פסקי דין על דגנית אנג'יוני | פסקי דין על שובל אנג'וני | פסקי דין על ירדן אנגואני ואח' | פסקי דין על קיבוץ משגב עם אגודה שיתופית
6698-06/08 א 07/07/2011
א 6698-06/08 דגנית אנג'יוני, שובל אנג'וני, ירדן אנגואני ואח' נ' קיבוץ משגב עם אגודה שיתופית
בית משפט השלום בנצרת
ת"א 6698-06-08 אנג'יוני ואח'
נ' משגב עם אגודה שיתופית
בפני
כב' השופטת
עירית הוד
תובעים
1
.
דגנית אנג'יוני
ת.ז. 023656721
2
.
שובל אנג'וני
3
.
ירדן אנגואני
4
.
יובל אנג'וני
ע"י ב"כ עו"ד ה. טיקטין
נגד
נתבע
קיבוץ משגב עם אגודה שיתופית
ע"י ב"כ עו"ד ע. כהן
פסק דין
מבוא
עסקינן בתביעה כספית על סך מיליון ₪ שהגישו התובעים כנגד קיבוץ משגב עם.
טענות התובעים
התובעת מס' 1 (להלן: "דגנית") הינה אמם של התובעים 2-4. התובעת הייתה חברה בקיבוץ משגב עם (להלן: "הקיבוץ"), הוא הנתבע בענייננו והתגוררה עם ילדיה בקיבוץ.
התובעים טוענים, כי נפגעו זכויותיהם, להן הם זכאים עם הפסקת חברותם בקיבוץ. לטענתם, הם זכאים לפיצויים, לרבות פיצויים עונשים, בשל ההתעללות החברתית והנפשית שעברו ובשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הם לא עזבו את הקיבוץ מרצונם וכי נאלצו למעשה לברוח תוך כדי שהם נוטשים את ביתם ומפעל חייהם.
מכתב התביעה עולה, כי דגנית התקבלה למועמדות אצל הנתבע ביום 25.5.89 והייתה חברת קיבוץ עד ליום 15.10.06. התובעים מס' 2-4 התגוררו בקיבוץ עם אמם עד למועד עזיבתם.
במסגרת התובענה טענה דגנית, כי היא זכאית לשיוך דירה בקיבוץ על שמה, בהתאם להחלטה שהתקבלה טרם עזבה את הקיבוץ באשר לשיוך דירות בקיבוץ על שם חבריו. דגנית ציינה, כי עסקינן בהטבה כספית הנאמדת על ידה בסך של 340,000 ₪. לטענת דגנית, בסמוך לאחר שהודיעה על עזיבת הקיבוץ, נתבקשה לחתום, כי היא מוותרת על זכויותיה לשיוך דירה. דגנית סירבה לחתום על מסמכים בנושא זה ולטענתה, הקיבוץ פעל לנשלה מזכויותיה. כן טענה, כי היא זכאית לקבל דמי עזיבה, בהתאם לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, תשנ"ג- 1993, אותם מעריכה בסך של 167,462 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, כן טענה לחובות כספיים של הקיבוץ כלפיה.
התובעים טוענים, כי בשנת 2003 הגיש הקיבוץ תביעה נגד דגנית ומי שהיה בעלה בתקופה הרלוונטית (להלן: "יעקב"). התביעה הוגשה על סך של מיליון ₪ ובהמשך תוקנה כך שסכומה הועמד על סך של 500,000 ₪. במסגרת התביעה טען הקיבוץ, כי יעקב ביצע כלפיו מעשי גזל ותרמית, עת במסגרת תפקידו כמרכז המדגה בקיבוץ הפר חובתו כלפי הקיבוץ ומכר דגים ללא ידיעת הקיבוץ והסכמתו ותוך שהוא נטל את התמורה לעצמו. עוד נטען, כי דגנית הייתה מודעת למעשים אלו וכי עשתה שימוש בכספים אשר התקבלו בעקבות המעשים האמורים לצרכיה הפרטיים.
על יסוד הודאתו של יעקב, לפיה לא העביר לקיבוץ תקבולים בגין מכירת דגים בסך שבין 5,000 ₪ ל- 10,000 ₪, ניתן
פסק דין
באוקטובר 2003. במסגרת פסק הדין נקבע, כי דגנית לא הייתה מעורבת במעשיו של יעקב ולא נהנתה ממעשיו האמורים.
התובעים ציינו, כי זמן קצר לאחר הגשת התביעה התגרשו דגנית ויעקב וכי הרקע לכך היה אובדן האמון אשר נגרם לדגנית משנודע לה דבר הגניבה וההודאה.
לטענת התובעים, הקיבוץ לא טרח לבדוק עם דגנית באשר לידיעותיה, לא ביצע הליך בירור, שימוע, בוררות, בדיקה או כל הליך אחר המתחייב מכוח תקנון הקיבוץ, הנהוג בקיבוץ ולאור חובתו המוסרית. זאת על אף שדגנית התחננה, לטענתה, כי תיערך בדיקה כאמור. לטענתה, מנהלי הקהילה וחברי קיבוץ אחרים אליהם פנתה סירבו להיפגש עמה ולשמוע עמדתה. לטענתה, התובענה נגדה הוגשה בקלות דעת, מבלי שננקטו הפעולות ההכרחיות. כן טענה, כי הקיבוץ ביקש להטיל צו עיקול זמני על חשבונותיו של אביה, בקשה אשר התבררה כחסרת שחר ולפיכך הוסר העיקול, אולם הדבר גרם לאביה לעלבון.
לטענתה, העובדה שהיא אינה בת קיבוץ גרמה לכך שהקיבוץ נקט נגדה בהליך אשר הוא לא היה נוקט בו נגד בני הקיבוץ. דגנית ציינה, כי התגלו בעבר אי סדרי כספים ומעילות של חברים אחרים, אולם רק נגדה ונגד יעקב ננקטו הליכים משפטיים.
לטענתה, הקיבוץ לא הסתפק בהגשת התביעה והוא אף פרסם מנשרים והודעות באשר להליך גישור אשר התנהל בין הצדדים לאחר הגשת התביעה. דגנית טוענת, כי הפרסומים האמורים גרמו לה עוול נוסף ומטרתם הייתה יצירת דעת קהל שלילית לגביה ולגבי יעקב.
דגנית טוענת, כי הגשת התביעה נגדה כמי שהייתה שותפה למעשיו של בעלה היוותה, בעיני הציבור, גזר דין בטרם נעשה משפט. לטענתה, חבר קיבוץ ממוצע אשר אינו בקיא בעובדות סבור, כי מקום בו החליט הקיבוץ להגיש את התביעה הרי שיש דברים בגו' וסביר, כי מנהלי הקיבוץ ביצעו את הבדיקות הדרושות ואף לאחריהן לא התפוגג החשד ועסקינן במקרה חמור אשר לא ניתן לבררו בתוך הקיבוץ. עוד טוענת, כי חברי הקיבוץ לא ידעו שהגשת התביעה על סך של מיליון ₪ נועדה בכדי להלך אימים עליה ועל יעקב.
התובעים טוענים, כי מיד עם הגשת התביעה החלו חברי הקיבוץ להתנכל להם. חברי קיבוץ רבים ניתקו מגע עם דגנית והחרימו אותה. התובעים מס' 2-4 ספגו עלבונות ומעגל חבריהם הצטמצם. לטענתם, הורים רבים ביקשו למנוע מילדיהם ביקורים בביתה של דגנית וביקור של התובעים מס' 2-4 בביתם.
דגנית טוענת, כי כל הקהילה הפנתה אליה חצי האשמה והיא נותרה ללא מגן, סיוע חברתי, סוציאלי או פסיכולוגי לאחר שנפגעה ממעשיו של יעקב. לטענתה, היא נותרה בודדה מול קהילה שלמה אשר הפנתה אליה את גבה. כן טוענת, כי התובעים 2-4 מצאו עצמם מוקצים, מנותקים ומשויכים למשפחת פשע, על לא עוול בכפם.
התובעים ציינו, כי הקיבוץ נמצא בסמיכות לקיבוצים נוספים וכי ילדי הקיבוצים מהסביבה לומדים יחדיו. לטענתם, המידע אודות התביעה פשט בקרב הישובים באזור ולא אחת שבו התובעים 2-4 מבית הספר וסיפרו בבכי על התנכלויות, השפלות וכינוי גנאי להם זכו מתלמידים אחרים.
עוד טוענים התובעים, כי בהמשך ננקטה נגדם אלימות פיזית. לטענתם, במהלך שנת 2004-2005 נוקבו צמיגיה של התובעת, בעת שחנתה בקיבוץ, לא פחות מ- 12 פעמים ותלונה על כך הוגשה למשטרה.
לטענתם, שמה של דגנית, מורה במקצועה, נפגע בעקבות הגשת התביעה וכך אף תפקודה האישי וקשריה החברתיים. בנסיבות אלו, נפגעה, לטענתה, יכולתה להתפתח מבחינה מקצועית. עוד טוענת דגנית, כי בהיותה חברת קיבוץ אשר נשאה לבדה בעלויות הכרוכות בהגנתה המשפטית הרי שנפגעה יכולתה הכלכלית להשקיע בפיתוחה האישי.
התובעים ציינו, כי דגנית לא התכוונה לעזוב את הקיבוץ, בו ראתה את ביתה היחיד למשך כל חייה ולאור מצבה המשפחתי לא היה עולה בדעתה לעזוב את הביטחון החברתי והכלכלי המוענק לחברי קיבוץ. כן טענו, כי התובעים 2-4 נולדו, גדלו והתחנכו בקיבוץ וכי הם אהבו את המקום ולא הכירו דבר זולת סביבה זו.
דגנית טוענת, כי לאור האמור לעיל הבינה, כי הקהילה אינה רוצה בה בקרבה וכן
הבינה, כי בקיבוץ מסתובבים אנשים מוסתים ושטופי שנאה וכי הדבר מהווה סכנה לשלומה ושלום ילדיה. לטענת דגנית, מטרתם של המעשים המפורטים לעיל הייתה לגרום לה לעזוב את הקיבוץ. לטענתה, קהילת החברים הבהירה לה, במעשיה ובמחדליה, כי היא אינה רצויה.
דגנית טוענת, כי פניותיה להנהלת הקהילה, כי תעמוד לצידה ותעניק לה עזרה לא זכו לתגובה. עוד טוענת, כי איש מחברי הקיבוץ לא פנה אליה מיוזמתו בכדי לסייע לה. כמו כן, אף הגורמים המוסמכים, בתחום ההנהלה ובתחום הסוציאלי, לא פנו אליה בכדי להעניק לה עזרה.
התובעים טוענים, כי הם היו מנודים. לא הוזמנו לטיולי משפחות, לא היה להם עם מי לשבת בחגים ובאירועים משותפים בקיבוץ, לא היה להם עם מי לשבת בדשא ובבריכת השחייה. בנסיבות אלו, ובכדי שלא לחשוף את ילדיה לעניין החלה דגנית לחגוג חגים ואירועים בקרב משפחתה מחוץ לקיבוץ. לטענתה, אנשים אשר חלפו מולה השפילו עיניהם וסירבו להתייחס אליה. לטענת התובעים, כאשר אנשים בודדים שוחחו עם דגנית, יצרו הקהילה והנהגתה לחץ חברתי לשם מניעת העניין.
התובעת טוענת, כי היא מצאה עצמה על סף התמוטטות עצבים כאשר מחשבות אובדניות חלפו בראשה. כן טוענת, כי ילדיה הפכו רגישים ופגיעים. לטענתה, בנסיבות האמורות הרי שהיא עזבה את הקיבוץ בחוסר ברירה ולמעשה סולקה ממנו.
התובעים טוענים, כי במעשיו ומחדליו גרם הקיבוץ לפגיעה בשמה הטוב של דגנית והפך אותה מטרה לשנאה, בוז ולעג במטרה לבזותה
ולפגוע במשרתה. לטענתם, במעשיו ומחדליו הפר הקיבוץ את תקנון הקיבוץ. לטענתם, מעשי ומחדלי הקיבוץ מהווים התנהגות המגיעה לכדי עוולה נזיקית. התובעים טוענים, כי הקיבוץ רמס את כבודם, את שמם הטוב, את זכותם לחיים בכבוד בקהילה, הרס את מרקם חייהם והפך את חייהם לסיוט.
טענות הנתבע
הקיבוץ מתנגד לתובענה וטוען, כי דינה להדחות. לטענתו, לאור מעשיו של יעקב הוחלט על הוצאתו מהקיבוץ. הקיבוץ טוען, כי לא ננקטו פעולות במטרה להוציא את דגנית מהקיבוץ. לטענתו, התובעים 2-4 לא היו חברי קיבוץ או מועמדים לחברות. כן טוען, כי את טענותיהם באשר לפגיעה בהם בגין העתקת מקום מגוריהם עליהם להפנות להוריהם.
הקיבוץ טוען, כי דגנית התגרשה מיעקב אולם בתחילתו של ההליך המשפטי הם התגוננו יחדיו ורק בהמשך התגרשו. הקיבוץ מכחיש את הטענה לפיה הגיש את התביעה נגד התובעת מבלי שערך בדיקה מינימאלית. לטענתו, נוכח העובדה שהתובעת ובעלה ניהלו משק בית משותף, חשבון בנק משותף וחיים משותפים ולאור חקירה אשר ביצע הקיבוץ וממנה עלה, כי בעלה של התובעת מעל בסכומים גבוהים בהרבה מאלו בהם הודה, היה לו, לכל הפחות, יסוד סביר להניח, כי מהכספים האמורים נהנו התובעים, בידיעתם או ללא ידיעתם. הקיבוץ ציין, כי ההליך המשפטי אשר נפתח נגד התובעת ובעלה היה תביעה כספית של השבה. לטענתו, הוא היה רשאי לתבוע השבת הכספים מהנהנים מהם, בין אם ידעו על מקור הכספים ובין אם לאו. הקיבוץ ציין, כי לדגנית ויעקב היה חשבון משותף והיה לו יסוד סביר להאמין, כי בחשבון האמור הופקדו הכספים בהם מעל יעקב. לטענתו, בנסיבות האמורות בדין הוגשה התובענה אף כנגד דגנית. לטענתו, הפעולות אשר ננקטו על ידו במסגרת ההליך האמור היו מחויבות המציאות.
הקיבוץ מוסיף, כי במסגרת הדיונים אשר נערכו בקיבוץ בנוגע למעילה הרי שההתייחסות הייתה כלפי יעקב בלבד. לטענתו, טענות הנהלת הקיבוץ כלפי דגנית התמצו בניסיונו לתפוס את הכספים אשר לקח יעקב, בחשבונם המשותף של הזוג והטענה הייתה, כי כאחת הנהנים מהכספים דגנית חבה בהשבתם, בין אם ידעה על מקורם ובין אם לאו. לטענת הקיבוץ, אף כאשר פרסם פרטים אודות ההליך המשפטי הוא התמקד ביעקב ודגנית לא הוזכרה אף לא ברמז.
לטענתו, אין ממש בטענה לפיה הוא יצא בקרב דמים נגד התובעת. הקיבוץ טוען, כי הוא פעל לשם בירור הקף מעילתו של יעקב. הקיבוץ ציין, כי בתום ההליך התברר, כי יעקב לא העביר את מלוא הכספים אשר התקבלו בגין מכירות הדגים במדגה, זאת בין היתר באמצעות בדיקת חשבונם המשותף של יעקב ודגנית.
הקיבוץ מתנגד לטענה לפיה לאור מהותו ומיהותו היה עליו להשתיק את הפרשיה בה היה מעורב יעקב. לטענתו, אף אם הדבר היה נהוג בקיבוץ המסורתי אין להסיק מכך, כי עסקינן בהתנהלות ראויה. לטענתו, הציפייה כי במקום הליך משפטי ייערך בדק פנימי אינה מציאותית והיא אף מקוממת.
הקיבוץ מכחיש את הטענה באשר לנידוי החברתי של התובעים ומוסיף, כי ככל שמצבה של התובעת היה קשה הרי שהדבר נבע ממעשיו של בעלה. הקיבוץ הוסיף, כי התובעת הסתגרה ודחתה ניסיונות של חברי הקיבוץ ומנהלת הקהילה להתקרב אליה, לתמוך בה ולדרוש בשלומה. הקיבוץ טוען, כי ממכתב העזיבה של התובעת עולה, כי מנהלת הקהילה שמרה עמה על קשר וניסתה לעקוב אחר שלומם של התובעים. לטענתו, ייתכן, כי תחושותיה הקשות של התובעת נבעו דווקא מפירוק התא המשפחתי ולא מהיחס כלפיה בקיבוץ. לטענתו, ידוע לו על ניסיונות התנכלות בתובעים אולם הנהלתו לא עודדה התנהגות זו ותחת זאת גינתה אותה. הקיבוץ טוען, כי עסקינן במעשים אשר על משטרת ישראל לחקור ולהביא את האשמים לדין והוא לא ראה לנכון לטפל בעניין בעצמו.
לטענת הקיבוץ, אין בהכרח קשר בין החלטת דגנית באשר ליציאתה לחופשה ובהמשך החלטתה לעזוב את הקיבוץ לבין היותה צד להליך המשפטי אשר הוגש נגדה ונגד יעקב. לטענתו, יציאתה לחופשה הייתה קרוב לשנתיים לאחר פתיחת ההליך המשפטי. כמו כן, טרם יצאה דגנית לחופשה, מצא יעקב עבודה בחו"ל וכמעט שלא שהה בקיבוץ. לטענתו, עם יציאתו של יעקב מהקיבוץ וחלוף הזמן שככה ההתעניינות בקיבוץ בסוגיה זו ואף על פי כן, החליטה דגנית לצאת לחופשה.
לטענתו, טענת התובעים באשר לפגיעה בהם בעקבות השמועות באזור הגליל העליון תמוהות לאור העובדה שאף לאחר עזיבת הקיבוץ, התובעים נותרו להתגורר באזור הגליל העליון, התובעים 2-4 נותרו באותה מסגרת חינוכית ודגנית המשיכה לעבוד באותו בית ספר, בו עבדה טרם הפרשה.
עוד טוען הקיבוץ, כי לאור תפקידו של יעקב כמרכז ענף ולאור גודלו של הקיבוץ ומספר חבריו המצומצם לא ניתן היה לנהל בדיקה, חקירה ו/או הליך משפטי מבלי שכלל הציבור ידע על כך. בעניין זה ציין, כי מספר חברים אף העידו במסגרת ההליך ואף בשל כך לא ניתן היה להסתיר את קיומו או לטייח את העובדות שהתגלו.
לטענת הקיבוץ, התובעים לא הוכיחו קיומם של נזקים נפשיים או אחרים אשר נגרמו להם. עוד טוען, כי ככל שנגרמה בפגיעה בתובעים, או במי מהם, הרי שהיא נגרמה עקב מחדליו של יעקב בעלה של התובעת ואביהם של התובעים 2-4.
באשר להטלת העיקול בחשבון הוריה של התובעת טען הקיבוץ, כי עסקינן בכספים אשר העביר יעקב להוריה של דגנית. לפיכך, מוצדק היה להגיש בקשת להטלת העיקול האמור.
באשר לטענת דגנית, כי היא זכאית לשיוך דירה, הקיבוץ אינו חולק על טענתה של דגנית, כי הייתה חברת קיבוץ ביום הקובע אולם טוען, כי מלבד קבלת ההחלטה בנדון לא התקבלו החלטות המסדירות את הליך השיוך ובנסיבות אלו, לא
ניתן לקבוע כיום מה הן זכויותיה, אם בכלל.
עוד ציין, כי המחוקק קבע ששיוך דירה ייעשה על חשבון דמי עזיבה ועל כן אין בידי התובעת לתבוע הן שיוך דירה והן דמי עזיבה, שכן עסקינן בכפל פיצוי. לטענתו, עם קבלת דמי עזיבה פוקעת זכותו של החבר העוזב לשיוך דירת מגורים.
הקיבוץ ציין, כי טרם נעשה שיוך שמי המקנה לחברים דירת מגורים ספציפית ועל כן, אין לדגנית זכות כלשהי בדירה בה התגוררה בטרם עזבה את הקיבוץ או בדירה אחרת.
בנוסף התייחס הקיבוץ לטענות דגנית באשר לתשלום דמי עזיבה ולהוצאותיה המשפטיות בגין ההליך הקודם. באשר לחובותיו הנטענים כלפי התובעת טען, כי התובעת ביקשה לבחון את הסכומים אשר פורטו בסיכום הישיבה מיום 12.3.07 ובהמשך לא עשתה דבר במשך שנה וביום 2.3.08 הודיעה, כי אין לה את הכלים המקצועיים והנפשיים לעסוק בחישובים של מה מגיע לה.
הראיות
מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים מס' 1-3. בנוסף, זימנו התובעים עדים מטעמם אשר לא הגישו תצהירי עדות ראשית את הגב' נורית גון (להלן: "נורית") ששימשה כעובדת סוציאלית בקיבוץ מחודש 4/02 – 11/04, וחברי הקיבוץ
או המתגוררים בו: מר אילן דרור (להלן: "דרור") מר בצלאל לב טוב (להלן: "לב טוב"), מר אבי שרוני (להלן: "שרוני"), מר חרט ון דה הובן (להלן: "ון דה הובן") ומר אריה גידו (להלן: "גידו").
מטעם הקיבוץ הנתבע, הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אריה שגיא (להלן: "שגיא"), של מר אליעזר בן עמי (להלן: " בן עמי"), של הגב' ריי רותם (להלן: "רותם") ושל מר חנן רובינסקי (להלן: "רובינסקי"). כל המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
דיון ומסקנות
בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעו מספר מחלוקות. הצדדים חלוקים באשר לזכויות המגיעות לדגנית לאחר שעזבה את הקיבוץ. המחלוקת הינה באשר לחובות הקיבוץ כלפי דגנית, זכותה לדמי עזיבה וזכותה לשיוך דירה. בנוסף, התובעים טוענים שהקיבוץ הפר את התקנון שלו הן בהגשת התביעה נגד דגנית מבלי שערך את הבדיקה הדרושה ומבלי שנתן לה הזדמנות לומר את דברה והן בשל יחסם של חברי הקיבוץ לתובעים והעובדה שהקיבוץ לא דאג לספק להם את ההגנה והסיוע להם היו זקוקים. כן, טוענת דגנית, כי הקיבוץ פגע בשמה הטוב. לטענתם, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם בתקופה האמורה. התובעים טוענים, כי הם לא עזבו את הקיבוץ מבחירה וכי למעשה יש לראות בהם כמי שסולקו מהקיבוץ וזכאים בשל כך לפיצוי.
ביום 17.10.10 הגישו הצדדים הסכם פשרה ובקשה ל
פסק דין
חלקי. הסכם הפשרה קיבל תוקף של
פסק דין
. במסגרת הסכם הפשרה, הסדירו הצדדים את המחלוקת אשר נתגלעה ביניהם באשר לדמי העזיבה להם זכאית דגנית, העומדים על פי ההסכם על סך של 186,243 ₪ ומסכום זה נוכו סכומים אשר שולמו בשלביו המתקדמים של התיק.
עוד הוסכם בין הצדדים, כי לתובעים נשמרה הזכות לטעון באשר להוצאות בגין רכיב זה של התביעה. לפיכך, המחלוקות אשר נותרו בין הצדדים הינן שאלת זכאות דגנית לשיוך דירה, חובו של הקיבוץ כלפיה והשאלה האם התובעים זכאים לפיצוי כלשהו בשל התנהלות הקיבוץ והפרת התקנון ופגיעה בשמה הטוב של דגנית.
לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המצוי בפני
י מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח טענותיהם באשר להפרת התקנון ופגיעה בשמה הטוב של דגנית. כן מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי הם זכאים לפיצוי מאחר ולמעשה סולקו מהקיבוץ. בנוסף, מצאתי, כי חלק מחובו של הקיבוץ כלפי דגנית טרם התגבש ומהחלק אשר התגבש יש לקזז את חובה של דגנית כלפי הקיבוץ. כמו כן מצאתי, כי דגנית אינה זכאית לשיוך דירה על שמה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם תקנון הקיבוץ הופר על ידי הקיבוץ ובשל כך נגרמו לתובעים נזקים אשר בגינם על הקיבוץ לפצותם.
במסגרת כתב התביעה לא פירטו התובעים את סעיפי התקנון אשר לטענתם הפר הקיבוץ. בסיכומיו טוען הקיבוץ, כי רק במסגרת סיכומיהם פירטו התובעים אילו סעיפים הפר הקיבוץ, לטענתם. הקיבוץ טוען, כי עסקינן בהרחבת חזית אסורה. אין מחלוקת, כי במסגרת כתב התביעה לא פרטו התובעים את סעיפי התקנון הרלוונטיים. עם זאת, התובעים פירטו באילו חובות, לטענתם, לא עמד הקיבוץ. בנסיבות אלו, מצאתי לדון בטענותיהם האמורות של התובעים, על אף שסעיפי התקנון הרלוונטיים לא פורטו בכתב התביעה.
טענות התובעים בעניין זה שתיים הן. התובעת טוענת, כי התביעה נגדה הוגשה מבלי שנערכה בדיקה מינימאלית עמה באשר לשאלה האם ידעה על מעשיו של יעקב. לטענתה, לא ניתנה לה ההזדמנות להבהיר גרסתה. בעניין זה היא טוענת אף, כי הקיבוץ פגע בשמה הטוב. כמו כן, התובעים טוענים, כי בתקופה שלאחר גילוי הפרשה, הם לא זכו לסיוע ועזרה מצד הקיבוץ בתחום החברתי וכי היו בודדים ומנודים, עד כדי שנאלצו לעזוב את הקיבוץ.
סעיף 52 לתקנון קובע, כי מקום בו חבר אינו מקיים חובה מהחובות המוטלות עליו בהתאם לתקנון, הרי שייערך דיון והאסיפה הכללית תחליט באשר לדרכי התגובה. התובעים טוענים, כי היה צריך לערוך דיון כאמור מאחר והתביעה הוגשה לאור הטענה, כי יעקב הפר את תקנון הקיבוץ עת לא העביר את מלוא התקבולים אשר הועברו לידיו.
במסגרת עדותו נטען בפני
לב טוב, כי לא התקיימה אסיפה אשר במסגרתה הוחלט על הגשת התביעה. לב טוב השיב, כי האסיפה הייתה לאחר התביעה, ובמסגרתה הסבירו להם. לטענתו, אספו אותם ואמרו להם שהעניין בטיפול המזכירות וההנהלה (עמ' 33 ש' 18-26). שרוני העיד, כי הוא זוכר שהייתה אסיפה אשר במסגרתה הוחלט על הגשת התביעה נגד יעקב ודגנית. לטענתו, הוא זוכר שהאסיפה החליטה ואינו זוכר שנתנו להם אפשרות הצבעה (עמ' 37 ש' 1-11). בהמשך אישר, כי הדיון היה כשהייתה הצעה לסגור את העניין בפשרה וכי לא היה דיון בשאלה האם להגיש את התביעה מלכתחילה (עמ' 38 ש' 7-12). אף ון דה הובן העיד, כי לא הייתה הצבעה באשר להגשת התביעה נגד יעקב ודגנית (עמ' 40 ש' 9-11).
גידו העיד, כי ההנהלה לא הייתה שותפה בתקופת החקירה. לטענתו, היו שמועות בנדון ובהמשך זה הגיע לדיונים בהנהלה (עמ' 41 ש' 13-19). גידו טען, כי חלק או רוב ההנהלה רצו להגיע לפשרה והוא לחץ להגיע למשפט וזה מה שהתקבל (עמ' 41 ש' 23-25). גידו נשאל, האם הדיון באשר להגשת התביעה היה גם לגבי דגנית או רק לגבי יעקב והשיב, כי הוא אינו זוכר שדנו בהגשת תביעה נגד דגנית (עמ' 41 ש' 30-31, עמ' 42 ש' 1-5). שגיא נשאל האם ההנהלה דנה בשאלה האם להגיש תביעה נגד חבר קיבוץ והשיב, כי רק אינפורמציה (עמ' 45 ש' 32-33). לטענתו, מי שטיפל החליט להגיש את התביעה ולמיטב זכרונו זה היה חנן מנהל הקהילה מטעם הקיבוץ. שגיא העיד, כי אינו יודע מי עוד היה מעורב (עמ' 46 ש' 1-3). שגיא העיד, כי הוא אינו זוכר שהייתה שאלה כזו וטען, כי זה היה עניין של הצוות שטיפל (עמ' 47 ש' 14). לטענתו, הוא לא זוכר שהיה דיון בשאלה האם להגיש את התביעה אף נגד דגנית. שגיא הוסיף, כי הוא הרגיש שזה ברור שזה מה שצריך לעשות (עמ' 47 ש' 22-26).
בן עמי העיד, כי לא זכור לו שמישהו העלה לדיון את הסוגיה האם להגיש את התביעה נגד דגנית או לא (עמ' 57 ש' 4-6). לטענתו, הוא מניח שההחלטה להגיש את התביעה נגד דגנית התקבלה בוועד ההנהלה אולם הוא אינו זוכר בוודאות. בהמשך העיד, כי כוונתו למזכירות (עמ' 56 ש' 24-28). בן עמי שב וטען, כי למיטב זכרונו ההחלטה התקבלה במזכירות אולם הוא אינו זוכר בוודאות (עמ' 57 ש' 17-24). בן עמי העיד, כי הנושא לא הובא להכרעת האסיפה הכללית (עמ' 57 ש' 25-26).
רובנסקי העיד, כי הנהלת הקיבוץ החליטה להגיש את התביעה (עמ' 71 ש' 20-21). לטענתו, ההחלטה התקבלה על ידי צוות המנהלים יחד עם חברי הנהלה וכי כאשר הוא אומר חברי הנהלה הוא מתכוון למזכירות (עמ' 71 ש' 23-25). נטען בפני
ו, כי בתצהיר תשובות של הקיבוץ נטען כי ההחלטה התקבלה על ידי צוות המנהלים בלבד. רובינסקי טען, כי אין זה נכון וכי ההנהלה קיבלה את ההחלטה (עמ' 71 ש' 26-28). לטענת רובינסקי, ההחלטה להגיש את התביעה גם נגד דגנית הייתה בפורום של המנהלים ועורכי הדין של הקיבוץ (עמ' 74 ש' 13-16). לטענתו, זה היה בסמוך מאוד לאחר שהתקבלה במזכירות החלטה באשר להגשת התביעה באופן כללי (עמ' 74 ש' 17-19).
הנה כי כן, מהעדויות האמורות עולה, כי לא נערכה אסיפה כללית לשם הכרעה באשר לדרכי הפעולה בהן יש לנקוט בנוגע לדגנית ויעקב. עם זאת מצאתי, כי אין בכך כדי להוכיח, כי הקיבוץ הפר את התקנון כלפי דגנית.
דגנית טוענת, כי ההחלטה להגיש את התביעה נגדה לא התקבלה על ידי הגורמים המוסמכים וכי ההחלטה התקבלה על ידי בן עמי, אשר אינו חבר קיבוץ ואינו בעל זכות הצבעה במוסדות הקיבוץ. כן ציינה, כי לא נערך פרוטוקול אשר ישקף את השיקולים בגינם הוגשה התביעה כנגדה.
שגיא טען, כי הוא היה בעד הגשת תביעה ולטענתו לא ראה שני אנשים שהם אישיות נפרדת אלא משפחה בעלת חשבון בנק משותף. בהמשך הוסיף, כי אינו זוכר שהייתה שאלה כזו וטען, כי זה היה עניין של הצוות שטיפל (עמ' 47 ש' 6-14). בן עמי העיד, כי החוקר שנשכר בכדי לבדוק את השמועות לגבי יעקב לא התבקש לבדוק את מעורבותה של דגנית (עמ' 55 ש' 26-31). בן עמי טען, כי בקיבוץ שני בני הזוג הם תא אחד, יש להם תקציב משותף וההכנסות נכנסות ויוצאות מאותו מקום. לטענתו, בשל כך כאשר רוצים השבה של כסף לא ניתן כמעט שלא לצרף את בן הזוג (עמ' 56 ש' 10-13). בן עמי טען, כי כשם שהשותפות בכספים היא של שניהם, אזי כשיש צל של חשש סביב אותם כספים אז גם הצד השני הוא צד (עמ' 58 ש' 4-5). לטענתו, את התלונה הפלילית הגישו רק נגד יעקב ומטרת התביעה האזרחית הייתה להשיב כסף (עמ' 58 ש' 13-14).
בן עמי הוסיף וטען, כי הם פעלו תחת ייעוץ משפטי צמוד והמלצה חד משמעית לפעול באופן בו הם פעלו (עמ' 56 ש' 16-17). לטענתו, אף אז לא היה לו ספק שפיזית דגנית אינה מעורבת בגניבה אולם הוא לא ידע האם היא ידעה האם לאו והאם נהנתה מהכספים (עמ' 56 ש' 20-23). בן עמי העיד, כי הוא, או מי מטעמו, לא דיברו עם דגנית טרם הגשת התביעה בכדי לברר את הנושאים אשר הוא לא ידע (עמ' 57 ש' 7-9).
רובינסקי אישר, כי הוחלט להגיש את התביעה אף נגד דגנית מאחר והיא ויעקב היו יחידה כלכלית אחת (עמ' 76 ש' 23-24). לא זכור לו, כי התקיים דיון לפיו מאחר ודגנית ויעקב התגרשו ראוי אולי לשקול מחדש את המשך התביעה נגדה (עמ' 76 ש' 25-27). לטענתו, לא נקטו נגד דגנית בהליך הוצאת חבר מאחר ולא מצאו קשר ישיר בינה לבין גניבת הכסף (עמ' 78 ש' 17-18). לאור הטענה לפיה התביעה נגד דגנית הוגשה מאחר והיא נהלה חשבון משותף ומשק בית משותף עם יעקב במועדים הרלוונטיים ומאחר ומדובר היה בתביעה להשבת כספים, הרי שלא מצאתי פסול בעובדה שאחרי שדגנית ויעקב התגרשו לא מצא הקיבוץ לנכון לשקול את המשך התביעה נגדה.
מהאמור לעיל עולה, כי התביעה האזרחית להשבה הוגשה נגד דגנית, על אף שזו לא נחשדה כי הייתה מעורבת במעילה, מאחר והיא ויעקב ניהלו משק בית משותף וחשבון בנק משותף ולפיכך ומאחר ועסקינן בתביעה כאמור להשבת כספים, הרי שהתביעה הוגשה אף נגד דגנית, מאחר ולא היה ברור, האם הכספים נכנסו לקופה המשותפת של בני הזוג והאם דגנית נהנתה מכספים אלו במישרין או בעקיפין. בנסיבות אלו, העובדה שדגנית לא הייתה מעורבת ואף לא הייתה מודעת למעשיו של בעלה דאז לא היה בה בכדי להשליך על עמדתו של הקיבוץ באשר להגשת התביעה נגדה. אינני מקבלת את הטענה לפיה הגשת התובענה נגד דגנית, מבלי שזו זומנה לבירור, מהווה הפרה של תקנון הקיבוץ.
התביעה לא הוגשה נגד דגנית מאחר שהיא הפרה את החלטות הקיבוץ והתקנון שלו ולכן ממילא סעיף 52 לתקנון אינו רלוונטי לענייננו.
כמו כן, דגנית העידה, כי היא לא הגישה ערר על ההחלטה להגיש נגדה תביעה. לטענתה, היא פנתה, טלפונית, לחבר ההנהלה בבקשה שייפגש איתה ולטענתה בהתחלה הוא הסכים ובהמשך סירב (עמ' 19 ש' 2-5). טענתה האמורה של דגנית לא הוכחה. דגנית טענה, כי היא לא ידעה מי לעשות ומה מותר לה. בהמשך אישרה, כי באותה תקופה היא הייתה מיוצגת (עמ' 19 ש' 5-10).
אף אם תתקבל טענת דגנית לפיה ההחלטה להגיש את התביעה נגדה לא התקבלה על ידי הגורמים הרלוונטיים, הרי שהיה בידי דגנית לערער על החלטה זו. כמו כן, היה בידה להגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף בטענה שההחלטה להגיש את התביעה בשם הקיבוץ לא התקבלה על ידי הגורמים המוסמכים. יתרה מזאת, בסוף ההליך ולאחר שהתביעה אשר הגיש הקיבוץ נגדה נדחתה, נקבע, כי על הקיבוץ לשלם לדגנית הוצאות משפט. סבורני, כי יש בכך בכדי לשים את הקץ לטענות באשר לעצם הגשת התביעה נגד דגנית ואין מקום לדון כעת בטענה לפיה התביעה הקודמת הוגשה שלא בסמכות ומבלי שהתקבלה החלטת הגורמים הרלוונטיים. למעלה מהדרוש אציין, כי דגנית לא עתרה לפיצוי בשל עוולת הנגישה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
דגנית טוענת, כי הקיבוץ פגע בשמה הטוב. ברי, כי אין בעצם הגשת התביעה נגדה בכדי להוכיח טענה זו. דגנית טוענת, כי הקיבוץ פרסם נגדה ונגד יעקב דברים לא נכונים במנשר. דגנית נשאלה האם קיים מסמך לפיו הקיבוץ פרסם שהיא מעלה בכספים והתעסקה בהימורים. דגנית השיבה, כי כל הזמן פורסמה דיסאינפורמציה והקיבוץ לא טרח לפרסם שהיא אינה מעורבת. לטענתה, נתנו לשמועות לזחול. לטענת דגנית, הטרוניה שלה היא לגבי העדר פרסום. דגנית טענה, כי אולי אם היו מעבירים את המסר לציבור היחס היה שונה (עמ' 14 ש' 32, עמ' 15 ש' 1-11).
נטען בפני
דגנית, כי היא דיברה על מנשרים, ברבים. דגנית נשאלה, האם היו מנשרים מעבר לנספח ד' לתצהיר רובינסקי והשיבה, כי היה מנשר לגבי הפנצ'רים. נטען בפני
ה, כי עסקינן במנשר חיובי. דגנית נשאלה האם ראתה מנשרים נוספים שגרמו להכפשתה והשיבה בשלילה (עמ' 15 ש' 12-22). הנה כי כן, מעדותה של דגנית עולה, כי היא יודעת על שני מנשרים בלבד אשר אחד מהם עסק בפנצ'רים אשר התגלו ברכבה.
מעיון במנשר אשר פרסם הקיבוץ (נספח ח' לכתב ההגנה) עולה, כי שמה של דגנית כלל אינו מוזכר בו. המנשר אינו מתייחס לדגנית, אף לא ברמז, והוא עוסק כולו במיוחס ליעקב. בנסיבות האמורות, הרי שאין במנשר האמור בכדי להוות פגיעה בשמה הטוב של דגנית.
במהלך עדותה נטען בפני
דגנית, כי ביום 26.1.04 הקיבוץ פרסם, כי התביעה הוגשה נגד יעקב בלבד, על אף שבאותה תקופה הוגשה התביעה אף נגדה (נספח ד' לתצהיר רובינסקי). דגנית אישרה, כי יומיים לאחר מכן היא ויעקב הוציאו מכתב משלהם (נ/1) (עמ' 15 ש' 23-31). במסגרת נ/1 צוין, כי התביעה אשר הגיש הקיבוץ הוגשה אף נגדה. נטען בפני
דגנית, כי היא פרסמה שהתביעה הוגשה גם נגדה. בתגובה טענה דגנית,
כי היו פרסומים בעיתונים בהם צוין, כי היא ויעקב נתבעים על ידי הקיבוץ. דגנית הוסיפה, כי כל מי שרצה לראות את כתב התביעה היה מגלה שהקיבוץ האשים אותה בגניבה (עמ' 16 ש' 6-12). דגנית נשאלה מאיפה היא יודעת שהקיבוץ פרסם את הדברים ובתשובה שאלה למה הכוונה. דגנית נשאלה האם דיברה עם עורך העיתון ושמעה שהקיבוץ העביר את המידע והשיבה, כי מעצם נקיטת ההליך מולה ולאור העובדה שבבית המשפט מסתובבים כתבים. לטענתה, הקיבוץ לא היה צריך לרוץ ולבקש שזה יפורסם ומרגע שהוציאו את זה מהקיבוץ לא ניתן היה לעצור את זה (עמ' 16 ש' 13-18). בהמשך העידה, כי היא לא יודעת שהקיבוץ יזם פנייה לעיתונות (עמ' 16 ש' 20-21).
שרוני אישר, כי היו לחשושים וכי עסקינן בקיבוץ קטן (עמ' 36 ש' 25-26). שרוני העיד, כי הוא אינו יודע כמה אנשים ידעו לפני שיצאה הודעה מסודרת והאם רוב הקיבוץ ידע. לטענתו,
החברים הקרובים ידעו (עמ' 36 ש' 27-30). משהחליט הקיבוץ להגיש תביעה נגד דגנית ויעקב ברור, כי בשלב כלשהו הדבר יתפרסם וכי חברי הקיבוץ ידעו על כך, במיוחד כשעסקינן בקיבוץ קטן ואנשים מדברים אחד עם השני וידיעות כגון אלו טיבן וטבען להתפשט. העובדה, כי חלק מחברי הקיבוץ העידו במסגרת התובענה האמורה מחזקת מסקנתי זו. יחד עם זאת, אין בעובדה זו בכדי להצביע על פגם בהתנהלות הקיבוץ. לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי הקיבוץ פעל לשם פרסום המידע האמור וכי פירסם אותו בדרך שנועדה להכפיש את התובעים ואף פרסום כזה לא הוצג לפני. אדרבא, התרשמתי שבהודעה שהקיבוץ הוציא לחבריו, הוא נמנע מלהזכיר את שמה של דגנית, למרות שהתביעה להשבת הכספים הוגשה אף נגדה.
הנה כי כן, דווקא במסגרת המכתב אשר הוציאו דגנית ויעקב הם התייחסו להגשת התביעה נגדם ואילו במנשר אשר הוציא הקיבוץ קודם לכן, הוא לא קשר את שמה של דגנית לפרשה האמורה. דגנית טענה, כי מכתבם נכתב בעקבות פרסום הפרשה בעיתונות. ברם, אין בידה לקשור בין הקיבוץ והפרסומים האמורים. אין בעובדה שהקיבוץ הגיש את התביעה נגד דגנית והעובדה שהמידע הגיע לציבור ולעיתונות בכדי להוכיח טענתה, כי הקיבוץ אשר רק הוא הנתבע בענייננו, פגע בשמה הטוב.
כמו כן, כאמור לעיל, דגנית העידה, כי טענתה הינה באשר להיעדר פרסום. לגרסתה, היה על הקיבוץ להעמיד דברים על דיוקם ולהביא את המידע הרלוונטי לידיעת הכלל. אינני מקבלת טענתה, כי משלא עשה כן הקיבוץ הרי שהוא גרם לפגיעה בשמה הטוב. על כתפי הקיבוץ לא מוטלת חובה כאמור. לא מוטלת על הקיבוץ האחריות לפרסם, כי התביעה הוגשה בגין מעשים המיוחסים ליעקב בלבד וכי היא אינה מעורבת בעניינים אלו, במיוחד נוכח העובדה שהתביעה להשבת הכספים הוגשה כנגד שני בני הזוג. כאמור לעיל, בפרסום אשר פרסם הקיבוץ הוא התייחס למעשיו של יעקב בלבד ולא התייחס כלל לדגנית. בנסיבות אלו, לא מוטלת עליו החובה לפרסם, כי דגנית לא הייתה מעורבת בפרשת המעילה משכאמור עולה מהפרסום, כי הוא מכוון ליעקב בלבד.
דגנית העידה, כי אין בידה להצביע על סעיפים בתקנון שהופרו. דגנית נשאלה לגבי הפרת הוראות דין והשיבה, כי במצבם הקשה היה מוסרי לנהוג אחרת כלפיהם. בהמשך טענה, כי היא בטוחה שניתן למצוא בתקנון חובות של הקיבוץ לדאוג ולסעוד את חבריו (עמ' 16 ש' 26-31, עמ' 17 ש' 1-4).
לטענתה, היא ציפתה שהקיבוץ ידאג לבדוק איך מסתדרת משפחה שנקלעה למשבר כל כך חמור וליתן לה תמיכה במיוחד כשנותרה לבד להתמודד עם הכל ללא בעל (עמ' 20 ש' 22-25).
במסגרת סיכומיהם טענו התובעים, כי בהתאם לתקנון, על הקיבוץ לטפח רעות ואחווה בין חבריו ולספק לחבריו ולתלויים בהם את צרכיהם הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והאישיים. כפי שיובהר בהמשך, לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי הקיבוץ פעל בניגוד להתחייבויותיו בהתאם לתקנון.
דגנית העידה, כי פנייתה לבקשת עזרה הייתה בעל פה ולאחר שקיבלה ממזכיר הקיבוץ תשובות שאינן מסבירות פנים לא היה טעם לפנות בשנית (עמ' 16 ש' 22-24). לא עלה בידי דגנית להוכיח טענה זו.
שגיא נשאל מי במזכירות היה אחראי לטפל בדגנית אחרי הגירושים והשיב, כי ליווי נעשה רק כשיש רצון לליווי ואז הוא נעשה על ידי עובדת סוציאלית או מנהלת הקהילה (עמ' 49 ש' 25-27). תשובתו מתקבלת על דעתי. ברי, כי אדם בגיר שאינו פונה לבקש סיוע או עזרה כלשהי ולא מביע, כי מעוניין בעזרה כזו, לא ניתן לקבוע שבכך שהקיבוץ לא כפה עליו לקבל עזרה או תמיכה יש לראותו כמי שהפר את התקנון. לא הוכח לי שדגנית פנתה לקבלת עזרה ופנייתה זו לא נענתה.
בן עמי העיד, כי הוא לא פנה למערכת הרווחה בנוגע לדגנית, על אף שידע שייתכן שהיא אינה מעורבת במעילה ולא ידעה עליה (עמ' 60 ש' 1-4). לטענתו, רובינסקי היה אחראי לטפל בדגנית בהיבט החברתי גם מכיוון שהיה מנותק מהתביעה להשבת הכספים (עמ' 59 ש' 27-29, עמ' 60 ש' 10-12, 15-16). בן עמי נשאל, האם מישהו זימן את דגנית לדיון באשר להתנהלות מול הקהילה בתקופת התביעה. בן עמי השיב, כי למיטב זכרונו רובינסקי ניסה (עמ' 58 ש' 26-28). רובינסקי העיד, כי בתקופה בה הוגשה התביעה פעל צוות שהיה כתובת לעניינים אישים של חברי קיבוץ. לטענתו, בהמשך, הצוות חדל מלהתקיים. רובינסקי הוסיף, כי תמיד הייתה עובדת סוציאלית אשר היה ניתן לפנות אליה (עמ' 71 ש' 1-3).
נורית גון, אשר הייתה עובדת סוציאלית במשגב עם בתקופה הרלוונטית (עמ' 24 ש' 7-10) והוזמנה כעדה מטעם התובעים העידה, כי חברי הקיבוץ פנו אליה בעצמם (עמ' 24 ש' 18-19). לטענתה, היא לא ידעה על המקרה של התובעים (עמ' 24 ש' 30-31). בהמשך הוסיפה, כי על המקרה נודע לה בשלב מאוחר, לאחר שקראה אודותיו בעיתון, וזאת כשכבר הייתה בשלבי יציאה והיא דיברה על זה עם מנהלת הרווחה (עמ' 25 ש' 1-4). נורית נשאלה לגבי מקרה אחד שבו התובעת פגשה אותה על המדרכה, אולם ענתה שאינה זוכרת זאת (עמ' 25 ש' 7
—
8). גם אם אכן התרחש מפגש כזה, יש בכך ללמד שהתובעת לא פנתה באופן מסודר לעובדת הסוציאלית לקבלת עזרה או תמיכה, אלא עשתה זאת כנראה "על הדרך" כאשר פגשה את העובדת הסוציאלית על המדרכה, זאת למרות שהוכח לי שלו הייתה פונה דגנית לקבלת סיוע מהעובדת הסוציאלית היא הייתה נענית.
רובינסקי נשאל מה עשה בכדי לוודא שיש לדגנית וילדיה יכולת קיום והשיב, כי לא בוצע עיקול על הכנסותיה וכי כאשר היא הייתה זקוקה לעזרה נענו לה ושיחררו כספים מהחשבון המעוקל (עמ' 75 ש' 15-20). רובינסקי נשאל אילו פעולות חברתיות הוא ביצע כמנהל קהילה בנוגע לשאלה האם המשפחה זקוקה לעזרה בתחום הפסיכולוגי והסוציאלי. רובינסקי השיב, כי
לילדים ניתנה תמיכה בבית הספר בעקבות פנייה מהקיבוץ של רכזת החינוך. לטענתו, הוא ניסה לגרום לכך שדגנית לא תהיה מוקד לתקיפות למרות שחושב שלא היו כאלו (עמ' 75 ש' 25-31). רובינסקי הוסיף, כי לאחר שהוגשה התביעה, דגנית הייתה בצד אחד והקיבוץ בצד השני ומבחינתה לא הייתה לשני הצדדים שפה משותפת. לטענתו, דגנית חסמה כל אפשרות לעזרה חברית. רובינסקי הוסיף וטען, כי הוא שלח את אשתו שתתמוך בדגנית, אולם דגנית אמרה לה שהיא אינה יכולה להיות חברה שלה. לטענתו, הוא הרגיש שהיה בינו לבין דגנית קיר מהצד שלה אשר הוא לא יכול היה לעבור (עמ' 75 ש' 31-32, עמ' 76 ש' 1-12).
רותם ששימשה כמנהלת הקהילה העידה, כי היא הייתה אחראית על הפן החברתי בקיבוץ (עמ' 64 ש' 30-31). רותם נשאלה, האם נתנה הנחייה לסיוע ספציפי לדגנית בתקופה שהיא הייתה מנהלת הקהילה והשיבה, כי השתדלה ללכת לקראתה בהסכם החופשה המיוחדת (עמ' 65 ש' 1-4). רותם נשאלה האם הקיבוץ סייע לדגנית בהובלת הדירה והשיבה, כי הקיבוץ לא התבקש ולא נתן עזרה כאמור (עמ' 65 ש' 5-7). רותם נשאלה, האם בעת החפיפה שהיא עברה עם כניסתה לתפקיד האם אמרו לה משהו לגבי דגנית שמייחד אותה והשיבה בשלילה. בהמשך הוסיפה, כי הזכירו שמתנהל דיון בבית משפט לגבי גניבה במדגה. לטענתה, היא לא זכרה את זה ולא קישרה (עמ' 67 ש' 30, עמ' 68 ש' 1-2). רותם העידה, כי דגנית ביקשה ממנה סיוע בנושא שכר הדירה. לטענתה, היא הפנתה מכתב למשרד החינוך. רותם טענה, כי היא עשתה כמיטב יכולתה לגבי כל פניה של דגנית לקבל סיוע (עמ' 68 ש' 29-30). עדותה הותירה עלי רושם אמין ולא נסתרה והתרשמתי שבכל עת שדגנית פנתה בבקשה לעזרה כלשהי, ניסתה רותם, במסגרת תפקידה בקיבוץ, לעזור לה כמיטב יכולתה.
הנה כי כן, מהעדויות המפורטות לעיל עולה, כי חברי הקיבוץ אשר היו מעוניינים בעזרתה של העובדת הסוציאלית פנו אליה בעצמם. כמו כן, בתקופה הרלוונטי פעל צוות אשר נתן מענה לחברי הקיבוץ בענייניהם האישיים. לא עלה בידי דגנית להוכיח, כי פנתה בבקשה לסיוע וכי בקשתה האמורה לא נענתה. כמו כן, רובינסקי העיד באשר להתרחקותה של דגנית מיתר חברי הקיבוץ והסתגרותה וטען, כי בשל כך לא ניתן היה להעניק לה סיוע. כפי שיפורט בהמשך, עדות זו עולה בקנה אחד עם עדויות נוספות של חברי הקיבוץ אשר העידו לפניי באשר להתנהלות דגנית לאחר הגשת התביעה הכספית.
דרור שהעיד במסגרת פרשת התביעה נשאל מה ידע על דגנית, על תחושותיה ומצבה, בעקבות התביעה והשיב, כי לא ידע הרבה. לטענתו, דגנית לא סיפרה הרבה והוא לא הרגיש מספיק קרוב בשביל לשאול שאלות אישיות מידי ולא רצה לחטט. דרור טען, כי
הניח שאם היא תרצה לספר היא תספר (עמ' 26 ש' 17-21). לב טוב שהעיד מטעם התובעים מסר, כי נפגש עם דגנית פעם או פעמיים לאחר שנודע לו על המעילה ולטענתו הוא שאל אותה אם היא צריכה עזרה (עמ' 31 ש' 23-25). שרוני העיד, כי בעבר משפחתו ומשפחת התובעים היו בקשרים טובים ונפגשו לפעמים פעמיים שלוש בשבוע, בדרך כלל בארוחות משותפות בביתו. שרוני העיד, כי חושב שלאחר חשיפת פרשת השחיתות לא היו מפגשים נוספים והוסיף, כי גם לפני זה, זה הלך והתמעט. שרוני נשאל מדוע לא היו מפגשים לאחר חשיפת השחיתות והשיב, כי יעקב ודגנית הסתגרו בביתם. לטענתו, דגנית לא רצתה לדבר עם אף אחד מהקיבוץ. שרוני טען, כי אשתו ניסתה לדבר עם דגנית אולם דגנית לא ענתה לאף אחד. לטענתו, כאשר הוא ראה שדגנית לא רוצה לדבר עם אף אחד גם הוא התרחק (עמ' 35 ש' 23-32, עמ' 36 ש' 1-5).
גידו אשר אף הוא העיד מטעם התובעים, נשאל באשר לקשר עם דגנית לאחר שהתפוצצה הפרשה והשיב, כי דגנית תמכה ביעקב וכי הוא, אשתו ואנשים נוספים ניסו להישאר מחוברים ולתמוך אולם היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה (עמ' 42 ש' 12-14). גידו שב והעיד, כי ניסו להתקרב לדגנית (עמ' 42 ש' 18-19). גידו טען, כי דגנית הייתה במצב של ניתוק וכי היא עזבה את הקיבוץ ויצאה לשנת חופש. לטענתו, הקשר ניתק ברגע שדגנית לא קיבלה את הניסיונות שלהם ועברה לקיבוץ דפנה (עמ' 42 ש' 22-24).
ון דה הובן טען, כי שוחח עם דגנית לאחרונה לפני חודשיים וכי אם הוא רואה אותה הוא אומר לה שלום אולם הוא לא ראה אותה (עמ' 40 ש' 12-15). לטענת שגיא, הוא לא הרגיש בתקופה הרלוונטית שדגנית הוחרמה וכאב לו הלב שהיא החרימה את עצמה, למרות שלטענתו רוב החברים אהבו את דגנית ואת ילדיה והעריכו אותה ומאד כאבו את עזיבתה. לטענתו, גם אם התובעים כעסו, היה מקום להידברות ולדבריו, גם היום לרוב הקיבוץ חבל שדגנית עזבה את הקיבוץ (עמ' 48 ש' 17-22).
שגיא טען, כי לאחר התפוצצות הפרשה הייתה לו תחושה של כעס כלפי יעקב ודגנית. לטענתו, זה היה הן בשל קרבתו אליהם (היה אביהם המאמץ) והן בשל האווירה בקיבוץ. שגיא העיד, כי לאור הטראומה שהקיבוץ עבר לאחר שכאמור התגלה שיעקב הכניס כספי קיבוץ לכיסו הפרטי, לא היו לו כוחות נפשיים ליצור קשר ולדבר ואחרי שהתביעה נגמרה הוא דיבר הרבה עם דגנית (עמ' 46 ש' 9-16). לטענתו, אף לאחר שידע שדגנית זוכתה היה לו קשה לעשות הפרדה (עמ' 46 ש' 22-24). בהמשך טען, כי עד היום הוא לא השתכנע שלא היה קשר (עמ' 47 ש' 1). שגיא המשיך וטען, כי הסביר לדגנית את מצבו באותה תקופה ומדוע לא יכול היה לדבר איתה (עמ' 46 ש' 26-27) ולטענתו, מי שהיה צריך להתקשר זה לא הוא. שגיא הוסיף שהוא לא שופט את דגנית ולכן גם לא סבור שצריך להתנצל על משהו.
הנה כי כן, מהעדויות האמורות עולה, כי חלק מחברי הקיבוץ ניסו להתקרב לדגנית ולסייע לה אולם היא בחרה להתרחק ולהסתגר. כמו כן, היו מי שחשו שלא בנוח לשוחח עמה על נושאים אישיים והניחו, כי ככל שתרצה לעשות כן, דגנית תפנה אליהם. עוד עולה מהעדויות, כי היו מי שהתקשו להפריד בין מעשיו של יעקב לבין דגנית ובשל כך ביקשו להתרחק ממנה. אינני מקבלת טענת התובעים, המופיעה בסיכומיהם, לפיה עדותו של שגיא לפיה כעס אף על דגנית והתקשה לעשות הפרדה בינה לבין יעקב מלמדת על המידע אשר העביר לו בן עמי ועל כך שהאחרון לא נתן דיווח נכון באשר לחוסר מעורבותה של דגנית.
מאמינה אני לכך שדגנית נפגעה מהתנהגות זו של שגיא ובעיקר מאחר ושגיא היה מעין אב מאמץ שלה. עם זאת, אין בכך כדי לתמוך בטענותיה באשר להתנהלות פסולה מצד הקיבוץ. בחירתו של שגיא להתרחק מדגנית והכעס אשר הוא חש כלפיה הינם עניין ביחסים אשר בינו לבין דגנית בלבד ואינם מצויים במסגרת אחריותו של הקיבוץ ובוודאי אינם מהווים עילה לתביעה משפטית. ברי, כי במסגרת חובתו לדאוג לחבריו אין בידי הקיבוץ לוודא, כי חברי הקיבוץ יישארו בקשרים קרובים עם דגנית ואין הוא אחראי לוודא, כי לא יתרחקו ממנה או יכעסו עליה בגין מעשיו של יעקב. הקיבוץ אינו יכול לכפות על חבריו לקיים מערכת יחסים קרובה עם חבר קיבוץ אחר ואינו יכול להכריח חברים לחבב חברים אחרים או להתעניין בשלומם. מדובר במערכות יחסים בין בני אדם שנתונות לעליות ומורדות אולם בוודאי אם אדם בוחר לנתק קשר חברות מאדם אחר, או לא להתעניין באדם אחר, כל עוד הוא אינו מחויב לעשות כן מתוקף תפקידו, בוודאי אין לראות בכך הפרה של תקנון או עניין היכול להוליד תביעה משפטית.
לא הוכח לי שהייתה התארגנות של חברי הקיבוץ להחרים את דגנית או להביאה לכך שתעזוב את הקיבוץ. גם לא הוכח לי קיומו של חרם קולקטיבי, אלא התרשמתי שמדובר היה בהחלטה אישית של כל חבר וחבר, כיצד לנהוג בנסיבות לאור הדברים שהתגלו, וזאת על פי אישיותו, אופיו, מצפונו ומידת הקרבה שחש לדגנית.
ירדן העידה, כי הלכה בשבילים עוקפים בכדי לא לפגוש חברי קיבוץ וכי לא זכור לה מקרה הפוך אשר בו חברים הלכו בשבילים עוקפים בכדי לא לפגוש אותה (עמ' 10 ש' 3-7). אין בעדות זו בה בכדי ללמד על יחסם של חברי הקיבוץ לירדן או לבני משפחתה. יתרה מזאת, סבורני, כי עדות זו תומכת בטענה, כי התובעים הם אלו שבחרו להסתגר ולהתרחק לאחר התפוצצות הפרשה.
דגנית נשאלה באשר להתנכלות של חברי הקיבוץ כלפיה וכלפי ילדיה והשיבה, כי בנה שב
הביתה בוכה מהבריכה לאחר ששמע חבר קיבוץ משוחח בטלפון וצועק שיעקב הוא גנב בן גנבים (עמ' 19 ש' 11-14). דגנית טענה, כי התנכלו באופן שיטתי לרכבה וכי התלונה במשטרה הוגשה נגד ג'יקו גמליאל, בהתאם למה שראה השומר. בהמשך העידה, כי ג'יקו לא הורשע בגרימת החבלה (עמ' 19 ש' 15-21). אציין, כי ג'יקו לא זומן לעדות לפני. דגנית העידה, כי בידיה להצביע על מקרים נוספים. דגנית נשאלה באשר למקרים נוספים והשיב, כי ילדים לא הוזמנו לאירועים (עמ' 19 ש' 27-29). סבורני, כי המקרים האמורים, על אף היותם מצערים, אין בהם כדי להוכיח טענת התובעים לפיה הקיבוץ הפר את חובתו לדאוג להם. מדובר ביחסים בין אנושיים והקיבוץ אינו יכול להכריח את חבריו להזמין לבתיהם חברים אחרים ואינו יכול כאמור לכפות על חבריו יחסי חברות עם אחרים. יחד עם זאת כאמור, לא הוכחה התארגנות קולקטיבית של כל חברי הקיבוץ כנגד דגנית. באשר לאירוע שהתרחש בבריכה, דגנית עצמה ציינה, כי יעקב בעלה ואבי ילדיה הודה, כי לקח כספים לכיסיו הפרטיים. משכך, העובדה שחבר קיבוץ שוחח על כך בטלפון, אין בה כדי לקבוע שהקיבוץ הפר חובה כלשהי כלפי דגנית ובוודאי שהקיבוץ אינו יכול לאסור על חבריו לדבר, ויש רק להצטער שילדי התובעת נחשפו לכך. אציין, כי גם דגנית שהייתה אשתו של יעקב, מסרה בכתב התביעה, כי בחרה להתגרש מיעקב בשל אובדן האימון בו לאחר שנודע לה דבר הגניבה והודאתו בכך (סעיף 31 לכתב התביעה).
בתצהירה, התייחסה ירדן למקרה אשר בו הלכה בקיבוץ ושמעה שני אנשים שהולכים ממול מדברים על כך שהיא בתם של הגנבים מהמדגה. בעדותה העידה, כי היא
אינה זוכרת מי היו האנשים האמורים. ירדן נשאלה האם היו חברי קיבוץ והשיבה "כן, אני חושבת" (עמ' 8 ש' 25-28). בהמשך נשאלה בשנית והשיבה, כי הם חזרו מהמכבסה והיא משערת שהיו חברי קיבוץ (עמ' 9 ש' 1-2). ירדן טענה, כי אמרו לה בבית הספר ובקיבוץ, כי הם משפחה של גנבים שאינה רצויה. לטענתה, היא אינה זוכרת מי אמר לה את הדברים בקיבוץ אולם היא זוכרת שהדברים נאמרו. לטענתה, עסקינן בסיטואציה המפורטת בסעיף 10 לתצהירה, קרי המקרה בו פגשה שני אנשים אשר היא אינה יודעת לזהות, כמפורט לעיל (עמ' 9 ש' 12-29).
הנה כי כן, אין בידי ירדן להוכיח, כי האנשים אשר אמרו לה את הדברים המפורטים לעיל הינם בכלל חברי קיבוץ. ברי, כי אין בעדות זו בכדי להטיל אחריות או חבות כלשהי על כתפי הקיבוץ. לא זו אף זו, אף אם תתקבל הטענה, כי עסקינן בחברי קיבוץ סבורני, כי אין בכך בכדי ללמד, כי הקיבוץ לא פעל בהתאם לתקנון. הקיבוץ אינו אחראי להתנהגות האמורה הפרטנית של מי מחבריו ובענייננו לא הוכח, כי הקיבוץ עמד מאחורי ההתנהגויות האמורות, או תמך בהן, או עודדן. לא זו אף זו, אין מחלוקת, כי באשר לחבלות ברכבה של דגנית, משהובא הדבר לידיעתו, פעל הקיבוץ לשם הוצאת מנשר המגנה התנהגות זו.
דגנית טענה, כי בתקופה הרלוונטית הועבר למועצה האזורית מסר ברור לפיו יש העדפה שהיא לא תרכז את הקייטנות, תפקיד אותו ביצעה בחופשים. דגנית טענה, כי המסר האמור הועבר בעל פה. לטענתה, נוכח יכולותיה היא קיבלה לרכז קייטנה במקום אחר ולטענתה זה היה מעליב ופוגע. דגנית העידה, כי רכזת החינוך הבלתי פורמאלית במועצה לא מסרה לה את שם החבר אשר אשם בהתנכלות האמורה (עמ' 19 ש' 31-32, עמ' 20 ש' 1-10). אין בידי דגנית למסור את שמו של חבר הקיבוץ אשר אשם, לכאורה, בהתנכלות הנטענת. כמו כן, דגנית לא זימנה לעדות את רכזת החינוך לשם הוכחת טענתה בנדון. לא זו אף זו, אף אם היה בידי דגנית להוכיח, כי חבר קיבוץ כלשהו העביר את המסר האמור, הרי שלא די בכך כדי להטיל אחריות על הקיבוץ, ככל שלא הוכח שהדבר נעשה ביוזמת הקיבוץ ומטעמו ולא על דעתו של חבר כזה או אחר.
דרור העיד, כי לא שמע תגובה כלשהי מאנשי הקיבוץ על כך שהוא המשיך להיות בקשר עם דגנית לאחר התביעה (עמ' 26 ש' 22-24). עדותו הותירה עליי רושם אמין. לא עלה בידי התובעים לסתור עדות זו. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי, כי הייתה התארגנות שמטרתה להחרים את דגנית ומשפחתה, עד שבשל מצבם הם בחרו לעזוב את הקיבוץ. התרשמתי, כי חברי הקיבוץ פעלו כל אחד בהתאם לצו מצפונו ותחושותיו לאחר שהתפוצצה הפרשה. חלק בחרו לנתק קשר, חלק המתינו לכך שדגנית תיצור קשר וחלק התעניינו אולם לא זכו לשיתוף פעולה. מדובר בהתנהגויות אנושיות שגם אם נקבלן וגם אם לא, הן בוודאי לא מהוות בסיס לתביעה משפטית. לא ניתן לכפות על אדם להיות נחמד לאדם אחר או להתעניין בשלומו. אף אם רצוי ומוסרי היה לנהוג אחרת הרי שהקיבוץ אינו אחראי להתנהלות זו של יחידיו וכאמור לא הוכחה לי כל התארגנות קולקטיבית. אכן, היו ניסיונות התנכלות בתובעים, אולם לא הוכח, כי הנהלת הקיבוץ עודדה התנהגות זו. כאמור, במנשר אשר הוציאה ההנהלה, היא גינתה את ההתנהלות האמורה.
נטען בפני
דגנית, כי היא ויתרה על האופציה להישאר חברה בקיבוץ אף לאחר פסק הדין אשר ניתן לטובתה. דגנית השיבה, כי היא ידעה שבנסיבות הקיימות אין לה מה לחפש בקיבוץ. לטענתה, לא היה אפילו חבר קיבוץ אחד שאמר לה לא לעזוב (עמ' 22 ש' 7-13).
לטענת דרור, רק לאחר שדגנית עזבה את הקיבוץ נודע לו על כך. לטענתו, הוא לא היה מאושר על כך אולם זה לא בשליטתו (עמ' 27 ש' 3-7). לב טוב העיד, כי הוא אינו זוכר מתי נודע לו שדגנית עזבה את הקיבוץ והוסיף, כי נדמה לו שנודע לו בעקבות מודעה שפורסמה בנדון. לטענתו, הוא לא דיבר איתה מאז (עמ' 32 ש' 10-15).
הנה כי כן, דגנית טענה, כי אף חבר קיבוץ לא ניסה לשכנע אותה שלא לעזוב. העדים אשר העידו בפני
י העידו, כי דגנית לא הודיעה להם מראש על כוונתה לעזוב את הקיבוץ וכי נודע להם על כך בדיעבד. בנסיבות אלו, ברי, כי לא היה בידם לנסות ולשנות את דעתה בנדון. כך או כך, אין מחלוקת, כי אף אם חברי הקיבוץ ידעו על כוונתה לעזוב את הקיבוץ ולא פעלו בכדי לשכנע אותה לשנות את דעתה אין בכך בכדי לתמוך בטענתה לפיה הקיבוץ הפר את חובותיו וכי יש לראותה כמי שסולקה מהקיבוץ ולא כמי שעזבה מרצונה. אוסיף ואומר, כי סבורני שהעדויות לפיהן דבר עזיבתה של דגנית נודע בדיעבד יש בהן בכדי לתמוך בעדויות באשר להתרחקותה מהקהילה והסתגרותה, ובכך שדגנית בחרה שלא לשתף אף אחד מחברי הקיבוץ בתוכניותיה.
דגנית שללה טענה לפיה מי שהתנהג בצורה שגרמה לה לנזק המהותי והחמור ביותר זה יעקב בעלה לשעבר (עמ' 23 ש' 4-6). ירדן אישרה, כי בעת שהכל קרה הוריה התגרשו, כי זה לא היה קל ויש לזה חלק במסכת הקשיים שהיא ואחיה חוו (עמ' 10 ש' 11-13). איני מקבלת טענתה של דגנית בנדון. התרשמתי, כי לאחר שהתפוצצה הפרשה בה היה מעורב יעקב, בעלה דאז של דגנית ואביהם של התובעים 2-4, עברו התובעים תקופה קשה. עם זאת, סבורני, כי הקיבוץ איננו האחראי לנזקים אשר נגרמו לתובעים בשל התפוצצות הפרשה בה היה אשם יעקב. סביר בעיניי, כי התובעים חשו, כי מאשימים אותם במעשיו של יעקב ורואים בהם חלק ממשפחת פשע. עם זאת, ליעקב יש תרומה בלתי מבוטלת לתחושותיהם ומצבם של התובעים אשר עשה את שעשה ואף הודה בכך ובכך גרם לתובעים לעבור את התקופה הקשה שעברו וכאמור אף התובעת סברה שמדובר במעדים קשים עד כדי שאיבדה אימון בבעלה ובחרה לסיים עימו את קשר הנישואין.
הנה כי כן, טענות התובעים לפיהן הקיבוץ הפר כלפיהם הוראות בתקנון לא הוכחו. בנוסף, איני מקבלת את הטענה, כי לאור התנהלות הקיבוץ כלפיהם זכאים התובעים לפיצוי. כמו כן, איני מקבלת את הטענה באשר לפגיעה בשמה הטוב של דגנית ואף איני מקבלת טענתה של דגנית לפיה יש לראותה כמי שסולקה למעשה מהקיבוץ ולא כמי שעזבה בהתאם לבחירתה האישית.
כאמור לעיל, דגנית טוענת, כי היא זכאית, כי דירה תשויך על שמה ולחלופין, היא זכאית לקבל את שווי ההטבה האמורה. מנגד טוען הקיבוץ, כי לחבר קיבוץ עוזב עומדת הזכות לקבל דמי עזיבה או שיוך דירה וכי הוא אינו זכאי לקבל את שתי ההטבות במקביל. לטענתו, משקיבלה דגנית דמי עזיבה, עובדה אשר אינה מצויה במחלוקת, היא אינה זכאית לשיוך דירה על שמה.
בעניין זה יש לציין, כי שיוך דירה הינה סוגיה הנמצאת בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, שכן עסקינן למעשה בזכות חכירה לדורות. עם זאת, בענייננו ממילא טרם
ניתן לדון בזכויות קנייניות שכן הליך השיוך טרם החל. בקיבוץ אומנם התקבלה החלטה באשר לשיוך דירות ומועד החלטה זו מהווה היום הקובע, אולם טרם נעשו הליכים נוספים. שיוך דירות הינו הליך ארוך והאישור העקרוני באסיפה הכללית הינו תחילתה של הדרך בלבד. בנסיבות אלו, כאמור, ממילא לא ניתן לדון בזכויות קנייניות. כמו כן, שאלת הסמכות נקבעת בהתאם לסעד המבוקש ובענייננו עתרה התובעת לסעד כספי כסעד חלופי. אין מחלוקת, כי הסעד האמור מצוי בסמכות בית משפט זה.
אין מחלוקת, כי בקיבוץ התקבלה החלטה באשר לשיוך דירות. כמו כן, אין מחלוקת, כי מועד אישור ההחלטה הוא היום הקובע לעניין רשימת הזכאים. במועד האמור הייתה דגנית חברת קיבוץ. המחלוקת הינה בשאלה האם כעת, לאחר שדגנית עזבה את הקיבוץ וקיבלה דמי עזיבה, היא זכאית לשיוך דירה על שמה או לקבל את שוויה של הזכות האמורה בכסף.
רותם העידה, כי במסגרת החלטות הקיבוץ בנוגע לשיוך דירות יש החלטה לפיה חבר קיבוץ זכאי לשיוך או דמי עזיבה ועוזב שמחליט לקבל דמי עזיבה חותם על וויתור על הזכות לשיוך דירה (עמ' 64 ש' 10-13). לטענתה, אסיפת הקיבוץ ביום הקובע העלתה בסעיפים השונים את הסעיפים האמורים (עמ' 64 ש' 15).
רובינסקי נשאל האם היו מספר נוסחים להחלטה, לאור העובדה שהחלטת האסיפה באשר ליום הקובע היא מיום 30.5.02 וישנו מכתב המתייחס להצעה מיום 14.5.02. רובינסקי השיב, כי למיטב זכרונו ההצעה לא עברה שינוי (עמ' 72 ש' 9-12). נטען בפני
ו, כי ההצעה של חגי מרום הייתה מ- 14.5.02 וההצעה הייתה באוקטובר 2002. רובינסקי נשאל כיצד ניתן לדעת שהנייר ממאי הוא זה שהובא להצבעה באוקטובר, כאשר התקבלו הערות מאביהו כרמל והתקיימו דיונים ולאור העובדה שאין דף הצבעה. רובינסקי טען בתגובה, כי התעסקותו הייתה בעיקר בהיבט הטכני (עמ' 73 ש' 31-32, עמ' 74 ש' 1-10).
רובינסקי העיד, כי ההצעה באשר לשיוך דירות עברה בחינה מדוקדקת. נטען בפני
ו, כי אין פרוטוקולים של המזכירות בעניין ורובינסקי השיב, כי היו פעמים שלא הוציאו פרוטוקולים אשר סיכמו דיון או סערת מוחות מבלי שהתקבלה החלטה (עמ' 72 ש' 15-22). לטענתו, הנושא הלך לקלפי (עמ' 72 ש' 23-24). רובינסקי טען, כי נוסח השאלה בהצבעה אינו זכור לו אבל השאלה הייתה האם אתה תומך בהצעת ההחלטה בנושא היום הקובע על כל משמעויותיו (עמ' 73 ש' 1-4).
תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), תשס"ו- 2005 קובעות בתקנה 5, כי
הקיבוץ ישייך דירות לחבריו על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר, בהתאם להסדרים שיקבע הקיבוץ בתקנונו ובהתאם לדין כפי שיהיה מזמן לזמן.
הנה כי כן, התקנה האמורה עולה בקנה אחד עם עמדת הקיבוץ לפיה, שיוך דירות מתבצע על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר. יש בתקנה האמורה בכדי ללמד על הכלל לפיה חבר קיבוץ אינו זכאי לקבל גם דמי עזיבה וגם שיוך דירה. קיבוץ רשאי להתנות על הכלל האמור, בנסיבות מסוימות, אולם לא הוכח לי, כי זה המקרה בענייננו. בהתאם לתקנות האמורות חבר קיבוץ אינו זכאי לקבל גם דמי עזיבה וגם זכות לשיוך דירה ועליו לבחור בין שתי ההטבות. בנסיבות אלו, אין לקבל את הטענה, כי הקיבוץ לא היה מוסמך לקבוע, כי חבר קיבוץ זכאי לקבל זכות של שיוך דירה או דמי עזיבה.
רותם העידה, כי במסגרת החלטות הקיבוץ על שיוך דירות ישנה החלטה לפיה ניתן לקבל שיוך או דמי עזיבה. לטענתה, בהתאם לכך היא קיבלה מקודמיה בתפקיד שני מסמכים הקשורים לנושא. רותם העידה, כי עוזב קיבוץ המחליט לקבל דמי עזיבה חותם על וויתור על הזכות לשיוך דירה (עמ' 64 ש' 10-13). אין מחלוקת, כי דגנית לא חתמה על המסמכים האמורים אולם אין בכך בכדי להועיל ולהקנות לה זכות לקבל הן דמי עזיבה והן שיוך דירה, בניגוד להחלטת הקיבוץ בנדון.
בתביעתה נסמכת דגנית על החלטת האסיפה הכללית לפיה אושר הליך שיוך הדירות. לא עלה בידה להוכיח, כי נוסח ההחלטה האמורה שונה מהנוסח הנטען על
ידי הקיבוץ, ואשר לפיו הזכאות הינה לשיוך דירה או דמי עזיבה וכי חבר המקבל דמי עזיבה מוותר בכך על זכותו לשיוך דירה. בנסיבות האמורות, הרי שלא קמה לתובעת זכות לשיוך דירה על שמה ודין תביעתה בעניין זה להידחות.
דגנית טוענת, כי נותר לקיבוץ חוב כספי כלפיה. הקיבוץ אינו חולק על הטענה האמורה. כפי שיובהר בהמשך, ביחס לחלק מהסכום הכיר הקיבוץ בחובתו אולם קבע, כי הסכום טרם ישולם. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה האם דגנית זכאית, כי הסכום האמור ישולם לה.
כאמור לעיל, חובותיו של הקיבוץ כלפי חבריו מתחלקים לשניים- בלון קדמי ובלון אחורי. בעדותה נשאלה דגנית באשר להבדלים בין הסכומים האמורים והשיבה, כי "הבלון האחורי זה היה הסכום שהיה לפני, והבלון הקדמי היה חוסר יכולת של הקיבוץ לשלם כספים שהחבר העביר ואז החליטו שהוא משלם פחות והקיבוץ צבר את זה כחוב כלפי החבר" (עמ' 12 ש' 19-23). דגנית נשאלה האם יש הבדלים במחויבות הקיבוץ ביחס לשני הסכומים האמורים והשיבה, כי יש הבדל ביחס שהקיבוץ קבע (עמ' 12 ש' 28-29). דגנית העידה, כי הבלון האחורי הינו חובות טרם ההפרטה והבלון קדמי הינו חובות לאחר ההפרטה (עמ' 13 ש' 18-24).
הנה כי כן, בעדותה מאשרת דגנית את טענת הקיבוץ באשר להבדלים בין הסכומים האמורים ומאשרת, כי התקבלה בקיבוץ החלטה לפיה בשלב זה הקיבוץ איננו משלם את הבלון הקדמי, לאור מצבו הכלכלי. דגנית העידה, כי לא ידוע לה שהקיבוץ שחרר את הבלון הקדמי (עמ' 12 ש' 32). נטען בפני
ה, כי אין בידה לתבוע את שני הסכומים יחד. דגנית שללה טענה זו וטענה, כי אם היא יוצאת מהקיבוץ היא זכאית לתבוע כל סכום העומד לזכותה ובעיקר לאור הסיטואציה אשר בה היא עזבה את הקיבוץ והעובדה שהייתה זקוקה לכסף (עמ' 13 ש' 1-3).
ברי, כי נסיבות עזיבתה של דגנית את הקיבוץ והעובדה שהייתה זקוקה לכסף אין בהן בכדי ללמד על זכותה לתבוע את הבלון הקדמי על אף החלטת הקיבוץ לפיה הסכום האמור טרם משולם והעובדה שאין בידה להעיד, כי החלו כבר לשלם את הסכום האמור לחברים אחרים. לדגנית לא עומדת זכות עדיפה, על פני יתר חברי הקיבוץ, לקבל את הסכום האמור. הקיבוץ אינו מכחיש את חובו כלפי דגנית במסגרת הבלון הקדמי, אולם, לאור ההקפאה, זכות זו טרם התגבשה והתובעת איננה זכאית, בשלב זה, לקבל את הסכום האמור. יחד עם זאת, לאור הודאת הקיבוץ בחוב כלפי דגנית, ברי, כי ביום שיוחלט לשלם את הכספים, תקבל דגנית את כל המגיע לה, כפי שיקבלו יתר חברי הקיבוץ הזכאים לכך.
באשר לבלון האחורי, דגנית מסתמכת על מסמך אשר נמסר לה על ידי הקיבוץ, לשם הוכחת טענתה באשר לגובה הסכומים המגיעים לה. מהמסמך האמור (נספח כ"א לת/2) עולה, כי יתרת הבלון האחורי עומדת על סך של 8,698.20 ₪. דגנית העידה, כי מאז שהיא ויעקב נישאו, בקיץ 1993, ועד שיעקב עזב את הקיבוץ הם חיו כזוג לכל דבר ועניין, ניהלו משק בית משותף, היה להם חשבון בנק משותף ותקציב משותף וכל חובותיהם וזכויותיהם הכספיים כלפי הקיבוץ היו משותפים (עמ' 14 ש' 9-20). נטען בפני
דגנית, כי היא זכאית רק למחצית מהסכום, מאחר וחציו שייך ליעקב. דגנית אישרה טענה זו וטענה, כי אף הפנתה את תשומת ליבה של מנהלת הקיבוץ לעניין (עמ' 14 ש' 21-28).
לפיכך, הרי שזכותה של דגנית הינה למחצית מהסכומים המפורטים בנספח כ"א לתצהירה. קרי, בכל הנוגע לבלון האחורי זכאית דגנית לסך של 4,349.1 ₪. בסעיף 78 לת/2 טענה דגנית, כי מחובותיו של הקיבוץ כלפיה יש לנכות את חובה כלפיו. מהתצהיר עולה, כי עסקינן בחוב בשיעור של 6,997 ₪. הנה כי כן, לאחר ניכוי חובה של דגנית כלפי הקיבוץ לא נותר לקיבוץ חוב כלפי דגנית במסגרת הבלון האחורי. כמפורט לעיל, הקיבוץ עודנו חייב לדגנית כסף, בגין מחצית מסכום הבלון הקדמי, אולם זכותה לקבל את הסכום האמור טרם התגבשה, לאור החלטת הקיבוץ המפורטת לעיל.
הנה כי כן, מצאתי כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי הקיבוץ הפר את הוראות התקנון, פגע בשמם הטוב והביא לסילוקם מהקיבוץ. כמו כן, מצאתי, כי דגנית אינה זכאית לשיוך דירה על שמה, לאחר שקיבלה דמי עזיבה. לבסוף מצאתי, כי טרם התגבשה זכותה של דגנית לקבל את הסכום המוגדר בלון קדמי וכי לא נותר לקיבוץ חוב כלפיה במסגרת הבלון האחורי, לאחר קיזוז חובה של דגנית כלפי הקיבוץ.
בנסיבות אלו ולאחר שהצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של
פסק דין
באשר למענק דמי עזיבה, הרי דין התביעה באשר ליתר ראשי הנזק להידחות כמפורט לעיל.
באשר להוצאות, במסגרת הסכם הפשרה החלקי אליו הגיעו הצדדים, נשמרה לתובעת הזכות לטעון באשר להוצאות ושכר טירחה בגין רכיב זה של התביעה. לטענת הנתבע, יש לחייב את התובעת בתשלום הוצאותיהם וזאת מאחר ומעולם לא חלקו על זכותם של התובעים לקבל מענק עזיבה ולא כפרו בחובות הקיבוץ כלפי התובעים ולפיכך, התביעה בעניין זה הייתה מיותרת. באשר ליתר ראשי הנזק סבר הנתבע, כי דין התביעה להידחות כפי שאכן קבעתי בסופו של דבר. לטענת הנתבע, המשך ניהול ההליך לאחר שהגיעו לפשרה גרם להם להוצאות רבות. התקיימו שלוש ישיבות הוכחות בתיק, זומנו עדים רבים והם נדרשו להוצאות ועל כן לאור העובדה שחלקה של התביעה היה מיותר וחלק אחר של התביעה דינו להידחות, אזי יש לחייב את התובעים בהוצאות הרבות שנגרמו לקיבוץ, במיוחד נוכח מצבו הכלכלי.
לאחר שקילה ובחינה של טענות הצדדים ובשים לב לעובדה שמחד גיסא הצדדים הגיעו לפשרה לאחר הגשת התביעה, ומאידך גיסא לאור העובדה שהחלק הארי של תביעת התובעים שלגביו נשמעו שלוש ישיבות הוכחות מצאתי, כי דין התביעה להידחות, קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו ואיני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא לצדדים.
ניתן היום,
ה' תמוז תשע"א, 07 יולי 2011, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 6698-06/08 דגנית אנג'יוני, שובל אנג'וני, ירדן אנגואני ואח' נ' קיבוץ משגב עם אגודה שיתופית (פורסם ב-ֽ 07/07/2011)