פסקי דין על משה קול | פסקי דין על עיריית ירושלים

15713/08 א     21/07/2011




א 15713/08 משה קול נ' עיריית ירושלים








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 15713-08 קול נ' עיריית י-ם




לפני כב' השופטת תמר בר-אשר צבן


התובע
משה קול


נגד

הנתבעת
עיריית ירושלים



בא-כוח התובע: עו"ד רן בסה
באת-כוח הנתבעת: עו"ד נטע ארז
(הלשכה המשפטית, עיריית ירושלים
)


פסק דין


ביום 15.6.2008 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה כספית על סך של 209,000 ₪. בד בבד הגיש בקשה להורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל שנקטה הנתבעת נגד התובע.

הנתבעת הגישה ביום 24.6.2008 תגובה לבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ובמסגרתה, עתרה
לדחייתה של התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין.

משהגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת הנתבעת ולהורות על דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין, לא ראיתי צורך לדון בבקשת התובע לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

תקציר הרקע הדיוני והשתלשלות הדברים מאז הוגשה התביעה

2.
לנוכח אופן התנהלותם של הצדדים בתביעה הנדונה, שהביאה לחלוף זמן כה רב מאז הוגשה התביעה ומאז הוגשו הבקשות עד הגיע שלב ההכרעה בהן, ראיתי לנכון להביא בקצרה רק את עיקרי השתלשלות הדברים, הגם שבמסגרת זו לא יובא תיאורם המלא.

3.
התביעה הוגשה כאמור, עוד ביום 15.6.2008 ובד בבד עם הגשתה, עתר התובע לסעד שלפיו יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל שנקטה נגדו הנתבעת לשם ביצועו של פסק-דין שניתן נגדו בבית משפט זה ביום 17.10.2007, בת"א 707576/06 (להלן – התביעה הראשונה). בהחלטה שניתנה עוד באותו יום (15.6.2008) על-ידי כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, נקבע דיון בבקשה ונקבע כי "עד מועד הדיון יעוכבו ההליכים נגד המבקש בתיק הוצל"פ (ירושלים) 03-32872-07-9".

הדיון נקבע ליום 23.6.2008, ונדחה ליום 25.6.2008. קודם לדיון, ביום 24.6.2008, הגישה הנתבעת את תגובתה לבקשה, ובמסגרתה עתרה לדחייתה של התביעה על הסף, מחמת מעשה בית-דין.

בדיון שהתקיים ביום 25.6.2008 בפני
כבוד השופט בן-עטר ז"ל, הגיעו הצדדים להסכמה שאושרה בהחלטת בית המשפט, שלפיה ההחלטה תינתן על בסיס בקשת התובע, תגובת הנתבעת ותשובת התובע, שתוגש עד יום 10.7.2008. כן נקבע שעד מועד זה יגיש התובע מסמכים נוספים מהתביעה הראשונה.

מאז ההחלטה מיום 15.6.2008, לא נקבע שעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל יעמוד בעינו עד מתן החלטה, כך שלכאורה פג זה מכבר. עוד יוער, שגם לא נמצאה בתיק בית המשפט כל בקשה של הנתבעת לארכה להגשת כתב הגנה עד מתן החלטה בבקשה האמורה, או עד מועד אחר. כך שלכאורה, המועד להגשת כתב ההגנה חלף ועבר זה מכבר.

4.
ביום 13.7.2008 הגיש התובע את המסמכים שנדרש להגיש, וכן הגיש בקשה לדחיית המועד להגשת תשובתו, מהטעם שבין הצדדים מתנהל משא ומתן ליישוב המחלוקות. בהחלטה מיום 16.7.2008 נעתר בית המשפט לבקשה וניתנה ארכה, כפי שהתבקשה, עד יום 20.7.2008. מאז הוגשו עוד בקשות רבות על-ידי התובע, שבהן טען שהצדדים מנהלים ביניהם משא ומתן. ארכה אחרונה ניתנה לתובע להגשת תשובתו ביום 18.8.2008, ולפיה היה עליו להגישה עד יום 26.8.2008.

עד יום 13.2.2009, חרף חלוף כשישה חודשים, לא הודיעו הצדדים דבר ולא ביקשו דבר, גם לא הוגשה תשובת התובע או לא כל דבר אחר. לפיכך במועד זה ניתנה החלטת כבוד השופט בן-עטר ז"ל, שבה התבקשו הצדדים להודיע תוך חמישה-עשר יום אם הושג הסדר ביניהם בעניין התביעה. ביום 3.3.2009 הודיע התובע שעדיין מתנהל משא ומתן בין הצדדים, הנוגע גם לעניינים אחרים, ולפיכך התבקשה ארכה בת שלושים יום "להשלמת ההסכם ... וחתימתו". בקשה זו, נענתה בהחלטת בית המשפט מאותו יום (3.3.2009), שבה ניתנה ארכה כפי שהתבקשה.

מאז, במשך שנה תמימה, לא הודיעו הצדדים דבר, לא הגישו דבר ולא ביקשו דבר. לפיכך, ביום 21.2.2010 שב כבוד השופט בן-עטר ז"ל ונתן החלטה, שבה התבקש התובע לנמק תוך שלושים יום מדוע לא תימחק התביעה מחמת חוסר מעש.

רק אז, ביום 25.3.2010, נזכר התובע להודיע ש"הצדדים מצויים לקראת חתימת ההסכם ביניהם בעניין תיק זה" ומאחר שהצדדים מבקשים לסיים את המחלוקות גם בעניין ת"א 710278/07 (להלן גם – התיק הנוסף), הם זקוקים לשהות בת ארבעים וחמישה ימים נוספים.

5.
בחודש אפריל 2010 הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי. סמוך ליום 28.4.2010 הועברה לעיוני הבקשה האחרונה, ובהחלטה מאותו יום (28.4.2010), נקבע שעל התובע להגיש הודעת עדכון באשר להתקדמות המשא ומתן שבין הצדדים, וזאת לכל המאוחר עד יום 6.6.2010. בקשה דומה לקודמתה, שגם בה הוזכר התיק הנוסף, הגיש התובע ביום 8.6.2011. בהחלטה מאותו יום נקבע כי ניתנת לצדדים ארכה להגשת הודעתם עד יום 8.7.2010. עוד נקבע, כי אם לא תוגש הודעה, יועבר התיק אליי לקביעת מועד דיון.

באופן לא מפתיע, גם הפעם לא הגישו הצדדים דבר, ולאחר שהמתנתי למעלה מחודש מהמועד שעד אליו היה על הצדדים להגיש הודעת עדכון, ניתנה החלטה ביום 10.8.2010, שבה נקבע שיתקיים קדם משפט ביום 9.1.2011.

בדיון זה התייצב רק בא-כוחו של התובע, ובמהלכו העליתי את אפשרות לאחד את התובענה הנדונה עם התיק הנוסף. הצעה זו באה על רקע כל אותן בקשות דחייה חוזרות שכאמור, הוגשו על דעת הנתבעת, ושבהן נטען שהמשא ומתן שמתנהל בין הצדדים מתייחס לשתי התובענות. בהתאם להצעתי, הגיש התובע את הבקשה לאיחוד התביעות ביום 23.1.2011. לאחר עיכובים רבים ולא מוצדקים מצד הנתבעת בהגשת תגובתה לבקשה זו (ראו על כך בין השאר, בהחלטות מתאריכים 31.3.2011, 20.4.2011 ו-17.5.2011), הוגשה תגובתה רק ביום 8.5.2011. ביום 12.5.2011 ניתנה החלטת כבוד השופט עבאס עאסי, שלפניו נשמע התיק הנוסף, הקובעת שהתביעה הנדונה לא תאוחד עם זו שנשמעת לפניו.

6.
לאחר ארכה נוספת שניתנה לתובע, הגיש הוא ביום 12.6.2011 – כשלוש שנים לאחר המועד שנקבע מלכתחילה – את תשובתו לתגובת הנתבעת.

בהתאם להחלטה מיום 13.6.2011 ניתנה לנתבעת אפשרות להשיב עד יום 26.6.2011, ונקבעו מגבלות להיקף התגובה (גודל גופן ומספר עמודים). חרף ארכות שניתנו לנתבעת לבקשתה (ראו החלטות מתאריכים 21.6.2011, 26.6.2011, 29.6.2011 ו-1.7.2011), לא הוגשה תגובתה במועד, אלא רק ביום 5.7.2011, ועל-פי מראה-עין, היא גם חורגת ממגבלות היקפה, שנקבעו כאמור.

עיקרי העובדות הרלוונטיות

7.
עניינה של התובענה הוא בבקשת התובע לביטול חוב ארנונה בגין נכס בבעלותו, המצוי ברחוב יד חרוצים 22 בירושלים. הסעד כפי שנוסח בתביעה הוא, חיוב הנתבעת להשיב לתובע סכום שבו חויב בתשלום בגין ארנונה, וכן לקבוע שהתקבלה ההשגה שהגיש לעירייה בגין חוב זה.

בגין חוב הארנונה נושא התובענה, הגישה הנתבעת נגד התובע תביעה לבית משפט זה בהליך של סדר דין מקוצר (היא התביעה הראשונה שהוגשה בת"א 707576/06), ובו תבעה סך של 143,024 ₪ עבור החוב המתייחס לתקופה שבין יום 1.1.2003 לבין יום 31.12.2006.

התובע הגיש בקשת רשות להתגונן, שנדונה בדיון שהתקיים ביום 15.7.2007. טענתו העיקרית של התובע, כמו גם טענתו העיקרית בתביעה הנדונה, הייתה שהשגה שהגיש על חוב הארנונה לא נדונה. באת-כוחה של הנתבעת הבהירה באותו דיון שהתובע לא הגיש השגה כנדרש וגם לא צורפו המסמכים שאותם היה על התובע לצרף, ולכן לא ראו בפני
ית התובע משום השגה כדין. למרות זאת, הודיעה, שהנתבעת מסכימה לכך שתובע יגיש השגה חדשה, ומטעם זה הסכימה לעכב את ההליכים בתובענה למשך תשעים יום.

לאור הודעת הנתבעת כאמור, הודיע התובע על הסכמתו למחיקת בקשת הרשות להתגונן ולמחיקת בקשה נוספת שהגיש, שבה עתר לסילוקה של אותה תביעה על הסף.

בהחלטת כבוד הרשמת (כתוארה אז), ת' נמרודי מאותו יום נקבע, ששתי הבקשות האמורות אכן תמחקנה ושמתן פסק הדין יעוכב עד יום 15.10.2007.

ביום 17.10.2007 ניתן פסק הדין שלפיו חויב התובע במלוא סכום התביעה, וכן חויב בתשלום שכר טרחת עורכי-דינה של הנתבעת (בסך של 12,673 ₪) ובתשלום הוצאות משפט (בסך של 2,002 ₪).

8.
אין מחלוקת שהתובע לא הגיש השגה במשך תשעים הימים שהוקצבו לו לשם כך. כך גם לא ביקש לבטל את פסק הדין וגם לא ערער עליו. תחת זאת, כעבור שמונה חודשים, ביום 15.6.2008, הגיש את התביעה הנדונה, שבה תבע השבה של מלוא סכום החוב שבו חויב בתביעה הראשונה, כערכו במועד הגשת התביעה (בסך של 209,000 ₪). במקביל ביקש לעכב את הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו לשם ביצועו של פסק הדין בתביעה הראשונה.

9.
במסגרת תגובתה של הנתבעת לבקשה, טענה היא טענות רבות שלפיהן לטענתה, יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ובין השאר, טענות אלו: לא ניתן לבקש את עיכוב ביצועם של הליכי הוצאה לפועל
שעניינם פסק-דין שניתן בהליך אחר; מדובר בסעד זמני, שתנאי לקבלתו הוא הוכחת סיכויי התביעה והוכחה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ובנוסף, עליו להראות שהוא נקי כפיים. מהטעמים שעליהם עמדה בהרחבה, התנאים אלו לטענה, אינם מתקיימים; המשמעות של עיכוב הליכי הוצאה לפועל, היא עיכוב ביצוע פסק-דין הקובע חיוב כספי, והכלל הוא שאין מעכבים ביצועו של פסק-דין שכזה; הטענה העיקרית של התובע עניינה בכך שלא החזיק בנכס בתקופה שאליה מתייחס חוב הארנונה, ובנסיבותיה של התביעה הנדונה, הכרעה בטענה זו אינה בסמכותו של בית משפט זה, אלא בסמכותם של מנהל הארנונה, של ועדת הערר או של בית המשפט לעניינים מינהליים; אפילו ידון בית המשפט בתביעה לגופה, הרי שדינה להידחות משורה של טעמים שפורטו בתגובתה, ושלפיהם אין לקבל את טענותיו של התובע שלפיהן לכאורה, אינו חייב בתשלום הארנונה, וכי עליו לשלם את הסכום שבו חויב.

אולם עוד קודם לטענות אלו, עתרה הנתבעת כאמור, לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין. כפי שכבר נאמר בפתח הדברים, מאחר שהמסקנה שאליה הגעתי היא שיש לקבל טענה זו של הנתבעת, עתה יובאו הנימוקים לכך. לאור מסקנה זו, אין עוד צורך להידרש לטענות שעניינן הבקשה לעיכוב ביצועם של הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד התובע בעקבות פסק הדין בתביעה הראשונה.

מעשה בית-דין

טענות הצדדים

10.
הנתבעת ביקשה את דחייתה של התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. לטענתה, נושא המחלוקת הוא שאלת חוב הארנונה שעל התובע לשלם בגין הנכס נושא התביעה עבור התקופה הרלוונטית. נושא זה נדון והוכרע במסגרת התביעה הראשונה, שהגישה הנתבעת נגד התובע. לפיכך, מאחר שמדובר באותו עניין שנדון והוכרע בפסק-דין סופי בין אותם צדדים, קם מעשה בית-דין המצדיק את דחייתה של התביעה על הסף.

11.
התובע חולק על הנתבעת. אלו הן טענותיו: ראשית, העיקרון של מעשה בית-דין במובן של "השתק עילה" מעניק חסינות לנתבע מפני תביעה נוספת של התובע, בגין אותה עילה שהיוותה את היסוד להתדיינות הראשונה. כאן אין מדובר בתביעה נוספת של מי שהיה התובע בתביעה המקורית, אלא בתביעתו של מי שהיה הנתבע באותה תביעה; שנית, מדובר בשתי עילות נפרדות, מאחר שבתביעה הראשונה נתבע חוב, ואילו עתה התביעה היא תביעת השבה; שלישית, טענותיו של התובע לא נדונו בתביעה הראשונה לגופן, והסכמתו למחיקת התביעה הייתה לאחר שהודיע שהסכמתו מותנית בכך שלא תפגענה טענותיו בכל הליך שיתנהל בין הצדדים; רביעית, טענות הנתבעת נגועות בחוסר תום לב, בדומה לכך שאי קיום דיון בהשגתו של התובע על חוב הארנונה נבע מחוסר תום-לב. לטענתו, אין לקבל מצב שבו הנתבעת נמנעה מלדון בהשגה שהגיש, ועתה היא מבקשת למנוע ממנו דיון בתביעה לגופה.

עוד טען התובע, שגם אין לומר שישנו השתק פלוגתה בעניין השנוי במחלוקת. זאת מטעמים אלו: האחד, במקום שבו צדדים הגיעו לכלל הסכמה כלשהי לצורך הליך אחד, לא יקים הדבר "השתק פלוגתה" בהליכים אחרים; השני, לא יכול לקום "השתק פלוגתה" בעניין כלשהו, אם לא נקבע על-ידי בית המשפט ממצא בעניין השנוי במחלוקת.

דיון

12.
עניינה של התביעה הראשונה היה תביעה שהגישה הנתבעת נגד התובע לתשלום חוב ארנונה בגין נכס מסוים ועבור תקופה מוגדרת. תביעה זו הסתיימה כאמור, בפסק-דין, שניתן לאחר שהתובע חזר בו מבקשת הרשות להתגונן שהגיש, וזאת לאחר שניתנה לו הזדמנות במשך פרק זמן של תשעים יום להגיש השגה על חוב הארנונה שבו חויב. התובע לא הגיש השגה במהלך אותה תקופה, ומשנמחקה בהסכמתו, בקשת הרשות להתגונן שהגיש, ניתן פסק-דין לאחר חלוף אותם תשעים ימים. התובע לא ביקש לבטל את פסק הדין ולא ערער עליו, וכך הפך פסק הדין לסופי ולחלוט.

עניינה של התביעה הנדונה, שאותה הגיש התובע, הוא אותו חוב ארנונה בגין אותו נכס ועבור אותה תקופה. משניתן פסק הדין כאמור, תובע הוא את השבת הסכום שנפסק בפסק הדין הראשון.

בנסיבות אלו, פסק הדין הראשון הקים מעשה בית-דין החוסם את האפשרות של התובע לעתור להשיב לו את אותו כסף, שהוא חויב בתשלומו בפסק הדין הראשון.

13.
כפי שנפסק פעמים רבות, תכליתו של מעשה בית-דין על שני ענפיו, השתק עילה והשתק פלוגתה, להביא לכך שהכרעה שיפוטית בעניין מסוים, תביא לסיומן של התדיינויות באותו עניין. לכך שני טעמים, האחד, מניעת הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה שכבר נדונה והוכרעה על-ידי בית משפט (או בורר). השני, מניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינויות חוזרות בעניין שכבר נדון והוכרע. ראו למשל, את דברי כבוד השופט א' גרוניס בע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (14.6.2004), בפסקה 6:

"על פי כלל זה, משנדונה תביעה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט (או בורר) מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם מבוססת התביעה הנוספת על עילה זהה לזו של התביעה הראשונה (לעניין השתק עילה ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 ...). לכלל בדבר השתק עילה, שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה, ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706)".

כך גם נקבע כי "השכל הישר אינו מקבל, שעניין שכבר נדון והוכרע בבית משפט או שיכול היה להיות נדון בהליך מסוים, יהא בחינת 'תכנית כבקשתך', וניתן יהא לשוב ולדון בו כמו לא אירע דבר. לדוקטרינה של מעשה בית דין הנמקה עיונית ידועה, הכרוכה בסופיות הדיון הן בהיבט של מערכת המשפט בכלל והן באי הטרדתו של בעל הדין שכנגד, בחריג של עשיית צדק ..." (כבוד השופט א' רובינשטיין בפסק הדין ברע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (20.10.2006) (בפסקה ה(5)).

לאור עקרונות אלו, ולאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, שלפיהם ייקבע אם קם מעשה בית-דין החוסם הגשת תביעה חוזרת, נבחן את טענותיו של התובע בשים לב לטענותיה של הנתבעת, אם יש בהן כדי לשנות מהמסקנה האמורה.

14.
טענת התובע, שלפיה העיקרון של מעשה בית-דין מעניק חסינות לנתבע מפני תביעה נוספת של התובע, בשונה ממצב שבו בתביעה הנוספת הנתבע הופך לתובע, כבענייננו, נעדרת כל אחיזה בעקרונות שנקבעו בפסיקה בעניין מעשה בית-דין.

כפי שנפסק פעמים רבות, "אין בכך כלום שבהליכים הקודמים נתבע המערער לדין על-ידי המשיבים, ואילו עתה מתייצב הוא כתובע" (ע"א 102/88 עזרא אבוניל נ' מרגרט אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992), בעמ' 743, פסק-דינו של כבוד השופט א' מצא).

כך גם נפסק על-ידי כבוד השופטת ע' ארבל ברע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים (23.2.2006), בפסקה 7: "... לפיכך, קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו הייתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין ... שכבר הוכרע (ראה בעניין זה: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, בעמ' 304)". כן ראו את פסק-דינה של כבוד השופטת מ' נאור ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין (8.3.2009), בפסקה 20. בית המשפט דן בתופעה שבה נתבע שלא התגונן יבקש להפוך לתובע בהליך אחר, שאותו יגיש בחלוף שנים, וקובע בין השאר, שאין בהיפוך הצדדים כדי לשנות מן העובדה שההליך הראשון הקים מעשה בית דין.

15.
כך גם אין מקום לטענת התובע שלפיה מדובר לכאורה, בתביעות שעילתן שונה. לטענתו, עניינה של התביעה הראשונה היה תביעה לתשלום חוב ואילו עתה מדובר בתביעת השבה.

כפי שנקבע פעמים רבות, כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אפילו העילה שעליה הושתתה התביעה הראשונה שונה מזו שעליה הושתתה התביעה השנייה (למשל, תביעה אחת הושתתה על עילה חוזית ואילו התביעה האחרת הושתתה על תביעה נזיקית או כל כיוצא באלו), או שהסעד הנתבע שונה (למשל, בראשונה נתבע פיצוי ובשנייה נתבעה אכיפה).

ראו בעניין זה למשל, את פסק-דינו של כבוד השופט א' גרוניס הנזכר בעניין לב יסמין (בפסקה 6):

"המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו 'מבחן זהות העילות'. השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גרודון נ' כבר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; עניין קלוז'נר, עמ' 593). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים".

בהמשך הדברים, על יסוד מבחנים אלו, הוסיף בית המשפט כי "אין נפקות, לעניין זה, לכך שהחבות אשר יוחסה למשיבה ... התבססה הן על אחריותה החוזית והן על אחריותה הנזיקית" להבדיל מהתביעה האחרת, שעילתה הייתה פיצוי כספי בגין ליקויי בניה (שם, פסקה 7). כן נקבע (שם) "יודגש, כי לענייננו אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (עניין קלוז'נר)" (ההדגשה במקור).

16.
טענה נוספת של התובע היא, שטענותיו לא נדונו לגופן וכי הסכים למחיקת התביעה הראשונה לאחר שהודיע, שהסכמתו היא מבלי לפגוע בטענותיו בכל הליך שיתקיים בין הצדדים.

ככל שהדברים אמורים בהצהרת התובע במסגרת התביעה הראשונה, שהסכמתו למחיקתה היא מבלי לפגוע בטענותיו, הרי שאין בכך כדי להועיל לו. מהפרוטוקול אותו דיון עולה, שהודעתו זו באה על רקע הסכמת הנתבעת שיגיש באיחור השגה בעניין חוב הארנונה. אילו אמנם היה מגיש את ההשגה, יכול היה לשטוח במסגרתה את טענותיו. כך גם, משעה שהוסכם שפסק הדין יינתן רק כעבור שלושה חודשים, לכאורה, יכול היה התובע במשך פרק זמן זה לחזור בו מהסכמתו למחיקת בקשת הרשות להתגונן ולמתן פסק הדין. אין בהכרזת התובע שהוא "עומד על טענותיו", כדי לאפשר לו לאחוז בטענותיו לנצח. הכרזה מעין זו, בעודו מסכים לפסק-דין נגדו, נעדרת כל משמעות. בפועל, התובע לא עשה דבר עם הכרזתו שהוא "עומד על טענותיו", לא הגיש השגה, חרף האפשרות שניתנה לו, לא ביקש לבטל את פסק הדין שניתן בהסכמתו, כדי לברר את טענותיו לגופן ולא ערער על פסק הדין. לכן טענותיו של התובע לגופו של החוב, אינן יכולות להמשיך ולעמוד בהליך שאינו קיים עוד.

גם לטענה שפסק הדין ניתן מבלי שטענותיו נדונו לגופן, אין כדי להועיל לתובע ולמנוע את חסימת תביעתו מחמת מעשה בית-דין. בעניין זה נקבע שגם פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, יקים השתק עילה. ראו בעניין זה בפסק הדין הנזכר, שניתן בעניין רלה וינשטיין (בפסקה 20):


"מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי

פסק דין
שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא
עיקרית
, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר ... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין
גת
). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין
קלוז'נר
, בעמ' 587), כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי. ב-ת"א (מחוזי ירושלים) 4582/03
ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן

(24.2.2004) שעניינו תביעה לביטול

פסק דין
קבע השופט נ' סולברג כך: 'דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק'. דברים אלה יפים הם גם לענייננו אנו".

פסק הדין של כבוד השופטת ע' ארבל שהוזכר בפתח המובאה, הוא זה שהוזכר קודם לכן בעניין צבעוני נ' בנק הפועלים, שבו נאמר כי "משניתן

פסק דין
בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהעדר ההגנה" (שם, פסקה 7).

17.
נותרת אפוא, טענתו האחרונה של התובע בעניין השתק עילה, והיא, שטענותיה של הנתבעת נגועות בחוסר תום לב. כך לטענתו, מאחר שהעובדה שהשגה שהגיש על חוב הארנונה לא נדונה, נבעה מחוסר תום לב בהתנהלות הנתבעת. לכן הוסיף, כי אין לקבל מצב שבו הנתבעת נמנעה מלדון בהשגה שהגיש, ועתה היא מבקשת למנוע ממנו דיון בתביעה לגופה.

טענה זו אינה ברורה בלשון המעטה, ולא ברור על מה היא מבוססת. התובע מלין על כך שפנייתו הראשונה, שלטענתו הייתה בגדר השגה על החוב, לא נדונה. בדיון שהתקיים בעניין התביעה הראשונה טענה הנתבעת שהפנייה לא הוגשה באופן שבו יש להגיש השגה ולכן לא נדונה. אפילו נניח כי לא היה ממש בטענה זו של הנתבעת, וכי כבר בתחילה היה עליה לדון באותה פנייה, הרי שאין לכך עוד כל רלוונטיות. באותו דיון נאותה הנתבעת לאפשר לתובע להגיש השגה ולצרף את המסמכים הדרושים, שאותם לא צירף קודם לכן, ואף הסכימה שהתובע יעשה כן תוך תשעים יום. התובע לא הגיש כל השגה במהלך כל אותה תקופה, שהיא פרק זמן סביר ואף למעלה מכך. משלא הגיש התובע כל השגה, ממילא שלא היה במה לדון. התובע גם לא טען עכשיו אחרת, ולא סתר את טענותיה החוזרות של הנתבעת, שחרף הארכה המשמעותית שניתנה לו לשם הגשת השגה, הוא לא ניצל ארכה זו ולא הגיש כל השגה ואף לא צירף את המסמכים החסרים.

בנסיבות אלו, לא ברור על מה מבקש התובע להשתית את טענותיו בדבר היעדר תום לב מצד הנתבעת. אפילו הייתה נעדרת תום לב בתחילה – ואיני קובעת זאת – הרי שהדבר כאמור, רופא, בכך שניתנה לתובע הזדמנות חוזרת להגיש השגה בצירוף מסמכים, והוא לא ניצל הזדמנות זו.

18.
משהגעתי למסקנה האמורה, איני רואה עוד צורך לדון בטענותיו של התובע כי לא קם השתק פלוגתה. משעה שקם מעשה בית-דין המצדיק את דחייתה של התביעה, אין עוד צורך לדון בשאלה אם עניינים מסוימים, פלוגתות כאלו ואחרות, אמנם הוכרעו, אם לאו. מכל מקום, כפי שנקבע בעניין צבעוני נ' בנק הפועלים, מאחר שהשאלה השנויה במחלוקת בשני ההליכים היא בפועל אותה שאלה – אם התובע היה בבחינת מחזיק בנכס שחייב בתשלום ארנונה בגין התקופה הרלוונטית – אזי פסק הדין שניתן, גם מקים השתק פלוגתה (שם, פסקה 7; ראו בעניין זה גם בפסק הדין בעניין רלה וינשטיין, בפסקאות 22-21).

סיכום

19.
משהגענו לכלל מסקנה שפסק הדין מיום 17.7.2007 בתובענה הראשונה (ת"א 707576/06) מקים מעשה בית-דין, הרי שבהתאם לתקנה 101(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דינה של התביעה להידחות על הסף.

לפיכך, מבוטל עיכובם של הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ (ירושלים) 03-32872-07-9.

התובע ישלם לנתבעת עבור שכר-טרחת עורכי דינה ועבור הוצאות המשפט סך של 12,000 ₪.

ניתן היום,
י"ט תמוז תשע"א, 21 יולי 2011, בהעדר הצדדים.







א בית משפט שלום 15713/08 משה קול נ' עיריית ירושלים (פורסם ב-ֽ 21/07/2011)