פסקי דין על זאב סופר | פסקי דין על נתן סופר | פסקי דין על פרשמרקט | פסקי דין על שלמה עמר | פסקי דין על יוסף עמר |

2218-09/08 א     29/08/2011




א 2218-09/08 זאב סופר, נתן סופר נ' פרשמרקט בע"מ, שלמה עמר, יוסף עמר








בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 2218-09-08 סופר ואח' נ' פרשמרקט בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופט ד"ר שאול אבינור


תובעים

1
.
זאב סופר

2
.
נתן סופר
ע"י ב"כ עו"ד דורון שמעוני



נגד


נתבעים

1. פרשמרקט בע"מ
2. שלמה עמר
3. יוסף עמר
ע"י ב"כ עו"ד עמית אשור





פסק דין


א.
רקע כללי:
1.
התובעים הינם אחים. תובע 2 מתגורר בחו"ל ועל כן תובע 1 מייצג את עניינו בארץ. בתקופה הרלוואנטית לתובענה זו היו התובעים, בחלקים שווים, בעלי המגרש והבית הבנוי עליו ברח' הנדיב מס' 69, בהרצליה (להלן – המגרש והבית, בהתאמה; או ביחד – הנכס).
2.
שטחו של המגרש הוא 2,087 מ"ר, ובעיקרו הוא חצר ריקה המשמשת לחנייה (להלן – החצר או החנייה). הבית הינו מבנה ישן, המחולק לשלוש יחידות דיור נפרדות: האחת בחלק הקדמי של הבית, השנייה בחלק האחורי-תחתון, והשלישית בחלק האחורי-עליון. יחידות הדיור שבחלק האחורי של הבית חולקות חדר מדרגות משותף. בקצה המגרש, בחלק הגובל בבית העלמין העירוני, ממוקם עסק בשם "מצבות חסון".
3.
נתבעת 1 הינה חברה המפעילה סופרמרקט בשם "פרשמרקט", בבניין מס' 71 באותו הרחוב (להלן – הסופרמרקט).
4.
ביום 29.1.04 נחתם הסכם שכירות, שאיננה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, בין גב' חגית גולני – שהיתה הבעלים דאז של הסופרמרקט – לבין התובעים. בהסכם זה שכרה גב' גולני מהתובעים את הנכס, למעט השטח של "מצבות חסון", לתקופה של שלוש שנים, עם אופציה להארכת התקופה בשנתיים נוספות (להלן – הסכם השכירות המקורי). הגם שהדברים לא צוינו בהסכם השכירות המקורי, אין מחלוקת כי עיקר מטרת השכירות היתה לצורך שימוש בחצר כמגרש חנייה ללקוחות הסופרמרקט.
5.
בסעיף 4.1 להסכם השכירות המקורי נקבע כי השוכרת (גב' גולני) תהא רשאית להשתמש במושכר אך ורק למטרות מגורים; והתובעים גם מודים כי הסכימו לכך שהשוכרת תהא רשאית להשתמש בבית לצורך מגורי עובדי הסופרמרקט.
6.
בסעיף 4.4 להסכם השכירות המקורי נאסר על השוכרת להעביר או להמחות את זכויותיה לפיה ההסכם לאחר, וכן נאסר עליה "להשכיר את המושכר או כל חלק הימנו, בשכירות משנה ו/או בכל דרך או צורה אחרת, בין בתמורה ובין בהיעדרה, מבלי לקבל את הסכמת המשכיר לכך בכתב מראש".
7.
נתבעים 2 ו-3 הינם אחים, אשר רכשו את הסופרמרקט מגב' גולני. נתבע 2 הוא המנהל הרשום של נתבעת 1, וגם בעל מניות, אך בפועל שני האחים מנהלים את העסק. לפניי העיד, מטעם הנתבעים, רק נתבע 3.
8.
בעקבות רכישת הסופרמרקט כאמור, נחתם ביום 8.3.05 הסכם שכירות בין נתבעת 1 לבין התובעים, שהינו למעשה תוספת להסכם השכירות המקורי (להלן – התוספת להסכם השכירות). בהתאם לתוספת להסכם השכירות נכנסה נתבעת 1 בנעליה של גב' גולני ונטלה על עצמה את כל זכויותיה והתחייבויותיה לפי הסכם השכירות המקורי, וזאת החל מיום 1.3.05.
9.
נתבעים 2 ו-3 חתמו על התוספת להסכם השכירות כערבים לכל התחייבויותיה של נתבעת 1 כלפי התובעים, וזאת אף מעבר לסכום שני שטרי החוב על סך 50,000 ₪ עליהם חתמו גם כן כערבים (ר' בסעיף 3 ובסיפא לתוספת להסכם השכירות).
10.
ביום 14.6.07 מכרו התובעים את הנכס למר אמיר כתריאל ועוד מספר שותפים, שיוצגו על ידי מר כתריאל (להלן – הבעלים החדשים), וביום 21.9.07 נמסרה החזקה בנכס לידי הבעלים החדשים.
11.
עם מכירת הנכס הודיע תובע 1 למר כתריאל – כך על פי גרסאותיהם של שני אלה – כי בנכס ישנם שני שוכרים: נתבעת 1, השוכרת את הבית והחצר (ומשתמשת בחצר כמגרש חנייה עבור לקוחות הסופרמרקט ובבית כמקום מגורים עבור עובדי הסופרמרקט), ו"מצבות חסון", השוכרת את קצה המגרש בחלק הקרוב לבית העלמין.
12.
ואולם, בחודש פברואר 2008 – בנסיבות שעוד תפורטנה להלן – הסתבר למר כתריאל ולתובעים כי הנתבעים משכירים מזה זמן את חלקי הבית השונים לשוכרי משנה, תוך הצגת מצג שווא לפיו הם כביכול מורשים לכך.
13.
בנסיבות אלה הודיע מר כתריאל לנתבע 3 על ביטול הסכמי השכירות – המקורי והתוספת לו – בשל הפרתם כאמור. בעקבות הודעה זו התנהל משא ומתן בין הבעלים החדשים לבין הנתבעים, שבסופו ניאותו הבעלים החדשים שלא לבטל את הסכם השכירות בתמורה להמחאת זכויות הנתבעים כלפי שוכרי המשנה אל הבעלים החדשים באופן שדמי השכירות, אותם שילמו שוכרי המשנה, ישולמו ישירות לבעלים החדשים; והכל כאמור בהסכם הנוסף שנחתם בין נתבעת 1 לבין מר כתריאל ביום 23.4.08 (להלן – ההסכם הנוסף).
14.
מכאן התובענה דנא, בה תובעים התובעים את הכספים שהרוויחו הנתבעים מהשכרת הבית בשכירויות משנה בטרם מסירת הנכס לבעלים החדשים. לטענת התובעים, השכרת הבית בשכירויות משנה כאמור נעשתה תוך הפרת הוראות הסכמי השכירות – המקורי והתוספת לו – ותוך עשיית עושר ולא במשפט, על חשבון התובעים.

ב.
עיקר טיעוני התובעים וראיותיהם:
15.
לטענת תובע 1, הגם שהצורך העיקרי של הנתבעים בנכס היה לשם שימוש בחצר הבית כחניה בעבור לקוחות הסופרמרקט, הרי שהנכס כלל גם את הבית. בנסיבות אלה נאסרה השכרת משנה של הבית, כאשר התובעים, כבעלי הנכס, הסכימו אך ורק למגורים של עובדי הסופרמרקט ללא גביית דמי שכירות על כך.
16.
תובע 1 ציין, כי במועד רכישת הסופרמרקט על ידי הנתבעים עבד בו מר ויאצ'סלב ארנוביץ, שגם התגורר בבית. מר ארנוביץ היה עולה חדש מבוגר, שחי בגפו. לפיכך ביקש תובע 1 מנתבע 3 כי ימשיך להעסיק את מר ארנוביץ בסופרמרקט ויאפשר לו להמשיך להתגורר בבית כאמור, ונתבע 3 הסכים לכך.
17.
לטענת תובע 1, מפאת מגוריו בגליל העליון הוא מיעט להגיע לבית והגיע אליו רק לצורך קריאת מוני החשמל בערך פעם בחודשיים, שכן חשבון החשמל נותר על שמו ושולם על ידו והוא היה צריך להתחשבן באשר להחזרים עם נתבעת 1.
18.
פעם אחת, בעת ביקור בנכס בשעת בוקר מוקדמת, ראה תובע 1 אדם יוצא מחזית הבית ונכנס למונית. תובע 1 פנה אליו ושאל אותו מה הוא עושה במקום, והלה השיב לו כי הוא מתגורר בבית. תובע 1 פנה אפוא לנתבע 2 לצורך בירור העניין, ונתבע 2 מסר לו כי "מדובר במקרה חד פעמי שיטופל על ידו ואשר לא יחזור על עצמו" (ר' בסעיף 10 לתצהירו של תובע 1).
19.
לאחר מכן, במסגרת הליך מכירת הנכס הגישו התובעים השגה בקשר למיסים שהושתו עליהם, ולצורך כך נדרשו – במהלך חודש פברואר 2008 – להציג תמונות של פנים הבית. תובע 1 ביקש אפוא מבא-כוחו לפנות לנתבע 3 על מנת שהלה יתאם עם עובדיו, המתגוררים בבית, ביקור לצורך צילום התמונות הנדרשות.
20.
לטענת תובע 1, למרות מספר פניות שלו, של ב"כ התובעים ושל מר כתריאל, נוצר קושי בתיאום הביקור עם נתבע 3. לפיכך, בסופו של דבר הגיע מר כתריאל, ביחד עם ב"כ התובעים, לביקור בבית ללא תיאום עם נתבע 3.
21.
והנה, להפתעתו של תובע 1, נמסר לו כי בחור צעיר, שאינו עובד בסופרמרקט, מתגורר בבית עם בת זוגו. לטענת תובע 1, הוא פנה לנתבע 3 לבירור העניין אך הלה לא השיב באופן ענייני. או אז הבין תובע 1 מדוע כה התקשה נתבע 3 לתאם עם עובדיו-כביכול את ביקור בא-כוחו בבית.
22.
תובע 1 ערך אפוא בירור מעמיק, שהעלה כי הנתבעים השכירו את הבית בשכירויות משנה, מאז רכשו את הסופרמרקט בחודש מרץ 2005, כלהלן:
(א)
עם רכישת הסופרמרקט שיפצו הנתבעים את החלק הקדמי של הבית והפכו אותו למשרד. לאחר תקופה קצרה השכירו אותו לאישה ולילד לתקופה של בערך שישה חודשים.
(ב)
לאחר מכן הושכר החלק הקדמי לנהג מונית בשם צחי (להלן – נהג המונית), לתקופה של בערך שלושה חודשים, בעבור סך של 2,500 ₪ במזומן לחודש ובתוספת תשלום נפרד עבור צריכת החשמל. לאחריו הושכר החלק הקדמי לקוסמטיקאית בשם שרית (להלן – הקוסמטיקאית) לתקופה של שנה וחצי, החל מחודש מרץ 2006 ועד לחודש ספטמבר 2007, באותם תנאים בהם הושכר לנהג המונית.
(ג)
החלק האחורי-תחתון של הבית הושכר בתחילה לעובד ערבי, שהועסק בסניף גליל ים של נתבעת 1. עובד זה פוטר לאחר שנתפס גונב בעבודתו והוא גם סולק מן הבית. לאחר מכן, החל מיום 28.2.06, הושכר החלק האחורי-תחתון לאדם בשם חיים ולשותפו מר ג'פרי אליאס, בשכירות חודשית בסכום כולל של 2,200 ₪ לחודש (ר' גם הסכם השכירות שנחתם בין מר אליאס לבין מר כתריאל ביום 20.5.08; להלן – הסכם השכירות עם מר אליאס).
23.
מטעם התובעים העיד גם מר כתריאל, אשר ציין כי עם רכישת הנכס על ידי הבעלים החדשים מסר לו תובע 1 כי בנכס ישנם שני שוכרים, כאמור בפסקה 11 דלעיל. לאחר שנוצר קושי בתיאום ביקור בבית עם נתבע 3, כאמור בפסקה 20 דלעיל, ערך מר כתריאל, יחד עם ב"כ התובעים, ביקור בבית ביום 14.2.08 בסמוך לשעה 23:00.
24.
במהלך הביקור התברר למר כתריאל, להפתעתו, כי ביחידת הדיור שבחלק הקדמי של הבית מתגוררים בני זוג. מתוך שיחה עם בני הזוג הסתבר כי נתבע 2 – שלא מסר להם דבר אודות התובעים או הבעלים החדשים – הציג עצמו לפניהם כבעל הנכס והשכיר להם את החלק הקדמי בעבור דמי שכירות בשיעור של 2,900 ₪ לחודש.
25.
כראייה לגרסתם הציגו בני הזוג לפני מר כתריאל הסכם שכירות מיום 17.9.07 (נספח ו' לכתב התביעה), שנערך בין נתבע 2 לבינם, אשר בפתיח לו הוצהר כי נתבע 2 "הינו הבעלים ובעל הזכות להשכרה ייחודית..." בחלק הבית שהושכר לבני הזוג (להלן – הסכם השכירות עם בני הזוג).
26.
לטענת מר כתריאל, בנסיבות אלה הוא פנה מידית לנתבע 3 והודיע לו על ביטול הסכמי השכירות לאלתר עקב הפרתם בהשכרת חלקים מהבית בשכירויות משנה. בסופו של דבר, לאחר משא ומתן, נתרצו הבעלים החדשים לחתום על ההסכם הנוסף, כאמור בפסקה 13 דלעיל, שלפיו דמי השכירות של שוכרי המשנה שולמו מאותה עת לידי הבעלים החדשים ולא לנתבעת 1.
27.
מר כתריאל הוסיף וטען, כי לבקשת תובע 1 בוטלה המחאת הזכויות שניתנה על ידי התובעים לבעלים החדשים עם רכישת הנכס, וזאת בכל הקשור לזכות התביעה של התובעים בעניין השכרת הבית בשכירויות משנה על ידי הנתבעים עובר למועד מסירת הנכס לחזקת הבעלים החדשים.
28.
מטעם התובעים העיד גם מר ארנוביץ, שכאמור עבד בסופרמרקט והתגורר בחלק האחורי-תחתון של הבית עוד בתקופת הסכם השכירות המקורי. לטענת מר ארנוביץ, עם מכירת הסופרמרקט לנתבעים ניתן לו להמשיך להתגורר בבית, הגם שנתבקש לעבור להתגורר בחלק האחורי-עליון (ר' בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 27).
29.
לדברי מר ארנוביץ, הוא לא ידע על הסיכום בין תובע 1 לבין הנתבעים לפיו הוא לא ישלם דמי שכירות, ועל פי דרישתו של נתבע 2 החל לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 400 ₪ לחודש, במזומן, עד לחודש יוני 2007, בו עזב את הנכס.
30.
מר ארנוביץ טען, כי בעת שהתגורר בבית הושכרו החלק הקדמי והחלק האחורי-תחתון של הבית בשכירויות משנה, לתקופות כאמור בפסקה 22 דלעיל (אם כי לגבי נהג המונית ציין מר ארנוביץ כי התגורר בחלק הקדמי של הבית "מספר חודשים" ולאחריו הקוסמטיקאית, לתקופה של "למעלה משנה"). יש לציין, כי מר ארנוביץ מסר בתצהירו פרטים כלליים בלבד אודות שוכרי המשנה, וגם בעדותו בבית המשפט לא השכיל למסור פרטים ברורים ומדויקים יותר.
31.
בכל מקרה, לפי "הערכה זהירה" של התובעים, על רקע הנתונים שיש לגזור מהסכם השכירות עם בני הזוג ומהסכם השכירות עם מר אליאס, גרפה נתבעת 1 לכיסה סכום של 5,000 ₪ בחודש בגין השכרת הבית בשכירויות המשנה.
32.
מכאן, שבמהלך 30 החודשים בהם שכרה נתבעת 1 את הבית מהתובעים – דהיינו: בתקופה שמיום 1.3.05 (יום תחילת התוספת להסכם השכירות) ועד ליום 21.9.07 (יום מסירת החזקה בנכס לבעלים החדשים) – הרוויחה נתבעת 1 משכירויות המשנה סך כולל של 150,000 ₪, שאת השבתו תובעים התובעים בתביעתם.

ג.
עיקר טיעוני הנתבעים וראיותיהם:
33.
מטעם הנתבעים העיד נתבע 3 בלבד. נתבע 3 הודה כי נתבעת 1 נכנסה בנעלי גב' גולני בכל הקשור לשכירת הנכס. עם זאת, נתבע 3 הדגיש כי עניינה של נתבעת 1 בנכס היה לשטח חנייה בעבור לקוחותיה, באשר נתבעת 1 אינה עוסקת בעסקי נדל"ן ומכל מקום הבית הינו מבנה ישן מאוד ומוזנח.
34.
לגרסת נתבע 3, לאחר שנחתמה התוספת להסכם השכירות ביקש תובע 1 כי מר ארנוביץ – שבאותה עת עבד כשכיר בסופרמרקט – ימשיך להתגורר בבית ללא תשלום, והנתבעים הסכימו לכך במסגרת הסכמות ג'נטלמניות בין הצדדים.
35.
לדברי נתבע 3, בתחילה התגורר מר ארנוביץ בבית ללא תמורה, אך לאחר מכן נגבה ממנו תשלום סכום סמלי בסך 400 ₪ לחודש – כהשתתפות בתשלום הוצאות החשמל, המים והארנונה בלבד, ולא כדמי שכירות כנטען על ידי מר ארנוביץ – וזאת עד לחודש יוני 2007, בו התפטר מר ארנוביץ מעבודתו בנתבעת 1.
36.
לטענת נתבע 3, עלויות החזקת הבית היו גבוהות. בנסיבות אלה, ומשהתובעים לא הביעו כל התנגדות להשכרת חלק מן המבנה בשכירות משנה ואף הציעו זאת מיוזמתם ביחס למר ארנוביץ, השכירה נתבעת 1 ביום 28.2.06 את החלק האחורי-תחתון בשכירות משנה למר אליאס, והעבירה את מר ויאצ'סלב – שהתגורר עד אז באותו החלק – לחלק האחורי-עליון.
37.
לטענת נתבע 3, השכרת הבית בשכירויות משנה נעשתה ללא כל ניסיון הסתרה מהתובעים, ותובע 1 היה מודע לה היטב. יתר על כן, בתשובה לשאלת תובע 1 אם נתבעת 1 משכירה את הבית בשכירות משנה לדיירים נוספים, השיב נתבע 3 בחיוב ואילו תובע 1 לא הביע לכך כל התנגדות.
38.
לדברי נתבע 3, גרסת תובע 1 כי פנה בעניין נהג המונית לנתבע 2 הינה בגדר "הצהרה שקרית", שכן "פנייה כזו לא התבצעה מעולם".
39.
נתבע 3 הדגיש כי תובע 1 נהג להגיע לביקורים בנכס לשם קריאת מוני החשמל, הנמצאים בחדר המדרגות וההגעה אליהם מחייבת כניסה לתוך הבית, וממילא ברור כי היה מודע לנוכחותם של דיירים במקום. זאת ועוד: הקוסמטיקאית, אשר שכרה את החלק הקדמי בבית למשך מספר חודשים, אף התקינה שלט פרסום בחזית יחידת הדיור ששכרה, ואין זה מתקבל על הדעת שתובע 1 יכול היה לחשוב שהיא עובדת בסופרמרקט.
40.
בנסיבות אלה, כאשר התובעים ידעו על הדיירים המתגוררים בבית בשכירות משנה והדבר לא הפריע להם – והכל במסגרת ההסכמות הג'נטלמניות שבין הצדדים – נוצרה אצל נתבעת 1 הסתמכות כי היא פועלת כדין ואין כל יסוד לתביעת התובעים.
41.
נתבע 3 הודה כי מספר חודשים לאחר שהבעלים החדשים קיבלו את החזקה בנכס הודיע מר כתריאל כי בשל העובדה שהבית מושכר לדיירי משנה בכוונתו לבטל את הסכם השכירות. לטענת נתבע 3, הגם שמר כתריאל בדק היטב את הנכס עובר לרכישתו, כך שאין זה סביר כי לא ידע על הימצאותם של שוכרי-משנה בבית, החליטה נתבעת 1 – שלא היה לה אינטרס מסחרי בבית, אלא בחנייה ללקוחותיה בלבד – שלא להתעמת עם הבעלים החדשים.
42.
הנתבעים ניהלו אפוא משא ומתן עם הבעלים החדשים, אשר בסיכומו נחתם ההסכם הנוסף. הסכם זה העביר לבעלים החדשים את הזכויות והחובות הנובעות מהשכרת הבית, ובמקביל אפשר לנתבעת 1 להמשיך לעשות שימוש בחצר כמגרש חנייה ללקוחות הסופרמרקט, וכך שני הצדדים – הבעלים החדשים ונתבעת 1 – קיבלו את מבוקשם.
43.
להערכת נתבע 3, הרקע לתובענה דנא נעוץ בכך שהתובעים – המיוצגים על ידי אותו עו"ד שייצג את הבעלים החדשים – קיבלו מידע על חתימת ההסכם הנוסף וליבם נחמץ.
44.
לפיכך, הגם שלפני כן העובדה שהבית הושכר בשכירויות משנה לא הפריעה כלל לתובעים, פנו התובעים לנתבעת 1 ודרשו ממנה, "תוך עיוות האמת וההיגיון", תשלום בגין השכרת הבית בשכירויות משנה בתקופה בה היו התובעים בעלי הנכס, בבחינת "לא יזיק לנסות".
45.
נתבע 3 הוסיף והכחיש גם את הסכומים הנתבעים בתובענה. נתבע 3 הדגיש כי מדובר במבנה ישן מוזנח, אשר קירותיו וחלונותיו פונים לחנייה של לקוחות הסופרמרקט, והוא צמוד לבית הקברות העירוני.
46.
יתר על כן, לא זו בלבד שחלקים מהבית עמדו ריקים במשך חודשים ארוכים, אלא שבבית גם התגוררו ארבעה מעובדי הסופרמרקט, בתקופות שונות, במסגרת ההסכמות הג'נטלמניות, שאף תובע 1 מודה בהן. בהקשר זה, כך לטענת נתבע 3, אין להצהרת תובע 1 אודות "עובד ערבי" אשר נתפס גונב בעבודתו פוטר כל יסוד, ולא היו דברים מעולם.
47.
באופן קונקרטי הכחיש נתבע 3 כי החלק הקדמי של הבית הושכר לאישה ולילד, לא לשישה חודשים ולא בכלל, וטען כי נהג המונית התגורר במקום חודש אחד בלבד, שבו לא שילם את דמי השכירות ולכן פונה מהמקום.
48.
לטענת נתבע 3 הקוסמטיקאית התגוררה בחלק הקדמי של הבית תקופה של קצת למעלה מחמישה חודשים, בהם שילמה דמי שכירות בסך 2,200 ₪ בלבד. בהקשר זה, כך לשיטתו, אין כל מקום לגזור את שיעור דמי השכירות ששילמה הקוסמטיקאית מהסכם השכירות עם בני הזוג, וזאת לנוכח העלייה במחירי הדיור.
49.
לא זו אף זו: מהכרטסת הממוינת של נתבעת 1 עולה כי בתקופה הרלוואנטית לתובענה, במקביל להכנסה צנועה בסך של 11,000 ₪ מדמי שכירות ששילמה הקוסמטיקאית, הוציאה נתבעת 1 הוצאות בסך כולל של כ-62,700 ₪ בגין תשלומי חשמל ומיסים עירוניים. מכאן, שנתבעת 1 אף לא הרוויחה מאומה מהשכרת הבית בשכירויות משנה.
50.
על רקע זה טענו הנתבעים כי דין התובענה לדחייה. התובעים, כך לטענת הנתבעים, לא הוכיחו
עילת תביעה לפי הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר), שכן שכירויות-המשנה נעשו בידיעת התובעים ובהסכמתם – בעל-פה ובהתנהגות – ועל כן התובעים אינם יכולים לטעון להתעשרות שלא כדין של הנתבעים.
51.
יתר על כן, לתובעים לא נגרם כל חסרון כיס בגין השכרת הבית בשכירויות המשנה, אשר אפשרה לנתבעים להקטין את הוצאותיהם. מדובר, אם כן, לכל היותר במצב דברים בו חל הכלל "זה נהנה וזה לא חסר" ועל כן יש לפטור את הנתבעים מחובת ההשבה, משיקולי צדק.
52.
לחילופין טענו הנתבעים כי הוצאותיהם בגין החזקת הבית עלו על הכנסותיהם מהשכרתו בשכירויות המשנה. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 3 לחוק עשיית עושר, המתיר לזוכה "לנכות ממה שעליו להשיב את מה שהוציא או התחייב להוציא או השקיע באופן סביר להשגת הזכיה", אין על הנתבעים לשלם לתובעים מאומה.
53.
לבסוף טענו הנתבעים, כי התובעים השתהו מאוד בהגשת התובענה, עד כדי כך שיש להסיק מהשתהות זו ויתור או מחילה על זכויותיהם הנטענות. לטענת הנתבעים, התובעים ידעו מזה זמן רב כי נתבעת 1 משכירה את הבית בשכירויות משנה, ותובע 1 אף אמר מפורשות לנתבע 3 כי אינו לא צרה בנתבעים.
54.
רק לאחר שחתמו הנתבעים על ההסכם הנוסף עם הבעלים החדשים נזכרו לפתע התובעים לנסות את מזלם, והא ראייה לכך היא כי רק בתצהיריהם עלתה הטענה אודות ביטול המחאת זכויות התובעים בכל הקשור לתביעה בגין שכירויות המשנה עד למועד מסירת החזקה בנכס לבעלים החדשים.
55.
עוד יש לציין, בהקשר זה, כי הנתבעים גם טענו להיעדר יריבות עם התובעים משום שזכויות התובעים בנכס הומחו לבעלים החדשים; אם כי על פני הדברים אין ממש בטיעון זה לנוכח עדויות תובע 1 ומר כתריאל, בפרט כאשר אין כל טענה כי הבעלים החדשים דרשו או קיבלו מאומה מהנתבעים בעבור השכרת הבית בשכירויות משנה בתקופה שעובר לקבלת החזקה בנכס על ידם.

ד.
דיון והכרעה:
56.
לאחר ששמעתי את העדים שהובאו – ושלא הובאו – לפניי, והתרשמתי מהם, ועיינתי בראיות שהוצגו לפניי, אני מעדיף, בכפוף לאמור להלן, את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעים.
57.
הכרעה זו אינה מבוססת על התרשמות מהעדים גרידא אלא גם על הגיונם של דברים, בעיקר לנוכח העובדה שהנתבעים הודו בריש גלי כי אמנם השכירו את הבית בשכירויות משנה – בניגוד מפורש להוראות הסכם השכירות המקורי – ורק טענו להסכמה, בעיקר משתמעת, של התובעים.
58.
בהקשר זה יש גם משקל של ממש להימנעות הנתבעים מלהעיד את נתבע 2. כזכור, תובע 1 טען כי בעניין נהג המונית שוחח עם נתבע 2, שהשיב לו כי "מדובר במקרה חד פעמי שיטופל על ידו ואשר לא יחזור על עצמו". והנה, כל שהביאו הנתבעים לעניין זה הוא עדותו מכלי שני של נתבע 3, אשר טען כי מדובר ב"הצהרה שקרית" רק על סמך מה ששמע לטענתו מאחיו, נתבע 2 (ר' בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 15).
59.
זאת ועוד: נתבע 2 הוא זה שחתם על הסכם השכירות עם בני הזוג, תוך הצהרה – שלמצער אינה מדויקת – כי הוא כביכול הבעלים של הבית, ואף בשל כך נדרשה עדותו לצורך הבהרת הדברים.
60.
הנה כי כן, כאשר מחד גיסא ברור כי נתבע 2 היה גורם מרכזי בהשכרת הבית בשכירויות משנה, וכאשר מאידך גיסא נתבע 3 התקשה ליתן בחקירתו הנגדית פרטים של ממש אודות שוכרי המשנה (בהשיבו לשאלה בה נתבקש ליתן תיאור של שוכרי המשנה: "קשה לי. זה היה מזמן" – ר' בפרוטוקול, עמ' 23 שורה 22), פשיטא כי זימנו של נתבע 2 לעדות מטעם הנתבעים היה מתבקש ממש.
61.
כפי שציין דווקא ב"כ הנתבעים בסיכומיו, "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ר' ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)). לפיכך, בנסיבות הנ"ל – בפרט כאשר נתבע 2 הינו בעל דין, שלא היה כל קושי בזימונו לעדות – יש להפעיל כלל זה במלוא משקלו לחובת הנתבעים.
62.
לא זו אף זו: הנתבעים לא הציגו כל ראייה של ממש בקשר להכנסותיהם והוצאותיהם בגין שכירויות המשנה, ועניין זה תמוה במיוחד לנוכח טענת נתבע 3 כי נתבעת 1 הינה עסק גדול, המגלגל מעל 200,000,000 ₪ בשנה (ר' בפרוטוקול, עמ' 24 שורה 1) ואמור להיות בעל הנהלת חשבונות מסודרת. הנתבעים לא הציגו את הסכמי השכירות עליהם חתמו עם שוכרי המשנה – כאשר ההסכמים שהוצגו בבית המשפט הם אלה שהשיגו התובעים – ואף לא הציגו קבלות כלשהן על הוצאות שהוציאו בגין שכירויות המשנה.
63.
הנתבעים הסתפקו בהגשת העתקים מכרטסת ממוינת של נתבעת 1 (להלן – הכרטסת), הגם שאף לפי גרסתם הנתונים שבכרטסת הינם חלקיים בלבד. בצד ההכנסות מופיעה בכרטסת רק ההכנסה מהשכרת יחידת הדיור שבחלק הקדמי של הבית לקוסמטיקאית, וזאת כאשר הנתבעים עצמם מודים גם בהשכרת יחידת הדיור שבחלק האחורי-תחתון למר אליאס ובגביית הוצאות ממר ארנוביץ.
64.
כשנשאל נתבע 3 בעניין זה בחקירתו הנגדית, הוא לא הצליח ליתן תשובה ברורה, וכדבריו:
מאחר והתשלום של השכירויות מאד נמוכים, כאשר התקבל תשלום של שכירות זה הודפס בקופות של הסופר ברחוב הנדיב והופקד יחד עם כל ה... רשת פרש מרקט מגלגלת בשנה מעל 200 מיליון ₪ בשנה כך שסכום כזה נמוך לא מהווה.... ג'פרי שילם 2000 ₪ וזה נמוך מאד.

..
(ר' בפרוטוקול, עמ' 23 שורה 31 ואילך; הנקודות –
במקור).
65.
ואולם, בדברים מהוססים אלה יש אך כדי להגביר את התמיהה בקשר לאופן בו רשמה נתבעת 1 את הכנסותיה מהשכרת הבית לשוכרי המשנה, ולאיין את האפשרות להסתמך על הכרטסת לצורך קביעת ממצאים.
66.
גם בצד ההוצאות הכרטסת אינה ברורה, ואינה מגובה בקבלות מתאימות. יתר על כן, הכרטסת כוללת הוצאות שהוצאו בגין בקשה שהגישו הנתבעים לעירייה בקשר לשימוש בחנייה (ר' בפרוטוקול, עמ' 23 שורה 17 ואילך); הוצאות שעל פני הדברים בינן לבין השכרת הבית בשכירויות משנה אין ולא כלום ועצם הכללתן בכרטסת אך מדגיש את חוסר הרלוואנטיות שלה לענייננו.
67.
הנה כי כן, התובעים הוכיחו כדבעי כי נתבעת 1 השכירה את הבית בשכירויות משנה בניגוד להוראות הסכם השכירות המקורי והתוספת להסכם השכירות, ואילו הנתבעים כשלו בהוכחת ההוצאות שהוציאו לטענתם בגין שכירויות המשנה. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, כי בהשכרת הבית בשכירויות משנה תוך הפרת תנאי הסכמי השכירות – המקורי והתוספת לו – יצרו הנתבעים לעצמם מעין הכנסה נוספת מהצד, ובכך עשו עושר ולא במשפט על חשבון התובעים.
68.
לא למותר לציין, בהקשר זה, כי אין יסוד משפטי לעתירת הנתבעים לדחיית התובענה מהטעם שלתובעים לא נגרם כל חסרון כיס בגין השכרת הבית בשכירויות המשנה, שהרי "חוק עשיית עושר ולא במשפט דחה בצורה ברורה את הרעיון, שלפיו הפסד של התובע הינו תנאי להשבה" (ר' ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שנייה, תשנ"ח-1998), כרך א', בעמ' 87).
69.
יתר על כן, הטענה להיעדר חסרון כיס לתובעים בגין השכרת הבית בשכירויות המשנה אף אינה נכונה במישור העובדתי, שהרי פשיטא כי אם שכירויות המשנה היו נלקחות בחשבון במסגרת הסכמי השכירות (המקורי והתוספת לו), דמי השכירות היו נקבעים בשיעור גבוה יותר, בהתאם.
70.
יחד עם זאת, הראיות שהובאו לפניי באשר לשיעור הכנסות נתבעת 1 משכירויות המשנה הינן חלקיות בלבד, ולעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה אין די בקביעת הכנסה משוערת של 5,000 ₪ על פי דמי השכירות לפי הסכם השכירות עם בני הזוג והסכם השכירות עם מר אליאס – אשר נחתמו שניהם לאחר מכירת הנכס לבעלים החדשים – והכפלתו במשך הזמן שבין תחילת התוספת להסכם השכירות (ביום 1.3.05) לבין מועד מסירת הנכס לבעלים החדשים (ביום 21.9.07).
71.
יתר על כן, מקצתן של ראיות התובעים היו בלתי ברורה, ודיברו ב"אישה וילד" שגרו ביחידת הדיור שבחלק הקדמי של הבית "בערך" שישה חודשים, או נהג המונית שהתגורר לאחריהם "בערך" שלושה חודשים; ובחלקן אף נתגלעו סתירות באשר לשיעור דמי השכירות ששילמו הנ"ל.
72.
כזכור, תובע 1 טען – שלא מידיעה אישית – כי דמי השכירות ששילם נהג המונית היו בסכום של 2,500 ₪ במזומן לחודש, אך טענתו זו לא אושרה על ידי מר ארנוביץ, שגם לא אישר את טענות תובע 1 באשר למשך תקופת שכירת החלק הקדמי, לאחר מכן, על ידי הקוסמטיקאית (ר' גם בחקירתו הנגדית בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 11 ואילך).
73.
שיעור ההכנסות של נתבעת 1 מהשכרת חלקי הבית השונים בשכירויות משנה, כפי שהוכח לפניי, היה אפוא כדלקמן:
(א)
השכרת החלק האחורי-תחתון של הבית, ולאחר מכן החלק האחורי-עליון, למר ארנוביץ, בדמי שכירות בסך של 400 ₪ לחודש, מתחילת התוספת להסכם השכירות (ביום 1.3.05) ועד לתום עבודתו של מר ארנוביץ אצל נתבעת 1 (בחודש יוני 2007), היינו תקופה של 27 חודשים, ובסך הכל 10,800 ₪.
(ב)
השכרת החלק הקדמי לקוסמטיקאית, למשך חמישה חודשים, בדמי שכירות בסך של 2,200 ₪ לחודש, ובסך הכל 11,000 ₪. יובהר, כי נתונים אלה נקבעו על פי ראיות הנתבעים לנוכח הסתירות בראיות התובעים בקשר לקוסמטיקאית.
(ג)
השכרת החלק האחורי-תחתון של הבית, כאמור בהסכם השכירות עם מר אליאס, החל מיום 28.2.06 בדמי שכירות בסך של 2,200 ₪ לחודש, כלומר לתקופה של 19 חודש (עד למועד מסירת החזקה בנכס לבעלים החדשים), ובסך הכל 41,800 ₪.
74.
מכאן שההכנסות המוכחות של נתבעת 1 מהשכרת הבית בשכירויות משנה, בתקופה הרלוואנטית לתובענה, היו בסכום כולל של 63,600 ₪. כאמור, הכנסות אלה נתקבלו תוך הפרת הוראות הסכמי השכירות – המקורי והתוספת לו – ותוך עשיית עושר ולא במשפט, על חשבון התובעים, ועל כן על נתבעת 1 להשיבן לתובעים.

ה.
סוף דבר:
75.
אשר על כן, ולאור כל המקובץ, אני פוסק כי על נתבעת 1 לשלם לתובעים סכום כולל של 63,600 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התובענה ועד ליום התשלום בפועל.
76.
לנוכח ערבותם וחבותם של נתבעים 2 ו-3 לחובותיה של נתבעת 1, כאמור בתוספת להסכם השכירות, על כל הנתבעים לשלם לתובעים, יחד ולחוד, את הסכום שנפסק כאמור לעיל.
77.
בנוסף, בהתחשב בהיקף ההליכים בתובענה, שכללו גם הגשת סיכומים בכתב, כמו גם העובדה שהתובענה התקבלה רק בחלקה, הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, יום שני כ"ט אב תשע"א, 29 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 2218-09/08 זאב סופר, נתן סופר נ' פרשמרקט בע"מ, שלמה עמר, יוסף עמר (פורסם ב-ֽ 29/08/2011)