פסקי דין על מיכאל איידלברג | פסקי דין על לריסה אסטורוב | פסקי דין על ליאוניד איידלברג ואח' | פסקי דין על אורית חיון

22130/07 א     02/10/2011




א 22130/07 מיכאל איידלברג, לריסה אסטורוב, ליאוניד איידלברג ואח' נ' אורית חיון








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 22130-07 איידלברג ואח'
נ' עו"ד חיון




בפני

כב' השופט
מיכאל תמיר

התובעים
1
.
מיכאל איידלברג
(אסיר)

2
.
לריסה אסטורוב

3
.
ליאוניד איידלברג

4
.
ויקטוריה ניבאבסקי
כולם ע"י ב"כ עו"ד עינבר לב


נגד

הנתבעת
אורית חיון
, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד שמעון כץ




פסק דין


פסק הדין ניתן בתביעה כספית על סך של 662,704 שהגישו התובעים נגד הנתבעת.

על פי כתב התביעה, התובעים 2 ו- 3 שהינם הוריו של התובע 1, התקשרו עם הנתבעת לשם ייצוג
התובע 1 בערעור על

פסק דין
פלילי אשר ניתן כנגדו שעל פיו הורשע ברצח ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בטיפול בתיק, וזאת בעיקר בכך שגרמה לכך שהדיון הראשון בערעור התקיים כארבע שנים לאחר המועד המקורי שנקבע ליום 6/1/03. בכתב התביעה מתואר כיצד קיבלה הנתבעת את הייצוג בחודש יוני 2002, והחל מאותו מועד הגישה בקשות שונות ורבות לדחיית מועד הדיון, בין היתר בטענה לניהול הליכי מו"מ בין הצדדים, וכן מטעמים נוספים לרבות חג החנוכה המתקרב, עומס עבודה והארכת חופשת לידה, כאשר נטען כי בעקבות כך נדחה הדיון פעמים רבות עד שנקבע בסופו של דבר ליום 30/10/06. עוד טענו התובעים כי רק בשנת 2005 הסתבר להם שפרט לשיחה טלפונית אחת לא ניהלה הנתבעת כל מו"מ עם הפרקליטות לגופו של התיק. כן נטען כי על אף הדרישות החוזרות ונשנות של התובע 1 להיפגש עם הנתבעת ולדון בתיק, כמעט שלא הגיעה הנתבעת לפגישות עם התובע 1 בבתי הכלא השונים ולא שוחחה עימו באופן רציף, כאשר למעשה בין השנים 2003 עד 2005 היה נתק ביניהם.

מכתב התביעה עולה כי בתחילת שנת 2006 הודיע התובע 1 לנתבעת על רצונו להפסיק את מינויה כבאת כוחו וביקש כי תשיב לתובעים 2-3 את הכספים ששילמו בגין שכר טרחה, אולם הנתבעת השיבה שאין בכוונתה לעשות כן. כן עולה מכתב התביעה כי בחודש מאי 2006 מינה התובע את עו"ד משה מרוז לייצגו בערעור במקום הנתבעת, וכבר בסמוך לאחר הדיון הראשון בערעור שהתקיים ביום 30/10/06 הסכימו הצדדים על הסדר טיעון אשר אושר וניתן לו תוקף של

פסק דין
ביום 7/12/06 שלפיו עבירת הרצח הומרה לעבירת הריגה והעונש הופחת ממאסר עולם ל- 16 שנות מאסר.

לגבי הנזק, נטען כי כתוצאה מדחיית מועד שמיעת הערעור לא נקצב עונשו של התובע 1, ולכן לפי סעיף 2(ב) פרק 4 לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מ' 04.40.00 נמנעה מהתובע 1 כל זכות לקבל חופשה, כאשר אלמלא רשלנותה של הנתבעת יכול היה לצאת לחופשה כבר בחודש ינואר 2005. כן נטען כי היות שהתובע 1 והתובעת 4 הינם בני זוג לא נשואים, סירבה רשות בתי הסוהר לאפשר להם התייחדות, ולפיכך נמנעה מהם לחלוטין ולכל הפחות במשך שנתיים היכולת לקיים יחסי אישות והזכות להביא ילדים לעולם. בעניין זה הוסיפו וטענו התובעים כי לנוכח גידול שהתגלה ברחמה של התובעת 4 בשנת 2006, אף אם תצליח התובעת 4 להיכנס להריון בעתיד, יהיה זה הריון בסיכון גבוה, וכאב זה היה נחסך מהתובעים לולא רשלנותה של הנתבעת. באשר לתובעים 2 ו- 3, נטען כי מדובר באנשים מבוגרים אשר נאלצו להגיע עד באר שבע כדי לבקר את התובע 1, ולולא רשלנותה של הנתבעת היה בידיהם לראות את בנם יוצא לחופשות מחוץ לכותלי הכלא. הנזק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים 1 ו- 4 כמפורט לעיל הועמד על סך של 200,000 ₪ לכל אחד ואילו הנזק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים 2 ו- 3 הועמד על סך של 100,000 ₪ לכל אחד. כן נטען כי התובעים זכאים להשבת הסכום ששולם לנתבעת בגין שכר טרחה בסך של 50,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום ועד למועד הגשת התביעה, ובסך הכול 62,704 ₪.

בכתב ההגנה נטען בין היתר כי האופן שבו נוהל התיק על ידי הנתבעת היה חלק מטקטיקה מכוונת שננקטה בידיעתו ובהסכמתו של התובע 1, אשר לא זו בלבד שלא גרמה לו כל נזק אלא אפשרה בסופו של הליך את סיומו של התיק בהסדר טיעון - דבר שלא היה בשל בעת העברת התיק לידי הנתבעת. על פי כתב ההגנה, לאחר שקיבלה הנתבעת את התיק לטיפולה, נזקקה לזמן נוסף בכדי לקבל, לאסוף ולאתר את הראיות, ולאחר מכן היה עליה ללמוד את החומר ולגבש את דרכי פעולתה. כן נטען כי הנתבעת העריכה שסיכויי הערעור אינם גבוהים ולכן יש לעשות כל מאמץ להגיע להסדר טיעון, אולם הפרקליטות הביעה עמדה נוקשה ביותר בעניין, ובנסיבות אלה סברה הנתבעת כי מן הראוי שלא לדחוק בפרקליטות מתוך הנחה שחלוף הזמן יאפשר הגעה לעסקת טיעון נוחה. בהקשר זה נטען כי הנתבעת הבהירה לתובע 1 את שיקוליה, והתובע 1 נתן את הסכמתו לדרך ניהול הערעור. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, מפסק הדין של בית המשפט העליון אשר אישר בלב כבד את הסדר הטיעון עולה כי אילו היה הערעור נשמע לגופו של עניין לא היה לו שום סיכוי להתקבל, וזאת גם לנוכח "חומר החקירה החדש" שאותו ביקשה הנתבעת לקבל מהפרקליטות בשלבים מוקדמים של הטיפול בתיק, אך הגיע לידיה רק ביום 26/6/05.

עוד עולה מכתב ההגנה כי בראשית שנת 2005 חלתה הנתבעת, ובמהלך תקופה של כשנה תפקדה באופן חלקי בלבד, כאשר בשלב מסוים במהלך התקופה הנ"ל פנתה לכל לקוחותיה לרבות התובע 1, הבהירה להם את מצבה, והותירה בידם את ההחלטה אם להמתין להחלמתה או להעביר את המשך הטיפול לידי עו"ד אחר, והתובע 1 בחר להמשיך בטיפול. הנתבעת לא הכחישה כי התובע 1 ביקש להעביר את הייצוג לעו"ד אחר במועד מאוחר יותר, בתחילת שנת 2006, אך טענה כי באותה עת התנצל והסביר כי הוא נאלץ לעשות זאת לדרישתה של התובעת 4.

באשר לנזק, נטען כי אף שלא נקצב עונשו של התובע 1 היה באפשרותו לפנות אל השר לביטחון הפנים לצורך קבלת חופשה. כן נטען כי הזכות לחופשה מותנית בתנאים נוספים אשר התובע 1 כלל לא טען כי התקיימו, ולכן הוא מנוע מלהוכיחם. לגבי הטענה למניעת זכות ההתייחדות של התובע 1 עם התובעת 4, נטען כי התובעים הסתירו מבית המשפט את העובדה שבמועדים הרלוונטיים הייתה התובעת 4 נשואה לאחר, ולכן התובעים 1 ו- 4 אינם יכולים להישמע בטענה שבאותה תקופה נמנע מהם להביא ילד משותף לעולם.

לגבי שכר הטרחה נטען כי התובעים אינם זכאים להחזר כלשהו, שכן הנתבעת ביצעה את עבודתה לפי המוסכם, ובהמשך לא אפשר התובע 1 לנתבעת להשלים את עבודתה והורה לה להפסיק את הייצוג. בנוסף נטען כי הנתבעת אמנם קיבלה את מלוא שכר הטרחה שעליו סוכם בגין הטיפול בערעור, אך התובע 1 נותר חייב לה שכר טרחה בעניינים נוספים שבהם טיפלה עבורו, לרבות שכר טרחה בסך של 2,500$ בגין טיפול בעתירה מנהלית.

ב"כ התובעים הגישה תצהירי עדות ראשית של כל אחד מהתובעים - תצהירים שהינם זהים בעיקרם. כמו כן הוגש תצהיר עדות ראשית של אחותו של התובע 1, הגב' טטיאנה איידלברג. התובעת 2 ובתה טטיאנה התייחסו בתצהיריהן בין היתר לפגישה שהתקיימה בינן לבין הנתבעת במשרדה, בחודש יוני 2002 או בסמוך לכך, והצהירו כי בפגישה זו הציגה להן הנתבעת מצג מבטיח שלפיו תדאג להגשת כתב ערעור מתוקן שיכלול את הראיות הנוספות ויתקבל בוודאות מוחלטת, וזאת לאור ניסיונה המקצועי של הנתבעת אשר הצליחה בעברה בערעורים דומים בנסיבות דומות.

ב"כ הנתבעת הגיש חמישה תצהירי עדות ראשית: תצהירה של הנתבעת עצמה ותצהירים נוספים של עו"ד צפריר יגור, עו"ד עזר מבורך, עו"ד זהר משה והגב' לילית שעשוע.

הנתבעת חזרה בתצהיר עדותה הראשית על הטענות בכתב ההגנה וכן הצהירה, בין היתר, כי לאחר ששולם שכר טרחתה בדקה בתחילה האם יש טעם בתיקון הודעת הערעור והגיעה למסקנה שאין בכך צורך. עוד הצהירה הנתבעת כי תוך כדי לימוד התיק התברר לה שחסר חומר ראייתי אשר יכול להוות מפתח להשגת עסקת טיעון, ולכן הגישה בקשה לדחיית מועד הדיון לצורך עיון בחומר הראיות החסר אשר הגיע למשרדה רק ביום 26/6/05. על פי תצהירה של הנתבעת, הנסיבות שבהן קיפח התובע את חייו של אדם אחר היו מזעזעות למדי, והסיכוי שבית המשפט העליון היה מקבל את הערעור או מאשר עסקת טיעון שנעשתה בשלבים מוקדמים לאחר קבלת ייצוגה של הנתבעת היו קלושים ביותר. לפיכך הצהירה הנתבעת כי האסטרטגיה המשפטית שבה בחרה הייתה לנהל מו"מ עם הפרקליטות ולהשתמש בחומר הראיות שלא התקבל כקלף מיקוח, כאשר לתובע 1 הייתה ידועה האסטרטגיה והיה ברור לו כי הטיפול יימשך זמן רב. הנתבעת מתייחסת בתצהירה לשיחות שקיימה עם הפרקליטות ולעמדתה בנוגע לעסקת טיעון במועדים שונים במהלך המו"מ, כשלדבריה ביום 20/12/03 הודיע עו"ד איינפלד כי הפרקליטות דחתה את ההצעה להפוך את התיק להריגה.

כמו כן עולה מתצהירה של הנתבעת כי בחודש מרץ 2005 אושפזה בבית חולים לאחר שהתמוטטה במהלך דיון, בחודש אפריל התגלה אצלה גידול סרטני ובתחילת חודש מאי נותחה ולאחר מכן היה עליה לעבור טיפולים רפואיים נוספים. על פי תצהירה של הנתבעת, באחת ההפוגות בטיפול בסביבות חודש ספטמבר נפגשה עם התובע 1 בכלא איילון יחד עם מתמחה ממשרדה בשם זוהר משה והודיעה לו כי בשל מחלתה יש לו אפשרות להחליף ייצוג, אך התובע 1 ביקש מהנתבעת להמשיך לייצגו.

בנוסף עולה מתצהירה של הנתבעת כי טיפלה עבור התובע 1 בבעיות נוספות שהיו קשורות למאסרו, והגישה עבורו בקשות להעבירו לאגפים אחרים בכלא ולאחר מכן גם בקשות להעבירו לכלא אחר, אף שטיפול זה לא היה קשור לייצוג בערעור ולשכר הטרחה שקיבלה הנתבעת.

על פי תצהירה של הנתבעת, התובע 1 פנה אליה במהלך חודש נובמבר 2005 וסיפר כי יש לו חברה חדשה, התובעת 4, אשר הוא מעוניין להתייחד עימה והנתבעת הפנתה אותם לעו"ד אחר העוסקת בתחום דיני האישות. כן הוצהר כי התובעת 4 התקשרה והגיעה למשרדה של הנתבעת, איימה עליה וצעקה עליה, ולאחר שקיבלה הנתבעת מבית המשפט הודעה על דחיית הדיון מיום 27/3/06 ליום 30/10/06 הגיעו למשרדה התובעת 4 ואחותו של התובע 1, כאשר התובעת 4 התנהגה בגסות רוח, קיללה ודרשה את מלוא הסכום ששולם בגין הייצוג, עד שלבסוף התבקשה לעזוב את המשרד. לאחר פגישה זו, כך הוצהר, נפגשה הנתבעת יחד עם עו"ד צפריר יגור ממשרדה עם התובע 1 בכלא רימונים, ובפגישה זו התנצל התובע 1 וביקש מהנתבעת להעביר את התיק לעו"ד מרוז, לבקשת משפחתו.


מתצהירו של עו"ד יגור עולה כי החל מחודש יוני 2002 בעת שהתמחה אצל הנתבעת, ואף לאחר חזרתו למשרדה של הנתבעת כעו"ד החל מחודש מאי 2003, עסק בין היתר בעניינו של התובע 1. עו"ד יגור הצהיר כי עבר על הפרוטוקולים בתיק והיה שותף לאיתור ומעקב אחר פסיקה בנקודות שעליהן התבסס הערעור שהן עניין השכרות והכוונה המיוחדת, כשלדבריו לימוד התיק, הכנתו והטיפול בו הצריכו השקעת זמן מרובה.

על פי תצהירו של עו"ד יגור, לאחר לימוד התיק התחוור שחומר המרפאה מבית המעצר באריאל חסר, אף שבית משפט קמא הורה לתביעה להמציאו, ולכן פנה משרדה של הנתבעת וביקש את החומר מפרקליטות המדינה, כאשר עו"ד יגור עצמו היה בקשר עם הפרקליטות בעניין החומר החסר ולצורך ניסיונות לתיאום פגישת מו"מ. מהתצהיר עולה כי הטקטיקה בניהול הערעור הייתה התמקדות בראיות החסרות כדי להגיע להסדר בתיק, אולם בשיחה שהתקיימה עם הפרקליטות היה ברור כי "תעמוד על הרגליים האחוריות" ולא תסכים להפחית מחומרת העבירה כל עוד לא תשוכנע כי חומר המרפאה צריך להוביל להפחתת חומרת העבירה, ולכן היה ברור שרצוי שיחלוף זמן כך שהעניין "יתקרר", ובמקביל ינוהל קשר שוטף עם הפרקליטות במטרה ליצור את התנאים למו"מ מוצלח. בהקשר זה הוצהר כי בחלוף הזמן עורכי דין מתחלפים, וגישת הפרקליטות בעניין מסוים יכולה להשתנות - דבר שהיה ידוע לתובע והוא אישר אותו. עו"ד יגור הזכיר בתצהירו ערעור אחר שבו טיפלה הנתבעת בעניינו של מר איוון פופוב אשר לדבריו בסופו של דבר ולאחר מאבק של 6 שנים לא נידון למאסר עולם אלא הורשע בהריגה ונידון ל- 16 שנות מאשר בלבד.

עוד עולה מהתצהיר כי בעת שהתיק היה בטיפול משרדה של הנתבעת שוחח עו"ד יגור עם התובע 1 טלפונית מספר פעמים לגבי בעיות שהיו לו בכלא ואף שוחח עם הפרקליטות ועם השב"ס בעניינים אלה, כאשר בכל אותה התקופה לא העלה התובע טענות כלשהן בעניין הייצוג והדחיות או כל טענה אחרת, ואף נראה כי שררו בינו לבין הנתבעת יחסים טובים של פרקליטה ולקוח. כן הוצהר כי התובע 1 מעולם לא ביקש לסיים את התיק במהרה ולא העלה בקשות כלשהן בהקשר זה.

בנוסף הצהיר עו"ד יגור כי בסוף שנת 2005 החלה להגיע למשרד התובעת 4 אשר התנהגה בגסות רוח, קיללה, צעקה ואיימה על הנתבעת, אשר ביקשה שהתובע 1 בלבד יתקשר אליה בקשר לטיפול בתיק. כן אישר עו"ד יגור בתצהירו כי אכן הלך יחד עם הנתבעת לבקר את התובע 1 בכלא רימונים, ובשיחה זו התנצל התובע 1 וציין כי אין לו טענות כלשהן כלפי הנתבעת, אך חברתו התובעת 4 לוחצת עליו שיעביר את התיק לעו"ד מרוז ולכן הוא נאלץ לעשות כן.

עו"ד עזר מבורך הצהיר כי במהלך השנים היה שותף במשרדה של הנתבעת, ותמך בתצהירו בדבריה של הנתבעת כי בחודש מרץ 2005 אושפזה בבית חולים, ובהמשך התברר כי חלתה במחלה קשה ונאלצה לעבור ניתוח. על פי תצהירו של עו"ד מבורך, בשל מחלתה של הנתבעת נוצר קשר עם לקוחותיה הנתבעת, לעיתים באמצעות פניה של הנתבעת עצמה ולעיתים באמצעות עו"ד מבורך או מי מעובדי המשרד, ונמסר ללקוחות כי בשל מחלתה של הנתבעת הדיון בעניינם יידחה, כאשר
ניתנה להם האפשרות להעביר את התיק לטיפולו של עו"ד מבורך. עוד עולה מהתצהיר כי כשחזרה הנתבעת מביקור אצל התובע 1 בכלא, אמרה לעו"ד מבורך שהתובע 1 כמו מירב הלקוחות החליט להשאיר את הטיפול המשפטי אצלה.

עו"ד זהר משה הצהיר כי במהלך השנים האחרונות שבהן עבד במשרדה של הנתבעת כסטודנט ואחר כך כטרום מתמחה, טיפל אף הוא בתיק של התובע 1 יחד עם הנתבעת ועם עו"ד יגור, ובמשך ימים רבים עבר על הפרוטוקולים ועל שאר הראיות בתיק והיה שותף לאיסוף פסיקה הקשורה לראיות ההגנה. עוד הצהיר עו"ד משה כי סמוך למחלתה של הנתבעת ביקר עימה את התובע בכלא איילון, ובאותה שיחה עדכנה הנתבעת את התובע בעניין מחלתה והציעה לתובע להחליף ייצוג, אך התובע ציין כי דחייה אינה בעייתית מבחינתו ומה שחשוב זו התוצאה הסופית. על פי תצהירו של עו"ד משה, באותה פגישה עלה נושא המו"מ עם הפרקליטות, והנתבעת ציינה בפני
התובע 1 כי הגיע החומר הנוסף שלו חיכתה זמן רב והייתה אופטימיות שניתן יהיה לשנות את עמדת הפרקליטות, כשבכל מהלך השיחה לא התלונן התובע על מהות הייצוג או על הדחיות ואף לא העלה כל טענה אחרת, ונראה היה שבינו לבין הנתבעת שוררים יחסי אמון והערכה.

הגב' לילית שעשוע הגישה תצהיר עדות ראשית שלפיו הנתבעת מונתה לייצג את אימה בתיק רצח וביצעה את תפקידה באופן מקצועי ובמסירות יוצאת דופן. על פי תצהירה של הגב' שעשוע, הנתבעת יצרה עימה קשר לאחר שהתאוששה מהניתוח שעברה, עדכנה אותה כי חלתה והציעה להעביר את הטיפול בתיק לעו"ד אחר. כן הוצהר כי מייד עם שיפור מצבה הרפואי של הנתבעת חזרה מייד לטפל בכל הנושאים במרץ רב ובתקופה קצרה השלימה את הטיפול בתיק עד לסיומו המוצלח.

לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית הנ"ל הוגשה מטעם הנתבעת בקשה לזמן שלוש עדות נוספות משב"ס, גונדר משנה רינה הראל, סגן גונדר פאני פריד וסגן גונדר מרגלית כהן, לצורך הגשת מכתבים שכתבו במסגרת תפקידן בנוגע לתובע 1 אשר צורפו כנספחים לתצהירה של הנתבעת.

התקיימו שלושה דיוני הוכחות בתיק שבמהלכם נחקרו כל המצהירים הנ"ל, למעט עו"ד מבורך והגב' לילית שעשוע אשר ב"כ התובעים ויתרה על חקירתם הנגדית. כן נחקרו העדות הנ"ל משב"ס אשר כאמור הוזמנו להעיד מטעם הנתבעת.

לאחר דיוני ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון

לאחר עיון בכל החומר המצוי בתיק בית המשפט והתרשמות מעדויות הצדדים, הנני קובע כי דינה של התביעה להידחות, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

מדובר בתביעה כספית אשר הוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבעת, ועל כן התובעים הם הנושאים בנטל להוכיח את טענותיהם, ובכלל זה את הטענה כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפיהם ו/או התרשלה בטיפול בתיק של התובע 1, וכי כתוצאה מכך נגרם לתובעים הנזק הנטען.

עילת התביעה המרכזית של התובעים, כפי שהיא מנוסחת בסעיף 55 כתב התביעה, הינה כי "מעשיה ו/או רשלנותה ו/או מחדליה של הנתבעת כמפורט לעיל הם אלו שגרמו למצב בו פסק הדין בערעור התקבל רק לאחר כחמש שנים ממועד בו הוגש הערעור לבית המשפט העליון, בעוד שאם לא הייתה הנתבעת מתרשלת, ניתן היה להגיע לאותה תוצאה אשר הושגה בפסק הדין אשר ניתן חמש שנים לאחר הגשת הערעור, לכל המאוחר כבר ביום 6/1/03".

על פי כתב התביעה, התיק הועבר לטיפולה של הנתבעת בסוף חודש יוני 2002 (סעיפים 13-21), ו"בתחילת שנת 2006 הודיע התובע 1 לנתבעת על רצונו להפסיק את מינויה כבאת כוחו" (סעיף 48). מכאן שהתיק היה בטיפולה של הנתבעת במשך כשלוש וחצי שנים, כאשר אין חולק כי במהלך אותה תקופה הוגשו מספר בקשות לדחיית מועד הדיון. יחד עם זאת, לא הוצגו בפני
בית המשפט ראיות כלשהן המעידות כי בנסיבות העניין בקשות הדחייה היו בלתי סבירות וגרמו לתובעים נזק, וודאי שלא הוכח כי ניתן היה להגיע לאותו הסדר בין הצדדים במועד מוקדם יותר. בין השאר לא הגישו התובעים כל חוות דעת מומחה לעניין זה, לא ביקשו להזמין עדים כלשהם מטעם הפרקליטות ואף לא הגישו תצהיר של עו"ד מרוז לתמיכה בטענתם כי התנאים לגיבוש הסדר הטיעון יכולים היו להבשיל זמן רב לפני המועד שבו הושג בפועל.

לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו, משהודתה הנתבעת כי התיק של התובע 1 היה בטיפולה למשך פרק זמן ארוך שבמהלכו לא הופיעה לאף דיון, לא תיקנה את כתב הערעור ולא הגישה עיקרי טיעון – עליה הנטל להוכיח כי טיפלה בתיק באופן סביר. אלא שעל פני הדברים, אין די בעובדות שבהן הודתה הנתבעת כדי להעביר אליה את נטל ההוכחה. כך למשל, הנתבעת אמנם הודתה כי לא ביקשה לתקן את כתב הערעור, אך זאת לדבריה כיוון שלא ראתה כל צורך לעשות כן באותו מועד, כאשר אין חולק כי התיק נסגר בסופו של דבר בעסקת טיעון עם הפרקליטות, והתובעים לא הוכיחו כי היה מקום לתקן את כתב הערעור בעת שהתיק היה בטיפולה של הנתבעת. התובע 1 טען לראשונה בחקירתו הנגדית כי עו"ד מרוז הגיש כתב ערעור מתוקן (ראו פרוטוקול הדיון מעמוד 63 מול שורה 15 ועד עמוד 64 מול שורה 6), אולם מסמך זה לא הוגש לתיק דנן והתובעים אף בחרו שלא להזמין את עו"ד מרוז להעיד לגבי עצם ביצוע התיקון, חיוניותו והמועד שבו נכון היה לבקשו. אף באשר לעיקרי הטיעון, התובעים לא העלו כל טענה כי הנתבעת איחרה את המועד שנקבע להגשתם, כאשר לפי עדותה של הנתבעת אשר לא נסתרה, הורה בית המשפט על הגשת עיקרי טיעון כ- 10 עד 20 יום בלבד לפני מועד הדיון בתיק (ראו תחילת עמוד 222 לפרוטוקול) שנקבע בסופו של דבר רק ליום 30/10/06, כעשרה חודשים לאחר שהתבקשה הנתבעת להפסיק את הייצוג. גם עצם העובדה שהדיון נדחה מספר פעמים ולא התקיים בפועל במשך התקופה שבה היה התיק בטיפולה של הנתבעת - אין בה לכשעצמה כדי להעביר אל הנתבעת את נטל ההוכחה, כל עוד לא הציגו התובעים ראיות המעידות, ולו לכאורה, כי הדיונים נדחו לבקשתה של הנתבעת או בהסכמתה מטעמים הקשורים לנתבעת עצמה ושהיו בשליטתה.

מכתב התביעה עולה כי לכל הפחות חלק מבקשות הדחייה והארכות המועד הוגשו בהסכמת הצדדים בטענה כי מתנהל מו"מ ביניהם. התובעים טענו כי הלכה למעשה לא התנהל כל מו"מ בעניינו של התובע 1, אולם מתצהיריהם ועדויותיהם של התובעים 1-3 עלה כי אין להם כל ידיעה אישית בנוגע לניהול מו"מ עם הפרקליטות בפועל, וטענתם בעניין זה מבוססת על השיחה הנטענת של התובעת 4 עם מי מטעם הפרקליטות (ראו בין היתר סעיפים 48 ו- 49 לתצהיריהם של כל אחד מהתובעים וכן עדותו של התובע 1 בתחילת עמוד 44 לפרוטוקול ועדותו של התובע 3 בתחילת עמוד 176 לפרוטוקול). התובעת 4 הצהירה כי בסוף שנת 2005 פנתה לפרקליטות על מנת לברר את פשר הדחיות, והובהר לה כי הנתבעת לא ניהלה מו"מ עם הפרקליטות אף פעם, וכי פרט לשיחה טלפונית אחת עניינית נשוא הערעור, יתר שיחות הטלפון נסבו רק על בקשות להארכת מועד (סעיפים 46-47 לתצהיר). מדובר בטענה כללית וסתמית ללא פירוט של המועד המדויק שבו לכאורה התקיימה השיחה וללא ציון שמו או תפקידו של הגורם בפרקליטות אשר לטענתה של התובעת 4 אמר את הדברים. גם בחקירתה הנגדית העידה התובעת 4 כי אינה יודעת מי הגורם בפרקליטות ששוחח עימה והודתה כי לא פנתה אל הפרקליטות בכתב (עמוד 187 לפרוטוקול, מול שורות 2-14). גרסתה של התובעת 4 שהינה כאמור כללית, סתמית ולא מבוססת, אף סותרת את האמור בבקשות שהוגשו לבית המשפט העליון, בין היתר גם מטעם הפרקליטות, כאשר התובעים לא ביקשו להזמין עדים כלשהם מהפרקליטות על מנת להוכיח את טענתם כי לא התקיים כל מו"מ בפועל.

בנוסף עולה מבקשות הדחייה והארכת המועד כי לכל הפחות חלק מהן הוגשו מטעמים הקשורים לפרקליטות. ראו למשל בקשה בהסכמה להארכת מועד מיום 23/10/03 שהגיש עו"ד אינפלד מהפרקליטות ולפיה "נוכח החלטת כב' הרשמת הועבר התיק לטיפולו של הח"מ באמצע הפגרה. מאז, עקב ימי הפגרה, חגים, עומס עבודה חריג ונסיבות אישיות, לא הספיק הח"מ לעיין בתיק כדי לקבוע אם יש צורך או טעם בקיום מו"מ עם הסנגוריה, או שניתן לקבוע את התיק ישירות לדיון" (נספח ז' לתצהיר הנתבעת). מבקשה זו עולה בין היתר כי הטיפול בתיק התעכב כתוצאה מהעברתו
לעו"ד אינפלד, כאשר מבקשות מאוחרות יותר עולה כי במועד כלשהו שבין סוף שנת 2003 לחודש אוגוסט 2004 הוחלף שוב הפרקליט הממונה, ולא נסתר כי חילופי הפרקליטים גרמו לעיכוב הטיפול בתיק. במקרים אחרים הוגשו בקשות להארכת מועד או לדחיית הדיון מטעמים משולבים שחלקם קשורים למו"מ בין הצדדים וחלקם קשורים לנסיבות אישיות, הן של הפרקליט המטפל והן של הנתבעת, ובכלל זה הארכת חופשת הלידה של הנתבעת – ראו לעניין זה בין היתר בקשות מיום 15/12/03 ומיום 20/8/04 (נספחים ט' ו- יא' לתצהיר הנתבעת). רק בקשת הדחייה האחרונה אשר נמצאת בפני
הח"מ (נספח יג' לכתב התביעה) הוגשה מטעמיה של הנתבעת בלבד, בשל מצבה הרפואי והטיפולים שנאלצה לעבור בעקבות המחלה הקשה שבה חלתה, כאשר גם בקשה זו הוגשה בהסכמת הפרקליטות. לגבי דחיית המועד האחרונה מיום 27/3/06 ליום 30/10/06, בכתב התביעה נטען כי הנתבעת היא זו שדאגה לדחות את מועד הדיון, אך לא הוצגה כל בקשה דחייה לתמיכה בטענה זו. הנתבעת טענה כי הדחייה נבעה מטעמי בית המשפט (סעיף 32 לתצהירה), ולא זו בלבד שטענתה לא נסתרה בחקירתה הנגדית, אלא שהתובע 1 עצמו הודה כי אכן הייתה לפחות דחייה אחת ביוזמתה של בית המשפט (עמוד 43 לפרוטוקול מול שורות 16-17). התובעת 4 הודתה שאינה זוכרת מה הייתה סיבת הדחייה האחרונה (עמוד 201 לפרוטוקול מול שורות 19-20), כשמעדותה עלה כי הנתבעת נראתה מופתעת כששוחחה עימה על דחייה זו (שם, בעמוד 200 מול שורות 11-16).

לפיכך, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הדחיות של מועד הדיון או רובן נבעו מסיבות הקשורות לנתבעת עצמה ושהיו בשליטתה הבלעדית. אמנם אחת הדחיות התבקשה כאמור בין היתר בשל הארכת חופשת הלידה של הנתבעת, אך על פני הדברים מדובר בנימוק סביר ולגיטימי, בפרט כאשר היה זה רק אחר הטעמים לדחיית המועד, וכאשר עולה מהבקשה כי המשיך להתנהל המו"מ בין הצדדים במקביל. כך גם דחייה של מספר חודשים עקב מחלה קשה של הנתבעת וטיפולים שנאלצה לעבור אינה בלתי סבירה בנסיבות העניין.

עוד יצוין כי מעדותו של התובע 1 עלה שידע על היעדרויותיה של הנתבעת עקב לידה ומחלה, ולגרסתו אף שאל את הנתבעת אם יש צורך להחליף עו"ד, אך למעשה קיבל את דבריה כי הטיפול ייקח עוד זמן ולא ביקש להפסיק את הייצוג (עמוד 38 לפרוטוקול, מול שורות 9-16). יתר על כן, מתצהיריהם של הנתבעת ושל עו"ד זהר משה עלה כי התקיימה פגישה בינם לבין התובע 1 בכלא שבה עודכן התובע 1 בנוגע למחלתה של הנתבעת והחליט כי הוא מעדיף שהנתבעת תמשיך בייצוג (סעיף 30א. לתצהירה של הנתבעת וסעיפים 6-7 לתצהירו של עו"ד משה). עו"ד משה אף הצהיר כי התובע 1 ציין שדחייה אינה בעייתית מבחינתו ומה שחשוב זו התוצאה הסופית (סעיף 7 לתצהיר). עו"ד מבורך אשר לא נחקר בחקירה נגדית הצהיר כי הנתבעת סיפרה לו על הפגישה ועל החלטתו של התובע 1 בדיעבד (סעיפים 7-8 לתצהיר). גרסתם של הנתבעת ושל עו"ד משה לא נסתרו בחקירותיהם הנגדיות, ועו"ד משה אף חזר והעיד כי "אני ואורית נפגשנו עם התובע 1 בכלא איילון והסברנו לו שהיא חולה והוא יכול לדחות את הדיונים או להיעזר בעו"ד מבורך שעבד עם אורית, אני לא זוכר מתי זה היה אבל אני זוכר את הפגישה היטב" (עמוד 211 לפרוטוקול, מול שורות 13-15). אל מול גרסאותיהם של הנתבעת, של עו"ד זהר משה ושל עו"ד מבורך הכחיש התובע 1 בחקירתו הנגדית כי התקיימה פגישה בכלא שבה הודיעה לו הנתבעת על מחלתה (מעמוד 60 לפרוטוקול מול שורה 10 עד עמוד 61 מול שורה 1). ואולם, מחקירתו של התובע 1 עלה כי עדותו זו נסמכת על כך ש"זה היה בזמן שאני הייתי בבית סוהר אשל. לבית סוהר אשל היא לא באה אף פעם" (עמוד 61, מול שורה 3), אלא שבהמשך עדותו הודה התובע 1 כי לאחר שהייתו בבית סוהר אשל חזר לכלא איילון (שם, מול שורות 17-19), ולפי גרסתם של הנתבעת ושל עו"ד משה הפגישה התקיימה בכלא איילון (סעיף 30א. לתצהירה של הנתבעת וסעיף 6 לתצהירו של עו"ד משה).

על כל פנים, אף אילו היה מקום לקבל את טענתם של התובעים בדבר העברת הנטל אל הנתבעת, הרי שהנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי פעלה בתיק מתוך שיקול דעת שאינו חורג מהסביר, וכי התובע 1 היה מודע לאופן שבו התנהל התיק והסכים לכך, כאשר לא עלה בידי התובעים לסתור את גרסתה של הנתבעת.


הנתבעת הצהירה בסעיף 16 לתצהירה כי "... האסטרטגיה שבה בחרתי הייתה לנהל מו"מ עם הפרקליטות ולנסות להגיע להסכמה – ולא "להמר על כל הקופה" בבית המשפט. בנסיבות אלה, במיוחד שלא היה בידי באותה עת שום נימוק חדש שיכול לשכנע לשנות את התוצאה, בחרתי לנהל מו"מ, ניצול חלף הזמן לטובת התובע, ושימוש בקבלת חומר הראיות אשר לא הוצג בפני
ביהמ"ש קמא כ"קלף מיקוח". אסטרטגיה זו הנה אסטרטגיה שאורכת זמן. לתובע הייתה ידועה האסטרטגיה והיה ברור לו שהטיפול יימשך זמן רב ככל שיידרש. התובע העדיף את סיכויי ההצלחה בו יינצלו חייו ממאסר עולם על פני קיום הליך מהיר, אשר לא זו בלבד שתוצאתו אינה ידועה או מובטחת, אלא שסיכוייו היו נמוכים מאוד באותו שלב". גרסתה זו של הנתבעת לא נסתרה בחקירתה הנגדית (ראו לעניין זה בין היתר עדותה של הנתבעת כעולה מפרוטוקול הדיון בעמוד 221, בעמוד 223 מול שורות 1-11, בסוף עמוד 224 ובעמוד 225 מול שורות 26-29).

עו"ד צפריר יגור תמך בתצהירו בגרסתה של הנתבעת הנ"ל, והצהיר בין היתר כי הטקטיקה בניהול הערעור הייתה התמקדות בראיות החסרות כדי להגיע להסדר טיעון בתיק. על פי תצהירו של עו"ד יגור, "בשיחות שקיימנו בינינו היה ברור כי הפרקליטות "תעמוד על הרגליים האחוריות" ולא תסכים להפחית מחומרת העבירה אלא אם נצליח לשכנע שחומר המרפאה מבית המעצר באריאל צריך להוביל להפחתת חומרת העבירה, ולכן היה ברור שרצוי שיחלוף זמן כך שהעניין "יתקרר" ובמקביל נקיים קשר שוטף עם הפרקליטות בניסיון ליצור את התנאים למו"מ מוצלח" (סעיף 8 לתצהיר). כן הוצהר כי בחלוף הזמן עורכי דין מתחלפים, וגישת הפרקליטות יכולה להשתנות, כאשר הדבר היה ידוע לתובע והוא אישר אותו (שם, בסעיף 11). גם גרסה זו של עו"ד יגור לא נסתרה בחקירתו הנגדית, שבה העיד בין השאר כי זכור לו שדיברו עם עו"ד אינפלד שהיה מאוד נחרץ בדעותיו מההתחלה ולאחר מכן פנו למחליפו מיכאל (עמוד 213 לפרוטוקול, מול שורות 14-23). בהמשך העיד כי "סברנו שמעבר להתמקדות במה שיש צריך לנסות ולמצוא עוד והזמן בנושא הזה תמיד בתיק פלילי ישחק לטובת הנאשם ולא להפך... לכן בדיעבד היום אני יודע שכך היה נכון לנהוג" (שם, בעמוד 215, מול שורות 19-21).

גרסתם של הנתבעת ושל עו"ד יגור שלפיה התובע 1 ידע והסכים לכך שהטיפול בתיק יארך זמן רב חוזקה גם בחקירתו הנגדית של התובע 1 עצמו. כאשר נשאל התובע 1
האם נכון שהנתבעת הסבירה לו שהמצב שלו קשה כיוון שהורשע על ידי 3 שופטים רציניים, ובשביל לנסות להגיע להסדר עם הפרקליטות צריך לתת לזמן לחלוף, השיב כי "מההתחלה כן היא אמרה לי את זה אבל זה לא היה באותה צורה כמו שאתה אומר" (עמוד 40 לפרוטוקול מול שורה 5), ובהמשך העיד התובע מיוזמתו שהנתבעת אכן "אמרה שצריך זמן" (שם, מול שורה 10). עוד יצוין כי על פי סעיף 15 לתצהירו של עו"ד יגור, "בכל התקופה התובע לא העלה טענות בעניין הייצוג או הדחיות, או כל טענה אחרת. נהפוך [הוא], נראה כי בינו ובין אורית שררו יחיסים טובים של פרקליטה ולקוח. יתרה מכך התובע מעולם לא ביקש שנסיים את התיק במהרה ולא העלה בפני
שום בקשה בהקשר זה". עו"ד יגור כל לא נשאל על הצהרתו זו בחקירה הנגדית, וממילא גרסתו לא נסתרה. כך גם לא נסתרה גרסתו של עו"ד זהר משה בסעיף 9 לתצהירו כי בכל מהלך הפגישה שלו ושל הנתבעת עם התובע 1 בכלא, לא התלונן התובע לגבי מהות הייצוג והדחיות ולא העלה כל טענה אחרת.

זאת ועוד, הנתבעת פירטה בתצהירה כיצד פעלה לקידום עניינו של התובע 1, וזאת בין היתר בלימוד התיק ובאיסוף חומר רלוונטי, ובהמשך במגעים שקיימה עם הפרקליטות ובבקשתה לקבל את חומר הראיות הנוסף – תיק המרפאה שהיה חסר. כן תיארה הנתבעת כיצד פעלה עבור התובע 1 בעניינים אשר לדבריה לא היו כלולים בתפקיד שלקחה על עצמה ושבגינו קיבלה את שכר הטרחה, לרבות בבקשות הקשורות לתנאי מאסרו של התובע 1 ולהעברתו לאגפים אחרים בכלא ובהמשך לבית כלא אחר. גרסתה של הנתבעת נתמכה בנספח א' 2
לתצהיר עדותה הראשית שהינו על פי הצהרתה תרשומת פנימית של הפעולות אשר בוצעו בתיק. אף שלגבי חלק מהפעולות לא נרשמו תאריכים – אין בכך כדי לאיין את המשקל שיש לייחס למסמך, בפרט כאשר הנתבעת כלל לא נחקרה אודות מסמך זה, תוכנו ונסיבות עריכתו.

חלק מהפעולות המופיעות בתרשומת א' 2 הנ"ל, ובעיקר אלה הנוגעות לטיפול בעניינו של התובע 1 מול שב"ס, נתמכות במסמכים אשר צורפו לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת (בנספחים ב'-ו', ח', יב', יג', טו' ו- טז') - מסמכים אשר חלקם אומתו באמצעות העדות משב"ס (בעמודים 205 עד 209 לפרוטוקול). עו"ד יגור התייחס אף הוא בתצהירו לטיפול של הנתבעת בבקשות הקשורות לתנאי מאסרו של התובע 1, וגרסתו לא נסתרה, כאשר גם מעדותו של התובע 1 עצמו עלה כי הנתבעת אכן הגישה בקשות לשב"ס בעניינו (ראו למשל עדותו של התובע בעמוד 48 לפרוטוקול מול שורות 7-12 ובעמוד 50 מול שורות 6-14). בסיכומי התובעים נטען כי הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית שעבור שירותיה בייצוג התובע בפני
שירות בתי הסוהר קיבלה שכר טרחה נפרד מזה ששולם לה עבור הערעור, כשלטענתם הדבר הושמט מהפרוטוקול. ואולם, התובעים לא טרחו להגיש כל בקשה לתיקון הפרוטוקול והעלו את הטענה לראשונה בסיכומים, בעוד הנתבעת הכחישה כי אמרה את הדברים.
על כל פנים, הן מגרסתה של הנתבעת והן מגרסתו של התובע 1 עולה כי נדרש שכר טרחה נפרד רק עבור הטיפול בעתירתו של התובע 1 להעברתו מכלא איילון לכלא רימונים (ראו סעיף 9ב. לכתב ההגנה וסעיף 24.2 לסיכומים מטעם התובעים), כאשר על פי הראיות שבפני
בית המשפט טיפלה הנתבעת מול שב"ס עוד קודם לכן בעניינים אחרים הקשורים לתנאי כליאתו של התובע 1.

לגבי הפניות לפרקליטות הצהירה הנתבעת כי רוב התקשרות והמגעים מול הפרקליטות בוצעו בעל פה, וחזרה על גרסתה זו גם בחקירתה הנגדית (עמוד 225 לפרוטוקול מול שורות 4-11 ועמוד 227 מול שורות 12-14). כך עלה גם מחקירתו הנגדית של עו"ד יגור שהעיד כי הנתבעת לא הייתה מוציאה לפרקליטות מכתבים על כל דבר (עמוד 217 לפרוטוקול, מול שורה 14), אולם הייתה מתעדת את בתרשומת את מה שעשתה (שם, מול שורות 11-12). כאמור לעיל, משלא נשאלה הנתבעת לגבי אופן עריכת התרשומת ולגבי תוכנה, לא נסתר כי תרשומת זו אכן משקפת את הפעולות שבוצעו.

מתצהירה של הנתבעת ומהתרשומת המצורפת אליה (נספח א' 2), כמו גם מתצהירו של עו"ד יגור, עולה כי בסמוך לאחר קבלת הייצוג בתיק פנתה הנתבעת לפרקליטות בבקשה לקבל את המסמכים החסרים מהמרפאה ואף חזרה ופנתה לפרקליטות בעניין זה, אולם המסמכים נמצאו ונשלחו למשרדה של הנתבעת רק ביום 26/6/05. גם בחקירותיהם הנגדיות העידו הנתבעת ועו"ד יגור כי פנו לפרקליטות פעמים רבות בבקשה לקבל את תיק המרפאה (עדותה של הנתבעת בסוף עמוד 225 ועדותו של עו"ד יגור בעמוד 213 מול שורות 8-10). אמנם מגרסתם עלה כי בסופו של דבר הועבר החומר החסר למשרדה של הנתבעת קרוב לשלוש שנים לאחר מועד פנייתה הראשונה, אך זאת מנסיבות ומשיקולים הקשורים לפרקליטות, וביניהם חילופי הפרקליטים אשר טיפלו בתיק (ראו סעיפים 19, 20, 25 ו- 27 לתצהיר הנתבעת). כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה הנגדית מדוע לא פנתה לבית המשפט בבקשה לקבלת החומר, השיבה כי העדיפה שלא לעשות כן כדי שלא לפתוח בחזית מריבה מול הפרקליטות שעימה רצתה להגיע להסדר (עמוד 225 לפרוטוקול, מול שורות 4-11). כן עלה מעדותה של הנתבעת כי העדיפה שלא ללחוץ על הפרקליטות בעניין קבלת החומר, כשהזמן שיחק בעניין זה לטובתו של התובע 1 (ראו עדותה בסוף עמוד 224 ובעמוד 225 מול שורות 26-29).

בסיכומי התובעים נטען כי הנתבעת לא הציגה אסמכתאות בכתב לתמיכה בטענתה כי היא זו שביקשה לקבל את תיק המרפאה, כשלטענתם ניתן להסיק ממכתבה של עו"ד מטר מהפרקליטות כי העבירה את החומר למשרדה של הנתבעת מיוזמתה ולא בעקבות פנייה כלשהי מצידה של הנתבעת. ואולם, על פני הדברים לא נראה סביר כי הפרקליטות תשלח למשרדה של הנתבעת על דעת עצמה מספר שנים לאחר ההרשעה חומר ראיות נוסף שכלל לא התבקש, בפרט כאשר עלה מחקירתו הנגדית של התובע 1 כי הנתבעת אכן אמרה לו עוד בתחילת הדרך כי ישנה חשיבות רבה באיתור וקבלת תיק המרפאה החסר (ראו עמודים 66-67 לפרוטוקול). מכל מקום, אין חולק כי התובעים והעדה הנוספת מטעמם אינם יודעים באופן אישי באילו נסיבות אותר ונשלח החומר החסר למשרדה של הנתבעת, ובהעדר עדות של מי מטעם הפרקליטות בעניין זה, אין בפני
בית המשפט כל גרסה נגדית הסותרת את גרסתם של הנתבעת ושל עו"ד יגור בתצהיריהם.

בפסק הדין של בית המשפט העליון שבו אושרה עסקת הטיעון (נספח יז' לתצהירו של התובע 1), נקבע כי "מההודעה על הסדר הטיעון שניתנה על-ידי המשיבה, עולה כאמור, כי הטעם העיקרי שבעטיו הגיעו הצדדים להסדר הטיעון הוא מציאתו של "חומר חקירה נוסף אשר הועבר לעיונו של בא כוח המערער במהלך הכנת הערעור". כפי שנמסר לנו, חומר החקירה האמור הינו יומן המרפאה של בית המעצר שבו היה עצור המבקש בתיק זה, שבו תועד הטיפול הרפואי שקיבל המערער במהלך ימי מעצרו" (סעיף 9 לפסק הדין, פסקה רביעית, מול שורות 4-9). בית המשפט אמנם קבע בפסק דינו כי לאחר עיון ב"חומר החקירה" החדש, לא מצא שיש בו כדי לשפוך אור אחר על נסיבות ביצוע העבירה באופן המצדיק סטייה מהכרעתו של בית המשפט המחוזי (סעיף 10 לפסק הדין, פסקה ראשונה, מול שורות 1-4), אולם מקביעותיו של בית המשפט העליון עולה כי עצם היעדרו של חומר החקירה היה אחד השיקולים המרכזיים לאישור הסדר הטיעון. ראו לעניין זה המשך פסקה 10 לפסק הדין וכן סעיף 11, מול שורות 11-13, שם נקבע כי "משקל נכבד יש ליתן במקרה זה לחומר הראיות הנוסף שנמנע מן ההגנה בשלב הדיוני ופתח בפני
המערער את האפשרות לשוב לבית המשפט המחוזי כדי להעביר את החומר תחת שבט ביקורתו...". מכאן שיש בפסק הדין הנ"ל כדי לתמוך בגרסתה של הנתבעת כי איתור חומר החקירה החסר היה בעל חשיבות רבה, הן לצורך גיבוש הסדר הטיעון עם הפרקליטות והן לצורך אישורו על ידי בית המשפט העליון.


לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי אף אילו היה מקום לקבוע כי עבר אל הנתבעת הנטל להוכיח כי פעלה בתיק באופן סביר, הרי שהנתבעת הרימה נטל זה, ואילו התובעים לא הציגו ראיות שיש בהן כדי לסתור את גרסתה של הנתבעת ואת הראיות והעדויות אשר הובאו מטעמה. בהקשר זה, כאמור, יש לזקוף לחובתם של התובעים את בחירתם שלא להגיש חוות דעת מומחה מטעמם לעניין אופן הטיפול של הנתבעת בתיק, ואף לא להגיש תצהיר של עו"ד משה מרוז ולא לבקש להזמינו להעיד. בנוסף לכך, ומשהוצגו ראיות ועדויות אשר די בהן כדי להוכיח ולו לכאורה כי הנתבעת פעלה באופן סביר בתיק, יש לזקוף לחובתם של התובעים גם את החלטתם שלא לבקש להזמין עדים כלשהם מפרקליטות המדינה כדי לסתור את גרסתה של הנתבעת.

אשר על כן הנני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על מנת להוכיח כי הנתבעת הפרה את ההתחייבויות או התרשלה כלפיהם, וכן לא הציגו ראיות ועדויות אשר די בהן כדי לסתור את גרסתה של הנתבעת כי הפעילה שיקול דעת סביר בעת הטיפול בתיק הערעור של התובע 1, לרבות בעניין הסכמתה לדחיית מועדי הדיון.

די היה בכך כדי לדחות את התביעה. ואולם, בית המשפט מוצא לנכון להוסיף ולציין כי אף אילו היו התובעים מוכיחים כי הנתבעת לא פעלה באופן סביר וכי ניתן היה להשיג את אותו הסדר טיעון ולאשרו בשלב מוקדם יותר, הרי שלא עלה בידם להוכיח כנדרש כי כתוצאה מכך נגרמו להם הנזקים הנטענים בכתב התביעה.

אין חולק כי הנתבעת קיבלה עבור הייצוג בתיק שכר טרחה בסך של 50,000 ₪ בלבד, בעוד התביעה הוגשה על סך של למעלה מ- 662,000 ₪ המבוסס בעיקרו על רכיב של עוגמת הנפש. הנזק העיקרי אשר נגרם לתובעים לשיטתם הוא שנמנעה מהתובע 1 זכותו שבדין לצאת לחופשות מן הכלא במשך שנתיים (בשנים 2005-2006), שכן אילו הושג הסדר הטיעון קודם לכן יכול היה התובע 1 לצאת לחופשה כבר בחודש ינואר 2005 לאחר ריצוי רבע מתקופת מאסרו אשר כאמור הועמדה בסופו של דבר על 16 שנה בלבד. תחילה יצוין כי לפי גרסתם של התובעים עצמם, הודיע התובע 1 לנתבעת על הפסקת הייצוג עוד בתחילת שנת 2006, כך שאין להטיל על הנתבעת כל אחריות הנוגעת לטיפול בענייניו של התובע 1, ובכלל זה יציאתו לחופשות מהכלא, במהלך שנת 2006.

לגבי שנת 2005, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על מנת להוכיח כי התובע 1 עמד בכל התנאים והקריטריונים האחרים לקבלת חופשה מהכלא באותה שנה. נהפוך הוא, מחומר הראיות שהוצג בפני
בית המשפט עולה כי הסיכויים ששירות בתי הסוהר היה מאשר לתובע 1 לצאת לחופשות הינם קלושים ביותר, בעיקר לנוכח בעיות המשמעת אשר תועדו בתיקו.

גונדר משנה רינה הראל העידה בעניין זה כי לצורך אישור בקשה לחופשה
על האסיר לעמוד בקריטריונים מנהלים הקשורים למשך המאסר ולסוג העבירה ובקריטריונים תפקודיים שיעידו על התנהגות טובה (עמוד 206 לפרוטוקול, מול שורות 5-9). כן עולה מעדותה כי כתבה את המכתב שבנספח יג' לתצהירה של הנתבעת מחודש ספטמבר 2004 אשר מעיד לדבריה על התנהגות כוחנית של התובע 1 בתוך בית הסוהר שהיא דבר שלילי הפועל לחובתו של האסיר (שם, מול שורות 10-14). בנוסף העידה גונדר משנה הראל כי אילו היה התובע 1 מבקש חופשה באותה עת, היא יכולה להגיד בוודאות כמעט מוחלטת שבקשתו לא הייתה מתקבלת וזאת למשך תקופה של חצי שנה, שנה או שנתיים (שם, בסוף עמוד 206 ותחילת עמוד 207). סגן גונדר פאני פריד אישרה בעדותה כי כתבה את המכתב המצורף בנספח ה' לתצהירה של הנתבעת מיום 16/3/03 (עמוד 207 לפרוטוקול מול שורות 8-9), וכן העידה לפי האמור במכתב, אילו היה התובע 1 מבקש חופשה באותו מועד ואף לאחר מכן לא היה זכאי לכך משום שעבר עבירת משמעת לא פשוטה של סירוב להשתלב באגפים וזה הביא אותו לענישה, בידוד והפרדה (עמוד 207, מול שורות 13-21). התובע עצמו אמנם טען בחקירתו הנגדית לראשונה כי לא היו לו עבירות משמעת בכלא (עמוד 47 לפרוטוקול מול שורות 4-5), אך לא הכחיש כי סירב להשתלב באגפים מסוימים (שם, בסוף עמוד 51 ובסוף עמוד 56) ואף הודה כי הועבר לכלא בבאר שבע בשל הפרדה ארצית שהיא ענישה (שם, בתחילת עמוד 46).

התובעים 1 ו- 4 אף לא הוכיחו את טענתם כי לא היה באפשרותם לקיים ביקורי התייחדות. מעדויותיהם של התובעים 1 ו- 4 עולה כי הגישו בקשה לאישור ביקורי התייחדות לראשונה בחודש פברואר 2006 (עמוד 74 לפרוטוקול מול שורות 14-16 ועמוד 198 לפרוטוקול מול שורות 4-9), ומכאן שלפני שנת 2006 לא הוגשה כל בקשה בעניין זה. כן עולה מסעיף 31 לתצהירה של הנתבעת ולא נסתר כי התובע 1 סיפר לה לראשונה על מערכת היחסים שלו עם התובעת 4 ועל רצונו להתייחד עימה בכלא רק במהלך חודש נובמבר 2005, כך שהנתבעת התבקשה לסייע בעניין רק החל מסוף שנת 2005, ובמועד זה אכן הפנתה הנתבעת את התובע 1 לעו"ד אחרת העוסקת בדיני אישות. כן עלה מהעדויות שבפני
בית המשפט כי בקשות ההתייחדות נדחו בין היתר מטעמים נוספים שהיו בשליטתם של התובעים 1 ו- 4 עצמם, לרבות העדר רציפות בביקורים כנדרש על ידי השב"ס (ראו עדותו של התובע 1 בסוף עמוד 74 ותחילת עמוד 75 לפרוטוקול ועדותה של התובעת 4 בסוף עמוד 195 לפרוטוקול). לפיכך, התובעים כלל לא טענו כי פנו לקבלת ייעוץ משפטי לצורך בירור התנאים הנדרשים לאישור ביקורי התייחדות לפני סוף שנת 2005, ועל כן ממילא לא הוכיחו כי בקשותיהם היו נדחות לו היו פונים לנתבעת או לעו"ד אחר בנושא זה עוד קודם לכן.

באשר לשכר הטרחה ששולם לנתבעת, לא נטען וממילא לא הוכח כי הייתה הסכמה בין הצדדים שלפיה התובע 1 רשאי להודיע לנתבעת על הפסקת הייצוג בכל עת, ולקבל החזר מלא של שכר הטרחה ששולם. אין חולק כי התובע 1 הוא שביקש מהנתבעת לחדול מהייצוג באופן חד צדדי, זמן לא רב לאחר קבלת חומר החקירה הנוסף ולפני המועד האחרון שנקבע לדיון בערעור, ובכך מנע מהנתבעת את האפשרות להמשיך ולייצגו בתיק, ובכלל זה להגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות. יצוין כי גם לגישתם של התובעים, הסכום שדרשה הנתבעת בגין שכר טרחה היה סביר ואף נמוך בהשוואה לעו"ד אחרים בתחום, כפי שעולה בין היתר מטענתם של התובעים שנטענה בסיכומים לראשונה לגבי שכר הטרחה ששולם לעו"ד משה מרוז. עוד יצוין כי בתביעה דנן כלל לא נתבע סכום כלשהו בגין שכר הטרחה ששולם לעו"ד מרוז או חלק ממנו, אלא רק החזר של שכר הטרחה ששולם לנתבעת, כאשר כאמור אין בפני
בית המשפט עדות של עו"ד משה מרוז, חוות דעת מומחה או כל ראיה אחרת שלפיה עו"ד מרוז ביצע בתיק של התובע 1 פעולות אשר הנתבעת יכולה הייתה לבצען עוד קודם לכן. לפיכך, בנסיבות העניין ומשלא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפי התובעים או התרשלה כלפיהם לפני שהודיע לה התובע 1 על הפסקת הייצוג, הנני קובע כי לא הוכח שהתובעים זכאים להחזר שכר הטרחה ששולם לנתבעת.

אשר על כן הנני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הוכחת התביעה, כאשר בין היתר לא הוכיחו כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה או כי התרשלה כלפיהם וכן לא הוכיחו כי נגרמו להם הנזקים הנטענים בכתב התביעה.

בשולי הדברים ובנוגע לטענתה של ב"כ התובעים כי לא קיבלה העתק של נספחים א' ו- א'1 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, אמנם היה על ב"כ הנתבעת להמציא לב"כ התובעים העתקים של מוצגים אלה, אולם גם ב"כ התובעים לא עמדה על עניין זה לפני מועד הדיון ולא הגישה בקשה למתן צו בהתאם. כן יצוין כי המוצגים היו מצויים כל העת בארכיב בית המשפט, וב"כ התובעים יכולה הייתה לבקש לעיין בהם ולהעתיקם. גם לגופו של עניין, נספח א'2 הינו העתק של החומר שהיה מצוי בתיק הערעור הפלילי של התובע 1 אשר ב"כ התובעים יכולה הייתה לבקש בשם התובע 1 לקבלו ישירות מבית המשפט של הערעור, ואילו נספח א' הינו חומר משפטי אשר נטען כי נאסף במסגרת הטיפול המשפטי של הנתבעת, כאשר לצורך קביעת הממצאים בעניין אופן הטיפול של הנתבעת בתיק די היה בראיות האחרות שהוצגו בפני
בית המשפט, לרבות תצהיריהם ועדויותיהם של הנתבעת ושל העובדים במשרדה, אף ללא עיון בחומר המשפטי שצורף בנספח א'.

לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה.

לגבי הוצאות ושכר טרחת עו"ד, ב"כ התובעים העלתה טענות שלפיהן אופן ניהול התיק על ידי הנתבעת ומי מטעמה גרם לסרבול ולהארכה של הדיון שלא לצורך, כאשר מנגד ב"כ הנתבעת שהקדיש חלק ניכר מסיכומיו לעניין ההוצאות הכחיש את טענותיה של ב"כ התובעים ואף ביקש לחייב את התובעים בהוצאות לדוגמה ובסכום גבוה. לאחר בחינת טענות הצדדים ובנסיבות העניין, הנני מוצא לנכון לחייב את התובעים יחד וכל אחד לחוד לשלם לנתבעת סך של 40,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט לרבות שכר עדות.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ד' תשרי תשע"ב, 2 באוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 22130/07 מיכאל איידלברג, לריסה אסטורוב, ליאוניד איידלברג ואח' נ' אורית חיון (פורסם ב-ֽ 02/10/2011)