פסקי דין על אברהם בן משה | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

32046-09/10 עבל     04/09/2011




עבל 32046-09/10 אברהם בן משה נ' המוסד לביטוח לאומי




אברהם בן משה



אברהם בן משה

המערער


-




המוסד לביטוח לאומי
המשיב


לפני: סגן הנשיאה יגאל פליטמן
, השופט עמירם רבינוביץ'
, השופטת רונית רוזנפלד

נציג עובדים מר ראובן רבינוביץ',
נציג מעבידים מר מיכה ינון

בשם המערער - עו"ד דן כוכב

בשם המשיב
- עו"ד
דנה תמר פרבר


פסק דין
השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1.
במוקד הערעור שלפנינו ניצבת זכות הטיעון העומדת לזכאי לגמלה, קודם לשלילתה רטרואקטיבית, על ידי המוסד לביטוח לאומי
. לפי הנטען על ידי המערער, משלא התאפשר לו לטעון לפני המוסד לביטוח לאומי
קודם לקבלת החלטה בדבר חוב שהוא חייב למוסד בגין תשלומי גמלת הבטחת הכנסה, דין ההחלטה להתבטל. טענות המערער מועלות במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר רמי נחום ומר משה דניאל; בל 4114-08). בפסק הדין אושרה החלטת המוסד לביטוח לאומי
לשלול רטרואקטיבית גמלת הבטחת הכנסה שקיבל המערער בתקופה שמחודש נובמבר 2004 ועד לחודש מאי 2008, מן הטעם שבמהלך אותה תקופה עשה המערער שימוש קבוע ברכב. על כך הערעור שלפנינו, בו טוען המערער כנגד ההחלטה לשלול רטרואקטיבית את גמלתו, מבלי שניתנה לו זכות הטיעון, וטענות נוספות בדבר עצם זכאותו לגמלה.

הרקע העובדתי
2.
ביום 27.12.01 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. המוסד החל לשלם למערער גמלה על פי תביעתו, בחודש ינואר 2002.
בטופס התביעה, ובטופסי עדכון שהגיש במהלך השנים, ציין המערער כי אין בבעלותו רכב; כי יש לו רישיון נהיגה, וכי אין הוא נוהג בקביעות ברכב.

3.
ביום 24.6.08 נשלחה אל המערער הודעה על חוב בשיעור של 64,967 ש"ח, בגין גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לו בתקופה שמחודש נובמבר 2004 ועד חודש מאי 2008, עקב שימוש קבוע ברכב מסוג סובארו.

4.
ביום 21.7.08 הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי בתל אביב כנגד החלטת המוסד. בתביעתו טען כי אין בבעלותו רכב, וכי אין הוא עושה שימוש קבוע ברכב. לדבריו, הרכב בו מדובר הינו בבעלות עמותה רשומה לקידום אומנות ואומנים בשם גלריה בן משה, בה הוא פעל יחד עם אחרים בהתנדבות. לטענתו, כמפורט בכתב התביעה, הוא עשה שימוש ברכב לצורך פעילותו בעמותה, כפי שעשו חברים אחרים בעמותה. בנוסף טען כי הוא חולה לב; כי אינו עובד; כי את כל מרצו הוא משקיע בקידום מטרות העמותה ללא קבלת תמורה, וכי השימוש הנעשה על ידו ברכב אינו עולה כדי שימוש קבוע ברכב, השולל גמלת הבטחת הכנסה. עוד טען המערער כי החלטת המוסד לשלול את גמלתו רטרואקטיבית, מבלי לתת לו זכות טיעון אינה עומדת בכללי המשפט המנהלי. בכתב ההגנה הכחיש המוסד לביטוח לאומי
את כל טענות המערער.

5.
הפלוגתאות כפי שהועמדו לדיון בבית הדין האזורי היו: "
האם עשה התובע שימוש ברכב כמשמעותו בחוק הבטחת הכנסה ובפסיקה ובאיזו תקופה; האם התובע השתמש ברכב או היה גם בעליו?
".

פסק הדין של בית הדין האזורי
6.
בפסק הדין עמד בית הדין האזורי על כך, שהרכב מושא הדיון אכן היה רשום בבעלות העמותה "גלריה בן משה". בית הדין פירט את העובדות כפי שעלו מן העדויות ששמע, ובהן העובדות שלהלן: כתובת ביתו של המערער היא כתובת העמותה; הרכב חנה בקביעות ליד בית המערער; לרכב היה רק מפתח אחד שנמצא בבית המערער; למרבית חברי העמותה היה רכב משלהם; ביטוח הרכב היה רשום על שם המערער, ולא הובאה ראיה לטענת המערער כי הוצאות הרכב שולמו על ידי חברי העמותה; לא הוצג כל דו"ח כספי הנוגע למימון הרכב; חברי העמותה העידו על שימוש מוגבל ביותר שעשו ברכב.
התשתית העובדתית כפי שהתבררה לפניו, הביאה את בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי מדובר ברכב שעמד בעיקר לרשות המערער, שעשה בו שימוש קבוע באופן המצדיק שלילת גמלת הבטחת הכנסה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה. על כן דחה בית הדין האזורי את התביעה.

הערעור
7.
לטענת המערער, בית הדין האזורי התעלם מטענותיו בדבר הפגם שנפל בהחלטת המוסד לביטוח לאומי
לשלול את גמלתו מבלי שניתנה לו אפשרות להתגונן מפני ההחלטה. לדבריו, אי מתן זכות טיעון קודם שגמלתו נשללה רטרואקטיבית
"
גוררת את בטלות ההחלטה
..
". מאחר שבית הדין האזורי לא נזקק לטענה, מתבקשת ערכאת הערעור לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, ולהיזקק בעצמה לטענת המערער בדבר בטלות ההחלטה. בית הדין מתבקש להחזיר את עניינו של המערער אל המוסד לביטוח לאומי

על מנת שיתאפשר לו למצות לפניו את זכות הטיעון.
לגופו של עניין טוען המערער כי עלה בידו להוכיח כי הרכב בבעלות העמותה, וכי עשה שימוש ברכב עבור העמותה ולמען מטרותיה. כמו כן הוכיח כי חברי העמותה האחרים עשו שימוש ברכב, וכי הרכב הוא רכב ישן שהורד מן הכביש ופורק. לטענת המערער, טופס הפרטים עליו הסתמך בית הדין לא הוגש כראיה באמצעות עד המוסד; פוליסת הביטוח נרשמה על שם המערער מטעמי חיסכון; ובית הדין נתן משקל יתר לכך שלא הוצגו לפניו ראיות כי הוצאות הרכב מומנו על ידי אחרים. המוסד הוא שכשל בכך שלא הציג ראיות משלו להוכיח כי המערער מימן מכיסו את הוצאות הרכב. כמו כן, כמנהל העמותה מחויב היה המערער להחנות את רכב העמותה ליד ביתו, מה עוד שכתובת ביתו של המערער היא גם כתובת העמותה. עו"ד כוכב לא יכול היה להעיד בהליך בפני
בית הדין האזורי, בהיותו ב"כ המערער באותו הליך. השימוש שעשה המערער מעת לעת ברכב אינו מפקיע את זכותו לגמלת הבטחת הכנסה.

8.
בתגובה לערעור טוען המוסד לביטוח לאומי
, כי גם אם תתקבל טענת המערער כי בטרם הוחלט על שלילת הגמלה רטרואקטיבית לא ניתנה לו זכות הטיעון, פגם זה נרפא בקיומו של הליך הוכחות בבית הדין האזורי.
כמו כן, בפועל ניתנה למערער זכות הטיעון בטרם הוחל בקיזוז החוב. כך עולה
ממכתב המוסד אל המערער מיום 24.6.08 בו נכתב כי "
אם תוך 45 ימים לא יתקבל ערעור על גובה החוב יפעל המוסד לביטוח לאומי
לגבייתו
". המוסד מפנה גם להנחיות שהוציא בשנת 2008 ועל פיהן הוא פועל. לפי המפורט בהנחיות, בטרם מופסק תשלום גמלה ונוצר חוב למבוטח עקב תשלום גמלה שלא כדין, ניתנת למבוטח הזדמנות להגיש השגות, ורק לאחר מכן מופסק התשלום והמוסד מתחיל בקיזוז החוב. בהתאם לכך מסכים המוסד, כי "
בנסיבותיה של תביעה זו היה עליו לשלוח למערער מכתב המעניק לו זכות טיעון או זכות להגיש השגות כנגד החלטתו בטרם יצר את החוב
". לטענת המוסד, בפועל לא הוחל בקיזוז החוב אלא לאחר 45 ימים שהוענקו למערער למיצוי זכות הטיעון. המערער הוא שבחר להגיש תביעה לבית הדין האזורי במקום למצות את זכות הטיעון.
לטענת המוסד דין הערעור להידחות גם לגופו, מן הטעם שמדובר בערעור עובדתי כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין. אין כל עילה להתערבות בקביעות העובדתיות, המעוגנות היטב בחומר הראיות שהובא לפני בית הדין האזורי.

דיון והכרעה

9.
לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגענו לכלל החלטה, כי טענות המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בדבר השימוש הקבוע שהוא עושה ברכב, ראויות להידחות. קביעות בית הדין מבוססות היטב בעדויות ובכלל חומר הראיות שהובא לפניו, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בהן. מתוך קביעותיו של בית הדין נדגיש כי רכב הסובארו המדובר חונה דרך קבע לידי ביתו של המערער;

מפתח הרכב נמצא בבית המערער, שהוא גם המען הרשום של העמותה על שמה רשום הרכב; המערער הוא
המשתמש העיקרי ברכב; לחברי העמותה האחרים בדרך כלל רכב משלהם, והשימוש שעשו ברכב הוא לכל היותר שימוש זניח; על שמו של המעורער רשומה פוליסת הביטוח של הרכב, והמערער לא הביא כל ראיה המצביעה על כיסוי הוצאות הרכב על ידי העמותה. קביעות אלה של בית הדין האזורי הנסמכות על העדויות ששמע, כמו גם על הודעות שנגבו על ידי חוקרי המוסד לביטוח לאומי
, מתייחסות לכל התקופה הרלוונטית מושא הערעור, והן מעוגנות היטב בחומר הראיות. תשתית עובדתית זו כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי עונה על מבחני הפסיקה לעניין שימוש קבוע ברכב השולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה (ראו עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי
– זהבה עמר, פד"ע מ 704 בעמ' 718-719, (2005)). נמצא אפוא, כי בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה אין המערער זכאי לגמלת הבטחת הכנסה עקב שימוש קבוע שהוא עושה ברכב, לא נפלה טעות.

שלילה רטרואקטיבית של הזכאות לגמלה
10.
מכאן השאלה הנשאלת לעניין שלילה רטרואקטיבית של הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, וזכות הטיעון הנתונה לזכאי לגמלה, קודם למתן החלטה בדבר חוב שנוצר עקב שלילת הזכאות כאמור.
בסעיף 23 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 נקבעה תחולת הוראתו של סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995, שלפיו נתונה למוסד לביטוח לאומי הסמכות לנכות או לתבוע החזר גמלאות ששולמו למבוטח בטעות או שלא כדין. על דרך הפעלת סמכות המוסד לביטוח לאומי
בשלילה רטרואקטיבית של הזכאות לגמלה ששולמה שלא כדין, עמדה השופטת נילי ארד (כתוארה אז) בהרחבה, בפסק הדין
בעניין בני מסטר בהדגישה כי "
המוסד לביטוח לאומי
כפוף לכללי המשפט המנהלי ולכללי הצדק הטבעי, ומתוקפם חב הוא חובה מוגברת של אמון ושקיפות, תום לב והגינות בהחלטותיו ובהתנהלותו כלפי המבוטחים. זאת, מתוקף היותו רשות ציבורית המופקדת על ביצוע החוק שהוא סוציאלי מעצם מהותו
"
(עב"ל 748/06 בני מסטר- המוסד לביטוח לאומי
מיום 24.6.2008, להלן- עניין מסטר). כמו בענייננו, כך גם בפסק הדין בעניין מסטר, עמדה לבירור שאלה בדבר שלילה רטרואקטיבית של הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, נוכח גילוי מאוחר של שימוש קבוע ברכב, על ידי מי ששולמה לו גמלת הבטחת הכנסה במשך תקופה ארוכה. באשר לדרך הנכונה בה על המוסד לביטוח לאומי
להפעיל סמכותו הוצגה בפסק הדין הבחנה "
בין מצב בו המבוטח יזם את התביעה לגמלה, לבין מצב בו המוסד הוא שנקט לראשונה בפעולת חיוב כלפי המבוטח
".
בקשר לשתי קבוצות המקרים ציין בית הדין כי:



"במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית.
שונים פני הדברים כאשר היוזמה להגשת התביעה הינה של המוסד, כגון תביעה שמקורה בבדיקה וחקירה שכתוצאה ממנה נדרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו בטעות או שלא כדין. במקרה כזה פועל המוסד לפי נתונים שהובאו לפניו בדו"ח חוקר או ממקורות אחרים. בעוד אשר המבוטח מצידו אינו יודע כלל במעמד מסירת ההודעה לחוקר, או בכל שלב אחר, על האפשרות או הכוונה לחייבו בהשבה רטרואקטיבית של כספים שקיבל מן המוסד".
(פסקה 12 לפסק הדין).

במקרה בו מדובר ביוזמה של המוסד, שכתוצאה ממנה נדרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו נקבע כי "
מן הדין הוא שתינתן
הודעה מראש ובכתב למבוטח על האפשרות או הכוונה לשלול זכאותו לגמלה רטרואקטיבית וטעמיה, תוך פירוט החוב הכספי בו עלול הוא להיתבע, בגין תשלומים ביתר שקיבל שלא כדין או בטעות. כמו כן יש להעמיד את המבוטח על זכותו להגיש למוסד טיעוניו בכתב ובזמן סביר שייקבע. בדרך זו, תינתן למבוטח הזכות למצות זכויותיו טרם שיחליט המוסד לתבוע ממנו חוב העבר על תשלומים שקיבל שלא כדין. וזאת, ללא קשר לתביעה שהמבוטח יבחר להגיש או שלא להגיש לבית הדין לעבודה, בהשגה על החלטת המוסד בעניינו.
"

הנה כי כן הדברים מדברים בעד עצמם. הלכה היא כי קודם לקבלת החלטה בדבר שלילה רטרואקטיבית של גמלה, נתונה למבוטח זכות הטיעון, ועל המוסד לביטוח לאומי
לאפשר למבוטח לממש את זכותו, ולהתייחס לכוונת המוסד לשלול רטרואקטיבית גמלה ששולמה לו.

מן הכלל אל הפרט
11
.

המוסד אינו חולק על זכות הטיעון העומדת למבוטח קודם שמופעלת כלפיו הסמכות לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, לשלילה רטרואקטיבית של זכותו לגמלה. המוסד אף מפנה להנחיות שהוצאו על ידו לעניין דרך הפעלת הסמכות לפי הוראת הסעיף, בהן באה לידי ביטוי האפשרות הניתנת למבוטחים למצות את זכות הטיעון. לטענת המוסד, במכתבו אל המערער מיום 24.6.08, ניתנה למערער הזכות להשיג בתוך 45 ימים על ההחלטה לשלול גמלתו רטרואקטיבית, אלא שהוא בחר שלא למצות את זכותו והגיש ישירות את תביעתו לבית הדין.
עיון בהחלטת המוסד מעלה כי אין היא עונה על
הנדרש לעניין זכות הטיעון הנתונה למבוטח עוד קודם לקבלת החלטה בעניינו
.
נוכח חשיבות ההודעה כפי שנמסרה למערער, נציג אותה להלן כלשונה:



"הרינו להודיעך כי בתאריך 24.6.08 נוצר על שמך חוב בסכום 64,967 ש"ח
עקב תשלומים שלא הגיעו לך על פי חוק הבטחת הכנסה התשמ"א 1980. סכום ההצמדה נכון להיום 0 ש"ח. הסיבה לחוב הינה: שלילת זכאות לחודשים 11.04 עד 5.08 עקב שימוש קבוע ברכב.
1. אופן החזר החוב
א. תוך 45 יום מתאריך מכתב זה ינוכה החוב בשיעור של 10% מסכום הגמלה המשתלמת לך מידי חודש במידה ותמשיך להיות שכאי. במידה ויגיעו לך הפרשים........
ב. אם הינך מעוניין בהסדר תשלומים אחר.......
2. מידע נוסף ו/או בירור
בכל בירור בקשר לחוב אנא פנה טלפונית או בכת לפקיד הבטחת הכנסה
בסניף הביטוח הלאומי. אם תוך 45 ימים לא יתקבל ערעור על גובה החוב יפעל המוסד לביטוח לאומי
לגבייתו כאמור לעיל.
לידיעתך, פניה זו מתייחסת רק לחוב הנ"ל ...
הינך רשאי לערער על הסיבה לחוב בפני
בית הדין האזורי לעבודה....."

(ההדגשות שלי ר.ר.).

12.
נמצאנו למדים מלשון ההודעה כי
המוסד כבר החליט כי קיים חוב למערער, שהרי המוסד מודיע למערער על חוב עקב שימוש קבוע שעשה ברכב, ונמסרים לו פרטים על אופן ההחזר. אכן, ניתנת למערער אפשרות להשיג על גובה החוב בתוך 45 ימים, אלא שהאפשרות הניתנת היא להשגה על החלטה שכבר התגבשה. לא זו אף זו, האפשרות להשיג על ההחלטה הינה על שיעור החוב בלבד, ואין בה אפשרות לטעון או להשיג מול המוסד על עצם קיומו של חוב, משמע על הקביעה בדבר שימוש קבוע ברכב עליו נסמכת החלטת המוסד. על פי המפורט בהחלטה, על הסיבה לחוב רשאי המערער "לערער בפני
בית הדין האזורי לעבודה". נמצא אפוא שהחלטת המוסד התקבלה בלא שהתאפשר למערער קודם לכן למצות את זכות הטיעון לגביה. לכל היותר התאפשר לו על פי ההחלטה להשיג בפני
המוסד על החלטה שכבר התקבלה בעניין שיעור החוב. כמו כן, לא ניתנה לו זכות הטיעון לעניין עצם קיומו של חוב והסיבה להיווצרותו.
בדרך זו בה נקט המוסד, אין כדי לענות על דרישות הדין בדבר זכות הטיעון הנתונה למי שצפוי להיפגע מן ההחלטה עוד קודם שמתקבלת החלטה בעניינו, ובקשר לכל מרכיבי ההחלטה. בקשר למיצוי הזכות קודם למתן החלטה כבר נקבע כי "
הכלל הרחב הוא כי רשות מוסמכת שמוטלת עליה חובת שימוע חייבת לקיים את השימוע לפני קבלת ההחלטה. לא עשתה כן ואפילו הציעה לקיים שימוע לאחר קבלת ההחלטה הפרה את חובת השימוע
"
(בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5),291, 305 (1994), וכן ראו בספרו של יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', בעמ' 823-827 (1996), וההפניות שם). יפים לענייננו גם דברי הנשיאה דורית בייניש ב

פסק דין
מן הזמן האחרון
בעניין מדינת ישראל נ' חסין געאביץ, ואלה הם הדברים:



"זכות הטיעון הוגדרה, בלא מעט מקרים בעבר, ועוד מימים ימימה, כזכות הכוללת גם יסוד של עיתוי מוקדם (בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493; בג"ץ 290/65 אלתגר נ' ראש עיריית רמת גן, פ"ד כ(1) 29). דעת לנבון נקל, כי כיון שהשימוע, במהותו, נועד להשפיע על החלטה – דרך המלך היא עריכת שימוע מוקדם, בטרם ההחלטה (בג"ץ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649, 656). דבר זה גם מעוגן בשכל הישר ובניסיון בני אנוש. קיימים הבדלים של ממש בין שימוע מוקדם לשימוע מאוחר, הן במישור ההגנה על הפרט והן במישור היעילות המינהלית (מ' כהן, "זכות טיעון לאחר מעשה",
משפט וממשל ד' (תשנ"ז) 95). בשימוע מאוחר אין ניתנת לנפגע "הזדמנות הוגנת", שהיא עיקר מהותה של זכות הטיעון, כיון שמצב הדברים נוטה כבר לרעתו: לפניו המשימה לשנות את עמדת הרשות לאחר שכבר נתגבשה, ופעמים אף ניתן לה פומבי, והדבר אינו פשוט מטבע האנוש. מעבר לכך, שימוע מאוחר פוגם גם במראית פני הצדק, ובכך עלול לפגוע באמון הציבור ברשות (בג"ץ באקי לעיל, עמ' 305). בנוסף, מדיניות המאפשרת זכות טיעון מאוחרת בלבד בצורת השגת הפרט על ההחלטה, יש בה מעין "העברת הנטל" של חובת השימוע מכתפי הרשות לכתפי הפרט: חובת השימוע אינה מוטלת כביכול עוד על הרשות, אלא תלויה בהתעקשות הנפגע להשיג על ההחלטה בעניינו, מה שעלול להביא אצל חלק מן האנשים לויתור מתוך פסימיות וחוסר אמונה ביכולת לשנות (וראו מ' כהן, זכות טיעון לאחר מעשה, 104; וכן ראו מיכל הורביץ,
שם, 328)
" עע"מ 1038/08 מדינת ישראל נ' חסין געאביץ ואח' (11.8.2009). להלן- עניין געאביץ, בפסקה כו' לפסק הדין. ההדגשה שלי, ר.ר.).

13.

הנה כי כן, דרך המלך היא בקיום מוקדם של זכות הטיעון, ולא באופן שבו מתאפשר לפרט למצות זכותו על דרך של הגשת השגה על החלטת הרשות לאחר שהתקבלה. לא למותר הוא להזכיר כי לעיתים, של דחיפות מיוחדת, עלולה זכות הטיעון המוקדמת להידחות מפני אינטרסים אחרים, כך שניתן לממש את זכות הטיעון אך על דרך של השגה על החלטה שכבר התקבלה. לטעמנו, כרגיל לפחות, הודעת המוסד למבוטח על קיומו של חוב עקב תשלומי גמלה בטעות או שלא כדין, אינה מסוג המקרים הדחופים המצדיקים חריגה מ"דרך המלך" באופן המצדיק טיעון מאוחר, לאחר שכבר ניתנה החלטה בעניינו של המבוטח (על דחיית זכות הטיעון המוקדמת מפני אינטרסים אחרים ראו שם, בספרו של
יצחק זמיר, וכן בפסק הדין בעניין געאביץ בפסקה כז').


הנחיות המוסד לביטוח לאומי
14.
כאמור, לפי הנטען על ידי המוסד "
בהתאם להנחיות שהוציא בשנת 2008, הוסכם כי בטרם יופסק תשלום הבטחת הכנסה בשל שימוש ברכב, וייווצר חוב עקב תשלום גמלה שלא כדין, תיתן למבוטח הזדמנות להגיש השגות, ורק לאחר מכן תופסק הגמלה ויחל קיזוז החוב
.
"
בהנחיות מיום 9.3.08 שצורפו לסיכומי המוסד בערעור, לא מצאנו התייחסות ישירה לאופן התנהלות המוסד ביחס למבוטח במקרה של היווצרות חוב, כי אם אך בנוגע להחלטה על הפסקת זכאות. מכל מקום, עיון בהנחיות מעלה כי הן מאפשרות השגה על החלטה שהתקבלה בדבר הפסקת תשלום הגמלה. כך למשל נקבע בהנחיות המוסד כי:




"פקיד התביעות יקבל החלטה בתיק האם להפסיק זכאות בעניין בני זוג/רכב. פקיד התביעות יציין בקצרה על מה התבססה החלטתו. תצא פוליסה לתובע..המקרה יישאר במעקב 45 ימים משך הזמן הנדרש לקבלת תגובה מהתובע" (ההדגשה שלי, ר.ר.).

השאלה בדבר המועד למיצוי זכות הטיעון במקרה של החלטה אודות הפסקת תשלום גמלה, בהבחנה מהחלטה אודות היווצרות חוב, אינה מתעוררת במקרה שלפנינו, ובה לא התקיים דיון. אשר על כן נותיר אותה בשלב זה בצריך עיון.
הנה כי כן, זכות הטיעון נתונה למבוטח בטרם קבלת החלטה בדבר שלילה רטרואקטיבית של זכותו לגמלה, היווצרות חוב, סכום החוב, הכוונה לגבותו ודרכי הגבייה. בקשר לכל אלה אין הצדקה לחרוג מן הכלל בדבר מימוש ומיצוי זכות הטיעון טרם קבלת החלטה. לטעמנו,
ראוי הדבר כי כללים אלה ימצאו ביטויים ובאופן ברור, בהנחיות המוסד.

נפקות הפגם בהתנהלות המוסד
15.
נמצאנו למדים כי למערער לא ניתנה זכות הטיעון כהלכתה. כך, בשים לב לעובדה שהתאפשר לו להשיג על ההחלטה רק לאחר שהתקבלה, ואף זאת רק ביחס לשיעור החוב, ולא בנוגע לסיבה להיווצרותו. מכאן השאלה בדבר נפקות הפגם שנפל בהתנהלות המוסד כלפי המערער, והאם כטענת המערער דין ההחלטה להתבטל, ועל בית הדין להחזיר את עניינו לדיון מחדש במוסד לביטוח לאומי.

בפסק הדין בעניין מסטר, שנסיבותיו דומות במידה רבה לנסיבות העניין שלפנינו, כבר נקבע כי אין בפגם שנפל
באי מתן זכות טיעון למערער כדי להביא לבטלות ההחלטה, וכך בלשון השופטת ארד בפסק הדין:


"במקרה שלפנינו, אמנם לא ניתנה למערער זכות הטיעון לפני שהוחלט על חיובו רטרואקטיבית בהחזרת כספי גמלת הבטחת הכנסה ששולמו לו שלא כדין מנובמבר 2000. אולם, בדיעבד "נרפא" פגם זה בכך שניתנה למערער הזדמנות ראויה להשמיע טיעוניו בבית הדין האזורי, במסגרת בירור תביעתו במהלכה נבחנה תקפות החלטתו של המוסד. בסופו של יום, לא עלה בידי המערער לשכנע את בית הדין שלא עשה שימוש ברכב, ובית הדין הגיע למסקנה כי אין להתערב בהחלטת המוסד לביטוח לאומי
לשלול מן המערער את תשלום הגמלה ולחייבו בהחזרת הסכום ששולם לו שלא כדין".

אף בענייננו כאן "נרפא" הפגם שבהתנהלות המוסד לביטוח לאומי
. זאת, במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בבית הדין האזורי, שבו נבחנה תקפות החלטתו של המוסד לגופה. בנסיבות אלה לא מצאנו כי קיימת הצדקה לביטול פסק דינו של בית הדין האזורי, ולהחזרת עניינו של המערער להחלטת פקיד התביעות.

סוף דבר
16.
אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי לפיו אין המערער זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה הרלוונטית. בדין נזקף למערער חוב בגין תשלומי גמלת הבטחת הכנסה באותה תקופה. אשר על כן הערעור נדחה.
נוכח הפגם שנפל בהתנהלות המוסד, ואף שהערעור נדחה, אנו סבורים כי זכאי המערער להוצאותיו. המוסד לביטוח לאומי
ישלם הוצאות המערער בסך של 4,000 ש"ח.

ניתן היום, ה' באלול, תשע"א (4

בספטמבר, 2011) בהעדר הצדדים, וישלח לצדדים בדואר.




יגאל פליטמן
,
סגן נשיאה, אב"ד

עמירם רבינוביץ,
שופט

רונית רוזנפלד
,
שופטת

נציג העובדים, מר ראובן רבינוביץ


נציג המעבידים, מר מיכה ינון








עבל בית הדין הארצי לעבודה 32046-09/10 אברהם בן משה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 04/09/2011)