פסקי דין על אברהם אטיאס | פסקי דין על דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

1124/09 ערר     04/08/2011




ערר 1124/09 אברהם אטיאס נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ





בעניין: אברהם אטיאס

העורר

נ ג ד
דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'

המשיבה
פ ס ק ד י ן

רקע עובדתי ודיוני
1. במוקד

פסק דין
זה חיוב בסך כולל של 44.98 ₪, שהושת על העורר במסגרת חשבונית שסומנה כנספח ה' לתגובת המשיבה (להלן: "חשבונית ה'") וכן חיוב בגין אי תשלום במועד (להלן: "פו"ה") וחיובים בגין עמלות החזר, הכלולים בחשבוניות נספחים ו'-ח' לתגובת המשיבה. יוער, כי את החיובים שמעבר לחיוב האגרה שבחשבונית ה', הסכימה המשיבה לבטל כנגד תשלום חשבונית ה', אולם העורר סירב. לצערנו, הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, כל צד מנימוקיו, ואנו נאלצים אפוא, לתת

פסק דין
מנומק.
2. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ"ר 9366829 (להלן: "הרכב"), שנרשם כמנוי אצל המשיבה, בעלת הזיכיון לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"). עקב אי כיבוד אמצעי התשלום שנמסר במסגרת המנוי לצורך גביית אגרת הנסיעות, המשיבה חייבה את העורר בפיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותם בס' 12 לחוק ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות האכיפה"). בנוסף, חויב העורר בעמלות בגין דחיית הוראת החיוב, כאמור לעיל.
3. בכתב הערר, שהוגש ביום 3.9.09, העורר אינו מפרש מהו הסעד אותו הוא מבקש מן הוועדה, אולם מקריאת שלל טענותיו, וכלל הכינויים והביטויים הבוטים שהוא מצא לנכון להטיח במשיבה, ניתן להסיק כי מבוקשו הוא ביטול חיובי הפו"ה, חיובי האגרה והעמלות בגין אי כיבוד הקבע כרטיס האשראי, שהושתו עליו לאחר מכירת הרכב, שבוצעה ביום 25.2.09, כמפורט באישור העברת הבעלות שצירף לערר. העורר טוען שעם צירוף הרכב למנוי, מספר שנים קודם להגשת הערר, נאמר לו בפירוש על ידי נציג המשיבה, כי - "כאשר אני מוכר את הרכב חיובים הבאים יועברו על הקונה באופן אוטומטי". לטענתו, למרות ההבטחה הנ"ל, המשיבה חייבה אותו בתשלום אגרת נסיעות בגין שתי נסיעות שבוצעו לאחר מכירת הרכב (ביום 9.4.09 וביום 11.4.09). פנייה שלו למשיבה בעניין הושבה ריקם בטענה שחובת התשלום עליו, כבעל המנוי, וכי רק במידה שהרכב ישוב לעלות על כביש האגרה, יחויב רוכש הרכב. העורר טוען כי ביקש לראות את חתימתו על הסכם המנוי, שלטענת המשיבה מבסס את חבותו כלפיה, אולם המשיבה לא נענתה לבקשה והיא אף השיתה עליו חיוב פו"ה בשל אי תשלום חיוב האגרה הנ"ל במועד. העורר מציין כי "כדי להשקיט את זעמו של המפיונר שילמתי סך של 110.5 ₪ המורכב מקרן ... נסיעה שבוצעה על ידי אחרים ... ריבית של 146% לכמה חודשים וזאת לא נסיעה שלי. אין ספק למשפחות הפשע הבכירות יש מה ללמוד!". עד כאן קיצור טענות העורר.
4. המשיבה, בתגובתה מיום 20.10.09, טענה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחיית הערר. בין היתר, טוענת המשיבה שהחל מחודש יוני 2009 היא נתקלה ב"קשיים" בגביית תשלומים מן העורר במסגרת המנוי. לטענתה, על פי הסכם המנוי, על בעל המנוי לעדכן אמצעי תשלום תקין וכן להודיע על הסרת רכב מן המנוי. המשיבה טוענת, כי רק ביום 6.5.09 השכיל העורר להסיר את הרכב מן המנוי ועל כן חויב כדין באגרה בגין הנסיעות שקדמו לכך. המשיבה מציינת, כי היא הציעה לעורר ביטול מלא של חיוב הפו"ה שהושת עליו וכן עמלות החזר הוראות החיוב, ברם העורר סירב להצעה ועמד על ביטול מלא של חיובי אגרת הנסיעות. בנוסף, המשיבה מבקשת שהוועדה תבחן, האם הערר הוגש במועד.
לתגובתה צירפה המשיבה את פרטי החשבוניות הרלוונטיות, את רישומי הדואר ביחס לחשבונית שנשלחה בדואר רשום, את ריכוז החשבוניות, לרבות מועדי הפקה והתשלומים, וכן "דו"ח ריכוז בקשות שירות לפי חשבון".
מנספחים אלו עולה, בין היתר, כי לעורר הופקו 8 חשבוניות ביחס לרכב, החל מיום 20.4.06 (חשבונית נספח א' לתגובת המשיבה) ועד יום 21.9.09 (חשבונית ח'). אין מחלוקת שהחשבוניות הגיעו לידי העורר. מתוך החשבוניות הנ"ל, רלוונטית לערר חשבונית ה' הנ"ל, הכוללת חיוב אגרה בגין 2 הנסיעות שבוצעו לאחר המכירה, חשבוניות ו' (עמלה בגין אי כיבוד הוראת החיוב של חשבונית ה'), חשבונית ז' (כוללת פו"ה בגין אי תשלום חשבונית ה' במועד) וחשבונית ח' (עמלת חיוב בגין אי כיבוד הוראת החיוב של חשבונית ז').
מרישומי המשיבה עולה, כי ביום 31.8.09 שילם העורר את חשבוניות ה' – ז'.
5. דיון בתיק זה התקיים ביום 6.9.10. לדיון התייצבו בא כוח המשיבה והעורר, שמסר עדות בפני
נו והשיב לשאלות הוועדה. בסיום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם.

דיון
6. לשאלה, האם הערר הוגש במועד, נשוב לאחר שנבחן את הערר לגופו.
7. את טענתה לכך שהעורר הוא החייב בחיובי האגרה הרלוונטיים, מבססת המשיבה על מסמך "תנאים כלליים להסכם הצטרפות" (להלן: "ההסכם הכללי") שכמותו צירפה המשיבה לתגובתה לערר (נספח 4), כאשר סעיף 14, שכותרתו "שינוי פרטי מידע", קובע (ס"ק ב')-
"כל עוד לא נתקבלה בידי בעל הזיכיון הודעה מאת בעל הרכב בדבר ... שינוי הבעלות ברכב, ייחשבו הפרטים המצויים בידי בעל הזיכיון כנכונים ומדויקים לכל דבר ועניין הקשור להסכם זה ובעל הרכב יחויב בכל החיובים אשר בוצעו לפי הוראות הסכם זה ...".
פורמאלית, בהנחה (שתידון להלן) שההסכם הכללי אכן עמד בתוקף ביחסים שבין העורר לבין המשיבה, הרי שהוראות ההסכם מצדדות בעמדת המשיבה, לפיה היא הייתה זכאית לראות בעורר כחייב כלפיה גם לאחר מכירת הרכב.
8. אלא שההנחה הנ"ל, לפיה ההסכם הכללי חייב את העורר והיווה חלק מן המערך החוזי שנכרת בין הצדדים, אינה ברורה כלל ועיקר.
9. העורר, שעדותו הותירה בנו רושם של אמינות, כפר בקבלתו של ההסכם הכללי, טען כי בכל מקרה לא חתם עליו ומשכך הוא אינו מחייב אותו. בדיון הציג העורר 2 טפסים: האחד - "הסכם הצטרפות מנוי לכביש 6", הכולל את פרטי העורר בחלק שכותרתו "פרטי בעל הרכב". בשולי טופס זה מצוין "המשך בעמוד 2", אולם לא הוצג אותו "המשך" ואין חתימה של העורר, או המשיבה, על גבי טופס זה. הטופס האחר שהוצג הוא "נספח א' להסכם הצטרפות מנוי לכביש 6" הכולל את פרטי העורר בכתב יד, את פרטי הרכב וכן את חתימת העורר המאשר את פרטי הרכב.
בדיון נשאל העורר על ידי הוועדה, האם קיבל לידיו את ההסכם הכללי והשיב "אני מניח שלא, כיון שלא מצאתי אותו במסגרת המסמכים המצויים בביתי".
10. בא כוח המשיבה מצידו טען, כי "המשיבה תמיד דואגת להעביר לעושה המנוי את כל המסמכים ובכללם את הסכם התנאים הכללים להסכם ההצטרפות. בנושא זה קיימת הנחיה חד משמעית... ככל שהעורר מוכר את רכבו מחד ומותיר את המנוי מאידך, הרי למעשה הוא מוכר (ככל הנראה, צ"ל "מסכים" – הועדה) שהחיובים בגין הנסיעות בכביש האגרה ימשיכו להיות על שמו. ככל שהעורר כשל בביצוע המוטל עליו על פי תנאי ההסכם, אין לו אלא לבוא בטענות לעצמו".
11. לעניין עצם קבלת ההסכם הכללי, וכן בשאלה האם הוא התגבש לכדי הסכם מחייב בין הצדדים, יש לקבל את עמדת העורר. העורר כפר, כאמור, בקבלת ההסכם הכללי. המשיבה מצידה לא הניחה כל ראיה לביסוס ההנחה שהמציאות שונה מן הנטען על ידי העורר. ברור שאין די בטענה כללית - ובפרט כשהיא מובאת מפי בא כוח המשיבה שאינו יכול להעיד מידיעה אישית על הדברים – לכך שהמשיבה "תמיד דואגת להעביר לעושה המנוי את כל המסמכים". למעשה, בפני
נו אין כל עדות לכך שהעורר חתם על מסמך כלשהו במסגרת ההצטרפות, למעט החתימה על "נספח א'" הנ"ל, שכל כולו פרטים מזהים טכניים והוא אינו כולל כל תנאי הסכמי מהותי.
המשיבה טוענת לתחולתו של ההסכם הכללי מבלי שהונחו על שולחננו כלים ראייתיים כלשהם שבאמצעותם ניתן לקבל את טענתה. אפילו לגבי דוגמת ההסכם שצירפה המשיבה לתגובתה לערר, שעליה ביקשה להסתמך, הסתבר מדברי בא כוח המשיבה, כי מדובר בגרסה מאוחרת לגרסת ההסכם שהייתה בתוקף בעת שהצטרף העורר למנוי (2004), גם אם הסעיף הרלוונטי, 14(ב), נותר בעינו.
הגיבוש המשפטי הפורמאלי של ההסדר החוזי הנטען, היינו הנחת "הצעה" מצד המשיבה בפני
העורר, בדמות ההסכם הכללי, ולאחר מכן קיבול הסכם זה על ידי העורר, ולו בהתנהגות או בשתיקה, לא הוברר כלל ולא ניתן לקבוע כי התגבש הסכם כזה.
המשיבה לא הייתה יכולה, אפוא, לבסס על ההסכם הכללי את זכאותה לחייב את העורר בתשלום על נסיעות שבוצעו לאחר מכירת הרכב.
נוסיף, כי לא נעלמה מעינינו העובדה שבטופס, שעמודו הראשון צורף על ידי העורר כנספח א' כאמור, יש הפנייה למסמך "התנאים הכלליים", הוא ההסכם הכללי, שעליו מתבקשת המשיבה להסתמך. נספח א' הנ"ל הוא טופס סטנדרטי שכולל פרטים טכניים של הרכב ושל הלקוח, וברור שבאזכור מסמך "התנאים הכלליים" מבלי להוסיף כל פירוש מה מהותם של אותם תנאים כלליים, אין בו כדי לפטור את המשיבה ממסירה בפועל של אותו נספח, ולא ניתן לראות בעורר כמחויב לתנאי אותו נספח מבלי שנוסחו נמסר לו, או הובא לידיעתו באופן אחר (ולו על ידי הפנייה ברורה לאתר האינטרנט של המשיבה, שם מתפרסם נוסח ההסכם הכללי).
12. נותרה השאלה, האם גם ללא קשר להסכם הכללי, הייתה המשיבה זכאית לחייב את העורר בחיובי האגרה שבמחלוקת. לשון אחר – האם בעצם העובדה שהעורר הצטרף למסגרת מנוי, הוא למעשה הסכים, כתנאי מכללא, שכל אימת שהוא לא מודיע על הסרת הרכב או ביטול המנוי, הוא יוסיף להיות מחויב בגין הנסיעות המבוצעות בו וגם אם פקעה הבעלות הפורמאלית שלו בו.
לדעתנו, התשובה לשאלה זו אף היא תואמת את עמדת העורר.
13. ראשית, במקרה המסוים של העורר, כבר בכתב הערר נטען על ידו שבעת ההצטרפות למנוי, בשנת 2004, נאמר לו מפורשות כי העברת הבעלות ברכב תביא אוטומטית להסבת החיובים על שם הבעלים החדש. מצד המשיבה אין בפני
נו כל גרסה סותרת או אחרת והעורר כלל לא נחקר על גרסתו זו. ממילא, גם אם יש בסיס כלשהו לטענה שבעת ההצטרפות למנוי מסכים הלקוח מכללא לכך שחיובים יוסיפו להיגבות ממנו גם במקרה של מכירת הרכב, הרי שבמקרה המסוים דנן, ובהינתן שגרסת העורר נאמנה, הוסכם לכאורה במפורש שלא כך יהיה.
שנית, גם ללא קשר לטענתו הספציפית של העורר דנן, בנוגע לאשר נמסר לו בשיחת ההצטרפות למנוי, הדעה שקיים תנאי מכללא מן הסוג האמור, אינה יכולה לעמוד. לקוח המצטרף למנוי אצל המשיבה אינו מודע בהכרח לאופן ההתנהלות של המשיבה או לצורת העבודה הטכנית של מערכת הזיהוי, החיוב והגביה. דרך כלל, המוטיבציה המובילה לקוח להצטרף למנוי מורכבת מן הרצון להסדיר גביה אוטומטית של החיובים, שתחסוך ממנו את הצורך לעקוב ולטרוח לשלם מעת לעת חשבוניות, וכן מן הרצון ליהנות מתעריפי חיוב מוזלים השמורים למנויים. אין לצפות מן האדם הסביר המצטרף למנוי, בפרט כשמדובר על רכבו שלו, כבמקרה דנן, שידע מאליו שההצטרפות למנוי מפקיעה את הקשר שבין הבעלות הרשומה ברכב לבין זהות החייב כלפי המשיבה. מדובר על נתון שיש להציגו בפני
המצטרף, אם על ידי הסבר בעל פה ואם על ידי הסבת תשומת הלב לתנאים הכתובים בהסכם הכללי. לא ניתן לצאת מהנחה שהדברים מצויים אפריורית בידיעת הלקוח.
14. שאלת האיחור בהגשת הערר. פורמאלית, נראה כי קיים איחור מסוים בהגשת הערר, לפחות ביחס לחשבונית ה', העומדת בלב המחלוקת. אין חולק, שלכל המאוחר ביום 6.5.09 ידע העורר על חשבונית ה', שכן תאריך זה מתנוסס על פנייתו למחלקת פניות הציבור של המשיבה, שהעתקה צורף לערר. כתב הערר הוגש, כאמור, ביום 3.9.09 ולאחר שחלפו 30 הימים הקצובים בסעיף 12ב לחוק לצורך הגשתו.
עם זאת, בנסיבות העניין, וגם אם קיים איחור, מצאנו טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הערר עד המועד בו הוגש, ובהתאם לסמכות שבסעיף 22 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב - 1992.
ראשית, במועד הדיון, המשיבה כלל לא העלתה את טענת האיחור, או כל טענת סף אחרת ובא כוחה התמקד בטענות לגופו של עניין ובסיום סיכומיו ביקש את דחיית הערר בהתבסס על טענותיו המהותיות. נראה, אפוא, כי המשיבה עצמה זנחה טענתה בעניין זה.
שנית, מכתב הערר עולה, כי העורר המתין לתשובת המשיבה בנוגע לבקשתו לראות את חתימתו על הסכם המנוי וכי פנה להגיש ערר לאחר שקיבל את חיוב הפו"ה שנכלל בחשבונית ז' (מיום 20.8.09) שביחס אליה אין כל איחור.
שלישית, לגופו של עניין מצאנו את הערר מוצדק, ולמשיבה לא נגרם נזק מעצם ההשתהות של העורר.
וראה בעניין זה בפסק הדין ברעא 4990/05 ממן יעקב ו-80 עוררים אח' נ' עיריית הרצליה, שם נאמר –
"יש לזכור כי ועדת הערר הינה הערכאה השיפוטית הראשונה בפני
ה יכול להביא האזרח את השגותיו נגד דרישת התשלום. הגבלת התקופה בגידרה ניתן להגיש ערר בצורה כה קשיחה, ללא הותרת פתח שבשיקול דעת להארכת זמן זה, עשויה להחשב כפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות. זכות זו הוכרה במשפטנו כזכות חשובה ובסיסית מן המעלה הראשונה"
וכן –
"בענייננו, הגם שיש לחתור לכך שהדיון לפני ועדת הערר יתקיים במהירות וביעילות ככל הניתן, אין מדובר בדחיפות כה חריגה ויוצאת דופן עד כי ראוי להגביל את התקופה בה ניתן להגיש ערר באופן כה דרקוני".
דברים אלו יפים במהותם גם לענייננו.
15. התוצאה היא שהערר מתקבל במלואו. החיובים הכלולים בחשבוניות נספחים ה', ו', ז' ו- ח' לתגובת המשיבה, מבוטלים. המשיבה תשיב לעורר תוך 30 יום את ששילם בגין חשבוניות אלו.
עם זאת, לא מצאנו מקום לזכות את העורר בהוצאות משפט. המשיבה פועלת על פי חוק ותעריפי החיוב, האגרה והפו"ה נקבעים בהתאם לחוק ולתקנות האכיפה. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הייתה לגיטימית, ולא היה כל מקום להתבטאויותיו של העורר כלפי המשיבה בכתב הערר, שעברו כל גבול של טעם וטוב ותרבות דיבור. משכך, ועל אף שהערר נמצא מוצדק לגופו, אין הצדקה לפסוק הוצאות לטובת העורר.
ערעור על

פסק דין
זה טעון רשות מבית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום: ד' באב תשע"א , 04 באוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

עו"ד אינגריד הר-אבן

עו"ד מנחם שח"ק
עו"ד שמרית שלומוביץ' - שטיין
חברת הועדה

יו"ר הועדה

חברת הועדה
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ערר מס' 1124/09
(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995


1
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ירושלים, ערר מס'
(כביש ארצי לישראל התשנה) - 1995









ערר ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה 1124/09 אברהם אטיאס נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 04/08/2011)