פסקי דין על אלי דהן | פסקי דין על חנן דהן | פסקי דין על אברהם משעלי

55833-08/10 תאק     30/08/2011




תאק 55833-08/10 אלי דהן, חנן דהן נ' אברהם משעלי








בית משפט השלום בבאר שבע



תא"ק 55833-08-10 משעלי נ' דהן ואח'






מספר בקשה:
1

בפני

כב' הרשם
יניב בוקר


המבקשים

1. אלי דהן
2. חנן דהן


נגד


המשיב

אברהם משעלי



החלטה

מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים
בפני
בקשתם של המבקשים, אלי וחנן דהן
, כי תינתן להם הרשות להתגונן בפני
תביעתו של המשיב, עו"ד אברהם משעלי
, אשר הוגשה כנגדם בסדר דין מקוצר על הסך של 12,144 ₪.

תמצית הטענות בכתב התביעה
על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש מס' 1, שהינו אביו של המבקש מס' 2, רכש רכב מחברת נ.ב.ה ליסינג בע"מ (להלן: "החברה"), ורשם אותו על שם המבקש מס' 2.

עסקת הליסינג לא כובדה כדין על ידי החברה, ועל כן פנה המבקש מס' 1, למשיב, וביקש לתבוע את החברה.

על פי כתב התביעה, נחתם בין המבקש מס' 1 למשיב הסכם שכ"ט, ביום 6.12.04, על-פיו התחייב המשיב להגיש את התביעה כנגד החברה, ואילו המבקש מס' 1 התחייב לשלם בתמורה סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן 1,000 ₪ בתוספת מע"מ על כל דיון מעבר לדיון השלישי בתיק.
עוד נקבע בהסכם כי כל סכום שיפסק כשכ"ט עו"ד ישולם למשיב בנוסף לשכ"ט המוסכם.

המשיב, לטענתו, הגיש תביעה שנדונה והתנהלה בבית משפט השלום ברחובות.
עד ליום 10.6.09, נטען בכתב התביעה, לא שולם במלואו שכר הטירחה המוסכם, ובינתיים התקיימו 5 דיונים, והכול בבית משפט השלום ברחובות.
על-כן נחתם הסכם משלים ביום 10.6.09, אשר לפיו המבקש מס' 1
ישלם את יתרת שכר הטירחה
שעמדה אז על 3,500 ש"ח וכן סכום גלובלי עבור הדיונים עד לפסק הדין, ובסה"כ 5,810 ₪.

עוד נקבע כי הסכום האמור ישולם בתוך 60 ימים, מיום מתן פסק הדין בתביעה שהגיש המשיב בשם המבקש מס' 1.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 3.2.10, במהלך דיון בהוכחות, הגיעו הצדדים בתביעה כנגד החברה, לפשרה שקיבלה תוקף של פסק – דין, ואשר לפיה החברה-הנתבעת שם, תשלם סך של 50,681 ₪, נכון ליום 3.2.05, וכן אגרת משפט בתוספת הפרשים מיום תשלומה, ושכ"ט עו"ד בסך 5,068 ש"ח בתוספת מע"מ.
עוד הוסכם בפסק-הדין שאם החברה הנתבעת תשלם סך של 40,000 ₪, בתוך 60 ימים, יראו את
פסק-הדין כמסולק במלואו.

לאחר שחלפו 60 ימים ולא התקבל התשלום, פנה המשיב לב"כ החברה ולאחר התכתבות הבין
המשיב, לדידו, שהחברה מתחמקת מלשלם.
על-כן פנה המשיב, לטענתו, למבקש מס' 1 והודיע לו כי יש לנקוט בהליכי הוצל"פ לגביית פסק-הדין ובינתיים על המבקש לשלם את יתרת החוב שלו למשיב.
המבקש מס' 1, לטענת המשיב, ביקש אורכה של חודשיים שלושה, והמשיב הסכים לכך.

לאחר כשלושה חודשים התברר למשיב כי המבקש מס' 1 כבר פתח בהליכים בהוצאה לפועל, כנגד החברה החייבת, בעצמו או באמצעות עו"ד אחר.

המשיב דרש מן המבקש מס' 1 את שכר טרחתו, ולא נענה.

לפיכך ביקש המשיב לחייב את המבקשים בסכום התביעה הנזכר לעיל.



תמצית הטענות בבקשה למתן רשות להתגונן
המבקשים טענו בבקשתם למתן רשות להתגונן כי בניגוד לטענות המשיב, סוכם בין הצדדים על שכ"ט בסכום גלובלי של 10,000 ₪, ללא כל תוספות.

המבקשים טענו כי לדיון הראשון בתביעה אשר הוגשה על ידי המשיב, לא התייצב המשיב, ולפיכך, לטענת המבקשים, קנס אותם, כלשונם, בית המשפט, בסכום של 1,000 ₪.

לטענת המבקשים, המשיב ניהל את התיק בזלזול ולא הגיש תצהירים במועד, ולפיכך חוייבו המבקשים בסכומי קנסות נוספים, כלשונם, וכמו כן נגרמו להם נזקים בגין נסיעות, טרחה והפסד ימי עבודה.

המבקשים הוסיפו כי לא חתמו על ההסכם שצורף לכתב התביעה ולפיו הם חייבים לשלם שכ"ט נוסף, הנגזר משכ"ט עוה"ד שפסק בית המשפט בתביעתם כנגד חברת הליסינג.

תמצית הדיון לפני
בדיון שהתקיים בפני
ביום 12/4/2011 ביקש המשיב לתקן את כתב התביעה כך שעילת התביעה כנגד המבקש מס' 2 תתבסס על שכ"ט מוסכם, ועל העובדה כי המבקש מס' 1 היה שלוח של המבקש
מס' 2.

המבקש מס' 1 אישר כי פעל בשליחות בנו ולפיכך כתב התביעה תוקן כמבוקש.

בדיון שהתקיים בפני
ביום 12/7/2011 נחקרו המבקשים על תצהיריהם.

המבקש מס' 2 אישר בחקירתו כי אביו פעל בשליחות מטעמו, וכי כל התחייבות של אביו מחייבת גם אותו.

המבקש מס' 1 הכחיש בחקירתו את הטענה כי ביקש מן המשיב להגיש את התביעה בבית המשפט השלום בבאר-שבע, וטען כי המשיב הוא שהדריכו בעניין זה.

המבקש מס' 1 טען כי בדיון שהתקיים בבאר-שבע הופיע מתמחה מטעם המשיב, שהבהיר שאינו מתמצא בפרטי התיק.

המבקש מס' 1 אישר בחקירתו כי קיבל חזרה לידיו את הערובה להוצאות שהפקיד בבית המשפט השלום ברחובות, לטענתו בשל אי-הגשת תצהירים במועד על ידי המשיב.

המבקש מס' 1 הכחיש בחקירתו כי חתם על המסמך מיום 10/6/2009, וטען כי החתימה על מסמך זה אינה חתימתו.

המבקש מס' 1 טען כי שילם למשיב 10,000 ₪, חלקם במזומן, וכי רק לאחר שהסתיים המשפט הבחין כי נרשם בהסכם שכה"ט שכן שכ"ט שייפסק ישולם למשיב, בנוסף לשכה"ט המוסכם.

לשאלת בית המשפט השיב המבקש מס' 1, כי הצדדים סיכמו ביניהם ששכה"ט יעמוד על הסך של 10,000 ₪, ולא מעבר לכך. עוד טען המבקש מס' 1 כי שילם בתחילה למשיב כספים במזומן, ולא נטל כל אסכמתא על כך, בשל יחסי האמון בין הצדדים.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

תמצית סיכומי המבקשים
המבקשים טענו בסיכומיהם כי המשיב "פישל ושיקר", כלשונם, באופן ייצוגם בבית המשפט השלום ברחובות.

המבקשים טענו כי ניזוקו באובדן ימי עבודה, בדחיית הדיונים ובהוצאות שונות בגין רשלנותו הנטענת של המשיב.

המבקשים טענו כי בשל התנהלותו של המשיב התארך המשפט על פני שש שנים, עד שחברת הליסינג הנתבעת סגרה את עסקיה ולא ניתן היה לממש את פסק הדין.



תמצית סיכומי המשיב
המשיב טען בסיכומיו כי הגנת המבקשים היא סתמית, כללית ומעורפלת.
לטענתו המבקשים טענו לנזקים מבלי לפרטם כלל, וטענו כי ביצעו תשלומים לידי המשיב מבלי שהציגו מועדים, אופן תשלום וסכומים מדוייקים.

לטענת המשיב, אין בפי המבקשים כל הגנה, וגם טענתם בדבר הקשר בין היעדרותו מן הדיון בבית המשפט השלום בבאר-שבע ובין פסיקת ההוצאות אין בה ממש, שכן ההוצאות נפסקו בשל העובדה שכבר התקיים מעשה בי-דין בשאלת הסמכות המקומית בין הצדדים לתביעה שם.

לחילופין טען המשיב, כי גם אם מודה המבקש מס' 1 בהסכם הראשון בזמן בלבד, בין הצדדים, הרי שיש ליתן

פסק דין
חלקי על הסך של 9,676 ₪ וזאת לאור מספר הדיונים שהתקיימו בתביעה, ולאור הסכמות הצדדים בהסכם הראשון בדבר תשלום שכה"ט שייפסק בתביעה, לידי המשיב.

דיון והכרעה
לאחרונה סוכמה ההלכה בדבר טיבו של סדר הדין המקוצר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם בנבו) מפי כב' הש' א' רובינשטיין:
"מן המפורסמות, כי בשלב של מתן רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם. ואולם, התמונה אינה חד-ערכית: בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נאמר מפי הנשיא ברק, כי במסגרת בקשת הרשות "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפני
ו..." ובע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ'
warner
, פ"ד מו(2) 273, 277 ציין הנשיא שמגר, "כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה". דברים אלה בהירים הם, ומדברים בעדם; ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 386-385; לשלמות התמונה יצוין, כי רשות ניתנת – שעה שהיא ניתנת על פי המבחנים האמורים – אף בטענה בעל פה כנגד מסמך; ע"א 454/65 סלבין נ' גליק, פ"ד כ(2) 15 (השופט - כתארו אז - זוסמן). כללם של דברים, נאמר כי "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו, הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46, המפנה לזוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין), תשנ"ה -1995, 677-676; ראו גם ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד, פ"ד מו(4) 193, 196 (השופט – כתארו אז – מ' חשין)). עם זאת ראו דברי השופט טירקל בענין האחים אלפי (שם), כי "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו".
(ההדגשות שלי – י.ב.).

נשאלת השאלה - מתי יש לקבוע כי המדובר ב"הגנת בדים"? מהם סימני ההיכר של הגנה כזו?

בית המשפט העליון בע"א 469/87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מג(3) 113, 121, נתן בהגנה זו מספר סימנים:

"על-כן, בבוא בית המשפט לשקול מתן רשות להתגונן, עליו להניח, כי העובדות שהמבקש טוען להן אמנם נכונות, ובהנחה זו עליו לבדוק, האם יש באלה כדי להצביע על הגנה אפשרית, ולו אף בדוחק.
אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר (ראה: ע"א 102/83 [6], בעמ' 257; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 619, ופסקי הדין בה"ש 111). כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות. אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה". (ההדגשות שלי – י.ב.).


נמצאנו למדים, אם כן, כי ניתן לקבוע כי המדובר בהגנת בדים כאשר:
א.
המצהיר "קורס" בחקירה נגדית וגירסתו "מתמוטטת".
ב.
הגירסה העובדתית קורסת מול חומר הראיות כולו (שאינו מצריך שיקולי מהימנות).
ג.
כאשר תצהיר המבקש מעלה טענות כלליות ואינו מתכבד ומפרט את פרטי הגנתו כך שלמעשה אין גירסת הגנה ממשית ומפורטת.

לכל אלה יש להוסיף, לטעמי, את המקרים הבאים (מבלי להתחייב על רשימה סגורה של מקרים):
ד.
כאשר כל הטענות העובדתיות של המבקש אינן מעלות הגנה במובן המשפטי
גם אם תתקבלנה במלואן בתום ההליך העיקרי (לדוגמה: אדם אשר טוען רק טענות עובדתיות בדבר יכולתו הכלכלית לשלם ומצבו הבריאותי).
ה.
כאשר מתברר מתצהירו של המבקש ומחקירתו כי הוא מעלה מספר גירסאות עובדתיות הסותרות זו את זו בצורה חזיתית בנקודות המהותיות לדיון ולא ניתן ליישב בין גירסאות אלה כדי שתימצא גירסת הגנה סדורה אחת.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בתצהיר המבקשים, במהלך הדיון בפני
ובסיכומי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשתם של המבקשים להידחות מן הטעם שהגנתם היא הגנת בדים וזאת מכל הטעמים שאמנה להלן:

ראשית
, הגנתם של המבקשים מעלה טענות כלליות והם אינם מתכבדים ומפרטים את פרטי הגנתם כך שלמעשה אין גירסת הגנה ממשית ומפורטת
המבקשים טוענים בלשון סתמית וכללית כי נגרמו להם "נזקים" בשל התנהלותו של המשיב, וזאת מבלי לפרט מהם נזקים אלה; מה סכומם; מהו הקשר הסיבתי בינם ובין התנהלותו של המשיב וכו'...

גם הטענה כאילו התארך המשפט בשל התנהלות המשיב, עד כדי כך שלא יכלו המבקשים לגבות את פסק הדין מאת הנתבעת שם, לא גובתה בכל פירוט עובדתי (כגון: מתי "התמוטטו" עסקיה של הנתבעת? מתי נודע הדבר למבקשים? כיצד פעלו לצמצם את נזקם? מהו הרצף הכרונולוגי והקשר בין התארכות המשפט ל"התמוטטות"? וכו'...).

שנית
, הגירסה העובדתית של המבקשים קורסת מול חומר הראיות כולו (שאינו מצריך שיקולי מהימנות).
המבקש מס' 1 טען בתצהיר בקשת הרשות להתגונן כי סוכם בין הצדדים על תשלום שכ"ט בסך 10,000 ₪ בלבד. הא ותו לא.
אלא שטענה זו נסתרת מיניה וביה מהוראות סעיפים שונים בהסכם בין הצדדים, מיום 6/12/2004, ולפיהם על המבקש מס' 1 לשלם גם את שכה"ט שייפסק בתיק בית המשפט וגם 1,000 ₪ בגין כל דיון נוסף.
טענתו של המבקש מס' 1 כי לא קרא את ההסכם בין הצדדים לא נזכרה כלל בתצהיר ההתנגדות, וכידוע, טענה של אדם שלא קרא מסמך עליו חתם לא תתקבל אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות (כגון, שהוטעה לגבי מהות המסמך כולו – דבר שלא נטען כלל על ידי המבקשים).

שלישית
, גירסתו של המבקש מס' 1, באשר לסכומים ששילם בפועל לידי המשיב, לא רק שלא פורטה במידה מספקת להליך זה (המבקש מס' 1 לא ציין לא מועדים ולא סכומים ולא אופן ביצוע התשלום מלבד טענה כללית, חדשה, של תשלומים במזומן ללא אסמכתא), אלא שהגירסה השתנתה מספר פעמים, מן התצהיר, אל החקירה ועד לסיכומים.
בתצהיר בקשת הרשות להתגונן לא ציינו המבקשים כי שילמו למשיב 10,000 ₪ במדוייק, אלא רק כי סוכם שישולמו 1,000 ₪ מדי חודש.
בחקירה הנגדית טען המבקש מס' 1, בתחילה, כי שילם את "כל ה- 10,000 ₪", אלא שלאחר מכן, בסיכומים, טען המבקש מס' 1: "המשיב טוען ששילמתי רק 6,500 ₪ ואני ממשיך ואומר ששילמתי עוד 4,000 ₪ בשיקים". דא עקא כי שני סכומים אלה מסתכמים לסך של 10,500 ₪ ולא 10,000 ₪ כפי שטען המבקש מס' 1 בחקירתו.

גם טענת המבקשים כאילו רשלנותו של המשיב באי-התייצבותו לדיון בעניין הסמכות המקומית היא שהביאה לפסיקת ההוצאות כנגדם, אינה נתמכת בהחלטת בית המשפט בעניין זה, שניתנה לגופו של עניין ולא על סמך היעדרותו של המשיב מן הדיון.

עולה מכל המקובץ כי אין בפי המבקשים טענה הגנה הראויה להישמע, ולו בדוחק.

לפיכך, אני דוחה את בקשתם למתן רשות להתגונן בתיק זה.

המשיב יגיש

פסק דין
ערוך לחתימתי בתוך 7 ימים מיום קבלת החלטתי זו.

המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות הדיון בבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, ל' אב תשע"א, 30 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.








תאק בית משפט שלום 55833-08/10 אלי דהן, חנן דהן נ' אברהם משעלי (פורסם ב-ֽ 30/08/2011)