פסקי דין על בנק מזרחי טפחות בע"מ | פסקי דין על רבקה פרידמן | פסקי דין על אריה פרידמן |

19551-09/10 הפ     03/07/2011




הפ 19551-09/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' רבקה פרידמן, אריה פרידמן








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ה"פ 19551-09-10 בנק מזרחי טפחות בעמ נ' פרידמן ואח'





מספר בקשה:
10

בפני

כב' השופטת
אסתר נחליאלי חיאט


מבקשים

בנק מזרחי טפחות בע"מ


נגד


משיבים

1
.
רבקה פרידמן

2
.
אריה פרידמן




החלטה

1.
בתובענה שהגיש המבקש (להלן – הבנק) עתר לסעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כי "המשיב הינו בעל מחצית הזכויות בבית שבשדרות ארזים...וכי העברת הזכויות אשר ביצע המשיב...הינה פיקטיבית" (להלן – הבית) (מצוטט מהתובענה).

2.
בצד התובענה – הגיש הבנק בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על המשיבים "לבצע כל דיספוזיציה בבית ...וזאת עד למתן

פסק דין
בתובענה.." (מצוטט מהבקשה למתן צו מניעה).

3.
ביום 16.9.10 נעתרתי לבקשה לסעד הזמני "...מאחר שהתרשמתי כי למבקש עילת התביעה, ושוכנעתי כי לאור הסעד העיקרי המבוקש בכתב התביעה, עריכת שינוי כלשהו בזכויות הנכס, בשלב זה, עשויה לסכל את ביצוע פסק הדין ככל שיינתן לטובת המבקש".


4.
המשיבים הגישו בקשה לביטול צו המניעה שניתן במעמד צד אחד, ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים דחיתי להגשת סיכומי הצדדים ולמתן החלטה.

לצערי, נעלם התיק מעיני, כנראה גם בשל הטמעות בתוכנת 'נט המשפט', ועתה משהובא
אלי התיק ניתנת החלטה זו.

תמצית העובדות העולות מהתובענה
5.
בנם של המשיבים ניהל חשבון אצל הבנק, קיבל אשראים ויצר חוב של מליוני שקלים. לאחר דרישות חוזרות של הבנק חתם המשיב, ביום 15.5.2005, על 'התחייבות בלתי חוזרת' ובה התחייב בין השאר לחתום על ערבות אישית לחובות בנו, לשעבד נכס מקרקעין ספציפי ולחלופין נכס מקרקעין 'בשווי דומה', וככל שלא יתבצע השעבוד יהיה הבנק רשאי להעמיד לפרעון מיידי את מלוא האשראי; המשיב גם חתם על שתי ערבויות לאבטחת חובות בנו בסך של 5,543,000 ₪ (צמוד למדד).

על בסיס ערבויות המשיב לאחר שהצהיר על חוסנו הכלכלי וצרף רשימת נכסיו(נספח ז' לבקשה), נתן הבנק הלוואות לבנו של המשיב.

6.
המשיב ובנו לא עמדו בהתחייבויותיהם, (כלווה ראשי וכערב בהתאמה); המשיב אף לא שעבד את הנכסים כפי שהתחייב לעשות, והבנק הגיש תובענה כספית נגד המשיב ובנו (ת.א. 1384/06) על סך של למעלה מחמישה מליון ₪.

להבנתי טרם נסתיים הדיון בתובענה.

7.
בשנת 2006 הגיש בנו של החייב בקשה למתן צו לכינוס נכסים ולפשיטת רגל (פש"ר 1937/06) וביום 26.3.07 ניתן צו כינוס, וכל ההליכים נגד בנו של המשיב עוכבו.

עם עיכוב ההליכים נגד בן המשיב נותר המשיב כנתבע יחיד בתובענה להחזר החובות
שיצר הבן וההלוואות שקבל הבן מהבנק ולהם ערב המשיב.

כאמור, התובענה הכספית נגד המשיב לא הסתיימה.

8.
הבנק פנה לבקש את צו המניעה הזמני כדי להבטיח את זכותו לממש את פסק הדין ככל שינתן לטובתו וכדי להבטיח שמימוש פסק הדין לא יסוכל זאת לאחר שהתברר לו כי אף המשיב (ולא רק בנו) נקלע לקשיים כלכליים, כי הוא חייב מיליוני שקלים ומכאן שיש חשש אמיתי לסיכול גביית פסק הדין בסיום ההליך.

במסגרת התובענה בקש הבנק להצהיר כי מחצית מהזכויות בבית שייכות למשיב לאחר שהעביר את זכויותיו בבית לרעייתו באורח פיקטיבי ורק כדי להתחמק מנושים; ובין שאר טענות הבנק כי במסגרת רשימת הנכסים ששמשו בסיס למתן אשראי והלוואות לבנו של המשיב הציג המשיב מצג כי הוא בעל נכסים וממון וכך פרש לעיני הבנק את רשימת נכסיו להוכחת יכולתו הכלכלית (נספח ז לבקשה), ובין שאר נכסיו - בהתאם להצהרותיו ולמסמך שמסר לבנק מופיע כי נכון ליום 30.3.2005 מועד עריכת הרשימה היה המשיב בעלים של 50% מהזכויות בבית.

צו המניעה
9.
בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, היא הבסיס הנורמטיבי להטלת צו המניעה – "רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים
בהוראות המיוחדות בפרק זה..."; בהתאם לפסיקה "על בעל דין המבקש סעד זמני לעמוד בשני תנאים: התנאי הראשון הינו קיומה של זכות לכאורה. קרי, כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי המשיב. התנאי השני הוא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)" (רע"א 7276/09 בנק הפועלים ואח' נ. מרגלית טוויל ואח' [3.12.09]).


ופרשה הפסיקה את התנאים למתן הצו כי לענין סיכויי התביעה "ודי לעניין זה בהנחת תשתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה" ואשר למאזן הנוחות "האם הנזק שיגרם למבקש הסעד הזמני עקב ני עקב אי מתן הצו עולה על הנזק שיגרם לבעל הדין שכנגד עקב מתן הצו", עוד להדגיש כי בהתאם לפסיקה בין שני השיקולים שעל בית המשפט לשקול (סיכויי התביעה ומאזן הנוחות) "מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שיגבר משקלו של השיקול האחד, יפחת בהתאמה משקלו של השיקול השני (רע"א 5288/07
נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית
([פורסם בנבו], 25.6.2007))" [הציטוטים בפסקה זו הם מרע"א 769/11 דנה אלמוסני נ. גרציאלה כרמון [4.5.11]).

ומהכלל הנוהג לענייננו
10.
לאחר שעיינתי בחומר שהובא לפני, לרבות התובענה, הבקשות, הנספחים והתצהירים ולאחר ששמעתי את חקירות המצהירים והתרשמתי מהם ומתשובותיהם, ולאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, נחה דעתי כי יש להותיר את צו המניעה הזמני על כנו, עד למתן

פסק דין
בתובענה העקרית.

11.
התרשמתי כי הונחה לפני "תשתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה" (רע"א 769/11 הנ"ל); קרי כי המשיב הוא לכאורה הבעלים (גם אם לא כרשום בפנקסי המקרקעין) או זכאי לזכויות בעלות במחצית הזכויות בבית, גם אם נחתם הסכם יחסי ממון שקבל תוקף של

פסק דין
בבית המשפט לעניני משפחה, וגם אם זכויותיו הועברו למשיבה בלשכת רישום המקרקעין. התרשמתי כי מתשובות המשיבים בחקירתם עלה כי טעמים רלוונטיים למצבו הכלכלי של המשיב ולהתחייבויות כספיות בהיקפים לא מבוטלים המוטלות עליו הם המניע להסכם הממון ולהעברת הזכויות, כך לכאורה לשלב הזה של ההליך.

12.
לציין בענין זה כי הדין מקים את חזקת השיתוף לפיה רכוש בני הזוג שייך לשניהם בחלקים שווים, וכל עוד לא הוכח אחרת הרי גם אם רק אחד מבני הזוג המנהלים משק בית משותף קנה את הרכוש הרי הוא שייך לשניהם [ראו, בג"צ 1000/92 בבלי נ. בית הדין הרבני הגדול ואח' פ"ד מח(
2) 221]: "הדין החל בישראל כפי שנתפרש בבית-משפט זה הוא, כי בני-זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא – כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. זוהי חזקת השיתוף"].


הסכם הממון בין המשיבים נעשה לאחר שנות נישואין לא מועטות, ולא בעטיה של הפסקת הקשר חלילה, אושר ב- 11.9.03 על ידי בית המשפט המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג; בהסכם הסדירו המשיבים את המעמד הרכושי ביניהם וחזרו על ההצהרה כי "כל הנכסים הרשומים על שם מי מהם בין אם נרכשו לפני נישואיהם ובין אם נרכשו אחריהם, יהיו בבעלות משותפת של בני הזוג..." (סעיף 2 להסכם הממון); הטעם להסכם הממון מובהר בגוף ההסכם והוא מתן עדיפות למשיבה כלפי נושים אחרים, ככל שיש כאלה, וכהסברי המשיבה "בקשתי לקבל בטחון" (עמ' 13 ש' 5).

יש לציין כי בני הזוג נשואים זה לזה ומתגוררים יחדיו בבית "בערך 30 שנה" (עמ' 13 ש' 20), ולמעשה מסדיר הסכם הממון את החרגת זכויות האשה מן הרכוש המשותף כדי שנושה צד ג' של המשיב לא יוכל לרדת לנכסים (או למעשה לזכויות המשיב).


הסכם יחסי ממון בין בני זוג, כשמו כן הוא – מחייב את היחסים בין בני הזוג והוא מקנה זכויות אובליגטוריות במערכת היחסים בין בני הזוג "לעת מוות או גירושין" ואין לו כל מעמד מחייב כלפי צד ג'. לא רק שהדין אומר זאת אלא ניתן ללמוד על כך גם מפסק הדין המאשר את הסכם הממון בעניננו; ראשית לציין כי כותרת 'פסק הדין' הוא "אישור ו

פסק דין
" ולא

פסק דין
לבדו, כמקובל, וכך כותבת כבוד השופטת קופלמן "לאחר שביהמ"ש נוכח כי המבקשים עשו את ההסכם מיום 30.1.03... בהסכמה חופשית וכי הם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו... ניתן אישור לכל סעיפי ההסכם" [מצוטט מפסק הדין]. האמור מדבר בעדו –

פסק דין
המאשר הסכם יחסי ממון אינו אלא מתן אישור כדין להסכמות הצדדים ועל כן הן מחייבות אותם במערכת יחסיהם הזוגית.



מכאן שהעובדה כי ניתן

פסק דין
המאשר את הסכם הממון אינו אלא ראייה במכלול הראיות שיובאו בתובענה העקרית ואין בו כדי לבטל את הטענה של צד ג' כי המשיב זכאי למחצית הזכויות בבית.


אני מדגישה כי כל אלה נאמרו אך בשלב מקדמי וראשוני זה ולצורך בדיקת התשתית הראייתית הלכאורית לקיומה של עילת תביעה, ואין בהם משום קביעת ממצאים או מסמרות לענין התובענה גופה.

13.
להדגיש עוד כי אף המשיב התייחס לבית כאל חלק מנכסיו עת הצהיר בפני
הבנק כי הוא בעל נכסים הכוללים אף את זכויותיו בבית (הגם שאלה לכאורה הועברו לרעייתו עובר להצהרה על נכסיו) וכן הציג מצג המסתמך גם על זכויותיו בבית כי מצבו הכלכלי מאפשר לו לשמש ערב לחובות בנו, כך שחרף פסק הדין המאשר את הסכם יחסי הממון וחרף ההעברה בפועל בלשכת רישום המקרקעין – הצהיר כי בבעלותו 50% מהזכויות בבית; הסבריו (המגומגמים יש לומר) בבית המשפט רק הגבירו את הרושם כי עדותו היא מגמתית ונועדה להסביר את מעשיו אך אינה עומדת במבחן השכל הישר גם לא התרשמתי מהסבריו, אלא להפך. התרשמתי כאמור ממי שבקש בעבר לעזור לבנו ועתה מבקש לעזור לרעייתו או בעצם לעצמו, שהרי הוא אחד הנהנים להוותר בעלים של הבית המשותף ברמת אפעל בו מתגוררים בני הזוג בצוותא.

14.
כפי שציינתי התרשמתי ממכלול הנסיבות, מהעובדה כי ללא סיבה מוסברת (למעט ההבנה כי העברת הזכויות למשיבה על רקע עסקיו של המשיב ושל בנו לו חתם ערבויות אך תסייע בידי המשיבה לשמר את זכויותיה בבית ונותנת לה עדיפות כלפי נושי המשיב), הועברו הזכויות של המשיב למשיבה, ולא היה בחקירת המשיבים כדי לסתור את טענות הבנק כי המשיב הוא למעשה הבעלים של זכויות אלה; להפך התרשמתי מעמימות ומרצון עז לשמר ולהציל זכויות הבעלות בבית כולו ולסכל את זכויות נושיו.

15.
הגם שאינני קובעת כל מסמרות לענין סיכויי ההצלחה בסופו של יום, הרי ברור כי לשלב זה מילא הבנק את דרישת הראיות לכאורה ומאחר ש"די לעניין זה בהנחת תשתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה" (רע"א 769/11,שם) – אני קובעת כי הבנק עמד בנטל להוכיח את הראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

16.
אשר לתנאי השני – מאזן הנוחות –אף כאן התרשמתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת הבנק.

מאחר שמדובר בבית, נכס מקרקעין, בו מתגוררים בני הזוג, לא השכלתי להבין ואינני מקבלת את טענת המשיבים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, למעשה לא הדפו המשיבים את הטענה כי ככל שמדובר בנכס מקרקעין הרי ככל שתתבצע דיספוזיציה בנכס בטרם פסק הדין, יהיה המצב בלתי הפיך לנוכח התשתית הלכאורית שהציב הבנק כי מצבו הכלכלי של המשיב אינו טוב. אומר כי כל שהיה למשיבה להסביר בנושא מאזן הנוחות היה כי "הגעתי לגיל שבו אני רוצה להיות רגועה והצו הזה מאוד מפריע לי" (עמ' 13 ש' 22) – אין ספק כי לעובדה ש"הצו מפריע לי" אין כל משקל במאזן הנוחות.

17.
להדגיש כי מאחר שמדובר בזכויות קנייניות הרי שככל שתתבצע דיספוזיציה בנכס כך יש חשש לבלתי הפיכות של המצב בעיקר לאור המצב הכלכלי של המשיב כפי שתואר בבקשה ובמסגרת החקירה (לענין זה ראו ת/2 וכן עמ' 4, 5 ועמ' 10, 11 לפרוטוקול) וכפי שאף אישר בעצמו לשאלה "אילו נכסים יש הרשומים על שמך, נדלן? ת. נכס ישיר אין לי, רק דרך חברות. ש. האם יש רכב שרשום על שמך? היה לי רכב של חברה תמיד" (עמ' 9 ש' 21- 24) ומאלה התרשמתי כי במאזן הנוחות בין השניים, והגם שמדובר בשלב מקדמי של ההליך, הרי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת הבנק.

18.
לאחר ששקלתי את הדברים ולאחר שנתתי דעתי לכלל הנסיבות גם להלכה כי בין שני התנאים הנדרשים "להטלת הסעד הזמני יחס גומלין המוכר כ"מקבילית-כוחות" (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס, [פורסם בנבו] 25.12.2005)).
וכי משמעות הדבר היא שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת, וכן להיפך" (רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ [28/6/10]) - ראיתי להעתר לבקשה הנראית צודקת בעיני אף מבחינת השיקולים שביושר ובצדק.

על כן אני מקבלת את הבקשה לצו מניעה זמני, ומותירה את הצו שניתן במעמד צד אחד, על כנו עד מתן פסק הדין בתובענה העקרית; אני דוחה בקשת המשיבים לבטל את הצו.

אני מחייבת את המשיבים לשלם לבנק סך של 10,000 ש"ח בגין הליך זה.

אני מורה למזכירות לקדם את התיק ולקבוע כאותו בפני
שופט שישמע את התובענה.


ניתנה היום, א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים.








הפ בית משפט מחוזי 19551-09/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' רבקה פרידמן, אריה פרידמן (פורסם ב-ֽ 03/07/2011)