פסקי דין על עו"ד יעקב קורן | פסקי דין על עו"ד פנץ נתן | פסקי דין על מאיה מרגוט קזביאנקה אלמקיס | פסקי דין על מרדכי טויזר | פסקי דין על מקס כהן ז"ל | פסקי דין על באמצעות בתו ויורשתו עדה כהן-פנץ ואח' |

535/09 א     26/05/2011




א 535/09 עו"ד יעקב קורן, עו"ד פנץ נתן נ' מאיה מרגוט קזביאנקה אלמקיס, מרדכי טויזר, מקס כהן ז"ל, באמצעות בתו ויורשתו עדה כהן-פנץ ואח'




בפני
כב' השופט אשר קולה
התובעים
1. יעקב קורן, עו"ד
2. פנץ נתן
, עו"ד

נ ג ד

הנתבעים
1. מאיה מרגוט קזביאנקה אלמקיס

2. מרדכי טויזר

3. מקס כהן ז"ל
, באמצעות בתו ויורשתו עדה כהן-פנץ
4. מדינת ישראל – רשות הפיתות באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ (נתבעת פורמלית)

פסק דין
מבוא

1. תחילתה של התביעה שבפני
י בבקשה למתן

פסק דין
הצהרתי, אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה על ידי המבקשים: עו"ד יעקב קורן
(להלן: "קורן") ועו"ד נתן פנץ (להלן: "פנץ") כנגד המשיבים: מאיה מרגוט קזביאנקה אלמקיס
(להלן: "מאיה" ו/או "הנתבעת") , מדינת ישראל רשות הפיתוח מחוז חיפה (להלן: "רשות הפיתוח") ומרדכי טויזר
(להלן: "טויזר") שצורף כמשיב פורמאלי בלבד.

2. בבקשתם ביקשו המבקשים מבית המשפט ליתן

פסק דין
הצהרתי לפיו, הינם בעלי הזכויות המלאות בחלקה שהינה חלק מחלקה 15 בגוש 13060 בעיר צפת (להלן: "החלקה" ו/או "הנכס") הרשומה על שם מאיה בפנקסי רשות הפיתוח.

3. בישיבת קדם המשפט הראשונה מיום 26.01.09, הוריתי על שחרורה של ב"כ רשות הפיתוח מהמשך התייצבות בתיק, נוכח עמדתה לפיה, היא תפעל לרישום הזכויות בהתאם לכל החלטה שתינתן על ידי בית המשפט. כמו כן, הובהר, כי בחלקה, קיים מבנה נוסף שהזכויות בו הם של מר מאיר חדד וביחס אליו אין לצדדים טענות.

4. עוד הוריתי, באותה הישיבה ובהסכמת הצדדים, על העברת ההליך מהליך של המרצת פתיחה להליך של סדר דין רגיל וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. בהתאם התרתי לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן. כמו כן, ולשם יעילות הדיון, ניתן צו המופנה למשרד למיסוי מקרקעין בטבריה, המורה לו להעביר עותק מכל תיק החקירה הקשור לעסקאות בחלקה דנן.

5. כתב התביעה המתוקן הוגש כנגד מאיה, כנגד טויזר - כנתבע רגיל ולא כנתבע פורמאלי, כנגד מקס כהן ז"ל
, באמצעות בתו ויורשתו עדה כהן-פנץ (להלן: "עדה") וכנגד רשות הפיתוח- כנתבעת פורמאלית.

טענות התובעים

6. לטענת התובעים, על אף שמאיה רשומה כבעלת הזכויות בחלקה באופן פורמאלי, הרי שטויזר, אשר חי בעבר חיים משותפים עם מאיה, רכש את הזכויות בחלקה ממאיה וכעבור שנה ושלושה חודשים מכר להם זכויות אלו. לטענתם, לאחר שחייהם המשותפים של מאיה וטויזר הגיעו לסיומם, פנה בא כוחה של מאיה דאז, עו"ד משה פרייליך (להלן: "עו"ד פרייליך") ממשרד עו"ד ש. ירון מחיפה, בשמה של מאיה, אל טויזר בדרישה שיגיעו ביניהם להסדר בדבר הפירוד וחלוקת הרכוש המשותף. בתאריך 19.04.78 נחתם הסכם בין מאיה לטויזר לפיו, נמכרו מלוא הזכויות של מאיה בחלקה לטויזר.

7. תחילה, ועוד בטרם התקבלה ממשרד מיסוי מקרקעין בטבריה הודעה על קיומו של הסכם מכר בין מאיה לטויזר, בהתאם לצו שניתן להם וכפי שיפורט להלן, טענו התובעים, שההסכם עצמו אינו מצוי בידיהם, ואולם יש בידיהם מסמכים, אשר צורפו לכתב התביעה המעידים על קיום ההסכם בצורה ברורה וראויה וכדלקמן:

קבלה – חשבונית מס של משרד עו"ד ירון מתאריך 02.05.78 .
אישור עו"ד פרייליך, מאותו תאריך, בדבר תשלום נוסף של טויזר למאיה בסך של 94,960 ל"י .
אישור והצהרה של מאיה עצמה מתאריך 08.12.78 המופנה לטויזר ולפיו, היא מצהירה ומאשרת שקיבלה מטויזר את הסכום הסופי והאחרון בסך של 30,000 ל"י במזומן, בגין החלקה וכי אין לה כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות ביחס להסכם המכירה הנ"ל.

לטענת התובעים, מסמכים אלה נמסרו לפנץ לאחרונה על ידי טויזר, שכן עותק מכל המסמכים היה בידיו של פנץ, ואולם – אלה הושמדו ונשרפו בעת שריפת משרדו של פנץ בתאריך 28.01.00.

8. עוד טוענים התובעים, כי לאחר שטויזר רכש את החלקה ממאיה, חתמו עם טויזר בתאריך 20.07.79 על הסכם לפיו, הוא מוכר להם את כל זכויותיו בחלקה תמורת סכום של 1,500,000 ל"י.

9. מוסיפים התובעים וטוענים, שבהמשך להשתלשלות הנ"ל, ולאו דווקא מן הפן המשפטי הטהור, בכדי לחסוך את התשלום הכפול של מס הרכישה ממאיה לטויזר ומטויזר לתובעים ובהסכמת כל המעורבים, הציגו מצג שווא בפני
רשויות המס לפיו, רכשו התובעים כביכול את החלקה ישירות ממאיה. לשם כך, חתמה מאיה בתאריך 10.08.79 על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות בחלקה ורישומן על שם התובעים ו/או לטובת מי שהם יחליטו לרשום כרוכשי החלקה. ייפוי הכוח נחתם על ידי מאיה בפני
בא כוחה עו"ד פרייליך (להלן: "עו"ד פרייליך") ואף אושר בפני
ו.

התובעים מציינים, כי ברישא לייפוי הכוח מופיע במקור שמיופי הכוח הם גם פנץ וגם עו"ד פרייליך אלא שמשום מה ובלא ידיעת התובעים נמחק שמו של עו"ד פרייליך , כאשר ליד מחיקת התיקון מופיעה חתימתה של מאיה בראשי תיבות.

בהמשך, נחתם בתאריך 25.10.85 הסכם פורמאלי בין מאיה כמוכרת ובין מי שהתובעים בחרו לרשום בהסכם כרוכשים פורמאליים: הגב' בהירה קורן (להלן: "בהירה"), עבור קורן ומר מקס כהן ז"ל
(להלן: "מקס"), אביה של אשתו לשעבר של פנץ, עבור פנץ.
כאשר דווחה העסקה לשלטונות המס, חשדו האחרונים, שהדיווח לא מדויק וכי נעשתה כאן בפועל מעין "עסקה סיבובית", שיש בה "דילוג" על העסקאות האמיתיות שבוצעו, ולפיכך, פתחו בחקירה מקיפה.

טוענים התובעים, כי במסגרת חקירתם זו נחקרה גם מאיה, אשר מסרה הצהרה בכתב מפורטת מתאריך 16.02.87, הצהרה אשר נלקחה מתגובתה של מאיה להמרצת הפתיחה, בה היא מודה, מאשרת ומצהירה, בין היתר:

שבתאריך 19.04.78 היא אכן מכרה את זכויותיה בחלקה לטויזר;
היא קיבלה מטויזר את מלוא התמורה;
היא חתמה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר במשרדו של עורך דינה , עו"ד פרייליך בחיפה;
החלקה נמכרה על ידי טויזר לאחרים;
להצהרתה זו צירפה מאיה את ההסכם משנת 1978 אשר נחתם בינה ובין טויזר .

בסיום החקירה, כך לטענת התובעים, קבעו שלטונות המס שהעסקאות האמיתיות אשר בוצעו ביחס לחלקה הן מכירת החלקה ממאיה לטויזר ולאחר מכן מכירת הזכויות בחלקה מטויזר לתובעים בחלקים שווים ביניהם. בהתאם לכך, שולם כופר על ידי פנץ וכן שולמו כל התשלומים בגין עסקאות אלה לשלטונות המס.

10. עוד טוענים התובעים, כי מאחר ובהסכם המכר הפורמאלי משנת 1985 מופעים בהירה ומקס כרוכשים בעוד התובעים עצמם הם אלו שמלכתחילה היו הרוכשים האמיתיים והנכונים של החלקה מטויזר, העבירה בהירה לקורן את זכויותיה בחלקה במתנה וללא תמורה ואילו עדה העבירה את זכויותיה לפנץ בחלקה בהסכם גירושין שנחתם ביניהם בתאריך 01.03.05 ואשר אושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 14.04.05.

11. לטענת התובעים, מתאריך ה- 20.07.79 הם אלה שמחזיקים בחלקה באופן בלעדי ונוהגים בה מנהג בעלים לכל דבר ועניין. יתרה מכך, לפני מספר שנים הקים פנץ בחלקה את משרדו והוא משתמש בו עד היום. אולם, מסיבות הקשורות ליחסי התובעים בינם לבין עצמם , ללא קשר ליחסם עם הנתבעים וכן בשל שריפת משרדו של פנץ, התעכב ביצוע השלמת רישום הזכויות בחלקה על שמם.

12. לדידם, כאשר ביקשו לבצע ולהשלים את הרישום על שמם פנו הם הן לטויזר והן למאיה בכדי לקבל את חתימתם על מסמכי העברת הזכויות ו/או ייפוי כוח המסמיך את התובעים לחתום בשמם על המסמכים הנדרשים. לטענתם, טויזר נעתר לפנייתם וחתם על יפויי כוח מתאימים ואילו מאיה, אשר תחילה מסרה לקורן שאין לה התנגדות והפנתה אותו לעורך דינה הנוכחי על מנת שיסדיר עימו את העניין, חזרה בה מהסכמתה. משכך, לא נותרה בידם הברירה אלא לעתור לבית המשפט בתביעתם זו.

טענות הנתבעת

13. עוד בטרם אפרט את טענותיה של מאיה אבקש לציין, כי בהודעתה מיום 17.08.09, הודיעה מאיה שהתגובה שהוגשה מטעמה להמרצת הפתיחה תשמש ככתב הגנה מטעמה. בהודעה נוספת מטעמה מיום 20.06.10, הגם שכבר ניתנה הודעת עו"ד גרוס, ב"כ מדינת ישראל, משרד מיסוי מקרקעין טבריה, על קיומו של הסכם מכר בין מאיה לטויזר וזה אף צורף להודעתה, הודיעה מאיה, כי תצהירה מיום 31.12.08 אשר צורף לתגובתה להמרצת הפתיחה, ישמש כתצהיר עדותה הראשית גם בתובענה זו מבלי שביקשה לערוך בו שינויים נוכח הממצאים החדשים.

14. מאיה טענה שלא הוצג בפני
ה כל הסכם בינה לבין טויזר ושלא הוצגו כל ראיות לעניין תשלום התמורה, בהעדר אלה, כך לטענת מאיה בתצהירה, "אין לקבוע כי מכרתי לטויזר את הנכס" (סעיף 42 לתצהירה) מיד ולאחר מכן, בהמשך תצהירה, טוענת מאיה, כי "ממילא קמה לי הזכות לבטל כל "הסכם מכר" שחתמתי אם חתמתי בשל הפרתו היסודית עקב העדר תמורה". הנה כי כן, ויודגש כבר עתה, מאיה נזהרת מלהצהיר שלא חתמה ומבססת טיעוניה על שלשה אדנים וכדלהלן: ייפוי הכוח הבלתי חוזר, הסכם המכר מיום 25.10.85 שנחתם כביכול בינה לבין בהירה ומקס ועסקת המכר הנטענת בינה לבין טויזר.

15. ייפוי הכוח הבלתי חוזר; מאיה טוענת, כי בתאריך 10.08.79, חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר בפני
עו"ד פרייליך לנוכח דרישתו של טויזר ומבלי שקיבלה כל תמורה עבור חתימתה. לדידה, ייפוי הכוח נעדר כל תוקף משפטי באשר בפסקה הראשונה שבו נמחק שמו של עו"ד פרייליך – עורך הדין שאימת את התצהיר. משכך, על אף שגם פנץ מיופה כוח מאחר והוא לא אישר בכתב ידו את ייפוי הכוח אין המדובר בייפוי כוח שנערך כדין.
בנוסף טוענת מאיה, כי ייפוי כוח בלתי חוזר ניתן בדרך כלל על מנת להבטיח את זכויותיו של הקונה במסגרת עסקת מקרקעין, בעת החתימה על ההסכם ולמען הבטחת העברת הזכויות בנכס רק לאחר תשלום מלוא התמורה. בפועל – היא הוחתמה על ייפוי הכוח בטרם נחתם הסכם עם צד ג' כלשהוא ומקל וחומר בטרם ניתנה כל תמורה.

16. הסכם המכר מיום 25.10.85; לטענת מאיה, פנץ הוא זה שחתם בשמה על הסכם המכר על פי ייפוי כוח בלתי חוזר כשבסעיף 3 להסכם המכר נכתב כדלקמן:

"המוכרת מאשרת בחתימתה על חוזה זה כי קיבלה את מלוא התמורה עבור הבית בסך של 150,000 שקל בתאריך 15/01/80".

כלומר, הסכם המכר נחתם על ידי פנץ בשמה 5 שנים לאחר מסירת התמורה הנטענת ופנץ הוא זה אשר אישר בחתימתו את קבלת התמורה על ידי המוכרת ותשלומה על ידי מאן דהוא. לדידה, מדובר באישור פיקטיבי לחלוטין ובלתי הגיוני בעליל, שכן ביום 15.01.80 התנהל המסחר בישראל בלירות ישראליות, כאשר רק ביום 24.02.80 נכנס השקל הישן לשימוש.

עוד מוסיפה מאיה וטוענת, כי על פי ההסכם הקונים הינם בהירה ומקס ז"ל אשר לטענת פנץ בתצהירו, מקס ז"ל שהיה חותנו, היה נאמן בעבורו. בתאריך מאוחר יותר, 02.05.05 , כך לטענת פנץ כאמור לעיל, הועברו אליו הזכויות במסגרת הסכם גירושין בינו לבין גרושתו. טוענת מאיה, שעל פי הצהרתו של פנץ הרי, שזה ערך למעשה באמצעות ייפוי הכוח הבלתי חוזר ובאמצעות נאמנו מקס – עסקה עם עצמו! ומכל מקום על אף שאין כל אזכור למוסד נאמנות טענת פנץ לפיה, קנה את הבעלות בחלקה מכוח הסכם גירושין מאשתו, אין לה על מה שתסמוך, שכן אשתו לשעבר, מעולם לא היתה צד לעסקת הרכישה ובאין זכויות מקרקעין לאישה הרי, שאין לויתור הנטען בהסכם הגירושין כל משמעות.

לדידה, עשה פנץ שימוש בייפוי הכוח הבלתי חוזר שקיבל ממנה לכאורה למכור את הנכס לצד ג' ולקבל בעבורה את תמורת הנכס, שעה שלמעשה מכר את מחצית הנכס לעצמו , ומחציתו השנייה לעו"ד קורן באמצעות אשתו. כך שלטענתה, גם אם ייפוי הכוח הבלתי חוזר היה נערך כנדרש, גם אז מדובר בפעולה משפטית אסורה, שכן מהווה היא חריגה מהסמכויות שהוקנו לו מכוח יחסי השליחות ושימוש לרעה בהם.

17. עסקת המכר הנטענת בינה לבין טויזר; לטענת מאיה, כשלו התובעים לחלוטין מלהציג הסכם מכר בינה לבין טויזר ויתרה מכך אף לא הציגו כל ראייה לעניין מתן תמורה מטויזר או ישירות מהתובעים אליה. לדידה, תשלומי המס לאגף מס שבח אינם יכולים לשמש ראיה לעצם קיומה של עסקה כזו.

לגרסת מאיה, בסמוך לשנת 1972 רכשה על שמה בלבד את הזכויות בחלקה והתגוררה עם טויזר, שהיה בן זוגה לחיים באותם הזמנים, בנכס אחר בצפת אותו רכשו בצוותא. טויזר לטענתה, הפעיל בנכס הנדון מועדון קלפים וקיים קשרים עם גורמים בעולם התחתון ונקט כנגדה לעיתים תכופות באלימות. לפיכך, בסמוך לשנת 1977 שעה שטויזר היה במילואים ניצלה את ההזדמנות וברחה לבית דודתה בחיפה. לדידה, טויזר ביקש לקנות ממנה הן את חלקה בדירה המשותפת שקנו והן את הנכס נשוא המחלוקת ואף החתימה על מסמכים שונים, ואולם זכור לה במפורש, כי שיקים שמסר בידיה בתמורה למכר חוללו בהיעדר פירעון. שנים ארוכות לאחר שברחה מטויזר חתמה על מסמך שהוכתב לה על ידי טויזר, באופן שבו הקריא לה מילה במילה והיא כתבה את אותו מסמך בכתב ידה ובתחתית העמוד אישרה אותו בחתימתה, כאילו קיבלה ממנו את מלוא תמורת שני הנכסים. מוסיפה מאיה וטוענת שנוכח חששה, חתמה לטויזר על מסמכים שהגיש לחתימתה ובלבד שיניח לה. אולם, שמשלא הוצג הסכם מכר בינה לבין טויזר ומשלא הוצגה ראיה לתשלום התמורה אין לקבוע שמכרה לטויזר את הזכויות נכס.

טענות טויזר

18. בתצהיר עדותו הראשית טוען טויזר, כי כל הפעולות אשר נעשו עקב פרידתו ממאיה נעשו מרצונה ומיוזמתה האישית ולאור פניית עורכי דינה אליו.
ביום 19.04.78 נחתם ביניהם הסכם מכר לאור דרישת עורך דינה דאז וכחלק מהסדר הפרידה. לדבריו, מעולם לא החתים את מאיה על כל מסמך ובטח שלא בכפייה. כל המסמכים נחתמו על ידה בפני
עורכי דינה, אשר הם אלו שאף קיבלו ממנו את התמורה בעבור המכר.

19. לטענתו, על אף שהנכס נשוא המחלוקת נרשם על שמה של מאיה בלבד רכשו אותו שניהם ביחד כאשר הוא מימן את רובו. הנכס נקנה מלכתחילה כמועדון קלפים והכול באופן חוקי עם רישיון משטרתי לכך.

20. טויזר מכחיש את טענת האלימות שהעלתה מאיה כנגדו וטוען, שזוהי טענה שקרית ומקוממת, שכן מעולם לא נקט כלפי מאיה בכל סוג של אלימות ועובדה היא, כי מאיה מעולם לא פנתה למשטרה או לכל גורם אחר בנושא. טויזר הצהיר, שבשנת 1977 בעודו משרת במילואים עזבה מאיה את ביתם כשסיבת עזיבתה לא ידועה לו עד לימים אלה. להנחתו, עשתה זאת מסיבות כלכליות גרידא.

21. לטענתו, בהתאם להסכם בינו לבין מאיה משנת 1978 ולצורך רכישת זכויותיה של מאיה בנכסים אשר היו בבעלותם, בין היתר בנכס נשוא התובענה, שילם לה באמצעות עורכי דינה את מלוא התמורה כפי שנדרש. לדידו, כל התשלומים שולמו במזומן ולא בשקים שחוללו.

22. כן הצהיר טויזר, שלא נפגש עם מאיה לאחר פרידתם לא לצורך החתמתה על מסמכים ולא לצורך תשלום כלשהוא .

טענות מקס כהן ז"ל
באמצעות בתו עדה

23. עדה טוענת להגנתה שאינה בעלת דין רלוונטית. לדבריה, אין לה זכויות בחלקה הנ"ל ואין לה התנגדות שהחלקה תועבר על שם התובעים ובלבד שפנץ ישא בכל תשלומי המיסים אם יהיו כאלה.

דיון

24. למי הזכות בנכס?
אין חולק שהחלקה רשומה ברשות הפיתוח על שם מאיה על אף, שמאיה כלל לא נמצאת בנכס מזה 30 שנה, לא משלמת מיסים ואין לה כל זיקה לנכס. מאידך, לא נעשה מאומה, עד להגשת התביעה, לרישום החלקה על שם התובעים אשר מחזיקים בנכס מזה 30 שנה. (עמ' 2 לפרוט'; עמ' 17 לפרוט').
לעניין זה אפנה לע"א 7716/00 נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח מפי כב' השופט י' עדיאל, פיסקה 10 של פסק הדין:

"החזקה בנכס מקרקעין משך תקופה ממושכת, יכולה להוות ראיה להוכחת בעלותו של המחזיק בנכס בלתי רשום (ראו: ח' זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל (תשס"א) 271-275; י' ויסמן "החזקה", מחקרי משפט טו (תשנ"ט) 5, 21-22; ע"א 272/53 מחמד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1095, 1097). עם זאת, הלכה היא שבהחזקה בלבד אין כדי להוכיח בעלות בהיעדר "שטר קניין או ראייה ממשית נוספת להוכחת בעלותו" (ע"א 238/63 חיסוי נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(2) 41, 43)...".

25. בבואי לבדוק האם הצליחו התובעים להציג שטר קניין או ראייה ממשית להוכחת בעלותם בנכס הרי, שבין טויזר לתובעים אין מחלוקת וטויזר מודה, כי מכר את החלקה לתובעים וכי קיבל תמורתה את מלוא התמורה. לפיכך, משפנו אליו התובעים בכדי לקבל את חתימתו על מסמכי העברת הזכויות על שמם, נעתר טויזר לפנייתם וחתם על ייפויי כוח מתאימים (נספחים ז '1 +ז' 2 לת/2 תצהירו של פנץ). המחלוקת נסובה אפוא סביב טענותיה של מאיה הסומכים כאמור על שלושת האדנים כמפורט לעיל.

אדרש אפוא להלן לשלושת האדנים עליהם ביססה מאיה את טענותיה;

26. ראשית אציין, כי הצדדים הקשו על מלאכתו של בית המשפט, שכן מעיון בכתבי בי-דין אשר הוגשו בתביעה דנן עלתה תמונה עובדתית סבוכה ולא מלאה אשר הקשתה להתחקות אחר האמת במלואה. זאת לא רק בשל העובדה שחלפו למעלה משלושים שנה מקרות האירועים אלא, נוכח העובדה ששני הצדדים אינם יכולים לרחוץ ידיהם בניקיון כפיים בכל הקשור להתנהלותם, לרבות התובעים בהיותם עורכי דין במקצועם וכל זאת כפי שיפורט להלן.

אולם, מן היום שבו הוגשה המרצת הפתיחה ועד הלום, התגלו ונחשפו בתיק מסמכים שונים, שהתקבלו מתגובתה של מאיה להמרצת הפתיחה, מכתב התביעה המתוקן, מטויזר, מתצהירי עדותם הראשית של התובעים ובעיקר מרשות המיסים, בתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעמם בהתאם לצו שניתן להם. מסמכים אלו שפכו אור אודות השתלשלות העניינים האמיתית שהתרחשה בין הצדדים משך השנים עד שנתקבלה תמונה ברורה וחד משמעית לפיה, הבעלים האמיתיים של החלקה הינם התובעים, כאשר גרסת הנתבעת אודות אי מכירת החלקה אינה תואמת את המציאות, ונראה, כי הורתה ולידתה בניסיון להתעשר שלא כדין. תמונה זו השתקפה אף ממכלול העדויות שהובאו בפני
בית המשפט וכפי שיפורט להלן.

27. שנית, ועל מנת להקל את ההפניה לאותם המסמכים המבססים כדבעי את טענות התובעים, אבקש לסמנם כסימונם בתצהיר עדותו הראשית של פנץ (ת/2), ולפי סדר התרחשותם הכרונולוגי וכדלהלן:

- נספח ב', מכתבו של עו"ד ש.ירון בשם מאיה מיום 28.07.77 אל טויזר בדרישה "להסדיר את הבעיות הכרוכות בפירוד ובחלוקת הרכוש המשותף".

- נספח ד' 3, הסכם מכר הזכויות בחלקה מיום 19.04.78 בין מאיה לטויזר אשר דווח למשרדי מיסוי מקרקעין, ההסכם צורף להודעתה של עו"ד איריס גרוס מיום 24.02.10, במסגרת הצו אשר ניתן למשרד מיסוי המקרקעין במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק (ההודעה סומנה ד' 1).

- נספח ג' 1, קבלה/חשבונית מס של משרד עו"ד ירון מתאריך 02.05.78 בסך של 5,040 לירות שנתקבלו מטויזר בשיק מס' 1050 משוך על בנק הפועלים עבור "חוזה טויזר-אלמקייס".

- נספח ג' 2, אישור עו"ד פרייליך (ממשרד עו"ד ירון) מאותו התאריך, 02.05.78 בדבר קבלת תשלום מטויזר בסך 96,960 לירות עבור מאיה "בהתאם להסכם בתיק הנ"ל בקשר למכירת הזכויות".

- נספח ד' 2, מכתבה של מאיה מיום 09.08.78 אל טויזר "הנדון: הסכם שנחתם בינינו ביום 18.04.1978" לפיו, היא מאשרת קבלת חמישה שיקים בסך כולל של 105,000 לירות מטויזר עבור יתרת התמורה וכי עם פירעונם יבואו על סיפוקן כל תביעותיה ו/או דרישותיה בהתאם להסכם.

- נספח ג' 3, אישור והצהרה של מאיה מיום 08.12.78 המופנה אל טויזר בו היא מצהירה ומאשרת שקיבלה מטויזר 30,000 לירות במזומן ואישורה, כי "הנני מאשרת בכך שהנני רואה את פרעון כל חובותיו והתחייבויותיו כלפי וכי אין לי ולא יהיו לי יותר כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות כספיות כלשהן בכל הנוגע להסכם אשר נחתם בינינו בתאריך 19.04.78 על כל נספחיו וספחיו".

- נספח ו', ת/3, הסכם מכר החלקה מיום 20.07.79 בין טויזר לבין פנץ וקורן.

- נספח ה', ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 10.08.79 שניתן על ידי מאיה לעו"ד פנץ ולעו"ד פרייליך כאשר שמו של עו"ד פריילך מחוק . התצהיר מאומת על ידי עו"ד פרייליך.

- נספח ח', הסכם מכר החלקה מיום 25.10.85 בין מאיה כמוכרת לבין גב' בהירה קורן.

- נספח ט', הצהרה של מאיה מיום 16.02.87, כי קיבלה תמורה מלאה בגין מכירת שני הנכסים, הנכס נשוא המחלוקת והנכס שהיה בבעלותם המשותפת שלה ושל טויזר.

- נספח יא', מכתבו של עו"ד פנץ אל טויזר מיום 13.09.89 בדרישה לביצוע תשלום מס רכישה ומס שבח בגין "העברה אלמקייס מרגוט (מאיה קזביאנקה) למרדכי טויזר
וממך ליעקב קורן ונתן פנץ".

- נספח יח', מכתב דרישה שני מעו"ד פנץ לטויזר מיום 25.09.89 בדרישה לשאת בשומות מס רכישה ושבח על מנת לקדם את רישום העסקה.

- נספח י' 1, אישור לרישום בפנקסי המקרקעין מס רכישה +מס שבח מיום 09.03.97 שם המוכר: קורן בהירה, שם הקונה : יעקב קורן.

- נספח י' 3, אישור לרישום בפנקסי המקרקעין מיום 09.09.97:
מס רכישה - שם המוכר:פנץ נתן
, שם המוכר: אלמקייס מרגוט מאיה קזביאנקה
שם הקונה: כהן מקס, שם הקונה: טויזר מרדכי;
מס שבח - שם המוכר: אלמקייס מרגוט מאיה קזביאנקה, שם הקונה: טויזר מרדכי.

- נספח א', אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה מיום 03.02.00 של פנץ אודות שריפת משרדו.

- נספח יב' 1, הסכם גירושין בין נתן פנץ לעדה פנץ מיום 01.03.05 לפיו, הזכויות בנכס יהיו בבעלות פנץ.

- נספח יב' 2, אישור הסכם הגירושין בבית משפט לענייני משפחה מיום 14.04.05.

- נספח י' 2, אישור לרישום בפנקסי המקרקעין מיום 07.09.05:
מס רכישה - שם המוכר: טויזר מרדכי, שם המוכר: טויזר מרדכי;
שם הקונה: יעקב קורן, שם הקונה: פנץ נתן
.

מס שבח - שם המוכר: טויזר מרדכי, שם הקונה: פנץ נתן
.

- נספחים ז' 1+ ז' 2 יפוי כוח בלתי חוזר מטויזר לטובת התובעים מיום 27.11.07.

- נספח טז', תעודת עובד ציבור מיום 07.09.09 מאת אלי גבאי סגן מנהל מיסוי מקרקעין טבריה.

28. אוסיף ואומר את שנאמר לעיל, שעל אף הצגת המסמכים הנ"ל, לא מצאה מאיה לנכון לתקן את טענותיה בכתב ההגנה ובתצהירה מיום 31.12.08, אשר ניתן במסגרת המרצת הפתיחה וביקשה שזה ישמש כתצהיר עדותה הראשית.
יתירה מכך, נוכח הצגת המסמכים הועלתה בפני
הצדדים האפשרות לפיה, יוגשו סיכומים על סמך כל החומר שבתיק (ראה החלטתי מיום 08.02.10) ואולם נוכח סירוב ב"כ הנתבעת נשמעו העדויות בתיק.

עסקת מכר בין מאיה לטויזר

29. אכן, כטענת התובעים עיון בנספחים ג' 1, ג' 2 ו-ט' לא משאיר מקום לספק בדבר קיומו של הסכם מכר הזכויות בחלקה ממאיה לטויזר. ואם לא די במסמכים אלו, בכדי להעיד על קיומו של הסכם המכר הרי שבניגוד מוחלט לטענת מאיה לפיה, על אף האמור בנספח ט' מעולם לא חתמה על הסכם מכר למכירת המקרקעין לטויזר - "ואם ישנו הסכם שכזה על מר טויזר להתכבד ולהגישו לביהמ"ש" (סע' 39 לכתב ההגנה) הרי, שלהפתעתה של מאיה, הוצג ההסכם בפני
בית המשפט, שכן צורף הוא להודעה, תעודת עובד ציבור, אשר הוגשה ביום 24.02.10 על ידי עורכת הדין איריס גרוס, מפרקליטות מחוז הצפון, בהתאם לצו שניתן כאמור לרשות המיסים, בה הודיעה עו"ד גרוס: "עיון בתיק הנוגע לעניין במשרד מיסוי מקרקעין טבריה, גם ע"י הח"מ, העלה, כי בתיק מצוי רק הסכם בין המשיבה 3, גב' מיה מרגוט קזביאנקה לבין המשיב 5, מר מרדכי טויזר
ואין הסכם בין מר טויזר לה"ה קורן ופנץ" (נספח ד' 1).
הינה כי כן, ניסיונה של מאיה להסתיר את קיומו של ההסכם (נספח ד' 3) כשל והאמת נחשפה. באשר להמשך האמור בהודעתה של עו"ד גרוס, כי אין הסכם בין טויזר לתובעים אדרש להלן.
נכון הוא, כי בהסכם זה נעדרת חתימתה של מאיה, אולם פגם זה רופא, במסמכים מאוחרים יותר, בהם אישרה מאיה את חתימתה על ההסכם האמור ואת העברת הזכויות ממנה לטויזר, כשם שאישרה גם קבלת תמורה. (ראה נספחים ג/2, ד/2, ג/3 וט' לעיל להם אדרש להלן)

30. משהתגלה הסכם המכר, נאלצה מאיה לשנות את גרסתה ובמהלך עדותה בפני
י העלתה פעם אחר פעם גרסה עובדתית אחרת, שאף אחת מהן לא הצטיינה בהגיון רב, וזאת בלשון המעטה. כל כך הסתבכה מאיה בגרסותיה השונות, עד שבאת כוחה נאלצה להתערב בעדותה, להכניס מילים לפיה ולהדריכה. (ראה החלטותיי בעמודים 19 ,20 ו-21 לפרוטוקול).
בעת מתן עדותה, לא ניכרו בדבריה ובהתנהגותה סימני אמירת אמת. מצאתי את עדותה בלתי מהימנה, בלתי עקבית ורצופה בחוסר הגיון. כך, טענה מאיה תחילה, שאינה חתומה על ההסכם, להעדר תמורה מאחר והשיקים שניתנו לה בגין המכר חוללו. משנשללה גרסה זו ניסתה לטעון, כי התמורה הינה בגין הנכס השני שאותו מכרה לטויזר ומשגם גרסה זו נשללה, טענה ששולמה לה תמורה בסך 200 לירות ולא 200,000 לירות והכל כפי שיפורט להלן:

31. בחקירתה הנגדית נשאלה מאיה אודות טענתה, שהשיקים ששולמו לה על ידי טויזר בגין התמורה חוללו;

ש. מה עשית עם השיקים האלה מרגע שהם חוללו.
ת. שמרתי אותם.
ש. האם נקטת בהליך כלשהו, הליך משפטי.
ת. לא. אני חיכיתי כי אחרי כמה זמן מר טויזר בא אלי הביתה בחיפה, כי אני התגוררתי בחיפה, אני ברחתי מצפת אחרי שהוא הלך למילואים והלכתי לגור באלנבי.
ש. למה לא נקטת בשום הליך משפטי כנגד טויזר בגלל השיקים שחזרו.
ת. אני כל הזמן ביררתי בעמידר, הדירה הייתה על שמי, ואני ידעתי שיבוא היום והצדק יצא" (עמ' 16 לפרוט', שורות 23-17).

נוכח תשובתה זו עומתה מאיה עם נספח ט' אותו צירפה לתצהירה, אשר הוגש על ידה לרשות המיסים. מפאת חשיבותו של מסמך זה אבקש לצטטו במלואו:

"16.02.87
אני הח"מ מאיה קזביאנקה (מרגוט אלמקייס) מצהירה כדלקמן
בתאריך- 19.4.78 מכרתי את הדירה ואת המועדון הידועים כחלקה 88 בגוש 13054 (הדירה) וחלקה 15 בגוש 13060 (המועדון) לטויזר מרדכי מרח' הארי 23 צפת לא ערכתי הסכמים נוספים בקשר למקרקעין הנ"ל עם שום גורם נוסף.
תמורת מכירת הדירה הנ"ל והמועדון הנ"ל קיבלתי מטויזר מרדכי סך של 200,000 ל"י בלבד.
מסתבר שבמועד מאוחר יותר בשנת 1979 חתמתי על יפוי כוח בלתי חוזר במשרדו של עו"ד פרייליך בחיפה למכירת הנכסים הנ"ל ולפי השתלשלות העניינים הבנתי שנעשה בהם שימוש בלתי חוקי.
והנכסים הנ"ל נמכרו לאנשים שונים ותמורתם נתקבלו סכומים נוספים והכל בחתימתם של מיופה הכח אני אישית לא קיבלתי שום סכום נוסף ממכירת הנכסים הנ"ל פרט לאותם 200,000 שקיבלתי מטויזר מרדכי
בשנת 1978 מצ"ב הסכם משנת 1978 שערכתי עם טויזר מרדכי ומכתב בו אני מאשרת קבלת התמורה בסך 200,000.
בכבוד רב
(חתימה של מאיה)".

יוער, כי על גבי מסמך זה מופיעה חותמת של משרד מס שבח מקרקעין טבריה מיום 16.02.1987.

לטענת מאיה, טויזר אילץ אותה לחתום על המסמך. משנשאלה מדוע 23 שנים מיום חתימתה לא אמרה דבר אלא רק לאחר שהוגשה התביעה, טענה מאיה שפחדה, כי היו איומים כלפיה מהצד של טויזר. ברם, לא נתנה הסבר מדוע לא טענה בתצהירה טענות אלה, במקום להשיב עניינית, בחרה מאיה לצעוק, להרים את קולה ולא לענות לשאלות. (ראה החלטה מיום 20.09.10, עמ' 17 לפרוט').

32. עוד בחקירתה הופנתה מאיה לנספח ג' 3 המופנה לטויזר, בו אישרה והצהירה ביום 08.12.78 שקיבלה מטויזר 30,000 לירות במזומן ואישרה, כי "הנני מאשרת בכך שהנני רואה את פרעון כל חובותיו והתחייבויותיו כלפי וכי אין לי ולא יהיו לי יותר כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות כספיות כלשהן בכל הנוגע להסכם אשר נחתם בינינו בתאריך 19.04.78 על כל נספחיו וספחיו".

מאיה נתבקשה להשיב כיצד לאור האמור בהצהרתה זו, טוענת היא, שהשיקים שניתנו בעבור התמורה חוללו?
גם נוכח שאלה זו בחרה מאיה שלא להשיב ואף לא נשמעה להוראות בית המשפט עד, כי נאלצתי ליתן החלטה לפיה, "היה ותימשך התנהגות זו אאלץ להורות על משיכת תצהירה מתיק בית המשפט על כל המשתמע מכך" (עמ' 18 לפרוט', שורה 6).

33. ויודגש! מאיה ניסתה לבסס את טענתה, בדבר אי תשלום התמורה נוכח חילול השיקים על נספח ד' 2 , שהינו מכתבה מיום 09.08.78 אל טויזר "הנדון: הסכם שנחתם בינינו ביום 18.04.1978" לפיו, היא מאשרת קבלת חמישה שיקים בסך כולל של 105,000 לירות מטויזר עבור יתרת התמורה וכי עם פירעונם יבואו על סיפוקן כל תביעותיה ו/או דרישותיה בהתאם להסכם. על סמך מסמך זה ביקשה מאיה להראות שעד למועד זה, 09.08.78 לא שולמה לה מלוא התמורה. אולם, אין במכתב זה כדי להועיל למאיה, שכן בעצם חתימתה על נספח ג' 3, ארבעה חודשים מאוחר יותר, אישרה היא ששולמה מלוא התמורה, ואין זה מעלה או מוריד אם שולמה התמורה באמצעות השיקים אותם קיבלה עפ"י נספח ד' או בכל אמצעי תשלום אחר, שכן העיקר הוא, שישנו מסמך מאוחר יותר מנספח ד' 2, בו מאשרת מאיה, שאין לה יותר כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות כספיות בכל הנוגע להסכם.

34. יתרה מכך, בחקירתה הנגדית אישרה מאיה את קבלת הכספים המצוינים בנספח ג' 1 , אישרה חתימתה על נספח ג' 3 וכן שהבינה מה כתוב בו:

"ש. אני מפנה אותך לנספח ג/1 לתצהירי, שם מאשרים עוה"ד פרייליך וירון קבלת כסף מטויזר.
ת. נכון.
ש. כתוב שם עבור חוזה טויזר אלמקיס.
ת. כן, קיבלתי את הכסף הזה.
ש. בנספח ג/2 יש אישור של עו"ד פרייליך מ- 2.5.78 שעו"ד פרייליך קיבל בשמך סך של 94,600.
ת. אני יודעת שבתאריך הזה הייתי בפריז.
ש. אבל עו"ד פרייליך קיבל את הכסף בשמך.
ת. יכול להיות אבל אני הייתי בפריז.
ש. אני מפנה אותך לנספח ג/3 לתצהירי, האם זו חתימתך.
ת. נכון.
ש. את מבינה מה כתוב פה.
ת. אני מבינה".

35. משלא צלחה מאיה בטענתה להעדר תמורה, העלתה בהמשך חקירתה הנגדית גרסה נוספת לפיה, הסכם המכר לא מתייחס לנכס נשוא המחלוקת אלא לנכס הנוסף שהיה בבעלותה ובבעלות טויזר.
יוער, כי גרסה זו לא נטענה על ידי מאיה בתצהיר עדותה הראשי.

נוכח גרסתה זו הופנתה מאיה, בחקירתה הנגדית, לנספח ב', מכתבו של עו"ד פרייליך ממשרד עו"ד ירון בו הוא מבקש מטויזר להגיע להבנות ולהסדיר את נושא חלוקת הרכוש. מאיה אישרה הן את המכתב והן את העובדה שעורכי הדין הנ"ל היו עורכי הדין שלה. (עמ' 20 לפרוט', שורות 6-2). לפיכך, עומתה מאיה עם העובדה, שבגין שני הנכסים נחתם הסכם אחד מיום 19.04.78!! על אף התנגדות באת כוחה של מאיה ומשהתרתי את השאלה אישרה מאיה את האמור והשיבה: "נכון" (עמ' 20 לפרוט', שורה 22).

36. בהמשך חקירתה הנגדית של מאיה וככל שטענותיה נסתרו, המשיכה מאיה להעלות טענות עובדתיות סותרות ולאחר שאישרה שיש הסכם אחד ויחיד מיום 19.04.78 בינה לבין טויזר במסגרתו מכרה הן את הנכס המשותף ברח' הארי והן את הנכס נשוא התובענה, טענה מאיה שהחתימות שלה על המסמכים שנחתמו במשרדם של עורכי דינה לאחר שהם פנו אל טויזר בבקשה להסדיר את חלוקת הרכוש, אינן משקפות את אומד דעתה וכי אינה יודעת כלל על מה חתמה .

מאיה נשאלה:

"ש. יש רק הסכם אחד שעשית עם טויזר או שיש יותר מהסכם אחד" .(עמ' 20 לפרוט', שורה 24).

מאיה השיבה:

"ת. חתמתי, כל פעם חתמתי אני לא יודעת על מה.
ש. את חתמת במשרד של העו"ד שלך, עו"ד ירון.
ת. נכון.
ש. כל פעם שהיה עו"ד פרייליך או עו"ד ירון מזמינים אותך למשרד שלהם היית מגיעה וחותמת.
ת. לא תמיד, אבל כשהיו קוראים לי הייתי באה וחותמת. חתמתי ב - 79" (עמ' 20 לפרוט', שורות 29-25)(הדגשה שלי -א.ק).

37. טענתה זו של הינה למעשה טענת "לא נעשה דבר". טענה זו מוכרת גם כ"הלכת האפסות", שמשמעה, כי בנסיבות המתאימות אין כל נפקות לחתימה על מסמך. נקודת המוצא לדיון בטענת "לא נעשה דבר" – "הלכת האפסות" – הינה, כי "בדרך כלל דין הוא, שאדם החתום על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965)). הטעם בדבר הינו עקרון האובייקטיביות של החוזה, דהיינו העיקרון, כי חוזה שנחתם בין צדדים משקף את אומד דעתם. חוזה שנחתם מהווה בסיס להסתמכות הצדדים עליו, ולעתים אף בסיס להסתמכות צדדים נוספים, ולכן ישנה חשיבות לשמירה על העיקרון האמור. בהתאם נפסק, כי הנטל להוכיח, כי "לא נעשה דבר" הינו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות בהליכים אזרחיים (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 602 (1993); ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990)).

38. במקרה דנן, אין מקום לסטות מהחזקה ואין לקבל את טענת מאיה המנסה לגמד את משמעות חתימותיה על המסמכים הרבים, קל וחומר כאשר מסמכים אלה נחתמו במשרדם של עורכי דינה לאחר שהם אלה שפנו אל טויזר כשליחיה של מאיה בבקשה להסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם.

39. ואם לא די בגרסאות סותרות אלה הגדילה מאיה לעשות ובמהלך חקירתה הנגדית, משהקריא עו"ד פנץ למאיה את האמור בנספח ט', כפי שצוטט במלואו לעיל, ומשהגיע פנץ לשורה בו מצהירה מאיה, כי קיבלה תמורת מכר שני הנכסים סך של 200,000 ל"י, ביקשה מאיה לתקן את האמור במסמך וכך התנהלה המשך החקירה:

"ש. אני מקריא לך את המסמך,
ת. אני מתקנת אותך את ה- 200,000 לירות קיבלתי מאחותו של טויזר ולא ממנו אבל לא באותו תאריך.
ש. אני ממשיך להקריא לך מתוך אותו מסמך, זאת אומרת שאת כאן מאשרת 9 שנים מאוחר יותר את העובדה שהיה הסכם ומכרת את הנכס הזה גם לטויזר וקיבלת 200,000 לירות והכל סגור וסופי ולא היו לך שום הסכמים נוספים ומצרפת את הסכם מ- 78 וכנראה זה ההסכם ומכעיס אותך ששנה אחרי זה שראית שאנשים אחרים קיבלו סכומים נוספים. את התרגזת על זה שטויזר מכר את הנכס וקיבל הרבה כסף.
ת. לא נכון.
ש. משהו לא נכון במסמך שאני הקראתי לך.
ת. אני חייתי עם טויזר וחיינו בבית אחד ואחותו ובעלה הם באו לעשות שלום ביני לבינו אז היא באה אלי בשבת אחת עם בעלה וביקשה ממני והביאה לי 200 לירות והיא רוצה שאני אחזור הביתה וכך בדיוק היה ואמרתי לה שאני לא רוצה לחזור לצפת וככה ניתן ה- 200 לירות" (עמ' 24 לפרוט', שורות 18-7).

40. הינה כי כן, לאחר שמאיה מודה שקיבלה סך של 200,000 ל"י מאחותו של טויזר באותה נשימה ממש היא משנה את גרסתה וטוענת שאחותו של טויזר הביאה לה 200 לירות ולא 200,000 לירות!

נוכח שינוי מפתיע זה בגרסתה , נשאלת מאיה ע"י בית המשפט:

"ש. את טוענת שבשלב מסוים באה האחות של מר טויזר ונתנה לך 200 לירות.
ת. נכון.
ש. מתי זה היה.
ת. לא יכולה לזכור. אני לא רוצה לשקר.
ש. זה היה אחרי שחתמת על הסכם מכר בינך לבין טויזר.
ת. זה היה לפני שחתמתי. זה היה בהתחלה.
ש. יש כאן נספח שאת מודה שאת חתומה עליו, פה כתוב שקיבלת 200,000 לירות, זה לא נכון.
ת. זה לא נכון. מה פתאום.
ש. אז למה כתבת שקיבלת 200,000 לירות.
ת. יכול להיות שזה היה באיומים, כי היו עלי הרבה איומים, אף פעם לא קיבלתי 200,000 לירות. קיבלתי רק מהעבודה שלי ולא מטויזר" (עמ' 24 לפרוט', שורות 32-21)(הדגשה שלי-א.ק).

41. עינינו הרואות, כי לשאלת בית המשפט השיבה מאיה, כי קיבלה את הכסף לפני שחתמה על הסכם המכר בעוד שבעת שהקריאו לה את נספח ט' היא זו שביקשה לתקן ולהעיר, שקיבלה 200,000 ל"י אולם לא מטויזר אלא מאחותו של טויזר. ודוק! כל כך הסתבכה מאיה בעדותה זו, עת ניסתה לטעון שקיבלה 200 ל"י ולא 200,000 ל"י כך, שהעידה במפורש שהיה זה לפני שחתמה על ההסכם (ראה ההדגשה לעיל) טענה, שסותרת מכל וכל את טענתה, כי אינה חתומה על ההסכם הנטען (נספח ד'3).

42. זאת ועוד, בהמשך חקירתה מודה מאיה שמשנת 77 ועד היום לא נכנסה לנכס ולא נקטה בשום הליך משפטי בכדי לבטל את ההסכם וכדלקמן:
"ש. משנת 77 ועד היום לא נכנסת לנכס.
ת. נכון.
ש. עו"ד לוין שאל אותך בקשר לשיקים וענית. לגבי ההסכם עצמו נקטת בהליך משפטי לביטול ההסכם, הגשת תביעה נגד טויזר.
ת. לא.
ש. שלחת לטויזר אי פעם מכתב התראה.
ת. לא שלחתי, היינו בקשר בעניין המשפטי הזה.
ש. העו"ד שלך שלח בשם שלך מכתב התראה.
ת. לא.
ש. ביקשת מהעו"ד שלך שיעשה משהו נגד טויזר.
ת. לא, אני כבר שנים מכירה את מר רונן וגם את הבת שלו" (עמ' 26 לפרוט', שורות 11-22).

ברי, כי לו היה בטענותיה של הנתבעת קמצוץ מן האמת, לא היתה היא שוקטת על שמריה משך שנים רבות מבלי לנקוט כל פעולה ולו הקטנה ביותר בכדי להשיב לרשותה את הנכס שכביכול "נגזל" ממנה.

עדותו של טויזר

43. בעדותו דחה טויזר את טענותיה של מאיה מכל וכל והעיד, שאחותו מעולם לא ביקרה אותם, שמעולם לא הרים על מאיה יד ולא איים עליה. לדבריו " הכל נחתם מרצונה הטוב והחופשי. הכל כדת וכדין" (עמ' 27 לפרוט').

לשאלת בית המשפט אישר טויזר שקנה ממאיה את זכויותיה בנכס נשוא התביעה ואת הדירה המשותפת בסך של 200,000 ל"י ונשאל:

"ש. תסביר, איך זה קרה ש-11 חודש לאחר מכן מכרת רק חלק ממה שקנית, רק את המועדון, בסכום של מיליון וחצי לירות, זאת אומרת יותר מפי 9 לפחות, בהתעלם ממחיר הדירה, איך תסביר את זה? (עמ' 28 לפרוט', שורות 5-3).

יוער, כי בסיכומי התובעים בהתייחסותם לעניין זה, ביקשו התובעים בהערת אגב לתקן עובדתית את האמור, שכן התקופה שחלפה בין מכירת הנכס ממאיה לטויזר לבין המכירה מטויזר לתובעים הינה 15 חודש ולא 11. ברם, עדיין מדובר בהפרש כספי גדול יחסית לתקופה קצרה.

טויזר השיב:

"ת. אני אגיד רק את האמת. האמת היא לא נעים להגיד אבל הכרתי את הנתבעת 1 כשלא היה לה מה לאכול, מימנתי את כל הכסף, לא היה לה ממה לממן, לא הופיעה במקומות..." (עמ' 28 לפרוט', שורות 7-6).

נוכח טענתו זו ולפיה, לא היה למאיה כל רכוש שהכירו נשאל טויזר בהמשך חקירתו הנגדית מדוע מאיה רשומה לבד כבעלים של המועדון.

טויזר השיב:

"ת. מה שאני זוכר, הגיעו לה זכויות כעולה חדשה, ובגלל זה היא הופיעה לבד. אבל בהסכם בינינו הופענו שנינו.
ש. את המועדון היא קנתה לפני שהיא חיה איתך, איך אתה אומר שאין לה כלום?
ת. לא היה לה כלום כשהכירה אותי, לא מועדון ולא שום דבר, את המועדון קנינו שנתיים אחרי שהיא הכירה אותי" (עמ' 28 לפרוט' שורה 30 - עמ' 29 לפרוט' שורה 2).

בהמשך חקירתו עומת טויזר עם הסכומים שטען ששילם לעו"ד פרייליך:

"ש. אתה שילמת רק באמצעות פרייליך 94,660 ומעולם לא שילמת בשיקים ונניח ששילמת עוד 30,000 עדין חסר לנו 80,000.
ת. לא נכון.
ש. איך שולמו ה-80,000 הנותרים.
ת. האמת, ה-200,000 זה המצאה של הנתבעת 1 למס שבח. מה שאני גמרתי עם פרוייליך שילמתי עד הסכום האחרון. את הסכום שהוא קיבל" (עמ' 36 לפרוט', שורות 6-1).

עינינו הרואות, כי גרסאותיהם של מאיה וטויזר רחוקות זו מזו ורב בהן הנסתר על הגלוי,
גרסתו של טוויזר ולפיה, רשמו את הנכס על שמה של מאיה לבד בהיותה זכאית להטבות כעולה חדשה לא תלושה מהמציאות וייתכן ובה טמון הפתרון להפרש העצום בסכום התמורה בגין מכירת הזכויות בנכס ממאיה לטויזר לבין התמורה שנתקבלה ממכירת הנכס מטויזר לתובעים. ברם, מי שיכול היה להעיד אודות הגרסה הנכונה ולספק לנו תשובות חותכות בכל הקשור לחלוקת הרכוש בין מאיה לטויזר ובדגש על הסיבה בגינה ננקט סך מסויים ולא סך אחר הינו עו"ד פרייליך, ששימש עורך דינה של מאיה ואשר גם מאיה וגם טויזר מאשרים, כי חתמו על המסמכים בפני
ו וכי היה מוסמך לקבל כספים בשמה של מאיה. משכך, תמוה הוא מדוע לא זומן עו"ד פרייליך לעדות מטעם מאיה, שכן בהיותו עורך דינה הרי שעל מאיה היתה מוטלת החובה לזמנו לעדות תוך ויתור על חובת החיסיון שלו כלפיה.

44. בסיכומיה, טוענת ב"כ של מאיה, כי החובה לזמן את עוה"ד פרייליך הייתה מוטלת על התובעים ומשכשלו הם בהבאתו של עוה"ד פרייליך הרי שהדבר צריך לעמוד להם לרועץ. איני יכול לקבל טענה זו.
ראשית, על שום שצודקים ב"כ התובעים, שעו"ד פרייליך הינו עורך דינה של מאיה, וממילא קיימת חובת חיסיון.
שנית, מחלופי הדברים בין הצדדים (הגם שלא נרשמו לפרוטוקול) בישיבת 01.07.10 הוצהר על ידי ב"כ של מאיה, כי היא תזמן את עוה"ד פרייליך , עניין זה קיבל חיזוק בישיבת 20.09.10 עת שאלה עוה"ד רונן את התובע 2 מדוע לא זימן את עוה"ד פרייליך וזה ענה לה, כי את "הודעת שתזמיני אותו, הוא עד שלך" ( עמ' 14 לפרוט', שורות 10-9) עוה"ד רונן לא הגיבה לאמירה זו!.
שלישית, נוכח ריבוי המסמכים המאשרים, כי היה הסכם להעברת זכויות בין טויזר למאיה,נוכח הצהרותיה בכתב של מאיה ונוכח העובדה שאין מחלוקת ומאיה מודה שחתמה על יפוי כוח, הרי שמי שצריך היה להזים או לסתור מסמכים אלו, היתה הנתבעת ולכן עליה מוטל היה הנטל לזמן את עוה"ד פרייליך!

אי-זימונו של עו"ד פרייליך מחזק את ההנחה, כי עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסתם של טוויזר והתובעים.

לעניין נפקות אי-זימונו של עד רלוונטי ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658);

"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה...".
וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג פ"ד מז(2) 605, 614;

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

45. לאור כל האמור לעיל לא נתתי כל אמון בגרסותיה של מאיה ואני דוחה אותן מכל וכל וקובע, כי אכן ביום 19.04.78 נחתם הסכם מכר הזכויות בחלקה בין מאיה לטויזר הלא הוא נספח ד' 3. טענתה של מאיה לפיה, אינה חתומה על ההסכם משוללת כל יסוד שהרי אילולא חתמה על ההסכם מה הטעם ביתר טענותיה להעדר תמורה, לחתימה תחת לחץ, לקבלת סך של 200 ל"י בלבד ועוד. מה גם וכאמור לעיל, בידנו מסמכים רבים, לרבות חקירת שלטונות מס שבח, המעידים כי אכן נחתם הסכם כאמור. לעניין זה יודגש, כי הנתבעת לא ביקשה לחקור את נותן תעודת עובד הציבור, או מישהו אחר ממשרד מיסוי מקרקעין בטבריה.
מכל האמור לעיל נהיר, כי מאיה לאורך כל השנים שלאחר חתימת ההסכם ראתה את ההסכם כשריר וקיים, שכן שלל טענותיה לא עמדו במבחן הראיות.

46. נוכח קביעתי זו ונוכח העובדה, שטויזר מודה שמכר את החלקה לתובעים וקיבל את מלוא התמורה מתעוררת השאלה - מדוע נזקקים אנו לתביעה דנן? התשובה לשאלה זו נעוצה בסיבה שבשלה לא נרשמה החלקה ברשות הפיתוח על שמו של טויזר ועל שני האדנים הנוספים עליהם ביססה מאיה את טענותיה.

ייפוי הכוח הבלתי חוזר והסכם המכר מיום 25.10.85

47. בשלב זה ולאחר שנחשפנו לחוסר ניקיון כפיה של מאיה, נזקקים אנו אף לחוסר ניקיון כפיהם של התובעים, אשר ידעו, כי למרות שטויזר רכש את החלקה ממאיה, הרי שזו טרם נרשמה על שמו. משכך, ביקשו הם להערים על שלטונות המס ובמקום לדווח על עסקה ראשונה בין מאיה לטוויזר ולאחר מכן על עסקה שנייה בין טויזר לתובעים, דווחו על עסקה בין מאיה ישירות לבהירה קורן, אשתו של קורן ומקס כהן, חמו של פנץ. לביסוס דיווח זה השתמשו הם ביפוי הכוח הבלתי חוזר מיום 10.08.79 עליו חתומה מאיה (נספח ה') והסכם מכר פורמאלי מיום 25.10.85 בין מאיה לבהירה קורן (נספח ח'), כשפנץ חותם על החוזה בשמה של מאיה, מתוקף יפוי הכוח של מאיה, כל זאת מבלי שהוזכרה המכירה ממאיה לטויזר ומטויזר לתובעים.

48. ויודגש! העברת הזכויות האמיתית בין טויזר לתובעים נעשתה על פי הסכם מכר מיום 20.07.79, (נספח ו') (ת/3), כשהפעם את קיומו של הסכם זה ניסו התובעים להסתיר, שכן אכן כטענת הנתבעת בסיכומיה נערך הסכם זה מלכתחילה כהסכם ל"מגירה" כאשר בסעיף 7 ד' להסכם זה נקבע במפורש: "במידה ויהיה צורך ברישום הנכס ע"ש המוכר ישא המוכר בהוצאות רישום אלה לבדו". ללמדך, כי התובעים היו מודעים היטב לפסול שבמעשיהם ולכך שהנכס לא רשום על שמו של טויזר. משכך, ביקשו הם להטיל את ההוצאות הכספיות במידה והתרמית תתגלה, כפי שאכן קרה, לפתחו של טויזר . לעניין זה ראה נספח יא', מכתבו של עו"ד פנץ אל טויזר מיום 13.09.89 בדרישה לביצוע תשלום מס רכישה ומס שבח בגין "העברה אלמקייס מרגוט (מאיה קזביאנקה) למרדכי טויזר
וממך לקורן קורן ונתן פנץ" ונספח יח', מכתב דרישה שני מעו"ד פנץ לטויזר מיום 25.09.89 בדרישה לשאת בשומות מס רכישה ושבח על מנת לקדם את רישום העסקה.
זו למעשה הסיבה לכך שלא נמצא בתיק הנוגע לעניין במשרד מיסוי מקרקעין בטבריה, כאמור בהודעתה מיום 24.02.10 של עורכת הדין איריס גרוס, הסכם מכר בין טויזר לתובעים.

49. בסיכומיה טוענת הנתבעת 1 , כי טענת התובעים לניסיון "לחסוך את התשלום הכפול של מס הרכישה" הועלתה לראשונה בסיכומי התובעים. טענה זו נדחית על ידי מכל וכל, שכן כבר בכתב תביעתם המתוקן (סעיף 10 א') נטענה הטענה בריש גלי. יתירה מכך, אודות מעשיהם אילו העידו בפני
י התובעים כדלקמן:

עו"ד קורן:

"ת. .... היה דיווח על עיסקה עם חוזה על שם הנתבעת 1. בשנה מסוימת יכול להיות ב-88 זה היה כמה שנים אחרי האירוע דווח המש"ח ובעקבות המש"ח נערכה חקירה ובחקירה הזו גם אני זומנתי ונחקרתי והתוצאה הייתה שבעצם שהיה הסכם אמיתי בין טויזר לבינינו" (עמ' 9 לפרוט', שורות 16-13).

ובהמשך חקירתו:

"ת. כולם יודעים את אי הנעימות שנוצרה, אי הנעימות שנוצרה היא שאנחנו בעצם מאחר והנתבעת הייתה רשומה כבעלת הזכויות בנכס ניסינו להציג עסקה שכביכול נעשתה איתה כפי שנאמר מאוחר יותר הוברר שזו אינה העסקה והעסקה האמיתית הייתה עסקה בינינו לבין מר טויזר" (עמ' 10 לפרוט', שורת 28-26).
עו"ד פנץ:

כבר בקדם המשפט הראשון הצהיר פנץ:

"לא היה הסכם נאמנות ביני לבין מקס כהן, מה שכתבתי בהמרצת הפתיחה בסעיף 4 שמר מקס כהן היה נאמן, זה לא מדויק מבחינה משפטית, אבל זו הייתה הכוונה. הכוונה הייתה שהנכס ירשם על שם מקס כהן, והנכס היה צריך להיות על שמי ולכן בשלטונות מס שבח בחקירתם קבעו, שהנכס נרכש בנאמנות עבורי.
אין לי היום הסבר מדוע באישור לרישום בפנקסי המקרקעין שאני צירפתי להמרצת הפתיחה, נרשם כאילו, כביכול, מקס כהן הוא הקונה אני מניח שההסבר לכך נמצא בתיק מס שבח.
היום בדיעבד, לא הייתי חותם כמיופה כח בשם המשיבה 1 לצורך ביצוע העיסקה שלמעשה הייתה עבורי. מכל מקום, למשיבה 1 אין זכויות בנכס, כי היא מכרה את מה שיש לה למר טוויזר" (עמ' 2 לפרוט' שורה 23 - עמ' 3 לפרוט' שורה 4).

ובחקירתו:

"אני לא עשיתי עסקה עם הנתבעת 1. אנחנו רכשנו את הזכויות מטויזר. טויזר הציג בפני
י את כל המסמכים. לטויזר היו הסכמים חתומים של הנתבעת 1 עם אישורים שלה. אנחנו בנושא הזה לא התעסקנו, בשלב מסויים נדמה לי בשנת 85 החלטנו שנעשה מעשה ואז עשינו מעשה שטותי וטיפשי שרצינו אולי להרוויח את מס הרכישה ובהסכמת כל המעורבים בנושא הזה ביצענו את ההסכם ישירות מהנתבעת 1 לבהירה קורן ומקס כהן אבא של אשתי. בעקבות הנושא הזה נפתחה חקירה" (עמ' 13 לפרוט', שורות 19-15).

בהמשך חקירתו משנשאל פנץ מתי דיווחו לרשויות המס לראשונה על העסקה השיב:

"ת. דיווחנו לרשויות המס אחרי ההסכם הפקטיבי למעשה שבין הנתבעת 1 לבין מקס כהן ובהירה קורן" (הדגשה שלי - א.ק.) (עמ' 14 לפרוט', שורות 21-20).

ואם לו די בעדותם זו הרי שהראייה המכרעת להשתלשלות עניינים זו, הינה תעודת עובד הציבור מיום 07.09.09 של מר אלי גבאי מטעם משרד רישוי מקרקעין בטבריה (נספח טז') המאשרת את טענות התובעים ולפיה, השומות שהוצאו בגין מכירת הנכס הידוע כחלקה 15 בגוש 13060 בצפת הוצאו בהתאם לסיכום חקירה של פ"ש חקירות מחוז חיפה והצפון מיום 02.01.88.

לטענת פנץ, סופו של דבר, נסגר תיק החקירה כנגד תשלום כופר ששולם על ידו וזאת על פי החלטת המשנה לנציב מס הכנסה.

בתעודה הנוספת שהוגשה מיום 18.03.2010 מעיד מר אלי גבאי, כי בתיק לא מצוי תיעוד בדבר תשלום כופר על ידי מאן דהוא ואולם יחד עם זאת הוא מעיד, שיתכן שתשלום הכופר נעשה במסגרת התיק הפלילי שהתנהל בפ"ש חקירות מחוז חיפה והצפון אלא שהתיק בוער. אכן, במכתב שהוצג של מר אילן צור מרשות המיסים מיום 14.06.07 (נספח b3 לת/2) עולה, כי פנץ דובר אמת וכי אכן היה חיוב בכופר בתיקים.

50. בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי דין התביעה להידחות מן הטעם ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". טענה זו לא הוזכרה בכתב ההגנה, והועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעת ומשום כך יש לדחותה אך מטעם זה.

אף לגופו של עניין איני מקבל את הטענה. כלל זה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" מקורו בסלידת בתי המשפט מהושטת עזרה לבעל דין, המבסס תביעתו על מעשה שהוא בניגוד לחוק או מעשה הסותר את תקנת הציבור (ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1) 383, 388 (1975)). בענייננו וכמפורט לעיל, שני הצדדים פעלו שלא בתום לב ובחוסר ניקיון ידיים ואם בכך לא די הרי שכטענת התובעים אשר הוכחה כדבעי בתעודת עובד הציבור "נענשו" הם זה מכבר, שכן נפתחה כנגדם חקירה והתנהל כנגדם הליך פלילי במסגרתו שולם כופר ואולם, מחמת חלוף השנים בוער תיק זה. כך שדחיית התביעה מטעם זה יהא בה משום ענישה כפולה לתובעים.
זאת ועוד, העילה היא בחוזה הראשון והאמיתי, כמפורט לעיל, בין מאיה לטויזר, והחוזה הנוסף (יהיה אשר יהיה) בין טויזר לתובעים, חוזה אותו טויזר לא מכחיש. העוולה לעומת זאת הינה בניסיונם של התובעים להונות את שלטונות המיסוי, ואולם החלת הכלל מחייבת בראש ובראשונה הוכחת קשר הדוק בין העוולה לבין ההתנהגות הלא חוקית, בענייננו בהעדר קשר כזה הרי שממילא לא חל הכלל "שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
51. סיכומו של דבר, מאחר ולא נעשתה כל עסקה בין מאיה ישירות לתובעים. ברי שאין להסכם המכר מיום 25.10.85 בין מאיה לבהירה (נספח ח'), כמו גם ליפוי הכוח מיום 10.08.79 (נספח ה') כל תוקף, שכן נעשו הם למראית עין בלבד כשכל תכליתם היא להערים על שלטונות המס וככאלה דינם בטלות. בכך למעשה נופלים שני האדנים הנוספים עליהם התבססה מאיה בהגנתה.

52. משלא הייתה עסקת מכר בין מאיה לתובעים ובהעדר רישום החלקה ע"ש טויזר נשאלת השאלה מהו מעמד התובעים כלפי מאיה והאם זכאים הם לתבוע ממאיה את רישום החלקה על שמם?

53. התשובה לכך הינה בחיוב. את הסכם המכר שבין טויזר לפנץ וקורן, ת/3, יש לראות כהמחאת זכותו החוזית של טויזר כלפי מאיה. העובדה שבמקרקעין עסקינן, ואפילו במקרקעין רשומים, לא שוללת את האפשרות לראות את העסקה בין פנץ וקורן לטוויזר כהמחאת זכות –ע"א 6439/99; 6903/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל נ' חיים פרח , נח(2) 106 (2003). כך במיוחד כאשר שולמה התמורה והחזקה בנכס כבר נמסרה – ראה ע"א 6529/96 טכסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218 (1999); במקרה דנן, הן בהסכם המכר בין מאיה לטויזר והן בהסכם המכר בין טויזר לפנץ וקורן, הועברה מלוא התמורה והועברה החזקה במקרקעין.
משבהמחאת זכויות עסקינן, נכנסים פנץ וקורן בנעליו של טויזר, והם זכאים לדרוש ממאיה להשלים את ההסכם בינה לבין טויזר, ומכאן היריבות הישירה ביניהם.

סוף דבר

54. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ונותן

פסק דין
המצהיר, כי התובעים זכאים להירשם כבעלים של החלקה בכפוף לתשלום כל המיסים והאגרות הנדרשים על פי חוק לשם העברת הרישום מהנתבעת לנתבע 2 וממנו לתובעים.

55. לשם ביצוע הרישום כאמור לעיל, אני ממנה את ב"כ התובעים עו"ד אלון לוין ככונס נכסים, לצורך חתימה בשמה של הנתבעת על כל המסמכים הדרושים לביצוע הרישום.

56. משהוכח שמאיה נהגה בחוסר תום לב בכך שניצלה את העובדה שמשך כל השנים נותרה הבעלים הרשום של המקרקעין וחלף הסכמתה להשלמת העסקה ברישום בחרה לנהל את התובענה דנן, הרי שאין מנוס מחיובה בהוצאות התובעים וכן בשכ"ט התובעים בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

57. עוד אוסיף, באשר לבקשתו של טויזר בסיכומים מטעמו לחיוב התובעים בהוצאותיו באשר מלכתחילה אמור היה הוא להיות מוזמן כעד ולא כנתבע, שכן לא נתבקש כל סעד כנגדו. אף על פי שבסופו של דבר אכן הסתבר שניתן היה להסתפק בעדותו בלבד, לא נשתכח מעיני בית המשפט, כי נתבע זה כלל לא השיב להמרצת הפתיחה בה הופיע כמשיב פורמאלי בלבד וכן לא התייצב לישיבת קדם המשפט הראשונה מיום 26.01.09, בה הוחלט לאור הערות בית המשפט ונוכח חסרונם של מסמכים מהותיים מידי התובעים עקב השריפה שארעה במשרדו של פנץ על תיקון כתב התביעה, הגשתו בסדר דין רגיל וצירוף מר טוייזר כנתבע רגיל ולא כנתבע פורמאלי (ראה עמ' 3 לפרוט', שורות 6 - 9).
את טענתו זו העלה טוויזר לראשונה בכתב הגנתו לכתב התביעה המתוקן ואולם מאחר וכאמור נחשפו המסמכים בתיק זה, טיפין טיפין, ומשלא שיתף פעולה מלכתחילה עם התובעים הרי, שלא היה מנוס בידי התובעים מלצרפו כנתבע.
אשר על כן, והגם שבאופן מעשי לא ניתן כנגדו סעד אופרטיבי כלשהו, לא ראיתי לחייב את התובעים בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"א, 26 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

בית המשפט המחוזי בנצרת
ת"א 535-09 עו"ד יעקב קורן
ואח'
נ' מיה מרגוט קזביאנקה אלמקיס ואח'

1 מתוך 26








א בית משפט מחוזי 535/09 עו"ד יעקב קורן, עו"ד פנץ נתן נ' מאיה מרגוט קזביאנקה אלמקיס, מרדכי טויזר, מקס כהן ז"ל, באמצעות בתו ויורשתו עדה כהן-פנץ ואח' (פורסם ב-ֽ 26/05/2011)