פסקי דין על משה שושן | פסקי דין על אייל מורג | פסקי דין על בתיה סגל | פסקי דין על אלעד ויצמן | פסקי דין על מרדכי ויצמן |

12606/08 א     10/08/2011




א 12606/08 משה שושן, אייל מורג, בתיה סגל נ' אלעד ויצמן, מרדכי ויצמן








בית משפט השלום בירושלים

ת"א 12606-08 שושן ואח' נ' ויצמן ואח'


בפני

כב' השופטת
דורית פיינשטיין

התובעים
:
1
.
משה שושן

2
.
אייל מורג

3
.
בתיה סגל


נגד

הנתבעים
:
1. אלעד ויצמן
2. מרדכי ויצמן



החלטה


בפני
בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט לאכוף בקנס או במאסר את ביצוע פסק הדין ההצהרתי שניתן על ידי ביום 3.10.10.

רקע עובדתי וההליכים שהתנהלו בתיק:

1.
התובעים והנתבעים הינם הינם שכנים ובעלי זכויות חכירה בדירות בבניין ברח' הלני המלכה 18 פינת שבטי ישראל 26 בירושלים הידוע כגוש 30053 חלקה 38 (להלן: "הבניין").

2.
התובעים הגישו תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהחצר המשותפת, הכוללת שני מגרשים רשומים, ודרשו כי ינתן צו שיורה לנתבעים להרוס את כל הבנייה שהתבצעה על ידם בחצר הבניין.

3.
תביעה זו התקבלה על ידי במלואה וכך קבעתי בסעיף 83 המסכם את החלק האופרטיבי של
פסק הדין:

"על כן התביעה מתקבלת במלואה ועל הנתבעים 1 ו-2 לפעול כדלקמן ביחס לכל החצר לרבות מגרשים 16 ו-17 :
א. לסלק את ידם מהחצר המשורטטת בתשריט שצורף כנספח א' לכתב התביעה, ולהרוס את כל הבנייה שנעשתה על ידם או על ידי מי מטעמם בחצר לרבות מבנים, המחסנים, הריצוף והגידור.
ב. לפנות מהחצר את כל המטלטלין שהוכנסו על ידם או על ידי מי מטעמם לחצר.
ג. על הנתבעים להרוס את מחסום החניה שבנו.
צווים אלו יבוצעו בתוך 60 יום מיום שפסק הדין יומצא לידי הנתבעים.

כמו כן ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מטעמם לעשות כל שימוש ברכוש המשותף, וליתר דיוק בחצר ובכל הבנוי עליה כיום, לבצע כל עבודה ברכוש המשותף למעט הריסת הבנוי כאמור לעיל או לעשות כל שימוש בלתי סביר ברכוש המשותף."

4.
יצויין גם כי במועד שמיעת התובענה היו תלויים ועומדים כנגד שני הנתבעים כתבי אישום בגין בניה לא חוקית של מבני קבע בחצר הבנייה, ואף היו הרשעות קודמות שבמסגרתן ניתנו כנגד הנתבע 1 צווי הריסה. (ת.פ. 8088/01, ת.פ. 252/06 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים). מבנים אלו היוו חלק ממסכת התביעה של התובעים גם בהליך שהתקיים בפני
.

5.
הנתבעים ערערו על פסק הדין שניתן על ידי לבית המשפט המחוזי בירושלים ולאחר דיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הערעור ידחה והשימוש של הנתבעים בחצר יהיה דומה לשימוש של התובעים, ולא יונחו מטלטלין בחצר.

6.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 4.4.11, אך התובעים טוענים כי עד היום לא מילאו הנתבעים אחר פסק הדין שניתן על ידי ומכאן בקשתם כי אחייב את הנתבעים בקנס או אורה על מעצרם בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט. הנתבעים מצידם טוענים כי מילאו אחר פסק הדין ככתבו וכלשונו.

7.
שני הצדדים הגישו תצהירים מטעמם ואלו נתמכו בתמונות. הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות (מבלי להודות באמור איש בתצהיר רעהו) ביום 18.7.11 קיימתי ביקור במקום בנוכחות הצדדים ובאי כוחם, ורשמתי לפני את שראיתי במקום וחלק מדברי
הצדדים.

8.
המחלוקת בעניינו הינה עובדתית בלבד, והיא האם הנתבעים מילאו אחר פסק הדין.

המסגרת הנורמטיבית:

9.
הלכה ותיקה היא כי תכליתו של סעיף 6 לפקודת הביזיון אינה הטלת עונש אלא אכיפה:

" תכליתה להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכח סעיף 6 לפקודת הבזיון, היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, לפיה זכה בדין."
(רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, תק-על 99(2), 1271 , 1274 (1999)) .

10.
ובהמשך הדברים אף נקבע כי:

" למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הביזיון על ידי בית המשפט , מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בשעתו על ידי השופט (כתארו אז) זוסמן, בהקשר אחר: "...משטר חופשי ודמוקרטי זכאי לשמור על טהרת הדיון המשפטי שאם לא יעשה כן יהיו חופש והפקרות שמות נרדפים" (ע"פ 126/62, שם, עמ' 179)."

11.
בעניינו כאמור אין כל מחלוקת משפטית והשאלה הנשאלת הינה האם אכן מילאו הנתבעים את הוראות פסק הדין.

דיון והכרעה:

12.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, התמונות שהוגשו בפני
ובשים לב להתרשמותי מהחצר בעת ביקורי במקום, הרי שהנתבעים לא מילאו אחר רובו ועיקרו של פסק הדין.

13.

אם לא די בכך הרי שהנתבעים אף העלו שוב ושוב טענות שנטענו על ידם במסגרת ההליך ונדחו באופן חד משמעי על ידי בפסק הדין. כך למשל חזרו הנתבעים על הטענות שלא הם שבנו את הדברים בחצר, לא הם ריצפו אותה, והם רק שיפצו את הגדרות שממילא היו קיימות. טענות אלו נדחו כולן על ידי וטוב היה אם לא היו מועלות שוב.

14.
מובהר כי אין בהכרעה זו כדי לשוב ולחזור על כל האמור בפסק הדין ועל הנתבעים להרוס את כל אשר בנו בחצר לרבות יחידת הדיור, הרצפה, מסלעות, חיבורי חשמל ומים, גדרות שערים ומחסום החניה, וכן לפנות את החצר מכל מטלטלין. להלן אתייחס לעיקרי הדברים אך אין בכך כאמור כדי למצות את כל שנפסק על ידי בפסק הדין.

יחידת הדיור:

15.
יחידת הדיור הנוספת שבנה הנתבע 1 בחצר לא נהרסה על ידו, ובמועד הביקור חיו בה שוכרים.

16.
במועד הביקור במקום טען הנתבע 1 כי ההליכים הפליליים בנוגע ליחידת הדיור עוכבו ולכן לא הרס אותה. בסיכומיו כבר טען כי לא ניתן צו להרוס את יחידת הדיור שכן יחידת הדיור היתה קיימת מאז ומעולם. טענה זו דינה להדחות שכן בפסק הדין התייחסתי באריכות ליחידת הדיור, לדיירים שהתגוררו בה בשעתו ואף קבעתי במפורש בסעיף 70 לפסק הדין כי הנתבעים הם שבנו את יחידת הדיור. כאמור בחלקו האופרטיבי של פסק הדין אף הורתי על הריסתה.

הרצפה:

17.
בפסק הדין הוריתי מפורשות כי על הנתבעים להרוס את הרצפה שהונחה על ידם. גם בעניין זה טען הנתבע 1 כי הרצפה אינה חדשה אלא הוא רק חשף רצפה ישנה. טענה זו מנוגדת להכרעתי בפסק הדין, וטוב היה אלמלא נטענה.

הגדרות והשערים:

18.
בביקור במקום התברר כי הגדרות המקיפות את החצר כמו גם הגדר הפנימית שתוחמת את הכניסה ליחידת הדיור, נותרו בעיקרן על מקומן. הנתבעים כן הסירו כמה כיסויים שהיו על הגדרות ופרקו גדרות עץ בחלק מהחצר.

19.
הנתבעים שוב טענו כי הגדרות לא נבנו על ידם ואף הצהירו כי הסירו אותן או את חלקן. לא זו המציאות שנגלתה לעיני, ועל הנתבעים להרוס את הגדרות כאמור
בפסק הדין.

20.
בכל הנוגע לשערים הרי שעל הנתבעים לדאוג להותרתם פתוחים או לתת מפתח לכל דייר בבניין ולכל אחד מהשערים, וזאת כדי לאפשר לכל הדיירים שימוש בחצר כפי שנקבע בפסק דיני, וכפי שהוסכם בבית המשפט המחוזי.

המטלטלין
והסככות:

21.
בעת הביקור במקום היו סככות מעל חלקים נרחבים בחצר וכלובים ריקים של ציפורים. לטענת התובעים זמן קצר לאחר הביקור החזירו הנתבעים לחצר חפצים רבים נוספים. טענה זו נתמכה בתמונות, ואף הנתבעים לא הכחישו אותה למעשה, אלא טענו שדירתם מושכרת ואין הם יכולים לכפות על השוכרים לא לעשות שימוש בחצר.

22.
אין בידי לקבל את טענות הנתבעים גם בעניין זה. בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי ועל פי הסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי על הנתבעים לפנות את החצר מכל חפץ.

מחסום החניה:

23.
הנתבעים הסירו את המוט שחוסם את החניה אך לא פירקו את מנגנון הזזת המוט או "רגלי המחסום" כפי שהתובעים מכנים זאת. הנתבעים טוענים שדי בכך שפירקו את המוט וכל מי שמבקש יכול להכנס לחניה. התובעים לעומתם מביעים חשש כי אם התשתית של מחסום החניה לא תפורק, יקל על הנתבעים להתקינו מחדש.

24.
גם בעניין זה הנתבעים לא מילאו אחר הוראות פסק הדין, ונוכח התנהלותם זמן קצר לאחר ביקורי במקום, הרי שחששם של התובעים מובן.

סיכום:

25.
הנתבעים לא מילאו אחר עיקרי פסק הדין אלא הפרו אותו באופן בוטה ומזלזל ועל כן אני נעתרת לבקשת התובעים. יש לציין כי הפועלות המעטות שעשו הנתבעים בחצר, מעידות אף הן על זילזול, שכן מדובר בשינויים קוסמטיים קלים והפגיעה הממשית בזכויותיהם הקנייניות של התובעים, כמו גם באיכות חייהם נמשכת.

26.
הנתבעים ימלאו אחר פסק הדין בתוך 48 שעות או ישלמו בגין כל יום נוסף של הפרה סך של 500 ₪. מובהר שככל והנתבעים לא ימלאו אחר פסק הדין, בתוך זמן סביר, יהיו רשאיים התובעים להגיש בקשה למאסר בהתאם לפקודה. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעים בגין הליכים אלו בסך של 2,000 ₪ ובשכ"ט בא כוח התובעים בסך של 15,000 ₪.

ניתנה היום, י' אב תשע"א, 10 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 12606/08 משה שושן, אייל מורג, בתיה סגל נ' אלעד ויצמן, מרדכי ויצמן (פורסם ב-ֽ 10/08/2011)