פסקי דין על עזבון המנוח אמנון דודגר ז"ל | פסקי דין על יוסי סברדלוב | פסקי דין על אלי נחום |

28055-09/10 רעצ     08/08/2011




רעצ 28055-09/10 עזבון המנוח אמנון דודגר ז"ל נ' יוסי סברדלוב, אלי נחום








בית משפט השלום בפתח תקווה



רע"צ 28055-09-10 דודגר נ' סברדלוב ואח'






בפני

כב' השופט
נחום שטרנליכט


בעניין:
עזבון המנוח אמנון דודגר ז"ל
באמצעות יורשיו






מבקש




נ
ג
ד





1. יוסי סברדלוב

2. אלי נחום





משיבים




פסק דין

פתח דבר

הבקשה שבפני
, הינה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת איילת הרץ, בתיק הוצאה לפועל
20-12062-00-5
(להלן – תיק ההוצל"פ), מיום 25.7.10 (להלן-ההחלטה). בהחלטה דחתה כב' הרשמת בקשת יורשי המנוח אמנון דודגר ז"ל (להלן-המנוח), שהיה החייב בתיק ההוצל"פ, לביטול עיקול אשר הוטל ביום 3.12.00 על זכויותיו של המנוח בדירה הידועה כחלקה 581 בגוש 6156 (להלן - הדירה). עותק ההחלטה צורף כנספח 1 לבקשה.


רקע עובדתי

המנוח נפטר ביום 19.7.07. המבקש שבפני
הוא עזבונו של המנוח באמצעות יורשי העזבון - אשת המנוח גב' שרין דודגר (להלן - גב' דודגר) וארבעת ילדיהם הקטינים. העתק צו הירושה צורף כנספח 2 לבקשה.

כפי שעולה מעיון בנסח רישום המקרקעין אשר צורף כנספח 3 לבקשה, כבר ביום 26.11.00 נרשמה הערת אזהרה על זכויות המנוח וזכויות גב' דודגר בדירה לטובת הוריה של
גב' דודגר, ה"ה יעקב וסול זימבר.

מעיון בנסח הרישום עולה עוד, כי ביום 3.12.00 הוטל עיקול על חלקו של המנוח בדירה וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל. המשיבים דנן הם הזוכים בתיק ההוצל"פ, אשר נפתח נגד המנוח בגין שיק על סך 100,000 ₪. התנגדותו של המנוח לביצוע השיק התקבלה, ניתנה לו רשות להתגונן בפני
התביעה השטרית והתיק נוהל בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בראשית 2004 ניתן באותו תיק

פסק דין
נגד המנוח, במסגרתו חוייב המנוח בתשלום סך של 10,000 ₪. לבקשת המשיבים, ביום 2.10.08 נחתמה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו פסיקתא, המחייבת את המנוח לשלם למשיבים סך של 10,000 ₪. העתק הפסיקתא צורף כנספח 4 לבקשה.

ביום 24.6.09, הגיש המבקש בקשה לביטול העיקול שהוטל על המקרקעין ,בין השאר, בשל העדר פעולה, וזאת מכח הוראות סעיף 41 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - החוק).

ביום 2.3.10, ניתנה ע"י כב' הרשמת (כתוארה דאז) טל אוסטפלד-נאוי, החלטה לפיה אין מקום להורות על ביטולו של העיקול. ביום 21.3.10, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. ביום 31.5.10, ניתן

פסק דין
על ידי כב' השופטת רפאלי, במסגרתו הורתה כב' השופטת על השבת הבקשה לביטול העיקול, לעיונה של כב' הרשמת "על מנת שתדון בה לגופה ותיתן החלטתה לגופן של הטענות שנטענו, תוך הנמקה מתאימה ולו תמציתית" (העתק פסק הדין של כב' השופטת רפאלי צורף כנספח 5 לבקשה שבפני
).

ביום 25.7.10, לאחר שהצדדים העלו טענותיהם לענין ביטול העיקול, ניתנה על ידי כב' הרשמת הרץ החלטה הדוחה את הבקשה לביטול העיקול - היא ההחלטה נשוא הבקשה שבפני
.

טענות הצדדים
טענות המבקש

המבקש טוען, כי יש לבטל את העיקול בהתאם להוראות סעיף 41 לחוק. לטענתו, המסקנה בדבר ביטול העיקול מתבקשת דווקא נוכח נימוקי כב' הרשמת עצמה
אשר קבעה בהחלטה, בין השאר, כי המשיבים לא פעלו למימוש המקרקעין ממועד מתן פסק הדין בשנת 2004 ועד לשנת 2009, וכי בסמכותה לבטל את העיקול מחמת חוסר מעש. למרות זאת - טוען המבקש – כב' הרשמת החליטה על דחיית הבקשה, הואיל ולשיטתה ענין זה מסור לשיקול דעתה, ועל כן החליטה בנסיבות העניין להותיר את העיקול על כנו.

המבקש טוען, כי שיקול הדעת הנתון לרשם ההוצאה לפועל, לענין הפעלת הוראות סעיף 41 לחוק, הינו מצומצם ביותר. כל אשר מוטל על הרשם הוא בחינת השאלה, האם התבקש מימוש העיקול אם לאו, הא ותו לא. בעניין זה סבור המבקש, כי המילה "רשאי" שבסעיף 41 לחוק, יש לפרשה כ"חייב", קרי, חובה על הרשם להורות על ביטול העיקול בהתמלא התנאים המפורטים בסעיף 41 הנ"ל.

עוד טוען המבקש, כי החלטת כב' הרשמת בדבר הותרת העיקול על כנו תמוהה, נוכח קביעתה בהחלטה, שהואיל ועסקינן בעיקול רק על רבע מזכות החכירה בדירה, יכולתם של הזוכים לפעול למימוש העיקול היתה מלכתחילה מוגבלת, וסיכוי נמוך שרשם ההוצאה לפועל היה מאשר מיידית את מכירת הנכס. לטענת המבקש, הנימוק דנן היה צריך להביא את כב' הרשמת לקבלת הבקשה ולביטול העיקול, ולא כפי שנקבע בהחלטה בדבר דחיית הבקשה והותרתו של העיקול על כנו.

בנוסף מצביע המבקש על העובדה, כי
הערת האזהרה נרשמה טרם נרשם העיקול, וזאת בגין עסקת מכר במסגרתה המנוח וגב' דודגר מכרו את חלקם בדירה להוריה של גב' דודגר.

טענות המשיבים

מנגד, טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להימחק הואיל ופרט להחלטה, אשר עותק ממנה צורף
לבקשה, לבקשה דנן לא צורף עותק הבקשה לביטול העיקול ואף לא
תמצית טיעוני הצדדים בעניינה. המשיבים טוענים, כי חסרון הבקשה המקורית ותמצית טיעוני הצדדים, כאמור לעיל, הינו מהותי ביותר, שכן לא די בקריאת ההחלטה נשוא הערעור לשם מתן החלטה בבקשת רשות הערעור שבפני
.

המשיבים טוענים עוד, כי דין הבקשה באופן בו הוגשה, להימחק, הואיל ועיזבון אינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע ו/או להיתבע.

לגופו של ענין, המשיבים טוענים, כי יש להותיר על כנה את החלטת כב' הרשמת. לטענתם, לא בכדי קבע המחוקק, כי רשם ההוצאה לפועל רשאי ואינו חייב לבטל את העיקול. טענת המבקש, כי יש לראות
בלשון
"רשאי" לשון "חייב", הינה טענה סתמית, הנסמכת על דעתו של המבקש בלבד.

עוד טוענים המשיבים, כי מעולם לא הובאה כל אסמכתא לכך, שאכן היתה עסקת מכר בין המנוח והגב' דודגר ובין הוריה של הגב' דודגר, וככל הנראה מדובר בהערת אזהרה פיקטיבית, אשר נרשמה ימים ספורים לפני הטלת העיקול , ואשר נועדה לשם הברחת הרכוש.

בנוסף, המשיבים טוענים, כי מאז רישום העיקול בשנת 2000 לא הועלתה כל טענה נגד תקפותו.

דיון והכרעה

הואיל וב"כ המשיבים הותיר לשיקול דעתו של בית המשפט אם ליתן רשות ערעור אם לאו, כאמור
בסעיף 4 לתגובת המשיבים לבקשה, החלטתי להענות לבקשה, לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור עצמו.

בפי המשיבים שתי טענות מקדמיות, כאמור לעיל, זו הנוגעת להעדר מסמכים וזו הנוגעת לזהות המבקש. דינן של שתי הטענות המקדמיות להידחות.

אין לקבל את טענת המשיבים ולפיה יש למחוק את הבקשה עקב צירוף עותק בקשת הביטול המקורית ותמצית טיעוני הצדדים, אשר הונחו בפני
הרשמת.

תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ן-1979 (להלן-התקנות), קובעת:

"
בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש תוך עשרים ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני
הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפני
ו; הבקשה תפרט את נימוקי הערעור ויצורפו אליה תצהיר לאימות העובדות, העתק מאושר מההחלטה או הצו שעליה מערערים והעתק מכל מסמך אחר שעליו מסתמך המערער; הבקשה והמצורפות אליה יהיו במספר עתקים מספיק לבית המשפט, לרשם ההוצאה לפועל ולמשיבים

".

מקריאת לשון תקנה 119(ה) הנ"ל עולה, כי מגיש בקשת רשות ערעור
נדרש לצרף לבקשתו העתק החלטות הערכאות הקודמות, אך לא מוטלת עליו כל חובה שבדין לצרף העתק הבקשה וטיעוני הצדדים שבהתייחס אליהם ניתנה אותה החלטה עליה מוגשת בקשת רשות הערעור. לפיכך, משצירף המבקש את העתק ההחלטה וכן החלטות רלוונטיות נוספות, דוגמת פסק דינה של כב' השופטת רפאלי מיום 31.5.10, הנזכר לעיל, ברי כי אין כל בסיס לטענת המשיבים בענין זה, והמבקש יצא ידי חובתו.

גם דין טענת המשיבים הנוגעת לזהותו של המבקש, להידחות. אכן, הלכה פסוקה ומושרשת היטב הינה, כי
עיזבון אינו אישיות משפטית, הכשירה לתבוע ולהיתבע. יחד עם זאת, עיזבון כשיר לתבוע ולהיתבע באמצעות יורשיו. ראו בענין זה, ת"א (נצ')
52572-08-10
, חזן נ. עזבון המנוח יצחק אוירבך (ניתן ביום 28.6.11). בכותרת הבקשה שבפני
, צויין כי המבקש הינו עיזבון המנוח באמצעות יורשיו. תצהיר התומך בעובדות המפורטות בבקשה, הוגש על ידי גב' דודגר, יורשת המנוח. בנסיבות אלו, אין כל בסיס לטענת המשיבים למחיקת הבקשה. יתירה מכך, החייב בתיק ההוצל"פ הוא העיזבון. בתור שכזה היה העיזבון מי שביקש את ביטול העיקול. משנדחתה אותה בקשה, ומוגשת בקשת רשות ערעור על הבקשה, המבקש הוא העיזבון.

לגופו של ענין. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבים – הזוכים בתיק ההוצל"פ - לא פעלו למימוש העיקול, שהוטל על זכויות המנוח בדירה, וזאת ממועד מתן פסק הדין בשנת 2004, וזאת לאורך שנים ארוכות. ב"כ המשיבים הודה בכך בדיון שהתקיים בפני

ביום 2.12.10 (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 5-6). כך גם נאמר מפורשות ע"י כב' הרשמת הרץ בהחלטה.

סעיף 41 לחוק קובע כדלקמן:

"עברו שלוש שנים מיום העיקול והזוכה לא הגיש בקשה למכירת המקרקעין המעוקלים ולא נעשתה בהם פעולה אחרת לפי סעיף 37, רשאי רשם ההוצאה לפועל, אף אם לא נתבקש לכך, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם, לבטל את העיקול, ומשעשה כן, יימחק רישום העיקול מפנקסי המקרקעין."

סלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת פרשנות המונח "רשאי" המופיע בסעיף 41.
לשיטת המשיבים, סמכות רשם ההוצאה לפועל להורות על ביטול העיקול בשל "חוסר מעש", הינה סמכות הנמצאת בשיקול דעתו, בעוד שלשיטת המבקש עסקינן בסמכות חובה, וזאת בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף.

במחלוקת זו, עדיפה בעיני עמדת המשיבים.

עסקינן בשאלה פרשנית עקרונית, אשר נדונה לא אחת בפסיקה.

בע"פ 1152/91, סיקסיק נ' מדינת ישראל, פד"י מו(5)8, 30, נפסק:

"...ככלל 'רשאי' פירושו 'רשאי' ואין פירושו 'חייב'. אמת נכון הדבר: נפלאים דרכי הפרשנות ויש ש'שחור' יכלול אף 'לבן' ... ואולם אלה היוצאים. על דרך הכלל, איש המשפט עושה - ואמור לעשות שימוש בלשון שהיא לשון הכל, ודומה עלי כי אסור הוא בעיוות הוראתם ומשמעותם של מילים ושל ביטויים שגורים ומקובלים בפי כל,
למיצער כל עוד יכול הוא להביע מחשבותיו וכוונתו במילים ובביטויים שהכל יודעים ומבינים. כך ראוי לו למחוקק לבטא עצמו, ועל דרך זה נפרש את דבריו. וכך 'רשאי' הוא ככלל 'רשאי', 'חייב' הוא ככלל 'חייב', והשניים צהובים זה לזה ומוציאים זה את זה, למעט בנסיבות יוצאות דופן".

הדברים צוטטו בהסכמה בבג"צ 2855/03, מלונות אפריקה ישראל בע"מ נ. שר הפנים, פד"י נח(4)740, בעמ' 749-750.

המסקנה המתבקשת הינה, כי רק במקרים יוצאי דופן יפורש הביטוי "רשאי" כמטיל סמכות שבחובה. איני סבור כי סעיף 41, בו עסקינן,
נמנה על אותם מקרים חריגים. לא מצאתי כל טעם - ואף המבקש לא הצביע על כל טעם שכזה -
לקבוע, כי חרף לשון
"רשאי" הקבועה בסעיף, התכוון המחוקק לקבוע כי העדר פעולה מחייבת את הרשם להורות על
ביטולו של עיקול. סבורני, כי לו רצה המחוקק לחייב את רשם ההוצאה לפועל לבטל את העיקול בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף, היה נוקט בלשון "הרשם יורה על ביטול העיקול" או ביטוי דומה לו, כפי שמצא המחוקק לנכון לעשות בהוראת סעיף 42 לחוק ההוצאה לפועל, שם התנסח המחוקק בשלון ציווי ולא נקט בלשון "רשאי".
משלא עשה כן המחוקק גם בסעיף 41, ותחת זאת נקט בלשון "רשאי", ברור שעסקינן בסמכות שהינה בשיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל.

יפים לענין זה דברי בית המשפט בע"א 4892/91, אשכנזי נ. כונס הנכסים הרשמי, פד"י מח(1)45, 52:

"... מאידך גיסא , קיימים שיקולים נכבדים התומכים בפרשנות המרחיבה את סמכות הרשם. דומה, כי מוסד הרשם, ככל שהשריש במערכת המשפט, צבר לו תנופה וסמכויות הרשמים הורחבו עם השנים ... תנאי כשירות אלה אף הם מלמדים על המגמה למסור בידי הרשם עניינים המצריכים הפעלת שיקול דעת שיפוטי. שיקולים אחרונים אלה מחזקים את המסקנה כי פרשנותו הראויה של המונח 'רשאי' שבסעיף 94 לחוק בתי המשפט, כיום, חרף ההסטוריה החקיקתית, היא במשמעות השניה האמורה לעיל, היינו סמכות שבשיקול דעת".

לפיכך, ומהנימוקים שפורטו לעיל, החלטת הרשמת כי הסמכות לבטל את העיקול מסורה לשיקול דעתה, בדין יסודה.

יחד עם זאת, סבורני כי דין הערעור להתקבל. בכל הכבוד, נימוקי הרשמת בהפעילה את שיקול דעתה ובדחותה את הבקשה, כפי שהם מצויינים בגוף ההחלטה, היו צריכים להוביל דווקא למסקנה הפוכה מזו אליה הגיעה כב' הרשמת.

נאמר בהחלטה:

"בענייננו, העיקול הוטל על רבע מזכות השכירות בדירה בלבד. ומכאן שיכולת הפעולה של הזוכים כנגד הנכס היתה מלכתחילה מוגבלת והסיכויים שרשם ההוצל"פ היה מאשר מיידית את מכירתו על בסיס העיקול האמור נמוכים. לפיכך, במקרה דנן, לא מצאתי כי מתקיים הטעם המצדיק את הביטול, בפרט כשהחייב ז"ל היה מודע להטלת העיקול דנן וניהל הליכים משפטיים בגין תובענה זו".

אם אכן אין שום תועלת בעיקול זכויות החייב בדירה, כפי שנאמר בהחלטה, הרי שאין כל טעם בהותרתו על כנו. התועלת היחידה, בנסיבות אלו, היא החזקתם של יורשי המנוח כבני ערובה, כשחרב העיקול מרחפת מעל לראשם. חיזוק לחוסר התועלת המעשית שבעיקול ניתן אכן למצוא בעובדה, שהמשיבים לא נקטו בהליך כלשהו לשם מימושו של אותו עיקול. סביר להניח, שאילו סברו המשיבים, שניתן לממש את העיקול, ובדרך זו לגבות את חובו של המנוח, היו פועלים בעניין זה. משנמנעו לאורך שנים מלפעול למימוש העיקול, נראה בעליל, כי המשיבים עצמם סבורים, כי אין תועלת מעשית בעיקול בכל הנוגע לגביית החוב.

זאת ועוד, ביטול העיקול בנסיבות המקרה דנן עולה בקנה עם אחד עם אחת התכליות העומדות בבסיס הוראות החוק. בעניין זה נאמר ברע"א 4905/98, גמזו נ' ישעיהו, פד"י נה(3)360, 375-376:

"התכלית (המיוחדת) השנייה המונחת ביסוד
חוק ההוצאה לפועל
היא להגן על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה ...
זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב תוך מניעת ירידה לחייו. הוראות אחדות בחוק ההוצאה לפועל
נועדו להבטיח הגשמתה של תכלית זו (ראו: סעיף 22(א) (מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול); סעיף 38 (הגנת בית המגורים); סעיף 39 (הגנת חייב חקלאי)). חלק מהן מסייעות, בעקיפין, לזוכה על-פי פסק-הדין, שכן הן מבטיחות כי החייב לא יאבד את יכולת הפירעון שלו
...
בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב ... תכלית זו מעוגנת ב
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
. כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי ...
אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם
שכבודו כאדם נפגע; אדם
הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין
לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע ... כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו וכך כבודו של חייב על-פי חוב פסוק ממזונות".

אכן זכותו של זוכה, אשר לזכותו עומד

פסק דין
חלוט, לגבות את החוב המגיע לו. יחד עם זאת יש להגן על זכות החייב כבן אנוש. לא ניתן להחזיק חייב סתם כך כבן ערובה, כשחרב העיקול מתנופפת מעל ראשו, מבלי שנעשה בעיקול שימוש מועיל לשם גביית החוב במשך שנים ארוכות, כאשר החוב הולך ותופח.

נדבך נוסף לתמיכה בהצדקת ביטול העיקול במקרה זה ניתן ללמוד על דרך ההיקש מהוראות תקנות ההוצאה לפועל (גניזת תיקים וביעורם)(הוראות שעה), תש"ע-2010, שם מורה מחוקק המשנה, כי תיק הוצאה לפועל, שלא ננקט בו הליך כלשהו במשך שלוש שנים, יראו אותו כאילו הסתיימו בו כל ההליכים ובוטלו. מהוראה זו ניתן ללמוד על מגמה, שלא להותיר על כנם הליכי הוצאה לפועל בתיקים בהם אין הזוכה עושה דבר לאורך זמן לשם גביית המגיע לו. נראה כי ביסוד תכלית הדברים עומד גם הרצון שלא להעמיס על המערכת תיקים ישנים שלא נעשה בהם דבר. יפים הדברים גם למקרה הנדון כאן.

סיכומם של דברים, דין העיקול להתבטל.

טענות הצדדים לעניין קדימות הערת האזהרה על פני העיקול איננה ממין העניין, ואינה נוגעת לביטול העיקול בהתאם להוראות סעיף 41. יתירה מכך, לנוכח האמור לעיל, התייתר הצורך לדון באותן טענות.

סוף דבר

הערעור מתקבל. העיקול מבוטל בזאת ויימחק בהתאם.
בנסיבות העניין אינני מטיל חיוב בהוצאות.

ניתן היום,
ח' אב תשע"א, 08 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.








רעצ בית משפט שלום 28055-09/10 עזבון המנוח אמנון דודגר ז"ל נ' יוסי סברדלוב, אלי נחום (פורסם ב-ֽ 08/08/2011)