במהלך כל חקירותיו במשטרה את קבלת הכספים במזומן וטען כי ההפקדות במזומן בחשבונו היו בעיקר על ידי בנו עופר ודודתו. המשיבה מדגישה כי מהראיות בתיק עלה כי המערער ידע שהוא עתיד להיחקר ואף אישר כי במהלך התקופה הוא נועץ בעורכי דינו, לאמור: המערער תכנן מראש אסטרטגיה של אי אמירת אמת במשטרה. זאת ועוד. המערער הגיש למשטרה, ביום חקירתו הראשון, קלסר מסמכים, שנועד לתמוך בגרסתו כפי שהוצגה במשטרה ולפיה הפקדות הכספים בחשבונותיו נעשו על ידי בנו ואין מדובר בכספי הע"ל. המערער טען לאורך כל חקירתו כי חבריו לעבודה העלילו עליו את דבר קבלת כספי המזומנים, ושינה את גרסתו, כך נטען, רק לאחר עיון בראיות התביעה שהועברו לסנגוריו, שאז הודה, בתגובתו לכתב האישום בקבלת כספים במזומן, והעלה את הגרסה לפיה מדובר בכספים שניתנים לו כמקדמות על חשבון תנאי פרישה להם היה זכאי משנת 1996. עוד מציינת המשיבה לעניין זה כי בן צור ז"ל, שבמהלך חקירתו של המערער במשטרה הוצג כדמות צדדית, הפך לאחר מותו לדמות מרכזית בקו ההגנה של המערער. המשיבה סבורה כי תיאור יחסיו של המערער עם בן צור בחקירותיו במשטרה, הוא שמשקף את מציאות הדברים כפי שהיתה.

39. הגרסה לפיה סבר המערער בתום לב כי הוא זכאי לקבל את הכספים כשכר עבור עבודתו, כך נטען, הועלתה לראשונה בסיכומי המערער, על כן לא ניתן לקבלה בלא שהמערער העיד ונחקר עליה בבית המשפט. זאת ועוד. המשיבה טוענת כי בעוד שהוצהר כי הערעור יעסוק רק בשאלות משפטיות, הרי שבפועל מבקש המערער כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, ותקבע ממצאים חדשים על סמך גרסה עליה המערער לא העיד כלל בבית המשפט, ואף סתר אותה לא פעם במהלך עדותו. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי נתינת הכספים למערער נעשתה עקב הקשרים האישיים ההדוקים שבינו לבין עובדיה ובן צור, ללא כל חישוב כלכלי. מרגע בחירתו של המערער לכנסת בשנת 1992 ועד לפרישתו מהע"ל בינואר 2005, כך נטען, עבד המערער בהע"ל בחצי משרה בלבד. המערער הגיע להע"ל פעמיים בשבוע, בימי ראשון וחמישי, והשכר נטו שנכנס לכיסו כתוצאה מעבודתו בהע"ל בשנת 1996 היה 5,000 ש"ח לערך, לאמור פחות מרבע מהסך של 25,000 ש"ח שקיבל החל משנת 2000; שכר של 25,000 ש"ח המערער מעולם לא קיבל לכיסו. המשיבה מדגישה כי המערער לא הסביר את הפער בין הסכומים, שהרי לא נחקר כלל על גרסתו השלישית, וטען לאורך כל עדותו שהכספים שקיבל היו מקדמות על חשבון הפנסיה.

40. המשיבה יוצאת בתוקף כנגד הניסיון להסתמך על סיכומיה, ולקרוא כאילו נטען בהם שהמערער לא התכוון לגנוב כספים, אלא רק התכוון להסתיר את קבלתם מן הכנסת. המשיבה טוענת לעניין זה כי באי-כוח המערער היפנו באופן מגמתי לציטוטים חלקיים מסיכומיה, שעסקו במענה לגרסת המערער לפיה בן צור הוא שיזם את העברת הכספים אל המערער במזומן. המשיבה הדגישה בהקשר זה כי רק למערער היה אינטרס להסתיר את העברות הכספים, שכן הוא חשש והעריך כי אם הדברים ייוודעו תישלל ממנו המשכורת מהכנסת. "לבן צור ז"ל – כך נטען – "לא היה כל אינטרס לבצע עבירות פליליות מיוזמתו, כאשר האדם היחיד שייהנה מכך הוא המערער". המשיבה מדגישה כי הדברים שצוטטו מפיה – ולפיהם "מתן הכספים במזומן וההסתרה נעשו ממניע אחד – רצונו של המערער להסתיר מהכנסת את קבלת הכספים במזומן" – נאמרו בהקשר זה, ולא היה בהם כדי לשלול את הפליליות שבמעשי המערער. היפוכם של דברים הוא הנכון: המשיבה חזרה וטענה בסיכומיה כי המערער גנב את הכספים מהע"ל, כאשר אין בנמצא כל החלטת דירקטוריון להעביר לו את הכספים, כאשר אין כל תיעוד במסמכי התאגיד להעברות שבוצעו, וכאשר הראיות שבתיק מלמדות כי הוא הסתיר את קבלת הכספים האמורה. המשיבה טוענת, אפוא, כי ניסיונו של המערער להסתמך על עמדתה בסיכומיה – אין לו על מה להתבסס, שכן הודגש לאורך כל הדרך שהמערער עבר את עבירת הגניבה. מכל מקום, כך מוסיפה המשיבה וטוענת לעניין זה, טענת המערער לפיה פעל ממניע כזה או אחר – אין בה כדי להועיל לו והיא לא תשמש לו כהגנה.

41. המשיבה יוצאת גם נגד הטענה לפיה לא נגרם נזק כלכלי להע"ל ולנילי. לשיטתה, טענה זו עומדת בניגוד לראיות שהובאו כמו גם לשכל הישר, שכן המערער נטל 1.8 מליון ש"ח מקופות התאגידים ומכספי העובדים, בלא ידיעתם, תוך שהוא מציג בפני
הם מצג לפיו הוא עובד בהתנדבות וללא שכר. זאת ועוד. גרסת השכר אינה מתיישבת עם המשך דרישתו של המערער לכספים מהע"ל לאחר ינואר 2005, עת התפטר מתפקידו וחדל מפעילותו בהע"ל. התשלומים נפסקו רק לאחר שאנשל, שמצא באקראי את רוסו וגרטי מכינים את מעטפות המזומנים, איים כי אם ישמע על העברת כספים למערער – הוא יתפטר מתפקידו.

עבירת הגניבה

42. סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין מעגן את ההגדרה הבסיסית של עבירת הגניבה, וקובע כי:

(א) אדם גונב דבר אם הוא –
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע.
הערך החברתי המוגן על ידי עבירת הגניבה הוא, כידוע, שמירת זכות הבעלות והחזקה בנכס (ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(4) 221 (1997)).

43. סעיף 392 לחוק דן במצב מיוחד של גניבה – "גניבה בידי מנהל" – ומורה כי:

חבר דירקטוריון או נושא משרה של תאגיד הגונב דבר שהוא נכס התאגיד, דינו – מאסר שבע שנים.
הסעיף משלב בין יסודותיה הבסיסיים של עבירת הגניבה לבין נסיבות מיוחדות לחומרה, הנובעות מזהות הגנב ומן המעמד המיוחד לו הוא זוכה מבעל הנכס (ע"פ 6350/93 מדינת ישראל
נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1 (1995)). הנסיבות המיוחדות המתוארות בסעיף משוות לעבירה חומרה מיוחדת, המשתקפת בעונש המחמיר שנקבע לצידה, בהשוואה לעונש שנקבע בסעיף 384 לחוק העונשין לעבירת הגניבה הרגילה (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 27.11.2006); ע"פ 141/59 טריביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1793, 1799 (1959); ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(3) 92, 116(1992)). הנה כי כן, כאשר מדובר בעבירת גניבה המיוחסת למנהל בתאגיד, נוספת לפגיעה בערך המוגן העומד בבסיס עבירת הגניבה הקלאסית (ההגנה על הרכוש), גם הפרה של יחסי האמון המיוחדים שבין המנהל לבין התאגיד, והיא שמצדיקה את ההחמרה בענישה.

44. היסוד העובדתי שבעבירת הגניבה מבטא את הוצאת הדבר הגנוב מחזקתו של בעליו ללא הסכמתו. הסכמת הבעלים הנדרשת היא הסכמה מודעת, דהיינו: הסכמה "עניינית ואמיתית", על רקע של ידיעת המציאות והבנת משמעותה של ההסכמה (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 633 (מהדורה מעודכנת, 2005) (להלן: קדמי)). היסוד הנפשי הנדרש הוא של מחשבה פלילית, לאמור: מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה (סעיפים 20-19 לחוק העונשין) בצירוף כוונה מיוחדת לשלול את הדבר הנגנב "שלילת קבע" (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 23.5.2011) (להלן: עניין פרי).

בנוסף, כוללת עבירת הגניבה שני רכיבים נוספים: היות הנטילה ב"מרמה" ו"בלי תביעת זכות בתום לב". באשר לטיבו של יסוד המרמה – קימות גישות שונות: יש הרואים בו חלק מן היסוד הנפשי בעבירה, שעניינו ידיעה שמדובר ברכוש הזולת ורצון להשיג את התוצאה של שליחת יד בו, ויש הרואים בו יסוד נסיבתי, שמשמעו כי התנהגות הנאשם לוקה ב"אי-יושר" על פי אמת מידה ערכית אובייקטיבית (לסקירה מפורטת ראו עניין פרי, פסקה 53 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות שם. וראו דיון דומה ביחס ליסוד "היעדר תביעת זכות" בקדמי, עמ' 644-643). אשר לדרישה כי הנטילה תהא "בלי תביעת זכות בתום לב", נקבע כי פירוש הביטוי "תביעת זכות בתום לב" הוא כי "בשעת מעשה האמין הנוטל בכנות שיש לו הזכות החוקית – להבדיל מזכות מוסרית גרידא – ליטול את החפץ לצמיתות מאת האדם המחזיק בו, אם מפני שהאמין שהוא בעצמו בעל זכות ההחזקה, ואם מפני שחשב שהבעלים הסכים מראש למעשה האמור" ד"נ 6/75 מדינת ישראל
נ' פרץ, פ"ד כט (2) 544 , 548 (1975).

התשלומים החודשיים – ריבוי הגרסאות

45. כיום אין עוד חולק כי המערער קיבל לביתו מדי חודש בחודשו מעטפות המכילות כספים, במזומן, בסכומים הנעים בין 25,000 ש"ח ל-30,000 ש"ח. קו ההגנה הנוכחי של המערער, שראשיתו בסיכומיו בבית המשפט המחוזי והמשכו בטיעוניו בפני
נו, מבקש לשמוט את הקרקע תחת יסודות ה"מרמה" ו"היעדר תביעת הזכות בתום לב" שבעבירת הגניבה. המערער טוען כי היה זכאי לקבל את הכספים שבמעטפות המזומנים כמשכורת עבור עבודתו בהע"ל ועל כן לא גנב כספים אלה, אלא הסתיר את הנטילה מפני ועדת האתיקה של הכנסת. לאחר שבחנתי היטב את תיזת ההגנה, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה לא ניתן לקבלה – הן משום שהיא עומדת בסתירה לגרסאות הקודמות שנפרשו בפני
הערכאה המבררת; הן משום המועד המאוחר בו הועלתה על ידי ההגנה; והן משום שהיא נשענת על שורה של הנחות תיאורטיות והיפותטיות שנסתרו, ועומדות בניגוד למצע העובדתי ובניגוד להיגיון ולשכל הישר.

46. כפי שפורט בהרחבה, המערער הכחיש לכל אורך חמש חקירותיו במשטרה את דבר קבלת מעטפות המזומנים. עם עלותו לדוכן העדים, חזר בו המערער מהן ההכחשה הגורפת והודה בקבלת התשלומים החודשיים, אך העלה לעניין זה גרסה חדשה, היא "גרסת הפנסיה", ומשלב זה, נסבה פרשת ההגנה כולה אודות גרסה זו: סנגורו של המערער הציגה תחילה, וטען כי "אותם תשלומים שמר הירשזון נטל אותם מידי חודש בחודשו, ונרשמו כפי שהם נרשמו, כאשר התביעה מייחסת בנטילת התשלומים הללו, עבירה של גניבה... הסיבה שהוא עשה את זה הייתה, משום שזכויות הפרישה של הירשזון זה היה דבר לא סגור. הירשזון הודיע ואמר, שהזכויות, זכויות הפרישה שלו לא מוצו..."; המערער חזר והעיד כי התשלומים החודשיים שקיבל היו על חשבון זכויות הפנסיה שלו, וטען, בין השאר, כי בן צור הוא שהציע לו "קח ממני כל חודש, על חשבון תנאי הפרישה שמגיעים לך..."; גם כל מטרתם של העדים המומחים שהובאו מטעם ההגנה היתה לתמוך בגרסת הפנסיה.

המערער סיפק הסבר להכחשתו הגורפת – חששו כי כל פרשת המעילה תיוחס לו – אך הסבר זה לא שכנע את בית המשפט קמא ונדחה על-ידו. נקבע כי "אין בהסברו של הנאשם [המערער] בעניינו, אודות הפחד שבגינו המציא סיפור בדים במשטרה, כדי לסייע לו. כך, לאור העובדה שכבישת הגרסה אשר אותה הביא לראשונה בפני
בית המשפט לא התרחשה פעם אחת בלבד, אלא הלכה ונמשכה, הלכה והשתכללה, בחמש חקירותיו במשטרה שהתפרשו על פני תקופה של כחודש ימים, בה שב וזומן למשטרה. השאלה היא, מדוע לא עשה הירשזון חשבון נפש עם עצמו בהפסקות הרבות שבין חקירה לחקירה? [ושאלה נוספת שאין מנוס ממנה; מתי אם בכלל, ניתן להאמין לנאשם שנוהג כך. שאם לא דיבר אמת בחקירותיו, גם אליבא דידו, מי לנו יד יתקע שדבריו היום מעל הדוכן, קושט דברי אמת הם?]" (עמ' 66 להכרעת הדין).

47. המערער חוזר על ההסבר לכבישת עדותו גם בפני
נו. נכון אני להניח לטובת נאשם (ויש שיחלקו עלי), כי אדם הנקלע לחקירה משטרתית, נתון בסיטואציה קשה ומעוררת חששות, והוא אף עשוי, בשלב ראשון, לנסות להרחיק עצמו באופן מוחלט מן החשדות המיוחסים לו. הדברים האמורים, ביחס ללחץ הנפשי שמעורר עצם המפגש עם רשויות החקירה, נכונים הם לכל אדם, ובוודאי למי שהיה במעמד ציבורי רם כשל המערער. ואולם, במקרה שלפנינו אין די בהם כדי לספק הסבר לדרך התנהלותו של המערער, שכן מדובר היה בסיטואציה שונה לחלוטין: כפי שהובהר על ידי המשיבה, המערער ידע מראש כי הוא עתיד להיחקר על קבלת כספי המזומנים ונערך לכך תוך קבלת יעוץ משפטי; חקירתו של המערער נפרשה על פני חמש חקירות נפרדות ונפרשה לאורך זמן, אך המערער התמיד בהכחשת המעשים המיוחסים לו בחקירות כולן ושלל באופן מוחלט כי קיבל את מעטפות המזומנים; המערער אף העמיד גרסה משלו – לפיה קיבל את כספי המזומנים מבנו ומגיסתו – ותמך גרסה זו במסמכים. בנסיבות אלה, ההכחשה שבאה מפי המערער לא היתה כלל הכחשה ספונטאנית ומשכך, בית המשפט לא יכול היה "לעצום את עיניו" ולהתעלם מן הגרסה שמסר המערער פעם אחר פעם בחקירותיו במשטרה. נהפוך הוא: בית המשפט חייב היה לייחס לשינוי הגרסה, שבא רק לאחר עיון בראיות התביעה, את מלוא המשמעויות הנובעות מכך, כפי שאכן עשה.

48. גרסת הפנסיה זכתה לדיון נרחב על-ידי הערכאה הדיונית, אך בפועל נזנחה על ידי המערער בסיכומיו ובטיעונו בפני
נו. על אף האמור, לא למותר יהיה לחזור ולציין כי גרסה זו נדחתה לא רק משום היותה "גרסה כבושה", אלא גם לגופה. זאת, לאחר שנתברר במהלך המשפט כי על פי נוהלי הפרישה שהיו נהוגים בהע"ל בשנת 1996 (השנה בה פרש המערער), ניתן היה לבחור אחת משתיים – קבלת כספי פיצויי הפיטורים או קבלת פנסיה תקציבית. כך העידו אשכנזי (כעד תביעה) והאקטואר מר גרניט (כעד הגנה). גם מדברי המערער – כך פסק בית המשפט – עלה ברורות כי "בעת קבלת הפיצויים היה מודע היטב לעובדת זכאותו לאחד מן השניים, או, פיצויים – או, פנסיה. עולה עוד, כי בחר במודע באופציה של פיצויים "מיד", בהיותו ער לאפשרות שעמדה בפני
ו, לבנות לעצמו "חבילת פיצויים" עם "מצנחים", אך העדיף לקבל את מאה אחוזי הפיצויים שהגיעו לו באותה עת, על מנת לעזור לעופר [בנו של המערער. הדגשות במקור]" (עמ' 38 להכרעת הדין). לאור האמור, נקבע כי משבחר המערער לקבל את פיצויי הפיטורין בשנת 1996, הפסיד הוא בכך את זכותו לפנסיה תקציבית והבסיס לטיעונו נשמט. בנוסף, ציין בית המשפט קמא לעניין זה כי העובדה שרוסו, מנכ"ל הע"ל, וגרטי, אשת הכספים, לא ידעו כלל על סיכום כלשהו עם המערער בדבר כספי הפנסיה מצביעה אף היא על כך שלא מדובר היה בכספים שהמערער היה זכאי להם כדין, אלא בכספים שהועברו לו תוך הסתרתם.

49. גרסתו השלישית של המערער, עליה נסמך הוא היום באופן בלעדי, היא כאמור גרסת ה"מעין משכורת", ולפיה המערער קיבל כספים שהיה זכאי להם כדין, כשכר על עבודתו, ועל כן אין המדובר בגניבה. גרסה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גרסת הפנסיה, שכן, כפי שקבע בית המשפט קמא בצדק, מדובר בגרסאות הסותרות זו את זו, שהרי לא יתכן כי אדם יקבל כספים על חשבון הסדר הפרישה שלו, אך גם ימשיך לעבוד ולקבל משכורת. המערער עצמו סתר בדבריו את הטענה לפיה מדובר היה בכספים שקיבל כשכר עבור עבודתו, ובעדותו אמר לעניין זה:

עובדיה כינה את זה פה כמעין משכורת. למה? כי הרי זה לא הייתה משכורת, זה היה על חשבון פיצויי פיטורין. על חשבון, סליחה, תנאי פרישה לא פיצויי פיטורים. אבל בשביל עובדיה בטרמינולוגיה, מאחר וזה ניתן כל חודש, זה היה כמעין משכורת (עמ' 1790 לפרוטוקול).
מן האמור עד כה עולה כי גרסת ה"מעין משכורת" עומדת בסתירה לכל הראיות שהובאו עד למועד העלאתה.

50. אין לקבל את גרסת ה"מעין משכורת" גם בשל המועד המאוחר בו הועלתה. המערער טוען, במענה לקביעת בית המשפט לפיה הגרסה "כמו צצה יש מאין במסגרת הסיכומים", כי הוא העלה אותה כבר בתגובתו לכתב האישום. בחינת התגובה מעלה כי בכותרת של פרק ב' נרשם, אמנם, כי "מר הירשזון לא גנב דבר; הכספים ניתנו לו עבור עבודתו ועל חשבון תנאי פרישתו", ובמקום אחר (בסעיף 15) נטען בשפה רפה כי "לא יכול להיות חולק על כך שמר הירשזון בתור יו"ר פעיל בהע"ל היה זכאי לקבל אפילו משכורת מלאה עבור עבודתו" [הדגשות הוספו]. עם זאת וכפי שהובהר, בפועל נסבה כל פרשת ההגנה אודות גרסת הפנסיה. גם אם המערער העלה את טענת ה"מעין משכורת" בחצי פה בתגובה לכתב האישום, היא זכתה לפיתוח ולהרחבה רק בסיכומי ההגנה, וממילא המערער לא העיד ולא נחקר עליה. במובן זה, יש לראות בגרסת ה"מעין משכורת" גרסה כבושה (או "מעין כבושה"), שזכתה לעדנה בשלב הסיכומים, רק לאחר שברור היה, בתום שלב ההוכחות, כי שתי הגרסאות הקודמות קרסו. בנסיבות אלה, אין לקבל גרסה מאוחרת זו, גרסה שלישית במספר, העומדת בסתירה לגרסה שמסר המערער בחקירותיו במשטרה וסותרת אף את גרסת הפנסיה עליה העיד המערער.

51. אכן, גרסת ה"מעין משכורת", כמו גם גרסת הפנסיה, הן גרסאות מאוחרות, שהועלו על ידי המערער רק לאחר רק לאחר שהתנהלותו הפסולה נחשפה במלואה. לעניין זה כבר נפסק כי העלאת הטענה בעיתוי זה – יש לה משמעות לעניין מהימנותו של ההסבר שניתן (עניין פרי, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). שכנוע מיוחד יידרש כאשר מדובר בגרסה שהיא לא רק כבושה ונסתרת אלא גם כבושה וסותרת דברים שמסר המערער בהזדמנויות קודמות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז (1) 225, 286-285). בענייננו לא סיפק המערער טעם משכנע שיש בו כדי להסביר את השינוי שחל בגרסאותיו ואת המועד המאוחר בו בחר להעלות את גרסתו השלישית לקבלת מעטפות הכספים.

גם הניסיון להיבנות מסיכומי המשיבה ולקרוא בהם גרסה עובדתית אחת "מוסכמת" על הצדדים ולפיה התשלומים החודשיים היו "מעין משכורת" בגין עבודתו של המערער – אין בו כדי להועיל. כפי שכבר צוין, בית המשפט אינו יכול להתעלם מהליך שלם שנוהל, ולקבוע כי כל שהיה אינו רלבנטי עוד; ממילא, עומדת המשיבה על טענתה כי הכספים ניטלו במרמה, שלא כדין ותוך הסתרת הנטילה, ומסבירה כי אין בנמצא גרסה מוסכמת, וכי הדברים עליהם נסמך המערער הובאו בהקשר ספציפי והוצאו מהקשרם.

52. זאת ועוד. גרסת ה"מעין משכורת" מתעלמת ממכלול הנסיבות שהוכחו ומתבססת על שורה של הנחות תיאורטיות והיפותטיות שנסתרו. המערער מבקש כי נניח שיכול היה לקבל משכורת מהע"ל – הגם שבפועל לא היתה אפשרות שהתאגיד ישלם לו שכר בניגוד לחוק, והגם שלא נתקבלה החלטה בדבר תשלום שכר כאמור על ידי האורגנים המוסמכים; המערער מבקש כי נניח שאילו היה עובד בשכר היה מקבל משכורת בגובה 25,000 ש"ח נטו – הגם שבפועל, בהתאם למגבלות החוקיות שהיו קיימות בתוקף, עמד שכרו בעת פרישתו על 5,000 ש"ח (נטו) בלבד; עוד מבקש הוא להניח כי לא נגרם להע"ל כל נזק כלכלי – הגם שהתאגיד שילם כספים שעל פי חוק לא צריך היה לשלמם, ואף יצא מתוך הנחה (בהסתמך על מצג המערער) כי כספים אלה אינם יוצאים מקופתו.

מעטפות הכסף – דגל שחור

53. לבסוף, בחינת גרסת ה"מעין משכורת" לגופה מובילה למסקנה חד משמעית כי אין לקבלה, בהיותה נוגדת את המציאות הפיננסית והתעסוקתית הרלבנטית, את ההיגיון ואת השכל הישר. משכורתם של עובדים בגופים מסודרים משולמת, כך ידוע לכל, באופן גלוי, מלווה בתלוש שכר ובדיווח לכל הגורמים הרלבנטיים. התשלומים החודשיים שקיבל המערער במזומן לא לוו בתלושי שכר ולא נרשמו במסמכי הנהלת החשבונות של הע"ל או של נילי. "כל בר בי רב יודע כי הדרישה ל'מזומנים' בלבד, מצביעה על מעשים שכל הוויתם מנוגדת לחוק ומכוונת להיסתר מפניו", כך שנה בית המשפט קמא (בעמ' 62 להכרעת הדין), ואמנם: בעולם שבו מזומנים הולכים ונעלמים, קבלה שיטתית של כספים באמצעות מעטפות מזומנים, בלא שכספים אלה מתועדים ונרשמים באופן גלוי בדו"חות התאגיד, משמשת אינדיקציה ברורה לאי-כשרותם של התשלומים. מעל מעטפות מזומנים כאלה מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות, המטיל, על מקבלן של מעטפות כאלה, נטל כבד להוכיח את כשרות התשלומים.

אכן, כבר הובהר כי "הלכה למעשה, משמעות דרישת המרמה היא: שמעשה הגניבה יתאפיין ב"חוסר יושר" על פי אמת מידה אובייקטיבית; ולא תתקבל טענה של אמונה אישית סובייקטיבית שהמעשה הינו 'הגון וישר'" (קדמי, 644-643). "יסוד המרמה" בעבירת הגניבה – כך נקבע – "צריך להתקיים במחשבתו ובכוונתו של הנאשם, אך אין לבחנו רק על-פי קנה המידה הסובייקטיבי של נאשם בעל מושגי מוסר מעוותים... אלא על פי קני-המידה של בני-אדם רגילים הגונים... וניתן להיעזר, בבירור כוונתו של הנאשם, בקנה המידה של מושגי 'יושר' ו'אי- יושר' של האדם הסביר השואל את עצמו אם הנאשם אכן חשב והאמין שהוא נוהג ביושר" (ע"פ 360/82 משריקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז(2) 125, 137-136 (1983). בעיניו של האדם הרגיל, ההגון והסביר – מתאפיין מעשה נטילה שיטתי של מעטפות מזומנים בחוסר יושר העולה כדי מרמה (למותר לציין כי "'היתר עצמי'... שנוטל לעצמו העובד, אינו יכול לשמש כסות למרמה שבמעשהו" (ע"פ 7318/95 עציוני נ(3) 793 (1996)).

לעניין זה אין נפקא מינה מהו המינוח בו בחרו המערער, עובדיה או בן צור ז"ל לכנות את הכספים שניטלו. זאת ועוד. בנסיבות המתוארות נשללה לחלוטין האפשרות כי הכספים שניטלו הגיעו למערער מכוח "תביעת זכותו למשכורת בתום לב". הכספים היו כספי הע"ל – כספים השייכים לציבור העובדים החברים בהע"ל, ששילמו מסי חבר לארגון שנועד לפעול לרווחתם. כספים אלה ניטלו מקופת התאגיד ללא כל החלטה מסודרת ורשמית של הדירקטוריון, תוך הסתרת הנטילה מחברי הארגון ומן הגורמים הרלבנטיים בארגון. גובה התשלום, כך הוכח, נקבע באופן שרירותי, וללא חישוב כלכלי כלשהו. המערער אף המשיך לקבל את מעטפות הכספים חודשים מספר בשנת 2005, לאחר שהתפטר מתפקידו וחדל לחלוטין מפעילות בהע"ל. משכך, אין לראות בכספים אלה משום "משכורת".

54. הנה כי כן, אף אם בית המשפט מוכן במקרים מסוימים ללכת לקראת נאשם כברת דרך מסוימת, במקרה הנדון מדובר במרחק שאינו ניתן לגישור: התיזה עליה נסמכת ההגנה מנותקת לחלוטין מן התשתית הראייתית שהוכחה, הועלתה בשלב מאוחר, נשענת על הנחות רבות מדי ואינה עומדת במבחן השכל הישר. על כן לא ניתן לקבלה. במקרה הנדון בוצעה הגניבה על ידי המערער, שכיהן כיו"ר הע"ל, והפר במעשיו את חובת האמון המיוחדת שחלה עליו כלפי התאגיד וכלפי ציבור העובדים החברים בו. לאור האמור לעיל, יש להותיר את הרשעתו של המערער בעבירת הגניבה בידי מנהל בפרשת התשלומים החודשיים על כנה.

פרשת כספי החגים

האישום וגרסת המערער

55. לגבי פרשה זו, נטען בכתב האישום כי ארבעת בכירי הע"ל – המערער, עובדיה, בן צור ורוסו – נהגו ליטול לעצמם פעמיים בשנה, סמוך לראש השנה ולפסח, כספים מקופות שני התאגידים, בסכומים שנעו בין 10,000 ל-30,000 ש"ח בכל פעם. מקורם של הכספים היה בשיקים של הע"ל, שנפרטו על-ידי השליחים דוד וארואס. על מנת לכסות על החסרים שנוצרו בהנהלת החשבונות של הע"ל בעקבות פריטת השיקים, כך נטען, בוצעו על ידי הבכירים פעולות הסוואה שונות. כספי החגים הועברו לידי הבכירים במזומנים בלבד, וזאת על מנת להסתיר את עצם נטילתם, מבלי שנתקבלה החלטה בעניין זה אצל האורגנים שהוסמכו לכך, ומבלי שאיש מלבדם ידע על כספים אלה.

56. המערער הכחיש לכל אורך חקירותיו במשטרה כי קיבל תשלום כלשהו בסמוך לחגים (או בכלל). כך למשל השיב:

לא. הייתי מקבל שי, סלע הייתה נותנת שי שוברים, זה הייתי מקבל, מהע"ל אולי הייתי מקבל שי, לא שלושים ולא ארבעים אלף ולא דבר כזה... אני לא יודע אם אחרים קיבלו או לא. אני לא יכול לומר שאף אחד מהם קיבל, אני לא קיבלתי לא שי ולא לחג ולא שום דבר (עמ' 34 להודעה ת/7).
בהתייחסו לעדות עובדיה שהוצגה לו, ולפיה נהג הוא להתקשר לעובדיה לפני חגים ולדרוש ממנו את כספי החגים שלו, העיד המערער:

אני כשהייתי זקוק לכסף, ברוך השם היתה לי משפחה תומכת, אוהבת שהייתי לוקח כסף שהייתי זקוק לו ולא נצרכתי לא לעובדיה כהן ולא לאף אחד אחר... אני לא התקשרתי, לא ביקשתי, לא הייתי זקוק לכסף של הע"ל ולא לשום דבר אחר (עמ' 35 להודעה ת/7).
ובמקום אחר חזר המערער, במענה לשאלה אם קיבל – כשלושת הבכירים האחרים – כספים שונים כבונוסים לקראת החגים, וענה:

אני לא. אני לא יודע אם אחרים קיבלו או לא. אני לא יכול לומר שאף אחד מהם לא קיבל, אני לא קיבלתי לא שי ולא לחג ולא שום דבר (עמ' 35 להודעה ת/7).
57. בעדותו בבית המשפט, חזר בו המערער מן ההכחשה הגורפת והודה כי קיבל את כספי החגים פעמיים בשנה, ביחד עם בכירים אחרים בהע"ל, וזאת במקום "משכורת 13", שהיתה מקובלת בתאגידים שונים במשק. עם זאת, טען המערער כי הנטילה היתה כדין, שכן הוא לא היה שותף לקבלת ההחלטה בעניין חלוקת הכספים ולא ידע על אי כשרותה. לדבריו:

נכנס אלי, אני לא זוכר אם זה היה גדעון [בן צור] או עובדיה, או שניהם נכנסו אלי ואמרו לי תראה, תיאמנו פגישה וקיבלנו החלטה, שאנחנו מתחילים ליתן מעין בונוס, משכורת 13 וזה יינתן בתקופה של החגים פעמיים בשנה. עכשיו, מאחר ואתה מקבל גם את הפיצויים, את תנאי הפרישה במזומן, אנחנו נוסיף לך פעמיים בשנה את הסכום שנקבע ותקבל אותם (עמ' 1791 לפרוטוקול).
במסגרת סיכומי ההגנה העלה המערער גרסה שלישית, ולפיה כספי החגים, בדומה לתשלומים החודשיים, שולמו לו כחלק מן ה"משכורת" שהגיעה לו בשל עבודתו בהתנדבות בהע"ל, אך הם הוסתרו מפני ועדת האתיקה של הכנסת.

כספי החגים – ראיות התביעה

58. עד התביעה המרכזי בפרשה זו היה עובדיה, איש הכספים בהע"ל ובניל"י, אשר יזם את נושא המענק לחגים ונמנה על מקבליו. עובדיה העיד על כך שההחלטה על המענק הקבוע הזה התקבלה בפורום של ארבעת הבכירים, ובלשונו:

אז יום אחד ישבנו, ואמרנו שאנחנו נקבל פיצוי בחג... פעם ראשונה ישבנו ארבעה, מר הירשזון, רוסו, בן צור ואני.... (עמ' 999 לפרוטוקול).
עובדיה הסביר כי הרציונל לחלוקת כספים זו, היה בנוהל המקובל "בתאגידים רבים במשק", להעניק משכורת 13 או בונוס לבכירים. על גובהו המדויק של המענק החליטו עובדיה, רוסו ובן צור, בסמוך לכל חג, בהתאם למצב "הקופה" באותה עת. לדבריו:

...בתקופת החגים או לפני ראש השנה או לפני פסח היינו יושבים רוסו, בנצור ואני ומחליטים על חלוקה כמה כל אחד מהארבעה האנשים יקבל, הארבעה זה השלושה שיושבים והירשזון. ואז בנצור היה מטפל בהשגת הכסף (ת/364א', בעמ' 6).
עובדיה העיד שאיש לא דאג לרישומם של כספי החגים בהנהלת ספריה של הע"ל, וכי גם אם נעשה רישום כזה, הרי שלא ניתן היה לזהותו במאזניה של הע"ל, מאחר והוא שולב ברישומם של מענקי החג שניתנו לכל עובדי הע"ל ונילי, כך שלא ניתן היה להפריד בין הבונוסים הגבוהים שקיבלו ארבעת הבכירים לבין אלה המזעריים של יתר העובדים (עמ' 996 לפרוטוקול). עובדיה הבהיר לעניין זה שהטעם לכך היה "כי רצינו להסוות את זה... בפני
המאזן ובפני
העובדים" (עמ' 999 לפרוטוקול).

התביעה נסמכה גם על דבריו של אנשל אשכנזי, ששימש לאחר פרישתו של המערער מהע"ל כממלא מקום היו"ר. אשכנזי העיד כי ככלל, קיבלו כל העובדים בונוסים לחגים, בגובה של לא יותר מ-220 ש"ח, ואף הוא כבכיר קיבל בונוס בגובה זה. בונוסים אלה נכללו בתלושי המשכורת של העובדים.

כספי החגים – הכרעת בית המשפט קמא

59. בית המשפט קבע כי משאישר המערער את "עובדות הבסיס" – לאמור: את עצם נטילת כספי החגים לעצמו, דרך קבע, באמצעות מעטפות מזומנים חתומות, ביחד עם שלושת הבכירים האחרים ובהתחשב ביתר ראיות התביעה – נדרש המערער להוכיח על ידי "הסבר הגיוני או על ידי ראיה מתקבלת על הדעת, כי בידו פירוש סביר יותר לאותן עובדות, הנסמך על ההיגיון ועל ניסיון החיים, אשר בכוחו לכרסם בראיות התביעה עד העמדת אותו ספק סביר מולן שיביא לריקונן מתוכן" (עמ' 77 להכרעת הדין).

בית המשפט לא מצא "כל קשר וזיקה בין המאבק המתואר של אותו מספר מצומצם של בכירים לקבלת משכורת 13, ובין החלטתם להעניק לעצמם, על דעתם הם, כספי חגים כתחליף לזו" (שם, בעמ' 79). מכל מקום, כך נקבע, ההטבה לה זכו אותם ארבעה בכירים, נולדה מתוך החלטה לעקוף את חוקת ההסתדרות, שאסרה על תשלום משכורת 13 לבכיריה, משמע – ביסוד ההחלטה עמד מניע לא כשר. עוד קבע בית המשפט כי הדיון בשאלת אמינותו של עובדיה מיותר, שכן "גם אם נכונה הטענה שעדותו היא עדות בעייתית מאד, אין לומר שעלתה ממנה מגמה להפללת הנאשם [המערער] על רקע של כלום. מה עוד, שסיפורו של עובדיה התיישב בנקודות מהותיות עם דברים שאמר הירשזון עצמו בבית המשפט" (שם, בעמ' 80). נקבע כי די בדברי עובדיה שלא נסתרו – לפיהם המערער נמנה על מקבלי כספי החגים והתנהל גם הוא בנושא "כשמעטה של סודיות וערפל אופפים אותו" – כדי להצביע על מודעותו של המערער לאופייה הפסול של הנטילה. בנוסף, יחס בית המשפט חשיבות לכך שאשכנזי, שנשא אף הוא בתפקיד בכיר בהע"ל, לא ידע כלל על תשלום כספי החגים וממילא לא "נהנה" ממנו: אשכנזי – כך נקבע – "היה מנותק מן העשייה הפלילית המאסיבית שהתרחשה באותה עת בהע"ל... על רקע זה, יש גם להבין אולי את אי שיתופו בחגיגת כספי החגים שנטלו לעצמם מבלי להניד עפעף, ארבעת הבכירים הנ"ל, אשר שלושה מהם הודו בכך כל אחד בתורו והורשעו" (שם, בעמ' 81).

60. בית המשפט שב ודחה את טענתו של המערער לאי ידיעה ולאי התמצאות לכאורה במתרחש בתאגיד. הוזכר לעניין זה כי המערער עמד "בראש הפירמידה הניהולית של ההסתדרות, היה אמון מתוקף תפקידו זה, בין היתר, על תקציב הארגון, על הבטחת מעמדו הכלכלי השוטף, ובכלל. כיו"ר הועד המנהל של התאגיד, ידע הנאשם [המערער], ללא ספק, ולמצער חייב היה לדעת, על כל החלטה עקרונית שהתקבלה, ואשר ממילא אמורה היתה לקבל אישורו טרם הוצאתה אל הפועל. במיוחד כך כאשר מדובר היה בהוצאה כספית קבועה, של עשרות אלפי שקלים... אין אפוא להעלות על הדעת" – כך נקבע – "שבתאגיד מסוגו של זה שבפני
נו, תתקבלנה החלטות כספיות בעלות השלכות על קופתו, מבלי היוועצות ביו"ר, ומבלי לוודא כי קיימת תשתית כספית למימושן" (שם, בעמ' 84). זאת בפרט על רקע מצבה הכלכלי הקשה של הע"ל בשנים הרלוונטיות, שענייניה הכספיים הלכו והידרדרו עד שהגיעו לסף משבר.

61. לבסוף קבע בית המשפט כי אין נפקא מינה אם המערער השתתף בישיבה בה קבעו ביניהם הבכירים את דבר חלוקת הבונוס, אם לאו. הודגש כי המערער קשר עצמו לשלושת הבכירים האחרים בעדותו, והעיד כי הם קיבלו את הכספים "במקום משכורת 13 כבונוס לבכירים", על כן נדחה ניסיונו המאוחר להפריד בינו לבין השלושה האחרים ולטעון כאילו מדובר היה ב"מעין משכורת".

לאור כל אלה נקבע כי לא היה בכל מגוון הסבריו של המערער כדי לעורר ספק סביר אל מול מערך ראיותיה של התביעה בנושא כספי החגים. על כן הרשיע בית המשפט את המערער בגניבת כספי החגים.

כספי החגים – הערעור

62. המערער טוען כי הרשעתו בפרשת כספי החגים נשענת בעיקרה על דחיית גרסתו ועל הסקת ממצאים עובדתיים מרשיעים על בסיס חזקות עובדתיות ועל בסיס נורמות משפטיות מתחום דיני החברות, ואולם, כך סבור הוא, הרשעה זו אינה מבוססת. כך, טוען המערער, כי לא הוכח שנמסר לו שההחלטה על חלוקת כספי החגים היתה החלטה בלתי חוקית שהתקבלה בפורום לא חוקי; לא הוכח שנמסר לו שמדובר במניפולציה או בהחלטה חסרת הצדקה עניינית; לא הוכח שנמסר לו שתשלומי הבונוסים לא יתועדו כנדרש בספרי התאגידים; ואף לא הוכח שנמסר לו שיבוצעו פעולות להסתרת תשלומי הבונוס לבכירים אחרים. לאור האמור, סבור המערער כי המשיבה לא הוכיחה את יסוד "העדר הסכמת הבעלים" מן הפן הנפשי. המערער מלין על שבית המשפט השלים את החסר הראייתי האמור בשניים: ייחוס "משקל רב לתשלומים במזומן ולהסתרת התשלומים" וכן "שורה של חזקות עובדתיות, שמבוססות על חובות אזרחיות של מנהל בתאגיד לפי דיני החברות האזרחיים". המערער מדגיש כי המשיבה לא טענה במסגרת כתב האישום כי הוא השתתף בישיבה בה נתקבלה ההחלטה, ורק במסגרת הסיכומים ביקשה לשנות חזית ולטעון כן. בית המשפט, כך טוען המבקש, סירב לקבוע ממצא עובדתי לפיו המבקש השתתף בישיבה בה הוחלט על חלוקת כספי החגים לארבעת הבכירים, אך למעשה שוכנע כי המבקש אמנם השתתף בישיבה, ועל כן קבע לרעתו שורה של חזקות עובדתיות, המבוססות על חובות אזרחיות של מנהל בתאגיד לפי דיני החברות האזרחיים. עוד טוען המערער כי החזקות עליהן נסמך בית המשפט משקפות אולי סטנדרט התנהגות ראוי מצד נושא משרה בתאגיד, אך לא ניתן לבסס מכוחן של חזקות עובדתיות אלה, מתחום דיני החברות, אחריות פלילית.

63. המערער סבור כי עלה בידו להסביר באופן משכנע את כבישת גרסתו – חששו כי אם יודה במשטרה בקבלת הכספים תיוחס לו המעילה בניל"י (בה לא היה מעורב) וכן חששו כי יטען נגדו שעבר על חוק החסינות. המערער שב וטוען, אף לעניין כספי החגים, כי רצונו להסתיר את קבלת הכספים מועדת האתיקה של הכנסת הוא שעמד בבסיס ההסתרה, ולא רצונו להסתיר גניבה. המערער חוזר וטוען כי ההחלטה בנושא כספי החגים הוצגה לו כהחלטה לגיטימית של ועדת הכספים לתשלום בונוס פעמיים בשנה, במועדי החגים, לבכירים של הע"ל. לא נאמר לו כי החלטה זו נועדה לעקוף את חוקת ההסתדרות, והוא לא ידע כלל כי ההחלטה בנושא כספי החגים התקבלה שלא כדין. לאור האמור, סבור הוא כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח שהוא ביצע באופן מודע גניבה, שכן הוא סבר לתומו כי כספי החגים ניתנים לו בגין עבודתו בהע"ל, במסגרת החלטה לגיטימית שהתקבלה על תשלום בונוס לבכירים פעמיים בשנה בחגים.

כספי החגים – תשובת המדינה

64. המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, המבוססות על תשתית עובדתית, שכיום רובה מוסכמת, ועל קביעות מהימנות המתבססות על התרשמות בית המשפט קמא מהעדים ובפרט מן המערער – מהסבריו ומגרסאותיו הכבושות. אל מול התשתית העובדתית שהוצגה בבית משפט קמא, כך נטען, היה על המערער למסור גרסה אמינה השוללת את פליליות מעשיו; משנדחו גרסאותיו והסבריו, שומה היה על בית המשפט להרשיעו בגניבת כספי החגים.

65. המשיבה חוזרת על עיקרי עדותו המפלילה של עובדיה – ולפיה נכח המערער בישיבה בה נתקבלה ההחלטה העקרונית על תשלום כספי החגים ונהג לאחר מכן להתקשר אליו כדי לברר אם כספים אלה יחולקו. המשיבה מדגישה כי בשל הקושי שנמצא באמינותו של עובדיה, מקום בו עמדה עדותו לבדה (למשל בפרשת כספי הפריימריס), קבע בית המשפט כי לא ניתן לבסס עליה הרשעה. עם זאת, פילג בית המשפט את דבריו של עובדיה, וקבע כי ניתן יהיה להסתמך על עדותו כאשר זו נתמכה בעדויות נוספות או בראיות אובייקטיביות. המשיבה מדגישה כי מרגע שהמערער שינה גרסתו והודה בקבלת מעטפות המזומנים בחגים, פחתה חשיבות עדותו של עובדיה; אך מכל מקום, כך נטען, בסופו של יום, כשבוחנים את עיקרי האירועים אותם תיאר עובדיה בחקירותיו במשטרה, מתברר כי הוא העיד אמת. בנקודות המרכזיות בחקירה המשטרתית, בהן היתה מחלוקת עובדתית בין דברי עובדיה בחקירותיו במשטרה לבין דברי המערער – נמצא עובדיה דובר אמת. כך, עובדיה הוא שחשף בחקירותיו כי העביר למערער תשלומים חודשיים בסך 25,000 ש"ח, דבר שהוכחש על ידי המערער; עובדיה טען כי העביר למערער עשרות אלפי שקלים ככספי שי לחג פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, אך המערער הכחיש זאת; כן טען עובדיה שהעביר למערער 2000$-3000$ לפני נסיעותיו לחו"ל (פרשה שתידון להלן). המשיבה מדגישה כי לולא דברי עובדיה בחקירותיו, לא היו נחשפים מעשי המערער אותם הוא הכחיש מכל וכל בחקירותיו – התשלומים החודשיים, כספי החגים, כספי הנסיעות ומימון התרופות. בית המשפט הלך, אפוא, בדרך זהירה ולא ביסס הרשעה על דברי עובדיה, אלא באישומים בהם נמצאו תימוכין לדבריו.

66. עוד עומדת המשיבה על טענתה לפיה צריך היה לקבוע כממצא עובדתי, כי המערער נכח בפגישה בה הוחלט על חלוקת כספי החגים. המשיבה סבורה כי לא היה מחובתה לפרט פגישה זו בכתב האישום, וטוענת כי חשיבותה של הפגישה עלתה רק בעקבות גרסתו הכבושה של המערער בבית המשפט קמא, לפיה עובדיה מסר לו שנתקבלה החלטה על חלוקת הכספים על ידי ועדת הכספים, והוא סבר בתום לב כי נערכה ישיבה כזו בה לא נכח. המשיבה סבורה כי מאחר שגרסתו של עובדיה הועלתה כבר בחקירתו במשטרה והיתה ידועה להגנה, לא נפגעה יכולתו של המערער להתגונן כנגדה כראוי.

כספי החגים – עבירת הגניבה

67. לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהרשעתו של המערער בעבירת הגניבה אף ככל שמדובר בפרשה הנדונה. המערער הודה, כאמור, בקבלת כספי החגים – עשרות אלפי שקלים במזומן שהועברו אליו באמצעות מעטפות חתומות. כבר שנינו במסגרת הדיון בפרשה הקודמת – של התשלומים החודשיים – כי דגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעל נטילה שיטתית של כספים, במזומן, באמצעות מעטפות כסף. מדובר בראיות מפלילות מן המעלה הראשונה, שהוכחתן על ידי התביעה, מעבירה אל הנאשם-המערער את הנטל למסור גרסה אמינה, הגיונית ומשכנעת, שיש בה כדי לשלול את הפליליות החמורה הנודפת ממעשיו.

המערער לא הצליח להפריך את התשתית העובדתית המפלילה האמורה. לא זו בלבד שהוכח כי קיבל את כספי החגים במזומן, במעטפות, אלא הוברר גם כי התשלומים ניתנו לקבוצת הבכירים המצומצמת בלבד – אשכנזי, שנשא אף הוא במשרה בכירה לא "נהנה" מהם; הוכח כי התשלומים היו גבוהים בעשרות מונים מן השי לחג שקיבלו יתר העובדים (ובכללם אשכנזי), שעמד על 220 ש"ח; הוברר (דבר שהוא מובן מאליו) כי המענקים לחג של שאר העובדים גולמו במשכורותיהם, אך כספי החגים שנטלו המערער ושלושת הבכירים האחרים נתקבלו "מחוץ" לשכר החודשי ולא מצאו את ביטויים בתלושי משכורתם; עוד הוברר כי ההחלטה לשלם את כספי החגים עמדה בניגוד לחוקת הע"ל, שאסרה על תשלום משכורת 13 לבכיריה.

68. יתרה מזאת. מאחר שגרסתו הראשונה של המערער בחקירותיו במשטרה היתה של הכחשה מוחלטת של קבלת הכספים הנדונים, שומה היה עליו לספק גם הסבר נוסף – אמין, הגיוני ומשכנע – לשינוי המשמעותי שחל בגרסתו. ואולם, הסברו של המערער לכבישת עדותו לא נתקבל על ידי בית המשפט קמא, ואף נקבע כי אין בשאר הסבריו כדי להקים בסיס לגיטימי לקבלת כספי החגים. כך, הגרסה הכבושה – לפיה נאמר למערער שוועדת הכספים של הע"ל אישרה את התשלומים לחגים – נדחתה, תוך שהודגש כי היא לא נטענה כלל בתגובה לכתב האישום והועלתה לראשונה בעדות המערער בבית המשפט. עוד צוין לעניין זה כי באי-כוחו של המערער נמנעו מלהציג לעובדיה, במהלך חקירתו הנגדית, שאלות בנוגע לגרסה זו, וכן נמנעו הם מלהציג לאשכנזי שאלות בנוגע לסמכויות ועדת הכספים וחלוקת כספי החגים. יתרה מזאת. אל מול טענתו של המערער לפיה סבר הוא כי נתקבל האישור הנדרש לחלוקת כספי החגים, הדגיש בית המשפט קמא את בקיאותו הרבה של המערער בדרך בה יש לקבל ולאשר החלטות כספיות מהותיות, והצביע על מודעותו של המערער לנהלים ולפרוצדורות המתחייבים, כפי שעלה מדבריו בישיבה של הועד המנהל של הע"ל משנת 2001, בה כיהן כיושב ראש. באותה ישיבה הובאה לדיון שאלת הענקת משכורת 13 למספר עובדים בתאגיד, או אז אמר המערער בעניין: "אני מציע שזה ידון בועדת המנגנון... ולהביא את הממצאים לוועד המנהל כדי לקבל כאן החלטה.. אני התחייבתי בפני
העובדים להביא בפני
כם את הנושא של משכורת 13. אני פונה לוועד המנהל לאשר משכורת 13...". אכן, מאחר שהמערער ישב במועדים הרלבנטיים בראשות הדירקטוריון, יש להניח כי ידע שלא ניתן האישור הנדרש לחלוקת כספי החגים, ומכל מקום, בהתחשב בנסיבות העברתם של הכספים – במזומן, במעטפות – ברור היה לו כי מדובר בכספים המוסתרים מן התאגיד. גם הגרסה האחרונה לפיה היוו כספי החגים "מעין משכורת", לא יכולה היתה להכשיר את הנטילה. בצדק נקבע כי אין נפקא באיזה שם כונה התשלום "כל עוד המדובר הוא בכסף שנלקח מן התאגיד, ללא ידיעתו והסכמתו המוכחות, ללא תיעוד ותוך הסתרת הנטילה בנסיבות מחשידות" (עמ' 88 להכרעת הדין, הדגשות במקור).

על רקע כל האמור, אין גם חשיבות לשאלה אם המערער השתתף בישיבה בה הוחלט על חלוקת כספי החגים. עבירת הגניבה התגבשה בכך שהמערער קיבל את כספי החגים במזומן, כאשר ידע שלא ניתן אישור של הדירקטוריון לנטילתם של הכספים, וזאת בין אם היה שותף להחלטה על חלוקת הכספים לארבעת הבכירים ובין אם לאו.

פרשת מימון התרופות

האישום וגרסת המערער

69. בפרשה זו הואשם המערער בגניבה של 72,000 ש"ח, תוך שנטען כי במהלך השנים 2004-2000 נרכשו עבורו תרופות אישיות במחיר 1,500 ש"ח מדי חודש במימון הע"ל. על פי הנטען, נפגש ארואס עם רופאיו של המערער ואלה נתנו לו, לבקשת המערער, מרשמים לתרופות על שם השליח. או אז, נשלח האחרון מדי חודש בחודשו לרכוש את התרופות עבור המערער בבאר שבע ובפתח תקווה. ארואס שילם עבור התרופות במזומנים, אותם מסרו לו עובדיה ובן צור לקראת כל רכישה. הכספים היו פרי פריטת השיקים, שהוצאו מקופותיהם של הע"ל ושל ניל"י או כספי החוגים, שנתקבלו מדמי השתתפות בחוגים שניהלה ניל"י.

70. המערער לא הכחיש את דרך ההתנהלות האמורה, אך טען כי סבר שעובדיה משלם עבור התרופות מכיסו, שכן הוא רוכש את אותן תרופות גם לעצמו, ולפיכך – כך טען – הקפיד הוא להחזיר את הכספים לעובדיה (ולאחר מכן – לבן צור). עוד טען המערער כי הוא אף שילם עבור נסיעותיו של ארואס לבאר שבע ולפתח תקווה, והסביר, במענה לשאלה מדוע נזקק לארואס לצורך רכישת תרופותיו, כי הלה רכש עבורו את התרופות מתוך רצון והערכה שרחש כלפיו.

מימון התרופות – הכרעת בית המשפט קמא

71. עובדיה העיד כי תרופותיו של המערער מומנו בכספי הע"ל ולעתים בכספו שלו, שאותו החזיר לעצמו מקופת הע"ל. לדבריו, הוא לא קיבל מידי המערער כל החזר כספי עבור התרופות, לא מראש ולא בדיעבד, ואפשר שהמערער החזיר את הכספים לבן צור, אלא שהוא אינו יודע על כך. במילותיו:

אני הייתי לוקח את הכסף מגדעון [בן צור] ואם הירשזון אמר שהוא נתן, אולי הוא נתן לגדעון. לי הוא לא נתן (ת/367 א', עמ' 21).
בית המשפט קבע, גם בעניין זה, כי לא ניתן להסתמך על עדותו של עובדיה כשהיא בפני
עצמה. עם זאת מצא בית המשפט "אישוש ממשי לעמדת התביעה" בעדותו של ארואס, שסיפר כי קיבל את הכספים לרכישת התרופות למערער על-ידו במזומן, מבן צור או מעובדיה, בסך של 1,500 ש"ח בכל פעם. בית המשפט ציין לעניין עדותו של ארואס כי הסכומים בהם נקב תאמו את סכומי ההוצאות על התרופות שנרשמו ברשימות גרטי ולו בחלקן, וכי "ככלל, היתה עדותו העניינית אמינה" בעיניו (עמ' 93 להכרעת הדין). עוד התרשם בית המשפט כי ארואס "נקב בסכומי הכסף שקיבל מידי שולחיו בהע"ל לצורך רכישת התרופות, מבלי כל אינטרס להעצים סכומים אלה, או להעליל עלילות על הנאשם [המערער]" (שם, בעמ' 96).

גם גרטי, שהחליפה את בן צור עקב מחלתו, העידה כי ברשימותיה מופיעות ארבע הוצאות על תרופות בסך 1,500 ש"ח כל אחת, לצד שתי הוצאות נוספות על תרופות, שצורפו להוצאות אחרות (כמו תשלומים על דו"חות תנועה). גרטי ציינה כי רשמה שמדובר בתרופות על פי הנחייתו של בן צור, שסיפר לה בשנת 2004 כי מדובר היה בתרופות עבור המערער. בית המשפט קבע כי "די ברישום ההוצאות האלה ברשימות גרטי, הן לבדן, באין מולן 'כניסות' של אותם סכומים, או החזריהן, על מנת להעביר את הנטל אל הנאשם [המערער] שיסביר במה מדובר. במיוחד כך, לאור דבריה של גרטי, שהסביר כי מדובר היה בתרופות עבור הנאשם [המערער], כפי שאמר לה בן צור" (שם, בעמ' 94).

72. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה "על ידי העדים שהעידו בנושא, ועל ידי ההצבעה על דבריו של הנאשם [המערער] אשר אישר כי רכישת תרופותיו כמתואר, בוצעה כעניין שבשגרה, באמצעות שליח הע"ל, ארואס, אשר אף שילם עבור תרופותיו אלה של הנאשם [המערער] באמצעות כספים שקיבל מידי עובדיה" (שם, בעמ' 92-91). מכאן, כך נקבע, עבר הנטל אל המערער להוכיח כי התרופות מומנו על ידו. ואולם, המערער, כך נקבע, לא עמד בנטל זה אלא "הסתפק, למרבה הצער, בהכרזה בעלמא כי החזיר לעובדיה כל הוצאה שהוציא זה על תרופותיו... אלא, שהיתה זו הכרזה בעלמא, מבלי גיבוי בראיה כלשהי, כאשר עובדיה מכחיש קבלת החזר מידיו" (שם, בעמ' 94). המערער, כך נקבע, גם לא הבהיר בדבריו לידי מי החזיר את הוצאות תרופותיו לאחר שעובדיה כבר לא היה בהע"ל. לאור האמור, הרשיע בית המשפט את המערער בפרשת מימון התרופות.
מימון התרופות – הערעור

73. המערער סבור כי לא הובאה על ידי המשיבה כל ראיה ממשית לביסוס אשמתו. הוא טוען כי בית המשפט נסמך בהרשעתו בעיקר על שתי ראיות עיקריות: עדותו של ארואס, השליח שרכש את התרופות, ורשימות גרטי, שבהן תועדו רכישות של תרופות. ואולם, כך נטען, ראיות אלה אינן רלבנטיות כלל לשאלה אם החזיר המערער את הכספים ששימשו למימון התרופות לידי עובדיה ובן צור או אם ידע הוא שהע"ל מממנת את רכישת התרופות. עוד טוען המערער כי ברשימות גרטי מופיע רישום המתעד החזר כספי, שעשוי להיות קשור למימון התרופות.

המערער מעלה שורה של סתירות, אי התאמות וסימני שאלה העולים, לשיטתו, בעקבות הרשעתו. בין השאר טוען הוא לסתירה בין עדותו של ד"ר מידן, רופאו של המערער, לפיה תדירות השימוש בתרופות הנדונות היתה אחת לחודשיים-שלושה, לבין עדותו של ארואס, לפיה הוא נשלח לבצע רכישה של התרופות אחת לחודש; וכן סתירה בעניין עלות רכישת התרופות, בין מחירן אליבא דד"ר מידן (500 ש"ח) לבין מחירן אליבא דארואס (1,500 ש"ח). המערער סבור כי ההסבר לסתירות עשוי להיות בכך שהתרופות נרכשו לא רק עבור המערער אלא גם עבור אחרים, ובראשם – עובדיה. על רקע זה, כך נטען, לא ניתן להסתמך על רשימות גרטי שבהן נרשם "תרופות" ולייחס רישומים אלה להוצאות של המערער. לבסוף מדגיש המערער כי בפרשת הנדונה – להבדיל משתי הפרשות הקודמות בהן הכחיש הוא מכל וכל קבלת כספים כלשהם – הודה הוא מראש כי נרכשו עבורו תרופות, וגרסתו בעניין זה, לפיה החזיר את כספי הרכישה, נותרה עקבית לאורך כל הדרך.

74. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבורה כי אין מקום לסטות מקביעותיו. המשיבה מדגישה כי הרשעתו של המערער נסמכה על האמון שנתן בית המשפט בעדי התביעה – ארואס וגרטי. מאידך גיסא, גרסת המערער לפיה החזיר את הכספים לעובדיה לא גובתה בראיה כלשהי, והמערער אף לא הציג כלל גרסה בנוגע לפרק הזמן בו נרכשו עבורו תרופות לאחר עזיבתו של עובדיה את הע"ל. השאלה למי השיב את הכספים בתקופה זו, כך נטען, נותרה סתומה. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה כי אין מקום לשנות מפסק דינו של בית משפט קמא.

75. בחנתי היטב את טענות המערער, אך לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בקביעות הערכאה המבררת בפרשה זו. הרשעתו של המערער נשענה בעיקרה על האמון שנתן בית המשפט בעדויותיהם של ארואס ושל גרטי. כך, התרשם בית המשפט לחיוב מעדותו של ארואס ומצא כי הלה תיאר את הדברים כהווייתם, בלא שהיה לו אינטרס להעצים את הסכומים ששולמו עבור התרופות או להעליל עלילות על המערער. ארואס מסר – הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט – כי התרופות נרכשו עבור המערער בלבד ונמסרו על-ידו אך ורק למערער. כך למשל תיאר כי:

העברתי תרופות לביתו של אברהם הירשזון
... הרצפט היה על שמי... והתרופות האלו נועדו לאברהם הירשזון
, הייתי לוקח את הרצפט לבית מרקחת בבאר שבע, מקבל את התרופות ומעביר את התרופות לביתו של אברהם... גדעון בן צור היה מביא לי את הכסף לשלם על התרופות, את הכסף הייתי משלם בבית המרקחת, והיו פעמים שגם עובדיה נתן לי כספים עבור התרופות להירשזון, מדובר בסכום של אלף חמש מאות שקל לערך בכל פעם והם גדעון או עובדיה היו נותנים לי במזומן..." (ת/230, עמ' 2).
בהמשך לאותה הודעה מסר הוא כי "זה היה רק לאברהם הירשזון
" (שם, בעמ' 3). על אף שברור היה מעדות ארואס כי הוא העביר את התרופות אך ורק למערער, נמנעו באי-כוחו של המערער מלחקור את ארואס בנושא זה. רשימות גרטי, המתייחסות לתקופה שלאחר עזיבת עובדיה, ועדותה, לפיה אמר לה בן צור לקראת סוף 2004 כי התרופות שברשימה מיועדות היו למערער, תומכת בדברי ארואס בעניין זה ומשלימות את התמונה.

76. אל מול דברים ברורים אלה, ניצבה גרסתו של המערער לפיה התרופות אכן נרכשו עבורו, אך הוא החזיר את דמי רכישתן. המערער אמנם טען כבר בחקירתו במשטרה כי החזיר את הכספים, אולם בניגוד לנטען על ידו - הוא לא הציג גרסה עקבית ואחידה. כך, הפנתה המשיבה לדבריו בחקירתו במשטרה, לפיהם החזיר את הכספים לעובדיה או לארואס, ובלשונו: "אני תמיד הייתי נותן את הכספים חזרה או לעובדיה או לארואס" (ת/7, בעמ' 42-41); במקום אחר ענה הוא כי השיב את הכספים – "עד כמה שאני זוכר לעובדיה כהן" (שם, בעמ' 42); ואילו בתשובתו לכתב האישום, טען הוא כי השיב את הכספים מבלי לפרט למי וכמה, ומבלי להתייחס כלל לתקופה שלאחר עזיבתו של עובדיה. לעניין תקופה זו, שלאחר שנת 2004, טוען המערער כי החזיר את הכספים לבן צור ז"ל, ואולם בחקירתו המשטרתית האמורה, מסר הוא כי לא החזיר לבן צור כספים על התרופות: "שאלה: למה לא החזרת לגדעון בן צור את הכסף? תשובה: כי עובדיה היה קונה את זה לשנינו" (שם, בעמ' 42).

הנה כי כן, טענתו של המערער לפיה החזיר את כספי התרופות נותרה בעלמא, ומולה נותר מארג ראיות התביעה בעינו. גם בשאר טענותיו של המערער לא עלה כדי להקים ספק סביר. בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה לגופן ודחה אותן מטעמים ענייניים. כך למשל, נקבע ביחס לסתירות, העולות לכאורה נוכח עדות ד"ר מידן, כי עדות זו התייחסה לתקופה אחרת, החל משנת 2005, לאחר שארואס סיים את עבודתו. אשר לרישום ברשימות גרטי המתעד החזר כספי, לגביו נטען כי הוא עשוי להיות להצביע על החזרת כספי התרופות על ידי המערער, נקבע כי אין אפשרות לייחס את הסכום שנרשם (12,500 ש"ח) להחזר כספי התרופות, שכן המערער טען כי נהג לבצע את ההחזרים מיידית, בהיקף של כמה מאות שקלים בכל פעם.

אשר על כן ומשלא עלה בידי המערער להוכיח כי החזיר את כספי התרופות למן דהוא – יש להותיר את הרשעתו בגניבת הכספים שיועדו למימון התרופות בעינה.

פרשת כספי הנסיעות

האישום וגרסת המערער

77. כזכור, במסגרת פרשה זו הואשם המערער בכך שבין השנים 2004-2000, תקופה בה נסע לחו"ל כ-50 פעמים, נהג הוא לקבל כספים במזומן מקופת הע"ל למימון נסיעותיו, שהיו בחלקן נסיעות פרטיות. את הכספים, שסכומיהם נעו בין 2000$ ל- 3000$ לכל נסיעה, היה המערער מקבל במעטפות שהכילו מטבע ישראלי או מטבע זר. על פי הנטען, המערער נהג לפנות אל עובדיה או אל בן צור ולבקש את הכספים בסמוך למועדי נסיעותיו, או אז שוגרו אליו כספים אלה באמצעות שליחי הע"ל, ארואס ודוד. גם עובדיה, בן צור ורוסו נהגו בין השנים 2003-2000 ליטול עבור עצמם, לפני נסיעותיהם לחו"ל, כספים בסכומים דומים, שנעו בין 2000$ ל-3000$. מקורם של כספי הנסיעות היה בכספי פריטות השיקים (פריטות אותן נהגו השליחים לבצע לפי הוראותיהם של עובדיה ושל בן צור) וכן בכספי החוגים. בסך הכול, כך נטען, קיבל המערער עבור נסיעותיו סכום כולל של 500,000 ש"ח עד 750,000 ש"ח לאורך השנים הרלוונטיות.

78. במשטרה הכחיש המערער, כזכור, במשך כל חמש חקירותיו כי נטל כספים שלא כדין מהע"ל, לרבות כספים שנועדו למימון נסיעותיו. המערער טען כי נסיעותיו לחו"ל מומנו באופן רשמי על-ידי הגוף מטעמו נסע לחו"ל (עמותת מצעד החיים, הכנסת ועוד), וכאשר היו אלה נסיעות פרטיות – מומנו הן על ידי בנו, עופר. המערער הסביר כי אם קיבל כספים עובר לנסיעותיו, צריך היה להיות לכך תיעוד בכתב, ואם אין רישומים "אז לא קיבלתי כסף". בהמשך דבריו חזר והבהיר:

אני נוקט בלשון זהירות, כי יכול להיות שפעם אחת קיבלתי כסף ויש רישום, לכן אני אומר אם יש רישום אז קיבלתי אם לא – אז לא קיבלתי (ת/4, בעמ' 36, 37).
המערער הסכים כי אפשר שקיבל לפעמים שיקים בתור החזר הוצאותיו בחו"ל, אך הסביר כי:

אם קיבלתי, קיבלתי בצ'ק תמורת הוצאות. יכול להיות שהייתי מביא קבלות, מקבל צ'קים, תודה רבה, שלום (ת/7, עמ' 80. הדגשות הוספו).
79. בתגובתו לכתב האישום חזר המערער וטען כי לא קיבל כל מימון לנסיעותיו, אלא שהוסיף וטען כי אם קיבל כספים כלשהם, היו אלה הלוואות בלבד, שאותן החזיר להע"ל כעבור זמן. המערער, כך נרשם בסעיף 34 לתגובה לכתב האישום, "שילם עבור נסיעותיו לחו"ל, שלא מתוך כספי הע"ל (למעט מקרים בודדים בהם נטל כספים כהלוואה בתנאים האמורים לעיל)".

80. רק בעדותו בבית המשפט אישר המערער כי היו מקרים בהם קיבל במזומן כספים מעובדיה לפני יציאותיו לחו"ל, ואולם, כך טען הוא:

... זה היה במקרים בודדים מאד. 6,5,4 מקרים. זה כל המקרים שקיבלתי כסף מזומן (עמ' 1801 לפרוטוקול).
נטילות אלה, כך העיד המערער, היו בודדות ונכרכו בפעילותו בעמותת מצעד החיים, שבשמה נהג לצאת לחו"ל. על כן, כך טען המערער, סבר הוא שעובדיה נותן לו את הכספים מעמותת מצעד החיים ולא מקופת הע"ל. הוא הסכים, אמנם, כי בשנים הרלבנטיות הוא לא מילא כל תפקיד ביצועי במצעד החיים, אך עדיין סבר כי זכאי היה למימון נסיעותיו על ידי עמותה זו. בלשונו:

אני הייתי חלק ממצעד החיים. לא עסקתי בשום תפקיד ביצועי... לא ישבתי בישיבות הנהלת העמותה. לא קיבלתי החלטות בישיבות האלה. לא עשיתי את הדברים האלה... אני אומר, לא הייתי לא יושב ראש, לא מנכ"ל, לא הייתי חלק מהדברים האלה... אבל הייתי דמות. גברתי, זה היה דבר שאני ייסדתי אותו (עמ' 2365 לפרוקטוקול).
בנוסף, אישר המערער כי מספר פעמים לפני נסיעותיו הפרטיות לחו"ל, הוא נטל הלוואות מהע"ל. את הכספים שקיבל כהלוואות מהע"ל, כך טען המערער, הוא החזיר לאחר זמן (חודשיים-שלושה), מכספי התשלומים החודשיים שלו.

כספי הנסיעות – ראיות התביעה

81. המשיבה ביקשה לבסס את הרשעתו של המערער בפרשה הנדונה על שורה של עדי תביעה ועל ראיות חפציות שונות.

עובדיה סיפר תחילה בחקירותיו במשטרה על כספים שנהג למסור למערער בסמוך לנסיעותיו של המערער לחו"ל. המערער, כך מסר, היה מודיע לו או לבן צור על נסיעה קרובה ("הוא היה מצלצל אלי והיה אומר לי שהשבוע הוא נוסע ושאכין לו את הוצאות הנסיעה"), ואז היה נשלח מי מן השליחים לפרוט שיקים או להמיר שקלים לדולרים אותם הם העבירו לביתו של המערער. מנוהג זה, של קבלת כספי הנסיעות, כך סיפר עובדיה, נהנו, נוסף על המערער, גם הוא עצמו, רוסו ובן צור. בבית המשפט העיד עובדיה כי הוא זה שהחליט על גובה סכומי הכסף שקיבל המערער לפני כל נסיעה, וזאת לפי משך השהייה בחו"ל. עובדיה לא זכר בכמה נסיעות נהנה המערער מן המימון של הע"ל, אך הדגיש כי היה זה "בתדירות שהוא נוסע". הוא אישר את הדברים שאמר בחקירתו במשטרה, ולפיהם נסע המערער שמונה עד עשר נסיעות בשנה בתקופה שבין 1998 ל-2003. עובדיה עמד על פרטי הנוהל שנהג בהע"ל בעניין מימון נסיעות בתפקיד לחו"ל. על מנת לקבל הוצאות נסיעה כזו, נדרש העובד למלא דו"ח נסיעה ובו פירוט של כל ההוצאות שהוציא, ורק על פיו אושרו לו הוצאותיו, רטרואקטיבית. לשאלה מדוע לא הגישו המערער ורוסו דו"חות על הוצאותיהם לאחר שובם מחו"ל, השיב עובדיה כי "אם זה לא נסיעה בתפקיד איך הוא יביא" (עמ' 1416 לפרוטוקול). עם זאת, הסכים עובדיה עם קביעת הסנגור לפיה נסיעותיו של המערער במסגרת עמותת מצעד החיים, אושרו לו כנסיעות בתפקיד, אלא שלגבי נסיעות אלה לא נדרש דו"ח על הוצאות.

82. עד התביעה, המנכ"ל רוסו, הורשע במסגרת הסדר הטיעון עימו, בין היתר, בגניבת כספי הנסיעות מהע"ל. רוסו העיד כי המערער נהנה מכספי הנסיעות אותם קיבל, כמוהו וכמו בן צור ועובדיה (שהודה, אף הוא, בקבלת כספי הנסיעות במסגרת עסקת הטיעון עימו). רוסו העיד כי ראה את המערער לא פעם נכנס לחדרו של בן צור או של עובדיה בסמוך ליציאתו לחו"ל, ומסתגר עימם שם כשהמטרה ברורה בעיניו:

...הוא היה נכנס, לרוב זה היה לפני שהוא נוסע לארצות הברית, אני יודע. לכן קישרתי את זה עם מצעד החיים... הוא היה מגיע אליהם, נכנס אליהם לחדר, אני מבין שהוא קיבל את הכסף לצורך הנסיעה. הוא לא היה מרבה להגיע אליהם לשמה לחדר, אלא כנראה לקבל את הכספים (עמ' 1627 לפרוטוקול).
עוד העיד רוסו כי נכח בפגישה עם בן צור, במהלכה שמע את המערער מבקש בשיחה טלפונית בדחיפות כסף במעטפה לקראת נסיעתו לחו"ל. לדבריו המערער ביקש: "דחוף מאד לטפל בכסף שהוא צריך לקראת הנסיעה הזו... הוא ביקש שיעבירו לו את זה במעטפה" (שם, בעמ' 1631).

83. דוד כהן העיד על כך שנשלח בדחיפות למסור למערער מעטפה סגורה, וכשזו נקרעה בביתו, התברר לו כי היא מכילה 7,000$. את הכסף הביא לדבריו לביתו של המערער ברמת אביב, שם פתחה לו את הדלת העוזרת הפיליפינית של המערער, שהנחתה אותו לעלות לקומה השנייה. בעלותו פגש את המערער במדרגות, מסר לו את המעטפה לידיו ואיחל לו "נסיעה טובה" (שם, בעמ' 583).

84. ארואס העיד על כך שנשלח על ידי בן צור ועובדיה אל סניפי הבנקים השונים על מנת להמיר כספים ולרכוש דולרים בסכומים שנעו בין 1000$ ל-3000$ בכל פעם. הדבר התרחש, לפי עדותו, מספר פעמים בשנה: "איזה ארבעה, חמישה מקרים". כן העיד הוא כי נתקבש לרכוש מטבע זר בסכומים גבוהים אף יותר – 5,000$, 10,000$, 40,000$, וכי את הדולרים היה מעביר לבן צור.

85. בונר, החשב של נילי, ציין במהלך עדותו כי באחת משיחותיו עם עובדיה, סימן הלה בידו לעבר חדרם של המערער ורוסו, ברומזו ברורות כי המערער הוא שדרש כספים למימון נסיעותיו לחו"ל. לשאלה בכמה הזדמנויות הוכנו מעטפות כסף בסמוך לנסיעותיו של המערער בחו"ל, טען כי אין לו הערכה, אך עמד על כך שמדובר היה ב"הרבה מקרים" (עמ' 1525 לפרוטוקול).
כספי הנסיעות – הכרעת בית משפט קמא

86. בית המשפט הדגיש בפרשה זו, כי ניצב בפני
ההגנה קושי גדול אף יותר מן הקושי שהיה בפרשות הקודמות, שכן לא זו בלבד שהמערער הכחיש בחמש חקירותיו במשטרה את קבלת כספי הנסיעות, אלא הוא גם כבש חלק מגרסתו במסגרת תגובתו לכתב האישום. רק במסגרת עדותו בבית המשפט סיפק המערער שלושה הסברים שונים לנטילת כספי הנסיעות: הראשון – לפיו קיבל הוא מעובדיה כספים במזומן בנוגע לשליחותו מטעם עמותת מצעד החיים; השני – לפיו קיבל מבן צור כספים שהיו בבחינת הלוואות לנסיעותיו הפרטיות, על חשבון התשלומים החודשיים; והשלישי – לפיו בנו, עופר, מימן לו את נסיעותיו הפרטיות, אליהן יצא ביחד עמו.

בית המשפט דחה את הסבריו של המערער לכבישת גרסותיו אלה: "לא הבנתי מה היה לו להסתיר הלוואות שקיבל לנסיעות פרטיות, או מה היה לו להעלים כספים שקיבל מעמותת מצעד החיים למימון נסיעות של שליחות ציבורית? ...אין ספק" – כך נקבע – "שגם בפרשה זו, עומדים לו לנאשם [המערער] לרועץ, ההסתרה והמסתורין שבנה סביב כל סיפור כספי הנסיעות, אשר סיבכוהו במבוך של אי אמיתות ממנו לא הצליח להיחלץ" (עמ' 112 להכרעת הדין; הדגשות במקור). בנוסף, דחה בית המשפט את טענת ההגנה על שלושת נדבכיה.

87. בית המשפט קבע כי ראיותיה של התביעה, שכללו את העדויות שבאו מפי מספר עדי תביעה, כשלצידן ראיות חפציות ובהן, בין השאר, צילומי המחאות, פירוט חשבונות בנק, וכן התיעוד הקשור לנסיעותיו – כל אלה לצד עדותו הכבושה של המערער – "התלכדו לכדי מצבור ראייתי מוצק שהצביע על זיקה ברורה בין נסיעותיו של הנאשם [המערער] לחו"ל, שעליהן אין מחלוקת, ובין העברת כספי הע"ל אליו לצורך מימונן של אלה, בדרכים לא דרכים, שפורטו לעיל" (עמ' 98 להכרעת הדין). על זאת, כך נקבע, יש להוסיף את העובדה כי הכספים שמימנו את נסיעותיו של המערער לא נרשמו בספריה של הע"ל ולא נכללו בדו"חות שאמור היה המערער להגיש לה על הוצאותיו לחו"ל.

88. בית המשפט לא קבע מהו מספרן המדויק של הנסיעות שמומנו למערער. די בכך, כך נקבע, שקיימות פריטות שיקים בזמנים סמוכים למועדי הטיסות – כפי שעולה מן הטבלה שפורטה בפסק הדין (שם, בעמ' 114) – כדי להצביע על נסיעות ממומנות בכספי הע"ל. עם זאת הוסיף בית המשפט וציין כי מוסכם עליו, "לאחר בדיקה וניתוח של צילומי השיקים.. שנפרטו בסמוך למועדי נסיעותיו של הנאשם [המערער] לחו"ל... כי לפחות בשלושים ושלושה מקרים כאמור, נמצאה התאמה שהפכה את פריטת השיקים רלוונטית לנסיעותיו של הנאשם [המערער] לחו"ל" (שם, בעמ' 113). בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה לא עמדה התביעה בנטל להוכיח מימון של כל נסיעה ונסיעה של המערער. נקבע כי "על רקע העדויות שהצביעו על מימון נסיעותיו בכספי הע"ל; על רקע העובדה שגם בכירים אחרים יצאו לחו"ל במימון כספי התאגיד לפי הודייתם; ועל רקע העובדה שדבר מכל אלה לא תועד בספרים בדרך שאפשרה מעקב אחרי הכספים שנקשרו בנסיעות בדרך המתוארת בטבלה..." (עמ' 115) – אמור היה המערער להציג מסמכים, על מנת להפריך את העולה מראיות התביעה, וזאת הוא לא עשה. עם זאת, דחה בית המשפט את טענת התביעה בכל הנוגע למימון נסיעותיו של המערער בשנת 2004, לאחר עזיבתו של עובדיה את הע"ל, תוך שנקבע כי לא ניתן להסתמך על רשימות גרטי לצורך הוכחת מימון נסיעותיו של המערער בתקופה שלאחר פרישת עובדיה מהע"ל.

89. בסיכומו של דבר פסק בית המשפט המחוזי כי יש להרשיע את המערער על רקע הצטברותן של העדויות השונות, וכן דברי המערער עצמו שתאמו את אותן עדויות, בהן "עצם העברת הכספים אליו בימים סמוכים ליציאתו את הארץ; עירובה של עמותת מצעד החיים במימון נסיעותיו; מצבור הראיות החפציות שסיבכו את הנאשם [המערער] בסוגיית מימון נסיעותיו, כמו, רישומי נסיעותיו לחו"ל, רשימות גרטי, צילומי השיקים של הע"ל וניל"י שנפרטו סמוך למועדי יציאותיו את הארץ, הקבלות מסניפי צ'יינג'ים, ועוד... גרסתו הכבושה של המערער, ששום הסבר לכבישתה לא ניתן, הותירה את ראיות התביעה בפרשה זו בלתי מעורערות" (עמ' 119-118 להכרעת הדין). לבסוף, חזר בית המשפט והדגיש כי אין נפקא מינה "אם נמצאו ראיות למימון כל חמישים הנסיעות להן טענה התביעה, או אם נמצאו לגבי שלושים ושלוש נסיעות בלבד... ופחות מכך" [הדגשה הוספה].

כספי הנסיעות – הערעור

90. המערער יוצא כנגד מבחן סמיכות הפריטות, שבדק את סמיכות הזמנים שבין פריטות שיקים לבין מועדי נסיעתו, וטוען כי לא ניתן היה להרשיעו בהסתמך על מבחן זה, בהיותו מבחן נסיבתי סטטיסטי. המערער מפרט שורה של טעויות שנפלו, לטענתו, באופן יישומו של המבחן. כך, טוען הוא כי בית המשפט ייחס את ההמרה לדולרים גם לארואס וגם לדוד, הגם שבכתב האישום נטען כי רק ארואס הוא שביצע את ההמרות. ארואס עצמו העיד כי ביצע המרות לדולרים ארבע-חמש פעמים בשנה בלבד, כאשר כספי המרות אלה שימשו גם לנסיעותיהם של אחרים. לאור האמור, כך נטען, לא ניתן ליישב בין עדות זו לבין הקביעה לפיה קיבל המערער מימון לכעשר נסיעות בשנה. זאת ועוד. בית המשפט התייחס לביצוע פריטות של שיקים למזומן מבלי שהוכחו המרות לדולרים, וזאת, כך נטען, הגם שכל ראיות התביעה שהובאו התייחסו לתשלומים בדולרים בלבד.

91. המערער טוען כי סמיכות הפריטות לשקלים למועדי הנסיעות אינה יכולה לבסס את ההרשעה. המעילה בהע"ל, בת מיליוני השקלים, בוצעה באמצעות פריטה שוטפת של למעלה מאלף שיקים, במשך שנים. פריטת השיקים, כך נטען, בוצעה באופן שיטתי, על בסיס שוטף, לעתים מדי יום, לעתים מדי מספר ימים ולעתים מדי שבוע, למטרת מימון חובותיו של דוד או למטרות אחרות, ללא כל זיקה לנסיעות של המערער. על רקע זה, כך נטען, ולנוכח התדירות הגבוהה של הפריטות, ניתן למצוא פריטה סמוכה לכל מועד אקראי שנבחר – בבחינת "כל תאריך זוכה". משנטען כי כספי הנסיעות שולמו למערער בדולרים בלבד, ההסתמכות על מועדי פריטת שיקים לשקלים – בשונה ממועדי המרת שקלים לדולרים – אינה יכולה להוליך למסקנה מבוססת כלשהי, בקשר לשימוש שנעשה בפריטת השיקים לצורך מימון כספי הנסיעות. עוד טוען המערער כי ביישמו את מבחן הפריטות, התייחס בית המשפט לפריטות שבמובהק אינן רלבנטיות, משום שנועדו, למשל, לתכלית אחרת (לצורך התשלומים החודשיים). לטענת המערער, התעלמות מכל אותם שיקים שעל פניהם אינם רלבנטיים לפרשת כספי הנסיעות, מביאה לכך שרשימת 33 הפריטות מצטמצמת לשלוש פריטות בלבד. נתון זה מתיישב לחלוטין עם גרסת המערער לפיה קיבל כספי נסיעות במספר בודד של נסיעות בלבד.

92. המערער מבקש לקעקע את אותו "מצבור ראייתי" עליו סמך בית המשפט את הרשעתו. הוא טוען כי לא קיימות ראיות חפציות המסבכות אותו, בין השאר משום שלא הוגשו לבית המשפט כל קבלות מסניפי הצ'יינג'רים; צילומי ההמחאות שנפרטו אינם יכולים, לשיטתו, להוות ראיה לתשלום כספי הנסיעות; ואילו על רשימות גרטי, כבר קבע בית המשפט, כך מציין המערער, כי לא ניתן להסתמך לצורך הרשעתו בפרשה הנדונה. גם בעדויות שהובאו, כך נטען, אין כדי לבסס את ההרשעה. המערער טוען כי עדויותיהם של עובדיה ושל דוד אינן מהימנות, כי עדות רוסו היא עדות סברה ועדות בונר היא עדות שמיעה. דווקא עדות ארואס, שנתקבלה כמהימנה, עומדת בסתירה למספר הפעמים בהם קיבל המערער מימון לנסיעותיו.

93. אשר לדחיית הגרסאות הכבושות, טוען המערער כי גם אם ניתן לייחס משקל לכבישת הגרסה, הרי שהגרסה הכבושה יכולה לשמש תוספת ראייתית בלבד, חיזוק לעדי התביעה, אך אין היא יכולה להשלים חלל ראייתי שאינו בנמצא. עוד טוען המערער כי בית המשפט שגה בהבנת טענתו בעניין מצעד החיים. המערער מסביר, לעניין זה, כי טענתו – בנוגע לכספים שקיבל באופן לגיטימי בקשר לנסיעותיו במסגרת עמותת מצעד החיים – לא התייחסה כלל לאותן נסיעות שבהן קיבל מימון מהע"ל. עוד יוצא המערער כנגד הקביעה לפיה לא היה הוא זכאי להחזר הוצאות, משום שלא היה לו תפקיד ביצועי בעמותת מצעד החיים. המערער טוען כי אין כל הצדקה לקבוע כי אדם בעל תפקיד ייצוגי בגוף, לא יהיה זכאי למימון הוצאותיו בקשר עם נסיעות במסגרת תפקידו. בנוסף, חוזר המערער על הטענה לפיה בנסיעות לפולין, מקובל לשלם לגורמים מסוימים במזומן וללא קבלות, על כן אין להסיק מסקנה מרשיעה מהעדרן של קבלות. לבסוף טוען הוא כי העדר התיעוד של הוצאות נסיעותיו הוא פועל יוצא של העובדה שאכן לא היתה תופעה שיטתית של מימון כספי נסיעות. את אותן נסיעות בודדות שמימנה הע"ל, ביקש הוא להסתיר בשל חששו מוועדת האתיקה של הכנסת. המערער סבור, אפוא, כי סיפק הסברים הן על הכספים שקיבל מעמותת מצעד החיים, והן על המקרים הבודדים שבהם קיבל כספי נסיעות מהע"ל על חשבון התשלומים החודשיים.

כספי הנסיעות – תשובת המדינה

94. המשיבה שבה וסוקרת בהרחבה את עדותו של עובדיה, וטוענת כי נמצאו לה תימוכין בראיה חיצונית אובייקטיבית (פלט היציאות של המערער מהארץ). היא מדגישה, לעניין אמינותו של עובדיה, כי גם אם יש מחלוקת בנוגע למספר הנסיעות, הרי שאין עוד מחלוקת על עצם קיומן של העברות כספים במזומן למערער לפני נסיעותיו לחו"ל. עוד טוענת המשיבה כי קביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לכבישת גרסאותיו של המערער הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. היא מציינת לעניין זה כי הרקע לשינוי בגרסת המערער היה עדות עובדיה, והתמיכות שנמצאו לה בדברי בונר, רוסו ודוד, אשר לימדו על תדירות רבה של נסיעות שמומנו על-ידי הע"ל. או אז, כך על פי הנטען, מצא המערער לנכון להוסיף בעדותו בבית המשפט ולטעון כי היו גם נסיעות נוספות, בגינן קיבל כסף במזומן מעובדיה ומבן צור, שהיו קשורות למצעד החיים.

95. המשיבה טוענת כי יש נפקות להרשעתו של המערער בגניבת הכספים במזומן ב-10-7 מהנסיעות (אותן נסיעות בהן הודה המערער). לשיטתה, כאשר קיימת חזית מחלוקת רחבה, ונמצאו ראיות סיוע לחלק ממנה, ומדובר במעשים שבוצעו באותן דרכים ובאותן שיטות – די בראיות שנמצאו להוכחת 10-7 הנסיעות בהן הורשע המערער, לצורך תמיכה בעדות עובדיה ולצורך הרשעתו של המערער ביתר 30 הנסיעות אותן הכחיש. מכל מקום, סבורה המשיבה כי סיוע לעדותו של עובדיה נמצא בעדויותיהם של רוסו ושל בונר. כן טוענת היא כי שומה היה על המערער להסביר מה מקור הכספים שהופקדו בחשבונו במזומן בסמיכות לנסיעותיו לחו"ל – אם מדובר בכספי הנסיעות, כגרסת עובדיה, או בכספים שקיבל מבנו עופר, כגרסתו. הפקדת הכספים, כך טוענת המשיבה, מהווה ראיה נסיבתית התומכת בעדות עובדיה בדבר פריטות השיקים ומתן הכספים במזומן למערער לפני נסיעותיו לחו"ל. לאור כל אלה, חוזרת המשיבה וטוענת כי התשתית העובדתית שהתבררה בפני
בית המשפט חייבה את המערער למסור גרסה אמינה השוללת את פליליות מעשיו, אך זאת הוא לא עשה.

כספי הנסיעות – עבירת הגניבה

96. המערער הורשע בקבלת כספים במזומן מעובדיה ואנשיו לפני נסיעותיו לחו"ל.
ההתפתחות שחלה בפרשת ההגנה תוארה בהרחבה. כיום, אין חולק עוד כי המערער הודה, במסגרת עדותו, שקיבל כספים במזומן, לפני נסיעותיו לחו"ל, ב- 6-4 מקרים, בהם סבר, לטענתו, שמדובר בכספי עמותת מצעד החיים. כן הודה המערער בבית המשפט בעוד 4-3 מקרים בהם קיבל כסף במזומן, אך טען כי מדובר היה בהלוואות שהוחזרו. עם זאת, נותרה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לכ-30 נסיעות נוספות.

97. בחנתי היטב את טענות המערער, אך לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא. כפי שהובהר, המערער עצמו הודה בקבלת כספי הנסיעות ב-10-7 מקרים. הסבריו לקבלת כספים אלה – שהיו בבחינת גרסה כבושה – נדחו בצדק על ידי בית המשפט המחוזי, ולא למותר יהיה לחזור על טעמיו. כך, נקבע לעניין טענתו של המערער לפיה סבור היה שנסיעותיו מומנו על ידי עמותת מצעד לחיים, כי המערער חדל לשמש בתפקיד פעיל כלשהו בעמותה החל משנת 1993, וממועד זה שימש כ"נשיא העמותה ללא סמכויות ביצועיות". שאלה היא, כך ציין בית המשפט, אם מתוקף תפקידו זה, היה המערער זכאי למימון הוצאותיו לחו"ל. זאת ועוד. הוכח כי המערער עצמו חתם על הודעה של עמותת מצעד החיים (ת/390) לפיה "הוצאות אופרטיביות וספציפיות באם תהיינה תוגשנה בתהליך מסודר ותאושרנה ע"פ הכללים". המערער אף העיד כי לפעמים היה מגיש לעמותת מצעד החיים "...קבלות והייתי מקבל כספים בחזרה" (עמ' 1801-1800 לפרוטוקול). ואולם, המערער לא הציג בפני
בית המשפט כל קבלה או העתק קבלה שהגיש לעמותה, כנדרש, כנגד כספי הנסיעות שמימנה לו לשיטתו, ואף לא דו"ח הוצאות. לא זאת אף זאת, עובדיה לא נחקר כלל על האפשרות שהכסף הוצא מעמותת מצעד החיים, שכן גרסת המערער הועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, לאחר שהעידו כל עדי התביעה.

אשר לטענת המערער לפיה את נסיעותיו הפרטיות מימן בנו, עופר – המערער לא הציג ראיה כלשהי שתאשר העברת כספים מצד בנו למימון הנסיעות ואף לא הביא את הבן להעיד לטובתו. כידוע, "הימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה..." (ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז(2) 85, 98-97 (1983); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993); ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(4) 865, 876 (2001)). בנוסף, נדחתה טענת המערער לפיה בנו הצטרף אליו לנסיעותיו הפרטיות, משנמצא, לאחר עיון במועדי יציאות השניים מן הארץ, כי היתה רק נסיעה אחת משותפת לשניים בתקופה הרלבנטית.

98. אכן, צירופן של ראיות התביעה אל הודאתו האמורה של המערער מוביל למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עבירת הגניבה גם בפרשת כספי הנסיעות. גם אם כל אחת מן ראיות כשהיא לעצמה אינה יכולה לבסס הרשעה, הרי שצירופן יחד יצר במקרה זה פסיפס ראייתי מוצק. המערער מצידו, נדרש להצביע על סדק כלשהו בפסיפס זה, אשר יש בו כדי להקים ספק סביר לטובתו. כך למשל, נדרש המערער להוכיח כי הוא מימן את נסיעותיו בכספו הוא. ודוק – הערכאה המבררת שמה דגש רב על הוכחת הסימולטאניות שנתקיימה בין מועדי יציאותיו של המערער לחו"ל לבין מועדי פריטת השיקים של הע"ל; המשיבה בתגובתה לערעור מדגישה, ובצדק, את עובדת הפקדת כספי המזומנים בחשבונו של המערער בסמוך לנסיעותיו. יהא הדגש אשר יהיה – המערער לא הצליח להוכיח את מקור עצמאי לכספי הנסיעות.

בנוסף, במקרה הנדון, אך התבקש כי המערער יפרט את הוצאות הנסיעה שבגינן קיבל הוא החזרים, אך זאת לא עלה בידיו לעשות. המערער לא הצביע על כל דו"ח או קבלה שהציג להע"ל לצורך קבלת החזר הוצאותיו בחו"ל, למרות שמסמכים אלה אמורים היו להישמר בספרי התאגיד. זאת ועוד. גם כספי הנסיעות – כבפרשות האחרות – נמסרו למערער במזומן, בתוך מעטפות כסף, מבלי שנרשמו בספרים ומבלי שתועדו בדרך הקבועה בחוק. לא תועדה בספרים כל הלוואה שניתנה למערער לצורך נסיעותיו. המערער גם לא דיווח על הכספים האמורים למבקר המדינה או ליועץ המשפטי לממשלה – למרות שמדובר בהכנסות שלא יכלו לסבכו בועדת האתיקה. בכל אלה – כפי שקבע בית המשפט קמא – די היה כדי להקים חזקה עובדתית כנגד המערער לפיה "ידע למצער שהכספים שקיבל עבור נסיעותיו, היו כספים שנתקבלו אצלו מקופתה של הע"ל, שלא כדין, ובדרך לא דרך" (עמ' 105 להכרעת הדין).

99. הנה כי כן, הרשעתו של המערער בגניבת כספי הנסיעות עומדת על בסיס איתן ואין מקום לשנות ממנה. משהודה המערער בקבלת כספי המזומנים ב-10-7 מקרים, די היה בכך כדי להותיר את ההרשעה בעבירת הגניבה בעינה ככל שהיא מתייחסת לשבעת מקרים אלה. בית-המשפט המחוזי נטה לסבור כי מספר המקרים שהוכח גבוה בהרבה, אך נראה כי כמסקנה נחרצת די לנו אם נסתפק בשבעת המקרים האמורים.

הערעור על חומרת העונש

100. הערעור שלפנינו מופנה גם כנגד חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער. כזכור, הושת על המערער עונש מאסר בפועל למשך 65 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של שנה וכן קנס כספי בגובה 450,000 ש"ח.

המערער טוען כי גזר הדין מבוסס על "הנחות מוצא" שאין להן בסיס בהכרעת הדין. הוא סבור כי בית המשפט יחס לו, שלא בצדק, אחריות לכל פרשת המעילה וזאת מכוח אחריות מנהלים בדין האזרחי. המערער מציין כי בסעיף 5 לגזר הדין, בית המשפט התייחס אליו כאל "אחד מששת הקושרים שחברו יחדיו במטרה לעשוק את קופותיהן של ההסתדרות ושל ניל"י, ולחלוק יחדיו בכספי הגזילה", זאת למרות שבכתב האישום לא מתוארת סיטואציה של קשר בין הששה ואף לא נקבע ממצא כאמור על ידי בית המשפט. המערער מדגיש כי לא היה מקום לכרוך בין מעשיו שלו לבין פרשת המעילה האחרת, וכי ריקון קופת הע"ל נבע מפרשת המעילה של האחים כהן.

101. המערער טוען כי גם אם תיוותר הרשעתו בעבירת הגניבה על כנה, הרי שיש מקום לבחון את חומרת מעשיו על רקע מעשי המעורבים האחרים. כך, מדגיש המערער כי יש הבדל תהומי בין הנאשמים האחרים שהורשעו בפרשה זו לבינו, שכן בעוד שהנאשמים האחרים נטלו כספים לכיסם ככל העולה על רוחם, ללא כל הצדקה, ומבלי שהארגון קיבל מהם תמורה כלשהי בגין נטילת הכספים, הרי שהוא עצמו המשיך לעבוד במשך כל אותו הזמן, כאשר התשלומים החודשיים מהווים מנגנון תגמול עבורו. לאור האמור, טוען המערער כי לא נגרם לתאגיד נזק כלכלי כתוצאה ממעשי הגניבה, וסבור כי צריך שהדבר יהווה שיקול חשוב לעניין חומרת העונש.

המערער מדגיש כי בניגוד למעורבים האחרים החזיר הוא, מיוזמתו, את מלוא הכספים שנקבע כי ניטלו על ידו שלא כדין ואף הוטל עליו קנס נוסף ומשמעותי בסך 450,000 ש"ח. עוד טוען המערער כי בניגוד למעורבים האחרים, הוא זוכה משתי פרשיות חמורות בכתב האישום, ועל כן ניהול המשפט היה מוצדק מבחינתו.

102. המערער מוסיף וטוען כי יש להפחית בעונשו הפחתה משמעותית מכוח עקרון אחידות הענישה. המערער טוען כי גזר הדין עיוות את תמונת המעורבות והאחריות של המעורבים השונים בפרשה, כשהוא – אשר מעשיו קלים, לטענתו, בהרבה ממעשים של נאשמים אחרים – זכה לכך שעונשו יהיה חמור באופן ניכר מעונשו של בונר ואף חמור יותר מעונשו של עובדיה. המערער סבור כי עונשו חייב שיהיה פחות מעונשו של עובדיה, שעמד בראש המעילה, לא השיב דבר ממה שנטל שלא כדין, אך נדון לעונש קל ממנו – 56 חודשי מאסר. כן טוען הוא, בשם עקרון אחידות הענישה, כי יש להשוות (לכל הפחות) את עונשו לעונש שנגזר על בונר, שגנב לכיסו 3 מיליוני ש"ח וסייע לגניבת 5.5 מיליוני ש"ח נוספים, אך נגזרו עליו 40 חודשי מאסר בפועל.

103. המערער טוען כי לא הוענק משקל מספיק לזיכויו בפרשות הפוליטיות. כן סבור הוא כי בית המשפט יחס לו גניבה בסכומי יתר החורגים מהכרעת הדין. בפרט מפנה הוא לקביעה לפיה תרמו כספי הנסיעות סך של 500,000 ש"ח בקירוב, הגם שבפועל זוכה הוא מחלק מן הנסיעות. לבסוף, מציין המערער שורה של שיקולים לקולא, בהם עשייתו הציבורית יוצאת הדופן בכל הקשור לזכר השואה, ובכלל זה פעילותו הענפה בקידום פרויקט מצעד החיים ובהשבת הרכוש של ניצולי השואה, וכן מצבו הבריאותי, נסיבותיו המשפחתיות, גילו המתקדם והענישה הציבורית חסרת התקדים שספג.

104. המשיבה מצידה טוענת כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש מתון. היא מדגישה כי עתרה בבית המשפט המחוזי להטלת עונש חמור יותר מן העונש שנגזר בסופו של יום על המערער, ואולם בית המשפט התחשב בכל הנסיבות לקולא שעומדות למערער. המשיבה סבורה כי העובדה שהמערער ביצע את העבירות בהן הורשע בהיותו נבחר צבור, מקנה לעבירות חומרה יתרה ומהווה נסיבה משמעותית בגזירת העונש. עוד מציינת המשיבה כי המערער לא נטל בשום שלב אחריות מלאה על ביצוע המעשים. המערער הביע אמנם חרטה על דרך ביצוע המעשים, אך המשיך לטעון לתום ליבו בעצם ביצוע מעשי הגניבה בהם הורשע. לבסוף טוענת המשיבה כי יש לדחות את טיעוני המערער לעניין אחידות הענישה. נסיבות ביצוע המעשים, כך נטען, חייבו את הטלת העונש החמור ביותר מבין כל המעורבים בפרשה על המערער.

105. דין הערעור על העונש להידחות. בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער באופן שקול ומאוזן, תוך שהוא מביא בחשבון את מכלול השיקולים עליהם חוזר המערער ומצביע היום – לקולא ולחומרה. מעשי המעילה והגניבה בהם הורשע המערער חמורים הם מאין כמותם. המערער, שנשא בתפקיד בכיר ועמד בראש הע"ל, אמור היה לשמש כנאמנם של התאגיד ושל ציבור החברים בו. תחת זאת, יצר המערער מנגנון שיטתי להוצאת כספים בסתר מקופת הע"ל, תוך שהוא נוטל במזומן את אותם כספים שנועדו לשרת את האינטרסים ואת הצרכים של ציבור העובדים, חברי הע"ל, ללא ידיעתם וללא הסכמתם. מעשי העבירות נמשכו זמן רב והסכומים שנגנבו – סכומי עתק הם. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי העונש שהוטל על המערער חורג מרמת הענישה הראויה. המערער צרף עצמו לכת נהנתנים הרואים היתר לעצמם ליהנות ממנעמי השליטה והשלטון תוך גזילת כבשת הרש – במקרה זה, כספיהם של חברי הע"ל; העונש שנגזר עליו משקף, בדוחק מסוים, את חומרת המעשים.

106. שאלה אחרת היא אם – בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו – יש נפקות, לעניין העונש, למספר המקרים בהם נטל המערער את כספי הנסיעות. בחינת הנמקתו של פסק הדין מעלה כי בית המשפט קבע, וחזר וקבע, כי אליבא דידו אין נפקא מינה מהו מספרן המדויק של הנסיעות שמומנו בכספי הע"ל. בית המשפט קבע במפורש כי העובדה שעלה בידי התביעה להוכיח את עצם מימון הנסיעות ואת דרך המימון – "די בה כדי להעמיד את העבירות על רגליהן, מבלי התייחסות למספר הנסיעות המוכח" (עמ' 120 להכרעת הדין, הדגשות הוספו). בהתחשב בכך שעונשו של המערער נגזר באחת, על כל פרשות הגניבה יחד, ובהתחשב בכך שבנתונים שהוכחו בצורה נחרצת אין כדי לשנות מחומרת המעשים – אין מקום לשנות מן הענישה.

107. אשר לסטייה הנטענת מעקרון אחידות הענישה – בית המשפט קמא הביא במסגרת שיקוליו את העונשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשה, ופירט בגזר דינו את השיקולים הרלבנטיים לעניין ההשוואה, ובהם, בין השאר, שיתוף הפעולה במשטרה והתרומה לחשיפת המעשים, שלב ההודיה בעבירות וכן המעמד בהיררכיית הארגון. בבואו להשוות בין עונשו של עובדיה לבין עונשו של המערער, הדגיש בית המשפט כי עובדיה הודה במיוחס לו כבר בחקירותיו במשטרה ומיד עם פתיחת משפטו, כי עובדיה הוא שחשף בפני
חוקריו את פרשת השחיתות בשני התאגידים, וכי בפועל, היה עובדיה כפוף לנאשם בכל מעשיו בשני התאגידים. לאור כל אלה, הציב בית המשפט את מעשיו של עובדיה ברף חומרה נמוך מזה של מעשי המערער. אף בקביעה זו אין להתערב.

אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל חלקיו – על תילו.

המשנה-לנשיאה

השופטת ע' ארבל
:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ע' פוגלמן
:
אני מסכים לחוות דעתו המקיפה של חברי, המשנה לנשיאה, א' ריבלין
.

בפרשת "התשלומים החודשיים", עומד חברי על כך שקבלה שיטתית של כספים באמצעות מעטפות מזומנים, בלא שכספים אלה מתועדים ונרשמים באופן גלוי בדו"חות התאגיד, משמשת אינדיקציה ברורה לאי כשרותם. עוד קובע חברי, כי מעל מעטפות מזומנים מעין אלה מתנוסס "דגל שחור", המטיל על המבקש נטל כבד להוכיח את כשרות התשלומים. מקובל אף עלי כי לא ניתן לקבל את הסבריו – המשתנים מעת לעת – של המערער, וכי המארג הראייתי המפורט שעליו עומד חברי, מהווה תשתית מוצקה להרשעת המערער בעבירה של גניבה בידי מנהל. גם בפרשות הנוספות, מצטרף אני למסקנת חברי כי הרשעת המערער בדין מבוססת כדבעי.

אף בענישה שנגזרה על המערער אין מימד של חומרה המצדיק את התערבותנו. המערער הורשע בגניבת סכומי עתק מקופתם של גופים ציבוריים שבראשם עמד במשך שנים. נטילתם של כספים אלה, שאמורים היו לשרת את צרכי ציבור החברים בהסתדרות העובדים הלאומית ("הע"ל"), וניצולם לצרכיו האישיים של המערער, מחייבת תגובה עונשית נחרצת, שתהלום את חומרת המעשים, ותבטיח הרתעת הרבים. מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי שלפיה על רקע בכירותו של המערער כיו"ר הע"ל וכאיש ציבור, מחייבת התנהלותו בפרשה הכבדה בעונשו. בצד האמור, לא התעלם בית המשפט המחוזי משיקולים לקולא, ובפרט מן העשייה ההתנדבותית של המערער לטובת ניצולי השואה, שאותם פירט בהרחבה ונתן להם משקל של ממש. כאמור, לא מצאתי, כי תוצאת האיזון בין שיקולי הענישה מחמירה עם המערער כלל ועיקר.

מצטרף אני אפוא למסקנת חברי כי דין הערעור להידחות, על שני חלקיו.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין
.

ניתן היום, ב' בתמוז התשע"א (4.7.2011).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09076410_p04.doc גח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

1
2
1








עפ בית המשפט העליון 7641/09 אברהם הירשזון נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 04/07/2011)