פסקי דין על אורן לוי | פסקי דין על שרון וילד לוי | פסקי דין על אריה סגל | פסקי דין על לאה סגל |

3014-03/09 א     19/07/2011




א 3014-03/09 אורן לוי, שרון וילד לוי נ' אריה סגל, לאה סגל








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בחדרה



19 יולי 2011

ת"א 3014-03-09 לוי ואח' נ' סגל ואח'


בפני
:


כב' השופטת
קרן אניספלד





תובעים

1
.
אורן לוי

ת.ז. 059268888

2
.
שרון וילד לוי

ת.ז. 028581288


נגד


נתבעים

1.אריה סגל

ת.ז. 005443692
2.לאה סגל

ת.ז. 006047898


פסק - דין

תובענה כספית לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם שכירות של נכס עסקי.

א.
ההליך והצדדים לו

1.
בבעלות התובעים, בני-זוג, עסק לממכר מוצרי נוי ומוצרים נוספים הקרוי "יער הפיות" (להלן העסק). לעסק שני סניפים, סניף ותיק במרכז הקניות הידוע בשם דיזנגוף-סנטר בתל-אביב וסניף נוסף בקניון רננים ברעננה.

2.
לנתבעים, אח ואחות, נכס מקרקעין ברחוב המייסדים 49 בזכרון-יעקב (להלן הנכס). מדובר בנכס משפחתי שנבנה על-ידי סבא-רבא של הנתבעים בשנת 1887 או בסמוך לכך. בקומת המסד של הנכס מספר חנויות שהנתבע 1 (להלן הנתבע) מטפל בהשכרתן.

3.
בין התובעים לבין הנתבעים נחתם חוזה שכירות על-פיו שכרו התובעים את אחת החנויות בנכס לתקופה בת שנה, מיום 1.7.2008 עד יום 30.6.2009 (להלן החוזה או חוזה השכירות). השטח המושכר סומן בתשריט שצורף לחוזה (להלן החנות או המושכר).

4.
בנספח לחוזה הועמדו דמי השכירות בגינו על סך 3,300 ₪ או 700 דולר לחודש בתוספת מע"מ למשך שנת השכירות הראשונה, על-פי הגבוה ביניהם, זאת החל מחודש אוגוסט 2008 (להלן נספח התמורה). לתובעים ניתנה אופציה לשכור את החנות למשך שנה נוספת באותם תנאים, ככל שימלאו את תנאי החוזה, ובנספח נקבע שדמי השכירות לשנה הנוספת יעודכנו לפי שינוי שער הדולר.

5.
התובעים קיבלו את החזקה בחנות והחלו להפעילה כסניף של העסק. ביום 4.1.2009 שיגרו הנתבעים מכתב בו דרשו מהתובעים לתקן לאלתר הפרות נטענות הכרוכות בשימושם במושכר ולפנות את החנות לפני תום חודש ינואר מחמת מה שתואר כהפרות בוטות של חוזה השכירות (להלן מכתב הפינוי). התובעים פינו את החנות כפי שנדרשו במכתב זה.

6.
בגדרה של התובענה דנן טענו התובעים שהנתבעים הם שהפרו את החוזה שלא כדין ועל כן נושאים הם באחריות לנזק שנגרם לתובעים בעטייה של ההפרה. בקליפת אגוז נטען שבשל סיום תקופת השכירות טרם זמנה ירדו לטמיון השקעות שהשקיעו התובעים בהקמת סניף של העסק בחנות ובהפעלתו, נשלל מהתובעים רווח שהיה צפוי להם כפועל יוצא של הפעלת החנות בתקופה שמינואר 2009 עד אוגוסט 2010 והם סבלו מפגיעה במוניטין ומעוגמת נפש. הסכומים שננקבו בכתב-התביעה הגיעו כדי נזק בסך של 923,916 ₪ והועמדו על 400,925 ₪ לצרכי אגרה.

7.
נשמעו עדויותיהם של התובעים. מן הצד שכנגד העידו הנתבע ועובדת החנות טליה וינברג. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שתי שאלות עיקריות: האחת, אם הפרו התובעים את חוזה השכירות באופן שהיקנה לנתבעים זכות לסיימו ולדרוש את פינויים מהחנות או שמא הנתבעים הם שחטאו בהפרת החוזה. השנייה, ככל שהפרו הנתבעים את חוזה השכירות, מהו הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובעים ושבו על הנתבעים לשאת בשל הפרת החוזה. שאלות אלה יידונו להלן.

ב.
חוזה השכירות ויחסי הצדדים

כדי להכריע בשאלת ההפרה יש לדון בה בשני מישורים משלימים זה את זה: מישור ההסכמות החוזיות שעליהן הושתתו יחסי השכירות הפוראליים ומישור התנהלותם היומיומית של בעלי-הדין בכל הקשור למושכר ואחזקתו. אדון תחילה במישור השני של יחסי הצדדים דה-פקטו שכן היה בו כדי להשליך על תוכנן והיקפן של ההסכמות החוזיות ואופן קיומן.

1.
חוזה השכירות נחתם בין הצדדים ללא מעורבות עורכי-דין ומבלי שקדם לכך משא ומתן אמיתי שישקף את ציפיותיהם ויבטא את צרכיהם. בכך נזרע זרע הפורענות שסופו בהבאת יחסי השכירות לידי סיום בטרם מלאה תקופת השכירות הראשונה. מהעדויות עלה שתהליך החתימה על החוזה היה חפוז: התובעים איתרו את החנות במקרה אגב סיור בזכרון-יעקב כשעליה שלט "להשכרה", יצרו קשר עם השוכר דאז על-פי פרטיו שהופיעו בשלט, באו עימו בדברים לשם קביעת התנאים בהם יפנה הלה את החנות ויעבירה לידיהם ובמקביל יצרו קשר עם הנתבע וחתמו על חוזה שכירות בנוסח שהציג להם.

2.
החוזה עצמו דל בתוכנו ובהיקפו ואינו מחזיק אלא שמונה סעיפים תמציתיים שנוסחו בעיקרם על-ידי הנתבע [עמ' 10 לפרוטוקול]. נקבעו בו משך תקופת השכירות ואופציה להארכתה למשך שנה נוספת תוך זיהוי המושכר על-פי תרשים שצורף וציון מטרת השכירות. עוד נקבעה חובת התובעים לשלם דמי שכירות לפי נספח התמורה ונשללה תחולת חוק הגנת הדייר על יחסי הצדדים. השוכר התחייב לבטח את המושכר ולפנות לנתבעים ולבעלי מקצוע מטעמם במקרה של תקלה בו, וכן התחייב להימנע מהעברת השכירות לאחר שאינו נמנה על יחידי התובעים.

3.
מראשיתה של תקופת השכירות לוותה התנהלות הצדדים בהסכמות והבנות שגובשו בין הנתבע לבין התובע והשליכו על יחסי השכירות וחובות התובעים בגדרם מבלי שבאו לידי ביטוי בחוזה ולעתים אף עמדו בניגוד לתוכנו. כך למשל הוסכם שבמהלך יולי 2008 יחזיקו התובעים בחנות, יטפלו בעיצוב הפנים שלה ויכינו אותה לקראת הפעלתה כסניף של העסק, כל זאת ללא תשלום דמי שכירות בגין חודש זה וכ"תקופת חסד" שנאות הנתבע ליתן להם. להסכמה זו לא ניתן ביטוי בחוזה. כל שנאמר בנספח התמורה היה שדמי שכירות ישולמו החל מחודש אוגוסט [ת/2]. במס ארנונה עירונית החלה בגין החנות נשא הנתבע עבור התובעים למשך כל תקופת השכירות, אף-על-פי שלא הייתה עליו חובה לעשות כן ומבלי שהדבר עוגן בחוזה [עדות הנתבע בסע' 13 לתצהירו נ/2 ובעמ' 13 לפרוטוקול, עדות התובע בעמ' 4 לפרוטוקול]. כפי שיובהר להלן, הסכמות נוספות נסבו על-אודות אופן השימוש במושכר ושטחו. בכל אלה הפגין הנתבע הליכה לקראת התובעים תוך שהחוזה הכתוב משמש בהדרגה אך מסגרת רופפת וכללית ליחסיהם.

4.
בה בעת עשה לעצמו הנתבע מנהג לבקר במושכר באופן תכוף, בדרך-כלל מדי יום ביומו, תוך שהוא מתערב באופן הנהלת החנות ובעניינים החורגים מגדרם של יחסי השכירות. עמד על כך התובע בעדותו ומפאת חשיבותם של הדברים הם יובאו במלואם:

מר סגל הופיע על בסיס יומי אצלי בחנות. בן אדם מבוגר אני מתוך תוכי מכבד אנשים מבוגרים ובטח אנשים שמשכירים לי נכס. הוא ראה לעצמו יד חופשית לבוא כל יום לתת לי הערות שונות ומשונות לגבי הניהול של החנות שלי ולגבי אופן הצבת הדברים. לגבי איך נראה לו הדברים שאני עושה [...] ניסיתי בנימוס רב כמו כל אדם לפחות כך אני מעריך, להקשיב לדבריו ועדיין לנהל את עסקי. אך זה לא עצר אותו אף פעם בצורה אובססיבית לבוא אליי לעסק כל יום להציק לי על בסיס יומיומי ומתוך מחשבה שלי זה נעים. [...] ברמה הנורמטיבית ניסיתי לרצות את היצר האובססיבי שלו כדי להגיע לסיטואציה שסוף סוף האדם יוכל להניח לי בכדי שאוכל להתקדם בעסק. אז כל יום וכל יום הוא בא וזה לא נגמר והשיא הגיע כשהוא שלח לי מכתב פינוי [...]
.
[עמ' 7-6 לפרוטוקול].

אני מעדיפה את גרסת התובע לפיה ביקר הנתבע בנכס באופן קבוע ויומיומי על פני טענת הנתבע כי הגיע לנכס לכל היותר פעמיים בשבוע ואף פחות מכך [עמ' 13 לפרוטוקול]. בהליך המתנהל בבית-הדין לעבודה בין טליה וינברג שהועסקה בחנות כעובדת (להלן טליה) לבין התובעים נתן הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמה של טליה. בתצהיר זה ציין הנתבע שהוא מזדמן לחנות דנן באופן כמעט יומיומי [סע' 6 ל-ת/4]. הנתבע נתפש בתוכנה של הצהרה זו. לא נתתי אמון בניסיונו לגמד את המשמעות הנובעת ממנה ולטעון שהדברים אמורים בחנויות אחרות בנכס ולאו דווקא בחנות התובעים. עדותו בעניין זה הותירה רושם לא אמין, זאת בלשון המעטה.

5.
שוכנעתי שבהדרגה הפך הנתבע את יחסי השכירות עם התובעים בלתי אפשריים על-יסוד רצונו להיות להם לחבר ועל רקע ציפיות סובייקטיביות של הנתבע שלא באו לידי ביטוי בחוזה שנערך בין הצדדים ולא היו בגדר חיוב משפטי שחל על התובעים כשוכרים. להצהרת הנתבע כי הוא משכיר את החנות רק למי שהוא מרגיש "בטוח איתו" ולמטרות שלא יגרעו מיפי הבניין אין זכר בחוזה [סע' 8 ל-נ/2]. הנתבע חרג באופן עקבי מגבולות המותר לו במעמדו כמשכיר נכס, לא השכיל להבין את מהות יחסיהם של הצדדים בגדרה של עסקה להשכרת חנות לשימוש מסחרי ולא היה ער למגבלות הנובעות מכך בכל הקשור לחובותיו ולזכויותיו. מצד אחד ראה בתובעים ידידים ושותפים לתחושותיו על-אודות יחוסו וייחודו של הנכס בו מצוי המושכר וציפה שיתנו לכך ביטוי בהתנהלותם, אף-על-פי שדבר בעניין זה לא נקבע בחוזה השכירות. טענת הנתבע כי הנכס הוא בניין לשימור לא נזכרה בחוזה ולא הוכחה באסמכתא מתבקשת החורגת מאמירה בעלמא [סע' 12 ל-נ/2]. מצד שני ראה עצמו שותף דה-פקטו לשוכרים בעסקם ונטל לעצמו חירות להתערב באופן ניהולו והפעלתו מבלי שהיה זכאי לכך. הנתבע לא הכחיש את עיקרי הדברים, אף שטען שנעשו אגב שיחות חולין והיו לרצונם של התובעים ולתועלתם [סע' 22 ל-נ/2].

6.
גם התובעים השיאו תרומה משל עצמם להתהוותם של יחסים נטולי גבולות ביניהם לבין הנתבע. התובע העיד שנקט קו פעולה מרצה כלפי הנתבע מתוך ציפייה ואמונה שיהא בכך כדי להניח את דעתו, עד שהגיעו מים עד נפש והנתבע פירק על דעת עצמו ובעצמו ויטרינה שהתקין התובע במושכר [סע' 19 לתצהיר התובע ת/1 ועמ' 7 לפרוטוקול]. התובעים לא נתנו ביטוי חיצוני לקשיים שחוו בשל התערבות הנתבע, לא הביעו את מורת רוחם מהתנהלותו ולא נקטו פעולה לשם העמדתו במקומו. התובעים לא פנו לנתבע בעצמם בעניין זה, אף לא שיגרו אליו מכתב מבא-כוחם שיעמידו על גבולות המותר והאסור במסגרת יחסי השכירות ביניהם.

7.
התרשמתי שהתובעים נהגו בדרך זו, נמנעו מלהעמיד את הנתבע במקומו ולא דרשו שיחסי הצדדים יוגבלו להקשר הטהור של עסקת השכירות הכתובה ביניהם לא רק מחמת עדינותו של התובע ורתיעתו לפגוע בנתבע המבוגר ממנו בשנים רבות, אלא גם בשל כך שלצד הקשיים שנלוו ליחסו הלא פורמאלי והמתערב של הנתבע היו גלומים בהתנהלותו גם יתרונות ממשיים מהם נהנו התובעים. יתרונות אלה כללו נכונות של הנתבע ליטול על עצמו את תשלום הארנונה בגין החנות ומתן היתר לתובעים להשתמש בשטחים נוספים שלא נכללו במושכר לפי חוזה השכירות. בשום שלב לא פנו התובעים לנתבע והודיעוהו: "לא מדובשך ולא מעוקצך".

ג.
הפרת החוזה על-ידי התובעים – דיון והכרעה

על רקע דברים אלה יש להידרש לטענות הפרה קונקרטיות שהעלו בעלי-הדין. יאמר מיד, באתי לכלל דעה שהתובעים לא הפרו את חוזה השכירות, ודאי לא בהפרה יסודית שהקנתה לנתבעים זכות לבטלו ולסיימו על-אתר.

1.
מטרת השכירות

חוזה השכירות נחתם בין התובעים מצד אחד לבין הנתבעים מצד שני. עסקם של התובעים, "יער הפיות", נזכר בסע' 2 לחוזה בו נאמר כך: "
השוכר מבהיר בזה כי שכר את החנות אך ורק למטרה הבאה: סניף 'יער הפיות' ת"א ומתחייב לא להשתמש בחנות לשום מטרה אחרת
" (להלן סעיף המטרה).

הצדדים נחלקו ביניהם בשאלת תוקפו ותחולתו של סעיף המטרה לאור זאת שהוא נכלל במלואו ובשלמותו רק בנוסח החוזה שהציג הנתבע [נספח א' ל-נ/2], בעוד שבעותק החוזה שבידי התובעים חסרו המילים "
סניף 'יער הפיות' ת"א
" לגביהן אין מחלוקת שהוספו בכתב-יד על-ידי הנתבע. לעניין זה מסר הנתבע שמילא את החסר בסעיף המטרה בכתב-יד במועד חתימת החוזה, כשהעותק הכולל את הדברים שהוספו נשאר ברשותו ואילו בידי התובעים נמצא נוסח מוקדם ולא מחייב של החוזה שאינו חתום על-ידי שני הצדדים [עמ' 11-10 לפרוטוקול]. נוסח החוזה שעליו מסתמכים התובעים אינו כולל את חתימתם שלהם ובה בעת מופיעה בו חתימת הנתבעים. מבחינה זו הוא מחייב את הנתבעים לכל דבר ועניין, גם אם סעיף המטרה שבו לא הושלם. בה בעת אין מחלוקת שהחנות הושכרה לתובעים על-מנת לשמשם כסניף של העסק והנתבע עצמו עמד על כך במפורש [סע' 2 ל-ת/1]. יש בכך כדי לעקר את נפקותה של המחלוקת בשאלת זיהויו של נוסח החוזה המחייב החל על הצדדים.

בחוזה השכירות אין למצוא אמירה המגדירה ומבהירה מה עשויה לכלול הפעלה של סניף "יער הפיות" ומה לא נכלל בה. לו ביקש הנתבע להגביל את הפעילות בחנות למכירת פסלוני פיות, מכשפות, גמדים וכיוצא בהם ובה בעת למנוע מכירת מוצרים מסוג אחר היה עליו לעשות כן ברחל-בתך-הקטנה. ציפיותיו של הנתבע בעניין זה, לא בא זכרן בחוזה השכירות והדבר פועל לחובתו [וראו סע' 10-9 ל-נ/2]. נוכח שתיקת החוזה נשמרה לתובעים החירות שיסודה במעמדם כבעלי העסק לקבוע טיבם ואופיים של המוצרים שיוצעו למכירה בחנות. לנתבעים לא הוקנתה כל זכות בעניין זה ויומרתו של הנתבע לראות במכירת מוצרים מסוג מסויים הפרה של סעיף המטרה, אין לה על מה שתסמוך.

2.
העסקת עובדים ושותפים

הנתבע יצא חוצץ נגד העסקתה של ליבי רם בחנות (להלן ליבי), זאת על-יסוד טענתו שהיא שותפה לתובעים וכי הדבר עומד בניגוד להתחייבותם בסע' 4 לחוזה השכירות, לפיו "
המובן 'השוכר' לא יכלול שום אדם זולת השוכר עצמו
" [סע' 30-29 ל-נ/2, עמ' 11 לפרוטוקול]. אין בטענה זו כל ממש.

העסקת מאן דהוא בחנות, בין כשכיר ובין כשותף עסקי, אינה שקולה בשום צורה ואופן להעברת השכירות לאחר או להוספת שוכר נוסף. בכל מהלך תקופת השכירות וללא קשר לשאלה מי מועסק בחנות מטעם התובעים ומה מעמדו בעסקם נותרו זכויות השימוש והחזקה במושכר לתובעים – ולתובעים לבדם – במעמדם כשוכרי הנכס. אחרים זולתם שהועסקו בחנות, בין שהם עובדים שכירים ובין שיש להם חלק בעסק כשותפים, לא היו עשויים להיחשב אלא ברי רשות בחנות והם נעדרי זכות קניינית בה. משכך, ובניגוד לטענת הנתבע, לא היה בהעסקתה של ליבי בחנות משום הפרה של התובעים את חוזה השכירות.

להגיונו של הנתבע מכוחו ראה בעובדת החנות שוכרת נוספת אין על מה שיסמוך. הנתבע הודה שעמדתו לא הושתתה על הבנה או בקיאות אלא על הנחותיו-הוא שאותן לא טרח לבדוק ולאמת עם בר-סמכא [עמ' 12-11 לפרוטוקול]. הנתבע לא היה רשאי להבחין בין מי שהוא שותף לכאורה של התובעים בעסק לבין מי שמועסק על-ידם במעמד עובד ויומרתו לעשות כן מעידה על מידת התערבותו בעסק התובעים ואופן ניהולו – התערבות שהנתבע לא היה זכאי לה מכוח מעמדו כמשכיר החנות.

3.
חריגה משטחי המושכר

אני דוחה את טענת הנתבע כאילו השתמשו התובעים בשטחים החורגים מן המושכר ללא רשות. הנתבע אישר באותה נשימה שהתיר לתובעים שימוש כזה בחלק מהחצר שמאחורי החנות, כטובה שמחוץ לחוזה. הוא הדין בשימושם של התובעים בחדר שרות הסמוך לחנות [עמ' 13-12 לפרוטוקול]. שימוש בחדר השרות לא הותר בחוזה ולא נזכר בו כחלק מחיובי המשכיר. אף-על-פי-כן מסר הנתבע לתובעים מפתח לחדר השרות לשם שימושם שלהם ושל עובדי החנות [שם]. ככל שביקש הנתבע לבטל הרשאות שנתן היה עליו לעשות זאת באופן ברור ומפורש וליתן לתובעים זמן סביר להיערך מחדש "בגבולות החוזה". כזאת לא נעשה.

התרשמתי, גם בהקשר זה, שהנתבע לא השכיל להבין מהותם של יחסי משכיר ושוכר והפך את יחסיו המשפטיים עם התובעים לערב-רב של טובות, הבנות והסכמות שחרגו אל מעבר לחוזה השכירות הכתוב [ראו למשל סע' 21-18 ל-נ/2 לעניין השימוש בחצר החנות]. כפועל יוצא נוצרה עמימות באשר לגדר חובותיו וזכויותיו של כל אחד מהצדדים. בכל הקשור לטענת הנתבע להפרה יסודית של החוזה בידי התובעים פועלת אי-הבהירות שיצר לחובתו. אני קובעת שגם בהקשר זה לא הפרו התובעים התחייבות שחלה עליהם כשוכרים, ודאי לא בהפרה יסודית המקנה לנתבע זכות לבטל את החוזה על-אתר.

4.
הצבת ויטרינה בחזית החנות

מחלוקת נוספת נולדה בין הצדדים בשל כך שהתובע הציב במרפסת שבחזית החנות ארון תצוגה מזכוכית (להלן הוויטרינה). לשיטתו של הנתבע לא היו התובעים רשאים להשתמש בחזית החנות שכן זו לא נכללה בשטח המושכר, ובנוסף חל עליהם איסור להתקין שם ויטרינה קבועה שכן הדבר נוגד את טיבו של הנכס כבניין לשימור ואינו עולה בקנה אחד עם התחייבויותיו של הנתבע כלפי הרשויות [סע' 26 ל-נ/2; עמ' 11 לפרוטוקול].

הנתבע טען שהתובע סירב לפנות את הוויטרינה כשנדרש לכך והתעקש על המשך הצבתה בחזית החנות [סע' 11 ו- 27-26 ל-נ/2]. מנגד עמד התובע על כך שדרישת הנתבע בעניין זה הופנתה אליו בשיחת טלפון שהתקיימה בעת ששהה מחוץ לחנות, בסניף העסק בתל-אביב, ותגובתו הייתה שיגיע למושכר ויטפל בהרחקת הוויטרינה במהלך אותו שבוע. אני מעדיפה את עדות התובע בעניין זה על-פני עדות הנתבע. אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבע כאילו סירב התובע לסלק את ארון התצוגה שהוצב בפתח החנות וקובעת שהתובע נאות להסיר את הוויטרינה וכל שביקש היה ליתן לו שהות בת מספר ימים לעשות כן.

התובע הטעים שבחנויות אחרות באותו מבנה הוצאו ויטרינות לחזיתות. לא ניתן לדרוש מהתובעים שיבחינו בין ויטרינה קבועה לבין ויטרינה ניידת ויסיקו שבעוד שהשנייה מותרת הראשונה – אסורה [עמ' 4 לפרוטוקול]. בחוזה השכירות לא נאמר דבר ביחס להצבת ארון תצוגה בחזית המושכר. טענת הנתבע שמדובר בנכס לשימור בגינו חלות עליו התחייבויות כלפי הרשויות שהתובעים נדרשו לכבד, אף היא לא בא זכרה בחוזה. יתרה מכך, בסע' 6 לחוזה נדרש השוכר לבטח את המושכר "
כולל הכניסות אליו ואת חלק המרפסת בחזית המושכר אשר בא
[כך במקור, ק"א]
הוא משתמש
". ככל שקיימת אי-התאמה בין הוראה זו, ממנה עולה לכאורה שהתובעים זכאים לעשות שימוש בחלק המרפסת שבחזית החנות, לבין התרשים שצורף לחוזה, הרי שאי-הבהירות הנובעת מכך פועלת לחובת הנתבעים.

במצב דברים זה לא היה בהצבת ויטרינה בחזית החנות משום הפרה של חוזה השכירות, לא כל שכן הפרה יסודית. אפילו דובר בהפרה יסודית, לא נקבעו בחוזה הוראות שהעניקו לנתבע זכות לסעד עצמי בדרך של פירוק הוויטרינה והסרתה. אם נעשה בחזית המושכר שימוש שלא היה לרוחו של הנתבע והלה סבר שהוא אינו מותר לתובעים, היה עליו ליתן להם שהות הולמת לחדול משימוש כזה ולסיימו. שהות כזו לא ניתנה על-ידי הנתבע. תחת זאת בחר הנתבע לעשות דין לעצמו והזדרז לפרק את הוויטרינה במו ידיו, בעת שהתובעים נעדרו מהחנות [סע' 18-17 ל-ת/1]. הנתבע הודה בפירוק הוויטרינה והמחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם הדבר היה כרוך באלימות שנקט כלפי ליבי, אם לאו [סע' 28 ל-נ/2]. בנקיטת סעד עצמי הפר הנתבע, הוא עצמו, את חוזה השכירות ופעל שלא כדין וללא זכות.

5.
בניית גדר בעורף החנות

הדברים שנאמרו לעיל על-אודות ארון התצוגה יפים גם באשר להקמת גדר בחצר האחורית שבעורף החנות. אף שחוזה השכירות לא הקנה לתובעים זכות שימוש בחצר הותר שימוש כזה בידי הנתבע הלכה למעשה [סע' 18, 19 ו-21 ל-נ/2]. השימוש שהותר כלל גם בניית גדר במבוק לתיחום שטח החצר שנמסר לתובעים. אם היו לנתבע השגות על-אודות אופן הקמת הגדר, היה עליו להקדים פנייה בעניין זה לתובעים וליתן להם שהות להתאים את המצב בשטח לדרישותיו. אף בהקשר זה יש בקיומן של הסכמות בעל-פה בין הצדדים, שלא זכו לביטוי כתוב וברור בחוזה, כדי לפעול לחובת הנתבעים.

הדברים יפים במיוחד בהתחשב בכך שטרונית הנתבע התמצתה בכך שהגדר הוקמה בגובה העולה על 1.20 מ' שהותר לתובעים ובאופן שהיה בה כדי לחסום אור ואוויר לדייר הגובל בחנות. לא הוצגה כל תלונה או דרישה של
הדייר הגובל אל הנתבע בעניין זה. מדובר בזוטי דברים שאינם מצדיקים נקיטת סעד עצמי. הנתבע פעל ללא זכות כשהרס בעצמו את הגדר שהקימו התובעים במקום, קל וחומר משעה כן מבלי שהעמיד אותם על מה שנחזה על-ידו כהפרה של החוזה ומבלי שנתן להם שהות לתקן את ההפרה ולהתאים את הגדר לדרישותיו [סע' 11 ל-ת/1].

6.
הצבת שלטי פרסום בחלון הראווה

התובעים הציבו שלטים בחלון הראווה של החנות, בהם הודיעו על מבצעי מכירות בעסק. הנתבע דרש מהתובעים להסיר את השלטים מהיותם מכוערים ולא תואמים את ציפיותיו בקשר עם אופיה וטיבה של הפעילות בעסק [סע' 24 ל-נ/2]. התובעים גרסו שהצבת שלטי מבצע לצרכי קידום מכירות מהווה חלק מפעילותה העסקית של החנות ואינה עניין למשכיר לענות בו [סע' 14 ל-ת/1]. עמדת התובעים מקובלת עלי.

המושכר נמסר לתובעים למטרה עסקית-מסחרית של ניהול חנות. משכך רשאים היו לצפות לכך שיוכלו להציב בחלון הראווה של החנות שלטי פרסום וקידום מכירות בהיקף סביר. הצבת שילוט כזה נובעת מניה וביה מן השימוש שנקבע בחוזה כמטרת השכירות. לו ביקשו הנתבעים לשלול הצבת שלטים בחלון הראווה ולאסור עליה, או לחלופין להגבילה בקביעת תנאים לפרסום שעניינם במידה ותוכן ושאינם נשענים על טעמו האישי של הנתבע, היה עליהם לעשות כן במפורש ובצורה ברורה בחוזה השכירות. כזאת לא נעשה והחסר רובץ לפתחם של הנתבעים.

תומכת בכך עדות התובע. הלה מסר שהצבת שילוט בחלון הראווה לא נאסרה מראש: "
[...] הוא לא בא מלכתחילה כששכרתי ממנו את החנות שיש דברים שהוא מרשה לי ולא מרשה לי, הוא תלש את השלטים בדיעבד
" [עמ' 5 לפרוטוקול]. כך גם לגבי אופי השימוש במושכר כחנות המציעה מוצרים למכירה, הצבת עמדת תצוגה בקדמת החנות וכיוצא באלה: "
[...] כשנפגשנו בתחילת הדרך סיכמנו בינינו באיזה שטח אשתמש אני לצורך הצרכים של העסק, אך לא סוכם אופי ההכנסה או הוצאה או מתי או דברים כאלה
" [שם, בעמ' 6].


הנתבעים אף אינם רשאים לפעול בכל הקשור להצבת שלטים כידה הארוכה של הרשות המקומית. לכל היותר, ואילו סברו הנתבעים שבעצם הצבת שלטים כאלה ואחרים פועלים התובעים בניגוד לדין כללי שהוא חיצוני לחוזה, היה עליהם להסב את תשומת לב התובעים לכך וליתן להם ארכה להתאים את השילוט לדרישות הדין. הדבר לא נעשה.


7.
ביטוח המושכר

חובה לבטח את המושכר הוטלה על התובעים בסע' 6 לחוזה, בו נדרשו התובעים להמציא לנתבעים אישור על עריכת פוליסה מתאימה עד למועד קבלת החזקה בחנות. התובע העיד שערך ביטוח למושכר כנדרש ממנו אך לא הציג את הפוליסה, בין לנתבעים במהלך תקופת השכירות ובין במהלך הבירור לפני.

באי-המצאת הפוליסה יש משום הפרה של חוזה השכירות על-ידי התובעים. דא עקא, אין מדובר בהפרה יסודית המצדיקה ביטול החוזה על-אתר, ללא מתן ארכה לתובעים לתקנה בדרך של המצאת אישור על עריכת הביטוח לנתבעים. נתתי אמון בעדות התובע לפיה ביטח את המושכר. הנתבע לא פנה לתובעים בכתב בעניין זה ולא הציג דרישה או התראה לפיה אי-הצגת פוליסת ביטוח תוך זמן נקוב תעלה כדי הפרה יסודית של החוזה ותקנה לנתבעים זכות לבטלו. הנתבע אישר שאין בנמצא דרישה כתובה כזו [עמ' 12 לפרוטוקול].

חובת מתן התראה וארכה לתיקון בשל הפרה לא יסודית טרם ביטול החוזה מעוגנת בסע' 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן חוק התרופות), המורה שאם "
הייתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה [...]
" [רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני), פ"ד נז(3) 385, 399 (2003); ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לו(3) 393, 403 (1983)].

ד.
הפרת החוזה על-ידי הנתבעים – דיון והכרעה

כפי שיובהר להלן מסקנתי היא שהנתבעים לא היו רשאים להודיע לתובעים על סיום השכירות וביטול החוזה שביסודה על-אתר, ומשעשו כן הפרו הם עצמם את החוזה בהפרה יסודית.

1.
ביום 4.1.2009 שיגר הנתבע לתובעים את מכתב הפינוי בחתימת הנתבעים שזו לשונו:

לאור הפרות בוטות של חוזה השכירות הנכם נדרשים לפנות את המושכר לפני תום חודש ינואר 2009.
נוסף לכך, עליהם לפרק ולהסיר מיד כל ציוד וחפצים למיניהם הנמצא מחוץ לשטח המושכר כפי שמוגדר בתרשים המצורף לחוזה השכירות.
[ההדגשה במקור, ק"א].

על נסיבות משלוח מכתב הפינוי עמד הנתבע בעדותו [בעמ' 11 לפרוטוקול]:

בגלל הפרות בוטות של כמעט כל תנאי החוזה ומבחינתי הקש ששבר את גב הגמל זה היה שהוא הכניס את ליבי בתור שותפה והתקין באופן קבוע ויטרינה קוראים לזה לקיר של המבנה למרות שזה הוא ידע למפרע שזה אסור בהחלט. כלומר מה שהוא עשה זה בניגוד להתחייבות שלי למוסדות לא לעשות שום שינוי במבנה שהוא מבנה לשימור
.

כאמור, בחוזה השכירות בין הצדדים לא נאמר דבר וחצי דבר על כך שמדובר במבנה לשימור, אף לא נזכרה התחייבות של הנתבעים כלפי הרשויות בהקשר זה ולא נכללו בו איסורים כלשהם הנובעים מכך ואשר משליכים על זכויות וחובות התובעים כשוכרים. החסר מהותי והוא פועל לחובת הנתבע שערך את החוזה וקבע את תוכנו. לא-זו-אף-זו, הנתבע עצמו אישר שעל-פי יעוץ משפטי שקיבל בדיעבד אין למכתב הפינוי כל תוקף חוקי [עמ' 14 לפרוטוקול].

לאחר קבלת מכתב הפינוי החזירו התובעים את החזקה בחנות לנתבעים ויחסי השכירות תמו.

2.
משקבעתי שבניגוד לטענת הנתבע לא הפרו התובעים את חוזה השכירות בהפרה יסודית לא היו הנתבעים זכאים להביא את החוזה לידי סיום באופן מיידי ולדרוש את פינוי החנות והשבתה לידיהם באופן מיידי. לכל היותר היה בכוחם של הנתבעים להצביע לפני התובעים על טענותיהם להפרת החוזה, לחזור בהם מהסכמות שגובשו בין הצדדים על-פה מבלי שבאו לידי ביטוי בחוזה השכירות הכתוב ולתת לתובעים שהות הולמת וסבירה לתקן את ההפרות הנטענות ולפעול על-פי החוזה. כזאת לא נעשה. במצב דברים זה היה ביטול החוזה על-ידי הנתבעים שלא כדין והוא עצמו שקול להפרה יסודית של חוזה השכירות על-ידם. [ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 222 (1998); ת"א (מח' חי') 895/02 יפה נוף-תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' עו"ד הפלר, בסע' 16 (לא פורסם, 17.12.2006)].

3.
מכתב הפינוי נשלח בעקבות מה שכונה על-ידי הצדדים "תקרית המברג" שבמהלכה פירק הנתבע ויטרינה שהוצבה בחזית החנות [עמ' 14 לפרוטוקול]. בעלי-הדין נחלקו ביניהם באשר לטיבו ואופיו של האירוע. מצד אחד טענו התובעים שזה היה כרוך בפגיעה של הנתבע בליבי באמצעות מברג ואילו מן הצד האחר גרס הנתבע שלא נקט אלימות מכל סוג שהוא [סע' 19-18 ל-ת/1; סע' 28 ו-31 ל-נ/2]. משקבעתי שמשלוח מכתב הפינוי בידי הנתבעים עלה כדי הפרתם את החוזה בהפרה יסודית אין עוד צורך להכריע במחלוקת זו. על-יסוד הראיות שהובאו לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי שהנתבע נהג באלימות או פגע בעובדת החנות. דברי התובע בעניין זה היו עדות מפי השמועה שכן הלה לא נכח במקום בעת האירוע ואילו ליבי שהייתה עדה לו לא זומנה למתן עדות [סע' 20-19 ל-ת/1].

4.
בכל הקשור להתנהלות בעלי-הדין בקשר עם יחסי השכירות ביניהם הרחיבו שני הצדדים את היריעה שלא לצורך וטענו טענות שאינן ממין העניין. התובעים ביקשו להסיק מסקנות ביחס לאופיו של הנתבע על-יסוד הליך אחר שהתקיים בעניינו. מנגד עמד הנתבע על יחסיו הטובים עם שוכרים אחרים של חנויות בנכס. לא מצאתי שיש בטענות הללו כדי להשליך לכאן או לכאן על העניינים השנויים במחלוקת. לא אופיו הטוב של הנתבע הוא שטעון בירור והכרעה אלא השאלה מי מהצדדים הפר, אם בכלל, את החוזה. משהגעתי למסקנה דלעיל בסוגיה זו אין עוד צורך לדון בעניינים שזיקתם לשאלה שבמחלוקת רופפת וקלושה.

ה.
נזקי ההפרה

1.
נזקיהם הנטענים של התובעים בסך של 923,916 ₪ פורטו בכתב-התביעה, כלהלן: 200,000 ₪ בגין הלוואה לפתיחת עסק בריבית שנתית 9.75%; 40,000 ₪ ששולמו לשוכר שקדם לתובעים בחנות כדמי פינוי; 20,000 ₪ - דמי שכירות ששולמו לנתבעים על-פי החוזה; 120,000 ₪ בגין שווי סחורה; 2,500 ₪ בגין חשמל; 15,000 ₪ בגין שעות עבודה של התובע שהושקעו בהקמת החנות; 45,734 ₪ בגין משכורות עובדים; 2,000 ₪ בגין חשבונות טלפון; 2,682 ₪ בגין ביטוח העסק לפי חוזה השכירות; 5,000 ₪ בגין הוצאות דלק ופלאפון; 48,000 ₪ בשל תשלום פיצויי הסתגלות לעובדת ליבי רם; 100,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ועוגמת נפש; 323,000 ₪ בגין אובדן רווחים לתקופה שמחודש ינואר 2009 עד חודש אוגוסט 2010.

לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על 400,925 ₪. התובעים ביקשו להתיר להם לפצל סעדיהם על-מנת לתבוע בהליך נפרד נזק נטען שנגרם להם בשל פגיעה ברווחים צפויים ושאינה נכללת בסכום התובענה דנן.

חלק ניכר מהסכומים דלעיל שצוינו בכתב-התביעה לא נזכרו בתצהירי התובעים. מנגד פורטו בתצהירים סעיפי נזק אחרים שלא בא זכרם בכתב-התביעה כגון השקעה בהקמת גינה ומניעת התובעים מהעברת המושכר לשוכר חלופי. משלא באה התנגדות לכך אדון במלוא סעיפי הנזק.

2.
סע' 10 לחוק התרופות שכותרתו 'הזכות לפיצויים' מורה כך: "

הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה
". נזק שאינו עונה על מבחן הצפיות לא ייחשב נזק בר-פיצוי, גם אם הופר החוזה. מוסיף סע' 14(א) לחוק וקובע שהמפר לא יחוב בפיצויים לפי סע' 10 בעד נזק שהנפגע יכול היה למנוע או להקטין בנקיטת אמצעים סבירים.

בטרם אכנס לעובי הקורה של ראשי הנזק יש לעמוד על שתי שאלות מרכזיות המשליכות על היקף זכותם של התובעים לפיצוי בשל הפרת החוזה על-ידי הנתבעים. האחת, עניינה בשאלה אם נשאו התובעים בחובת הקטנת הנזק. השנייה – אם היה בנמצא טעם אחר, חיצוני למכבת הפינוי, שבעטיו פינו התובעים את החנות. כפי שיובהר להלן השאלות הללו שלובות זו בזו.

3.
על מצב עסקי החנות עמדה טליה שהועסקה בה כעובדת. טליה הכירה את העסק שכן עבדה תחילה בסניף בתל-אביב ולאחר מכן עברה לחנות בזכרון-יעקב [עמ' 8 לפרוטוקול]. לדבריה ביקשה להיכנס כשותפה בחנות אך התובעים הניאו אותה מכך בטענה שהדבר לא כדאי לה [שם, בעמ' 17]. בין טליה לבין התובעים תלוי ועומד הליך בבית-הדין לעבודה בגדרו הגישו הצדדים תביעות הדדיות האחד נגד השני.

נתתי אמון בעדותה של טליה בכל הקשור למצב עסקי החנות: "
[...] הייתי שם ואנשים לא היו מגיעים, לא היו הרבה לקוחות היה חורף, פתחו למטה "מול" זכרון ולא היתה תנועה, לא היו באמת מכירות. היו מעט מאוד אנשים
" [עמ' 17 לפרוטוקול]. טליה מסרה שמצב הקופה בסוף היום היה גלוי לפניה, ועדותה לפיה העסק לא הרוויח נסמכה על כך [שם]. בארבעת החודשים הראשונים לפעילותה של החנות עבדה מדי יום ולאחר מכן, כשהוחלט שלא תצורף כשותפה, ירד היקף משרתה [שם, בעמ' 18]. העדות הותירה רושם כן ומהימן ולא התרשמתי שהיא נובעת מרצונה של העדה לבוא חשבון עם התובעים על רקע ההליך התלוי ועומד ביניהם בבית-הדין לעבודה או בשל כך שלא ניתן לה חלק בעסק. העדות מלמדת על כך שעסקי החנות לא עלו יפה. הדברים עומדים בעינם ואינם מאבדים מתוקפם ומכוחם גם אם העדה לא עבדה מדי יום ביומו, כפי שעלה מתלושי שכר שהוצגו לה. בעדותה הראשית עמדה טליה על כך שבמהלך הזמן חלה ירידה בהיקף עבודתה וכי מלכתחילה לא עבדה מדי יום ביומו [סע' 9 ל-נ/3]. גם בהורדת היקף משרתה של טליה יש תימוכין לכך שעסקי החנות לא שגשגו.

4.
זאת ועוד, במסגרת התביעה שהגישה טליה לבית-הדין לעבודה טענו התובעים שסבלו הפסדים בחנות בשל כך שטליה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיהם [עמ' 5 לפרוטוקול]. הדברים מתיישבים עם תמונה כללית של אי-הצלחת העסק מסיבות שאינן קשורות אך ורק בנתבעים או בשכירות. בעדותה הראשית עמדה טליה על כך ששמעה מהתובע לכל אורך התקופה שהוא מפסיד כסף וכי התקיימה תחלופה ערה של מי שלהם ייעד הלה את תפקיד הנהלת החנות [סע' 4-2 ו-6 ל-ת/3]. גם אם הדברים מהווים עדות מפי השמועה שאינה מלמדת על נכות תוכנם של דברי התובע, יש בהם כדי ללמד על עצם אמירתם. טליה לא נחקרה על כך ועדותה לא נסתרה.

הוברר שהתובע עצמו לא היה נוכח בחנות בעת שהתרחשו אירועים מרכזיים שעליהם העיד בתצהירו והוא למד עליהם בדיעבד ומכלי שני [ראו למשל סע' 17 ל-ת/1]. התובעת שנועדה לנהל את החנות הייתה מטופלת בשני ילדים ובהיריון וילדה במרץ 2009, סמוך לאחר סיום יחסי השכירות בין הצדדים [סע' 10 ל-ת/1; סע' 4 לתצהיר התובעת ת/3; עמ' 10-9 לפרוטוקול]. ניכר שתוכניתם של התובעים כי התובעת תנהל את סניף העסק בזכרון-יעקב לא יצאה לפועל ויצרה קושי שהשליך על תפקוד החנות. העובדת ליבי שלגרסת התובע הייתה עדה להתרחשויות ויכלה להעיד על מצב עסקי החנות לא הובאה למתן עדות. התובעים נמנעו מהצגת כל ראייה ישירה שיהא בה כדי להעיד על היקף עסקיה של החנות, הכנסותיה והוצאותיה.

התמונה המצטיירת היא של עסק שלא ענה על ציפיות התובעים ולא הצליח "להמריא" מסיבות שאינן נעוצות אך ורק בהתנהלותו של הנתבע. מכך נובע שיש להבחין הבחן היטב בין נזק שנגרם לתובעים מטעמים הקשורים בהפרת החוזה על-ידי הנתבעים לבין נזק שאיננו כזה ושהנתבעים אינם נושאים בחובת פיצוי בגינו.

5.
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שבעקבות קבלת מכתב הפינוי לא חלקו התובעים על דרישת הנתבעים כי יפנו את החנות, אף שהחזיקו בדעה שלא הפרו את החוזה וכי סיומו על-ידי הנתבעים בטרם עת נעשה שלא כדין. התובעים לא שיגרו אל הנתבעים מכתב ברוח זו, בין בעצמם ובין באמצעות עורך-דין מטעמם. התובעים לא יזמו הליך משפטי מתבקש שיצהיר על כך שעצם דרישת הפינוי מהווה הפרה של חוזה השכירות על-ידי הנתבעים וכי התובעים רשאים להוסיף ולהחזיק בחנות, והכול תוך עיכוב פינוי המושכר עד להכרעה בטענות הצדדים. לחלופין היה ביכולתם של התובעים להודיע לנתבעים שמכתב הפינוי נשלח שלא כדין וכי הם מסרבים לפנות את המושכר ללא צו שיפוטי המורה להם לעשות כן. מן העדויות עלה שלנתבע התחוור שמכתב הפינוי ששיגר היה משולל תוקף חוקי. על כן אין זה מן הנמנע שאילו עמדו התובעים על זכותם להוסיף ולהחזיק במושכר למשך מלוא תקופת השכירות היה הנתבע חוזר בו מדרישתו.

הימנעות התובעים מכל פעולה לשם איון מכתב הפינוי ואכיפת החוזה על הצד שכנגד תמוהה. בנסיבות דנן טמונה בה הפרה של חובת הקטנת הנזק. ודוק: לו היו התובעים מגישים תובענה לאכיפת החוזה ועמדתם הייתה נדחית בסופו של יום היה נזקם מתבטא בדמי השכירות בהם היו נושאים עד לפינוי המושכר בפועל ובהוצאות הכרוכות בניהול ההליך. סכום זה נמוך עשרת מונים מנזקיהם של התובעים הנטענים בהליך שלפני. התובעים אינם עשויים להישמע בטענה שלא רצו ליזום הליך משפטי נגד הנתבעים שכן סופם שנקטו הליך כזה בגדרה תובענה זו.

הזדרזותם של התובעים להיענות למכתב הפינוי מבלי שינקטו כל פעולה סבירה ומתבקשת לשם עמידה על זכויותיהם החוזיות ואכיפתן תואמת את קביעתי לפיה עמדו לתובעים טעמים משל עצמם להשתחרר מן החוזה ולהשיב את החזקה במושכר לנתבעים ובתוכם אי-הצלחתה של החנות מבחינה כלכלית. בהתנהלותם של התובעים יש כדי לתמוך במסקנה שפינוי החנות היה לרצונם ונבע לא רק מדרישת המשכיר אלא גם מכך שציפיותיהם מסניף העסק בזכרון-יעקב לא התממשו. אף בכך יש כדי להשליך על היקף חובתם של הנתבעים לפצות את התובעים בשל הפרת החוזה.

6.
את חלק הארי של הנזק הנטען לא הוכיחו התובעים. במה דברים אמורים? פירוט הנזקים שהובא בכתב-התביעה לא נזכר ולא נכלל בתצהיריהם מבלי שניתן לכך כל הסבר. לא הובא תיעוד מתבקש להוכחת הוצאות שהיו כרוכות בהקמת החנות והפעלתה בתקופת השכירות לרבות בגין חשמל, טלפון, דלק וכיוצא בהם. לא הובא כל תיעוד להוכחת טיבה, היקפה ושווייה של הסחורה שנמצאה בחנות או הוזמנה עבורה במועד סיומו של חוזה השכירות. מסמכי הנהלת חשבונות של העסק וספריו לא הוצגו. חסר זה אומר דרשני. יתרה מכך, לא הובהר מדוע נבצר מן התובעים לעשות שימוש בסחורה זו, יהיו טיבה והיקפה אשר יהיו, לצרכי הפעילות בסניפים האחרים של העסק בתל-אביב וברעננה. לא צורף תיעוד של העסק להוכחת נזק נטען בשל אובדן השקעה במשכורות עובדים, אף לא תלושי שכר. לא הוצגה אסמכתא שתלמד על עלות הביטוח שערכו התובעים לעסק. השקעה בפרסום ושיווק החנות לא הוכחו ולא הוצג תיעוד מתבקש להוכחת טענות התובעים בהקשר זה [סע' 9 ל-ת/1].

כל סעיפי ההוצאות שנזכרו לעיל, ככל שיש בהם ממש, מבטאים סכומים לגביהם נטען שהוצאו במסגרת פעילותה של החנות. על כן ניתן היה לצפות שהתובעים יציגו על-נקלה תיעוד מתבקש להוכחתם, הן באשר לעצם ההוצאה והן לעניין שיעורה. הימנעות התובעים מהצגת כל תיעוד רלוונטי בהקשר זה מעלה סימני שאלה ולא ניתן לה הסבר. במצב דברים זה אני קובעת שכל ההוצאות הנטענות שנמנו לעיל לא הוכחו על-ידי התובעים כלל ועיקר.

7.
התובעים דרשו לפצותם בגין שעות עבודה שהשקיע התובע בהקמת החנות והעמידו נזקם בסעיף זה על 15,000 ₪. לטענה זו, שהובאה בכתב-התביעה, אין זכר בתצהיר התובע. לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת קיומה, משכה והיקפה של השקעת התובע בחנות לקראת פתיחתה. זאת ועוד, בחודש יולי 2008 לא נדרשו התובעים לשלם לנתבעים דמי שכירות אף שכבר החזיקו במושכר בפועל. מתן פטור מתשלום דמי שכירות מלאים בגין חודש זה היווה פיצוי מוסכם ומקובל על הצדדים בשל כך שבמועד זה הוכן המושכר לקראת הפעלתו ופתיחת החנות בו. ספק רב בעיני אם היו התובעים זכאים לסכום נוסף העולה על החיסכון בדמי השכירות בגין חודש יולי, אף אם היו מצליחים להוכיח את טענתם בסעיף זה.

הוסיפו התובעים וטענו לנזק שביטויו ב- 200,000 ₪ שנטלו כהלוואה לפתיחת עסק. אף בעניין זה שותקים תצהירי התובעים. בתצהיר התובע לא נאמר אלא שהלה מסובך עם הלוואה שלקח לשם פתיחת העסק שאותה הוא ממשיך ומשלם [סע' 4 בעמ' 4 ל-ת/1]. מסמכי הלוואה ודפי חשבון בנק המעידים על סילוקה לא צורפו לתצהיר. בעל-דין שאינו מציג מסמכים רלוונטיים להוכחת טענותיו, אף שמדרכו של עולם הם מצויים ברשותו ובשליטתו, ואינו מביא לכך טעם מבורר – חזקה שהיה בחשיפתם כדי לסייע דווקא לצד שכנגד. דברים אלה יפים בענייננו והם פועלים לחובת התובעים. אני דוחה אפוא את התביעה בגין ההלוואה.

8.
לטענת התובעים שילמו לקודמם בחנות (להלן השוכר היוצא) דמי פינוי בסך 40,000 ₪ כנגד הסכמתו לצאת מהחנות באופן שסלל את הדרך להשכרתה להם. הוצג תצהיר בחתימת השוכר היוצא, מר יעקב יחזקאל [נספח 6 ל-ת/1]. התצהיר, שניתן ביום 29.1.2009 בפני
באת-כוחם של התובעים, צורף לראיות התובעים מבלי שהשוכר היוצא הוזמן להגישו ולהיחקר על תוכנו. אף כאן לא הובא לכך כל טעם.

מעדות התובע עלה שהסך של 40,000 ₪ לא שולם לשוכר היוצא כדמי פינוי, דהיינו כנגד עצם הסכמתו לפנות את המושכר בטרם עת, אלא בתמורה לעבודות נגרות (מדפים, ארונית, דלפק מכירה), תאורה וציוד אחר שהיו בחנות בעת שהוא החזיק בה והתובעים מצאו אותם שימושיים עבורם ולמעשה רכשו אותם מהשוכר הקודם. התובע לא ידע לומר איזה חלק מהסכום ששולם היה תמורה לציוד שנרכש ואיזה חלק שיקף דמי פינוי שאין רכישה כנגדם [עמ' 5 לפרוטוקול]. עדותו בעניין זה לא הותירה רושם אמין וניכר שבהקשר זה, כמו גם בהקשרם של נזקים נטענים אחרים, נעשה מאמץ להאדיר את נזקי התובעים מעל ומעבר באופן שאינו תואם את המציאות לאשורה. נוכח עדות התובע, ומשהשוכר היוצא לא הובא למתן עדות, אני קובעת שמלוא הסך של 40,000 ₪ שולם על-ידי התובעים לשם רכישת ריהוט וציוד שנמצאו בחנות בעת שהשוכר היוצא עזב אותה ושנמצאו שימושיים וברי-תועלת עבורם לשם הפעלת עסקם בחנות. מכאן שדובר בהשקעה רגילה של רכישת ציוד לעסק ואבזור המושכר לקראת הפעלת החנות. אלמלא נרכשו אותם פריטים מן השוכר היוצא היה על התובעים לקנותם ממקור אחר.

אני דוחה טענת התובעים כאילו ידע הנתבע על תשלום סכום זה על-ידם לשוכר היוצא. השוכר היוצא טען לידיעה כזו, אך כאמור תוכן תצהירו לא הועמד לחקירה נגדית והמחדל פועל לחובת התובעים. התובע אישר שהסיכום בעניין זה נעשה במישרין בין התובעים לבין השוכר היוצא, ללא מעורבות הנתבע וללא ידיעתו [עמ' 4 לפרוטוקול]. בכך חזר בו התובע מעדותו הראשית לפיה היה הנתבע מעורב בהסכמה שגובשה בין התובעים לבין השוכר הקודם ובתשלום שהוחלף ביניהם [סע' 1 השני ב-ת/1]. אכן, הנתבע שטיפל בהשכרת החנות ידע על יציאתו של השוכר הקודם מהמושכר בטרם עת והסכים לכך [סע' 7 ל-נ/2]. בה בעת הסתכמו ההסכמות בין הנתבע לבין השוכר היוצא במה שקשור לקביעת מועד הפינוי ודמי השכירות שישולמו לנתבעים עד אז, ולא נסבו על הסכמה שגובשה במישרין בין התובעים לבין השוכר היוצא.

9.
התרשמתי שהתובעים שכרו את החנות בחופזה ומתוך כך שהיו להוטים לפתוח בה סניף של עסקם. תעיד על כך דלותו הבולטת לעין של החוזה שאינו הולם שכירות של נכס עסקי-מסחרי. תעיד על כך גם נכונותם של התובעים לחתום על-אתר על חוזה שהוכתב על-ידי הנתבעים, ללא מעורבות של אנשי מקצוע מטעמם. זוהי התנהגות תמוהה. בחוזה השכירות לא נזכרו השקעות של התובעים בחנות או זכותם להחזר שוויין אם יסתיים החוזה בטרם עת בשל הפרתו על-ידי המשכיר. אין בכך כדי לשלול את זכותם של התובעים לפיצוי על-פי דיני החוזים הכלליים, אשר חלים אף הם על יחסי השכירות עם הנתבעים בתחולה שיורית, אך הדבר מעיד על הלך הרוח שמתוכו פעלו בעת כניסתם לעסקת השכירות עם הנתבעים.

בחוזה לא הוקנתה לתובעים זכות להעמיד שוכר חלופי אם יצאו מהחנות בטרם עת מטעמים הקשורים בהם או במשכיר. הלכה למעשה ביקשו התובעים לנסות ולהחזיר מקצת מהשקעתם הנטענת בחנות בדרך של העברתה לאחר, לפי אותו מתווה שליווה את כניסתם שלהם למושכר. השתמע שבדרך זו ביקשו התובעים למכור לשוכר שיבוא בנעליהם ריהוט ואביזרים שהותקנו בחנות. טענתם הייתה שהנתבעים לא התירו להם לעשות כן ובכך העצימו את נזקם [עמ' 5 סיפא ל-ת/1]. הנתבע הבהיר שסירב לכך ונתן טעם לסירובו: "
[...]

תליית שלט להשכרה הציפה אותי בטלפונים - זכרון יעקב היא מקום קטן, וכשעוברים ושבים ראו את שלט ההשכרה הם התקשרו אלי ישירות יום ולילה לברר פרטים
" [סע' 32 ל-נ/2].

טעם זה אינו ראוי. משעמדו התובעים לפנות את המושכר על-פי דרישת הנתבעים עמדה להם זכות להקטין את נזקיהם במידת האפשר. על הנתבעים חלה חובה לאפשר זאת לתובעים באופן סביר. לו ביקש הנתבע שמתעניינים בשכירת החנות חלף התובעים יפנו אל אחר זולתו, כגון אל התובעים עצמם, כי אז היה עליו ליתן לכך ביטוי מפורש. הנתבע העיד שהוא עצמו עוסק מזה שנים רבות בהשכרת החנות ומכאן שפניית שוכרים פוטנציאליים אליו הייתה לרצונו ושרתה את האינטרס העצמי שלו במציאת שוכר חלופי במועד מוקדם ככל האפשר. במצב דברים זה מניעת התובעים מפרסום שתכליתו איתור שוכר חלופי שעמו יבואו בדברים לשם מכירת תחולה כזו או אחרת של החנות הייתה שלא כדין.

בהתחשב בסכום ששילמו התובעים לשוכר היוצא עם כניסתם לחנות, בשימושם של התובעים בציוד שרכשו מהשוכר היוצא במהלך התקופה שבה החזיקו במושכר ובכך שעזיבתם את החנות נבעה לא רק מהפרת החוזה בידי הנתבעים אלא גם ממניעיהם של התובעים עצמם אני
מעמידה את סכום הפיצוי בסעיף זה על סך של 10,000 ₪.

10.
התובעים טענו שהשקיעו 30,000 ₪ בהקמת גינה בחצר האחורית של המושכר ודרשו פיצוי בסכום זה בשל ירידת ההשקעה לטמיון עם יציאתם מהחנות בטרם עת. לא הובאה כל ראייה ישירה שתעיד על השקעה בהיקף כזה בהקמת גינה. עלות בניית הגדר בין חצר החנות לבין חצר הנכס הגובל לא הוכחה וסכומה כלל לא ננקב [סע' 12-11 ל-ת/1]. מדובר בחצר קטנה ששטחה כ-30 ממ"ר ועל התובעים רובץ הנטל להוכיח שהשקיעו בה השקעה ניכרת בהיקף של כ- 1,000 ₪ לממ"ר. הנטל לא הורם. אף כאן מדובר בהוצאה עסקית וחזקה על התובע, הטוען להיותו איש עסקים בעל ותק של 20 שנה בתחום, שדאג לתעד אותה במסמכים מתבקשים לצרכי הנהלת החשבונות בעסקו [עמ' 7 לפרוטוקול]. תיעוד כזה לא הוצג. התובעים לא הצביעו על קשר בין השקעתם הנטענת בחצר לבין המטרה לשמה נשכרה החנות. ספק על כן אם מדובר בנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה. נתתי אמון בעדות טליה לפיה לא היו בחצר אלא שניים-שלושה עציצים, גדר ומחסן [עמ' 19 לפרוטוקול]. אני דוחה את התובענה בכל הקשור להחזר עלויות הקמת החצר.

11.
לשיטתם של התובעים על הנתבעים לפצותם בסך של 48,000 ₪ שאותו הם נדרשים לשלם לעובדת ליבי בגין פיצויי הסתגלות על רקע פיטוריה שנעשו לפי דרישת הנתבע [סע' 1 בעמ' ל-ת/1]. אני דוחה את התביעה בסעיף זה במלואה.

ראשית, לעת הזו לא שילמו התובעים לליבי דבר וחצי דבר. לא הוצגה תביעה שהגישה ליבי נגד התובעים בעניין זה. עדות התובע בכל הקשור לסכומים אותם הוא עתיד לשלם לעובדת ליבי אינה אלא השערה בעלמא. בולט לעין המחדל שבאי הבאתה של ליבי לעדות מטעם התובעים. בהיעדר הסבר למחדל פועלת לחובת התובעים החזקה לפיה
היה בעדותה של ליבי, אילו נשמעה, כדי לחזק דווקא את עמדת הצד שכנגד [
ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה
(4) 651, 659-658 (1991)].

שנית, לנתבעים לא עמדה זכות לקבוע את זהותם של עובדי החנות, בין שהם שכירים ובין שהם שותפים בעסק. אלא מאי? התובעים לא עשו דבר על-מנת להעמיד את הנתבע במקומו, בעניין זה כבעניינים אחרים, והתנהלותם יותר מתמוהה. לו אכן פיטרו התובעים את ליבי בשל דרישת הנתבע שיעשו כן, דרישה שלנתבע לא עמדה זכות להעלותה, אין להם להלין אלא על עצמם. אף כאן ישבו התובעים בחיבוק ידיים ולא נקטו כל פעולה שהיה ביכולתם לנקוט על-מנת לסלול את הדרך להמשך העסקתה של ליבי. התרשמתי שבסיום העסקתה של ליבי הונחו התובעים על-ידי שיקולים שברווחיות החנות ואילו התערבותו היתרה של הנתבע ודרישותיו שימשו אילן נוח
להיתלות בו.

12.
בכתב-התביעה נתבע סך של 323,000 ₪ בגין אובדן רווחים לתקופה שמחודש ינואר 2009 עד חודש אוגוסט 2010. באותה נשימה עמדו התובעים על זכותם לתבוע את נזקם בגין אובדן רווחים לעתיד לבוא בנפרד. דא עקא, גם לאחר שסכום התביעה הופחת לצרכי אגרה נכלל בו מרכיב של אובדן רווח עתידי וביטוי לכך ניתן בסיכומי התובעים [ראו סע' 6.5 לסיכומיהם]. הגדילו התובעים לעשות וביקשו בסיכומיהם להעמיד את סכום התביעה על סך של 669,925 ₪ שהוכח, לטענתם [שם, בסע' 6.10]. אין לכך כל יסוד. משלא ביקשו התובעים לתקן את סכום התביעה במהלך הבירור אין ביכולתם להגדילו בהבל פה לעת הגשת סיכומיהם. "
הציון 'לצרכי אגרה' אינו מקנה כשלעצמו זכות לתיקון עתידי, ומי שבחר ללכת בדרך זו הכריע ובח
ר" [רע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ, בפסקה כ"ד (טרם פורסם, 25.9.2008)]. כאמור לעיל ולהלן אף לא עלה בידי התובעים להוכיח אלא חלק קטן של הנזק.

התביעה לאובדן רווחים עתידיים לא הוכחה ולו גם לכאורה. התובעים לא חשפו נתוני רווח והפסד, הוצאה והכנסה שהיו כרוכים בהפעלת החנות ולא נהגו בדרך המלך של הגשת מסמכי הנהלת חשבונות, חשבוניות וקבלות. לא נשמעה עדות של רו"ח העסק, ככל שיש כזה, על-אודות נתוני רווח והפסד של העסק. ציפיות התובעים לרווח עתידי מהפעלת החנות, שיעורו והתקופה בה ניתן יהיה להתחיל ליהנות ממנו בפועל לא נתמכו בחוות-דעת מומחה אף שמדובר בטענה שבמומחיות ולא בשאלה עובדתית גרידא. לחובת התובעים פועלת העובדה שמלכתחילה שכרו את החנות בשכירות קצרת מועד שמשכה שנה אחת ובצידה אופציה לשנת שכירות נוספת. היקף ההשקעה בעסק צריך שיהיה מידתי ביחס למשך השכירות הצפוי ותקופת השכירות הקצרה משליכה על ציפיית התובעים לרווח מהפעלת החנות במושכר. התובע עצמו העיד ש"
[...] בתקופה הראשונה להקמת עסק נדרש בעל העסק להשקיע כספים רבים כדי להביא להצלחת העסק ואת פירות ההשקעה רואה הוא רק בתקופה מאוחרת יותר
" [עמ' 5 ל-ת/1]. התובעים לא הראו שאותה נקודת זמן בה היו יכולים לצפות לרווח מהחנות חלה לפני תום תקופת השכירות הקצרה שנקבעה בחוזה.

13.
עוד נתבע סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ועוגמת-נפש. התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לתביעה ככל שהיא נסבה על פגיעה במוניטין. לא הוכח קיומו של מוניטין לעסקם, אף לא פגיעה שסבל בעטייה של סגירת החנות בזכרון-יעקב. על כן נדחית התביעה בסעיף זה.

14.
סמכותו בית-משפט לפסוק פיצוי בשל עוגמת-נפש מעוגנת בסע' 13 לחוק התרופות המורה כך: "
גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין
". נזק לא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי, של הפגיעה והוא עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת החוזה. פיצוי לא ממוני מסוג זה אינו ניתן כדבר שבשגרה. הוא מוגבל למקרים בהם נלוותה לנזק הכלכלי שנגרם הפרה בוטה של יחסי אמון או יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או למצבים ברורים של זדון או התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד מצד המפר [
ע"א 8588/06
דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ
, בפסקה 31 (טרם פורסם, 11.11.2010)]. פיצוי בגין עוגמת-נפש נתון לשיקול-דעת בית-המשפט ואין צורך בהבאת ראיות לגביו. הגישה השיפוטית בהקשר זה מצומצמת ושמורה למקרים מיוחדים [עניין דלג'ו, שם, וכן

ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד
(1) 817, 835 (1998)].

אשר להתערבות היתרה של הנתבע בניהול החנות, התובעים לא נתנו ביטוי חיצוני למורת רוחם ממנה ומכאן שהנתבע היה זכאי להניח שהיא לרצונם. על כן לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגינה. אירוע התקיפה הנטען של העובדת ליבי בידי הנתבע לא הוכח בעדותה היא ודברי התובע בעניין זה אינם אלא עדות מפי השמועה. בה בעת יש ליתן את הדעת לכך שהנתבע הפר את חוזה השכירות בעשיית דין עצמי ללא זכות בשני אירועים נפרדים, תחילה בפירוק הגדר ולאחר מכן בפירוק הוויטרינה. בגין שתי הפרות אלה אני פוסקת לתובעים כפיצוי בגין נזק לא ממוני לו הם זכאים בנסיבות העניין, 10,000 ₪ ליום פסק-הדין.

15.
נותר אפוא לדון בטענה כי על הנתבעים להשיב לתובעים את מלוא דמי השכירות בהם נשאו במהלך תקופת השכירות, בסך 20,000 ₪. התובעים טענו שמסרו לנתבעים 6 המחאות בגין דמי שכירות ואילו הנתבע גרס שלא נמסרו אלא 5 המחאות בלבד [השוו סע' 8 ל-ת/1 לסע' 18 ל-נ/2]. התובעים לא הראו שפרעו הלכה למעשה שישה תשלומים בגין דמי שכירות ועל כן יש להעדיף בעניין זה את עדות הנתבע. מכאן שבערכים נומינליים שילמו התובעים לנתבעים דמי שכירות בסך 16,500 ₪ בצירוף מע"מ בעבור תקופת אחזקתם במושכר. נוכח קביעותיי לעיל אני מחייבת את הנתבעים להשיב לתובעים סך חלקי של דמי השכירות בשיעור 5,000 ₪ ליום פסק-הדין.

ו.
סיכומם של דברים

על-יסוד האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 25,000 ₪ ליום פסק-הדין. לסכום זה יתווספו הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪. בקביעת סכום ההוצאות התחשבתי בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק בסופו של יום.

בפועל יוצג המשכיר לכל אורך הדרך על-ידי נתבע 1. נתבעת 2, אחותו של נתבע 1, לא נטלה חלק פעיל בכריתת החוזה, ביחסי השכירות או בבירור ההליך [סע' 4 ל-ת/1; עמ' 13 לפרוטוקול]. אף-על-פי-כן מעשיו של הנתבע, שפעל כשלוחם של שני המשכירים בכל הקשור לתובעים, מטילים חבות גם על הנתבעת בגין הפרת החוזה והנזק שהסבה ההפרה לתובעים. על כן יחובו הנתבעים כלפי התובעים ביחד ולחוד.

ניתן לתובעים היתר לפצל סעדיהם לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי ובכפוף לתנאיה.

סכום פסק-הדין בסך כולל של 32,500 ₪ ישולם לתובעים תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעים שאם לא כן יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"א, 19 יולי 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 3014-03/09 אורן לוי, שרון וילד לוי נ' אריה סגל, לאה סגל (פורסם ב-ֽ 19/07/2011)