פסקי דין על ירון יעקב כץ | פסקי דין על גאולה כץ | פסקי דין על דליה שני | פסקי דין על שמעון שני | פסקי דין על מוריס ניסן |

3814-04/08 הפ     28/07/2011




הפ 3814-04/08 ירון יעקב כץ, גאולה כץ נ' דליה שני, שמעון שני, מוריס ניסן








בית המשפט המחוזי מרכז



ה"פ 3814-04-08 כץ ואח' נ' שני ואח'







בפני

כב' השופט
בנימין ארנון

המבקשים
1
.
ירון יעקב כץ

2
.
גאולה כץ
ע"י ב"כ עוה"ד א. מכלוף וס. גולדפרב



נגד

המשיבים
1.דליה שני
ע"י ב"כ עוה"ד א. זיו כהן
2.שמעון שני
3.מוריס ניסן
ע"י ב"כ עוה"ד א. לוין




פסק דין

א.
מבוא
מונחת לפני תובענה לאכיפת הסכם מכר שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה אשר במסגרתה עותרים המבקשים, מר ירון יעקב כץ
(להלן: "הרוכש") וגב' גאולה כץ
(להלן: "הרוכשת") כנגד המשיבים, הגב' דליה שני
(להלן: "המוכרת") מר שמעון שני
(להלן: "המוכר") ומר מוריס ניסן
(להלן: "המעקל"), למתן

פסק דין
המצהיר כי הרוכשים הינם בעלי זכויות של בר רשות במשק ובנחלה חקלאית הידועים במספר 7 במושב ניצני עוז (להלן: "המשק"), וזאת – על פי זכרון דברים מיום 5.1.1989 (להלן: "זכרון הדברים") [ת/10] וחוזה מכר מיום 18.6.89 (להלן: "חוזה המכר") [ת/11] שנחתמו בין הרוכשים לבין באי כוחם של המוכרים. בנוסף מתבקש בית המשפט להצהיר כי זכויותיהם של הרוכשים במשק נקיות וחופשיות מכל חוב, שיעבוד או עיקול לטובת צד שלישי. כמו כן, מתבקש בית המשפט לבטל את העיקול שהטיל המעקל על זכויותיהם של המוכרים במשק, ואת הליך כינוס הנכסים אשר ננקט על ידי המעקל בלשכת ההוצאה לפועל לגבי זכויות המוכרים במשק.
ב.
רקע עובדתי
1.
המוכרים "רשומים כבעלי הזכויות אצל המוסדות המיישבים, היינו, בספרי מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומושב ניצני עוז – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ להלן – "האגודה" ביחידה משקית הידועה כמשק מס' 7" (ראו: הצהרת המוכרים בפסקה הראשונה של המבוא לזיכרון הדברים ולחוזה המכר). עסקינן בזכויות בר רשות על פי הסכמים הנעשים מעת לעת בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הסוכנות היהודית ובין מושב ניצני עוז – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב").
2.
ביום 5.10.1988, בדיון שנערך בתיק מעמד אישי 4493/86 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני
כב' השופט א. כהן, במסגרת הליכים שהתנהלו בין המוכרים, הסכימו המוכרים כי המשק ימכר למרבה במחיר על ידי באי כוחם דאז, עו"ד אמנון פרידמן מטעם המוכר ועו"ד יהודה זרצקי מטעם המוכרת (להלן: "הנאמנים" או "באי כח המוכרים"). כן הוסכם כי המוכרים יתנו לנאמנים ייפויי כח מטעמם להעברת זכויותיהם במשק לרוכשים. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטת בית משפט (ראו: נספח א1 לתצהירו של הרוכש, שהוגש בתמיכה להמרצת הפתיחה).
3.
לאחר שהנאמנים פרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" הודעה בדבר "מיכרז לרכישת נכס במושב ניצני עוז" (ראו: [ת/16]) פנו הרוכשים לנאמנים והציעו סך של 50,000 דולר ארה"ב (להלן: "דולר") עבור רכישת זכויות המוכרים במשק. בהתאם לתנאי ההודעה שפורסמה על ידי הנאמנים הפקידו הרוכשים בידי הנאמנים סך של 5,000 דולר. לאחר משא ומתן שנוהל בין הרוכשים לבין הנאמנים נחתם ביום 5.1.89 זכרון דברים בין הרוכשים לבין הנאמנים ובו נקבע כי זכויות המוכרים במשק ימכרו לרוכשים תמורת תשלום סך של 65,000 דולר. כן הצהירו המוכרים בסעיף 3 בזכרון הדברים, באמצעות הנאמנים, כי "אין שיעבודים ו/או זכויות צד ג' בנחלה, למעט זכויותיהם של המוסדות המיישבים, המינהל והמושב (אשר כלפיו קיים חוב של המוכרים), עובר לחתימת זכרון דברים זה". בסעיף 4 בזכרון הדברים נקבע כי "בכפוף למילוי התחייבויות הקונים שלעיל ושלהלן מתחייבים בזה המוכרים לפנות את הנחלה ולמסור את החזקה בה לידי הקונים כשהיא ריקה כל אדם וחפץ, וכשהיא נקייה מכל חוב ו/או עיקול ו/או שיעבוד ו/או משכנתא ו/או זכויות צד שלישי כלשהן, למעט האמור בסעיף 3 לעיל...".
4.
ביום 21.1.1989 שלח עו"ד יוסף כהן, בא כוחם דאז של הרוכשים, מכתב לנאמנים ובו דרש, בין היתר, ביטול של עיקול שהוטל על זכויותיהם של המוכרים במשק. עיקול זה הוטל בתיק הוצאה לפועל 0143937886 בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב על ידי מר אלי סודאי ונרשם במינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") (ראו: נספח ז1 לתצהירו של עו"ד כהן שהעיד מטעם הרוכשים). כפי שעולה מהודעת לשכת ההוצאה לפועל למינהל מיום 5.7.1989 עיקול זה בוטל ביום 21.2.1989 (ראו: נספח ז2 לתצהירו של עו"ד כהן).
5.
ביום 21.2.1989 הגיש עו"ד דרור מנר, בא כוחם דאז של המעקל ושל מר אלי סודאי, בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק מ"א 4493/86 שהתנהל בין המוכרים. בבקשה זו נטען כי לנוכח חובותיהם של המוכרים למעקל ולמר סודאי התבקש בית המשפט להורות לנאמנים לפרוע את סכומי החובות שהגיעו למעקל ולמר סודאי מהמוכרים מתוך הכספים שיתקבלו אצל הנאמנים בגין מכירת זכויות המוכרים במשק (נספח ד' להמרצת הפתיחה). ביום 30.4.1989 הגישו עו"ד מנר והנאמנים לבית המשפט הסכם אשר לפיו הוצהר כי מר סודאי והמעקל "מסכימים כי מתוך כספי מכירת המשק... ישולמו קודם כל החובות למושב, דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל ומס שבח מקרקעין אם יחול או תשלום חובה נוסף הנובע ממכירת המשק. וזאת למרות העיקול שהוטל בתיק המרצה 733/89..." (סעיף 1 בהסכם שצורף כנספח ה להמרצת הפתיחה). בסעיף 3 בהסכם זה נקבע כי ההליך אותו יזם המעקל כנגד המוכר לאישור פסק בוררות שניתן כנגד המוכר ביום 30.11.1988 (ת"א 149/89) ימשך, אך בסעיף 5 של ההסכם הזה נקבע כי "העיקול שהוטל אצל קוני המשק הנ"ל, ה"ה כץ יבוטל". הסכם זה קיבל תוקף של החלטה על ידי כב' השופט א. כהן.
6.
ביום 18.6.1989 נחתם בין המוכרים, באמצעות הנאמנים, לבין הרוכשים חוזה מכר שהוראותיו דומות בעיקרן להוראות זכרון הדברים. בסעיף 5(ב) בחוזה המכר נקבעו מועדי תשלום התמורה החוזית אשר הסתכמה בסך של 65,000 דולר באופן הבא:
"התמור
[צ"ל "התמורה" – ב.א] הנ"ל תשולם במועדים ובתנאים כדלקמן:

(1) סכום בשקלים חדשים השווה ל- 5,000$ (חמשת אלפים דולר ארה"ב) שילמו הקונים למוכרים ביום 6.11.88.
(2) סכום בשקלים חדשים השווה ל- 5,000$ (חמשת אלפים דולר ארה"ב) ישולם ע"י הקונים עד ולא יאוחר מיום 20.6.89.
(3) סכום בשקלים חדשים השווה ל- 45,000$ (חמשת אלפים דולר ארה"ב) ישולם ע"י הקונים עד ולא יאוחר מיום 17.7.89.

(4) סכום בשקלים חדשים השווה ל- 10,000$ (חמשת אלפים דולר ארה"ב) ישולם ע"י הקונים עד ולא יאוחר מיום 15.8.89."
כמו כן, הוסכם בסעיף 6 בחוזה המכר כי לאחר מילוי כל התחייבויות הקונים לפי ההסכם "יחתמו המוכרים על יפוי כח בלתי חוזר, ולחילופין יסבו באי כח המוכרים את יפויי הכח הבלתי חוזרים שניתנו להם ע"י המוכרים, לטובת הקונים ו/או בא-כוחם, עוה"ד יוסף כהן, ע"מ לרשום ולהעביר את הנחלה ע"ש הקונים ולעשות את כל הפעולות הדרושות לשם ביצוע חוזה זה" (ראו גם: סעיף 5(ד) בזכרון הדברים).
7.
הצדדים אינם חלוקים על כך שבמועד החתימה על חוזה המכר המוכרת, אשר היתה בעיצומו של הליך הגירושין מהמוכר, לא התגוררה במשק.
8.
במהלך שנת 1989 הגישה המוכרת תביעת פינוי כנגד הרוכשים לבית משפט השלום בנתניה (ת"א 2920/89) במסגרתה נטען כי הואיל והרוכשים לא שילמו את מלוא התמורה על פי חוזה המכר דינם כפולשים למשק. בנוסף נתבעו הרוכשים להשיב למוכרת מיטלטלין השייכים לה אשר נשארו במשק ולפצותה על נזקיה (ראו: נספח י' לתצהירו על עו"ד כהן). ביום 5.7.1990 הגיש עו"ד כהן, בא כח הרוכשים באותו מועד, בשם שני הצדדים לתובענה הנ"ל, הודעה לבית המשפט השלום בנתניה הודעה לפיה הוסכם כי הרוכשים ישלמו למוכרת סך של 1,000 ש"ח, כי המוכרת תהא זכאית להוציא מהמשק את המיטלטלין השייכים לה, וכי "מעבר לאמור לעיל לא יהיו לצדדים כל טענות מכל סוג ומין שהוא איש כלפי משנהו" (נספח י"א לתצהירו של עו"ד כהן). יודגש, כי הצדדים לתובענה הנוכחית חולקים על קיומו של הסכם פשרה זה ועל המשמעות שיש לייחס לו בקשר למחלוקות שביניהם.
9.
ביום 26.6.1990 פתח המעקל תיק הוצאה לפועל (שמספרו היום 34057779030) כנגד המוכר. תיק הוצאה לפועל זה נפתח עקב אי פרעון חוב של המוכר למעקל אשר הסתכם בסך קרן של 24,000 ש"ח בהתאם לפסק בוררות מיום 30.11.1988. פסק בוררות זה אושר ביום 5.6.1989 במסגרת ת"א 149/89 בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי כב' השופט א. הומינר, לאחר שהמוכר "לא הגיש בתוך המועד בקשה לביטול הפסק" (פסק הדין צורף כנספח ו' לתצהיר המשלים של הרוכש מיום 12.1.2009). יצויין כי בשנים האחרונות מרכז חייו של המוכר הינו בקנדה, וחוב זה טרם שולם על ידו למעקל עד היום.
10.
בגין חוב זה הטיל המעקל עיקול על זכויותיו של המוכר במשק. מועד הטלת העיקול שנוי במחלוקת בין הצדדים. ביולי 2007 הגיש המעקל לראש ההוצאה לפועל (כתוארו אז) ברמלה בקשה למינוי כונסי נכסים על המשק לשם מכירתו באמצעותם. לאחר שמונו כונסי הנכסים הגישו הרוכשים את התובענה דנן אליה צרפו בקשה לעיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל. ביום 21.5.2008, במסגרת קדם משפט שנערך בתובענה זו לפני כב' הנשיאה השופטת ה. גרסטל, הסכימו הצדדים כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט (ראו: עמ' 3 בפרוטוקול).
11.
ביום 31.12.2008 נתן מותב זה החלטה בבקשה אשר הוגשה על ידי המוכרת למחיקת התובענה מטעמים של חוסר סמכות עניינית והתיישנות. בהחלטה זו נקבע כי הסמכות העניינית לדון בתובענה הינה של בית משפט זה (ראו: פיסקה ד(2) בהחלטה) וכי טענת ההתיישנות לא נטענה על ידי המוכרת בהזדמנות הראשונה ומכל מקום "מרוץ ההתיישנות החל רק עם הגשת הודעתה של המבקשת לבית משפט זה ביום 20.5.08, דהיינו במועד בו כפרה המבקשת בזכויות הנטענות על-ידי המשיבים 1 ו- 2 [הרוכשים – ב.א.] בכתב התביעה" (ראו: פסקה ד(3) בהחלטה).
ג.
עיקר טענות הצדדים
תמצית טענות הרוכשים
12.
הרוכשים טוענים כי רכשו את כל זכויותיהם של המוכרים במשק בהתאם למפורט בזכרון הדברים ובחוזה המכר כשהן נקיות מכל שעבוד עיקול או חוב או זכויות אחרות של צד ג', כי "התקבלו כחברים במושב ניצני עוז... שילמו את מלוא התמורה עפ"י ההסכם וקיבלו את החזקה במשק ובנחלה" (סעיפים 5-7 בהמרצת הפתיחה), וכי לצורך תשלום התמורה אף נטלו משכנתא מבנק טפחות לאחר שהוכיחו לבנק למשכנתאות זה כי המשק נקי מזכויות של צד ג' (סעיף 15 בהמרצת הפתיחה).
בנוסף טוענים הרוכשים כי במסגרת הסכם הפשרה מיום 5.7.1990 הסכימה המוכרת כי אין לה טענות מכל מין וסוג שהוא ביחס למשק (סעיף 18 בהמרצת הפתיחה), ומכל מקום – כל טענותיה של המוכרת, לרבות טענתה בדבר אי תשלום מלוא התמורה, התיישנו. כן נטען כי העובדה שטענות אלה לא נטענו במשך כל התקופה ממועד רכישת המשק "מדברת בעד עצמה" (סעיפים 2, 4 ו- 5 לתצהיר משלים שהוגש על ידי הרוכש ביום 12.1.2009).
13.
לענין העיקול שהוטל על המשק טוענים הרוכשים כי הם בעלי הזכויות במשק, ולא המוכר, ומשכך – למעקל "אין זכות להיפרע מהמשק" (סעיפים 33-34 בהמרצת הפתיחה).
כן טוענים הרוכשים כי כל העיקולים שהוטלו על המשק בוטלו לצורך השלמת ביצועו של חוזה המכר ונטילת משכנתא שנדרשה לרוכשים, וזאת במסגרת ההסכם מיום 30.4.1989 אשר קיבל תוקף של החלטה על ידי כב' השופט א. כהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לנוכח הסכם זה טוענים הרוכשים כי המעקל ידע על מכירת המשק לרוכשים, וכי הוא מנוע מלטעון כי המשק שייך למוכרים. לגרסת הרוכשים אין המעקל זכאי למנוע את רישום המשק על שם הרוכשים, והוא אף פועל בחוסר תום לב, שכן הוא מבקש למכור את המשק באמצעות כונסי הנכסים בהוצאה לפועל על אף שידוע לו היטב כי העיקול שהוטל על ידו נמחק בהסכמתו לצורך השלמת ביצוע המכר על ידי הרוכשים. לטענת הרוכשים המעקל פעל למכירת המשק באמצעות כונסי נכסים, תוך שהסתיר מראש ההוצאה לפועל את עובדת מכירת המשק לרוכשים (סעיפים 12, 13 ו- 27-34 בהמרצת הפתיחה).
תמצית טענות המוכרים
14.
ביום 28.9.2008 התיר בית המשפט לרוכשים להמציא את כתב המרצת הפתיחה אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ולהמציאו למוכר המתגורר בקנדה. המוכר, מר שמעון שני
, לא הגיש כתב הגנה מטעמו, על אף שלכל המאוחר ביום 16.12.2009 נמסר לו כתב המרצת הפתיחה (ראו: הודעת בא כח הרוכשים מיום 6.1.2010 לפיה מסרה למוכר את כתב התביעה עת הגיע למשרדה). בנוסף לכך, מהודעת פקסימיליה שנשלחה למשרד באי כח הרוכשים ביום 16.3.2009 ואשר נחזית להיות כתובה בכתב ידו של המוכר, מציין המוכר כי קיבל בדואר את המרצת הפתיחה ו"מאשר שכול הכתוב אמת ויציב" (ראו: נספח לבקשה למתן

פסק דין
בהעדר הגנה מיום 29.11.2009).
15.
המוכרת, הגב' דליה שני
, טוענת כי חוזה המכר לא יצא אל הפועל והוא חסר תוקף. לטענתה, הרוכשים לא שילמו את מלוא התמורה, לא קיימו את כל התחייבויותיהם על פי חוזה המכר ואף אין בידיהם כל אסמכתאות בדבר התשלומים שכביכול שילמו עבור רכישת המשק. לדבריה, בא כוחה בעבר, עו"ד זרצקי, הודיע לה לאחר המועד בו היה על הרוכשים לשלם את מלוא התמורה על פי חוזה המכר (15.8.1989) כי התמורה לא שולמה על ידי הרוכשים, וכי עקב כך לא נפרעו החובות שהוטלו על המשק, ולא נמסרו לרוכשים ייפוי הכח שהופקדו בידי עו"ד זרצקי ועו"ד פרידמן לשם ביצוע המכר (סעיפים 19, 20 ו- 46 בתצהיר תשובה מטעם המוכרת מיום 12.10.2008. וראו גם: עמ' 2 לתצהירה של המוכרת מיום 3.7.2008).
כן טוענת המוכרת כי הרוכשים פלשו למשק כתוצאה מהיעדרותה ממנו, וכי, ככל הנראה, עשו יד אחת עם המוכר להשתלט על המשק ולהותירה חסרת כל (סעיף 49 בתצהיר תשובתה). לגירסת המוכרת, בגין פלישה מוקדמת זו של הרוכשים אל המשק טרם תשלום מלוא התמורה ובניגוד לתנאי חוזה המכר היא הגישה את תביעת הפינוי לבית המשפט השלום בנתניה (ת"א 2920/89) כמפורט בפסקה 8 לעיל. לענין זה טוענת המוכרת כי על הבקשה שהוגשה לבית המשפט השלום בנתניה לאישור הסכם הפשרה חתום עו"ד כהן מטעם הרוכשים בלבד, וכי נודע לה על הסכם פשרה זה רק עם המצאת המרצת הפתיחה הנוכחית לידיה.
16.
ביחס לטענת המעקל טוענת המוכרת כי החוב נושא תיק ההוצאה לפועל הינו של המוכר בלבד, וכי אף המעקל אינו טוען לקיומו של חוב שלה כלפיו או כי הטיל עיקול על חלקה במשק (סעיף 44 בתצהירה מיום 12.10.2008). לפיכך, המוכרת אינה מתנגדת למכירת המשק במסגרת ההוצאה לפועל ובלבד שתקבל את מלוא חלקה בתמורה עבור מכירת זכויותיה במשק.
תמצית טענות המעקל
17.
המעקל טוען כי חוזה המכר הינו הסכם פיקטיבי, בבחינת הסכם שנעשה למראית עין בלבד, "אשר יסודו בקנוניה שמטרתה לחמוק מהחוב" שיש למוכר כלפיו (סעיף 1 בתצהיר התשובה מטעמו של המעקל מיום 12.5.2008. וראו סעיף 7 בתצהיר זה ממנו עולה כי המעקל הינו נושה של המוכר ולא של המוכרת). כן טוען המעקל כי העיסקה לא דווחה לרשויות מיסוי מקרקעין או למינהל מקרקעי ישראל, וכי הרוכשים לא נטלו כלל משכנתא לשם רכישת המשק לנוכח העיקול שהוטל על ידו על המשק ועל זכויות המוכרים בו (סעיפים 2-6 בתצהיר המעקל).
בדומה לטענת המוכרת בענין זה טוען המעקל כי הרוכשים לא השלימו את קיום התחייבויותיהם על פי חוזה המכר, וכי העובדה שהרוכשים לא קבלו יפויי כח לרישום המשק על שמותיהם מעידה אף היא על כך שהרוכשים לא שילמו את מלוא התמורה בגין רכישת המשק (סעיפים 19 ו- 20 בתצהיר המעקל).
עוד נטען על ידי המעקל כי מחיר המכירה שנקבע בזכרון הדברים ובחוזה המכר מעיד על הפיקטיביות של עסקת המכר שכן שווי המשק במועד חתימתם של הסכמים אלה היה גבוה בהרבה מהמחיר הנקוב בהם (סעיף 9 בתצהיר התשובה).
לעניין טענת הרוכשים בדבר ידיעתו של המעקל כי במועד הטלת העיקול כבר לא היו למוכר זכויות במשק, טוען המעקל כי הוא מצוי בסכסוך עם המוכר, וכי עיקל את הנכס שבבעלותו של המוכר מבלי שידע על מכירתו של המשק. בנוסף טוען המעקל כי דווקא הרוכשים הם שידעו על העיקול שהוטל על ידו על המשק, וכך אף עולה מהמבוא לחוזה המכר בו מוזכרת החלטת בית המשפט מיום 30.4.1989. כן טוען המעקל כי לא הסיר את העיקול על המשק אשר "היה שריר וקיים גם במועד ההסכם", וכי לא הסכים לביטול העיקול על המשק לצורך השלמת תשלום תמורת המכירה (סעיפים 11, 14, 15-17 בתצהיר תשובתו).
בנוסף טוען המעקל כי העיקול שהוסר על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 21.2.1989 כלל לא היה העיקול שהוטל על ידו על המשק כי אם עיקול שהוטל על ידי מר אלי סודאי שהיה נושה של הרוכשת בעוד שהוא עצמו הינו נושה של המוכר (סעיף 7 בתצהיר המעקל).
אשר על כן טוען המעקל כי העיקול שהוטל על ידו גובר על זכויות הרוכשים במשק.
ד.
השאלות שבמחלוקת
18.
השאלות העיקריות הדורשות הכרעה בדיון בתובענה שלפני הינן אלו:

א.
האם בין הרוכשים לבין המוכרים נכרת הסכם מכר אמיתי ותקף או שמא זכרון הדברים וחוזה המכר הינם חלק מקנוניה שנרקמה בין הרוכשים לבין המוכר מתוך כוונה לנשל את המוכרת ואת המעקל מזכויותיהם?

ב.
האם הרוכשים קיימו את כל התחייבויותיהם על פי חוזה המכר ושילמו את מלוא התמורה בגין המשק? בהקשר זה יש להתייחס אף למשמעותו של הסכם הפשרה שהוגש ביום 5.7.1990 לאישור בית משפט השלום בנתניה בת"א 2920/89 על ידי בא כוחם דאז של הרוכשים, עו"ד כהן.

ג.
האם זכותו של המעקל גוברת על זכותם של הרוכשים או שמא זכותם של הרוכשים גוברת על זכותו של המעקל, וזאת – בין אם הרוכשים השלימו את תשלום מלוא התמורה בהתאם לחוזה המכר ובין אם לאו?
ה.
דיון והכרעה
המשמעות שיש ליתן לחלוף הזמן ממועד האירועים
19.
בטרם אבחן את טענות הצדדים לגופן אציין כי הצדדים מנסים לייחס משמעות עובדתית-משפטית לכך שעברו למעלה משני עשורים מאז התרחשותם של האירועים נושא התובענה. הרוכשים טוענים כי משתיקתה של המוכרת במשך כשני עשורים, על אף מגוריהם במשק במשך תקופה ממושכת כזו, ניתן להסיק כי מלוא התמורה החוזית אכן שולמה על ידם. מנגד, המוכרת טוענת כי יפויי הכח שניתנו לבאי כח המוכרים לשם רישום הזכויות במשק על שם הרוכשים לא הוסבו לטובת הרוכשים על אף האמור בחוזה המכר, וכי במשך כשני עשורים הרוכשים אף לא דרשו מהמוכרים או מבאי כוחם כי ימסרו להם יפויי כח אלה. המוכרת טוענת כי מהתנהגות זו ניתן להסיק שהרוכשים לא שילמו את מלוא התמורה עבור רכישת המשק. באופן דומה, אף המעקל לא פעל למימוש העיקול שלטענתו הטיל על המשק על אף שתיק ההוצאה לפועל כנגד המוכר נפתח על ידו עוד בשנת 1990, וזאת – מבלי שהמעקל נתן טעם משכנע לעיכוב של למעלה מ- 17 שנה במימושו של עיקול זה.
לא מצאתי לנכון לקבל טענותיהם של הצדדים בנושא המשמעות שיש ליחס לחלוף הזמן מאז קרות האירועים נושא התובענה. אין ספק כי מוטב היה שכל הצדדים היו פועלים למימוש זכויותיהם בסמוך להתרחשות האירועים. ראוי להדגיש כי במועד קרות האירועים היו כל הצדדים, לרבות המוכר שלא התייצב לדיון בהליך זה, מיוצגים על ידי עורכי דין. אך משכל הצדדים לא פעלו למימוש זכויותיהם בזמן אמת או בסמוך לכך, אלא רק לאחר חלוף שנים רבות, אני קובע כי אין להסיק מסקנות בלתי מבוססות ממחדליהם אלה של כל הצדדים, והדיון בתובענה יעשה בהסתמך אך ורק על סמך העדויות שהושמעו והמסמכים שהוגשו כראיות במהלך בירורה של התובענה הנוכחית. בהקשר זה יצויין כי בראשית ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 2.11.2010 ניתנה החלטה, בהסכמת הצדדים, לפיה נספחי התצהירים יהוו חלק מהמוצגים בתיק, "ככל שהם עונים... על הדרישות הקבועות בדיני הראיות המקובלים" (עמ' 224 בפרוטוקול).
20.
יש לדחות אף את טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הרוכשים כנגד המוכרת (במסגרת התצהיר המשלים שהוגש על ידי הרוכש ביום 12.1.2009 לאחר הגשת תצהיר תשובתה של המוכרת) ובהתייחס לטענתה של המוכרת, הגב' דליה שני
, בדבר הכספים המגיעים לה, לגירסתה, מהרוכשים בגין מכירת חלקה במשק.
ראשית, טענת ההתיישנות נטענה על ידי הרוכשים באופן סתמי, ומבלי שפורטה כנדרש בהתייחס לגופם של דברים. לפיכך יש לדחותה אף מטעם זה בלבד. שנית, וזה עיקר, טענת התיישנות על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הינה טענה דיונית במובן זה ש"אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2 בחוק ההתיישנות), אך בעל הזכות ש"התיישנה" לא יכול לתבוע בגינה של זכות זו. "לענייננו, חשוב במיוחד מאפיין אחד של הצביון הדיוני של טענת ההתיישנות עליו עמדה הפסיקה. כוונתי לאיפיונה של טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד, מגן ולא חרב" (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם במאגרים משפטיים, 20.6.2010) בפסקה 15 בפסק הדין). טענה שהיא מגן בלבד אין בכוחה לבסס עילת תביעה, ואין היא מייתרת את חובתו של התובע להוכיח כדבעי את עילת תביעתו ואת העובדות מכוחן הוא זכאי לסעד המבוקש על ידו (השוו: ע"א 314/07 ברים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 8.4.2010) בפסקה 20 בפסק הדין, העוסק בטענת התובע להשתק בגין מצג של הנתבע).
לא זו אף זו: סעיף 4 בחוק ההתיישנות קובע כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד...".
המשמעות הנובעת מדברים אלה הינה כי אם ניתן לטעון טענת קיזוז או להגיש תביעה שכנגד שעילתה התיישנה, ברי כי הנתבע רשאי לטעון טענות הגנה כנגד התובענה, אף אם בשל התיישנות הנתבע לא יכול היה להגיש תביעה עצמאית כנגד התובע בהתבסס על אותן עובדות המבססות את טענות ההגנה.
תקפותה של עסקת המכר
21.
כאמור, המעקל טוען כי זכרון הדברים וחוזה המכר נעשו למראית עין בלבד, ומדובר בקנוניה שנרקמה בין הרוכשים לבין המוכר (שהוא אחי אימו של הרוכש). המעקל ציין מספר נימוקים אשר לדבריהם תומכים בטענתו זו: עסקת המכר לא דווחה כלל לרשויות המס, לא שולמה למוכרים כל תמורה על ידי הרוכשים, הרוכשים לא נטלו משכנתא לשם מימון מחיר רכישת המשק נושא העיסקה, ומחיר המכירה שנקבע בחוזה המכר אינו ריאלי. בסיכומיהם מוסיפים המוכרת והמעקל וטוענים כי במהלך בירור התובענה הוברר כי טענת הקנוניה נשענת אף על העובדה שחלק ניכר מהתשלום עבור המשק (סך של 61,500 ש"ח) עוקל על ידי הגב' עליזה כץ ומר אברהם כץ, הוריו של הרוכש, ביום 18.2.1990. סכום זה אשר הופקד בידיו של עו"ד כהן, בא כוחם דאז של הרוכשים (סעיף 12 בסיכומי הרוכשת וסעיף 73 בסיכומי המעקל) ונמסר לבא כוחם של הורי הרוכש, עו"ד יוסף אלברק. משמעותו של תשלום זה תפורט בהרחבה במסגרת הדיון שיערך להלן בסוגיית תשלום התמורה על ידי הרוכשים.
22.
באשר ל"טענת הקנוניה": כלל ידוע הוא כי על הטוען טענות של הסכם למראית עין וקנוניה מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בטענה זו. שכן, "נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 5.10.2006) בפסקה 13 בפסק הדין, וראו גם: ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (פורסם במאגרים משפטיים, 1.2.2009) בפסקה 41 בפסק הדין, ע"א 6283/97 אלכסנדרוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 254, 264 (1998), ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973), י. קדמי על הראיות (חלק רביעי, 2009) בעמ' 1723-1726). יתר על כן: על הטוען טענת רמייה מוטל "נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום בפני
בית המשפט" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, 615 (1993), וראו גם: ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף פ"ד מה(1) 729, 742 (1991), ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984)), "וכשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (פורסם במאגרים משפטיים, 3.2.2011) בפסקה 31 בפסק הדין (להלן: "ענין חזן")).
23.
בענייננו, זכרון הדברים וחוזה המכר נחתמו על ידי הנאמנים, באי כוחם של המוכרים באותו מועד, אשר קיבלו ייפוי כח מהמוכרים למכור את המשק ולהעבירו על שם הרוכשים, ואף מונו כנאמנים לקבלת תמורת המכירה על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 5.10.1988. הנאמנים חתמו על זכרון הדברים למכירת המשק לרוכשים לאחר שפורסם על ידם מכרז להגשת הצעות לרכישת המשק, ונוהל על ידם משא ומתן עם המציעים. יודגש כי זכרון הדברים וחוזה המכר נחתמו גם על ידי עו"ד זרצקי, בא כח המוכרת, אשר כלל לא נטען כלפיו כי היה מעורב בקנוניה (ראו: סעיף 12 בסיכומי המוכרת בהם נטען כי העברת התשלום להורי הרוכש מהווה קנוניה, אך לא נטען כי חוזה המכר עצמו הוא תולדה של קנוניה, וכן עמ' 342 בפרוטוקול עדותו של המעקל בו הוא מודה כי עו"ד זרצקי, בא כח המוכרת באותו מועד, לא היה מעורב בקנוניה הנטענת).
ראוי להדגיש כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 14.7.2010 הצהירו באי כח הצדדים כי "בירור במשרדי שבח בנתניה העלה לאחרונה, כי העסקה דווחה בזמנו למשרד מס שבח מקרקעין בנתניה. אך שם נמסר לנו, כי מאחר ומדובר בזכויות של בר רשות על פי חוזה משבצת, התיק הועבר לפקיד השומה בנתניה" [ההדגשה אינה במקור – ב.א]. מכך ניתן ללמוד כי העסקה דווחה לרשויות המס שלא לצורך התובענה הנוכחית, וכי הצדדים לזכרון הדברים וחוזה המכר ראו את העסקה כעסקה אמיתית ולא כעסקה למראית עין. כמו כן, על אף טענותיו של המעקל לפיהן מעולם לא נטלו הרוכשים "משכנתא" לשם מימון רכישת המשק הציגו הרוכשים המחאה מיום 1.8.1989 על סך של 20,000 ש"ח מבנק טפחות למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק טפחות"), כשהיא ערוכה לפקודת המוכרים, שמעון ודליה שני
.
בנוסף הוצג מכתב מיום 19.8.1998 מאת עו"ד מרים הוזיאס, בשם מרשה, בנק טפחות , המודיע לסוכנות היהודית כי נרשם לטובת בנק טפחות משכון אצל רשם המשכונות על זכויותיהם של הרוכשים במשק. במכתב זה מוזכר בסימוכין מס' ההלוואה המופיע על ההמחאה הנ"ל (נספח ד' לתצהירו המשלים של הרוכש מיום 12.1.2009). בהקשר זה יוער כי העובדה שניטלה הלוואה מובטחת משכנתא מבנק טפחות אין בה כדי להוכיח כי כספי ההלוואה אכן שולמו בפועל למוכרים על חשבון התמורה, אך יש בכך כדי לתמוך בטענת הרוכשים בדבר אמיתותה של עיסקת המכר.
אף טענתו של המעקל לפיה מחיר המכירה של המשק, אשר הסתכם בסך של 65,000 דולר, לא היה סביר במועד עשיית העיסקה, ויש בו כדי להעיד על היותה של העסקה בגדר עסקה למראית עין, נטענה בעלמא, מבלי שהובאה כל ראיה לטענה זו, ובכלל זה מבלי שטענה זו נתמכה בחוות דעת שמאית של שמאי מקרקעין בדבר שוויו הנכון של המשק, על פי טענת המעקל, במועד מכירתו לרוכשים.
24.
אין בידי לקבל אף את טענת המוכרת והמעקל לפיה העברת הסכומים שהיו בידי עו"ד כהן להורי הרוכש ביום 18.2.1990 מעידה על קיום הקנוניה הנטענת. העיד בפני
עו"ד אלברק, בא כוחם של הורי הרוכש, אברהם ועליזה כץ, אשר גם הציג מסמכים רבים הנוגעים להתנהלות המשפטית שבין הורי הרוכש לבין המוכרים בכל הנוגע למימוש העיקולים שהוטלו על ידי הורי הרוכש על כספי הרכישה. כן העיד בפני
עו"ד כהן, בא כוחם דאז של הרוכשים. עדויותיהם של עוה"ד כהן ואלברק – שנשענו בעיקר על המסמכים שהוצגו כראיות במסגרת בירורה של התובענה הנוכחית – לא נסתרו בראיות אחרות ונמצאו על ידי ראויות לאמון בית המשפט. עדים אלה הבהירו כי העברת הסכומים מעו"ד כהן אל עו"ד אלברק נעשתה לאחר שהוטלו כדין עיקולים על הסכומים שהיו בידי עו"ד כהן במסגרת תובענות שונות שהוגשו כנגד המוכרים על ידי מר אברהם כץ (ת"א 2681/89 בבית המשפט השלום בנתניה. ראו: נספח ב' לתצהיר המשלים של הרוכש מיום 12.1.2009) והגב' עליזה כץ (ת"א 4069/88 בבית המשפט השלום בנתניה. ראו: [ת/1]), ולאחר שהתקבלו פסקי דין בהעדר הגנה כנגד המוכר (בת"א 2681/89, ראו:

פסק דין
מיום 26.11.1989 [נ/10]) וכנגד המוכרים (בת"א 4069/88) ומומשו העיקולים (ראו: עמ' 10-12 בפרוטוקול עדותו של עו"ד אלברק ועמ' 76, 77, 79, 85, 90 בעדותו של עו"ד כהן).
עוד אציין כי מבקשה שהוגשה מטעם המוכרת באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד זרצקי, בת"א 2681/89 (ראו: [נ/4], עולה כי לכל המאוחר ביום 6.8.1989, דהיינו – כחצי שנה לפני מימוש העיקול על ידי עו"ד אלברק לטובת הורי הרוכש, ידע עו"ד זרצקי כי הוטל עיקול על הסכומים שהיו בידי עו"ד כהן, וכי התבקש על ידו ביטול העיקול כנגד הכספים המגיעים למוכרת בלבד (וראו גם: מכתבים בדבר עיקולים אלו שנשלחו לנאמנים המצורפים כנספח ב' לתצהיר המשלים של הרוכש מיום 12.1.2009).
בהקשר זה יודגש כי מעדותו של עו"ד אלברק (עמ' 13 בפרוטוקול) עולה כי המוכרת או המעקל לא דרשו מהורי הרוכש את השבת הכספים ששולמו להם במסגרת העיקולים שהוטלו, על אף ששניהם היו מיוצגים באותה תקופה. (כך למשל התביעות שהוגשו כנגד המוכרת התנהלו באמצעות בא כח המוכרת עד לנובמבר 1991, כלומר: לאחר חלוף למעלה משנה וחצי מאז מועד העברת הכספים שעוקלו לידי עו"ד אלברק, והמעקל אף פתח תיק הוצאה לפועל כנגד המוכר ביום 26.6.1990). בכל אלה אני מוצא תימוכין לגירסת הרוכשים לפיה העברת הכספים לעו"ד אלברק נעשתה כדין.
יתר על כן: מהבקשה למתן הוראות שהוגשה על ידי עו"ד מנר לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 21.2.1989 בשם המעקל ובשמו של מר אלי סודאי, וכן מנוסח ההסכם שהוגש לאישור בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 30.4.1989, עולה כי בזמן אמת המעקל לא ראה בזכרון הדברים ובחוזה המכר משום הליך פיקטיבי ועיסקה למראית עין. בחקירתו הנגדית טען המעקל כי רק לאחר שהורי הרוכש עיקלו את הסכומים שהיו בידי עו"ד כהן "הבין" כי מדובר בפיקציה (עמ' 339-346 פרוטוקול). עם זאת, לאחר מכן טען המעקל כי כבר בזמן אמת הבין כי מחיר המכירה אינו משקף את הערך האמיתי של המשק, אך למרות זאת לא התנגד לזהות הרוכשים, למחיר המוצע על ידם, ולכך שכל תשלומי החובה והחובות שהוטלו על המשק יפרעו בטרם יפרע חובו של המוכר כלפיו (עמ' 344-346 בפרוטוקול).
25.
לנוכח האמור לעיל אני קובע כי חוזה המכר לא נעשה למראית עין בלבד, וכי לא הוכחה קיומה של "קנוניה" בין המוכר, לבין הורי הרוכש או הרוכשים ביחס למשק או ביחס לעיקולים שהוטלו על ידי הורי הרוכש, אברהם ועליזה כץ, באמצעותו של עו"ד אלברק על הכספים שהגיעו למוכרים מהרוכשים בהתאם למפורט בזכרון הדברים ובחוזה המכר.
משמעותו של הסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט השלום בנתניה ביום 5.7.1990
26.
כאמור, ביום 5.7.1990 הגיש עו"ד כהן לאישור בית משפט השלום בנתניה הסכם פשרה במסגרת התביעה לפינוי המשק שהגישה המוכרת כנגד הרוכשים (ת"א 2920/89). במסגרת הסכם פשרה זה צויין כי המוכרת תהיה זכאית למיטלטליה שנשארו במשק ולתשלום בסך 1,000 ש"ח, וכי עם קבלתם היא תחשב כמוותרת על כל טענותיה כלפי הרוכשים.
מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט במסגרת בירור התובענה הנוכחית עולה כי הסכם הפשרה הנ"ל הושג לאחר משא ומתן שנערך בין בא כוחם דאז של הרוכשים, עו"ד כהן, לבין בא כוחה דאז של המוכרת, עו"ד זרצקי, בסיומו העביר עו"ד זרצקי לעו"ד כהן, ביום 13.5.1990, טיוטת הסכם פשרה שעיקריה מפורטים בהסכם הפשרה שהוגש על ידי עו"ד כהן לבית משפט השלום בנתניה. לטיוטת הסכם הפשרה צורף מסמך בכתב ידו של עו"ד זרצקי אשר לפיו הוא מבקש מעו"ד כהן "אודה לך אם תודיעני דבר היום לגבי הנ"ל" [ת/15]. מספר שבועות לאחר מכן, ביום 28.6.1990, פנה עו"ד זרצקי במכתב נוסף לעו"ד כהן ובו ציין כי הסכום עליו סוכם ביניהם טרם הועבר לידיו [ת/14]. כאמור, כשבוע לאחר מכתב זה הגיש עו"ד כהן את הסכם הפשרה לאישור בית המשפט.
27.
אף אם אניח כי הסכם הפשרה אכן נחתם, אושר על ידי בית המשפט, ואף בוצע על ידי הצדדים – עדיין אינני סבור כי מהסכם פשרה זה ניתן להסיק כי במועד אישורו אכן הרוכשים כבר שילמו את מלוא התשלומים אשר הם התחייבו לשלמם עבור רכישת המשק. אפרט נימוקי לכך:
ראשית
, ברי כי במועד בו הוגשה תביעת הפינוי (ת"א 2920/89), קרי: בשנת 1989, טרם שולמה על ידי הרוכשים מלוא התמורה עבור רכישת המשק שכן כספי הרוכשים אשר נמצאו בידי עו"ד כהן עוכבו על ידו בשל העיקולים שהוטלו על כספים אלה על ידי הורי הרוכש, ועיקולים אלה מומשו רק ביום 18.2.1990. לפיכך, ובניגוד לנטען על ידי הרוכשים, לא ניתן להסיק כי עד למועד הגשת תביעת הפינוי הנ"ל כבר פרעו הרוכשים את מלוא התמורה החוזית בגין רכישת המשק.
לא למותר לציין כי אילו אכן כבר פרעו הרוכשים באותו מועד את מלוא התמורה בגין רכישת המשק מה טעם ראתה המוכרת להגיש כנגדם תביעה לפינוי המשק? לא זו אף זו: יש ממש אף בטענת המוכרת, בסעיף 11(ז) בסיכומיה, לפיה הואיל ובמועד הגשת תביעת הפינוי הוטלו עיקולים אצל הרוכשים גם על חלקה בכספי התמורה החוזית, הרי שבאותו מועד היא לא יכלה כלל לדרוש מהרוכשים לפרוע במישרין לידיה (או לידי בא כוחה) את יתרת התמורה המגיעה לה.
שנית
, הסעדים שהתבקשו על ידי המוכרת בתביעת הפינוי – הם אלה: א. פינוי הבית באופן מיידי. ב. מסירת תכולת הבית לידיה. ג. פיצוי התובעת על נזקיה. ד. חיוב הנתבעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד. ויודגש: לא ניתן למצוא בנוסחו של כתב התביעה לפינוי הרוכשים מהמשק דרישה המתייחסת לתשלום התמורה בגין מכירת המשק. מבחינה זו מקובלת עלי טענת המוכרת בסיכומיה (סעיף 11(ב) בסיכומי המוכרת), לפיה הסכם הפשרה אינו עוסק כלל בחוזה המכר, ובכלל זה אף לא בנושא תשלום התמורה או בנושא מסירת יפוי הכח לבא כח הרוכשים. אשר על כן, אני קובע כי יש לפרש את הסכם הפשרה מיום 5.7.1990 שנעשה במסגרת תביעת הפינוי כהסכם שנועד לסיים את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ביחס למחלוקות שפורטו בכתב תביעת הפינוי. משכך – אני קובע כי אין בהסכם פשרה זה או במימושו משום ויתור הדדי של הצדדים על טענותיהם ההדדיות המתייחסות לעיסקת מכר הזכויות במשק, ובכלל זה אף לא לגבי טענות המוכרת בדבר אי פירעונה לידיה של מלוא יתרת התמורה המגיעה לה מהרוכשים לפי זכרון הדברים וחוזה המכר. באופן דומה אינני סבור כי הרוכשים מנועים מלתבוע את אכיפתו של חוזה המכר מאחר וחתמו על הסכם הפשרה בתביעת הפינוי הנ"ל במסגרתו הוסכם כי "מעבר לאמור לעיל לא יהיו לצדדים כל טענות מכל סוג ומין שהוא איש כלפי משנהו" [ההדגשה לא במקור – ב.א.] (נספח י"א לתצהירו של עו"ד כהן).
שלישית
, הרוכשים טענו כי אין זה סביר שעו"ד זרצקי היה חותם על הסכם הפשרה אם אכן הם לא היו משלמים את מלוא התמורה עבור רכישת המשק (ראו: סעיפים 36-41 בסיכומיהם. וראו גם: עמ' 106 בפרוטוקול עדותו של עו"ד כהן). דא עקא, שכחודש לאחר הגשת הסכם הפשרה, ביום 16.8.1990, הגישה המוכרת כתב הגנה מפני תביעתו של מר אברהם כץ שהוגשה אף כנגדה (ת"א 2681/89). במסגרת כתב הגנה זה טענה המוכרת במפורש כי "על כספי התמורה הטיל אבי הקונה (גיסו של בעלה) עיקול על מנת להרחיק ממנה את מעט הכסף שנותר עבורה". כלומר, עמדתה של המוכרת, כפי שבוטאה על ידי עו"ד זרצקי, זמן קצר לאחר החתימה על הסכם הפשרה בתביעת הפינוי, היתה כי טרם שולמו לה הסכומים המגיעים לה בגין מכירת זכויותיה במשק. יתר על כן: ביום 21.11.1990, למעלה מארבעה חודשים לאחר הגשת הסכם הפשרה הנ"ל לאישורו של בית משפט השלום בנתניה, הגישה המוכרת, באמצעות עו"ד זרצקי, בקשה לביטול

פסק דין
שניתן כנגדה בהעדר הגנה בתביעה שהוגשה כנגדה על ידי הגב' עליזה כץ (ת"א 4069/88) [ת/2], וכן בקשה לביטול העיקולים שהוטלו במסגרתה [ת/7]. מכך עולה באופן ברור כי במועד הגשת הסכם הפשרה בתביעת הפינוי לבית המשפט לא התאפשר לרוכשים לשלם למוכרת את מלוא התמורה בגין רכישת המשק שכן במועד זה כספי התמורה המגיעים למוכרת עוקלו לטובת הגב' עליזה כץ. יצויין כי אף בפרוטוקול הדיון שנערך בת"א 4069/88 ביום 4.11.1991, דהיינו – כשנה וחצי לאחר עריכת הסכם הפשרה בתביעת הפינוי [נ/3], הדגיש עו"ד זרצקי "נגרם לנו נזק ממשי כי לא ראינו שקל ממחצית בית ששיך למרשתי".
מדברים אלו עולה באופן חד משמעי כי עמדת המוכרת, בזמן אמת, היתה שהסכומים המגיעים לה מהרוכשים בגין מכירת חלקה במשק לא שולמו לה, ואף לא היו יכולים להיות משולמים לה, שכן הם עוקלו על ידי הורי הרוכש. לפיכך, גם מטעם זה אני סבור כי אין להסיק כי הסכם הפשרה מהווה הודאה או ויתור מצד המוכרת על הכספים המגיעים לה בגין מכירת זכויותיה במשק על פי זכרון הדברים וחוזה המכר.
28.
אני דוחה אף את טענת הרוכשים, המפורטת בסעיף 37 בסיכומיהם, לפיה משלא הוגשה על ידי המוכרת בקשה לפיצול סעדים במסגרת תביעת הפינוי הרי שהיא אינה רשאית לטעון כי מלוא התמורה המגיעה לה על פי חוזה המכר לא שולמה על ידי הרוכשים.
הדרישה מתובע לבקש מבית המשפט רשות לפצל את סעדיו עולה מתקנה 45 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א") הקובעת "כי מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו" [ההדגשה אינה במקור – ב.א.]. ביצוע הוראה זו מהווה ישום של הכלל בדבר "השתק עילה" הנובעת מהכלל הרחב יותר של "מעשה בית דין" (ראו: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) עמ' 112-114 (להלן: "גורן")). התכלית העומדת בבסיס הכלל הקבוע בתקנה 45 בתקנות סד"א הינה "שלא יהא זה מן הדין להטריד את הנתבע ואת בית המשפט בתביעות שונות בשל עילה אחת" [ההדגשה אינה במקור – ב.א.] (גורן, בעמ' 127). מנוסח התקנה ומתכליתה עולה איפוא כי אין מדובר בביטול זכותו המהותית של מי שלא דרש היתר לפיצול סעדים אלא ב"הצרת" זכותו הדיונית של מי שלא קיבל היתר לפצל את סעדיו, לתבוע סעד נוסף בגין אותה עילה בגינה כבר תבע. אשר על כן, מי שלא קיבל היתר לפצל את סעדיו אינו מנוע מלהעלות טענות בדבר זכותו המהותית כאשר הוא נתבע על ידי מי שנתבע על ידו בתובענה מוקדמת מבחינה כרונולוגית. לשון אחרת: בדומה לטענת התיישנות, טענה בדבר הצורך בקבלת אישור לפיצול סעדים היא "מגן" ולא "חרב" שאינה פוטרת את התובע בתביעה המאוחרת מבחינה כרונולוגית מלהוכיח את עילת תביעתו (ראו: פסקה 20 לעיל). מכל מקום, בדומה לטענת התיישנות אשר אף היא טענה בעלת אופי דיוני, אף "טענת מעשה-בית-דין, מעצם מהותה הדיונית, מחייבת בעל-דין להעלותה בכתב ההגנה או בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לו העובדות המקימות אותה" (גורן, בעמ' 115). ההזדמנות הראשונה שהיתה לרוכשים לטעון טענת מעשה בית דין היתה כבר בהמרצת הפתיחה, במסגרתה ציינו הרוכשים את קיומו של הסכם הפשרה (כך שידעו את העובדות המקימות את טענת השתק העילה) אך לא טענו כי הסכם זה מחייב את המוכרת כמעשה בית דין.
בנסיבות אלה אני סבור כי יש לדון לגופם של דברים בטענתם של המוכרת ושל המעקל לפיה הרוכשים לא פרעו את מלוא התמורה בגין רכישת המשק.
תשלומי הרוכשים על חשבון התמורה החוזית – האם הרוכשים שילמו את מלוא התמורה?
29.
כאמור, על פי זכרון הדברים וחוזה המכר נדרשו הרוכשים לשלם למוכרים סכום בש"ח השווה לסך של 65,000 דולר בתמורה לרכישת המשק, כאשר כל אחד מבין שני יחידי המוכרים זכאי לקבל מחצית אחת מסכום זה. סכום זה, כשהוא מתורגם לשקלים חדשים במועדי התשלום הנקובים בחוזה המכר על פי השערים היציגים של הדולר בש"ח המפורסמים על ידי בנק ישראל, מורכב מהסכומים הבאים:
א.
סכום של כ- 8,028 ש"ח השווה ל- 5,000 דולר אשר שולם במסגרת הגשת ההצעה במכרז (6.11.1988), דהיינו – עוד לפני חתימתם של זכרון הדברים ושל חוזה המכר.
ב.
סכום נוסף של כ- 9,636 ש"ח השווה ל- 5,000 דולר היה אמור להיפרע ביום 20.6.1989, בסמוך לאחר החתימה על חוזה המכר ביום 18.6.1989.
ג.
סכום נוסף של כ- 89,271 ש"ח השווה ל- 45,000 דולר היה אמור להיפרע ביום 17.7.1989.
ד.
היתרה אשר הסתכמה בסכום נוסף של כ- 19,950 ש"ח השווה ל- 10,000 דולר הייתה אמורה להיפרע ביום 15.8.1989.
30.
לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו לבית המשפט והתרשמתי מעדויותיהם של העדים באופן בלתי אמצעי, הגעתי לכלל דעה כי הרוכשים הוכיחו, ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, כי שילמו על חשבון רכישת המשק, את הסכומים המפורטים להלן:
א.
התשלום שנפרע במועד הגשת ההצעה לפי המכרז

– סכום בש"ח השווה לסך של 5,000 דולר שולם על ידי הרוכשים במסגרת הגשת ההצעה במכרז (6.11.1988). אין חולק כי סכום זה שולם למוכרים במועדו, וכך אף עולה הן מנוסח זכרון הדברים (סעיף 5(א)) והן מנוסח חוזה המכר (סעיף 5(ב)(4)).
ב.
התשלום שנפרע בסמוך למועד החתימה על חוזה המכר

– אמנם המוכרים לא הציגו ראיה בכתב בדבר פרעון הסך בש"ח השווה לסך של 5,000 דולר ביום 20.6.1989. אולם, בחקירתה הנגדית של המוכרת ביום 2.11.2010 העידה המוכרת מספר פעמים כי למיטב ידיעתה, וכפי שנמסר לה על ידי בא כוחה דאז, עו"ד זרצקי, הרוכשים אכן שילמו על חשבון התמורה סך של 10,000 דולר (5,000 דולר לכל אחד מבאי כוחם של יחידי המוכרים). כך למשל, בעמ' 260 בפרוטוקול מעידה המוכרת כי "כל מה שאני יודעת זה וגם מעו"ד זרצקי שהייתי איתו בקשר עד הפעם האחרונה, זה שלא קיבלנו גרוש חוץ מה- 5,000 לעו"ד הזה ו- 5,000 לעו"ד הזה..." (ראו גם: עמ' 263, 267, 268, 277, 278 בפרוטוקול). אני קובע כי עדותה של המוכרת בעניין זה הינה הודאת בעל דין לפיה הרוכשים שילמו למוכרים על חשבון התמורה החוזית סך נוסף של 5,000 דולר.
ג.
הסכום ששולם במסגרת העיקולים

– כמפורט לעיל, ביום 18.2.1990 עוקל על ידי עו"ד אלברק סך של 61,500 ש"ח, עבור הורי הרוכש, אברהם ועליזה כץ, במסגרת תביעותיהם של אברהם ועליזה כץ כנגד המוכרים בת"א 2681/89 ות"א 4069/88 בבית המשפט השלום בנתניה (קבלה על תשלום זה צורפה כנספח ג' לתצהירו המשלים של המוכר מיום 12.1.2009).
סכום זה שולם על ידי עו"ד כהן ביום 18.2.1990, ולפיכך מן הראוי לשערכו למועדי התשלום הנקובים בחוזה המכר אשר בהם היה על הרוכשים לפרוע תשלומים על חשבון התמורה. כפי שיפורט להלן בסעיף 45 של

פסק דין
זה, בנסיבות העניין, ובהעדר הוראה בזכרון הדברים או בחוזה המכר לגבי שיעור החיוב בריבית בגין איחור בפירעון תשלומי התמורה על ידי הרוכשים, אני סבור כי יש לשערך את תשלומי התמורה שלא נפרעו במועדי הפירעון הקבועים בחוזה המכר בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").
ד.
תשלומי הרוכשים על חשבון חובות המוכרים למושב ולסוכנות היהודית

– מהחלטה שניתנה ביום 21.7.2003, על ידי עו"ד אליהו בן-ישראל אשר מונה כמשקם של מושב ניצני עוז לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב – 1992 (להלן: "המשקם"), עולה כי המוכרים צברו חובות למושב ולסוכנות היהודית בגין המשק, כי חובות אלה לא נפרעו על ידי המוכרים, וכי הרוכשים הסכימו לפרוע חובות אלה של המוכרים כחלק מתשלום התמורה בגין רכישת המשק (ראו: סעיפים 3-4 בהחלטת המשקם שצורפה כנספח ד' לתצהיר המשלים שהוגש על ידי הרוכש ביום 24.8.2008). מסעיפים 6 ו- 7 בהחלטת המשקם עולה כי חוב המוכרים לסוכנות היהודית הסתכם ביום 31.12.1987 בסך של 6,978 ש"ח. בסעיף 9 של החלטת המשקם נקבע כי סכום החוב הזה הופחת, בהמלצת המשקם, בשיעור של 20% כך שחובם המעודכן של המוכרים לסוכנות היהודית ביום 31.12.1987 הסתכם בסך של 5,582 ש"ח.
בנוסף, מנספח טו' לתצהירו של עו"ד כהן (פרוטוקול ישיבת ועד ההנהלה של המושב מיום 6.7.1989) עולה כי בהחלטת ועד המושב מיום 6.7.1989, שניתנה לבקשתו של המוכר, נקבע הסדר לפיו על המוכרים לשלם למושב סך של 30,000 ש"ח בגין חובם למושב. חוב זה אף מוזכר במפורש בסעיף 3 בזכרון הדברים ובסעיף 3 בחוזה המכר.
הרוכשים טוענים כי שילמו את חובותיהם של המוכרים למושב (בין השנים 2003 עד 2005) ולסוכנות היהודית (בשנת 2008), וכי יש לזקוף את הסכומים ששילמו לפירעון חובותיהם אלה של המוכרים כחלק מתשלום התמורה ששולמה על ידם עבור רכישת המשק. את טענתם זו סומכים הרוכשים על פסיקתו של המשקם מיום 1.6.2008 בה נאמר במפורש כי החובות לאגודה ולסוכנות בגין המשק שולמו במלואם על ידי הרוכשים, וכי הרוכשים "פטורים מכל תשלום נוסף חוב או ערבות שהוסדרו לפי החוק...". בסיכומיה לא חלקה המוכרת כי במועד מכירת המשק עמדו לחובת המוכרים החוב לסוכנות היהודית והחוב למושב, וכי הרוכשים פרעו חובות אלה. אולם, לטענת המוכרת, כפי שאף מודגש בסעיף 10 בסיכומיה, לו היו הרוכשים משלמים את התמורה במועד הנקוב בחוזה (קרי: ביום 17.7.1989) חובות אלה לא היו צוברים הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית. לפיכך טוענת המוכרת כי לכל היותר יש לזקוף כתשלום על חשבון התמורה החוזית רק את סכומי הקרן של החובות האלה. לחיזוק עמדתה מפנה המוכרת למכתבו מיום 20.7.1989 [נ/6] של עו"ד זרצקי לעו"ד כהן במסגרתו הבהיר עו"ד זרצקי כי "טרם קיבלתי התשלום המגיע כפי שסוכם בחוזה" וכי "כל יום שעובר גורם איתו ריבית והצמדה על החוב למושב האמור להיות משולם מכספי התמורה...".
אכן, הרוכשים ידעו על חובותיהם של המוכרים לסוכנות היהודית ולמושב, ובחוזה המכר אף נקבע במפורש כי באי כוחם של המוכרים מתחייבים לסלק את חובותיהם של המוכרים בגין המשק מתוך כספי התמורה. אשר על כן, אני קובע כי התשלומים שבוצעו על ידי הרוכשים לשם פירעון חובותיהם של המוכרים לסוכנות היהודית ולמושב בגין המשק, מהווים תשלומים של הרוכשים על חשבון התמורה החוזית עבור רכישת המשק. אולם, אני קובע כי פירעון החובות האלה יזקפו על חשבון פירעון התמורה החוזית בהתייחס לסכומיהם כשהם משוערכים למועד שבו היה על הרוכשים לפרוע את התשלום העיקרי בסך של 45,000 דולר על פי חוזה המכר – קרי: ליום 17.7.1989.
הואיל ובמסגרת התובענה שלפני לא הובררו תנאי החובות של המוכרים לסוכנות היהודית ולמושב אני קובע על דרך האומדנא, ובהתחשב גם באמור במכתבו של עו"ד זרצקי מיום 20.7.1989 [נ/6], כי לצורך חישוב הסכומים שפרעו הרוכשים על חשבון התמורה יש להוסיף לחובות אלה ריבית והפרשי הצמדה למדד בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה רק עד ליום 17.7.1989, דהיינו – עד למועד בו היה על הרוכשים לשלם את עיקר תמורת המכר. עולה אם כן, כי בגין פרעון חוב המוכרים לסוכנות היהודית (בניכוי 20% כאמור בסעיף 9 בהחלטת המשקם) יש ליחס איפוא לרוכשים פירעון של הסך של 7,833 ש"ח, ובגין פרעון חוב המוכרים למושב יש לייחס לרוכשים פירעון של הסך של 30,444 ש"ח (למען הסר ספק יובהר כי סכומים אלו הינם החובות לסוכנות היהודית ולמושב כשהם משוערכים ליום 17.7.1989 בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה).
ה.
התשלומים הנוספים

– הרוכשים טוענים כי שילמו עבור רכישת המשק תשלומים נוספים כמפורט להלן: (1) תשלום בסך 10,000 דולר ששולם לטענתם למושב, ואשר לדבריהם הועבר מהמושב למוכרים, וכן – (2) תשלום נוסף בסך 20,000 ש"ח אשר שולם, לטענת הרוכשים, בהמחאה מיום 1.8.1989 שנמשכה על בנק טפחות ונערכה לטובת המוכרים.
מבחינת הראיות עולה כי הרוכשים לא המציאו שום אסמכתאות לגבי פירעונם של סכומים אלה לידי המושב או לידיהם של המוכרים או של הנאמנים, והראיה היחידה שהובאה מטעמם להוכחת ביצועם של התשלומים האלה הייתה עדותו של הרוכש, מר ירון כץ. אינני סבור כי ניתן לבסס קביעה בדבר פירעונם של תשלומים אלה לידי המוכרים או לידי באי כוחם (הנאמנים) על סמך עדותו של הרוכש. אמנם, ניכר היה שהרוכש מבקש בתום לב להיזכר באירועים כפי שארעו בעבר, ואף אינו מנסה ליפות את הדברים, אך פעמים רבות הוא לא זכר את הדברים כהוויתם, ותיאור האירועים במהלך עדותו היה שונה מדברים שהעיד קודם לכן ביחס לאותם אירועים, או ביחס למה שהצהיר לגביהם בתצהיריו (ראו למשל עמ': 110, 116, 117, 123, 124, 128, 129, 132, 135, 138, 142, 148, 151, 160, 177 בפרוטוקול הדיון). באשר לשני התשלומים הנוספים האלה הנטענים על ידי הרוכשים. בראשית חקירתו הנגדית העיד הרוכש כי מסר את ההמחאה מהבנק "לאגודה ולמושב" (עמ' 123 בפרוטוקול, ומכאן משתמע כי הינו מודה בכך שההמחאה הבנקאית והתשלום למושב אחד הם). אך לאחר מכן ציין הרוכש כי "יכול להיות שמסרתי אותו לעו"ד יוסי [עו"ד כהן, בא כוחו של הרוכש באותה עת – ב.א.] ויוסי העביר אותו לשמעון ודליה, או שהצ'ק עבר ישירות לזרצקי ופרידמן, אני כבר לא זוכר" (עמ' 124 בפרוטוקול). מנגד בא כח הרוכשים, עו"ד כהן העיד כי "לא העברתי ישירות, עד כמה שאני זוכר, כספים על חשבון התמורה, לעו"ד זרצקי או לעו"ד פרידמן" (עמ' 74 בפרוטוקול) וכי מעבר לסכום ששולם במסגרת הצעת הרוכשים במכרז (5,000 דולר) אינו זוכר כי עברו דרכו סכומים (עמ' 55 בפרוטוקול), למעט הסכומים ששילם לעו"ד אלברק מכוח העיקולים שהוטלו על הסכומים המגיעים למוכרים (עמ' 79 בפרוטוקול). לנוכח דברים אלו, ובהעדר כל אסמכתא או מסמך המבססים טענת הרוכשים בדבר פירעונם של תשלומים אלה לידי המוכרים או באי כוחם, או לידי צד ג' אחר כלשהו הבא מכוחם של המוכרים, אני קובע כי הרוכשים (המבקשים) לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם להראות כי שילמו לבאי כח המוכרים, או לאדם או גוף אחר עבור המוכרים, את התשלומים הנוספים על סך של 10,000 דולר ועל סך של 20,000 ש"ח הנטענים על ידם. לא למותר לציין כי במועד בו הונפקה ההמחאה מבנק טפחות (1.8.1989) לא יכלו הרוכשים להעבירה למוכרים בשל העיקולים שהוטלו על ידי הורי הרוכש על תמורת המכירה, והצדדים אף חלוקים באשר לשימוש שנעשה בהמחאה זו על ידי הרוכשים (ראו למשל: סעיף 8(ב) בסיכומי המוכרת וכן עמ' 165-166 בפרוטוקול הדיון. שם נטען כי הרוכש השתמש בכספים אלה לרכישת משאית, טענה שהוכחשה על ידי הרוכש).
ו.
התשלום למועצה האזורית לב השרון

– סכום נוסף אותו ניסו הרוכשים לזקוף כתשלום על חשבון התמורה עבור רכישת המשק מהווה תשלום בסך של 41,304 ש"ח אשר – על פי הנטען על ידי הרוכשים – שולם על ידם למועצה האזורית לב השרון ביום 4.10.2002. מקבלה שצורפה כחלק מנספח ד' לתצהירו של הרוכש מיום 24.8.2008 עולה כי מדובר בחובות בגין ארנונה, ביוב, חוב בגין "נחלה" והוצאות גביה, לרבות חובות שוטפים (לכאורה בגין שנת 2002). בחקירתו הנגדית, לאחר שנשאל האם מדובר בחובות מתקופת המוכרים או בחובות שנוצרו לאחר שתפס חזקה במשק העיד הרוכש כי "יכול להיות שבתוך זה גם שלי". בהמשך אף הודה הרוכש כי "נכון שהייתי חייב למועצה האזורית חלק מהתשלומים, וחלק מהתשלומים שהיו חייבים בעלי המשק הקודמים" (עמ' 177 בפרוטוקול) וציין כי "צריך לבדוק את זה [של מי החובות – ב.א.] במועצה" (עמ' 179 בפרוטוקול). אולם, אף לאחר מתן עדות זו לא המציאו הרוכשים כל ראיה, אף לא מגורם מוסמך במועצה האזורית, המבדילה בין חובותיהם שלהם לבין חובות המוכרים. אשר על כן אני קובע כי הרוכשים לא הוכיחו כי התשלום ששולם למועצה האזורית לב השרון היווה תשלום עבור חובם של המוכרים למועצה, ומשכך – אין מקום לזקוף תשלום זה על חשבון פירעון התמורה החוזית עבור רכישת המשק.
31.
מהמקובץ עד כה עולה כי הרוכשים הרימו את נטל השכנוע והוכיחו כי פרעו את הסכומים המפורטים להלן על חשבון התמורה החוזית בגין רכישת המשק.
א.
שני התשלומים הראשונים על פי חוזה המכר המסתכמים בסך כולל של 10,000 דולר אשר נפרעו בחלקים שווים לידי עו"ד זרצקי ולידי עו"ד פרידמן.
ב.
סך של 61,500 ש"ח בגין הסכומים שהועברו לעו"ד אלברק ביום 18.2.1990 לטובת הורי הרוכש, אברהם ועליזה כץ, על חשבון חלקו של המוכר במשק. סכום זה יש לשערך למועד בו היה על הרוכשים לפורעו לידי המוכרים על פי חוזה המכר. כפי שיפורט להלן בפסקה 45 של פסק הדין אני סבור כי שיערוך זה יש לערוך בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. אשר על כן, הסך הכולל של 61,500 ש"ח אשר הועבר על ידי עו"ד כהן לעו"ד אלברק כשהוא משוערך למועד שנקבע לפרעונו של התשלום העיקרי על חשבון תמורת המכר, כקבוע בסעיף 5(ב)(3) בחוזה המכר, דהיינו – ליום 17.7.1989, מהווה פירעון של סך 53,914 ש"ח השווה לסך של 27,177 דולר בחישוב לפי שערו היציג בש"ח של הדולר באותו מועד.
מקובלת עלי טענתה של המוכרת, כמפורט בסעיף 7 בסיכומיה, לפיה מאחר שגם בת"א 2681/89 וגם בת"א 4069/88 נמחקו לבקשת התובעים התביעות שהוגשו כנגדה, הרי שלא ניתן לייחס את התשלום ששולם לעו"ד אלברק לחלקה של המוכרת בתמורה בגין מכירת זכויותיה במשק (ראו: החלטת כב' הרשמת ד. גנות (כתוארה דאז) מיום 26.9.1990 בת"א 2681/89 בדבר מחיקת התובענה כנגד המוכרת לבקשת התובעים [נ/9], וכן החלטתה מיום 6.11.1991 של כב' הרשמת גנות (כתוארה דאז) בת"א 4069/88 הדנה בבקשה "לשומת הוצאות הנתבעת שנגרמו לה עד למחיקת התביעה כנגדה על ידי התובעת" [נ/3]). בהקשר זה יודגש כי אף עו"ד אלברק אשר העיד מטעם הרוכשים, חזר מספר פעמים על כך שהתביעות כנגד המוכרת נמחקו שכן "החוב נפרע על ידי שמעון שני
" [ההדגשה אינה במקור – ב.א] (עמ' 24, 25 ו- 30 בפרוטוקול).
ג.
סך כולל של 38,277 ש"ח בגין חובות המוכרים למשק ולאגודה (כשהם משוערכים ליום 17.7.1989). פרעונו של סך זה מהווה תשלום של סך השווה ל- 19,295 דולר בהתאם לשערו היציג של הדולר ביום 17.7.1989.
בסעיף 10(ו) בסיכומיה טוענת המוכרת כי חובתה לפרוע את החובות המיוחסים למשק מוגבלת למחציתם בלבד שכן את המחצית השנייה חייב לפרוע המוכר, מר שמעון שני
. דין טענה זו להדחות. החובות למושב ולסוכנות היהודית הוטלו על המשק, ומטעם זה נדרשו הרוכשים לשלמם על פי החלטת המשקם. לפיכך, חובות אלה מוטלים על המוכרים ביחד ולחוד. מכל מקום המוכרת לא סתרה את החזקה הקבועה בסעיף 54 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973 לפיה "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". בנוסף לכך, ראוי להדגיש כי בחוזה המכר התחייבו המוכרים (באמצעות באי כוחם) כלפי הרוכשים, ביחד ולחוד, כי יפרעו את מלוא החובות המוטלים על המשק. משכך – ומאחר שהרוכשים הוכיחו כי אכן פרעו בפועל את מלוא החובות הנ"ל שהוטלו על המשק, ובעשותם כן פעלו הרוכשים בהתאם להחלטת המשקם, אני קובע כי הרוכשים זכאים לזקוף תשלומים אלה על חשבון התמורה החוזית הכוללת, ואין ממש בטענות המוכרת כי אין לחייבה בתשלומים העודפים על חלקה היחסי בזכויות במשק. בדברים אלה אין כמובן כדי לפגוע בזכותה של המוכרת לחזור אל המוכר, מר שמעון שני
, בדרישה כי ישיב לה כספים אשר שימשו לפירעון חובות המשק העודפים על מחציתם.
32.
מניתוח הדברים המובא לעיל עולה כי הרוכשים הוכיחו כי פרעו על חשבון התמורה החוזית סך כולל של 56,472 דולר.
כאמור לעיל, בגין מכירת המשק היה זכאי כל אחד מבין שני יחידי המוכרים לקבל עבור מכירת זכויותיו במשק סך של 32,500 דולר, המהווה מחצית אחת מהתמורה החוזית המוסכמת אשר הסתכמה בסך של 65,000 דולר.
הואיל והוכח על ידי המוכרת כי הסך של 61,500 ש"ח (השקול לסך של 27,177 דולר ביום 17.7.1989) שולם לעו"ד אלברק בגין חובותיו של המוכר בלבד, וכי סכום זה התווסף לסך של 5,000 דולר אשר שולמו לפי סעיפים 5(ב)(1) ו- 5(ב)(2) בחוזה המכר, לבא כוחו דאז של המוכר, עו"ד פרידמן (דהיינו – עם קבלתם של שני התשלומים האלה שמעון שני
קבל על חשבון חלקו בתמורה סך של 32,177 דולר), והואיל וחלקו של מר שמעון שני
בחובות שהוטלו על המשק ונפרעו על ידי הרוכשים עולה על יתרת התשלום המגיעה לו לפי חוזה המכר, אני קובע כי מלוא יתרת התמורה החוזית שטרם נפרעה צריכה להיות משולמת לידי המוכרת, הגב' דליה שני
, בלבד.
33.
התוצאה המתבקשת הינה כי הרוכשים טרם פרעו סך של 8,528 דולר מתוך התמורה החוזית, אשר בהתאם לסעיף 5(ב)(4) בחוזה המכר הם התחייבו לפורעו ביום 15.8.1989. על פי השער היציג של הדולר ביום 15.8.1989 סכום דולרי זה הסתכם בסך של 17,013 ש"ח.
זכותו של המעקל מול זכויות הרוכשים
זכותו של רוכש מוקדם גוברת על זכותו של מעקל מאוחר

1.

2.

3.

4.

5.

6.

7.

8.

9.

10.

11.

12.

13.

14.

15.

16.

17.

18.

19.

20.

21.

22.

23.

24.

25.

26.

27.

34.
בפסק הדין בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: "ענין אהרונוב") קבע בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים כי זכותו של רוכש של מקרקעין גוברת על זכותו של מי שעיקל את המקרקעין עקב חוב של המוכר, וזאת – אף אם הרוכש לא רשם הערת אזהרה בגין רכישת הנכס וטרם שילם את מלוא התמורה בגין הנכס, ואף אם המעקל לא ידע על עסקת המכר בעת רישום העיקול, ובלבד שעסקת המכר נכרתה בטרם הוטל העיקול על הנכס. בפסק דינו של כב' נשיא בית המשפט העליון לשעבר א. ברק (בהסכמת כב' המשנה לנשיא לשעבר ש. לוין וכב' השופטים י. אנגלרד ות. אור) נקבע כי לנוכח הוראת סעיף 9 בחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 המסדיר את המערכת היחסים בין "קונה מוקדם" ל"קונה מאוחר" אזי, קונה מוקדם גובר גם על מעקל מאוחר (יצויין כי הדעות בפסק הדין נחלקו בהנמקה בלבד אך לא בתוצאה האופרטיבית), ובמילותיו של כב' הנשיא ברק:
"מסקנתי הינה כי עיסקה למכר (מקרקעין או מיטלטלין) מעניקה לקונה זכות שביושר בנכס. זכות זו היא מעין זכות קניין. היא פועלת כלפי כל אדם, למעט קונה בשוק הפתוח או קונה (שני) מהמוכר שרכש בעלות בהיותו בתום-לב... לאור גישתי, אין בהוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין כדי לבטל את הזכויות שביושר של הקונה, עד כמה שזכויות שביושר אלה מתבססות על הדינים הישראליים בדבר עיסקאות נוגדות ולא על הדין האנגלי שאכן בוטל. עלינו להכיר – הן לעניין מיטלטלין והן לעניין מקרקעין – בזכות שביושר של הקונה. מזכותו שביושר של הקונה הראשון נובע כי הקונה השני – כל עוד לא רכש בתום-לב בעלות בנכס – אינו יכול למנוע אכיפת זכותו של הקונה הראשון כלפי הבעלים. על-כן, הוא אינו יכול לעקל את הנכס. אם הקונה השני אינו יכול לעקל הנכס, מקל וחומר שנושה של המוכר – מנשייה שאינה קשורה כלל לנכס – אינו יכול לעקל את הנכס. לעניין זה אין ברישום העיקול – להבדיל מרישום הבעלות – כדי לשנות, שכן רישום העיקול אינו מעניק קניין למי שבלעדיו אין לו קניין"
[ההדגשות אינן במקור – ב.א.].

(עמ' 254).
יודגש כי המעקל אינו יכול לעקל את הנכס אף אם טרם שולמה מלוא התמורה בגינו על ידי הקונה. אולם במקרה זה יכול הנושה לעקל את זכותו החוזית של המוכר לתשלום יתרת התמורה. לענין זה יפים דבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה בענין חזן:
"עקרון זה חל הן כאשר שולמה מלוא התמורה החוזית בגין המכר, והן כאשר שולם רק חלק מהתמורה בלבד. גם במקרה של תשלום חלק מהתמורה, ייחשב הקונה כבעל זכות שביושר, אלא שלנושה של המוכר עומדת הזכות לעקל את זכותו החוזית של המוכר כלפי הקונה לתשלום יתרת התמורה החוזית שטרם שולמה"
[ההדגשה במקור – ב.א.].

(בפסקה 21 בפסק הדין, וראו גם ענין אהרונוב בעמ' 248).
35.
במאמר מוסגר יצויין כי אין בעובדה שבפסק הדין בעניין אהרונוב, המאוחר למסכת העובדתית שבבסיסו של הליך זה, שונתה ההלכה שנהגה עד אותו מועד כפי שנקבעה בפסק הדין בבר"ע 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121 (1971) (להלן: "ענין בוקר") כדי להשפיע על ההכרעה במקרה הנוכחי. "נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית" (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון עבד אלחמיד, פ"ד סא(1) 126 (2006) בפסקה 17 בפסק דינו של הנשיא ברק) וזאת – "אלא אם כן טעמים מיוחדים, המעוגנים בשיקולים מעשיים, מצדיקים להחילה מכאן ולהבא בלבד" (דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 14.7.2011) (להלן: "ענין איקאפוד", בפסקה 35 בפסק דינה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה) ובעיקרם "באינטרס ההסתמכות של יחידים וגופים – פרטיים ושלטוניים – אשר ניהלו את ענייניהם על פי ההלכה השיפוטית הישנה, ואשר לגביהם החלת הנורמה החדשה באופן רטרוספקטיבי עלולה לגרור פגיעה ואי-צדק" (שם, בפסקה 45 בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (יצויין כי בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה כב' השופטת פרוקצ'יה בדעת מיעוט. עם זאת, דבריה המצוטטים לעיל מוסכמים על כל שבעת שופטי ההרכב)). אינני סבור כי בנסיבות שנידונו בפסק הדין בענין אהרונוב ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים סטיה מהעיקרון לפיו הלכה חדשה פועלת גם באופן רטרוספקטיבי, וזאת – לנוכח תוצאתה הקשה של הלכת בוקר והעדר הסתמכות מהותית של מעקלים שנפגעו משינוי ההלכה. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן בפסק הדין בעניין אהרונוב:
"הילכת בוקר גררה עמה תוצאה קשה. טול למשל אדם שרכש דירה, השקיע בה את מיטב כספו ואף קיבל בה חזקה וגר בה. לאחר זמן, בא נושה של המוכר ומטיל עיקול על הדירה ומוחק באחת את זכויותיו של הרוכש בה והוא נותר ככלי ריק ללא כספו ששולם למוכר, וללא הדירה. זאת ועוד, במציאות, חלק גדול מבעלי זכויות אובליגטוריות במקרקעין אינם יכולים לעגן את זכותם ברישום... מכאן, מבחינה רעיונית, אין הצדקה להעדיף את המעקל,שלוֹ זכות דיונית בלבד ואין הוא מסתמך על הרישום לעניין מתן האשראי, על פני בעל הזכות האובליגטורית
" [ההדגשות אינן במקור – ב.א.].

(עמ' 220-221).
מדברים אלו עולה כי אינטרס ההסתמכות של מעקלים על הנכס שבידי המוכר אינו רב. שכן בהעדר "קשירה" בין מתן האשראי למוכר (החייב) ובין הנכס הנמכר (כדוגמת משכנתא או משכון), מגלה הנושה את דעתו כי הסתמכותו על הנכס הנמכר בעת מתן האשראי אינה תנאי למתן האשראי. עולה אם כן כי הפגיעה באינטרס ההסתמכות של מעקלים שהינם נושים בלתי מובטחים אינה קשה כפגיעה ברוכשים אשר התקשרו בהסכם עם המוכר לגבי הנכס הספציפי בלבד, ומשכך – אין מקום לסטות מן הכלל לפיו תחולתה של הלכה חדשה פועלת גם במקרה הנוכחי באופן רטרוספקטיבי.
נותר לבחון איפוא האם בנסיבות המקרה הנוכחי העסקה למכירת המשק, המקימה לרוכשים זכות מעין קניינית במשק, אכן גוברת על העיקול שהטיל המעקל על זכויות המוכר במשק.
מועד כריתת עסקת המכר
36.
בין המוכרים לרוכשים נכרת זכרון דברים ביום 5.1.1989. חוזה המכר נחתם ביום 18.6.1989. לצורך קביעת מועד מכירת המשק לרוכשים יש לבחון את מעמדו המשפטי ותוקפו המחייב של זכרון הדברים שנעשה בין הרוכשים לבין המוכרים (באמצעות באי כוחם). לצורך זה נדרש לדון בשאלה האם זכרון הדברים מהווה חוזה מחייב בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, או שמא זכרון הדברים אינו יוצר קשר משפטי מחייב, ולפיכך יש לקבוע כי מועד מכירת המשק לרוכשים הוא מועד החתימה על חוזה המכר.
ככלל, הכינוי אותו מעניקים הצדדים למסמך אותו ערכו אינו קובע את תקפותו ותחולתו. "מסמך שהצדדים מכתירים בשם ״זכרון דברים״, יכול להוות הסכם מחייב לכל דבר ועניין, ויכול להוות אך תרשומת המשקפת שלב במשא ומתן. המונח ״זכרון דברים״ הוא מונח נייטראלי ומשמעותו המשפטית תלויה בכוונת הצדדים ובהשתקפותה של כוונה זו" (ג. שלו דיני חוזים – החלק הכללי (2005) בעמ' 165-166).
תקפותו של זכרון דברים "כהסכם מחייב לכל דבר ועניין" או "כתרשומת המשקפת שלב במשא ומתן" נקבעת על פי שני מבחנים. המבחן הראשון – "מבחן גמירות הדעת" – עוסק בכוונתם של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב במסגרת זכרון הדברים, ואילו המבחן השני – "מבחן המסוימות" – בוחן האם במסגרת זכרון הדברים הסכימו הצדדים על כל הפרטים המהותיים והחיוניים הנדרשים לקיום העסקה. כך נקבע לענין זה על ידי כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281 (1979):
"המבחן הראשון לתוקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בכוונתם של הצדדים... על כוונה זו יש ללמוד, על-פי אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים ומתוכן זכרון הדברים עצמו... בחינתו של זכרון הדברים עצמו חייבת לשים דגש על שני ענינים: היסודות שהצדדים קבעו בזכרון הדברים עצמו ו"נוסחת הקשר" שנקבעה בזכרון הדברים בינו לבין "החוזה" הפורמלי שייחתם בעתיד...
המבחן השני לתקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בקיום הסכמה בגופו של זכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. זהו תנאי נפרד ועצמאי. אפילו מגלה מכלול העובדות של המקרה כוונה ליצור קשר משפטי מחייב עם החתימה על זכרון הדברים, אין בכוונה זו כדי ליצור את הקשר המצופה, אם הצדדים לא נתנו ביטוי בזכרון הדברים לפרטים החיוניים והמהותיים של העסקה...
"
(בעמ' 287-288, וראו גם: ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (פורסם במאגרים משפטיים, 29.3.2011) בפסקאות 24-26 בפסק הדין. ל"ריכוך" דרישת המסוימות ראו למשל: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998)).
37.
יישומם של מבחנים אלה על נסיבות המקרה הנוכחי מעלה כי זכרון הדברים עליו חתמו הרוכשים ובאי כח המוכרים ביום 5.1.1989 מהווה הסכם מחייב למכירת המשק לכל עניין ודבר, ואין הוא בגדר שלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה מחייב.
38.
על גמירות דעתם של הצדדים לזכרון הדברים ניתן ללמוד, בין היתר, מהעובדה שהמוכרים נתנו לבאי כוחם יפויי כוח להתקשר בהסכם מכר, בהתאם להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, אליה הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כפועל יוצא מכך פרסמו באי כוחם של המוכרים מכרז למכירת המשק, תוך שהמציעים נדרשו לשלם מראש "דמי רצינות" בשיעור של 10% מהצעתם. באי כוחם של המוכרים אף ניהלו משא ומתן עם המציעים אשר הבשיל לחתימה על זכרון הדברים עם הרוכשים. בנוסף לכך, על גמירות דעתם של הרוכשים בעניין תוקפו המחייב של זכרון הדברים ניתן ללמוד גם ממכתבו של פרקליטם, עו"ד כהן, מיום 21.1.1989, אשר מוען אל בא כח המוכרת, עו"ד זרצקי, בו דרש כי העיקול אשר הוטל לטובתו של מר אלי סודאי יוסר (נספח ז1 לתצהירו של עו"ד כהן). מכתב זה, נכתב ימים ספורים לאחר החתימה על זכרון הדברים ובו מציין עו"ד כהן כי "בתאריך 5.1.1989 רכשו מרשי, ה"ה ירון וגאולה כץ
, את הזכויות במשק מס' 7 במושב ניצני עוז..." ודורש מבאי כח המוכרים "לתקן את ההפרה היסודית היינו לגררם [צ"ל "לגרום" – ב.א.] למחיקתו וביטולו של העיקול הנ"ל" [ההדגשות אינן במקור – ב.א.].
גם נוסחו של זכרון הדברים, היקפו ורמת הפירוט של הסעיפים מעידים על גמירות דעתם המלאה של הצדדים לו להתקשר בהסכם מחייב למכירת המשק. עיון בזכרון הדברים, המחזיק 8 עמודים ו- 15 סעיפים (אשר חלקם מחולקים לסעיפי משנה), מעלה כי הצדדים קיבלו על עצמם התחייבויות הדדיות לביצוע עסקת המכר כבר במועד חתימתו של זכרון הדברים, ולא היה בהתנהגותם זו משום הבעת כוונה לעריכת תרשומת גרידא בדבר ההבנות שהושגו כחלק מהמשא ומתן. כך למשל, סעיף 2 בזכרון הדברים קובע כי "בכפיפות לתנאי זכרון דברים זה מתחייבים בזה המוכרים להעביר את זכויותיהם בנחלה לקונים, והקונים מתחייבים לרכוש ולקבל מהמוכרים את זכויותיהם אלה" סעיף 4 בזכרון הדברים קובע כי "בכפוף למילוי התחייבויות הקונים שלעיל ושלהלן מתחייבים בזה המוכרים לפנות את הנחלה ולמסור את החזקה בה לידי הקונים", וסעיף 7 בזכרון הדברים קובע כי "הצדדים מתחייבים בזה להשיג ולהמציא לעורכי הדין המטפלים בהעברה את כל האישורים ו/או המסמכים הדרושים לצורך העברת ורישום הנחלה על שם הקונים במוסדות השונים". [ההדגשות אינן במקור – ב.א.]
סעיף 11 בזכרון הדברים אף קובע מנגנון של פיצויים מוסכמים בגין הפרה של תנאי יסודי בזכרון הדברים, וסעיף 12 שבו קובע פיצוי מוסכם במקרה של אי פינוי המשק במועד.
יצויין כי זכרון הדברים אינו כולל "נוסחת קשר" בין זכרון הדברים לחוזה המכר הסופי, והדרישה לחתימות מסמך נוסף כלל אינה מוזכרת בו.
39.
זכרון הדברים עומד אף בדרישת המסויימות ומפרט באריכות את כל הפרטים הנדרשים להשלמת העסקה. כך למשל, במבוא לזכרון הדברים מתואר הממכר כ"יחידת משק במושב ניצני עוז..., הידועה כיחידה מס' 7 ובנוי עליה בית דו-קומתי שבקומתו הראשונה 4 חדרים, מטבח ושירותים, הכל כמפורט במכרז שפורסם...", סעיף 4 קובע את מועד מסירת החזקה, סעיף 5 קובע את התמורה ואת מועדי התשלום, סעיף 6 מחלק את החבות בתשלומי החובה וההוצאות המוטלים על המשק, בין המוכרים ולבין הקונים, לפי מועד מסירת החזקה, וסעיף 8 שבו קובע את חלוקת המיסים והתשלומים בגין המכירה (מס שבח ודמי הסכמה על המוכרים, דמי קבלה לאגודה ומס רכישה על הרוכשים).
יצויין בקצרה כי זכרון הדברים שנעשה בכתב עונה אף על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 בחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.
יתר על כן: מעיון בחוזה המכר שנחתם ביום 18.6.1989 והשוואתו לזכרון הדברים עולה כי השינוי העיקרי בהוראותיו ביחס להוראות זכרון הדברים הינו בקשר למועדי תשלום התמורה אשר נדחו במספר חודשים. למותר לציין כי בכך אין כדי לפגוע בתוקפו המחייב של זכרון הדברים.
מניתוח הדברים המובא לעיל עולה כי זכותם המעיין קניינית של הרוכשים לגבי זכויות המוכרים במשק התגבשה במועד חתימת זכרון הדברים, קרי: ביום 5.1.1989. לפיכך, אם יתברר שהעיקול שהטיל המעקל על זכויותיו של המוכר במשק הוטל לפני יום 5.1.1989 אזי זכותו של המעקל תגבר על זכותם של הרוכשים והוא יהיה רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בהם החל. אולם, במידה ויתברר כי העיקול הנ"ל הוטל לאחר 5.1.1989, אזי זכותם של הרוכשים לגבי המשק תגבר על זכותו של המעקל, ובמקרה כזה – יש מקום להורות על עיכובם והפסקתם של הליכי ההוצאה לפועל הנוגעים למימוש העיקול.
אימתי הטיל המעקל עיקול על זכויות המוכר במשק?
40.
המעקל הגיש לבית המשפט שני תצהירי תשובה במענה לתצהירי הרוכשים (תצהיר תשובה מיום 12.5.2008 ותצהיר משלים מיום 17.9.2008). דא עקא, בתצהירים אלה המעקל אינו מציין כלל אימתי הטיל את העיקול על זכויותיו של המוכר במשק. אף בסיכומיו לא ציין המוכר את המועד בו הוטל, לבקשתו, העיקול על זכויות המוכר במשק. חלף טענה ברורה ביחס למועד הטלת העיקול, המעקל העדיף לציין באופן כללי כי "במקרה שלנו העיקול היה קיים טרם החתימה על הסכם המכר" (סעיף 87 בסיכומיו), וכי הרוכשים "חתמו על זכרון הדברים בזמן שהיה עיקול" (סעיף 81.10 בסיכומיו).
אמנם, נטען על ידי המעקל כי דאג "להבטיח את זכויותיי כאמור בבקשה למתן הוראות שהגשתי ביום 21.2.189, וההחלטה, ומכירת הנכס היתה כפופה לסילוק החוב" (סעיף 26 בתצהיר מיום 12.5.2008), וכי בעת החתימה על חוזה המכר ידעו הרוכשים כי הטיל עיקול על המשק וזאת לנוכח הסכם הפשרה מיום 30.4.1989 אשר קיבל תוקף של החלטה על ידי כב' השופט א. כהן ואשר במסגרתו צוין כי בתיק 149/89 הוטל עיקול (סעיפים 13-14 בתצהיר המעקל מיום 12.5.2008). אולם, לאחר בחינת כל הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי העיקול שהוטל לטובת המעקל על זכויות המוכר במשק הוטל לאחר יום 5.1.1989.
אפרט את טעמי למסקנתי זו:
ראשית
, במכתבו של עו"ד כהן מיום 21.1.1989 (נספח ז1 לתצהירו), דורש עו"ד כהן מבאי כח המוכרים את הסרתו של העיקול שהוטל על המשק על ידי מר אלי סודאי, עיקול זה אף נרשם בספרי מקרקעי ישראל. ממכתב זה עולה כי באותו מועד לא היו רשומים במינהל עיקולים נוספים, ובכלל זה אף לא העיקול לטובת המעקל.
שנית
, ביום 21.2.1989 הגישו מר סודאי והמעקל בקשה למתן הוראות בתיק מ"א 4493/86, במסגרתו נדון הליך הגירושין שבין המוכרים, בבקשה זו התבקש בית המשפט להורות לנאמנים להעביר למעקל ולמר סודאי את סכומי החוב המגיעים להם מתוך הכספים שיגבו בגין מכירת המשק (נספח ד' להמרצת הפתיחה). בבקשה הזו לא צוין כלל כי בגין החובות הנ"ל הנזכרים בה הוטלו עיקולים על המשק. בהקשר זה יודגש כי על פי הודעת לשכת ההוצאה לפועל למינהל מקרקעי ישראל מיום 5.7.1989, העיקול שנרשם במינהל מקרקעי ישראל לטובת מר סודאי על המשק בוטל ביום 21.2.1989, קרי: במועד הגשת הבקשה למתן הוראות (ראו: נספח ז2 לתצהירו של עו"ד כהן).
שלישית
, המסמך הראשון שהוצג לפניי הכולל התייחסות לנושא העיקול הנטען על ידי המעקל (בנבדל מהעיקול שהוטל לטובת סודאי), הינו ההסכם מיום 30.4.1989 אשר הוגש לאישורו של כב' השופט א. כהן בתיק מ"א 4493/86 במסגרת הדיון בבקשה למתן הוראות שהוגשה ביום 21.2.1989 מטעם מר סודאי והמעקל. הסכם זה מזכיר קיומו של עיקול בשניים מסעיפיו: בסעיף 1 שבו מצויין כי מר סודאי והמעקל "מסכימים כי מתוך כספי מכירת המשק... ישולמו קודם כל החובות למושב... וזאת למרות העיקול שהוטל בתיק המרצה 733/89 (שהוגשה ככל הנראה במסגרת תיק 149/89 ראו: סעיף 27 בסיכומי המעקל), בסעיף 5 של הסכם זה מצויין כי "העיקול שהוטל אצל רוכשי המשק יבוטל" [ההדגשה אינה במקור – ב.א.].
בסיכומיו טוען המעקל כי "איש מהצדדים להסדר לא הזכיר את העיקול שרבץ על המשק, אלא העיקול שרבץ אצל קוני המשק הלוא הם הרוכשים" (סעיף 34 בסיכומי המעקל). כלומר: לגירסת המעקל, לא ניתן ללמוד מההסכם מיום 30.4.1989 כי המעקל הסכים להסיר את העיקול שהוטל לזכותו על המשק. אולם, בחינה מדוקדקת של טענתו זו של המעקל מעלה כי מנוסח ההסכם מיום 30.4.1989 לא ניתן להסיק כלל ועיקר כי במועד האמור אכן הוטל עיקול לטובת המעקל על זכויותיו של המוכר במשק, וכי הסכם זה מתיחס לשני עיקולים שונים. כל שניתן ללמוד מנוסחו של ההסכם מיום 30.4.1989 הוא כי הוטל עיקול על סכומים המצויים בידי הרוכשים, וכי הוסכם שעיקול זה יבוטל. לשון אחרת: אני קובע כי אין בנוסח ההסכם מיום 30.4.1989 שקיבל תוקף של החלטה על ידי כב' השופט א. כהן, כדי לבסס את טענת המעקל לפיה ביום 30.4.1989 כבר הוטל על ידו עיקול על זכויותיו של המוכר במשק.
מדברים אלה נובע כי אין בעובדה שחוזה המכר כולל התייחסות להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר נתנה תוקף להסכם מיום 30.4.1989 כדי לייחס לרוכשים ידיעה בדבר קיומו של עיקול לגבי המשק במועד חתימתו של חוזה המכר, ומקל וחומר – במועד חתימתו של זכרון הדברים.
רביעית
, במכתבו של עו"ד כהן מיום 10.7.1989 שנשלח לבנק טפחות לצורך שחרור כספי ההלוואה שביקשו הרוכשים, מציין עו"ד כהן כי "בהתאם לבדיקה במינהל מקרקעי ישראל המשק הנ"ל רשום ע"ש המוכרים וכי העיקול שהוטל על זכויותיהם של המוכרים בוטל עפ"י צו היו"ר של הוצאה לפועל מיום 21/2/89". אף ממכתב זה ניתן להסיק כי בסמוך למועד זה לא היה רשום במינהל עיקול על המשק מטעם או לטובת המעקל.
חמישית
, בחודש יולי 2007 הגיש המעקל בקשה למינוי כונס נכסים על המשק. לבקשה זו צירף המעקל תצהיר (התצהיר צורף כנספח ח' לתצהירו של המוכר מיום 12.1.2009). בסעיפים 5-6 בתצהיר זה מצהיר המעקל כדלקמן:
"5. הטלתי עיקול על מחצית זכויות הנכס אשר רשום במינהל מקרקעי ישראל והידוע כמשק 7 במושב ניצני עוז אצל מקרקעי ישראל
[כך במקור – ב.א.] על פי החלטת בית המשפט המחוזי זאת מיום 30/7/89.
6. הוטל מטעמי עיקול בעבר על הנכס במסגרת תיק הוצל"פ 0146841907 ביום 17.1.94..."
[ההדגשות אינן במקור – ב.א.].
מתצהיר זה עולה כי המעקל עצמו הצהיר, בתצהיר ערוך כדין במסגרתו הוזהר לומר את האמת, שהעיקול על המשק הוטל לראשונה על פי החלטת בית המשפט המחוזי ביום 30.7.1989, דהיינו – לאחר מועד החתימה על זכרון הדברים (ואף לאחר מועד החתימה על חוזה המכר עצמו). אני קובע כי תצהירו זה של המעקל מהווה הודאת בעל דין מטעמו בדבר המועד בו הוטל לטובתו העיקול על זכויות המוכר במשק. לא למותר להוסיף ולהדגיש כי המעקל, מטעמיו הוא, נמנע מלהגיש כראיה את צו העיקול אשר לטענתו ניתן לזכותו על המשק. עובדה זו פועלת לחובתו שכן "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו." (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), וראו גם: ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ''ד מד(4) 595, 601 (1990), ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 27.7.2008) בפסקה 26 בפסק הדין).
שישית
, אני מתקשה ליתן אמון בדבריו של המעקל כפי שנאמרו בעדותו לפני. המעקל התחמק מלהשיב לשאלות שהופנו לו, וחזר פעמים רבות על עמדתו תוך שהוא מתעלם מהשאלות שהוצגו לו (ראו למשל: עמ' 307-311, 315-316, 318, 329, 332-333, 335-336 ו- 356 בפרוטוקול עדותו של המעקל). כך למשל, כשנשאל המעקל באופן ישיר על ידי בא כח הרוכשים, עו"ד מכלוף: "את כל העיקולים שהטלת, הטלת אחרי השחרור ששחררנו את העיקול של סודאי ולא לפני, כי אם היה לפני היינו מסירים אותו", ענה, בניגוד לעולה מתצהירו שהוגש להוצאה לפועל: "אני לא זוכר. לא זוכר. אני יודע שלא ויתרתי על הכסף שלי.", וכאשר נשאל "אתה יכול להראות לנו איזה מסמך לגבי הכרונולוגיה של העיקולים שלך?" ענה "בפועל יש עיקול – נקודה. מה אתה רוצה ממני, אני לא מבין את זה".
ניכר היה בדבריו כי יש בליבו טרוניה רבה כלפי המוכר ואף כלפי הרוכשים אשר נמנעו מלהעביר לנאמנים את מלוא הסכומים שפורטו בחוזה המכר בשל העיקול שהוטל על ידי הורי הרוכש (ראו למשל: עמ' 356 בפרוטוקול). עם זאת, בהתעלמותו של המעקל מהשאלות שהוצגו לו על ידי באי כח הרוכשים יש משום תימוכין להתרשמותי כי בעדותו ביכר המעקל להציג הדברים באופן התומך כיום, לכאורה, בגירסתו, על פני אמירת אמת ותיאור מצב הדברים כפי שהיה בעת התרחשותם.
אציין, כי התצהיר שהגיש המעקל ללשכת ההוצאה לפועל, במסגרתו ציין את המועדים בהם הוטלו העיקולים על המשק, נערך תקופה לא ארוכה לפני הגשת תובענה זו. העובדה שבמסגרת תיק ההוצאה לפועל פירט המעקל את המועדים המדוייקים בהם הוטלו העיקולים על המשק, אך, כאמור לעיל, לא ציין מועדים אלה בתצהירים שהוגשו על ידו בתביעה הנוכחית מחזקת את התרשמותי שאין ליתן אמון בעדותו לפני. לכן, גם מסיבה זו אני דוחה את טענתו הכוללנית נטולת התימוכין לפיה העיקול שהוטל לטובתו על זכויותיו של המוכר במשק קדם למועד החתימה על זכרון הדברים.
41.
מכל הטעמים שפורטו לעיל אני קובע כי במועד החתימה על זכרון הדברים, הוא המועד הרלוונטי לענין יצירת וגיבוש זכותם המעיין קניינית של הרוכשים במשק, טרם הוטל על ידי המעקל עיקול על המשק או על זכויותיו של המוכר במשק. אשר על כן, אני קובע כי זכותם של הרוכשים במשק גוברת על זכותו של המעקל, וכי לנוכח מצב דברים זה אין להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל הכרוכים במימושו של עיקול זה לגבי המשק או לגבי זכויותיהם של מי מבין המוכרים במשק, והנני מורה בזאת על ביטולו של עיקול זה ועל הפסקת ההליכים למימושו בהוצאה לפועל, ובכלל זה גם על ביטולו של ההליך למכירת המשק באמצעות כונסי הנכסים.
ו.
סיכום ומסקנות
42.
שלוש מחלוקות עיקריות עמדו לפתחו של בית המשפט לצורך ההכרעה בתובענה זו.
בהעדר ביסוס עובדתי לטענתם, ומהטעמים שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המוכרת, הגברת דליה שני
, והמעקל, מר מוריס ניסן
, לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח כי חוזה המכר הינו בגדר הסכם למראית עין, וכי בין הרוכשים, המוכר והורי הרוכש נרקמה קנוניה שמטרתה נישול המוכרת והמעקל מזכויותיהם.
מנגד, אף הרוכשים, מר ירון יעקב כץ
והגב' גאולה כץ
, לא עמדו בנטל השכנוע הנדרש מהם לשם הוכחת טענתם לפיה הם שילמו את מלוא התמורה עבור רכישת המשק, וזאת על אף העדויות והראיות שהוצגו מטעמם.
בנוסף, אני קובע כי במועד החתימה על זכרון הדברים טרם הטיל המעקל עיקול על המשק. משכך – בהתאם להלכה הפסוקה הנוהגת במקרים כגון אלו כפי שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין אהרונוב, העיקול שהטיל המעקל על המשק נסוג מפני זכותם המעין קניינית של הרוכשים ואין להמשיך בהליכים למימוש עיקול זה בהוצאה לפועל.
43.
הרוכשים עותרים לאכיפתו של חוזה המכר. סעיף 3 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1971 קובע כי צד לחוזה זכאי לסעד של אכיפה, למעט, בין היתר, במקרים בהם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". בענייננו, משהוכח על ידי הרוכשים כי שולם על ידם רוב רובה של התמורה הקבועה בחוזה המכר, הרי שמן הצדק להעתר לבקשתם לאכוף את הוראות חוזה המכר ולהכריז עליהם כבעלי זכויות במשק, והימנעות ממתן סעד של אכיפה תהיה בלתי צודקת בנסיבות הענין.
עם זאת, סעיף 4 בחוק החוזים (תרופות) קובע כי "בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין".
44.
אשר על כן, אני קובע כי יש לאכוף את הוראות זכרון הדברים וחוזה המכר אך להתנות אכיפה זו בתשלום מלוא יתרת התמורה החוזית למוכרת, יתרה זו הסתכמה ביום 15.8.1989 בסך של 17,013 ש"ח כמפורט בסעיף 33 לעיל של

פסק דין
זה.
"משהגענו לכך, קמה ועומדת השאלה, אם ההשבה תהא בערכים נומינאליים או בערכים ריאליים? ואם תאמר בערכים ריאליים, ממילא קמה השאלה הנוספת, כיצד ייעשה השיערוך?" (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר פ"ד לו(4) 57, 67 (1982).
45.
הכלל שנקבע בפסיקה לעניין זה הינו כי בעת אכיפת החוזה, בהעדר הוראה חוזית בין הצדדים על אופן השיערוך (ראו לעניין זה האמור בסעיף 6 בחוק פסיקת ריבית והצמדה), בית המשפט רשאי לשערך את התמורה החוזית, "בהתאם לסמכותו של בית המשפט על פי סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, לפיו רשאי בית המשפט להתנות את אכיפת החוזה "בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות העניין". במסגרת סמכותו רשאי בית המשפט להורות על שערוך מלא או חלקי של התמורה, תוך שהוא מביא בחשבון את מידת אחריותו של המפר לכך שהחוזה לא קויים במועדו" (ע"א 8505/09 שאשא נ' ירוק בעיר הנעה בגז בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 23.3.2011) בפסקה 14 בפסק הדין (להלן: "עניין שאשא").
בנסיבות המקרה הנוכחי המוכרים לא הסדירו את פירעון חובותיהם בגין המשק, כפי שהתחייבו בזכרון הדברים ובחוזה המכר, על אף המקדמה ששולמה להם על ידי הרוכשים על חשבון התמורה החוזית, ואף לא המציאו האישורים הנדרשים לשם העברת הזכויות במשק על שם הרוכשים. מנגד, הרוכשים לא הוכיחו כי שילמו את מלוא התמורה החוזית, ובפועל הם אף תפסו חזקה במשק בטרם פרעו את מלוא התמורה החוזית. בנסיבות אלה, הנני קובע כי יש לשערך את מלוא יתרת התמורה החוזית אשר טרם שולמה על ידי הרוכשים.
יחד עם זאת, מאחר ששני הצדדים לחוזה המכר לא קיימו את מלוא התחייבויותיהם החוזיות ולא עמדו על זכויותיהם משך תקופה ארוכה, אינני סבור כי יש לחייב את הרוכשים ב"ריבית עונשית", כפי שדורשת המוכרת בסעיף 10(ד) בסיכומיה. לפיכך, בהעדר "הוכחה מוחשית בדבר השימוש שנעשה בכספים שנשארו בידי הקונה, לטוב או לרע" (ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589, 610 (1983)), וכן "בהתחשב בכך שהכסף נותר בידי המשיבה [ובהליך הנוכחי: בידי הרוכשים – ב.א.] משך כל השנים, אני סבור כי יש להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין" (ענין שאשא, בפסקה 14 בפסק הדין) קרי: לסך של 17,013 ש"ח שהוא הסכום בשקלים אשר היה על הרוכשים לפרוע ביום 15.8.1989 וטרם נפרע על ידם, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 15.8.1989 ועד ליום פרעונו בפועל.
46.
לנוכח כל האמור לעיל הנני פוסק בזאת כדלקמן:
א.
התובענה אשר הוגשה על ידי הרוכשים, מר ירון יעקב כץ
וגב' גאולה כץ
, כנגד המוכר, מר שמעון שני
, מתקבלת מאחר שהרוכשים הוכיחו כי שילמו את מלוא התמורה החוזית עבור חלקו במשק.
ב.
תביעתם של הרוכשים כנגד המוכרת, גב' דליה שני
, מתקבלת בכפוף לכך שהרוכשים ישלמו לגב' שני את מלוא יתרת התמורה שטרם פרעו. יתרה זו הסתכמה ביום 15.8.1989 בסך (קרן) 17,013 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום 15.8.1989 ועד למועד פרעונו בפועל (להלן: "יתרת התמורה המשוערכת").
ג.
תביעתם של הרוכשים כנגד המעקל, מר מוריס ניסן
, מתקבלת הואיל והעיקול שהוטל על ידו על זכויות המוכר במשק בגין חובו של המוכר כלפיו, הוטל לאחר מועד כריתתו של זכרון הדברים. לפיכך, הנני מורה בזאת על ביטולו של העיקול אשר הוטל לטובתו של מר ניסן על המשק או על זכויותיהם של מי מהמוכרים במשק, וכן על ביטולו בהוצאה לפועל של ההליך למכירת המשק באמצעות כונסי הנכסים.
ד.
הנני מצהיר בזאת כי בכפוף לפירעונם של התשלומים והמיסים המוטלים על המוכרים בגין מכירת המשק לרוכשים (לרבות הסדרת החבויות במס שבח מקרקעין, בדמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, ובתשלומים לרשות המקומית ככל שישנן חבויות כאמור), ופירעון מלוא יתרת התמורה המשוערכת כמפורט בפסקה 46(ב) לעיל, וכן בכפוף לקבלת האישורים מכל הגופים המוסמכים אשר אישורם נדרש להעברת הזכויות במשק מהמוכרים לרוכשים, הרי שהרוכשים (המבקשים) – מר ירון יעקב כץ
והגב' גאולה כץ
– יהיו זכאים להירשם כבעלי הזכויות במשק מס' 7 במושב ניצני עוז בהתאם לתנאי זכרון הדברים וחוזה המכר.
47.
לנוכח מחדליהם של הצדדים לזכרון הדברים ולחוזה המכר אשר נמנעו במשך תקופה של כשני עשורים מלברר את זכויותיהם במשק באופן שהקשה וסירבל את ניהולה ובירורה של התובענה, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי – לא מצאתי לפסוק הוצאות בתביעתם של הרוכשים כנגד המוכרת, הגב' דליה שני
.
מאידך, הנני מחייב את המוכר, מר שמעון שני
, אשר הוכח כי קיבל מהרוכשים את מלוא התמורה בגין מכירת חלקו בזכויות במשק, ואשר לא טרח כלל להתגונן מפני התובענה, לשלם לרוכשים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 60,000 ש"ח.
בנוסף, לנוכח נסיבות העניין ומאחר שתביעתם של הרוכשים כנגד המעקל התקבלה במלואה – הנני מחייב את המעקל, מר מוריס ניסן
, לשלם לרוכשים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 25,000 ש"ח.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין בדואר רשום לבאי כח הצדדים, למר שמעון שני
ולכונס הנכסים, עו"ד שמואל אלמגור.
בנוסף הנני מורה לבאי כוחם של הרוכשים להמציא

פסק דין
זה למר שמעון שני
, למענו בקנדה, בדואר רשום בצירוף אישור מסירה.
ניתן היום,
כ"ו תמוז תשע"א, 28 יולי 2011, בהעדר הצדדים.







הפ בית משפט מחוזי 3814-04/08 ירון יעקב כץ, גאולה כץ נ' דליה שני, שמעון שני, מוריס ניסן (פורסם ב-ֽ 28/07/2011)