פסקי דין על ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים | פסקי דין על יעקב צור

1566/95 עא     06/04/1995




עא 1566/95 ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים נ' יעקב צור




(פד"י מט (2) 366)

(פד"י מט (2) 366)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 1566/95

השופטים:
כבוד השופט ש' לוין
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט א' גולדברג


המערערת:
ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים
ע"י ב"כ עו"ד ע' דקל

נ ג ד

המשיב:
יעקב צור
ע"י ב"כ עו"ד י' כהן


ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים
(השופט צ' כהן)
מיום 27.2.95 בע"ש 6/95.


פסק-דין

השופט ש' לוין
:

1. מכוח סמכותה בסעיף 28 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972 (להלן – החוק) החליטה המערערת, ועדת הרישוי לפי החוק, שלא לחדש את רישיונותיו של המשיב כחוקר פרטי וכמקיים משרד חקירות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על ההחלטה, ולפנינו משיגה ועדת הרישוי על פסק הדין.

טעמה של ועדת הרישוי שלא לחדש את רישיונותיו של המשיב היה הגשת כתב-אישום נגד המשיב ואחר לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, המייחס לו ארבעים אישומים בשל ביצוע עבירות של האזנת סתר שלא כדין, ביצוע פעולות בזק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בעוון. נתקיים דיון לפני ועדת הרישוי, ושם היה המשיב מיוצג על-ידי פרקליט, אשר טען בין השאר שחומר הראיות שבידי המדינה
מתייחס לנאשם האחר ולא למשיב.

השופט המלומד החליט לקבל את הערעור מהטעם שיש להבחין בין מי שהוגש נגדו כתב-אישום, שלגביו יכול שעצם הגשתו תהווה מניעה לקבלת הרישיון, לבין מי שכבר ניתן לו בעבר רישיון, שלגביו חלים הכללים המחמירים יותר שבדין המינהלי שעניינם חידוש רישיון. לא זו בלבד – כך קבע השופט המלומד – משנקבע בחוק מנגנון לשיפוט משמעתי, כי אז יש צורך בהחלטתה של ועדת המשמעת להתלות את רישיונו של החוקר, ואין ועדת הרישוי יכולה עוד להיזקק לעניין זה.

2. שתיים הן השאלות המתעוררות לפנינו: האחת היא – האם צדק השופט המלומד בפרשנותו המשפטית לגבי ייחודיות השיפוט המשמעתי במקרה שבוצעה על-ידי החוקר עבירת משמעת ולגבי עדיפותו על פני הדיון בעניין זה לפני ועדת הרישוי; האחרת היא – אם בנסיבות העניין צדקה ועדת הרישוי באופן השימוש בשיקול-דעתה. המדינה הסכימה לפנינו – לעניין השאלה השנייה – שהעניין יוחזר לוועדת הרישוי לדיון חוזר, והוא לאור עמדת המשיב שחומר הראיות שעל יסודו הוגש כתב האישום אינו מגלה כלפיו עבירה. לפיכך, לא ניזקק עוד לעניין זה, על-מנת שהמערערת תביא חומר נוסף כלשהו לפני הוועדה, ואין אנו מחווים את דעתנו לגבי השאלה אם ומתי די בהגשת כתב האישום כדי להצדיק החלטה שלא לחדש את רישיונו של חוקר פרטי. אך ברור הוא שהיקף הדיון לפני הוועדה לא יחרוג מהמקובל לגבי רשויות מינהליות.

לעניין השאלה הראשונה, נראה לנו שהדין עם המערערת; סעיף 4(א)(6) לחוק קובע שלא יינתן לאדם רישיון כחוקר פרטי אלא אם:

"(6) לדעת הועדה אין מניעה – מטעמים של בטחון הציבור או מטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש – להענקת הרשיון".


סעיף 28 לחוק קובע לאמור:

"תקפו של רשיון לפי חוק זה הוא לשנה והוא יחודש מדי שנה עם תשלום האגרה השנתית, אלא אם מצאה הועדה שלא נתקיים עוד במבקש תנאי מהתנאים לקבלת הרשיון".


מנגד כולל החוק מערכת של הוראות לגבי שיפוט משמעת לפי החוק. סעיף 21 עניינו קביעת כללי אתיקה לחוקרים פרטיים; סעיף 22 הקים ועדת משמעת ובראשה שופט. סעיף 24 עניינו הגשת קובלנה כנגד חוקר פרטי, וסעיף 25 קובע מערכת של סנקציות כנגד חוקר פרטי אם "מצאה ועדת המשמעת" כי "הפר הוראה מהוראות חוק זה או כלל מכללי האתיקה המקצועית.... או שהוא אשם בהתנהגות אחרת שאינה הולמת את המקצוע...".


3. לדעתנו, הקים החוק שתי מערכות שונות זו מזו, שיכול שחצרותיהן תהיינה נפרדות. האחת – המערכת המינהלית המתייחסת לנסיבות שבהן רשאית הרשות להעניק לאדם רישיון או שלא לחדש את רישיונו; והאחרת – שיפוטית המתייחסת לשיפוט המשמעתי. לעניין המערכת הראשונה ראה המחוקק כשיקול רלוואנטי התייחסות, במישור המינהלי, בין השאר, ל"עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש"; לעניין המערכת השנייה – פתוחה הדרך לנקוט הליכים כנגד חוקר פרטי, אם הפר את הוראות החוק או כלל מכללי האתיקה המקצועית, או "שהוא אשם בהתנהגות אחרת שאינה הולמת את המקצוע". ודוק: רשימת העניינים בדיונים שבשתי המערכות היא בחלקה חופפת ובחלקה אינה חופפת. ככל שמדובר בחפיפה, יכול שהעניין ידון בשתי המערכות, ואין האחת מוציאה בהכרח את חברתה. איננו מוציאים מכלל אפשרות שבמקרים המתאימים תחליט ועדת הרישוי שלא להפעיל את סמכותה שלא לחדש את הרישיון, עקב היות העניין מתאים יותר לבירור לפני ועדת המשמעת, על יסוד ראיות, ואם שיקול-דעתה של ועדת הרישוי יימצא מוטעה, יכול שניתן יהיה להתערב בה בערעור. אך במקרה שלפנינו ראה המחוקק להשוות כהוראה
מפורשת בין השיקולים לאי-מתן הרישיון לבין השיקולים שלא לחדש את הרישיון, ומבחינה עקרונית הוא ראה אותם כעומדים באותו מישור; וכשם שהשיקול בדבר "עברו" של המבקש הוא רלוואנטי לעניין המקרה האחד, כך הוא רלוואנטי גם לעניין המקרה האחר, ואין אנו
מכריעים בשאלה אם הגשת כתב-אישום יכול שתשמש אינדיקציה לבדה, בדבר "עברו" של בעל הרישיון; לעניין זה – כל מקרה ונסיבותיו.


מטעמים אלה אנו מחליטים לבטל את פסק הדין ואת החלטתה של ועדת הרישוי
ולהחזיר את הדיון לוועדה האמורה על-מנת שתדון מחדש בשאלה אם "
ל
א נתקיים עוד במבקש תנאי מהתנאים לקבלת הרישיון". כל טענות בעלי הדין בעניין זה תהיינה שמורות להם.

לאור התוצאה שאליה הגענו לא נעשה צו להוצאות.

ניתן היום, ו' בניסן תשנ"ה (6.4.95).







עא בית המשפט העליון 1566/95 ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים נ' יעקב צור, [ פ"ד: מט 2 366 ] (פורסם ב-ֽ 06/04/1995)