פסקי דין על מגדל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על אריה צנגוט | פסקי דין על מלכה צנגוט |

7178-09/10 תאמ     01/08/2011




תאמ 7178-09/10 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אריה צנגוט, מלכה צנגוט








בית משפט השלום בחיפה



תא"מ 7178-09-10 מגדל חברה לביטוח בע"מ
נ' צנגוט ואח'






בפני

כב' השופטת
רננה גלפז מוקדי

תובעת
מגדל חברה לביטוח בע"מ


נגד

נתבעים
1.אריה צנגוט
2.מלכה צנגוט



פסק דין


פתח דבר

התובעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את דירת הנתבעים, לרבות התכולה, לאורך תקופה ובין היתר בתקופה שבין המועדים 1.12.05-30.11.06.

לטענת התובעת, בינואר 2006 דיווחו הנתבעים כי דירתם נפרצה ונגנבו ממנה כסף מזומן, שעון יד, זוג עגילי זהב משובצי יהלום וטבעת זהב צהוב ובהתאם לחבותה כמבטחת, פיצתה את הנתבעים ביום 17.2.06 בסך של 22,372 ₪.
התובעת טוענת כי בתחילת שנת 2010 דיווחו הנתבעים לחברת הביטוח "ביטוח ישיר" כי במהלך שנת 2009 נעלמו להם טבעת זהב ועגיל אחד מזוג. "ביטוח ישיר" העלתה בפני
התובעת את חשדה כי מדובר באותם פריטים אשר דווחו קודם כבר בשנת 2006 על ידי הנתבעים כגנובים וכתוצאה מחשד זה, ביטלה הנתבעת את דרישתה אצל "ביטוח ישיר" והודתה כי מדובר באותו עגיל אשר בגין אבדנו ואבדן בן זוגו, פיצתה אותה התובעת בשנת 2006.
כעת, טוענת התובעת, כי הנתבעים מסרו עובדות כוזבות בכוונת מרמה בכך שטענו לגניבת העגילים וקיבלו טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, בעוד שזוג העגילים נותרו בידי התובעת לפחות עד שנת 2010. לפיכך, לטענת התובעת, על הנתבעים להשיב את מלוא הכספים שנתקבלו אצלם שכן במקרה שכזה, פטורה התובעת מחובתה כלפי הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי העגיל שדווח לחברת "ביטוח ישיר" אינו אותו העגיל מזוג העגילים שנגנב בפריצה בגינה פוצו על ידי התובעת. לטענת הנתבעים, ביטול הדרישה על ידי הנתבעת היה אך ורק עקב לחצים ואיומים שהופעלו עליה מצד החוקר מטעם "ביטוח ישיר".
לטענת הנתבעים, שמאים מטעם התובעת ביקרו בדירה וקבעו כי אכן אירעה הפריצה בשנת 2006 ונגנבו הפריטים הנטענים, מכאן שגם אם מטילה התובעת ספק לעניין העגילים, אין סיבה שתדרוש השבה של מלוא הסכום, בגין הפריטים הנוספים.
הנתבעים טוענים כי לאחר שנגנבו העגילים המשיכה התובעת לגבות פרמיה בגינם, כך שההתעשרות שלא כדין נעשתה דווקא על ידי התובעת ולא על ידי הנתבעים.
דיון

הצדדים הגישו תצהירים והתקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו גב' מרים כוריש נציגת התובעת, מר אופיר עובד, השמאי מטעם התובעת, ומר יוסי עוזר, החוקר מטעם "ביטוח ישיר". כמו כן, מסרה עדות הנתבעת וכן הוגש תצהירו של בעלה תוך שהתובעת ויתרה על חקירתו הנגדית.
לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות שהובאו בפני
י, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, הכל כפי שיובהר להלן.


סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981


סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981, קובע כדלקמן:
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".
סעיף זה מהווה חריג, באופן מסוים, מן התפיסה העומדת בבסיסו של חוק חוזה ביטוח, שהרי מרבית ההסדרים בחוק זה באים להגן על המבוטח, הנתפס כצד החלש במערכת היחסים מבטחת-מבוטח. ואולם, מרגע קרות מקרה הביטוח, המבוטח נהנה מיתרון בהיבט המידע, על פני המבטחת, מאחר שהידע אודות נסיבות קרות מקרה הביטוח, אם בכלל אירע כזה, ואודות היקף הנזק, מצוי בידיו של המבוטח בלבד.
הוראת הסעיף נועדה, כך נראה, בין היתר, להרתיע מבוטח מלמסור עובדות כוזבות אודות האירוע, או להעלים עובדות כלשהן, בכוונת מרמה, ולכן באה אותה סנקציה חמורה של פטור מוחלט של המבטחת מחובתה (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998).
בפסק הדין בעניין נסרה האמור, נדון הדיבור "כוונת מרמה" המופיע בסעיף 25 הנ"ל ונקבע כי הסעיף כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

אשר לנטל להוכיח את הפטור הקבוע בסעיף 25, אזי הוא מוטל על המבטחת.
אחר שמוכיחה המבטחת קיומם של שני היסודות הראשונים, נשאלת השאלה, האם נדרשת היא להוכיח אף את התקיימות היסוד השלישי, יסוד כוונת המרמה.
כפי שנקבע ברעא 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2011) (12.4.11), המדובר ביסוד נפשי הדורש הוכחה בנפרד משני היסודות הראשונים ויש לברר, טרם שלילת הזכות לתגמולים, מה היה המניע שעמד מאחורי הודעותיו הכוזבות של המבוטח, כאשר כפי שצויין בפסק הדין בעניינו של פלדמן האמור, מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטחת.
חרף העובדה שהנטל להוכיח את התקיימות שלושת היסודות בסעיף 25 הוא על המבטחת, אזי מקום בו הוכיחה המבטחת את קיום שני היסודות הראשונים, קובע פסק הדין בעניין פלדמן כך:
"מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו."
מכאן, פונה אני לבחון האם בענייננו, עמדה התובעת בנטל להוכיח כי פטורה היא מחובתה בתשלום התגמולים למבוטחים, הנתבעים.
הראיות אודות התביעות אשר הוגשו על ידי הנתבעים לחברות הביטוח
השמאי מר עובד אופיר, אשר ביקר בבית הנתבעים בשנת 2006 בשם התובעת ובשנת 2010 ביקר בשנית בשם חברת "ביטוח ישיר" מסר כי בביקורו הראשון דווח לו על גניבה של מספר פריטים, כאשר בין היתר, מסרה לו הנתבעת העתק חשבונית והערכת מחיר של העגילים אשר נמסר כי נגנבו. בביקורו השני הציגה בפני
ו הנתבעת עגיל אחד על אוזנה ומסרה כי העגיל האחר נעלם. הנתבעת אף ציינה כי אין ברשותה עגילי זהב נוספים. גם הפעם הציגה בפני
ו הנתבעת את אותם מסמכים, חשבונית והערכת מחיר, של אותם עגילים אשר הוצגו בפני
ו בשנת 2006 כאמור. לדברי השמאי, חשדו התעורר והוא ערך "הצלבה" לדבריו, בין שני האירועים ומצא כי אכן הנתבעת פוצתה בגין אבדן אותם עגילים כבר בשנת 2006. השמאי אף ציין כי בדו"ח הערכת התכולה לא הופיעו אותם עגילים, הגם שעל פי חשבונית הקניה, נרכשו עוד קודם למועד בו בוצעה הערכת התכולה, כאשר לדבריו מסרה לו הנתבעת כאמור, כי אין ברשותה עגילי זהב נוספים.
בחקירתו, הדגיש השמאי כי את הדו"ח ואת ממצאיו, ערך בהתאם למסמכים אשר הוצגו בפני
ו על ידי הנתבעת בעצמה והיא זו אשר מסרה לו באלו עגילים מדובר.
מר יוסי עוזר, החוקר אשר נשלח מטעם חברת "ביטוח ישיר" לבית הנתבעת, העיד אף הוא בפני
י. לדבריו, לאחר שנמסר לו מהשמאי מידע כי העגיל אשר נטען כי נעלם כעת, דווח כגנוב כבר בשנת 2006, שב, בשנית, ולאחר תיאום מראש, אל בית הנתבעים וכאשר הציג בפני
הנתבעת את העניין, טענה כי כעת, נזכרת היא, כי דיווחה כבר על גניבת הפריט, אולם בהמשך, מצאה זאת, אך לא דיווחה לחברת הביטוח. כאשר שאל אותה מה בדעתה לעשות כעת, השיבה כי היא מבקשת לוותר על התביעה.
מר עוזר הציג את הודעת הנתבעת, אשר נגבתה על ידו ועליה חתמה הנתבעת בעצמה. תוכן ההודעה כדלקמן:
"אני החלטתי בעקבות בדיקה שערכתי בדו"ח שבביתי כי העגיל אותו אני תובעת מחברת ביטוח ישיר נתבע בעבר ושולם לי עבורו על ידי חברת ביטוח מגדל. זה נתבע על ידי בעלי ללא ידיעתי ואני רוצה לוותר באופן סופי ומוחלט על כל תביעתי שהגשתי לחברת הביטוח ביטוח ישיר גם על העגיל וגם על הטבעת ולא יהיו לי כל דרישות בעתיד לגבי תביעת פריטים אלו וזהו ויתור סופי ומוחלט. אין לי טענות מיוחדות לחברת הביטוח חוץ מתחושת חוסר אמון מלכתחילה. אין לי טענות לגבי החוקר".

כאשר הוצגו בפני
מר עוזר טענות הנתבעת כי אויימה על ידו, טען מר עוזר כי מעולם לא איים על הנתבעת וכי הדברים המופיעים בהודעתה נרשמו מפיה, במענה לשאלותיו.
הוצגו בפני
י דו"חות השמאי אשר נערכו לגבי שני האירועים. כמו כן, הוצגה הפוליסה הרלוונטית וכן מסמכים המתעדים את התשלום אשר הועבר לידי הנתבעים כפיצוי עבור אירוע הגניבה משנת 2006.
הנתבעים הגישו שניהם תצהיר. הנתבעת נחקרה על תצהירה ואילו אשר לנתבע, תצהירו הוגש מבלי שנחקר עליו. בבית המשפט, העידה הנתבעת וחזרה על גרסתה לאופן השתלשלות האירועים, אולם בעדותה ובסיכומי הנתבעים קיימות סתירות מהותיות וכן נתגלו סתירות בין עדותה לבין גרסאותיהם של העדים הנוספים וראיות נוספות, כמפורט להלן.
בסעיף 8 לתצהירה, מעידה הנתבעת כי לאחר הפריצה בשנת 2006 הסתבר לה כי היו ברשותה "לפחות שני זוגות עגילים". בסעיף 20 טוענת הנתבעת כי בעלה הזכיר לה כי היו בידה שני זוגות עגילים ובסעיף 21 לתצהיר, נוכחה הנתבעת כי אכן ביטחה שני זוגות עגילים ומצאה מסמכים על רכישה ושיבוץ יהלומים על עגילים נוספים. תמוהה העובדה כי הנתבעת אינה זוכרת כמה זוגות עגילי זהב משובצי יהלומים מצויים בביתה וזאת כאשר מדובר בתכשיטים יקרים ובסך הכל מדובר בשני זוגות. טענתה כי רק "מאוחר יותר", כדבריה, נזכרה בקיומו של הזוג השני, נראית תמוהה.
הנתבעת לא ידעה להסביר בעדותה את פשר האמור בתצהיר: "אני לא יודעת למה כתבתי מאוחר
יותר" (פרוטוקול, עמ' 7, שורה 26)

.
סתירה נוספת עולה בסעיף 12 לתצהיר הנתבעת בו היא טוענת כי החוקר שהגיע לביתה הציג עצמו כחוקר משטרה ולפיכך נלחצה הנתבעת וויתרה על דרישתה לפיצוי בגין התכשיטים שאבדו (פרוטוקול, עמ' 10, שורה 2). אולם בעדותה בבית המשפט הודתה הנתבעת כי "הוא אמר שהוא חוקר משטרה מטעם חברת הביטוח" (פרוטוקול, עמ' 10, שורה 6) כך שלמעשה הזדהה החוקר כנציג מטעם חברת הביטוח.
סתירה נוספת ומהותית נוגעת לבלבול שהיה קיים אצל הנתבעים בנוגע לעגילים.
בתצהירה טוענת הנתבעת כי הציגה בפני
החוקר את העגיל התואם לעגיל שאבד, החוקר הוכיח אותה כי כבר תבעה בגין עגיל זה פיצוי כגנוב ולפיכך ויתרה על דרישתה כלפי "ביטוח ישיר", דרישה אשר כללה גם טענה לאבדן טבעת. לאחר מכן, הזכיר לה הנתבע כי היו בבעלותה שני זוגות עגילים וכי העגיל שאבד שייך לזוג העגילים שנותר בידה לאחר הפריצה (סעיף 20).
בעדותה טוענת הנתבעת כי טעתה והתבלבלה בין שני זוגות העגילים וכי חשבה שתבעה מ"ביטוח ישיר" את זוג העגילים שנגנב (פרוטוקול, עמ' 7, שורה 29) ובהמשך: "לא ידעתי איזה סוג עגילים היה לי על האוזניים" (עמ' 7, שורה 32).
לאחר מכן המשיכה: "שכנראה תבעתי פעמיים אותם עגילים בטעות. העגילים האחרים היו על האוזן שלי ותבעתי סוג אחר של עגילים." (עמ' 8, שורה 2)
ועוד:
"ש. את לא זוכרת איזה עגילים נתבעו, והצטלמת עם העגיל, ובעלך, הזכיר לך שהעגילים האלו נתבעו כבר בשנת 06.
ת. את זה אתה אומר, אני לא יודעת איזה עגילים נתבעו בשנת 06."

(עמ' 8, שורה 21)
וממשיך הנתבע בסיכומיו:
"... כי היא לא היתה בטוחה באיזה זוג עגילים מדובר... ויתכן שהעגיל שנגנבו בשנת 06, יכול להיות שהם לא אלו שנותרו ואבדו בשנת 2010..."

(עמ' 11, שורה 30).

מעדותה של הנתבעת עלה כי בעבר הגישה תביעות בגין אבדני תכשיטים, הגם שלא זכרה את המועדים אשר צויינו בפני
ה על ידי ב"כ התובעת, אזי אישרה כי היו 3-4 מקרים כאלה.
הנתבעת נשאלה שאלות שונות אודות חתימותיה, זאת לאור טענתה ביחס לנסיבות חתימתה על ההודעה בפני
חוקר חברת הביטוח, עוזר, וניכר היה כי מנסה היא להתחמק ממענה (עמ' 8 ש' 30, עמ' 9 ש' 2-8, עמ' 9 ש' 22).
הנתבע טען כי לא נכח בעת שנפגש החוקר עוזרי עם הנתבעת ועל כן אין בעדותו כדי לסייע בהבנת אירועי אותם מפגשים.
מסקנות
מחומר הראיות שהובא בפני
י עולה כי בשנת 2006 דיווחו הנתבעים על זוג עגילים שנגנב מביתם. הנתבעים הודו כי קיבלו פיצוי מהתובעת בגין עגילים אלה. אני מקבלת את עדות השמאי, הנתמכת במסמכים אשר נמסרו לו על ידי הנתבעים בעצמם, וממנה עולה כי אלו מסרו את אותה חשבונית והערכת מחיר הנוגעים לעגילים, בשתי התביעות שלהם, הן ב- 2006 והן ב- 2010. לא מצאתי כי עדותו של השמאי התערערה באופן כלשהו וברי כי מסמכים אלו לא יכולים היו למצוא דרכם אל השמאי ולשמש בסיס להערכת המחיר שקבע, לולא נמסרו לו על ידי הנתבעים. עצם העובדה שאותם מסמכים ממש, ביחס לאותו זוג עגילים, נמסרו בפער של ארבע שנים, במסגרת שתי תביעות שונות, לשתי חברות ביטוח, כבר עניין זה בפני
עצמו, מעלה חשד כבד למרמה.
כך גם אני מקבלת את עדותו של מר עוזר תוך דחיית טענותיה של הנתבעת כי לא ידעה את תוכן ההודעה שעליה חתמה. עיון בתוכן ההודעה תומך בטענתו של מר עוזר לאופן שבו נגבתה ההודעה, מה גם שהמשפט המתייחס לחוסר האמון שחשה הנתבעת אינו משפט אשר סביר שהיה נכתב, לו היתה ההודעה פרי מוחו של מר עוזר. מעבר לכך, המדובר בראיה כתובה, הנושאת את חתימתה של הנתבעת, אשר אישרה בתצהירה ובסופו של דבר, גם בפני
י, כי אכן חתמה על ההודעה. טענתה כי הוספו דברים או כי הוקראו לה חלקים מן ההודעה בלבד, אינה מתיישבת עם מראה ההודעה והסימון בסופו של הכיתוב, כמקובל בגביית הודעות, המתאר את סיום ההודעה. טענתה האמורה כי לא קראה את הדברים שנכתבו מפיה בטרם חתמה, אף אינה מתיישבת עם התרשמותי מן הנתבעת כאישה משכילה.
איני מקבלת את טענת הנתבעים כי התבלבלו, או את הטענה כי הנתבעת לא ידעה אלו עגילים נגנבו ואלו נותרו, כאשר כזכור, לשיטת הנתבעים המדובר בסה"כ, בשני זוגות עגילי זהב. התיזה כי בשנת 2006 אבד זוג אחד ואילו בשנת 2010 אבד עגיל מזוג אחר, לא הוכחה על ידי הנתבעים ולטעמי, בשלב הזה, עבר הנטל אליהם, להבהיר הגיונה של גרסתם זו. הנתבעים סותרים זה את עדותו של זה בעניין הנדון, ולא ברורה גרסתם – האם מדובר בשני זוגות עגילים ובטעות בהגשת המסמכים לשמאי, או שמא בטעות תמימה במסגרתה דווח, בטעות, כי זוג העגילים שנגנב, הוא זוג אחר, אשר בפועל, נותר בידיה של הנתבעת.

ועוד נשאלת השאלה, אם אכן טעו הנתבעים, מדוע זה לא תיקנו את הטעות מיד כשנתגלתה? אם אכן, כדברי מר עוזר, מסרה לו הנתבעת כי מצאה את העגילים לאחר שדווחו כגנובים בשנת 2006, מדוע זה לא פנו הנתבעים אל התובעת ודיווחו כי העגילים נמצאו?
וגם אם לשיטתה של הנתבעת לא אמרה את הדברים למר עוזר, אזי לכל הפחות, במועד בו הגיע אל הנתבעת מר עוזר והציג בפני
ה את הראיות המצביעות על כך שתבעה פעמיים בגין אותם עגילים ממש, במועד זה ידעה הנתבעת באופן וודאי, כי בוצע דיווח על אבדן אותו זוג עגילים. מדוע, אם כן, חיכו הנתבעים לתביעה זו? מדוע לא פנו מיד לאחר שיצא חוקר "ביטוח ישיר" מביתם, אל התובעת על מנת להבהיר כי חלה טעות וכי קיבלו פיצוי בגין זוג עגילים אשר כלל לא נגנב? הנתבעים, אשר שבו וטענו לתום-ליבם, לא מצאו לנכון להסביר עניין זה ולטעמי, התנהגותם מצביעה על חוסר תום לב ועל כוונה לקבלת פיצוי במרמה.
אין המדובר בנתבעים אשר אינם מכירים תביעות בגין מקרי ביטוח, שהרי כפי שהתברר, תבעו בעבר במספר הזדמנויות בגין אבדנים, בין היתר, תכשיטים. עניין זה מקשה, עוד יותר, קבלת טענתם לטעות תמימה.
מן הראיות המפורטות לעיל עולה כי הנתבעים הציגו בשנת 2006 עובדות כוזבות לפיהן נגנב אותו זוג עגילים אשר בפועל, נותר בידי הנתבעת עד שנת 2010 שאז דיווחה על אבדן עגיל אחד.
התובעת בתיק זה הוכיחה, כנדרש כי הנתבעים, המבוטחים, מסרו, לכל הפחות, עובדה כוזבת אחת, תוך ידיעה כי המדובר בעובדה כוזבת (גם אם לשיטתם לא ידעו על כך במועד הגשת התביעה עצמה, הרי גילו זאת בשלב מאוחר יותר ויודגש כי טענתם זו לא הוכחה). ברי, כי לא ייתכן שיתבקש פיצוי בגין אותם עגילים אשר לכאורה, נגנבו בשנת 2006, שוב, והפעם בשל אבדן של אחד מהם, בשנת 2010 ומכאן המסקנה הברורה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את שני יסודותיו הראשונים של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח.
במצב דברים זה, עובר נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, הנתבעים בענייננו, אשר נדרשים להציג את המניע לכך שמסרו פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות, שהרי היסוד השלישי אשר הוכחתו עשויה להוביל למתן פטור למבטחת, הוא כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
ברור כי אין לדרוש מן המבטחת, התובעת, להוכיח את המניע של המבוטח, שכן הוא ורק הוא יודע לומר מה היתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת והוא שנמנע במתכוון מלגלות את גרסתו.
במקרה זה, לא ניתן הסבר לשאלה מדוע הנתבעים מסרו עובדות כוזבות לתובעת. אמנם, הנתבעים ניסו לטעון כי מדובר בטעות, בסוג של בלבול בין שני זוגות עגילים, אולם ככל שנאחזו בהסבר זה, התברר כי לא יתכן שהיה בלבול שכן העגילים הגנובים כלל לא אמורים להיות בנמצא בעת שהגישו הנתבעים את דרישתם ל"ביטוח ישיר".
לאור הסתירות והיעדר הסבר, המסקנה היא כי נסיבות האירוע אינן כפי שמסרו הנתבעים.
כלל נסיבות האירוע מצויות בידיעת הנתבעים ולטעמי, משלא הוכיחו את המניע למסירת העובדות הכוזבות, עמדה התובעת בנטל להוכיח את כוונת המרמה. כאמור, בכך גם תומכת התנהלותם של הנתבעים לאחר מועד קבלת הפיצוי בגין התביעה משנת 2006, כאשר לא טרחו לפנות ולדווח כאשר נמצא זוג העגילים "הגנוב" או בשלב מאוחר יותר, לאחר ביקורו של מר עוזר. לכל הפחות, מאז ביקורו של החוקר עוזר מטעם "ביטוח ישיר", הבינה הנתבעת כי דיווחה פעמיים, בשתי תביעות שונות, על אותו זוג עגילים. ברי כי ישנו פער במחירי העגילים השונים ועוד ברור כי הנתבעים ידעו היטב כי התביעה הקודמת הוגשה לתובעת ואילו התביעה החדשה, משנת 2010, הוגשה לביטוח ישיר. חרף העובדה שהמדובר בחברות ביטוח שונות, לא טרחו הנתבעים לפנות ולהודות בטעותם, אם אכן המדובר בטעות, בפני
התובעת. עצם העובדה שהנתבעים לא טרחו לפנות ביוזמתם אל התובעת, לדווח על הטעות, לדבריהם, ועל כך שקיבלו פיצוי על עגילים אשר בפועל נותרו בידיה של הנתבעת, מצביעה, לטעמי, על חוסר תום לב ותומכת גם היא במסקנתי כי הוכחה כוונת המרמה במעשיהם של הנתבעים.
האם ניתן להפריד את התביעה בגין העגילים מן התביעה בגין יתר הפריטים
לא אוכל שלא להתייחס לטענת הנתבעים כי יש להפריד את סוגיית העגילים מיתר הפריטים הכלולים בתביעתם משנת 2006 בגינה פוצו על ידי התובעת.
סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי כאשר המדובר בתביעה שיש בה מרמה, תידחה התביעה.
כפי שציינתי לעיל, לא בכדי נחקק סעיף זה ומטרתו להרתיע את המבוטח ממסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות בנוגע למקרה ביטוח, זאת כאמור לעיל מאחר שהמידע הנוגע לתביעתו אינו מצוי בידי המבטחת, אלא בידיו. הסנקציה, לכן, היא פטור מוחלט מחבות. המחוקק נותן בסעיף זה ביטוי לחובה לקיים חוזה בתום הלב, הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.
(ראה ע' הרמן דיני ביטוח (1989) עמ' 52-55 וכן ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה-2005) כרך ראשון, פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, עמ' 265-312).
אין כל טעם בסעיף זה אם הכוונה הינה רק לדחיית אותו חלק שלגביו נעשתה הרמייה, שהרי ברי כי חלק זה, מטבע הדברים, יידחה, משעה שיוכח כי נעשה מעשה מרמה. תכלית החוק מחייבת, לטעמי, דחייה מוחלטת של תביעות בהן נעשה מעשה מרמה, שהרי אחרת מאבד סעיף זה את טעמו. כך, למשל, נקבע כי גם אם יוכח כי המרמה לא השפיעה על גובה תגמולי הביטוח, עדיין תהא המבטחת פטורה מתשלום וגם כאשר מתברר כי המרמה נגע רק לחלק מן המעורבים, אזי גם מן האחרים יישלל הפיצוי.

[ראה לעניין זה את רע"א 230/98 הנ"ל בעניינו של אחמד נסרה וכן את ע"א (י-ם) 9625/06
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה (5.9.07) ואת ע"א (חי') 3000/04
אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי (26.10.05)].

לפיכך, מתקבלת טענת התובעת כי לאור התנהגות הנתבעים, המבוטחים, דינה של תביעתם לתגמולי ביטוח להדחות במלואה, זאת לאור הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. מאחר שתגמולי הביטוח התקבלו אצל הנתבעים כבר בשנת 2006, התוצאה היא כי יש להורות על השבתם לידי התובעת.
סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, להשיב לתובעת את הכספים שנתקבלו ממנה בגין תביעתם משנת 2006,

בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד ליום הגשת התביעה. סכום זה עומד נכון למועד הגשת התביעה על סך של 29,074 ₪ ויתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
עוד ישלמו הנתבעים לתובעת את הסכומים שלהלן:
א.
הוצאות המשפט בסכום כולל של 1,500 ₪.
ב.
שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
ג.
שכרם של השמאי, מר אופיר עובד, ושל החוקר, מר יוסי עוזר, כל אחד 500 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ התובעת ולנתבעים בעצמם בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום,
א' אב תשע"א, 01 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 7178-09/10 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אריה צנגוט, מלכה צנגוט (פורסם ב-ֽ 01/08/2011)