פסקי דין על הילה בת יוחנן כהן |

70352/03 עפ     10/06/2004




עפ 70352/03 הילה בת יוחנן כהן נ' מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)




1


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עפ 070352/03


בפני
:
כב' השופטת ד' ברלינר
סג"נ - אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת י' שיצר






בעניין:
הילה בת יוחנן כהן



ע"י ב"כ עו"ד
שמעון שובר

המערערת

נ ג ד


מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)



ע"י ב"כ עו"ד
גב' חנה גלבוע

המשיבה

פסק דין


השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד:
א. העובדות בתיק זה לא היו שנויות במחלוקת, ואלו הן:

בתקופה שבין 14/9/2000 עד 22/11/2001 עבדה המערערת ככספרית בסניף בנק הפועלים ברח' אבן-גבירול 71, בתל אביב (להלן: הבנק). בחודש אוקטובר 2001 גנבה המערערת מכספי הבנק 5,000 ₪.

בכתב אישום שהוגש נגדה לבימ"ש השלום בתל אביב, יוחסה לה גניבה בידי עובד, עבירה על סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

המערערת הודתה בחקירתה במשטרה, ובדיעבד – גם בבית המשפט. לאחר הודאתה בבית המשפט, הופנתה המערערת לקבלת תסקיר של שירות המבחן, על מנת שתיבחן האפשרות של סיום ההליך ללא הרשעה. יחד עם זאת, התביעה הודיעה כבר בישיבה זו לבית המשפט שהיא תעמוד על ההרשעה.



ב. בית משפט קמא קיבל אכן תסקיר לגבי המערערת.

מן התסקיר עלו הנתונים הבאים: המערערת היתה כבת 20 בזמן ביצוע העבירה. היא בת למשפחה נורמטיבית, ותפקודה לאורך כל שנותיה, לפני ואחרי האירוע נשוא כתב האישום, היתה תקינה. היא סיימה 12 שנות לימוד, שירתה בשירות לאומי, ולאחר מכן החלה לעבוד בבנק. כיום היא עובדת במקום אחר, ולדבריה מעוניינת ללמוד משפטים.

המערערת החזירה את הכסף. לטענתה, התכוונה להשתמש בכסף למימון הפלה, כיוון שסברה באותה עת שהיא בהריון. היא היתה במצוקה, כיוון שלא רצתה לספר על כך למשפחתה ולבן זוגה, ועל כן נטלה את הכסף כדי לממן הפלה.

שירות המבחן מציין, כי בתקופת העבירה נהגה המערערת, על-פי דבריה, בקלות ראש בתחומים שונים בחייה, כמו בזבוז כספי משכורתה; וכי לאחר גילוי העבירה שינתה את דרך התנהגותה. שירות המבחן התרשם כי העבירה בוצעה על רקע המצוקה שבה היתה שרויה, אולם גם על רקע קונפליקט פנימי הקשור ליחסים במשפחתה, ובמיוחד לקשר עם אביה. המערערת לקחה אחריות והביעה חרטה ובושה על מעשיה. בהתחשב בכך שמדובר בהסתבכות יחידה עם החוק, ובכך שהמערערת קיבלה אחריות למעשיה, המליץ שירות המבחן לסיים את ההליך ללא הרשעה.

שירות המבחן לא המליץ על הטלת שירות לתועלת הציבור, שכן משאביה הנפשיים של המערערת לא יספיקו גם לכך וגם לטיפול שהיא זקוקה לו.

בית משפט קמא (כב' השופט מ' פלד), לא קיבל את המלצת שירות המבחן, והרשיע את המערערת בעבירה שיוחסה לה. על המערערת הוטלו 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,500 ₪, וכן הועמדה במבחן למשך שנה אחת.



את החלטתו להרשיע את המערערת נימק בית משפט קמא באלו:

1. 1. הכלל הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה, יש להרשיע את העבריין. סיום ההליך ללא הרשעה הוא החריג;

2. 2. לעבירה שביצעה המערערת "היבטי חומרה קשים". המערערת מעלה באמון מעבידיה. היא הופקדה על כספים ונטלה חלק מהם, גם אם חלק לא גדול, לכיסה;

3. 3. גם בנסיבות של מצוקה, בהנחה שאלו היו קיימות, צריכה היתה המערערת להעמיד לנגד עיניה את חובותיה כלפי מעבידה;

4. 4. העבירות שביצעה המערערת הן עבירות שהשלכתן על הציבור קשה, ויש בהן כדי להביא לפגיעה באמון שרוחש הציבור למערכת הבנקאית;

5. 5. נסיבות אישיות, חיוביות ככל שתהיינה, וגם פגיעה אפשרית בעתידה אינן יכולות לשמש נימוק לאי-הרשעתה כאשר מדובר בעבירה שחומרתה בולטת.

על החלטתו של בית משפט קמא להרשיע את המערערת הוגש הערעור בפני
נו.

ג. הערעור איננו מתייחס לגזר הדין. לטענת בא כח המערערת זהו מקרה קלאסי העומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לסיום הליך ללא הרשעה. אלה הנימוקים של הסניגור:

1. 1. מדובר בנערה צעירה ביותר, את העבירה ביצעה בהיותה כבת 19;

2. 2. המערערת החזירה את הכסף;

3. 3. התסקיר לגביה הוא חיובי, וממליץ כאמור על סיום ההליך ללא הרשעה;

4. 4. המערערת היתה במצוקה, ולא יכלה לשתף את בני משפחתה במצוקתה;

5. 5. להרשעתה יכולות להיות השלכות קשות על עתידה, במיוחד כאשר היא רוצה ללמוד משפטים;

6. 6. המערערת התחרטה ונתנה ביטוי לחרטתה הן בשירות המבחן והן בבית המשפט.

דיון
ד. המערערת, נערה צעירה, שמעדה פעם אחת. היא מנהלת אורח חיים נורמטיבי, חיובי, שעל כן על פני הדברים היא מעוררת סימפטיה ואפילו אמפטיה. לכאורה, אין כל נזק בכך שעניינה יסתיים ללא הרשעה. על פני הדברים טיעונו של הסניגור בפני
נו, אשר שאל "איפה החמלה וכל הדברים הללו בבתי המשפט" (עמ' 1 ש' 19) הוא טיעון שובה-לב, שקל להיענות לו. הציבור, גוף ערטילאי וחסר ממשות, שעל עניינו ועל השמירה על האינטרסים שלו מופקד בית המשפט, לעולם אינו יושב באולם. על כן קל יותר להתייחס לעניינו של העבריין הניצב בבית המשפט ושוטח את טענותיו אחת לאחת.

כמעט לצערי, לאחר שבחנתי את הנתונים בתיק זה, הרי חרף נטיית הלב הראשונה ללכת לקראת המערערת, נראה לי כי הנתונים מצביעים על כך שלא שגה בית משפט קמא במסקנתו.

ב-בש"פ 5492/98 יצחק ברונסון נ' מ"י (פ"ד נב(4) 112, 116) אומר כב' השופט חשין: "ואמנם, כל מי שניסה להתמודד עם הצורך לנמק רעיון שעלה בדעתו, יודע כי יש שהעט נעצר וכמו מסרב הוא להמשיך בדרכו. לא אחת אירע לי כדבר הזה, ולעתים נתברר לי כי יפה עשה העט בעוצרו מלכת. האמירה הנשמעת לעתים כי: "הדבר הוא כך, אבל קשה לי לנמק" עשויה ללמד כי אין נימוקים ראויים לאותו "דבר". למותר לומר כי הנמקה תדריך בית-משפט שלערעור בשבילי מחשבתו של בית-משפט קמא; ולא אך תקל עליו את מלאכתו, אלא אף תאפשר לו לבקר דברים המונחים לפניו בערעור." ניסיתי לנמק מדוע יש ללכת לקראת המערערת ולבטל את הרשעתה, ואכן העט עצר מלכת ונראה כי אין נימוקים של ממש ללכת בדרך שבה עותר הסניגור.

באשר לגילה של המערערת והעדר הרשעות קודמות – אין מחלוקת כי מדובר בנערה צעירה שכל עתידה לפניה. אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה שמדובר באירוע חד-פעמי שלא יחזור על עצמו. ומכל מקום, העדר הרשעות קודמות מצביע על הנורמטיביות שבדרך חייה בגיל הנערות. לרוע המזל, לא מעט מהעבריינים המובאים בפני
נו הם אנשים צעירים הנמצאים בתחילת דרכם, שזו להם הרשעתם הראשונה. לו חפץ המחוקק לסיים תמיד ובכל מקרה הליך פלילי ראשון נגד נאשם ללא הרשעה, חזקה עליו שהיה עושה זאת.

אין צורך לומר שהמחוקק לא עשה זאת, שעל כן העובדה שמדובר בהרשעה ראשונה היא רק אחד השיקולים שצריך לשקול, ולא השיקול היחיד.

באשר לנסיבות והסיבות שהביאו את המערערת לעבירה: המערערת טענה כי היתה במצוקה, וספציפית יותר הטיעון הוא כי סברה שהיא בהריון, זקוקה לכסף להפלה, ואיננה יכולה לשתף בענין את בני משפחתה ואת חברה. כל הטיעון נשאר בגדר מלים בעלמא, ולא הובאה ראיה בקשר לכך.

ספק בעיני אם ניתן לקבל טיעון כי המערערת הכינה כסף להפלה עוד לפני שהיתה משוכנעת בכך שהיא בהריון, וכבר נדרשה להכין סכום של 5,000 ₪ לצורך זה. מהתסקיר עולה כי גם שירות המבחן לא קיבל זאת כתשובה מלאה, והטיעון הנ"ל הוא חלק מאמירה כללית יותר כי המערערת נהגה באותה תקופה של חייה בקלות ראש בכספי משכורתה. שירות המבחן ראה בכך גם חלק מקונפליקט שהיה בינה לבין משפחתה, ובמיוחד אביה. לא ניתן להשלים עם כך שהביטוי לקונפליקט מעין זה יימצא בנטילת כספי אחרים.



באשר לחרטה והחזרת הכסף: אני יוצאת מנקודת ההנחה כי מדובר אכן בחרטה אמיתית, מעומק הלב. עוד אני יוצאת מנקודת הנחה שהחזרת הכסף היא ביטוי נכון, אולי אפילו הביטוי האולטימטיבי לחרטה. יחד עם זאת, ככל שניתן להבין, המערערת לא החזירה את הכסף מיוזמתה, אלא לאחר שהגניבה נתגלתה על-ידי הממונים בבנק, ורק בעקבות זאת הוחזר הכסף.

באשר לפגיעה העתידית במערערת – הכלל הוא כי בית משפט צריך לשקול זה מול זה את אינטרס הציבור בסיום ההליך בהרשעה מול הנזק שייגרם לנאשם בהרשעתו. לענייננו, המערערת טוענת כי חפצה ללמוד משפטים, אולם לא התחילה עדיין בלימודים אלה, שעל כן תוכל לבחור בכל מקצוע אחר. הדעת נותנת גם כי המערערת תוכל ללמוד וההרשעה לא תפריע לעצם לימודי המשפטים. בבוא הזמן – בהנחה שאכן האירוע יישאר בבחינת אפיזודה בחייה – תוכל לעתור למחיקת הרשעתה ובכך לפתוח את הדלת לקבלת רשיון לעריכת דין אם תלמד דווקא מקצוע זה. מכל מקום, השאיפה הלא מוכחת ללמוד משפטים אין בה בפני
עצמה להצביע על נזק שייגרם לה מהרשעתה, ועדיין באפשרותה לבחור כל מקצוע אחר או ללמוד כל מה שתחפוץ.

על נזק קונקרטי אחר לא שמענו, למעט העובדה שבהיותה בתחילת חייה יש להניח שההרשעה תפריע לה בהזדמנויות שונות. כפי שציינתי, ענין זה נכון לגבי כל אדם צעיר ואין בו כדי לנקוט בהליך החריג של הימנעות מהרשעה.

עד כאן באשר לעבריין, המערערת.

ומכאן – לעבירה:
הצדדים חלקו בפני
נו בשאלה האם מדובר בעבירה שהיא "מכת מדינה" אם לאו. כשאני לעצמי אינני רואה חשיבות בהחלטה כלשהי בנושא זה. מדובר בעבירה קשה, גם אם לא תוגדר כמכת מדינה. לא בכדי קבע המחוקק לצד העבירה של גניבה בידי עובד ענישה של 7 שנות מאסר, כאשר הפסיקה מדברת על כך שיש להטיל במקרים אלה עונש של מאסר. מערכת עסקית כלשהי יכולה להתגונן כנגד אנשים מן החוץ העלולים לפגוע בה וברכושה. קשה, אם לא בלתי אפשרי להתגונן גם מפני אויבים מבית, קרי: עובדים שישלחו ידם ברכושה. הדברים נכונים לגבי כל מקום עבודה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבנק שבו הכספים בהישג יד והפיתוי גדול.
היקף הסכום שמדובר בו הוא שיקול חשוב, אולם לא השיקול היחיד. המעילה באמון היא שיקול משמעותי לא פחות, ולענין ההרשעה – שיקול שווה בערכו.

בנקים לכל דבר וענין הינם תאגיד המספק שירות לציבור. עובדי בנקים הוכרו לצרכים שונים כעובדי ציבור, והאחריות המוטלת עליהם היא אחריות של עובדי ציבור על כל המשתמע מכך.

פרט לעצם המעילה באמון, הדעת נותנת כי גניבות מסוג זה הן בעלות חשיבות כלכלית לכל ציבור הנזקקים לשירות הבנקים. חזקה על הבנקים שבעמלות שהם גובים יגלמו גם סיכון מעין זה, שעל כן כל אחד מיחידי הציבור משלם את המחיר. התוצאה היא כי בשיקול הכולל לא נראה כי ניתן להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, שעל כן אציע לחברי לדחות את הערעור.






ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד


השופט ז' המר
: אני מסכים.





ז' המר
, שופט


השופטת י' שיצר
: אני מסכימה.





י' שיצר
, שופטת



לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של אב"ד, השופטת ד' ברלינר
- לדחות את הערעור.


ניתן היום, כ"א בסיון תשס"ד (10 ביוני 2004), במעמד הצדדים.
ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד

ז' המר
, שופט

י' שיצר
, שופטת









עפ בית משפט מחוזי 70352/03 הילה בת יוחנן כהן נ' מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) (פורסם ב-ֽ 10/06/2004)